ע.א 225/87 - לאה יחידומוב ואח' נגד צור חברה לביטוח בע"מ ואח'
*פיצויים בתאונת דרכים(הערעור נדחה) .
א. המנוח אבידום יחידומוב נהרג בתאונת דרכים ב- 1978 והותיר אחריו אלמנה וחמישה ילדים. אין חולקין כי המערערים זכאים לפיצויים עקב מות אבי המשפחה וביהמ"ש פסק לתלויים את נזקיהם, אך המערערים משיגים על שלוש מקביעותיה של הערכאה הראשונה והן: העמדת הכנסתו החודשית הממוצעת של המנוח על 750 ש"ח; קביעת גיל פרישה צפוי של המנוח ב-65 שנה; קביעת הגיל לסיום התלות במנוח של ילדיו ב-8ו שנה. הערעור נדחה.
ב. בקבעו את סכום הכנסתו החודשית של המנוח, אשר לא נרשמה ולא דווחה על ידיו לגורם שלטוני כלשהו, בסך 750 ש"ח, דחה ביהמ"ש את עדויות בני משפחתו של המנוח אשר מהן עלה כי המשפחה נתמכה על ידיו בסכומים העולים במידה ניכרת על הסכום שקבע ביהמ"ש. סירובו של ביהמ"ש לקבל את גירסאות בני המשפחה בדבר הסכומים שקיבלו מן המנוח וקביעת סכום של 750 ש"ח על דרך האמדן, התבססו על מספר רב של נתונים וממצאים שאין להתערב בהם. בין השאר התבסס ביהמ"ש על עצם יציאתה של האשה, המטופלת בילדים, לעבודה מפרכת תמורת שכר נמוך; תנאי השיכון הצנועים של המשפחה; עדות האלמנה על הקושי להתפרנס; אופייה של עבודת המנוח כרוכל. בצירוףזה של נתונים אכן יש כדי להטיל ספק כבד במהימנות גירסאות העדים בדבר סכומי התמיכה שקיבלו מאת המנוח. מה גם שקביעות ביהמ"ש נתבססו גם על ההתרשמות הכללית מן העדים ובכך אין ביהמ"ש שלערעור נוהג להתערב.
ג. אשר לגיל הפרישה הצפוי של המנוח - בהיעדר ראיות שיצדיקו סטייה מן המקובל, מן הדין היה לקבוע את גיל הפרישה הצפוי ב-65 שנה ואת הגיל הצפוי לאובדן תלות הילדים במנוח ב-18 שנה. אכן, אחת מבנותיו של המנוח העידה כי אף בהיותה בת 22, נשואה ואם לילדים, היתה סמוכה על שולחן המנוח, אשר תמך בה, אך עדות זו, שעל פניה אינה מעוררת אמון רב, לא נתקבלה על ידי הערכאה הראשונה ובכך אין להתערב. גם את הטענה כי בעצם היותו של המנוח "עצמאי" יש להצדיק קביעת גיל פרישה צפוי של 67.5 שנה ולא 65 שנה, כנהוג, אין לקבל.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, מלץ. החלטה - השופט ש. לוין. עוה"ד א. רף והכט למערערים, עו"דאסולין למשיבים. 17.10.88).
ע.א. 160/86 - דן מליחי נגד ימין שריקי ומדינת ישראל
*מינוי כונס נכסים למכירת דירתו של חייב במזונות(הערעור נתקבל בחלקו).
א. המערער הרג את אשתו, אם ילדיו, והוא מרצה כעת מאסר לתקופה של 10 שנים. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערער בהחלטה מפברואר 1984, לשלם לחמשת ילדיו מזונות זמניים בשיעור של 15,000 ש"י לחודש. בהחלטה אחרת מיולי 1984 קיבל ביהמ"ש המחוזי את ערעורם של המשיבים על החלטת ראש ההוצאה לפועל וקבע כי יש להמשיך בהליכים בלשכת ההוצאה לפועל למינוי כונס נכסים לצורך מכירת דירת המערער. הערעור בעניין המזונות נדחה ובעניין מינוי כונס נכסים נתקבל.
ב. באשר לחיוב בתשלום מזונות זמניים - התיק העיקרי עדיין לא הגיע לדיון ונימוקו של השופט לחיוב מזונות זמניים היה כי למערער יש דירה שמכספי מכירתה ניתן לגבות את שיעורי המזונות. השופט סבר כי בנסיבות העניין אין לפטור את המערער מתשלום מזונות. בעיקרון אין לחלוק על מסקנה זו של ביהמ"ש המחוזי. שאלה אחרת היא כיצד ניתן להבטיח את מגוריו של המערער כאשר ישתחרר מכתלי בית הסוהר אך שאלה זו דינה להתברר בהליכי הוצאה לפועל. לפיכך יש לדחות את הערעור ככל שהדבר נוגע להחלטה בדבר מזונות זמניים.
ג. לעומת זאת יש לקבל את הערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בשבתו בערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל. לפי סעיף 38(א) לחוק ההוצאה לפועל רשאי ראש ההוצאה לפועל למכור נכס מקרקעין של חייב שעוקל, המשמש לו בית מגורים, רק אם הוכח תחילה להנחת דעתו שיהיה לחייב מקום מגורים סביר, או שיועמד לרשותו סידור חלוף. בענייננו לא היו בעלי הדין ערים לצורך לנקוט בהליך לפי סעיף 38(א) האמור ולפיכך יש לקבל את הערעור, לבטל את החלטת ביהמ"ש המחוזי ולהחזיר את העניין לראש ההוצאה לפועל כדי שישקול מחדש את העניין.
(בפני השופטים: ש.לוין, חלימה, מלץ. החלטה - השופט לוין. 25.10.88).
ע.א. 33/88 - יוסף יעקב נגד אילנה יעקב ואח'
*משמורת ילדים(ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נדחה).
א. ביהמ"ש המחוזי הצהיר על בעלות המשיבה במחצית הדירה של בני הזוג, העניק לאשה משמורת בשני הילדים הקטינים של בני הזוג, וחייב את המערער במזונות המשיבים בסכום של 1,300 ש"ח לחודש. התעורר גם עניין הזכויות בחנות שהבעל מחזיק בדמי מפתח, וביהמ"ש המחוזי קבע כי מחצית מזכויות דמי המפתח נרכשו ע"י הבעל לפני הנישואין והמחצית השניה לאחר הנישואין. לפיכך קבע כי האשה זכאית לרבע משווי דמי המפתח של החנות, ואילו לגבי העסק החי המתנהל זכות האשה היא למחצית. המערער ערער על שיעור המזונות וערעורו נדחה. המשיבים ערערו בעניין שיעור המזונות וכן בעניין רבע נוסף מן הדיירות המוגנת בחנות והערעור הנגדי נדחה.
ב. בעניין משמורת הילדים הועלתה טענה כי מאחר ובני הזוג ממשיכים להתגורר באותה דירה לא היה מקום להחלטה בדבר משמורת הילדים. אין יסוד לטענה זו. בני הזוג חייס תוך פירוד והשהות באותה דירה אינה משנה את העובדה שנוצר ביניהם קרע המונע הסכמה וחיים בצוותא, וממילא לא ניתן להשאיר את הילדים ללא קביעת אחראי לצרכיהם. לשון אחרת, לא היתה אפשרות להגיע להסכמה לפי האמור בסעיף 18 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, והפירוד דה פקטו בין ההורים חייב הכרעה שיפוטית כאמור בסעיף 25 לחוק האמור.
ג. בעניין הדירה - צודק המערער בטענותיו. אין חולק כי הדירה נרכשה על ידי המערער לפני נישואיו והמשיבה ביקשה לבסס זכויותיה בנכס על ההשקעות הכספיות בדירה כפי שתוארו על ידה, היינו עשיית וילונות, מנורות, טפטים וכדומה. ברם, ההשקעה במטלטלין אין בה כדי לבסס תביעת מחצית הבעלות בדירה שנרכשה שנים מספר לפני הנישואים. זאת בין אם משתיתים את המסקנה המשפטית על ההלכות שקדמו לחוק יחסי ממון בין בני זוג, ובין אם פונים, כמתחייב כאן, לסעיף 5 לחוק וליתר הוראותיו הרלבנטיות. לפיכך יש לקבל את הערעור בכל הנוגע לדירה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד.לוין, בך. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד רוני עוזר למערער, עו"ד יאיר לנדאו למשיבים. 6.10.88).
ע.א 849/87 - רפאל ישראל נגד שושנה ישראל ואח'
*שינוי שעור מזונות עקב שינוי נסיבות(הערעור נתקבל).
