ע.א. 673/85 - המועצה המקומית פקיעין ואח' נגד מדינת ישראל ואח'
*ביטול רישום בלוח הזכויות. *הוצאות משפט(הערעור נדחה והערעור הנגדי של המשיבים 2-3 נתקבל בחלקו).
א. חלקת קרקע מסויימת בפקיעין נרשמה בלוח הזכויות ע"ש מדינת ישראל. עם פירסום לוח הזכויות הוגשו לביהמ"ש המחוזי שתי בקשות. בקשה ראשונה הוגשה ע"י המבקשים שבגידרה נתבקש ביהמ"ש לבטל את רישומה של החלקה שבלוח הזכויות, ולהחזיר את חלוקתה של החלקה לקדמותה, לאמור, שתי חלקות זמניות וכן הדרך המפרידה ביניהן ולרשום את החלקה המחולקת כך: חלקה זמנית אחת תישאר רשומה בשמה של מדינת ישראל; חלקה זמנית אחרת תרשם בשמה של המועצה המקומית, באשר, לפי הטענה, קיים בתוך חלקה זמנית בית קברות דרוזי; הדרך המפרידה בין שתי החלקות תרשם בשמה של המועצה המקומית. בקשה אחרת הוגשה על ידי המשיבים 2-3 (להלן: משפחת זינתי) ובמסגרת בקשה זו נתבקש ביהמ"ש לצוות על צירופם של בני משפחת זינתי כצד בבקשה הראשונה בהיותם שרידים מהישוב היהודי בפקיעין. משפחת זינתי מכחישים קיומה של דרך שהפרידה בין שתי החלקות הזמניות. בתום הדיון החליט ביהמ"ש לדחות את בקשת המבקשים ולהשאיר את רישום החלקה כולה בשם מדינת ישראל, ובאשר לטענות משפחת זינתי החליט ביהמ"ש להוסיף הערה לרישום בזו הלשון 'בית קברות יהודי'. בערעור טוענים המערערים כי ביהמ"ש היה צריך להתחשב בשימוש שנעשה בחלקה, לטענתם, כמחפרה להוצאת טין ששימש את בני הכפר, לכיסוי גגות הבתים וכן כמרעה לעדריהם של בני הכפר ובהתאם לכך לראות בשימושים אלה כמספיקים לקבוע שהחלקה מהווה קרקע מסוג "מתרוכה" במובן סעיף 5 לחוק הקרקעות העותומני. בני משפחת זינתי מערערים על כך שלא נפסקו להם הוצאות בביהמ"ש המחוזי. ערעור המערערים נדחה וערעור זינתי בענין הוצאות נתקבל בחלקו.
ב. באשר לטענה בדבר כריית "טין" מן החלקה לצורך כיסוי גגות הבתים - מהבחינה העקרונית ספק אם כריית טין היא מן הפעולות שמזכות כפר או עיר בבעלות בקרקע עפ"י החוק העותומני, אולם אין צורך להכריע בשאלה זו מפני שהמערערת נכשלה עובדתית בהוכחת זכויותיה. אחד העדים מטעם המערערת אמר כי פעולות הכרייה נפסקו לאחר שהתושבים עברו לבניית גגות בתיהם בביטון וזנחו את השימוש בטין לכיסוי הגגות. ברור מעדות זו שרציפות הכרייה בחלקה הנדונה נפסקה בשלב כלשהו, ובהיעדר הוכחה על רציפות השימוש אין המערערת יכולה לזכות בבעלות הקרקע. כמו כן קיבל ביהמ"ש את הראיות שהחלקה לא שימשה למרעה שהינו אחת מצורות השימוש היוצרות קרקע מסוג מתרוכה, ואין להתערב בנושא מהימנות העדים כפי שנקבע ע"י ביהמ"ש המחוזי. אשר לטענה כי המקום שימש כבית קברות - לא הוכח אלא זאת שהיה קבר אחד או שניים של נפטרים מבני העדה הדרוזית שנקברו במקום, ואין בכך סיבה שהשטח ייקבע כבית קברות שיש לרשמו בשמה של המועצה המקומית. גם באשר לדרך הנחשבת לקרקע מתרוכה לא הוכיחו המערערים כי היתה במקום דרך. כל אשר הוכח הוא כי קיים שביל להולכי רגל, שרחבו שניים או שלושה מטר, שהתוואי שלו משתנה מעת לעת בהתאם לנוחותם של הולכי הרגל הנזקקים להשתמש באותו שביל. שינוי התוואי לפי נוחותם של הולכי הרגל מלמד על פגיעה בעקרון הרציפות הדרושה להוכחת זכות בקרקע מתרוכה, שבלעדיה אין לרשום את הדרך בשמה של המועצה המקומית.
ג. אשר לערעור שכנגד בעניין ההוצאות - בעל דין שזכה זכאי לקבל הוצאותיו, אך במקרה שלנו מדובר בערעור בנושא הוצאות כנושא יחידי. בתקופת המנדט רווחה הדעה כי עניין הוצאות אינו יכול לשמש נימוק יחידי לערעור, אלא שביהמ"ש לערעורים ידון בו, אם נתווסף אל נימוקי ערעור אחרים. היום אין מורין כך עוד, וצד שזכה בתביעתוזכאי להרצאות. כדי לקבוע את ההוצאות המגיעות מן הראוי שביהמ"ש יבחון את התנהגותו של אותו צד שזכה בתביעתו, שמא תהיה להתנהגות זו השלכה על סכום
ההוצאות. בענייננו לנו זינתי על זכויותיהם ולא הגישו תביעתם במועדה. הם חיכו עד שעברו כל המועדים הקבועים בפקודת ההסדר ורק ברגע האחרון ממש הגישו את בקשתם. איחור כזה גרם, במקרים דומים, לדחיית התביעה עצמה כאשר הצד המאחר לא נתן נימוק שיסביר את התמהמהותו. זינתי לא העלו נימוק משכנע לאי הגשת התביעה במועדה ונתון זה צריך להביא בהשבון לצורך פסיקת ההוצאות. לפיכך יש לחייב את המערערים לשלם למשפחת זינתי סך 2,000 ש"ח הוצאות בשתי הערכאות. (בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, חלימה. החלטה - השופט חלימה. עו"ד וקים סליםלמערערים, עו"ד דן גירא למשיבים. 23.10.88).
