בג"צ 595/88 - חוה שולמן ואח' נגד מנהל המינהל לחינוך בעירית ת"א ואח'
*רישום לבית ספר באיזור מגורים(העתירה נדחתה).
א. העותרת השלישית, ילדתם של שני העותרים הראשונים, נרשמה ע"י הוריה בעת היותה בגיל טרום חובה לגן הילדים שבבית הספר אלשיך המצוי באזור מגוריה, במרחק ק"מ אחד מביתה. מאחר ומספר הילדים בגן הילדים שבאותו בית ספר עלה על המותר, שובצה הילדה בגן טרום חובה בבית ספר אלומות, המצוי במרחק 4 ק"מ מביתה. שני בתי הספר הם במסגרת חינוך ממלכתי דתי. לאחר ששהתה שנה אחת בגן נסעו הורי הילדה לחו"ל ושם שהתה הילדה במשך שנה אחת בגן ילדים "תלמוד תורה ע"ש ס"ט פאול". בגן זה עברו על הילדה קשיי הסתגלות יותר מאשר על ילדים אחרים, אך לבסוף הסתגלה לגן ולסביבה החדשה. ההורים חזרו ארצה וביקשו לרשום את הילדה ללימודי כתה א' בבית הספר אלומות, ונאמר להם שעליהם לרשמה לבית הספר אלשיך שבאזור מגוריהם, ולבקש העברה לבית הספר אלומות ואזי תידון הבקשה לגופה. הם עשו כן אך בקשת ההעברה נדחתה. העותרים פנו לבג"צ ועתירתם נדחתה.
ב. בפני העותרים עומדים כמה מכשולים מקדמיים, ובמיוחד טענת המשיבים כי היה עליהם להגיש ערר על הסירוב לאשר בקשת ההעברה למנהל המחוז של משרד החינוך והתרבות, אך ב"כ המשיבים הסכימה לא לענות על הטענה המקדמית, ובנסיבות הענין אכן מן הראוי לדון בנושא כגון זה לגופם של דברים. השאלה המרכזית היא אם המקרה מצדיק לחרוג מהמדיניות הכללית של משרד החינוך כפי שבאה לידי ביטוי בחוק ובתקנות, שיש לרשום כל ילד בבית הספר שבאזור מגוריו. עפ"י התקנות, לעניין העברהתעיין רשות החינוך המקומית בדו"ח על התלמיד, ובחוות הדעת על בקשת ההעברה מאת מנהל המוסד שבו לומד התלמיד, ובהחלטת הרשות יינתן משקל גם לנימוקים של טובת הילד. טוען ב"כ העותרים כי במקרה דנן הנימוק של טובת הילד מכריע ועדיף על המדיניות הכללית של רישום בבית ספר של אזור המגורים. הוא מבסס את טענתו על כך כי הילדה שני עברה קשיי הסתגלות קשים בחו"ל, וכאמור בחוות הדעת שניתנה, לאור קשיי ההסתגלות אותם חוותה הילדה בחו"ל, יש לאפשר לה לחזור לקבוצה החברתית ולמסגרת המוכרת לה שהיא החטיבה הצעירה בבית הספר אלומות. עוד טוענים העותרים כי לפי חוזר מינהל החינוך, תלמיד שהתחיל לימודיו במסגרת חטיבה צעירה מסויימת יש לאפשר לו להמשיך לימודיו באותה מסגרת, וכאן התחילה הילדה שני את לימודיה בגן שבבית הספר אלומות ולכן יש לאפשר לה להמשיך באותו גן.
ג. האמור בחוזר מינהל החינוך אין לו עניין לנשוא העתירה שבפנינו ושני טעמים לדבר: החטיבה הצעירה שבה מדובר בחוזר כולל גן חובה וכיתות א' ו-ב' ואילו שני למדה בגן טרום חובה בבית ספר אלומות. ההגיון של המשכת הלימודים במסגרת אותה חטיבה יפה הוא לילד שהתחיל לפחות בגן חובה אך לא לילד ששהה במקום בגיל טרום חובה בלבד; הטעם האחר, וזה הנימוק העיקרי, המשך הלימודים בחטיבה הצעירה קיים במקרה שהילד למד ברציפות, החל מהגן, באותה חטיבה. מה שאין כן במקרה דנן, ששני הפסיקה את שהותה בחטיבה הצעירה שבבית ספר אלומות למשך שנה תמימה לרגל נסיעת הוריה לחו"ל. משנפסק רצף הלימודים למשך שנה תמימה ניטל ההגיון שבהוראה שמן הראוי שתמשיך ללמוד לאחר מכן באותו מקום.
ד. אשר לענין טובת הילד - לא הוכח כי טובתה של שני מחייב כי תלמד בבית ספר אלומות, שאינו נמצא באזור מגוריה אלא מרוחק מביתה 4 ק"מ. המדיניות הכללית היא שילד ירשם בבית ספר שבמקום מגוריו והנימוק לכך הוא מדיניות האינטגרציה שנועדה לקיים ולפתח בית ספר על רמה נאותה באותו אזור ולמנוע "בריחת תלמידים" ממקום למקום. יש לשמור על מדיניות זו ולא להתערב בה. משום כך כאשר מתבקש רישומו של תלמיד בבית ספר שמחוץ לאזור מגוריו, יש להוכיח שאכן מצויות נסיבות מיוחדות
המצדיקות העברה כזאת, ונסיבה כזו היא, דרך משל, כאשר טובת הילד דורשת ומחייכת העברה כזו. במקרה דנן לא הוכחה נסיבה כזו. קשיי ההסתגלות של שני בגן הילדים בחו"ל מובנים הם, מאחר שבאה מישראל לסביבה חדשה, ואין בהם כדי ללמד על קשיי הסתגלות שתהא צפויה לה לאחר שחזרה לישראל ותירשם בבית ספר שבאזור מגוריה ושנמצא קרוב לביתה. אין לומר כי ילדה המתחילה עתה את לימודיה בכיתה א' בסביבה שבה היא נולדה וחיה, באזור מגוריה ובסמוך לביתה, טובתה מחייבת להעבירה לבית ספר המרוחק ממקום מגוריה. על כל פנים, אין בכך נסיבה מיוחדת המצדיקה לחרוג ולסטות מהמדיניות הכללית שיסודה בהגשמת מדיניות האינטגרציה. היענות לעתירה זו פירושה פתיחת דרך לעתירות מרובות נוספות ודומות ונמצא מדיניות האינטגרציה מסוכלת.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, מלץ, גב' ולנשטיין. החלטה - המשנה לנשיא אלון. עו"ד גילונילעותרים, עוה"ד קונשטוק, נעמן וגנסין למשיבים. 9.10.88).
ע.פ.504/88 - שמעון בוהדנה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגרימת חבלה חמורה וחומרת העונש(הערעור נדחה).
א. המערער הורשע בעבירה של גרימת חבלה חמורה בנשק קר ונדון ל- 15 חודשים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. המדובר בתקרית בה הותקף המערער על ידי אדם בשם פרץ במכשיר חד ונפצע מספר פצעים. לאמר מכן השתלט המערער על אותו מכשיר חד והסב באמצעותו פצעים חמורים לפרץ. עד התביעה הראשי לא הפליל את המערער, לא מעל דוכן העדים בעת משפטו ואף לא בחקירתו במשטרה. אלא שהעד הוכרז כעד עויין ואז הוגש באמצעותו כראיה, ללא התנגדות, תמליל של שיחה מוקלטת, שהתקיימה בין פרץ ובין אדם אחר שהיה עמו במעצר, ובשיחה זו נקב פרץ בשמו של המערער בתור מי שגרם לפצעיו החמורים. ביהמ"ש המחוזי סבר כי יוכל להשתית את הרשעת המערער על הוראות סעיף 10א' לפקודת הראיות ביחד עם יתר הראיות. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. שאלת החלתו של סעיף 10א' הנ"ל על השיחה המוקלטת בין פרץ ובן שיחו. מעוררת בעיות מורכבות ואין צורך להכריע במקרה דנא בשאלה זו, שכן ניתן לבסס את הרשעתו של המערער על ראיות אחרות. פרץ טען אמנם בעדותו כי אין הוא יודע את זהותו של מי שדקרו, אך רשאי היה השופט שלא להאמין לו בכך, לאחר שהוכרז פרץ כעד עויין והודה כי בעת שיחה עם עציר אחר אמר דברים הפוכים; מתוך שני זכרונות דברים בהם מתוארות התבטאויות של המערער, המהוות "ראשית הודאה" אפשר להסיק שהמערער הוא אשר היה מעורב בקטטה האמורה עם פרץ; הוגשו צילומים של גוף המערער שצולמו זמן קצר אחרי מעצרו ובהם נראים פצעים בחלקים שונים של גופו שנבעו מדקירות במכשיר חד במועד בו אירעה הקטטה ולמערער לא היה הסבר סביר להמצאות הפצעים האמורים. מראיות אלה ניתן היה להסיק כי המערער הוא זה שהיה מעורב בקטטה האלימה עם פרץ וגרם לו את החבלה.