א. המערער חוייב בשנת 1981 בתשלום מזונות לחמשת ילדיו הקטינים. סכום המזונות בעת מתן פסה"ד נשוא ערעור זה, בנובמבר 1987, הגיע, לפי פסה"ד הקודם, ל- 815 ש"ח לחודש, עפ"י ההצמדות שנקבעו. המשיבים הגישו בקשה להגדלת סכום המזונות בטענה שחל שינוי מהותי בנסיבות. שינוי הנסיבות, כטענת המשיבים, ביטויו בגידול ריאלי בצרכי הילדים וכן כי עם חלוף חמש שנים בחיי ילד יש מקום לשקול מחדש את צרכיו ומה עוד כאשר מדובר בחמישה ילדים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער משתכר נטו 970 ש"ח לחודש, אם כי יתכן שהוא מסתיר מביהמ"ש ומאשתו מקורות הכנסה נוספים,
אך אין על כך ראיה. המשיבה, אשת המערער, עובדת ומשתכרת 550 ש"ח לחודש וכן מגיעה לידיה קצבת הילדים של המוסד לביטוח לאומי בסך 460 ש"ח (באוגוסט 1986). הילדים הם בגילאים 16- 9. ביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנה שיש ממש בתביעה להגדלת סכום המזונות, אך בהתחשב במה שיש בידי הנתבע העלה את שיעור המזונות ל-860 ש"ח לכיסוי מזונות הילדים והחזקת הבית. באשר לאשה קבע ביהמ"ש שהיא משתכרת ואין הבעל חייב במזונותיה. הערעור נתקבל.
ב. טענת המערער היא כי לא הוכח שינוי מהותי בנסיבות, וכי ההגדלה אינה משמעותית מבחינת המשיבים שהיו זכאים ממילא לתשלום של 815 ש"ח, כך שהתוספת היא של 35 ש"ח בלבד. מאידך, מבחינת המערער, שבידיו נשאר סכום מזערי מהכנסתו למחייתו, יש, לטענתו, אף בהגדלה של 35 ש"ח לחודש כדי לפגוע בו מהותית. אכן, מסקנת ביהמ"ש באשר לשיעור הגדלת המזונות בסכום של 35 ש"ח אין בה כדי לתמוך בטענה שחל שינוי מהותי בנסיבות. הגדלת המזונות ב- 35 ש"ח לחודש יתכן והיא תולדה של חישוב מתמטי מדוייק ביותר של הצרכים כפי שהוכחו, אך אין בה כדי לתמוך בתיזה בדבר מהותיותו של השינוי.
ג. אף עניין הכנסתו של המערער מעורר קושי. ביהמ"ש קבע את שיעור הכנסתו של המערער כממצא והטענה בדבר הכנסה נוספת נותרה בגדר השערה. אם כך הדבר לא היה מקום להפחתה של הסכום הנקי הנותר בידי המערער למחייתו כאשר מביאים בחשבון את מכלול ההכנסה המוכרת של האשה. לאור היעדרו של שינוי מהותי ולאור הממצא בעניין שיעור הכנסתו של המערער, לא היה מקום לשינוי שיעור המזונות. אמנם מדובר בסכום שולי, אך היא הנותנת, שהרי אין להביא לכך שבתי המשפט ישובו וידונו בתביעות חוזרות בענייני מזונות, שאינן אלא בקשות לחישוב מחדש של שיעור המזונות מבלי ששינוי מהותי מצדיק זאת. לפיכך יש להשאיר את סכום המזונות כפי שהיה לפני השינוי.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד.לוין, בך. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד שמחה ניר למערער, עו"ד רוני פרלמוטר למשיבים 13.10.88).
בג"צ 106/88 - בני סעיד חמודה נגד המועצה המקומית כפר מנדא ואח'
*ביטול מכרז לעבודות ביוב(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
א. המשיבה הוציאה מכרז לביצוע עבודות ביוב שלב ב' ולאחר מכן ביטלה אותו. העותר, הטוען כי זכה במכרז, מבקש לקיים את המכרז ולטענתו הביטול לא היה כדין. המשיב השני, ראש המועצה המקומית, מצטרף לטענות העותר. בדברים שהובאו בתצהירים ובטעונים משתקפת מחלוקת פוליטית בין חברי המועצה שהם גם משיבים בעתירה לבין ראש המועצה, כאשר לטענת ראש המועצה מבקשים המשיבים האחרים לנגח אותו ולגרום לכך שלא ייבחר שוב. מבלי להכנס לשאלת המחלוקות הפוליטיות בדק בג"צ אם ההליכים שננקטו בקשר למכרז היו כדין ובעיקר אם ביטול המכרז היה כדין ודחה את עתירת העותר.
ב. עם פרסום המכרז הגישו 11 מציעים את הצעותיהם וכשנפתחה תיבת המכרזים התברר כי בחלק מטופסי המכרז נרשמה לגבי סעיף מסויים כמות של 300 יחידות ובחלק אחר מן הטפסים נרשמו 600 יחידות. ועדת המכרזים החליטה לכן להעביר את כל המסמכים למהנדס שמונה מטעם הועדה ולאחר שהלה בדק את המסמכים המליץ לבטל את ביצוע הסעיף ה"משובש", כך שיוכל לערוך טבלת השוואה בעלת מבנה אחיד. משעשה כן החליט המהנדס להמליץ על מסירת ביצוע העבודה לעותר. לאחר שנכשל הנסיון לכנס את ועדת המכרזים לצורך דיון בהמלצת המהנדס, זימן מזכיר המועצה את חברי המועצה לישיבה שאליה הופיעו כל חברי המועצה ויו"ר המועצה הציע לאמץ את המלצות המהנדס ולמסור את העבודות לעותר. התקיים דיון ואחד מחברי המועצה הציע
לבטל את המכרז. ההחלטה לבטל את המכרז נתקבלה ולטענת העותר ההצעה לבטל את המכרז הועלתה לא בגלל פגמים פורמלים כפי שנרשם בפרוטוקול, אלא באופן קנטרני כדי לשתק את ראש המועצה. עד שהחלו הליכי המכרז נשוא הדיון דנא טרם הסתיים ביצוע שלב א' של הפרוייקט והוא נמצא בגרעון רציני. ראש המועצה אינו חולק על כך, אך הוא מקווה לכיסוי גרעון זה ע"י משרד הפנים. לדעתו, אין בסיס לטענת חברי המועצה כאילו הכספים שכבר נגבו בקשר לשלב ב' נועדו לכסות גרעונות שנצטברו בביצוע שלב א'.
ג. באשר לפגמים הפורמליים שהועלו בישיבת המועצה כדי לבטל את המכרז, הרי בהן אין לראות עילה לביטול המכרז. המהנדס צריך היה לשלוח את המלצתו לועדת המכרזים ולא ליו"ר המועצה כפי שעשה, אולם משניסה יו"ר המועצה לכנס את הועדה ולא עלה בידו הדבר, מוצדק היה לכנס את המועצה הכוללת את חברי ועדת המכרזים כדי לדון בהמלצת המהנדס. אם לא תאמר כן, הרי שע"י אי הופעה יכולים חברי הועדה לשתק את פעולתה ולכך לא יתן בג"צ את ידו. הוא הדין בעניין פתיחת תיבת המכרזים. בהיעדר יו"רועדת המכרזים נפתחה התיבה בנוכחות חבר הועדה וגזבר המועצה ובכך נתמלאו הוראות הצווים הנוגעים בדבר. לא הוברר אם קויימו הוראות הצו בדבר הפקדת אומדן עלות פרוייקט שלב ב' בתיבת המכרזים. אי הפקדת אומדן כזה, אם לא הופקד, מהווה פגם רציני בהליכי המכרז, אך אין פרטים בשאלה אם הופקד אומדן ואם לאו. אי רישום בפרוטוקול בלבד בדבר מציאות האומדן בתיבה אינו מצדיק ביטול המכרז.