ע.א. 85/86 - ישראל דננברג וצביה דננברג ואח' נגד שרה וולף ואליעזר וולף ואח'
*תחולת חוק הסדר לשעת חירום באשר להקפאת שכר, על הסכם שכר עבודה בין בעלי מניות בחברה לבין החברה(הערעור נדחה).
א. ביהמ"ש המחוזי אישר החלטתו של מפרק זמני של חברות מסויימות להמשיך ולקיים הסכם שכר שנערך בין בעלי המניות של החברות. לפי הסכם זה מוצמד השכר של בעלי המניות למדד לצרכן וביהמ"ש החליט שלא להחיל על שכרם של הנוגעים בדבר את הוראות "חוק הסדרים לשעת חרום במשק המדינה התשמ"ז - 1985" (להלן החוק) שעל פיהן יש להקפיא את השכר. המערערים והמשיבים הם בעלי מניות בחברות מעטים, מצות ישראל ואחרות, שכולן בתחום תעשיית המצות. יחסי השותפות בין בני המשפחות נשענים על קשרי דם ונישואין אך אין השלום שורר ביניהם. בנובמבר 1980, בעת כהונתו של המפרק הזמני, חתמו המערערים והמשיבים על הסכם שכותרתו "שכר עבודה - משפחת דננברג" ובו נקבע שכרם של בני המשפחות וכן צויין בו ששכר זה יהא צמוד למדד המחירים לצרכן. לאחר חקיקת החוק האמור הביעו המערערים התנגדותם לכך שהמפרק ימשיך וישלם את שכר בני המשפחות עפ"י ההסכם, כיון שלדעתם אין ההסכם עולה בקנה אחד עם סעיפי החוק שבהם נקבעו הוראות בדבר הקפאת שכרם של עובדים. המפרק הזמני סבר כי אין הסעיפים חלים על שכרם של בני המשפחות והמשיך לשלם את השכר עפ"י האמור בהסכם. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המערערים לקבוע כי החוק חל על השכר הנ"ל. לדעת ביהמ"ש המחוזי אין החוק חל באשר נקבע בהסכם כי השכר ישתנה עפ"י "מדד המחירים לצרכן" ולא עפ"י המדדים המצויינים בחוק ההקפאה האמור. טענת המערערים היתה כי הסעיפים חלים על שכר בני המשפחות באשר בין בני המשפחות לבין המפרק קיימים יחסי עובד ומעביד ולעומתם טענו המשיבים כי אין בין המשפחות לבין המפרק יחסים כאמור. המשיבים טענו עוד כי אין למערערים לא עילה ולא זכות עמידה בעניין. הערעור נדחה.
ב. אכן, הנימוק של ביהמ"ש המחוזי כי הצמדת שכר למדד המחירים לצרכן אינה נתפסת ע"י החוק אינו יכול לעמוד עוד, שכן לאחר שניתן פסק הדין ולאחר הגשת הערעור נתקבל בכנסת תיקון שתקפו מיום תחילתו של החוק, ובו צויין במפורש כי גם שכר הצמוד למדד המחירים נתפס ע"י החוק ואין להעלותו. באשר לזכות העמידה של המערערים ביהמ"ש המחוזי לא הכריע בעניין זה כיוון שדחה את התביעה לגופה. השופט בך שכתב את פסק הדין, סבר כי לפחות למערער הראשון מעמד במשפט מכח סעיף 310 (ג) לפקודת החברות הקובע כי "מי שנפגע על ידי מעשה או החלטה של המפרק - רשאי לפנות לביהמ"ש...". ברם כל אלה אינם יכולים לעזור למערערים, שכן אין לומר כי בני המשפחות הם בגדר "עובדים" ורק במקרה שמדובר בעובדים חלים הסעיפים הנוגעים להקפאת השכר.
ג. כדי להכריע בשאלה אם בני המשפחה הם בגדר עובדים יש לקבוע אם הכנסת בני המשפחות הינה שכר עבודה או שמא יש לראותה כתשלומים לבעלי שליטה. ההכרעה בעניין זה אינה קלה, שכן התגמול שמקבלים בני המשפחה מכיל אלמנטים מזה ומזה - תשלום עבור עבודה ותשלום לבעלי שליטה. הגבול בין חבר בתאגיד העובד בתוקף היותו
חבר או בעל שליטה לבין חבר העובד בתאגיד כ"עובד" והכנסתו היא "משכורת" הינו לעתים דק וגמיש ומבחנים שונים משמשים כאמצעי עזר לסייע לשופט להכריע בעניין. במקרה שלפנינו העובדות מעלות שאין בני המשפחה בגדר עובדי החברות. זאת על יסוד מספר עובדות: מהשתלשלות העניינים עולה כי כוונתם של הצדדים בהסכם על התשלומים השונים היתה להסדיר את היחסים בינם לבין עצמם כבעלי מניות שליטה בחברות ולא היה מדובר בהסדר שבין עובדים לבין מעבידם; המנהלים והעובדים האמורים, וביניהם בני המשפחה, נשארו בתפקידם והמשיבו לעבוד ולנהל את עסקיהם כרגיל, ולא היו נתונים למרותו של המפרק הזמני, ועל כן אין לומר כי המפרק הזמני שילם שכר לעובדים; לא היתה פרופורציה בין הערך הריאלי של עבודת כל אחד מבני המשפחות לבין רמת הכנסתו, וגורם זה תומך במסקנה שאין לראות בבני המשפחה עובדים בחברות האמורות. לפיכך יש לדחות את הערעור אם כי לא מטעמו של ביהמ"ש המחוזי.