ג. אשר לעונש - הסניגורית שמה את הדגש על הטענה כי העיקרון של "אחידות העונשים" מחייב שעל פרץ, שהביא עמו את המכשיר החד ופתח במעשי האלימות צריך היה ביהמ"ש להטיל עונש חמור יותר מהעונש המגיע לאדם שרק הגיב באלימות, והנה הוטל על פרץ מאסר בפועל לתקופה של 12 חודשים בלבד. אין לקבל הנמקה זו. לא הוגש גזר דינו של פרץ ואין לדעת מה היו השיקולים אשר נלקחו בחשבון בקביעת ענשו; לפרץ לא היה עבר פלילי ואילו למערער מספר הרשעות קודמות; פרץ נפצע פצעים חמורים בהרבה מהפצעים שנגרמו למערער על ידי פרץ. בהתחשב בהבדלים אלה אין לומר כי הפער של 3 חודשים בין תקופות המאסר שהוטלו על שני היריבים הוא בלתי מוצדק במידה המצדיקה התערבות ביהמ"ש שלערעור.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, מלץ. החלטה - השופט בך. עו"ד גב' נירה לידסקי למערער, עו"ד שאול גורדון למשיבה. 30.10.88).
ע.א. 486/87 - מנשה אבידור נגד דליה אבידור ואח'
*תקפו של "הסכם ממון" שנערך לפני הגירושין כאשר בני הזוג נישאו מחדש זה לזו(הערעור נדחה).
א. לבני הזוג שני בנים, אחד כבן 19 והשני כבן 15. בני הזוג נישאו בשנת 1961. בדצמבר 1982 התגרשו ועובר לגירושיהם נערך ביניהם הסכם (הסכם א') שקיבל תוקף של פסק דין. באשר למתן תוקף להסכם נאמר בפסק דינו של ביהמ"ש מלפני הגירושין, כי "ניתן בזה תוקף של פסק דין לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג להסכם..". כחצי שנה לאחר הגירושין החליטו בני הזוג להנשא מחדש ועובר לנישואיהם ערכו הסכם (הסכם ב'). כמו בהסכם א' כך בהסכם ב' נאמרו דברים ביחס לדירה וביחס למזונות המשפחה ומזונות האשה והילדים. בעוד שהסכם א' קיבל תוקף של פסק דין, כאמור, הרי הסכם ב' לא קיבל אישור של ביהמ"ש כהסכם ממון. כחודשיים לאחר חתימת הסכם ב' נישאו בני הזוג. לאחר מכן עזבה האשה את דירת המשפחה והגישה תביעה למזונות עבורה ועבור הילדים. ביהמ"ש המחוזי לא ראה לקבל תביעת האשה להפעיל את תביעת המזונות שבהסכם הראשון, בציינו כי בני הזוג נישאו מחדש והילדים אינם אצל האשה, ועם הנישואים וחתימה על הסכם ב' חזרו ההסדרים למסלולם במובן זה שחלים על בני הזוג והילדים החיובים הרגילים בעניין כלכלת בני המשפחה.
ב. המערער ביקש להצהיר על בטלות ההסכם הראשון אך ביהמ"ש קבע כי ההסכם הראשון, בכל מה שקשור ב"הסכם ממון", הינו שריר וקיים, בעוד שכאמור בכל מה שקשור בתניית המזונות אין להחילו. ביהמ"ש קבע כי אין לקבל את הטענה שבאשרו את הסכם א' כהסכם ממון חרג ביהמ"ש המחוזי בדיון הראשון מסמכותו. כן דחה ביהמ"ש את הטענה כי מכיוון שהסכם א' נשען על עניין הגירושין הרי משנישאו בני הזוג מחדש חזר המצב לקדמותו. ביהמ"ש קבע כי "הסכם ממון" הופך להיות כזה עם אישורו ע"י ביהמ"ש, וברגע שנתגרשו בני הזוג התממש הסכם הממון בכל מה שקשור ברכוש הצדדים. העובדה שהשניים נישאו מחדש אינה מפקיעה את תניות הסכם הממון. ביהמ"ש הוסיף שאם התכוונו בני הזוג לשנות את הסכם הממון לקראת נישואיהם המחודשים, צריכים היו לאשר את הסכם ב' על פי חוק יחסי ממון ומשלא עשו כן אין הסכם ב' יכול לפגוע בהסכם הממון. הערעור נדחה.
ג. לעניין מזונות האשה קבע ביהמ"ש כי עזבה את הבית בשל אלימות הבעל ולא הפסידה זכותה למזונותיה למרות שאינה עמו ובכך אין להתערב. המערער טוען כי ההסכם הראשון לא היה "הסכם ממון" באשר נפל ליקוי באישורו. על פי תקנה 3 לתקנות סדר הדין (אישור הסכם ממון בין בני הזוג) נדרש ביהמ"ש לציין על כל עותק של ההסכם את דבר האישור, וכן את העובדה כי ניתנו לצדדים ההסברים הנאותים, וכי לדעת ביהמ"ש נעשה ההסכם בהסכמה חופשית, ובמקרה דנן לא צויינו הדברים הנ"ל. עובדות אלה אין בהן כדי לפסול את ההסכם הראשון כהסכם ממון. אף אם האישור לא נושא את הנוסחה הנדרשת, הדבר אינו גורם לבטלותו של ההסכם. הדרישה לוודא שאכן בני הזוג עשו את ההסכם בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו היא דרישה מהותית, אך הדרישה לרשום זאת על ההסכם היא פרוצדורלית. בהיעדר ראיה לסתור, עצם האישור השיפוטי מצביע על כך שהצדדים להסכם הבינו את משמעותו ואת תוצאותיו וחתמו עליו מרצונם החופשי.
ד. ייחודו של "הסכם ממון" בהשוואה להסכם רגיל בין בני זוג הוא בכך שקיומו של "הסכם ממון" שנערך בין בני זוג דוחה את תחולתו של הסדר איזון המשאבים, אך לבד מפועלו זה "הסכם ממון" הוא הסכם ככל ההסכמים, אשר בו קובעים בני הזוג את אשר ייעשה ברכושם. במקרה דנן קבעו הצדדים את אשר ייעשה ברכושם בפקוע הנישואין על ידי הגירושין (הראשונים), היינו, הגירושין הם כעין תנאי מחלק לתקפו של ההסכם, ובהתקיים התנאי מתגבשים החיובים ההדדיים. אשר להשפעת "הסכם ב'" על הסכם
הממון - לפי סעיף 1 לחוק יחסי ממון שינויו של "הסכם ממון" צריך שיהיה בכתב וכן חלות על השינוי ההוראות של החוק החלות על אישור "הסכם ממון". כשם שתקפו של "הסכם ממון" טעון אישור ביהמ"ש כך גם השינוי טעון אישורו של ביהמ"ש. דרישות אלו תלות גם על השינוי שנעשה בהסכם הממון לאחר הגירושין. דרישת החוק כי על שני בעלי הדין להיות בני זוג לצורך אישור הסכם ממון מתייחסת למועד עריכת הסכם הממון, אך אין החוק דורש כי גם בעת עריכת שינוי בהסכם הממון יהיו עדיין בני הזוג באותו סטאטוס. במקרה דנן הסכם ב' לא אושר כנדרש ולכן לא היה בכוחו לשנות את הסכם א' ואת הוראותיו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ברוך שיבר למערער, עו"ד אסף נמרוד למשיבים. 6.10.88).
ע.א. 528/85 - דניאל לוי נגד גמיד מוצרי גומי בע"מ ואח'
*פיצויים בתאונת עבודה(ערעור וערעור נגדי - הערעור הנגדי נדחה והערעור נתקבל בפריט אחד בלבד).