ד. נותרה השאלה אם מן הדין היה לבטל את המכרז מן הסיבות הנוגעות למימון ולביצוע שלב א' של הפרוייקט. מתברר כי שלב א' בוצע רק באופן חלקי והקבלן המבצע הפסיק את העבודות באשר טרם קיבל מלוא שכרו בגין חשבונות חלקיים שאושרו. מן התושבים נגבה כבר סכום העולה על סכום החשבונות החלקיים, אך אין בידי המועצה לסלק את החשבונות כיוון שעשתה שימוש אחר בכספים שנגבו לצורך פרוייקט הביוב. בנסיבות אלה אין חברי המועצה רוצים לקבל בשמה התחייבות חדשה, אם כי רשאים הם לגבות היטל חדש לפני שיסתיים ביצוע שלב א'. אין ספק שהרשות המקומית רשאית להחליט על ביטול מכרז כל עוד היא פועלת בעניין זה בתום לב, מנימוקים ענייניים ולא שרירותיים. רשות רשאית לבטל מכרז כדי למנוע ביזבוז כספי ציבור וכן כדי לפעול במסגרת התקציבים והאומדנים ויש לדון בכל מקרה על פי נסיבותיו. מי שמשתתף במכרז ממילא אינו זכאי לצפות בבטחון לכך שהצעתו תתקבל. כאן היה העותר אחד מ- 11 מציעים וכל עוד לא נפלה הכרעה לגבי זכיית אחד מהם במכרז דומה מצבו לזה של האחרים. בכל הנסיבות, ובמיוחד הגרעון העצום בביצוע שלב א' של הפרוייקט, נראה כי מבחינת האינטרס הציבורי החלטת המועצה לבטל את המכרז היתה מוצדקת לגופו של עניין ויש לאשרה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, גב' ולנשטיין. החלטה - השופטת ולנשטיין. עו"ד מ.חורי לעותר, עו"ד י.רוטמן לראש המועצה, עו"ד ר. ג'רגוריה לחברי המועצה האחרים. 2.10.88).
בג"צ 258/85 - יצחק עמר נגד דוד פרץ חבר ההנהלה המקומית מושב שחר ואח'
*בחירת נציג מושב למועצה האיזורית(העתירה נדחתה).
א. פקודת המועצות המקומיות מסמיכה את שר הפנים להכריז בצו כי קבוצת כפרים וישובים יתנהלו על ידי "מועצה איזורית". צו הכינון מסדיר בין היתר את בחירת המועצה האיזורית וכולל הוראות בדבר הקמת ועדים מקומיים בכל אחד מהכפרים והישובים הכלולים בתחום המועצה האיזורית. סמכות השר לקבוע דרכי הקמתם של הוועדים. באחד הכללים נאמר כי כל ישוב שבתחומי המועצה האיזורית יתנהל על ידי ועד מקומי וסעיף אחר קובע כי "חברי הועד המקומי בישוב שיתופי יהיו האנשים שהם באותה שעה, על פי תקנותיו, חברי ועד ההנהלה של האגודה השיתופית להתיישבות של אותו ישוב".
המושב שחר ממויין כישוב שיתופי. אין הצו קובע דבר באשר לשיטת הבחירות שלפיה נבחר הועד המקומי בישוב שיתופי ולא נאמר למי הזכות להשתתף בבחירות אלה. עניינים אלה מוסדרים בתקנות האגודה השיתופית להתיישבות שאליה שייך ישוב פלוני. בבחירת ועד ההנהלה של האגודה השיתופית משתתפים חברי האגודה השיתופית ואלה בלבד ולתושבי הישוב שאינם חברי האגודה השיתופית אין זכות בחירה. לפי המצב החוקי שהיה קיים בעת שמיעת העתירה, המועצה האיזורית מורכבת מצירים הנבחרים על ידי כל ישוב וישוב שבתחומה, כאשר אחד הצווים קובע כי "צירים של ישוב למועצה ייבחרו ע"י הועד המקומי של אותו ישוב".
ב. מועד הבחירות של צירי הישובים למועצה האיזורית לכיש, נקבע לכתחילה ליום 27.3.84 ולאחר מכן נדחה מספר דחיות עד ליום 6.5.85. ביום 3.7.84 התקיימה במושב שחר אסיפה כללית של חברי האגודה השיתופית של המושב ובה הוחלט כי הנציג של המושב למועצה האיזורית ייבחר בהצבעה של חברי האגודה. בהצבעה נבחר העותר ברוב קולות לשמש כנציג המושב במועצה האיזורית. ברם, בהתאם לצו שחל על העניין באותו זמן הרי "הועד המקומי" הוא הבוחר את הנציג של המושב למועצה האיזורית ולא האסיפה הכללית. אכן, בתאריך שנקבע כיום הבחירות למועצה האיזורית, ב-6.5.85, התכנס הועד המקומי של המושב שחר כדי לבחור את נציג המושב למועצה האיזורית ובישיבה זו היו שני מועמדים ובכללם העותר והמשיב ושניהם זכו לאותו מספר קולות. בתום האסיפה ביקש העותר לרשום בפרוטוקול השגה שלפיה הוא נבחר לשמש כציר במועצה האיזורית כבר בהחלטת האסיפה הכללית של האגודה, והוא דורש מהועד המקומי לאשר מינוי זה, מאחר שהועד כפוף להחלטות האסיפה הכללית. כיוון שהתוצאה היתה שקולה באותה הצבעה זימן פקיד הבחירות ישיבה נוספת ליום 13.5.85 כדי לערוך בחירות חוזרות, ובטרם הגיע מועד הישיבה פנה העותר לבג"צ וביקש צו שלפיו ייקבע כי העותר נבחר כדין לשמש נציג של המושב שחר במועצה האיזורית לכיש, וכן ביקש צו ביניים שיאסור על קיום אסיפת הבחירות החוזרת. ביהמ"ש הוציא צו על תנאי כמבוקש, אך לא הוציא צו ביניים וכיון שכך נתקיימה אסיפת הבחירות החוזרת אשר בה נבחר המשיב כנציג המושב במועצה האיזורית לכיש. עתירת העותר נדחתה.
ג. הועלו טענות מקדמיות ובכללן כי משנבחר המשיב למועצה האיזורית, צריך היה העותר לפעול בדרך של הגשת ערעור לביהמ"ש המחוזי בתוך מועד מסויים וכן הועלתה טענה מקדמית אחרת כי העותר נטל חלק בישיבת הועד המקומי ואף הצביע מבלי להשמיע טענה כי הישיבה וההצבעה מיותרים משום שהוא כבר נבחר קודם לכן ע"י האסיפה הכללית של האגודה השיתופית. אולם מחמת עניינה וחשיבותה של השאלה שעלתה בעתירה הוחלט לא להתייחס לטענות המקדמיות ולדון בנושא לגופו. טענת העותר כי החלטת האסיפה הכללית של האגודה לבחור בו כציר תקפה ומחייבת בטעות יסודה, והיא נוגדת את הוראות החוק ומתעלמת ממהותו של הועד המקומי המהווה מכח החוק חלק ממערכת השלטון המקומי. אמנם לפי הצו משמשים בישוב שיתופי חברי ועד הנהלה של אגודה שיתופית כחברי הועד המקומי של המקום, וועד הנהלה נבחר ע"י אסיפה כללית של האגודה השיתופית, אך בהרכב החברים המכהנים בשני הגופים מסתיימת זהות הועדים. הועד המקומי וועד ההנהלה משמשים כשני אורגנים משפטיים שונים ונפרדים. כאשר מכהן ועד הנהלה כועד מקומי הריהו משמש כאורגן משפטי שונה ונפרד המנותק מהאסיפה הכללית של האגודה ואינו כפוף לה וכל כוחו ופעילותו באים מכוח הוראות הצו כפי שנקבעו על ידי שר הפנים ומכוחן בלבד. בהיותו של הועד ועד של האגודה עליו לדאוג לחברי האגודה ולנהל את ענייני האגודה. ברם בהיותו ועד מקומי מוטל עליו לדאוג לכל תושבי המקום ולנהל את ענייני הישוב בכללותו. מכאן כי החלטת האסיפה הכללית של האגודה השיתופית לבחור בעותר כציר המושב נטולת תוקף ואינה
מחייבת לא כשהיא לעצמה ומכל שכן שאינה מחייבת את הועד המקומי של המושב בבואו לבחור ציר מטעמו למועצה האיזורית. אין זה עולה על הדעת ונוגד את תפיסות היסוד של מינהל תקין, שגוף הממויין כגוף פרטי ינחה הנחיות ויורה הוראות לגוף שהוא חלק מהמשפט הציבורי השלטוני באשר לדרך פעולתו. גם אם נאמר שמדרכו של הועד המקומי לפעול בעניינים רבים עפ"י החלטות האסיפה הכללית של האגודה, בגלל זהות האינטרסים, אין הועד המקומי רשאי לנהוג כן כאשר החוק העניק לו, לועד המקומי, את הסמכות הייחודית לבחור את נציג הישוב כציר למועצה. סמכות כזו ניתנה לוועד המקומי אשר קבע הוראות מפורטות באשר להליכי הבחירה. המסקנה היא כי בחירת העותר כציר המועצה האיזורית באסיפה הכללית של חברי האגודה השיתופית של המושב היא מחוסרת תוקף ובטלה והבחירה החוקית היא זו שהתקיימה בועד המקומי של המושב.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, גב' נתניהו, חלימה. החלטה - המשנה לנשיא אלון. עו"ד ד. פון ויזל לעותר, עוה"ד א. פדהצור ומ. מזוז למשיבים. 4.10.88).