השופטים ש. לוין וד. לוין הסכימו לפסק דינו של השופט בך מן הטעם שהחוק אינו חל על ההסכם הנדון, ואת כל השאר השאלות, לרבות עניין המעמד, השאירו בצריך עיון. (בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, בך. החלטה - השופט בך. עוה"ד מיכאל כספי וערןפלס למערערים, עו"ד א. גולדברג למשיבים. 7.10.88).
ע.פ. 648/87 - אשר סבן נגד מדינת ישראל
*הגשת אמרה עפ"י סעיף 10א' לפקודת הראיות כאשר העד מסרב להעיד. *חומרת העונש בעבירת סמים(הערעור נדחה).
א. המערער הורשע בשורה של עבירות סמים שעניינן רכישת 60 גרם הרואין מאחד בשם פאוזי, יבוא 1,2 ק"ג הירואין יחד עם אחרים, ורכישת 300 גרם הירואין מפאוזי לאחר שהסם האמור הגיע לישראל. ביהמ"ש גזר למערער שמונה שנים וחצי מאסר בפועל וכן הפעיל מאסר על תנאי של שנה אחת, חצי מצטברת וחצי חופפת. מדובר ברשת של מבריחי סמים שבראשם עמד פאוזי. הסם נרכש בטורקיה, הוברח ליוון והובא משם לישראל. את עיקר טיעונה ביססה התביעה על גירסתו של פאוזי, אשר בעת החקירה המשטרתית מסר הודעות מפורטות שבהן סיבך הן את עצמו והן את יתר חברי הרשת לרבות המערער. לדבריו של פאוזי נמצא חיזוק בראיות נוספות. מעל דוכן העדים לא מסר פאוזי עדות מפלילה שכן מיד בתחילת עדותו אמר כי כל אשר סיפר לשוטרים היה תעלול כדי להתחמק מאישום פלילי חמור אחר, ויותר מכך לא היה פאוזי מוכן לאמר. הוא סרב להיחקר על ידי באי כוח שני הצדדים גם כאשר ביהמ"ש הענישו במאסר עפ"י פקודת בזיון ביהמ"ש. אמרותיו של פאוזי, שש במספר, הוגשו על ידי התביעה והשאלה המרכזית במשפט נסובה סביב השאלה האם אמרות אלה, שהכילו תיאור מפורט של העבירות שיוחסו למערער, יכולות לשמש ראיה קבילה עפ"י סעיף 10א' לפקודת הראיות. ביהמ"ש המחוזי השיב על כך בחיוב. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. מאחר שפאוזי סרב להיחקר, הן על ידי התביעה והן ע"י ההגנה, לא ניתן לראותו בתור עד, שהיתה הזדמנות לחקרו על ידי שני הצדדים, במובן סעיף 10א'(א) לפקודת הראיות, ועל כן לא ניתן לקבל את האמרות כראיות קבילות עפ"י סעיף משנה זה. עד הממלא פיו מים ומסרב להשיב לשאלות אינו יכול להחשב בתור "עד" במובן סעיף 10א'(א) לפקודת הראיות. אולם ביהמ"ש המחוזי החליט להכשיר את אמרותיו של פאוזי כראיות קבילות על סמך הוראות סעיף 10א'(ב) לפקודת הראיות, אשר לפיו ניתן לקבל אמרה אף אם נותן האמרה איננו עד, בין היתר משום שהוא מסרב להעיד, "ובלבד שביהמ"ש שוכנע שבנסיבות הענין עולה, כי אמצעי פסול שימש להניא או למנוע את נותן האמרה מלתת את העדות". לשם כך חייב היה ביהמ"ש להשתכנע כי "אמצעי פסול" שימש כדי להניא את פאוזי מלתת את עדותו וביהמ"ש קבע כי אכן שוכנע בקיומו של אמצעי פסול כאמור.