א. המערער עבד ליד מכונה במפעל של המשיבה ותוך שהוא מנסה להתגבר על תקלה במכונה נקטעה ידו השמאלית. הוא הגיש תביעת נזיקין נגד המשיבה וייחס לה רשלנות כלפיו בכך שהמכונה לא היתה מגודרת כיאות ובכך ששיטת העבודה שהנהיגה המשיבה לא היתה בטוחה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי היתה רשלנות מצד המשיבה ולא היתה רשלנות תורמת מצד המערער והמשיבה חוייבה לפצות את המערער על מלוא נזקיו. באשר לגובה הנזק דן ביהמ"ש ב- 8 ראשי נזק, ערך חישובים בהתאם והגיע לסכום נזקים כולל שמתוכו ניכה את תשלומי המוסד לביטוח לאומי. המערער קובל על כך שהשופט פסק פיצויים נמוכים ממה שמגיע לו ואילו המשיבה קובלת על פסיקתו בשאלת ואחריות וכן היא מעלה מספר טענות ערעור באשר לגובה הפיצויים שנפסקו. הערעור הנגדי נדחה והערעור נתקבל בפריט אחד בלבד.
ב. אשר לאחריות המשיבה לתאונה ולהיעדר רשלנות תורמת מצד המערער הרי בעניין זה אין להתערב במסקנתו של ביהמ"ש המחוזי. אשר לגובה הפיצויים שנפסקו - אין ביהמ"ש לערעורים נוטה להתערב על נקלה באומדנת הערכאה הראשונה את נזקי הנזוק, ולא ימיר את הערכת השופט קמא בהערכתו שלו, אלא אם סכום הפיצויים שנפסק הוא בלתי סביר ורחוק מהמציאות. בכל פרטי הנזק יש לסמוך על קביעותיה וחישוביה של הערכאה הראשונה ואין להתערב בהם. זאת, פרט לנושא אחד והוא סכום שפסק ביהמ"ש לתובע "בגין סכנת פיטורים". לאמר שהמערער סיים את הטפולים חזר לעבודה אצל המשיבה בעבודה שונה המתאימה למצבו במומו. המערער הצליח בתפקידו החדש והובאו ראיות כי הנתבעת (המשיבה) נוהגת להמשיך בהעסקת נפגעי העבודה במפעלה, וגם כשיש צמצום בכח אדם אין הדבר פוגע בעובדים קבועים ובנפגעי עבודה. אעפ"כ ציין ביהמ"ש המחוזי כי במציאות הכלכלית של ימינו אין לשלול אפשרות של משבר כלכלי או צימצומים שבעטיים ימצא המערער את עצמו בין המפוטרים. באשר לסיכון הנ"ל סבר השופט כי יש לתת את הדעת עליו בחישוב הנזק, שכן אם ייפלט המערער מעבודה הרי אובדן כושרו להשתכר יתבטא במלוא חריפותו ויתכן שהפסדו יעלה על אחוז נכותו הפיסית. את הביטוי הכספי לקביעתו זו נתן ביהמ"ש בפסק הדין שבו פסק "סכום גלובלי בגין סכנת פיטורים" אם כי הסכום שפסק איננו גלובלי אלא תוצאה של חישוב. השופט העריך את סיכון הפיטורים ב- %15 מהפסד השכר הצפוי ולאחר חישובי הסיכון הגיע בפריט זה לסכום שהוא כיום 21,000 ש"ח.
ג. באשר לראש נזק זה ביקש המערער לאפשר לו להגיש ראיה נוספת הנוגעת לפיטוריו מהעבודה, לרגל צמצומים, באפריל 1988, דהיינו כ-3 שנים לאחר מתן פסק הדין. לאור זאת הוא מבקש שייעשה חישוב חדש של הפסד ההכנסה בעתיד, שיביא בחשבון עובדה זו אין להרשות את הראיה הנוספת. כל חישוב הפיצויים בנושא הפסד
ההשתכרות בעתיד בנוי על אומדנים, הערכות והשערות ופסק הדין מציב סוף פסוק לספקות והשערות אלה. אין לחזור ולדוש בעניין זה מפקידה לפקידה על פי התרחשויות שבפועל, לא במקרה שהשתכרות הנפגע גדלה מהמשוער ולא כשפחתה מהמשוער. כפי שנפסק בעבר ע"י ביהמ"ש העליון צריך להיות סוף להתדיינות. המערער מתרעם שגם בנתונים שהיו בפני השופט לא נתן ביטוי כספי הולם לסכנת הפיטורים כפי שהיתה בעת המשפט ובכך קיפח את המערער. יש טעם בטענה זו. השופט לא ערך את החישוב בנושא זה בדרך המקובלת שהיא הבאה בחשבון של סכנת הפיטורים במסגרת חישוב הפסד השכר לעתיד, אלא הציב לכך ראש נזק נפרד. אך גם במסגרת זו לא העריך ביהמ"ש * נכונה, גם בנתונים שהיו בפני, את סכנת ההיפלטות של המערער לשוק העבודה, סכנה שהיה ער לה ואף נתן לה ביטוי בפסק הדין. בהתחשב בנתוניו של המערער ובמומו הרי היה קיפוח מה בסכום שנפסק לו בראש נזיקיו זה ויום להוסיף לסכום שנפסק עוד 10,000 1 ש"ח.
(בפני השופטים: ד. ליין, חלימה, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עו"ד מ. קין למערער, עו"ד י. וינברג למשיבות. 23.10.88).
ע.פ. 272+276/87 - נאסר אבו סירחאן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בנסיון לביצוע מעשה מגונה וחומרת העונש(ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
א. באחד הימים, במרץ 1986, בשעות אחר הצהריים, יצאה המתלוננת, ילידת 1970, מביתה בישוב עומר למועדון הצופים ולשם קיצור הדרך עברה דרך גן והבחינה בדמות אדם היוצאת מאחורי המבנים. לאחר מכן בא אליה אותו אדם מאחור וכשהסתובבה כלפיו עמדו השניים פנים מול פנים. הוא אחז בשתי ידיה והנערה החלה לצעוק שיעזוב אותה. היא ניסתה להשתחרר מאחיזתו אך הוא הצליח להשכיבה על הדשא כשגבה על הדשא והתיישב עליה כשראשו מופנה לעבר פניה. הנערה המשיכה להיאבק ולצעוק והתוקף הוציא סכין וקרבה לצווארה של הנערה, הנערה ניסתה להוציא ממנו את הסכין ונגרם לה חתך בידה, ולאחר מכן גרם התוקף לחתך בצווארה של הנערה. שכנה המתגוררת במקום, גב' נאמן, שמעה את צעקות הנערה, יצאה למקום וראתה את התוקף יושב על הנערה. היא הבחינה בסכין שבידו וזרקה לעברו אבן ואז החל לברוח. המערער עבד בישוב עומר בעבודות גינון ובאותו לילה נעצר יחד עם עוד שניים, אך שוחרר מאחר ואיש המשטרה שטיפל בעניין סבר שאין דמיון בינו לבין התיאור של העבריין כפי שנמסר על ידי המתלוננת וגב' נאמן. למחרת נעצר המערער שנית ובחקירתו הכחיש שהיה ביום המקרה בישוב עומר. הוחלט על מסדר זיהוי ובמסדר גב' נאמן לא זיהתה אותה ואילו הנערה זיהתה את המערער והעידה כי "ברגע שהסתובבתי עם הפנים כלפי האנשים מיד ראיתי את התוקף וידעתי שזה הוא. אני זכרתי את הפנים שלו זה היה עוד טרי... שאלו אם אני בטוחה ואמרתי שאני בטוחה...". לאחר שהמערער זוהה בוודאות ע"י המתלוננת מסר אמרה נוטפת ובאמרה זאת השתנתה גירסתו הקודמת שינוי מוחלט. בעוד שלפני כן טען המערער כי כלל לא היה ביום האיש בישוב עומר, הרי שבהודעה החדשה הודה כי היה בישוב עומר באותו יום.
ב. ביהמ"ש המחוזי קבע כי עדות המתלוננת מהימנה לחלוטין ובאשר לזיהוי קבע כי בעת ביצוע העבירה היתה למתלוננת אפשרות לראות את פני המערער היטב ומקרוב, בשעות היום בתנאי תאורה טובים. ביהמ"ש דחה את הטענה בדבר אפשרות של טעות, בחן את ההשגות והספקות שהועלו בחקירתה של המתלוננת והתרשם באופן חיובי ן מאמינותה והסבריה. ביהמ"ש לא גילה פגם בכל הנוגע לאופן עריכת מסדר הזיהוי אם כי היו פגמים בצורת עריכת הדו"ח המשטרתי על מסדר הזיהוי. ביהמ"ש מצא חזוק לדברי המתלוננת ולזיהויו של המערער על ידה, הן ב"ראשית הודאה" של המערער בפני אחד השוטרים, והן בשקריו של המערער באשר למקום שהותו בעת המקרה. ביהמ"ש דחה את
הטענה כאילו נבעו שקריו הראשוניים של המערער, התכחשותו לעצם שהותו בעומר, מכך שהוא חשש שתיוחס לו מעורבות כלשהי אם יודה בנוכחות בישוב. ביהמ"ש מציין כי השכלתו ומעמדו המשפחתי של המערער, כבן של שייך, והעובדה שנוכחותו בעומר היתה במסגרת מקובלת, שהרי עבד בעומר, סתרו את התיזה בדבר קיום חשש כאמור, ושקריו התפרשו כרצון להרחיק עצמו ממקום ביצוע העבירה במודע ועקב תחושת אשם. ביהמ"ש גם לא האמין לעדי האליבי שהביא המערער. על יסוד הראיות שהיו בפניו הרשיע ביהמ"ש את המערער בסחיטה באיומים, בחבלה ופציעה בנסיבות מחמירות, ואת האישום בנסיון לאינוס המיר לנסיון לבצע מעשה מגונה בכפייה. המערער נדון לעשרה חודשים וחצי מאסר בפועל, תקופה החופפת את תקופת מעצרו של המערער מיום מעצרו ועד לשחרורו בערובה, וכן גזר לו מאסר על תנאי וקנס. ערעורו של המערער על ההרשעה וערעור המדינה על קולת העונש נדחו.