ע.פ. 170/88 - אברהם אלמליח נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גרימת חבלה חמורה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
על רקע מאבק בין שתי כנופיות יריבות, המנהלות תחנות שירותי טלויזיה בכבלים, פרץ סכסוך חמור בין המערער ובין בעל התחנה השניה, אחד בשם חג'ג', ושתי הכנופיות נדברו כי הסכסוך ימצא את פתרונו בדרך של "דו קרב מהלומות" שיתנהל בין המערער לבין חג'ג'. למטרה זו נקבעה ביניהם פגישה והופיעו עוזרים וידידים משני הצדדים. אל המערער נתלווה גיסו בשם אוחנה. המערער הגיע למקום המפגש כשהוא נושא עמו אקדח וסכין ואוחנה הגיע כשהוא מצוייד בסכין. עם תחילת המפגש שלף חג'ג' סכין ואז הוציא המערער את אקדחו ומסרו לאוחנה. הלה כיוון את האקדח לצווארו של אדם בשם אדרי, שהופיע למפגש מצדו של חג'ג', וירה בו כדור שפגע בצווארו ונתקע באחת החוליות של הצוואר. כאשר אדרי התמוטט ירה אוחנה עוד שלושה כדורים לעברו אשר אחד מהם פצע את אדרי קשות, דקר אותו בסכין בבטנו וכן ירה בידו של אדם אחר שניסה לקחת ממנו את האקדח. אוחנה הועמד לדין בשל המעשים הנ"ל ונדון לשלוש שנים מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי. המערער הועמד לדין והורשע כשותף לביצוע העבירות הנדונות וביהמ"ש גזר לו ארבע שנים מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל וענשו של המערער הועמד אף הוא על שלוש שנים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי.
הסניגור עמד בטיעוניו בעיקר על הטענה של אחידות העונשים וציין עוד כי אוחנה הורשע בקשר למעשים האמורים בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה עפ"י סעיף 329 לחוק, אשר העונש המירבי שלה הוא 20 שנות מאסר, ואילו סעיף ההרשעה של המערער הומר והועמד על גרימת חבלה חמורה שלא כדין ובנסיבות מחמירות עפ"י הסעיפים 333 ו- 335 לחוק העונשין שהעונש המירבי הוא 14 שנות מאסר בלבד. החשוב הוא כאן לא רק ציון העונש המירבי מבחינה פורמלית, אלא העובדה שאחד האלמנטים בעבירה לפי סעיף 329 הוא הכוונה להטיל באדם נכות או מום או לגרום לו חבלה חמורה, והתביעה הסכימה לכך שיסוד זה לא התלווה להתנהגותו של המערער. אמנם רשאי היה השופט לראות במערער את הדמות הדומיננטית בפרשה, וכן יש לו עבר פלילי העולה בהרבה על עברו של אוחנה, אך לאור העובדות לא היתה הצדקה להטיל על המערער עונש העולה על ענשו של אוחנה. לפיכך יש להעמיד גם את ענשו של המערער על שלוש שנים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: בך, חלימה, מלץ. החלטה - השופט בך. עו"ד ציון אמיר למערער, עו"ד ברונשטיין למשיבה. 17.10.88).
ע.א. 684/87 - יעקב חיימוביץ נגד לאה חיימוביץ ואח'
*מזונות (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
בני הזוג נשואים ונולד להם ילד ב-1984. הם מתגוררים בדירה בפתח תקוה שהיתה רשומה לפני הנישואין על שם האשה. אחרי הנישואין העבירה האשה לבעלה מחצית הדירה ללא תמורה. הבעל והאשה עובדים כשכירים כאשר הבעל משתכר כ- 1,200 ש"ח לחודש והאשה כ-540 ש"ח לחודש. הבן לומד בישיבה והאב משלם את שכר הלימוד עבורו. הבן אוכל ארוחות בוקר וצהרים בישיבה ואלה משולמות במסגרת שכר הלימוד. האב משלם מלבד שכר לימוד גם את הוצאות הבית הקבועות כגון מסי עיריה, מים, חשמל, טלפון, גז ומסי ועד הבית וכן קונה מצרכים לבית. האשה תבעה מזונות עבורה ועבור הילד ובין היתר הסתמכה על כך שהבעל ירש מגרש ועליו בית בגדרה. ביהמ"ש החליט שלא להתייחס לבית בגדרה לצורך קביעת גובה המזונות. באשר למזונות האשה קבע כי הבעל יוצא ידי חובת מזונות אשתו במעשי ידיה ועל כן דין תביעתה למזונות להדחות. אשר לבן, הרי מכסה האב את הוצאות הלימוד ומעניק לבן מדור. בכל הנסיבות החליט ביהמ"ש המחוזי כי הבעל ישלם את כל הוצאות הבית הקבועות כאמור וכן ימשיך לשלם את שכר הלימוד והוצאות חינוך נלוות. בנוסף לכך חוייב לשלם למזונות בנו 170 ש"ח לחודש. ערעורו של המערער מופנה כנגד סכום המזונות לבן וכן כנגד חיובו בכל הוצאות הבית ולא רק במחציתן, וכן טוען המערער שצריך לקבוע תקרה להוצאות הבית כדי שהחשבונות לא יגדלו באופן מכוון. בערעור שכנגד טוענת האשה כי צריך היה לחייב את הבעל גם בתשלום מזונותיה. שני הערעורים נדחו.
אין להתערב במסקנה בדבר שיעור המזונות לבן וכיסוי הוצאות הבית שהמערער ובני משפחתו מתגוררים בו. הטענות בעניין הקבלות המתייחסות להוצאה קונקרטית כלשהי, צריכות להתברר בלשכת ההוצאה לפועל ולא בביהמ"ש העליון במסגרת הערעור. אין גם מקום לכך שערכאת הערעור תדון בשיעור ההוצאות לשם קביעתה של תקרה, שהרי גם מתוך טענות המערער עולה כי ההוצאות כיום אינן עולות על שיעור סביר וצפוי. גם הערעור שכנגד אין בו מאומה וגם אותו יש לדחות. מאחר ושני הערעורים נדחו חוייב כל אחד משני הצדדים לשלם 2,000 ש"ח הוצאות לטובת אוצר המדינה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ברוך שיבר למערער, עו"ד מ.בר שלטון למשיבים. 15.8.88).
ע.א. 552/87 - יהודית ורד ואח' נגד מרדכי ורד
*שינוי שיעור מזונות עקב שינוי נסיבות (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
המשיב, בעלה של המערערת ואביהן של שתי המערערות האחרות, חוייב בשעתו בתשלום מזונות לאשתו ולשלוש בנותיו הקטינות. המשיב עזב את ביתו וחי עם אשה אחרת. מאז נפסקו המזונות בגרה אחת הבנות וכן נולד למשיב בן מן האשה האחרת שעמה הוא חי. המשיב פנה לביהמ"ש המחוזי וביקש להפחית את שיעור המזונות מחמת שינוי הנסיבות, המתבטא בכך שאחת הבנות התבגרה וכן כי נולד לו בן עם האשה האחרת. בגין התבגרות הבת ביקש המערער כי יופחתו %25 מסכום המזונות שהוא משלם, אך ביהמ"ש המחוזי דחה גישה זו. ביהמ"ש קבע כי אמנם חל שינוי מהותי אך בגין התבגרות הבת אין לנכות %25. מזונותיה של אשה גדולים לאין שיעור ממזונותיו של קטין ולדעת ביהמ"ש המחוזי יש לראות את חלקה של האשה בסכום המזונות הגלובלי בשעור של %45 מכלל סכום המזונות ואת חלקן של שלושת הבנות %55. כמו כן, גם אין לומר כי חלקה של הבת שבגרה הוא שליש מתוך %55 אלה, שהרי אילו היתה רק בת אחת היא היתה מקבלת דמי מזונות יחסית יותר מאלו שהיו משולמים לבת השניה ובוודאי שיותר מאלה שהיו משולמים יחסית לבת השלישית. לפיכך קבע ביהמ"ש המחוזי כי הבת שבגרה יש לה חלק של %12.5 בדמי המזונות ובשיעור זה החליט להפחית
את שיעור המזונות. עוד אומר ביהמ"ש המחוזי כי מקובלת עליו הטענה כי בהולדת בן נוסף לאב החייב במזונות לילדים קטינים אחרים שלו, יש משום שינוי מהותי בנסיבות. אין כל חשיבות אם נולד ילד מנישואין או מחוץ לנישואין שכן ילד בעצם לידתו קנה לו זכות לקבל מזונות מאביו וכאשר מדובר בילד מתחת לגיל 6 שנים קיימת חובה מדין תורה על אביו. באשר לשיעור המזונות שיש להפחית בגין הולדת הילד קבע ביהמ"ש כי יש לראות בבן זה כילד רביעי במשפחה וככל שמדובר בילד נוסף על ילדים קטנים שכבר מקבלים מזונות, הרי המזונות הנוספים נמוכים יחסית ולפיכך יש להפחית בגין השינוי המהותי של הולדת הבן %7.5 מסכום המזונות. ערעור וערעור נגדי נדחו.