ג. מרכיב אחד שעליו ביסס ביהמ"ש המחוזי את מסקנתו בנקודה זו אין לקבלו. ביהמ"ש ציין כי למעשה הוא יכול להשיב בחיוב על השאלה אם הופעל אמצעי פסול בהסתמכו על קביעתו של ביהמ"ש העליון ששמע שני ערעורים של נאשמים אחרים באותה פרשה ושגם שם סרב פאוזי להעיד. בפסק דינו בשני הערעורים קבע ביהמ"ש העליון כי הוכח קיומו של אמצעי פסול שגרם להמנעות של פאוזי להעיד במשפטיהם של אותם נאשמים. השופט סבר כי רשאי הוא לאמץ את מסקנתו העובדתית האמורה של ביהמ"ש העליון גם ביחס לסרובו של פאוזי להעיד במשפטו של המערער ובכך שגה השופט. קביעותיו העובדתיות של בימ"ש אחד במשפט פלילי המתנהל נגד פלוני אינן יכולות להוות בסיס לממצאים במשפט פלילי של אלמוני אשר נערך בפני שופט אחר, אפילו מואשמים פלוני ואלמוני בעבירות דומות אשר בוצעו במסגרת אותה משימה פלילית. השופט במשפטו של פלוני קבע ממצאיו על סמך העדויות שהובאו בפני ועפ"י התרשמותו מהעדים שנחקרו בפניו ע"י ב"כ הצדדים וקביעותיו העובדתיות אינן משמשות כלל ראייה קבילה במשפטו של אלמוני. לכן רשאי היה השופט להשתכנע מקיומו של ה"אמצעי הפסול" שהשפיע על פאוזי רק מתוך הראיות שהובאו בפני במשפטו של המערער, ולא על סמך קביעותיו של ביהמ"ש העליון בערעורים הפליליים הנדונים. לפיכך יש לבדוק את הנימוק האחר של ביהמ"ש והוא התבססותו על העדויות שבאו במשפטו של המערער עצמו.
ד. הקריטריונים הרלוונטיים לענייננו המתייחסים לשאלה מהם סוגי הראיות אשר בעזרתן רשאי ביהמ"ש "להשתכנע" מקיומו של "האמצעי הפסול" שבגללו סרב עד למסור עדותו הם אלה: די בכך שביהמ"ש משתכנע כי אמצעי פסול שימש להניא את נותן האמרה מלתת את העדות, ואין צורך להוכיח שהאמצעי הופעל על ידי הנאשם באותו משפט עצמו או בהשראתו ושהופעל דווקא בקשר לאותו משפט בלבד. מספיק שביהמ"ש יהיה משוכנע כי עולה מן הנסיבות שמאן דהוא, בין שהוא קרוב משפחה של הנאשם או ידידו הקרוב, ובין שהוא מתנדב או משתייך לקבוצת אנשים בעלי מטרה משותפת, הצליח להשפיע על העד באמצעים פסולים. המבחנים הם גמישים, ומוכתבים על ידי נסיון החיים והשכל הישר. יכול ביהמ"ש להשתכנע הן מעדויות ישירות והן מראיות נסיבתיות, לרבות מידע כללי שהגיע אל חוקרי המשטרה. אין צורך להוכיח שהלחץ כלפי העד הופעל על ידי מעשה מסויים או על ידי השמעת איומים במלים מפורשות והמסקנה בדבר "האמצעי הפסול" עשוייה להתבקש מכל נסיבות הענין. מאידך אין להסתפק בהשערות גרידא. אין להחיל את סעיף 10א'(ב) על מקרים בהם הסתלק העד מיוזמתו ממתן עדותו, תוך רצון למלט עצמו מאימת הדין, אף אם לרצון זה מתווסף המניע שלא לעמוד מול חבריו לשעבר ולהפלילם. רצון כזה, וכן סימני פחד הניכרים אצל העד, אינם מצביעים בהכרח על הפעלת אמצעי פסול על ידי גורם חיצוני. אולם המצב עשוי להיות שונה כאשר העד בשל פחד קיצוני נוקט באמצעים דראסטיים בכדי להימנע מלהעיד, כגון שהוא פוצע את עצמו וכדומה. השכנוע של ביהמ"ש אינו חייב להגיע לדרגה של קביעה מעל לכל ספק סביר ודי אם המסקנה בדבר קיום "האמצעי הפסול" מוסקת במידת סבירות גבוהה מכל הנסיבות.
ה. בענייננו הובאו ראיות מספיקות המצביעות על "אמצעי פסול" שהניע את המערער שלא לתת עדות. למשטרה הגיעו ידיעות על הפעלת לחצים מצד בן דוד של פאוזי, ואביו של פאוזי הופיע במשטרה והתלונן שמנסים להתנכל לו; לאחר פתיחת החקירה החל לזרום מידע למשטרה שרוצים לרצוח את פאוזי על כך שהוא פתח את הפה כנגד חבריו ופאוזי עצמו הביע בפני חוקרת משטרה חששות; אחיו של פאוזי, נהג מונית במקצועו, הוכרח על ידי שני צעירים לנסוע איתם לפרדס תוך שאיימו עליו באקדח ושם איימו עליו שיהרגו אותו ואף ירו לכוון רגליו מבלי לפגוע בו; באחד הימים, לאחר שנתגלתה
הפרשה ופאוזי נלקח לביהמ"ש, התבטא כלפי בחור אחד במלים "מניאק אתה עד מדינה" ופאוזי ענה לו "תמתין לפרוטוקול, אתה תראה בפרוטוקול". יש בראיות אלה כדי להצדיק את המסקנה כי הפעלת אמצעי פסול היוותה מניע דומיננטי לסרובו של פאוזי להעיד בביהמ"ש נגד המערער. ניתן לטעון לגבי כל אחת מהראיות הנ"ל כי אין היא קונקלוסיבית ושאין היא קשורה במשפטו של המערער דווקא. כן אפשר לאמר כי אין זה ברור למה בדיוק התכוונו הבריונים שתקפו את אחיו של פאוזי ואיימו עליו וכי סיבת האיומים על אביו של פאוזי לוטה בערפל, וכן אפשר לטעון שלא הוכח לאיזה משפט התכוון הצעיר שהטיח בפני פאוזי את האשמה שהוא עד מדינה וכו'. אולם אין בספקות אלה כדי לטשטש את התמונה בשלמותה. פאוזי היה ראש הרשת של מבריחי הסמים והפליל את חבריו ואת שותפיו לדבר עבירה. אז מתחיל מסע של התנכלויות ואיומים נגד פאוזי ובני משפחתו והאירועים לא נעלמו מעיני פאוזי ואין ספק כי הובאו לידיעתו במוקדם או במאוחר. אין נפקא מינה לענין אירועים אלה, אם המתנכלים והמאיימים חשבו על משפטו של המערער דווקא. די אם התכוונו לאיים על פאוזי ועל משפחתו בקשר לחשיפת הכנופיה כולה, על כל חבריה. אם לאחר מכן מסרב פאוזי להעיד במשפטיהם של כל הקושרים, הרי ניתן אז להסתמך על הוראות סעיף 10א'(ב) לפקודת הראיות בכל אחד מהמשפטים. לפיכך אמרותיו של פאוזי היו ראיות קבילות והרשעת המערער בדין יסודה.