ג. באשר למסדר הזיהוי - אכן נפלו שיבושים ואי דיוקים בעריכת טופס מסדר הזיהוי, אך הזיהוי עצמו היה תקין מבחינת האנשים ששותפו בו, מבחינת קיום זכויותיו של החשוד ובעיקר מבחינת החלטיותו של הזיהוי על ידי המתלוננת. התרשמותו של ביהמ"ש בדבר אמינות דבריה של המתלוננת נבעה מן הזהירות, הכנות וההגיון שבדברי העדה. לנערה היתה אפשרות אובייקטיבית טובה לזכור תווי פניו של מי שתקף אותה כי, כאמור, היה אור יום במקום ביצוע העבירה והעימות הגופני היה ממושך במידה מספקת כדי שהעדה תזכור את פניו של התוקף למחרת יום המקרה. העובדה שגב' נאמן לא הצליחה לזהות את המערער אינה גורעת מיכולת הזיהוי של קרבן העבירה, שהרי לזו האחרונה היתה אפשרות הרבה יותר טובה לראות את התוקף. המשתתפים בזיהוי היו בני קבוצת גיל דומה לזו של המערער ולא היו מאפיינים שהבליטו את המערער באופן כלשהו בין אלה שניצבו במסדר הזיהוי. צדק ביהמ"ש המחוזי כאשר סבר כי הזיהוי הברור והאמין יכול לשמש יסוד בלעדי גם להרשעה בעבירת מין וכי לא דרוש לכך סיוע. כנדרש פירט ביהמ"ש באופן מעשי מה הניעו להסתמך על דברי קרבן העבירה, ומעבר לכך הוסיף גם רשימה של ראיות חזוק. ביהמ"ש שקל בהקשר זה את הסבריו של המערער בעניין התכתשותו להימצאותו בעומר במועד הרלבנטי, ואין להתערב במסקנות ביהמ"ש שהן הגיוניות לגופן. אין גם להתערב במסקנת ביהמ"ש שדחה את עדות האליבי על יסוד ניתוח מהותן ובהתחשב עם ההתרשמות ממידת כנותן וצין זיקתם של העדים למערער.
ד. הסניגוריה הביאה עד מומחה שביקש להצביע על קושי ואי וודאות במה שכונה "זיהוי בין עדתי". ביהמ"ש דחה את היישום של התיזות של העד המומחה אל נסיבותיו של המקרה שבפנינו ואף מסקנה זו היא סבירה. מדובר על נערה המתגוררת במקום ישוב בו עובדים ועוברים בדואים רבים בדרך הרגילה, ואין מקום להנחה בדבר זרות, חוסר היכרות או חוסר יכולת אבחנה, אשר יכולה לטשטש את יכולת הזיהוי כגירסת העד. אין מקום לכך שביהמ"ש העליון ינקוט עמדה כללית לגבי התיזה התיאורטית של המומחה, כי לאור האמור לעיל אין צורך בכך. אשר לדברים שהשמיע המערער באוזני איש המשטרה ושביהמ"ש ראה בהם "ראשית הודאה" - הדברים יכולים להתפרש לכאן ולכאן ויכול היה להתעורר ספק בכך אם יש לראות בהם חזוק חד משמעי לגירסת התביעה. אולם מדובר בראיית חיזוק שאיננה בעלת משקל עצמי לצורך ההרשעה ומרכז הכובד של הראיות הוא בזיהוי.
ה. אשר למידת העונש - ערעורה של המדינה הוגש ביום 28.4.87 והתיק הגיע לדיון רק באוגוסט 1988, בשל טעמים הנעוצים בסניגוריה. אכן, יש לראות את העונש במקרה דנן, לאור נסיבותיו, כקל ביותר. דא עקא, המערער שוחרר מן הכלא אחרי ששהה בו במעצר לפני המשפט במשך עשרה חודשים וחצי, בפברואר 1987, היינו לפני למעלה משנה וחצי, והחזרתו לכלא בעת הזאת נראית חורגת מן המידה הסבירה. (בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא אליון, בך. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד אביגדור פלדמן למערער, עו"ד גב' עשירה ראובני למשיבה. 6.11.88).
ע.פ. 80/88 - נג'אח אלאטרש נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של נסיון לאינוס וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירה של נסיון לאינוס ונדון לשלוש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור נדחה. ההרשעה התבססה על הזיהוי שזוהה המערער על ידי המתלוננת. הזיהוי נעשה במסגרתו של מסדר זיהוי אחרי שהמערער נעצר בלכתו ברחוב, על ידי איש משטרה שהכין לפני כן קלסתרון על יסוד תיאור שנמסר על ידי המתלוננת. הסניגור טען נגד אופן עריכת מסדר הזיהוי והחלטיות הזיהוי על ידי המתלוננת אך אין יסוד לטענות שהופנו נגד הזיהוי. לאור מכלול הנתונים רשאי היה ביהמ"ש להגיע למסקנה כי הזיהוי ע"י המתלוננת היה חד משמעי. מתברר כי בעת מסדר הזיהוי לא נוכח פרקליט מטעמו של החשוד או אדם אחר הקרוב לו. בפרוטוקל הזיהוי נאמר כי הובהרה לחשוד זכותו לבקש שבמסדר יהיה נוכח קרוב משפחה או אדם אחר מטעמו וכי החשוד וויתר על זכות זו. בהיעדר השגה על אמיתותה של הטענה הנ"ל הרי ההנחה היא כי אכן כך אירע. עם זאת יש לציין את החשיבות הרבה בהקפדה על נוכחות במסדר הזיהוי של אדם המקובל על החשוד ויש להקפיד על מתן הסבר מתאים לחשוד, כדי שיוכל לממש את זכותו האמורה. הקפדה על כך שתתאפשר נוכחות אדם מטעם המערער, אינה רק בגדר שמירה על זכותו של חשוד, אלא גם מעניקה לביהמ"ש את האפשרות להעמיק ולחזק התרשמותו הבלתי ישירה ממה שאירע בעת מסדר הזיהוי. אשר למידת העונש - אין לראותו כמפורז לחומרה בנסיבות המקרה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, ד. לוין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד בלום למערער, עו"ד שאולגורדון למשיבה. 6.10.88).