צדק ביהמ"ש המחוזי הן בגישתו באשר לסכום הניכוי בגין הבת שבגרה והן באשר לסכום הניכוי בגין הילד הנוסף שנולד. הבעל העלה גם טענה שיש לפטור אותו ממזונות של אחת הבנות מן הטעם שאינה נוהגת בו כבוד, אך טענה זו נדחתה על ידי ביהמ"ש המחוזי וגם הערעור על כך נדחה. לעניין זה אומר ביהמ"ש המחוזי כי הבת מדברת עם אביה כשהוא בא לבקר אותה בביתה והיא מסרבת לבקר בביתו, בו הוא גר עם חברתו לחיים. סירוב זה ניתן להבין לאור הנסיבות הכוללות במשפחה זו כאשר הבעל (האב) עזב את ביתו ואת אשתו ועבר לגור ולחיות עם אשה אחרת. אין למדוד התנהגותו של ילד בקנה מידה של אדם מבוגר. ילד אינו אשם בנסיבות שנגרמו על ידי מי מהוריו, ואפילו הביאו נסיבות אלה שהתנהגותו תהיה חריגה במידה זו או אחרת כלפי אחד מהוריו, אין סיבה שבדין לומר שעקב כך יפסיד הילד את מזונותיו ויהיה לנטל על הציבור.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד.לוין, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד חנניה לוינגר למערערות, עו"ד אריאל שריג למשיב. 13.10.88).
בש"פ 604/88 - שלום תמיר ואח' נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (יידוי אבנים לעבר כלי רכב) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הראשון הוא כבן 18 ושלושת העוררים האחרים הם קטינים. ארבעתם, יחד עם קטין נוסף, הוחשדו ביידוי אבנים לעבר כלי רכב אשר בעליהם נזקקו לביקור בבית לחולים בליל כיפור וזאת בשל מה שנראה בעיני העוררים כחילול קדושת יום הכיפורים. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העוררים עד תום ההליכים בעוד שהקטין האחר שוחרר בערובה. ביהמ"ש המחוזי לקח בחשבון את ההלכה שהורה ביהמ"ש העליון באשר ליידוי אבנים על כלי רכב וזאת עקב ריבוי עבירות מסוג זה וביטא את סלידתו ממעשיהם של העוררים על ידי החלטתו לעצור אותם עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
נכונה הטענה כי המחוקק מתייחס לעבירה שבה הואשמו העוררים בחומרה רבה ועובדה היא כי נקבע לעבירה זו עונש שהוא מן החמורים בספר החוקים שלנו. אולם, חומרת העבירה כשלעצמה, אינה מהווה היום, לאחר תיקון חוק סדר הדין הפלילי (מספר 9), עילה למעצר עד תום ההליכים. בבואו לשקול מעצרו של נאשם עד תום ההליכים על ביהמ"ש להביא בגדר שיקוליו את השאלה אם "לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך שחרור בערובה ותנאי שחרור שפגיעתם בחרותו של הנאשם חמורה פחות" כמצוות סעיף 2ב' לחוק המתקן. ביהמ"ש המחוזי התייחס להלכת ביהמ"ש העליון באשר לידויי האבנים, אך יש לדון כל מקרה לפי נסיבותיו. אין מדובר כאן באבחנה בין אזרח לאזרח אחר, כי אם באבחנה בין נתונים המיוחדים למקרה פלוני לעומת הנתונים המיוחדים למקרה פלמוני, בענייננו מדובר בתלמידים קטינים, פרט לאחד, שעברם נקי לחלוטין ומעצרם עד תום ההליכים עלול לפגוע בנפשם ללא תקנה, וכל שכן כאשר מדובר בפגיעה בהמשך לימודיהם בשנת הלימודים שזה עתה התחילה. בכך נבדל המקרה דנא ממקרים אחרים שבהם מטרת מידיי האבנים היתה לפגוע ברכב ישראלי בכל עת ובכל זמן. במקרה שלפנינו מדובר במקרה חד פעמי, שאין להניח שהוא יחזור על עצמו בכל ימות השנה, והרי אחת ממטרות המעצר הינה התרעה מפני הישנות מעשים דומים. יצויין עוד כי
מחמת גילם של העוררים על ביהמ"ש לשקול במשנה זהירות כל החלטה שתביא למעצרם בשלב מוקדם של הדיון, שכן לאחר ההרשעה מחוייב ביהמ"ש, מחמת גילם הצעיר, לשקול דו"ח קצין מבחן קודם שיצווה על מעצרם. כמו כן, העדים העיקריים הם שותפים למעשה ששוחררו בערובה, וקשה לדעת מתי יסתיים משפטם כדי שיוכלו להעיד.
(בפני: השופט חלימה. עוה"ד א. ליכט וסקורוטה לעוררים, עו"ד גב' א. ברזילי למשיבה. 10.10.88).
בש"פ 611/88 - מדינת ישראל נגד רפיק בן חוסיין עמאר
*שחרור בערובה (הצתת יער) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם בכך כי שלח אש, במזיד, בשדה הגובל עם כביש באר שבע עזה וגרם לשריפת כ-90 עצי אקליפטוס ששווים כ-14,000 ש"ח. לביהמ"ש המחוזי היו היסוסים באשר למעורבותו של המשיב בביצוע המעשה, ובעיקר בקשר לכוונת הזדון המיוחסת לו ולפיכך הורה על שחרורו של המשיב בערובה. הערר נתקבל.
הונח בפני ביהמ"ש חומר למכביר המחייב את המעצר של המשיב. הלה נתפס בקרבת מקום המעשה כשהוא מזיע ומבוהל והודה במלים שאינן ניתנות לפירושים שהוא אכן זרק גפרור דלוק לשדה שנשרף. יתירה מזאת, קיימות אמרות למכביר שאותן אמר המשיב בפני השוטרים בשעת תפישתו ולאחר מכן, אשר אף הן מכוונות אצבע מאשימה נגד המשיב. הסניגור טוען כי הדברים שנרשמו מפי המשיב אינם יכולים להעיד על עבירה בזדון, אך הזדון מוכח מעצם העובדה שבשדה שנשרף נתגלו ארבעה מוקדי אש. עובדה זו אם מקשרים אותה עם דברי המשיב עצמו די בה להוכיח לפחות לכאורה על הזדון שבמעשה של המשיב. עבירות מסוג זה פשטו לאחרונה בכל חלקי הארץ וגרמו נזקים כבדים לכלכלת המדינה ולהשחתת נופיה ולכן על ביהמ"ש להגיב בדרך נאותה. לא בכדי קבע המחוקק כי ניתן לעצור אדם, שהואשם בעבירה תוך שימוש באש, עד תום ההליכים המשפטיים שנפתחו נגדו (תיקון מספר 9). מטרת המעצר במקרה זה אינה רק למנוע מהמבצע לחזור על מעשהו, אלא גם להרתיע אחרים מללכת בדרך שבה בחר הנאשם. לסיכום - קיימת בתיק תשתית ראייתית מספקת על מנת לסבך את המשיב במעשה ויש לעצרו עד תום ההליכים.
(בפני: השופט חלימה. עו"ד גב' רבקה פלדמן לעוררת, עו"ד אבן ברי למשיב. 10.10.88).
בש"פ 617/88 - מוחמד כאמל האדיה ואח' נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (פעולה מטעם התאחדות בלתי מותרת) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העוררים הואשמו בביצוע פעולה מטעם התאחדות בלתי מותרת, דבר המהווה עבירה לפי סעיף 85 (1) פסקאות (ג) ו- (ט) לתקנות ההגנה שעת חרום 1945 וביהמ"ש הורה על מעצר העוררים עד תום ההליכים. התשתית העובדתית למעצר היא שבאחד הימים, באוגוסט 1988, בין השעות 12.15- 12.30, נכנסו העוררים למספר חנויות ברחוב דוד בעיר העתיקה בירושלים והורו לבעלי החנויות לסגור מיד את חנויותיהם ואלה נענו להוראה. טענת המדינה שהעוררים פעלו מטעם התאחדות בלתי חוקית או כנציגיה מבוססת על הכרזת שר הבטחון לפי תקנה 84 לתקנות שעת חרום על רשימה של "ועדות לאומיות" או "קבוצות הלם" וכדומה כעל התאחדות בלתי מותרת כמשמעותה בתקנות, וכן על חוות דעת של השב"כ כי מדובר בועדות שפועלות מטעם אש"פ השוקדות על הפצת כרוזים והשמעת איומים על משתפי פעולה ומפירי שביתה מבין בעלי החנויות אשר פתחו אותן מעבר לשעות שנקבעו בכרוזים. בכרוזים נאמר כי ייענשו בעלי חנויות שיפרו את ההוראות בדבר השביתה ובפועל ננקטו צעדי ענישה. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העוררים עד תום ההליכים ועררם נדחה.