ו. אשר למידת העונש - אין להתערב בענין זה. המערער היה פעיל ברשת מבריחי הירואין לישראל ופעילותו כללה נסיעות לטורקיה וליוון. מדובר בכמות גדולה מאוד של סם קטלני ומי שלוקח חלק בעבירה מסוג זה חייב לצפות לעונשים מירביים. גם על שותפיו לפשע של המערער הוטלו עונשים כבדים. פאוזי שהיה ראש הרשת נדון ל-10 שנות מאסר וקושרים אחרים נדונו ל- 7 ו- 6 שנות מאסר. המערער הוא בעל עבר פלילי רציני למדי כולל הרשעות בעבירות סמים והיה תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי בר הפעלה. העובדה שהעבירות בוצעו בשנת 1983 ושמשפטו התקיים רק ב-1987 אינה מהווה נסיבה מקילה של ממש, שכן האיחור בניהול המשפט נגרם בשל בריחתו של המערער מישראל והסתבכותו במעשי עבירה בצרפת שבעקבותיהם הוסגר לישראל. (בפני השופטים: בך, חלימה, גב' ולנשטיין. החלטה - השופט בך. עו"ד מ. לוין למערער, עו"ד שאול גורדון למשיבה. 25.10.88).
ע.א. 60/87 - כרמית אילוז, קטינה נגד רוני דוד והפניקס הישראלי...בע"מ
*פיצויים בתאונת דרכים(הערעור נדחה בעיקרו).
א. המערערת, ילידת 1978, נפגעה בתאונת דרכים ביוני 1983 כאשר נפלה מאוטובוס וגלגל עלה על רגלה השמאלית. היא אושפזה במחלקה הכירורגית של בית החולים ועברה טיפולים שונים הכוללים השתלות עור ברגל הפגועה. ביהמ"ש קבע למערערת נכות רפואית צמיתה בשיעור של %30 לפי חישוב משוקלל. בעלי הדין הסכימו על נכות נפשית צמיתה בגובה של %12.5. באשר לנכות רפואית במישור האורטופדי העדיף השופט את חוות הדעת הרפואית שהוגשה לו מטעם המשיבים שלא נותרה למערערת נכות צמיתה בתחום האורטופדי. באשר לנכות רפואית בתחום כירוגיה פלסטית ביכר ביהמ"ש את חוות דעת המומחה מטעם המערערת שקבע לה נכות צמיתה של %20. ביהמ"ש ביסס את החלטתו על סעיף 75(1)(ג) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) הקוצב %20 נכות לצלקות בגוף שהן "נרחבות באיזורים מרובים". בסיכום הדברים נקבעה למערערת נכות רפואית לצמיתות בשיעור של %12.5 בתחום הנפשי ונכות רפואית לצמיתות בשיעור של %20 בתחום הכירורגיה הפלסטית כאשר האחוז המשוקלל מגיע לכדי %30.
ב. לעניין הנכות התיפקודית סבר ביהמ"ש כי שיעורה של נכות זו במישור הנפשי צריך להיקבע עפ"י אחוזי הנכות הצמיתה בתחום הרפואי דהיינו %12.5. מאידך, בנוגע לנכות
בתחום הכירורגיה הפלסטית מצא ביהמ"ש להפחית את אחוזי הנכות הרפואית ולהעמיד את הנכות התיפקודית במישור זה על %7.5 אחוז בלבד. בסך הכל העמיד ביהמ"ש את שיעור הנכות התיפקודית על %20. את הפסד כושר ההשתכרות בעתיד קבע ביהמ"ש בסכום של 39,000 ש"ח על בסיס הנתונים של %20 נכות צמיתה במישור התיפקודי, 40 שנות עבודה, היינו עד גיל 60, כשהבסיס הכספי הוא השכר הממוצע במשק. עבור כאב וסבל פסק ביהמ"ש כ-10,000 ש"ח בהתבסס על תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים הקובע שני מבחנים מצטברים לקביעת גובה הנזק הלא ממוני: מבחן האישפוז ומבחן הנכות. כן פסק ביהמ"ש סכום של 4,000 ש"ח הוצאות ממשיות. היו תביעות בתחום טיפול רפואי נפשי, טיפול רפואי בתחום הכירורגיה הפלסטית עזרה וסיעוד אך אלה נדחו שכן אין התייחסות לעניין זה בכל פרשת הראיות. באשר לעזרה וסיעוד - המערערת תבעה בראש פרק זה הן פיצוי בגין עזרה וסיעוד לגבי העבר, כולל הפסדי האב והאם בזמן האישפוז, והן פיצוי בגין עזרה וסיעוד בעתיד. תביעה זו נדחתה בשל שניים: הורי המערערת לא הצטרפו לתביעה כתובעים מכוחם הם; לא הונחה תשתית עובדתית לביסוס תביעה כאמור. הערעור נדחה בעיקרו פרט לחיוב בריבית בגין הסכום של כאב וסבל מיום התאונה ועד ליום מתן פסק הדין וכן העלאת הפסד כושר ההשתכרות עד גיל 65.