ע.פ. 429/88 - מנשה בודקוב ואליעזר בן שמואל נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוחד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
שני המערערים תיווכו במתן שוחד לאיש משטרה לצורך ביטול דוחו"ת תנועה. איש המשטרה היה בעל עמדה בלשכת התנועה במשטרת ירושלים ופיתח תהליך מושחת של ביטול דוחו"ת תנועה. תהליך שיטתי זה פעל באין מפריע ובמרוצת השנים 1986-1984 בוטלו בדרך זו דוחו"ת לרוב. הופעלה רשת של מתווכים אשר גבו את השוחד, העבירו חלקו לאיש המשטרה וחלק נטלו לעצמם. המערער בן שמואל היה חבר קואופרטיב אגד ותווך בלא פחות מחמישה עשר דוחו"ת שנרשמו לנהגי אגד וגרם לביטולם תמורת שלמונים. המערער בודקוב גוייס על ידי המערער השני, והוא עצמו, שהיה נהג מונית, תווך בביטולם של חמישה דוחו"ת תנועה לנהגי מוניות תמורת שלמונים. לצורך העונש ביקש בודקוב להביא בחשבון עבירה נוספת שעניינה בידוי ראיה והפרת אמונים. בביהמ"ש המחוזי שטחו הסניגורים בהרחבה מסכת חייהם המורכבת של כל אחד מהמערערים ושירות המבחן תיאר בהרחבה את מצבם הקשה של המערערים והמליץ להטיל על המערערים עונש שלא ינתק אותם מבני ביתם ושיאפשר לכל אחד מהם לרצות את העונש בעבודות שירות. ביהמ"ש המחוזי שקל את כל שנאמר בפניו בטרם גזר את דינם של המערערים. אם הנסיבות האישיות של כל אחד מהמערערים, הן בלבד היו צריכות להנחות את ביהמ"ש בגזירת הדין, יש להניח שהדברים הנוגעים ללב היו מכריעים את הכף ומצדיקים מאסר המאפשר ריצוי העונש בעבודות שירות. אולם השופט מילא חובתו השיפוטית עד תום, ונתן דעתו במידה הראויה גם להיבט הציבורי ולחומרה המפליגה שבפרשת השחיתות הנדונה. ביהמ"ש סבר כי לא ימלא אחר צורכי הענישה במקרה חמור זה, אם לא יטיל על המערערים עונש מאסר מוחשי לריצוי בפועל. הוא הביא בחשבון את כל הנסיבות וגזר לבן שמואל, שחלקו בפרשה היה רב, שנה מאסר בפועל ותשעה חודשים מאסר על תנאי וקנס של 4,000 ש"ח, ובודקוב, שחלקו במעשים היה שולי יותר ושעבר עבירות נוספות, נדון לשמונה חודשים מאסר בפועל, שמונה חודשים מאסר על תנאי וקנס של 3,000 ש"ח. הערעור על חומרת העונש נדחה.
בפנינו מערכת מושחתת שהופעלה בשיטתיות, ושבעקבותיה נפגע תהליך עשיית הצדק והענשתם של עברייני תנועה, שאפשר וסיכנו בהתנהגותם את המשתמשים בדרך. המערערים חטאו והחטיאו אחרים במעשי שחיתות ובשל מעשיהם המשיכו עברייני תנועה לנהוג בדרכים בדרכם הפסולה כשסרה מהם אימת הדין. הסניגורים העלו גם בערעור את מצבם המשפחתי של המערערים. טבעי שהסניגורים העדיפו למעט מחומרת המעשים ומידת מעורבתם של המערערים ולהעביר את כובד משקל השיקולים להיבט האישי. מובן גם ששירות המבחן משווה לנגד עיניו בראש ובראשונה ובעיקר את ההיבט האישי של הנאשם, כשהוא סוקר את בעיותיו האישיות. לא כן ביהמ"ש שצריך להציב נורמות התנהגות, שצריך לראות את התמונה הכוללת, שצריך להביא להרתעת הרבים. מתוך ראייה כוללת אשר כזו גזר ביהמ"ש את הדין כפי שגזר ובדין עשה כך.
(בפני השופטים: ד. לוין, מלץ, גב' ולנשטיין. החלטה - השופט לוין. עוה"ד גולן וגבעון למערערים, עו"דשדמי למשיבה. 10.10.88) .
ע.פ. 324/88 - אבראהים אלאעסם נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עבירות תעבורה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער נהג רכב במהירות מופרזת וכשעוכב בידי אנשי משטרה התברר כי הוא נוהג בתקופת פסילה בגין עבירות תעבורה קודמות. המערער הודה בעבירה ובעת הדיון לעניין העונש התברר כי תלוי ועומד כנגד המערער מאסר על תנאי של ששה חודשים אף הוא בשל נהיגת רכב בעת פסילה בגין עבירות תעבורה אחרות שעבר. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער ששה חודשים מאסר בפועל, הפעיל במצטבר 6 חודשים מאסר על תנאי, הטיל עליו מאסר על תנאי של שנה, פסל אותו מקבלת רשיון נהיגה לתקופה של שנה לאחר שחרורו וכן חייבו בתשלום קנס של 1,000 שקלים. הערעור על חומרת העונש נדחה.
בפני ביהמ"ש ניצב עבריין תנועה מסוכן ומועד המזלזל בחוק ומסכן את הציבור. אין תימה שביהמ"ש ראה להטיל על המערער עונשים שיתנו ביטוי לחומרת המעשים ויהוו גורם מרתיע לו ולאחרים. ביהמ"ש לא מיצה את הדין עם המערער שכן נתן את הדעת גם לנסיבות לקולא כפי שצויינו בפניו. טוען הסניגור כי התקופה ארוכה מדי וכי לא נשמע כדבר הזה בהליכים מסוג זה וחומרת העונש איננה נותנת ביטוי לנסיבות המקילות. את כל הטענות האלה אין לקבל. עונש כפי שהוטל על המערער, הוא עונש שמוטל בנסיבות דומות. אם היה יסוד לטענה כי בגין נהיגה בזמן פסילה לא מטילים עונש של 12 חודשים, כי אז הגיע הזמן שכך ייעשה נוכח חומרת העבירה ושכיחותה. העונש מבטא התחשבות בנסיבות מקילות, שהרי אלמלא כן היה מקום לשקול עונש מאסר ועונשים אחרים ברמת ענישה גבוהה יותר, המתקרבת לעונשים המירביים.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, מלץ. עו"ד דוגאן אלעטאונה למערער, עו"ד שאול גורדון למשיבה. 30.10.88).
ע.פ. 635/87 - חנניה ביטון נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירות שוד בכך שהתנפל על אשה בת 68 בתחנת אוטובוס במגדל העמק ושדד ממנה 3 שרשראות זהב שהיו תלויות על צווארה וכן תלש בכוח צמיד זהב שענדה האשה על ידה. בגין עבירות אלה נדון המערער לשנתיים מאסר בפועל וכן הופעל מאסר על תנאי לתקופה כוללת של 31 חודשים במצטבר, כך שעל המערער לרצות 55 חודשים מאסר בפועל. הערעור על חומרת העונש נדחה. בהתחשב בחומרה המירבית של העבירה ועברו הפלילי הרציני של המערער אין לומר כי העונש מופרז לחומרה.
(בפני השופטים: בך, חלימה, מלץ. עו"ד רובין למערער, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 13.10.88).
ע.פ. 53/88 - מדינת ישראל נגד מנחם רונן
*קולת העונש (התפרצויות) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב הורשע ב- 65 עבירות של פריצה לבתי דירות וגניבה, החזקת נשק, תקיפת שוטרים ושימוש ברכב שלא ברשות וביהמ"ש גזר לו 4 שנים מאסר בפועל ושלש שנים מאסר על תנאי. כן הפעיל ביהמ"ש מאסר על תנאי לשנתיים, אך קבע כי עונש זה ירוצה באופן חופף למאסר שהוטל בתיק הנוכחי. הערעור על קולת העונש נתקבל. ההתפרצויות והגניבות בוצעו על ידי המשיב במשך תקופה של 4-3 חודשים וכולן התמקדו באיזור חולון. כפי שהודגש כבר ע"י ביהמ"ש העליון, אין לראות בעבירות כאלה, כשהן מבוצעות בכמות מאסיבית כזאת, משום עבירות נגד הרכוש גרידא. למעשה גורמות עבירות כאלה לטרוריזציה של כל האיזור ולפגיעה קשה בכל האוכלוסיה המקומית בו. זאת ועוד, העבירות כוללות גם החזקת נשק שלא כדין ופגיעה בשוטרים, ובאחד המקרים, כשהסתלק ממקום ההתפרצות, נסע המשיב ברכב גנוב במהירות ובפראות והמכונית פגעה בשוטר שניסה לחסום את דרכו. למערער גם רשימה ארוכה של הרשעות קודמות ובכללן התפרצויות, עבירות סמים ושימוש ברכב שלא ברשות. מאידך העלה הסניגור נסיבות לקולא ובכללן כי המשיב היה מכור לסמים וביצע את העבירות בהשפעת התמכרות זאת, וכיום קיימים סיכויים טובים למדי לשיקומו. אכן, אין להתעלם מגורם זה ואולם אין גם להתעלם מהמשקל המצטבר לחומרא של העבירות כאמור לעיל. בהדריכו את עצמו לפי הכלל כי בקבלו את הערעור על קולת העונש אין ביהמ"ש שלערעור ממצה את הדין עם הנאשם עד תום, החליט ביהמ"ש העליון להטיל את העונש המינימאלי שממנו אסור היה לביהמ"ש לסטות לקולא. לפיכך הוחלט לקבל את הערעור באופן שהמערער ירצה את המאסר על תנאי שהופעל במצטבר למאסר החדש כך שירצה 6 שנים מאסר בפועל.
(בפני השופטים: בך, חלימה. מלץ. החלטה - השופט בך. עו"ד ש. גורדון למערערת, עוה"ד גב' דורון ושלזנגר למשיב. 16.10.88).