לענין שלב המעצר השאלה היא אם עברו העוררים לכאורה עבירה כלשהי בגדר תקנה 85, שאם כך הדבר אין מנוס ממעצרם בגדר סעיף 21א(א)(1) לחוק סדר הדין
הפלילי, הואיל ובשל הנסיבות קיים יסוד סביר לחשש שעם שחרורם יסכנו העוררים חיי אדם או בטחונו או יפרו את שלום הציבור או את בטחונו. הקושי המתעורר הוא שאין למדינה ראיה על כך שהעוררים הם חברים ב'"התאגדות בלתי מותרת" וגם חסרה ראייה שניתנה להם הוראה מפורשת לדרוש מבעלי החנויות לסגור את עסקיהם. לעניין זה, גם אם נניח שהנסיבות הלכאוריות שהוכחו אינן מראות קיום שליחות או נציגות בפועל שניתנו לעוררים ע"י התאחדות בלתי מוכרת, נראה כי נוסח התקנה סובלת גם את הכללתו של המקרה שבו מקבל על עצמו פלוני להיות עושה דברה של התאגדות בלתי מותרת ללא קבלת הוראה ישירה ממנו. הפרשנות המדוייקת לתקנה 85 עתידה להיקבע, אם יהיה צורך בכך, במשפטם של העוררים ולצורך אישור המעצר די בקביעה שעניינם של העוררים בא לכאורה בגדר תקנת משנה 85(1)(ט).
(בפני: השופט ש. לוין. עוה"ד חדאד ועווסת לעוררים, עו"ד שדמי למשיבה. 24.10.88).
ע.פ. 293/88 - שהין מגול ומהרן ידגר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (הערעור נדחה).
המערערים הורשעו בעבירת סמים, כאשר המערער השני ייבא 850 גרם הירואין והסם הוחזק בביתה של המערערת הראשונה, אחותו של המערער. השניים הכינו את הסם למכירה. ביהמ"ש המחוזי גזר למערערת מאסר בפועל של שנתיים ולמערער מאסר בפועל של חמש שנים והערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור העלה את הנסיבות האישיות הקשות שאליהן נקלעו המערערים. המערער יצא מארץ מושבו, עימה אין לישראל יחסים דיפלומטיים, בלי לגלות שהוא נוסע לישראל ותוך הבטחה שישוב, ובני משפחתו עלולים, לדבריו, לשמש בני ערובה ולשאת בעונש אם הוא לא יקיים הבטחתו. המערערת היא אשה נשואה ואם לשני ילדים וכליאתה פוגעת במשפחה כולה. ברם, ביהמ"ש המחוזי לא התעלם מהנסיבות האישיות הקשות, אך יחד עם זאת חייב היה לשוות נגד עיניו את החומרה המפליגה של יבוא כ- 800 גרם הירואין ושל ההכנות למכירת הסם. מדובר בסם מסוכן וקטלני ובתי המשפט חייבים לעשות את כל שלאל ידם כדי ליצור אפקט עונשי מרתיע, תוך תקווה שהענישה תרסן, ולו במשהו, את תאוות הבצע המניעה אנשים לבצע עבירות כגון אלו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, ד.לוין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד סמי יונה למערערים, עו"דשאול גורדון למשיבה. 6.10.88).
ע.פ. 621/87 - עורקבי אבשלום נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות וגניבה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע במספר עבירות שהחמורות ביניהן הן התפרצות, יחד עם אחר, למקום מגורים וגניבת מכשיר טלויזיה מתוכו, גניבת רכב בקשר לביצוע אותה התפרצות והצתת הרכב והשמדתו. בגין עבירות אלה נדון המערער לארבע וחצי שנים מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי וכן נפסל מלהחזיק רשיון נהיגה למשך שנתיים מיום שחרורו מהכלא. הערעור על חומרת העונש נדחה. המערער טוען כי בשלבים מסויימים בעבר עשה נסיון להשתקם וכי סבלו בבית הכלא הוא רב. ברם, העבירות בהן הורשע חמורות ביותר, וזאת במיוחד על רקע עברו הפלילי הרציני והמגוון. חרף גילו הצעיר של המערער, שהוא בן 25, רשומה נגדו שורה ארוכה של עבירות וביניהן עבירות התפרצות לבתי מגורים וגניבות, סחיטה באיומים, שוד, והשגת גבול פלילית. בין השנים 1980 ו-1983 הורשע המערער בחמש עבירות של מעשי שוד. צדק ביהמ"ש המחוזי בקבעו כי "ריח חריף של בריונות נודף ממעשיו של המערער". בנסיבות אלה אין לומר שביהמ"ש החמיר עם המערער יתר על המידה.
(בפני השופטים: בך, חלימה, מלץ. עו"ד מרוז למערער, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 13.10.88).
בג"צ 351/88 - טית בית בע"מ נגד עיריית פתח תקוה
*העלאת שעורי ארנונה מעבר למותר עפ"י צו הקפאת שיעורי הארנונה (העתירה נתקבלה).
ראשיתה של המחלוקת שבין הצדדים ב-1987 כאשר העותרת הגישה השגה על הארנונה שהוטלה עליה באותה שנה. העותרת חוייבה אז בארנונה עבור ממגורות לאחסון גרעינים כאילו מדובר במבני תעשייה ששטחם 6,175 מ"ר וטענתה של העותרת היתה כפולה: ראשית, אין מדובר בבניין כמשמעותו בדבר החקיקה הרלבנטי; שנית, שטח הבסיס של הממגורות הוא רק 1,837 מ"ר ואין לחייב את העותרת לפי שיטת חישוב המבוססת על מכפלת שטח הריצפה בגובה הממגורה חלקי חמש. ביהמ"ש המחוזי קבע בערעורה של המערערת כי אמנם מדובר על "בניין" כמשמעותו של מונח זה לצרכי סעיף 274ב' לפקודת העיריות אך מבחינת חישוב השטח חרגה המועצה מהמסגרת שנקבעה לה בסעיף הנ"ל. לדעת ביהמ"ש המחוזי יחידת שטח כפי שנקבעה בסעיף אינה מאפשרת הכפלת השטח בגובה לצרכי חיוב במס. פסק הדין הנ"ל הפך לסופי. ימים מספר אחרי מתן פסק הדין החליטה המשיבה על הטלת ארנונה לשנת 1988 ובעקבות פסק הדין פורסם צו של חלוקה לסוגי מבנים לצורך החיוב והחלוקה מושתתת גם על גובהו של המבנה. טענת העותרת היא כי עפ"י הסיווג הנ"ל היא חוייבה בארנונה העולה ב- %550 על זו ששולמה ב- 1987 ודבר זה עומד בניגוד לחוק הארנונה הכללית (סייג להעלאה בשנת הכספים 1988). לפי חוק זה אין הרשות המקומית רשאית לגבות ארנונה לשנת הכספים 1988 בסכום שיש בו "העלאה מעל סכום הארנונה שהגיע כדין בשל אותו נכס בשנת הכספים 1987". שרי הפנים והאוצר התירו חריגה של %10 ומכך אין לחרוג, לדעת העותרת. תגובת המשיבה היא כי ביהמ"ש המחוזי חרג מסמכותו כאשר השתית את החלטתו על הנימוק שצוטט לעיל, היינו כי הארנונה חושבה על יסוד מכפלה של שטח וגובה חלקי חמש, וזאת באשר הדבר אינו תואם אף אחת משלוש העילות היכולות לשמש להשגה, לערר או לערעור לפי סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית). על כן לדעת המשיבה, יש לחשב את שיעור ההעלאה על יסוד הארנונה לשנת 1987 לפני שהופחתה מכוח פסק דין הנ"ל של ביהמ"ש המחוזי. על בסיס חישוב כאמור אין ההעלאה עולה על המותר לפי החוק. העתירה נתקבלה.