ג. כלל נקוט בידי ביהמ"ש העליון כי אין בימ"ש שלערעור נוטה להתערב בפרטי החישובים של הערכת הנזק על ידי הערכאה הראשונה, כל עוד לא מתגלים טעות או פגם מהותיים. המערערת טוענת כי בכל אחת מקביעותיו של ביהמ"ש נפל פגם ומבקשת שביהמ"ש שלערעור יתערב בכל הנושאים בהם פסק ביהמ"ש המחוזי, אך אין לעשות כן. קביעותיו של ביהמ"ש בפסק דינו מבוססות בראיות שבאו בפניו. אין לדחות את מסקנותיו של ביהמ"ש בנוגע לנכות הרפואית על סוגיה ובנוגע לנכות התיפקודית המעוגנת בחומר הרפואי. הוא הדין בתביעות המערערת לפיצוי בגין טיפול רפואי לסוגיו השונים ולפיצוי בגין עזרה וסיעוד. ראשי נזק אלה לא הוכחו ולכן לא היה מקום לפסוק פיצוי בגינם.
ד. באשר לחישוב הפיצוי בגין כאב וסבל, טוענת המערערת כי יש לקחת בחשבון את הסך הכל האריתמטי של אחוזי הנכות הרפואית, ולא את האחוז המשוקלל עפ"י חישוב מצטבר. טענה זו אין לקבל. צדק ביהמ"ש המחוזי בעשותו שימוש בנתון המשוקלל של אחוזי הנכות כדי לפסוק את הפיצוי בגין כאב וסבל. מאידך, צודקת המערערת בטענתה כי יש לזכותה בריבית בשיעור של %4 בגין ראש הנזק של כאב וסבל מיום התאונה ועד למועד פסק הדין. מיום פסק הדין ואילך יהיו הריבית והפרשי ההצמדה בשיעורים ובתנאים כפי שנקבעו בו.
ה. טענה נוספת בפי המערערת עניינה מספר שנות העבודה הצפויות שיש לקחת בחשבון לצורך חישוב הפיצוי בגין הפסד כושר השתכרות. ביהמ"ש ערך את החישוב עפ"י 40 שנות עבודה, כשההנחה היא כי המערערת תעבוד עד גיל 60. המערערת טוענת כי יש להניח שתעבוד עד גיל 65. זמן קצר לאחר שניתן פסק הדין של ביהמ"ש המחוזי נתקבל בכנסת חוק גיל פרישה שווה לעובדת ולעובד המשווה את גיל הפרישה של נשים לזה של גברים, דהיינו 65 שנים. מדובר בשינוי חקיקה שאירע לאחר מועד פסק הדין. אולם, משנחקק החוק האמור, מן הראוי להחיל את הנורמה הקבועה בו אף על המערערת אשר גיל הפרישה שלה טמון עדיין בחיק העתיד. עניין לנו בקביעת סכום הפיצוי בגין הפסד. השתכרות בעתיר של ילדה אשר נפגעה בהיותה בת כחמש. במלאכה זו עוסק ביהמ"ש, ממילא, אך ב"שמא", שכן מטבע הדברים אין בידי ביהמ"ש כל נתון עובדתי המעוגן במציאות. החישוב, רובו ככולו, מבוסס על השערות והערכות באשר למה שצפוי למערערת. מאחר שכל עיסוקו של ביהמ"ש מתמצה בקביעת נתונים באשר למציאות שטרם באה לעולם, ואשר תתממש רק בעתיד לבוא, ניתן להתחשב בשינוי בחקיקה, היינו
בשינוי של הנורמות עליהן נשענת ההערכה, אשר השווה את גיל הפרישה של האשה לזה של הגבר והעמידו על 65 שנים, ומה גם שמגמה זו התפתחה ובאה לידי ביטוי עוד לפני התיקון הנ"ל לחוק.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ש.ז. פונדמינסקי למערערת, עו"ד א. גדות למשיבים. 27.10.88).
ע.א. 111/84 - יחזקאל ושרה נזריה נגד אליהו ורחל נבו
*פיצויים בהפרת הסכם(הערעור נתקבל בחלקו בהסכמה ונדחה בחלקו).