רע"פ 94/88 - מדינת ישראל נגד אברהם מור
*התערבות ביהמ"ש המחוזי במידת העונש בעבירות תעבורה (הבקשה נדחתה).
עניינה של הבקשה התערבותו של ביהמ"ש המחוזי במידת העונש כפי שנגזר על ידי בימ"ש השלום בעבירת תעבורה והקלה בעונש. הבקשה לאפשר ערעור נוסף נדחתה. התערבותו של ביהמ"ש המחוזי במידת העונש אינה מתישבת אם אף אחד מן המבחנים המרכזיים אשר יכלו להטות את כפות המאזניים. נפוצותה של העבירה, חומרת הוצאותיה, הכללים המנחים הצריכים לנהוג בכל מקרה בערכאת ערעור בתור שכזאת, הצורך בקביעת נורמה עונשית אפקטיבית ומרתיעה - כל אלו היו צריכים להיות בעלי משקל רב יותר, עת נדונה הטענה בדבר חומרת העונש כפי שנגזר בבימ"ש השלום. דא עקא, ההליכים נסתיימו ביום 7.6.88 והתביעה היתה צריכה להיות מודעת לכך שהמשיב מתחיל בריצוי עונשו, היינו עבודת שירות. למרות זאת הוגש הערעור רק כעבור כחמישה שבועות. זאת ועוד, הדיון בביהמ"ש העליון לא נקבע במהירות הנאותה כפי שמתחייב במקרה של ערעור על קולת העונש כאשר הנאשם כבר החל בריצויו. עתה, אחרי שהמשיב כבר מרצה ענשו מיום 17.7.88, היינו אחרי שסיים מחצית העונש, אין הצדקה להארכה ניכרת בדיונים המשפטיים שתנבע בהכרח ממתן רשות ערעור. אכן, העונש ההולם היה זה שנגזר בבימ"ש השלום והתערבות של ערכאת ערעור, לשם הקלת העונש בעבירות תנועה, כאשר בימ"ש השלום מבקש לקבוע במקרה מתאים נורמה עונשית מחמירה יותר, עלולה לפגוע בכוחם המרתיע של ההליכים הננקטים בעקבות עבירות תנועה ועל כל הנוגעים בדבר לתת דעתם לשיקול זה.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד גב' נורית ישראלי למבקשת, עו"ד אהרון ברקאי למשיב. 26.10.88).
בג"צ 709/88 - ראפת צובחי דואסי נגד ראש המינהל האזרחי
*רשיון ליציאה מאזור יו"ש (העתירה נדחתה).
העותר הוא תושב הכפר סילת אל חרתיה שבנפת ג'נין, ומכהן בו כראש המועצה הכפרית. הוא עוסק במסחר ומרבה בנסיעות אל מחוץ לאזור. עד לאחרונה יצא העותר מן האזור ככל שביקש אך לאחרונה נדחתה אפשרות יציאתו של העותר מן האזור. ב"כ העותר העלה שורה ארוכה של טענות נגד איסור יציאתו של העותר ואילו ב"כ המשיב העלה טענה מרכזית ועיקרית כי התקבל מידע בשירות הבטחון המצביע על כך שהעותר נוטל חלק פעיל בפעילות עויינת הקשורה לארגון המחבלים הג'יהאד האיסלאמי. טענה זו נתמכה בתצהירים של גורם בטחוני מוסמך, של אלוף פיקוד המרכז ושל ראש המינהל האזרחי ביו"ש. בג"צ גם בחן את חומר הראיות החסוי. העתירה נדחתה.
מתוך החומר החסוי ומעדויותיהם של גורמי ובטחון עולה כי העותר קשור לפעולות של הג'יהאד האיסלאמי ומשתף איתם פעולה. לטענת ב"כ העותר אין החששות נגד העותר מבוססים עד כדי למנוע יציאתו מהאזור והוא מבקש שבג"צ יתערב בשיקול דעתו של מפקד האזור שאסר יציאת העותר. כפי שנפסק ע"י ביהמ"ש העליון בבג"צ 66/80 (סביר ט"ו 142) כאשר בוחנת רשות מינהלית בשטח המינהל הצבאי בקשה ליציאה מן האזור או לכניסה לתוכו, רשאית היא לשוות לנגד עיניה את הסיכונים הבטחוניים הכרוכים בהיענות לבקשה. לצורך כך די בחשד סביר כדי לשמש בסיס לסירוב להענקת רשיון ואין זה תנאי מוקדם כי יהיה בפני הרשות אותה שעה חומר ראיות אשר יכול היה לבסס הרשעה בדין בביהמ"ש. מתוך העיון בחומר שהוגש עולה כי נימוקי הבטחון מבוססים כדבעי ואין להתערב בשיקול דעת מפקד האיזור.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, ברק, חלימה. החלטה - המשנה לנשיא אלון. עו"ד מ. דרורי לעותר, עו"ד מ. בלס למשיב. 8.11.88).
ע.א.22/86 - יוסף מוסאי נגד נאסר אספאח ואח'
*רשות להתגונן בסדר דין מקוצר (הערעור נדחה).
בכתב תביעה בסדר דין מקוצר שהגישו המשיבים נגד המערער נטען כי עפ"י הסכם בין המשיבים לבין המערער, שנחתם בניו יורק, בדבר הקמת עסק למסחר ביהלומים ובאבני חן, השקיעו המשיבים בחשבונו של המערער סכום המסתכם בכ-165,000 דולר, ועל העברת כספים אלה יש בידם אישורים בנקאיים. על רקע סכסוכים בין בעלי הדין, כך נטען, הוסכם על ביטול ההסכם. לטענת המשיבים לא החזיר להם המערער את כספי השקעתם זולת 10,000 דולר. לפיכך תבעו ממנו השבת כ- 155,000 דולר. למערער ניתנה רשות להתגונן בתנאי שימציא ערבות בנקאית אך זו לא הומצאה ולפיכך ניתן נגדו פסק דין. הערעור נדחה.
ישנן סתירות מסויימות בין האמור בתצהירו של המערער לבין פרוטוקול חקירתו, אך לא על יסוד נימוק זה יידחה הערעור. דינו של הערעור להדחות מן הטעם שהמערער לא מסר בתצהירו פרטים לגבי עיסקות יהלומים, שלפי טענתו מכר למשיב הראשון ואשר, לפי טענתו, הסכומים שקיבל היו תמורה עבור היהלומים שמכר. נתבע בסדר דין מקוצר חייב להיכבד בתצהירו ולהכנס לפרטי העובדות. בענייננו אין בתצהיר כל פירוט של שתי העסקאות הנטענות - מתי נערכו, מה כמויות היהלומים שנמכרו, מה היו תנאי המכירה והתשלום ומה היה זמן הפרעון של המחיר. גם בחקירתו לא פיזר המערער את הערפל מעל טיבן של העסקאות שנערכו בינו לבין המשיבים. בנסיבות אלה היתה הרשמת רשאית להתנות את מתן הרשות להתגונן בתנאי של הפקדה ומשלא הופקדה הערבות בדין נדחתה הבקשה לרשות להתגונן וניתן פסק הדין נגד המערער.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, בייסקי, ש. לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד ד. חשן למערער, עו"ד ש.ז. ורטהיים למשיבים. 28.11.88) .
ע.פ. 22/88 - אברהם יפרח נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצויות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע ב-17 עבירות של התפרצויות ולגזר הדין צורפו עבירות נוספות שכללו החזקת אקדח ובריחה ממשמורת חוקית. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 5 שנים מאסר בפועל, שנתיים וחצי מאסר על תנאי וכן הפעיל תשעה חודשים מאסר על תנאי בחופף עם המאסר שנגזר. הערעור על חומרת העונש נדחה. לא זאת בלבד שמדובר במספר רב של עבירות חמורות כשלעצמן, אלא מדובר במערער שהרשעותיו הקודמות המגוונות מרובות מספור ומשתרעות על פני מעל לשני עשורים בשנים. הסניגור העלה נסיבות שונות לקולא ובכללן כי עוד בהיותו נתון במעצר התעללו במערער אסירים מבחינה מינית, כך שתנאי מאסרו מכבידים במיוחד, ואולם ביהמ"ש כבר התחשב בנסיבות אישיות אלה וכן בעובדה שהמערער הודה באשמה, ואין מקום להקל עוד עם המערער.
(בפני השופטים: בייסקי, ש. לוין, חלימה. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד משה גלעד למערער, עו"ד גב' א.ברזילי למשיבה. 27.10.88).