אין לומר כי הרשות המקומית יכולה היתה לבסס את צו הארנונה לשנת 1988, מבחינת שיעור ההעלאה המותר, על הצו לגבי 1987 כתקפו לפני שהארנונה החוקית הופחתה על ידי ביהמ"ש המחוזי. המשיבה טענה בהקשר זה, בין היתר, כי ההשגה והערר התמקדו בשאלה אם מדובר על "בניין" וכי הטענה בדבר דרך החישוב לגבי ממגורות הוספה רק בשלב הערעור לביהמ"ש וכזאת לא ייעשה. טענה זו אין בה כדי להוסיף או לגרוע, שהרי מדובר על טיעון משפטי לגביו מקובל הכלל לפיו מקום בו מדובר על העלאתה של טענה משפטית חדשה שהיא במסגרת עילת התביעה והנובעת מהנתונים העובדתיים שבפני ביהמ"ש ובפני הצד שכנגד, אין לנעול את הדלת בפני העלאתה בראשונה בשלב הערעור. לגוף הטענה, אמנם ספק אם צדק ביהמ"ש המחוזי בפרשנות שנקט בפסק דינו בערעורה של המערערת, אך אין בכך כדי להפוך את פסיקתו של ביהמ"ש המחוזי לחריגה מן הסמכות, כפי שנטען מטעם המשיבה. גם אם טעה ביהמ"ש המחוזי בפירושו את החוק, אין בכך כדי להצביע על חריגה מסמכות. היקף סמכותו של ביהמ"ש לצורך העניין שלפנינו נקבע עפ"י הגבולות שהותוו בסעיף 3 של חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) והמקרה הנדון נכנס לגדרו של הסעיף הנ"ל. לכך יש להוסיף כי את האמור בסעיף 3 יש לפרש באופן רחב ככל האפשר שהרי יש לפתוח פתח לקיום זכות ההשגה, הערר והערעור ולא לצמצמה. מן הנכון לאפשר לאזרח ככל האפשר, ובמידה והדבר יכול להתיישב עם דבר החקיקה הרלבנטי, הגשת השגה, ערר וערעור לגבי חיובו בתשלום מס או ארנונה לרשויות השלטון.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, גב' ולנשטיין. החלטה - הנשיא שמגר. עוה"ד א. אולשנסקי וי. גרנות לעותרת, עו"ד נ.מאיר למשיבה. 6.10.88).
בג"צ 695/88 - יצחק אדלר ואח' נגד ביה"ד הצבאי לערעורים ואח'
*תחולת תיקון מס' 9 לחוק סדר הדין הפלילי על מעצר לפי חוק השיפוט הצבאי (העתירה נדחתה).
עניינה של העתירה, תחולתן על מעצר לפי חוק השיפוט הצבאי, של הוראות חוק סדר הדין הפלילי מתשמ"ב, ובהקשר זה תיקון מספר 9 לחוק סדר הדין הפלילי. העתירה התבססה על האמור בסעיף 2 לחוק סדר הדין הפלילי, הקובע כי סדר הדין הפלילי יהיה לפי החוק האמור מתשמ"ב, זולת אם נקבע בחוק אחר או על פיו סדר דין שונה לעניין הנדון. טענת העותרים הינה כי סעיף 2 הוא בגדר הוראה כללית וגורפת החלה על כל הליך פלילי וחובקת את סדרי הדין הפליליים בכל בית משפט ובי"ד. החריג המובא בסיפא לסעיף 2 מתייחס לדעת העותרים רק לאותם הסדרים בחוק החרות או בתקנות שהותקנו מכוחו, אשר בהן מובא במפורש או משתמע הסדר חלופי או שונה מזה הקבוע בחוק מתשמ"ב. העתירה נדחתה.
לצורך העניין שבפנינו ניתן לקבל את פרשנות העותרים. דא עקא, יש בנושא אשר עליו סבה העתירה הסדר חקיקתי שונה המיוחד לחוק השיפוט הצבאי תשט"ו. החוק מתשט"ו מביא הוראות מיוחדות להליכים הדיוניים הטרום משפטיים בפני רשויות הצבא, ומפרט גם את הסמכויות בקשר למעצר לפני ההליכים המשפטיים ומעצר על ידי ערכאה שיפוטית צבאית. המבנה של הסמכויות מיוחד לשיפוט הצבאי וייחודן של ההוראות בעניין המעצר החלות במסגרת השיפוט הצבאי, אינו דבר יוצא דופן מבחינת מבנהו הכללי של החוק הצבאי וייעודו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גב' ולנשטיין. החלטה - הנשיא שמגר. עוה"ד עוזי עצמון ורוני מזרחילעותרים, עו"ד גב' נאווה בן אור למשיבים 27.10.88).
ע.פ. 119/88 - יצחק חטואל נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (הערעור נדחה).
המערער הורשע בקשירת קשר לייבא 500 גרם הירואין, תוכנית שבסופו של דבר הניבה ייבואם של 100 גרם הרואין באמצעות המערער ונאשמת אחרת. העדות העיקרית באה מפיו של אחד אלקיים. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער מאסר של שבע שנים בפועל ושנתיים על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. באשר להרשעה - השופט היה ער לעברו הפלילי של עד התביעה ולעובדה שדברי עדותו כללו גם דברים שאינם נכונים ופירכות שבהגיון. אין עילה לחלוק על השופט ולהגיע לממצא שונה מאשר הממצא שאליו הגיע. ביהמ"ש קבע כי העד לא היה עד מדינה, חרף ההבטחות שניתנו לו על ידי קצין המשטרה שחקר אותו, אך לעניין זה אין צורך לחוות דעה שכן גם אם היה אלקיים עד מדינה הרי היו ראיות סיוע מספיקות לחיזוק דברי עדותו.
אשר למידת העונש - העונש שהוטל על המערער הוא אמנם חמור. מדובר באדם שהיו רשומות לחובתו הרשעות קודמות מן העבר הרחוק והוא השתקם, ואף הפך לאלוף ישראל בסיף, אך אין לראות בעובדה זו נסיבה המקילה עם המערער. כאשר מדובר בעבירות של סחר בסמים או ייבואם אין מנוס מלהטיל על הנאשמים עונשים חמורים ומרתיעים ומשקל נסיבותיו האישיות של העבריין איננו רב. הסניגור טען כי ביהמ"ש לא שמר על כלל אחידות הענישה בהטילו על אלקיים 4 שנים מאסר בפועל במשפטו שלו, ואולם קיימות נסיבות המצדיקות את הפער בענישה בין אלקיים לבין המערער. אלקיים הודה באישומים המיוחסים לו ואילו המערער ניהל, כפי שהיה זכאי לעשות, משפט ארוך וממושך שבו כפר באשמתו. כמו כן, המערער היה היוזם והמממן של העיסקה נשוא כתב האישום, ואלקיים נתון בתקופת מאסרו בפחד מפני האנשים המעורבים בפרשה. יש לציין עוד כי אלקיים היה האדם שהביא לגילויה של הפרשה כולה. בכל הנסיבות אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: בייסקי, לוין, חלימה. עו"ד משה גלעד למערער, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה. 27.10.88).
בג"צ 637/88 - תנועת לאו"ר ואח' נגד יו"ר ועדת הבחירות לכנסת ה- 12 ואח'
*שידורי בחירות (העתירה נדחתה).
העותרת שהתמודדה בבחירות לכנסת ה- 12, היא רשימה חדשה שלא היתה מיוצגת בכנסת היוצאת, ובתור שכזו מוקצבים לה בתעמולת הבחירות 10 דקות שידור בטלויזיה ו- 25 דקות שידור ברדיו. יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה- 12 החליט, לפי סמכותו עפ"י סעיפים 15 ו- 15א' לחוק הבחירות (דרכי תעמולה), כי הזמן המוקצב לרשימה חדשה בשידורי הטלויזיה יחולק לארבע יחידות שידור בנות שתי דקות ועוד שתי יחידות שידור בנות דקה אחת, ובשידורי הרדיו יחולק הזמן לחמש יחידות שידור בנות 5 דקות כל אחת. עתירת העותרת היא לחלק את הזמן המוקצב לה בשידורי הטלויזיה ליחידות קטנות יותר. טענתה המרכזית של העותרת היא כי הקביעה בדבר הקצאת זמני השידור יש בה משום פגיעה מהותית בעקרון השוויון שבין רשימה חדשה לבין הרשימות הוותיקות שכן הרשימות הוותיקות יש להן זמני שידור ארוכים יותר ולפיכך בחלוקה הנ"ל הם יכולים להופיע יותר פעמים בטלויזיה מאשר רשימה חדשה ובכך לדעתו חוסר שוויון. העתירה נדחתה.