א. בדצמבר 1980 התקשרו הצדדים בחוזה שלפיו מכרו המערערים למשיבים דירה במחיר השווה ל- 102,500 דולרים. התשלום אמור היה, עפ"י החוזה, להתבצע במועדים מסויימים. שני המועדים הראשונים לא היו תלויים בביצוע כלשהו מצד המערערים ואילו התשלום השלישי של 36,500 דולר אמור היה להתבצע עד ליום 30.8.81, ובלבד כי במעמד זה תמסר החזקה מידי המוכרים לידי הקונים ותועבר הבעלות ע"ש הקונים בלשכת רישום המקרקעין. נקבע בהסכם כי אם עד לתאריך הנ"ל לא תהיה אפשרות לרשום את הזכויות בדירה על שם הקונים תשולם רק המחצית מהסכום האמור של 36,500 דולר ואילו המחצית השניה תשולם בעת רישום הדירה ע"ש הקונים. שני התשלומים הראשונים התבצעו במועדים שנקבעו בהסכם והמחלוקת בין הצדדים החלה לקראת התשלום השלישי. לכל צד טענות על הפרות של החוזה שביצע הצד השני. בסופו של דבר, לאחר שהמשיבים שילמו תשלום נוסף בשווי 15,000 דולר ביום 28.9.81, הגישו המערערים, ביוני 1982, תביעה לתשלום עודף מחיר הדירה בסך השווה ל- 21,500 דולר, וכן תביעה לפיצויים וריבית עפ"י החוזה בשל הפרתו על ידי המשיבים. לאחר הגשת התביעה הגיעו הצדדים להסדר ביניים, מחוץ לכותלי ביהמ"ש, שלפיו שילמו המשיבים למערערים את יתרת מחיר הדירה, וכן סכום השווה לכ-15,000 דולר שתואר כ"ריבית" על יסוד סעיף בהסכם שבו נקבעה ריבית פיגורים בגין איחור בביצוע התשלום, בשעור של %3 לחודש. בעקבות התשלום הועברו החזקה והבעלות בדירה. נקבע בהסדר שאין בו כדי לפגוע בכל זכות או טענה של צד כלפי משנהו כפי שקיבלו ביטוי בכתב הטענות. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת המערערים לקבלת פיצויים וריבית בגין הפרת החוזה ע"י המשיבים, ואף פסק כי על התובעים (המערערים) להשיב לנתבעים את הסכום השווה לכ-15,000 דולר ששולם במסגרת הסדר הביניים. המערערים מערערים על החלטת ביהמ"ש המחוזי שלא לחייב את הקונים בתשלום ריבית ופיצויים בגין הפרת ההסכם על ידי המשיבים וכן על חיובם להחזיר לקונים את הסכום של 15,000 דולר שקיבלו במסגרת הסדר הביניים. הערעור בעניין תשלום הפיצויים נדחה ובעניין השבת הסכום הנ"ל נתקבל בהסכמת המשיבים.
ב. באשר לטענה שביהמ"ש לא היה מוסמך להורות על החזרת הסכום של 15,000 דולר, מכיוון שלא היתה בפני ביהמ"ש תביעה נגדית מטעם המשיבים על סכום זה, הרי הדין עם המערערים. לעניין זה אין חילוקי דעות בין הצדדים וגם ב"כ המשיבים בסיכומי טענותיו הבהיר כי ביהמ"ש לא היה מוסמך להורות על החזרת הסכומים בהיעדר תביעה נגדית. עמדתם המשותפת של שני הצדדים בנקודה זו נכונה היא ומן הדין לבטל אותו חלק מפסק הדין שבו הוטל על המערערים להחזיר למשיבים את הסכום האמור.
ג. אשר לדחיית תביעתם של המערערים לפסיקת ריבית ופיצויים בשל הפרת ההסכם על ידי המשיבים - החלטת ביהמ"ש המחוזי בעניין זה נבעה ממסקנתו כי היו הפרות חוזק משני הצדדים ושהסכומים שכל צד זכאי היה לתבוע מתקזזים. על פי קביעת ביהמ"ש הפרו הקונים את התחייבותם בכך שאיחרו בחודש ימים בתשלום הסכום שהיו צריכים לשלם עד ליום 30.8.81, וגם כאשר שילמו את הסכום הרי הם שילמו רק 15,000 דולר במקום 18,250 דולר. לעומת זאת הפרו המוכרים את החוזה בכך שלא הציעו מסירת
החזקה של הדירה במועד הנ"ל ואף לא מסרו את החזקה לאחר שקיבלו את הסכום של 15,000 דולר, עד למועד הסדר הביניים כשנתיים לאחר מכן. כן פסק ביהמ"ש כי הקונים לא היו חייבים לשלם את עודף המחיר כל עוד לא היו המוכרים מוכנים להמציא את האישורים שיאפשרו רישום הזכויות על שמם. ביהמ"ש קבע, ובדין קבע כך, כי היו כאן חיובים מקבילים וכי יש ליישם על המקרה את הוראות סעיף 43(א)(3) לחוק החוזים (חלק כללי), בו נקבע כי "המועד לקיומו של חיוב נדחה - אם על הצדדים לקיים חיוביהם בד בבד - כל עוד הנושה אינו מוכן לקיים את החיוב המוטל עליו". משנמנע המוכר מלמסור את החזקה גם אחרי שקיבל את רוב רובה של מחצית עודף המחיר ולא היה מוכן למסור את החזקה גם תמורת תשלום היתרה, אין הוא יכול להישמע בתביעה לריבית פיגורים על סכום שלא היה מוכן לתת עבורו את התמורה שהתחייב לתת על פי החוזה. ביהמ"ש המחוזי גם לא היה מוכן לאשר למערערים, בשל האיחור בביצוע התשלום מטעם הקונים, את הפיצוי המוסכם מראש בסך 10,000 דולר שנקבע בחוזה עבור הפרתו. צודק ביהמ"ש המחוזי בקביעתו כי פיצוי של 10,000 דולר על פיגור של חודש בתשלום של כ- 18,000 דולר, בנוסף לריבית פיגורים, וכאשר 2/3 מהמחיר כבר מוחזקים בידי המוכר, מהווה פיצוי שניקבע ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של הפרה כזאת.
(בפני השופטים: ש. לוין, בך, מלץ. החלטה - השופט בך. עו"ד נתן קנת למערערים, עו"ד דוד גדנסקי למשיבים. 17.10.88).