ע.פ.20/88 - מרדכי רחמים נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצויות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בשתי עבירות של התפרצות וגניבה ונדון לשלש שנים מאסר בפועל וכן הופעל מאסר על תנאי של שנתיים במצטבר. הסניגורית טוענת כי נפגע עיקרון "אחידות העונשים" באשר על השותף לעבירות האמורות, שהורשע בעוד שתי עבירות אחרות, נגזר עונש קל בהרבה מזה שנגזר על המערער, היינו 14 חודשים מאסר בפועל וכן הופעל נגד השני מאסר על תנאי של 6 חודשים. נמצא כי העונש הכולל שעל המערער לרצות חמור באופן משמעותי מאשר זה של שותפו. כן טוענת הסניגורית שגם באופן אובייקטיבי העונש שנגזר חמור יתר על המידה. הערעור על חומרת העונש נדחה.
אין לומר כי עונש של 3 שנות מאסר שנגזר בגין העבירות החדשות חמור יתר על המידה, וזאת בהתחשב בהרשעות הקודמות המרובות של המערער. מה עוד, ומתמליל 'טל שיחה בין המערער לבין איש משטרה עולה כי המערער במודע ובחישוב קר עשה את דרך הפשע דרכו בחיים ומבחינה זו הוא מהווה סיכון לציבור. אשר לטענה בדבר פגיעה באחידות העונשים - ציינה ב"כ המדינה את פער הגילים בין המערער לבין שותפו כאשר השותף האחר הוא בן 18 והמערער מבוגר ממנו ב-6 שנים, בין הרשעותיו הקודמות של המערער גם עבירה של אינוס במרמה, המערער ביצע את העבירות כאשר מאסר על תנאי ארוך למדי תלוי נגדו, ובהתחשב בעברו המכביד ביותר סבר ביהמ"ש כי אין למערער תקנה, מה שאין כן לגבי שותפו. אכן, משתדלים בתי המשפט לשמור על אחידות העונשים לגבי עבריינים המעורבים באותו מעשה, כאשר יתר השיקולים שיש לקחתם בחשבון הם שווים או דומים. בסופו של דבר עניין אחידות העונשים הוא רק שיקול אחד במכלול השיקולים שעל ביהמ"ש לבחון בבואו למוד לכל נאשם את העונש הראוי לו, ובענייננו היו שיקולים שונים לגבי כל אחד מהמעורבים בעבירה כך שאין להתערב בגזר הדין.
(בפני השופטים: בייסקי, ש. לוין, חלימה. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד גב' ר. גרשוני למערער, עו"ד א. ברדוי למשיבה. 27.10.88).
ע.פ.583+587/87 - שמעון מדמון נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מרמה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בביצוע סידרת עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות וביהמ"ש גזר לו מאסר בפועל של 4 שנים וכן הפעיל עונשי מאסר על תנאי של 30 חודשים באופן ששנה אחת תהיה מצטברת והיתרה חופפת לעונש בתיק זה. הערעור על חומרת העונש נדחה. העבירות חמורות הן באופיין,
בנסיבותיהן ובמידת תיחכומן, כאשר המערער ביחד עם האחרים הפיל אנשים תמימים ברשת מתוחכמת של מעשי תרמית. אין זו הפעם הראשונה שהמערער שולח את ידו בעסקי תרמית ולחובתו רשימה של עבירות קודמות באותו נושא. כך שהעונש איננו חמור יתר על המידה. מתסקיר שירות המבחן עולה כי קיימים סימנים ראשונים של שינוי בהתנהגותו של המערער אך לא הובאה בשלב הנוכחי הצעה טיפולית. בינתיים נמצא המערער בהליך שיקומי במסגרת מאסרו ומחלק את יומו בין עבודה במפעל בעפולה לבין לימודים בישיבת "תורת ישראל" במגדל העמק. המערער הכיר בחורה שאותה הוא מבקש לשאת לאשה והרב של הישיבה מציין במכתב לביהמ"ש כי חלה התקדמות רבה בהשתלבותו של המערער במערכת הכללית. עם זאת אין מקום להקל בעונש. העבירות של המערער חמורות ומוזרות ועל המערער לרצות עונשו, גם למענו עצמו, כדי לכפר עליהן. אם התהליכים של שיקום המערער יימשכו יהיה מקום לבחון את עניינו כשיסיים שני שלישים מעונשו ועניין זה יידון לפי הנסיבות שתהיינה קיימות כאשר יובא המערער לפני ועדת השחרורים.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, גב' ולנשטיין. החלטה - השופט ש. לוין. המערער לעצמו, עו"ד רומנוב למשיבה. 26.10.88).
ע.פ. 92/88 - אברהם יוסף חדד נגד היועץ המשפטי לממשלה
*חומרת העונש (גרימת חבלה חמורה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בגרימת חבלה חמורה, השמעת איומים ותקיפה נוספת וכן בסידרת מעשים פליליים של התנהגות אלימה. כל המעשים שמדובר בהם ברצעו כנגד אשתו, ואחת העבירות עניינה תקיפת חברתה של האשה. מעשה התקיפה האלים נשוא ענייננו התבטא בדקירת האשה בסכין, גרימת פצעים וחתכים בראשה, התזת חומצה על פניה ופגיעה קשה בעיניה ובפניה. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער שנתיים מאסר בפועל כשאחת מהן חפף למאסר על תנאי של שנתיים שהפעיל בגין עבירות קודמות של המערער. הערעור על חומרת העונש נדחה. אפילו עמדו מעשיו של המערער במקרה דנא בפני עצמם ראוי היה לגזור בגינם על המערער עונש מאסר לריצוי בפועל לתקופה ארוכה, הן כדי לאלפו לקח והן כדי להדגיש את הנורמה ההתנהגותית המרתעת, כי התנהגות אלימה, תרבות הסכין והאגרוף מקומם לא יכירם בחברה הישראלית. אולם, במקרה דנן המציאות חמורה פי כמה, שהרי המערער ביצע את המעשים כשלחובתו רשומות הרשעות פליליות לרוב, וכאשר עומדים ותלויים נגדו עונשי מאסר על תנאי אשר האחד מהם, לתקופה של שנתיים, נגזר עליו ימים ספורים לפני המעשה האחרון. מתוך גזר הדין עולה שבגין המעשים דנן יהיה על המערער לרצות בפועל רק שנה אחת בכלא וזהו עונש מתון ביותר. העונש נגזר כך בהתחשב בכל הנסיבות לקולא ובין היתר המחילה שמחלה לו אשתו, ההשתפרות ביחסי בני הזוג, חזרתו של המערער בתשובה במובן זה שהוא מקדיש את עתותיו בכלא ללמוד תורה ועוד. אין להקל מעבר לכך עם המערער.
(בפני השופטים: ד. לוין, מלץ, גב' ולנשטיין. עו"ד מרקוזה למערער, עו"ד שדמי למשיב. 10.10.88).
ע.א. 52/83 - יאיר עמית בע"מ נגד יוסף אייזן
*תיקון טעות סופר ע"י הוספת חיוב בהפרשי הצמדה וריבית לשכ"ט שנפסק (בקשה לתיקון טעות סופר - הבקשה נתקבלה).
זו בקשה לתקן טעות סופר בפסק דין על ידי הוספת הפרשי הצמדה וריבית לשכר הטרחה שנפסק. המשיב מתנגד לבקשה משלושה טעמים: הבקשה הוגשה לאחר זמנה; אין מדובר ב"טעות" הניתנת לתיקון; לאחר פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בדיון החוזר, כבר שולם מלוא החיוב לפי פסק הדין האמור. הבקשה נתקבלה. בטענה הראשונה אין מאומה שהרי הבקשה לתיקון הוגשה בעוד מועד ורק בגלל תקלה של המזכירות היא לא הובאה להחלטת ההרכב. גם בטענה השניה אין ממש שהרי כבר פסק על ידי ביהמ"ש העליון כי השמטת חיוב בהפרשי
הצמדה וריבית על שכר טרחה היא בחינת טעות סופר הניתנת לתיקון. גם הטענה השלישית אינה מבוססת, משום שאין בסילוק החיוב לפי פסק הדין בדיון החוזר כדי למנוע תיקון פסק דינו של ביהמ"ש העליון. לפיכך הוחלט לקבל את הבקשה ולהורות כי על החיוב בשכר טרחה בסכום של חמישה מליון שקל, שנפסק בביהמ"ש העליון לפי ההוצאות, יווספו הפרשי הצמדה וריבית.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, גולדברג. החלטה - השופט לוין. עו"ד ש. נסים למערער, עו"ד מ. ליפשיץ למשיב. 6.11.88).
בג"צ 533/88 - עפיפה סלאח נזאל נגד מפקד אזור יו"ש
*סגירה ל- 5 שנים של מקום ששימש כבית מרקחת ובוצעה בו פעילות חבלנית ע"י שוכר המקום (העתירה נדחתה).