לפי סעיף 20(ב) לחוק האמור וסעיף 137 לחוק הבחירות לא יזקק בימ"ש לבקשת סעד נגד החלטה שנתקבלה על ידי יו"ר ועדת הבחירות לפי סעיפים 15 ו- 15א' האמורים, חוץ מן המקרים שלגביהם ישנה בחוק הבחירות לכנסת הוראה אחרת. החלטת יו"ר ועדת הבחירות באה במסגרת הסמכות בסעיפים 15 ו- 15א' ובתור שכזו היא חסינה בפני סעד משפטי, וכולל בפני סעד של בג"צ. גם לגופו של עניין אין להתערב בהחלטת היו"ר. החוק קבע אמת מידה שונה לזמן שידור הן בין המפלגות הוותיקות לבין עצמן, והן בין אלה לבין הרשימות החדשות על ידי עצם ההוראה שלמפלגה יוצאת ינתנו 6 דקות לכל חבר שהיה לה בכנסת היוצאת, בנוסח על 10 הדקות המוקצבות לכל אחת מהרשימות המתמודדות בבחירות לכנסת. החלטת יו"ר ועדת הבחירות היא פועל יוצא מעיקרון "השוויון היחסי" שקבע המחוקק באשר לזמני השידור וכיוצא בכך דברים שבהם יש אבחנה בין רשימה יוצאת לבין רשימה חדשה. אין לקבל את טענת העותרת כי הגורם הטכני, והוא בלבד, צריך לקבוע את אורך זמן יחידת השידור. שידור של 40 שניות אין בו, בדרך כלל, כדי לאפשר מסירת מסר תעמולתי הראוי לשמו ולתכנו.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, בך, חלימה. החלטה - המשנה לנשיא אלון. עוה"ד חסדאי וכהן לעותרים, עו"ד גב' נ. ארד למשיבים. 5.10.88).
בג"צ 305/88 - דני נחושתן נגד עירית תל אביב ואח'
*הפקעת מקרקעין (העתירה נדחתה).
העותר מתייחס בעתירתו לתוכנית תכנון מסויימת והחלטת שר האוצר להפקיע קרקע שבחזקת העותר, תוך מתן הרשאה לחברה קדישא של מחוז תל אביב לעשות שימוש בסמכות של הפקעת הקרקע. מדובר בקרקע סמוכה לבית העלמין בקרית שאול בה מגדל העותר אספרגוס ומנהל מפעל למצבות. בעתירה מלין העותר על פגמים שונים שנפלו בהחלטות ועדת התכנון. העתירה נדחתה. העותר החזיק בשטח נשוא העתירה מכח חוזה חכירה עונתי שנערך בינו לבין המשיב 8 (מינהל מקרקעי ישראל), חוזה שהוארך מפעם לפעם כפוף לזכותו של המינהל לפנות את השטח, ואמנם המינהל דרש את פינוי הקרקע נשוא העתירה בעטיין של הליכי ההפקעה. מכאן שהעותר לא הצביע על קיומה של זכות העשוייה להיפגע עקב ביצוע התכנית. זאת ועוד, העותר השתהה בהגשת העתירה. התכנית אושרה בועדה המחוזית עוד ביום 12.1.87 וחילופי מכתבים והתנגדויות הגיעו לקיצם ביום 17.9.87. העתירה הוגשה ללא הסבר על האיחור רק ביום 17.5.88. אין מדובר בשיהוי טכני בלבד, אלא בנסיבות שבהן קיימת דחיפות רבה בביצוע התוכנית נשוא העתירה. גם ההליכים שהעותר נקט לביטול הליכי ההפקעה השתהו עת רבה ללא כל הסבר סביר.
(בפני השופטים: ש. לוין, מלץ, גב' ולנשטיין. עו"ד רייסמן למערער, עוה"ד שרי אורן, מזוז ויצחק מירוןלמשיבים. 23.10.88).
ע.פ. 462/88 - מדינת ישראל נגד עזרא בן נעים
*קולת העונש (סחיטה באיומים) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב הורשע בשלוש עבירות שלסחיטה באיומים ועבירה אחת של סחיטה בכח כאשר הרקע למעשים הוא עמדה שלקבוצת מובילים וסבלים ברחוב ביאליק ברמת גן. בפסק הדין מצייר השופט תמונה שלאלימות וטרור שהשליט המשיב במקום לצורך רכישת מעמד של "בעל בית" וסחיטתכספים ממובילים אחרים באותה קבוצה. כל זה על פני תקופה ממושכת ומלווה איומים ואלימות גופנית. אחד המתלוננים, למשל, העיד כי "הוא חנק אותי ואמר לי: אני הבוספה ודיר באלק ובשבילי המשטרה לא קיימת ואני אשרוף לך את הבית...". ביהמ"שהמחוזי אף קבע בהכרעת הדין כי אימתו של המשיב על המתלוננים היתה כה רבה עד כיחלף זמן רב בו סבלו בשקט עד שאזרו עוז והתלוננו במשטרה. על אף כל זאת הטילביהמ"ש על המשיב 9 חודשי מאסר על תנאי ותשלום קנס של 2,000 ש"ח וכן חייב אותולפצות את אחד המתלוננים בסך 300 ש"ח. ערעורה של המדינה על קולת העונש נתקבל.
המדינה טוענת כי העונש שנגזר למשיב מופלג בקולתו ואיננו הולם כלל את חומרתהעבירות שבהן הורשע ואת נסיבותיהן. קשה לעמוד מגזר הדין על הסיבות שהניעו אתהשופט להטיל על המשיב את העונש הקל שהטיל. כל שנאמר בגזר הדין הוא כיהרשעותיו הקודמות של הנאשם עניינן עבר פלילי ישן נושן וניתן להניח כי הנאשם חזרלמוטב. ברם, מדובר בפשעים חמורים שהעונש המירבי על כל אחד מהם הוא תשע שנותמאסר. הנסיבות כפי שתוארו ע"י ביהמ"ש חמורות במיוחד על רקע זה, ואף אםמתעלמים מעברו של המשיב ואף אם יובאו בחשבון הנסיבות האישיות כפי שהעלתההסניגורית, עדיין העונש מוגזם לקולא ואינו עומד בשום יחד לחומרת העבירות. טובתושל הציבור וחובת ביהמ"ש להגן עליו מפני טרור, אלימות ואיומים כפי שהיו כאן,מחייבים הטלת עונש מאסר בפועל. ברם, נאמן לכלל שאין ביהמ"ש שלערעור ממצה אתהדין עם המשיב כאשר מקבלים את הערעור על קולת העונש, הועמד העונש על 9חודשים מאסר בפועלו ו- 9 חודשים מאסר על תנאי ויתר חלקי גזר הדין ישארו בעינם.
(בפני השופטים: בך, חלימה, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עו"ד גב' רבקה פלדמן למערער, עו"ד גב' נ.לידסקי למשיב. 27.10.88).
ע.פ. 655/87 - דוד מנור נגד מדינת ישראל
*הטלת קנס בעבירת סמים כאשר הנאשם נדון למאסר ממושך (הערעור נדחה בעיקרו).
המערער הורשע, עפ"י הודאתו, בעבירות של קשירת קשרלייבוא הירואין. מדובר ברשת של יבואני סמים שהמערער היה אחד מהם והורשע יחדעם 3 נאשמים אחרים. לגבי המערערת נעשתה עסקת טיעון לפיה ביקשה התביעה להטילעליו שלוש שנים מאסר בפועל וכן מאסר על תנאי וקנס. השופט לא קיבל את עסקתהטיעון וגזר למערער ארבע שנים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי וכן הטילעליו קנס של 50,000 ש"ח. הערעור על סעיפי ההרשעה נדחה וכן נדחה הערעור באשרלעונש המאסר ואילו באשר לקנס נתקבל הערעור והקנס בוטל.
לעניין המאסר ולאי קבלת עסקת הטיעון העלה הסניגור שורה של נסיבות אישיותשמחייבות התחשבות בן ואולם ביהמ"ש כבר אמר לא אחת כי כאשר מדובר בעבירותחמורות כגון אלה הנדונות כאן יש לנסיבות אישיות משקל מועט בלבד. אין פגם בנימוקיו ובשיקוליו של ביהמ"ש המחוזי כאשר גזר את העונש כפי שגזר. לעומת זאתצודק הסניגור באשר לעניין הקנס. משנדון אדם למאסר לתקופה של ממש אין זאת מןהמידה להטיל עליו גם קנס שיהיה עליו לשלמו לאחר שחרורו ממאסר. יתירה מזו, משוםמה ראה השופט לנכון להטיל קנס דווקא על מערער זה מכל ארבעת הנאשם שבפניו,אף על פי שקבע לגביו שלא היה לו אינטרס חומרי וכי לא היה שותף עסקי. בנסיבותאלה יש לבטל את תשלום הקנס.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, ד. לוין, מלץ. עו"ד קדר למערער, עו"ד גב' א. כהנא למשיבה.19.10.88).