העותרת הינה בעלת מבנה שהושכר לרוקח שניהל בו בית מרקחת. הרוקח השתייך לארגון מחבלים וביצע מעשים חמורים במטרה לפגוע בבטחון האזור ובבטחון המדינה ואף נהרג במהלך נסיון לבצע פגוע המוני באמצעות מטעני חבלה כימיים. הפעילות הקשורה בהכנות לפגיעה בוצעה רובה ככולה בבית המרקחת. חברי החוליה שגוייסו על ידי הרוקח גוייסו בחלקם בבית המרקחת ובבית המרקחת אף נתקיימו פגישות עם חברי החולייה ומגוייסים אחרים. הכנת חומר הנפץ מחומרים כימיים והחסנתם נעשו אף הם בבית המרקחת ששימש נקודת מוצא מרכזית לפעילות חבלנית של הרוקח. במקום אף נמצא נשק. לאחר שנתגלתה פעילותו של הרוקח נתן המשיב צו לסגירת בית המרקחת לתקופה של חמש שנים וזאת עפ"י צו הוראות בטחון (יהודה ושומרון). עתירת העותרת נדחתה.
אין מחלוקת כי הצו בדבר הוראות בטחון מסמיך את המשיב ליתן צו הסוגר מקום אם הוא סבור כי הדבר דרוש "לשם קיום הממשל התקין, הסדר הציבורי ולשם בטחון כוחות צה"ל". גדר המחלוקת הוא השימוש שעשה המשיב בסמכות הנתונה לו. לדעת ב"כ העותרת אין להפעיל סמכות הסגירה כאשר לא הוכח כי בעל המקום ידע על פעילות חבלנית עויינת של המחזיק במקום ואף לא היה ביחסי קרבה עמו. לעומתו טוענת ב"כ המשיב כי ידיעתו בפועל של בעל המקום אינה רלבנטית וכי האמצעי שננקט ע"י המשיב עומד ביחס סביר לפעילות החבלנית שנוהלה במקום. אכן, אין כל דרישה כי תוכח ידיעה בפועל של בעל המקום בדבר הפעילות החבלנית המבוצעת בו, כתנאי להפעלת סמכות הסגירה. הצו נועד להמריץ את בעל המקום לעשות הכל כדי למנוע פעילות חבלנית עויינת בו, והסנקציה נועדה להרתיע מביצוע פעולות חבלניות במקום. בהתחשב בחומרת פעולותיו של הרוקח הרי האמצעי שננקט עומד ביחס ראוי לחומרת ההתנהגות.
(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, בך. עו"ד ש. בר עד לעותרת, עו"ד גב' א. מנדל למשיב. 2.11.88) .
ע.פ. 168/88 - עלי אלסנע נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה בעיקרו).
המערער הורשע, לפי הודאתו, בעבירות סמים ונדון לשלש שנים מאסר בפועל, שלוש שנים מאסר על תנאי ותשלום קנס של 36,000 ש"ח. הערעור על גובה הקנס נתקבל. לפי עסקת טיעון שנעשתה בין התביעה למערער הסתפקה התביעה במאסר לתקופה של שלוש שנים ודרשה מאסר על תנאי וקנס. הסניגורית לא הגיבה בפני ביהמ"ש המחוזי על הדרישה לתשלום קנס וביהמ"ש המחוזי השית את הקנס האמור בציינו כי "לאור העובדה שהנאשם נדון לתקופת מאסר קצרה ביותר לאור חומרת העבירות שעשה" הוא מטיל את הקנס. אכן תשלום הקנס מוצדק לגופו של עניין מבחינת חומרת העבירה, ואולם יש להעמידו על סכום של 18,000 ש"ח בלבד שישולם בתשלומים חודשיים לאחר שחרורו של המערער מן המאסר.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, ד. לוין, מלץ. החלטה - המשנה לנשיא אלון. עו"ד גב' שלו למערער, עו"ד גב' א. כהנא למשיבה. 19.10.88).
ע.פ. 94/88 - יוסף מנור ונסים ירושלמי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
ארבעה נאשמים הורשעו בביהמ"ש המחוזי בעבירות הקשורות בייבוא הרואין לישראל ובכללם שני המערערים. מדובר ברשת מאורגנת היטב שעסקה בייבוא הרואין לישראל. ארבעת הנאשמים היו חברים באותה רשת והם נעזרו בבלדרית קבועה ובספק קבוע כאשר בראש הרשת עמד המערער מנור. הלה הודה בקשירת קשר לייבא הרואין ובייבוא בפועל של 980 גרם הרואין באמצעות הבלדרית. הוא נדון ל- 11 שנים מאסר בפועל וארבע שנים מאסר על תנאי, וערעורו על חומרת העונש נדחה. אין ספק שהעונש שנגזר חמור ביותר אך גם העבירות שבהן הורשע הן מן החמורות ביותר שאפשר להעלות על הדעת. הכמות שיובאה מספיקה להכנת אלפים רבים של מנות סם ומי שמוכן למען בצע ממון לסכן את בריאותם ואולי אף את חייהם של אלפי אנשים, מרביתם צעירים ואף קטינים, חייב להבין ולדעת שביהמ"ש ימצה עמו את הדין בכל החומרה. במיוחד אמורים הדברים לגבי מי שהקים את הרשת ועמד בראשה. נטען כי בפועל לא הופץ הסם אשר נתפס בידי המשטרה עם הגיעו ארצה, אך אין בטענה זו ממש שכן אילו היתה הרשת מצליחה להפיץ את הסם העונש בוודאי היה חמור עוד יותר. טענה אחרת היא כי אשתו של מנור עזבה אותו וירדה מהארץ עם ילדי בני הזוג. גם בכך אין להתחשב. מול עבירות חמורות כגון אלה של המערער יש לייחס לנסיבות אישיות משקל מועט. עבריינים מסוגו של המערער חייבים להבין שעל אשה וילדים ורווחתם יש לחשוב בטרם יבצעו את העבירות.
המערער השני - ירושלמי, הודה במסגרת עסקת טיעון, שלפיה תבקש התביעה מאסר על חמש שנים ואילך הסניגור יוכל לטעון כי העונש ההולם הוא לא יותר מארבע שנים. ביהמ"ש גזר למערער זה חמש שנים מאסר בפועל וארבע שנים מאסר על תנאי וגם ערעורו נדחה. עיקר טענתו של הסניגור היא טענה של אחידות הענישה. טענה זו מתבססת על כך שנאשם אחר מאותה רשת נדון רק לשנתיים וחצי מאסר בפועל, למרות שהתובעת אמרה כי חלקו בעבירה הוא כחלקו של ירושלמי. ברם, דברי התובעת באותו נושא מהווים לא יותר מאשר הבעת דעה שככל הנראה לא התקבלה על דעת ביהמ"ש, שהתחשב בטענותיו של הסניגור של אותו נאשם. השופט נימק בגזר דינו של אותו נאשם מדוע הוא רואה לנכון לגזור לו עונש פחות מזה שהטיל על ירושלמי ואין פגם בשיקוליו. (בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, ד. לוין, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עו"ד יפתח למערערים, עו"ד גב' כהנא למשיבה. 19.10.88).
בש"פ 680/88 - ניסים אזולאי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (תקיפת ערבים)
(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה). העורר הואשם במעשה בריונות חמור אשר בו, ע"פ הנטען, תקפו העורר וחבריו בסכינים שני צעירים ערבים שעבדו במאפייה בקירבת מקום מגורי העורר. התוקפים לא הסתפקו בכך ורדפו אחרי הערבים למקום מגוריהם והמשיכו בתקיפה. בית המשפט המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה. מן הראיות עולה כי המתלוננים חוששים מאוד מפני הנאשם וחבריו עד כדי כך שלא היו מוכנים לזהות אותם במסדר זיהוי חי. אין חולקין שקיימות ראיות לכאורה נגד הנאשם אך הסניגור מבקש לשחררו מן הטעם שמצב בריאותה של אשת העורר קשה. לעומת זאת הבהירה התביעה כי מן הראיות עולה לכאורה תמונה של נסיון לפגיעה בערבים כלשהם, לאו דווקא המתלוננים, כיוון שבעבר הותקף הנאשם על ידי ערבים שזהותם לא הובהרה. בנסיבות העניין לא יהיה זה נכון לשחרר את העורר עד למשפט, וודאי לא עד שיישמעו עדויות המתלוננים.
(בפני: השופטת ולנשטיין. עו"ד יפתח לעורר, עו"ד גב' א.ברזילי למשיבה. 27.11.88).