בש"פ 633/88 - אמיל חדד נגד מדינת ישראל
*הארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור בתיק פלילי (בקשה להארכת מועד להגשת רשות ערעור - הבקשה נדחתה).
המבקש הואשם בבימ"ש השלום בקשר לנהיגה בלא תעודת ביטוח בת תוקף ולא התיצב לדיון. ביהמ"ש פסל אותו לנהיגה למשך שנה וכן חייב אותו בתשלום קנס של 1000 ש"ח. המבקש פנה לבימ"ש השלום וביקש לבטל את גזר הדין שניתן בהיעדרו, ונציג המשטרה הודיע כי הוא ממליץ לבטל את פסק הדין ולהמיר את עונש הפסילה בפועל בפסילה על תנאי ולהשאיר את הקנס הכספי בעינו. בימ"ש השלום לא קיבל עמדה זו ודחה את הבקשה. על כך הגיש המבקש ערעור לביהמ"ש המחוזי ובין נימוקי הערעור ציין המבקש את עמדת נציג המשטרה. ביום 17.7.88 דחה ביהמ"ש את הערעור. הגשת ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי טעונה קבלת רשות והמועד להגשת בקשת רשות ערעור הוא 45 ימים מיום מתן פסק הדין. מועד זה הסתיים ביום 1.9.88 ורק ביום 14.10.88 ביקש המבקש להאריך את המועד להגשת בקשת רשות ערעור. בנימוקי הבקשה נטען כי המבקש הינו הדיוט בהליכות בימ"ש ולא ידע כיצד לנהוג לאחר שניתן פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי. ב"כ מדגיש בטיעוניו כי נציג המשטרה הסכים להמרת הפסילה לפסילה על תנאי וביהמ"ש המחוזי התעלם מעניין זה. הבקשה להארכת מועד נדחתה.
המועדים הקבועים להגשת הליכים לביהמ"ש מקורם בהוראת חוק וחזקה חלוטה שהם נחלת הכלל. אי ידיעת הוראות החוק אינה פוטרת בעל דין מתוקפן המחייב ומכאן שנימוק זה אין בו כדי להצדיק איחור בפנייה לביהמ"ש. המבקש בחר לייצג עצמו בהליכים בבית המשפט קמא ובמקרה כזה לא תשמע טענתו שלא ידע כיצד לנהוג. העובדה שבשלב כלשהו היה מוכן נציג המשטרה להסכים להמרת הפסילה לפסילה על תנאי אינה מחייבת את ביהמ"ש, ועל כל פנים אין בה משום צידוק להארכת המועד. זאת ועוד, האיחור בענייננו הוא רב, וכלל הוא שככל שהאיחור גדול יותר כך יש להקפיד ולבחון את טעמי הצידוק שעומדים ביסוד הבקשה להארכת מועד.
(בפני: השופט צור. עו"ד גולן למבקש,עו"ד גב' בורנשטיין למשיבה. 2.11.88).
ע.פ. 547/88 - רונלד חיים נגד מדינת ישראל
*סירוב פסילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
המערער עומד לדין פלילי בביהמ"ש המחוזי והוא ביקש כי השופטת הדנה בעניינו תפסול עצמה מאחר וישבה לדין בתיק של אחד בן עמי, שהורשע בדינו, בין היתר, באישום אחד על יסוד עדותו של עד מדינה בשם פרנקל ואותו עד עומד להעיד גם במשפטו של המערער. עד כה התקיימו שש ישיבות במשפטו של המערער והעידו כבר מספר עדים. הטענה בדבר פסלות הועלתה בישיבה באוקטובר 1988 אחרי מתן פסק הדין בעניינו של בן עמי, ממנו למד המערער, לדבריו, על הסתמכותו של ביהמ"ש המחוזי על דברי העד פרנקל. ביהמ"ש המחוזי סרב לפסול עצמו והערעור על כך נדחה.
בפסק דינו של בן עמי קבע ביהמ"ש המחוזי כי הוא מאמין לעד פרנקל שלמעשה היה העד העיקרי בפרשת השחיתויות שבהליכי ההוצל"פ. ביהמ"ש המחוזי קבע שם כי הוא מאמין לפרנקל שגילה בפני חוקריו את כל האמת והגיע למסקנה האומרת "העד הבעייתי הזה הצליח בסופו של דבר לשכנעני כי בפרשה שבה העיד בפני הוא אכן הפסיק לעשות 'פוילשטיקים', כפי שהתבטא הוא עצמו מעל דוכן העדים". החוק דורש העלאתה של טענת פסלות מיד עם הפתח המשפט ולפני כל טענה אחרת וכאן הועלתה הטענה רק באיחור. עניין עדותו של פרנקל לא היה בגדר הנסתר, כי הדבר היה מעיקרו בידיעת הרבים, לרבות המערער, ושמו של פרנקל אף צויין ברשימת העדים בכתבי האישום של בן עמי ושל המערער. לא הונח היסוד לטענה כי לא היה באפשרותו של המערער לטעון טענת הפסלות עם פתיחת הדיון ובשל טעם זה בלבד ניתן לדחות את הערעור. גם לגופו של עניין אין מקום לפסילה. מדברי ביהמ"ש ברור כי לא ראה לקבל את דברי העד פרנקל ללא בחינה ובדיקה זהירים אלא תוך התייחסות לפרשה עליה העיד, היינו לא בסיטונות לכל דבר ועניין. בימ"ש נדרש לא פעם לשוב ולדון בתיקים שונים בעדותו של אותו עד, אולם השופט המקצועי הוכשר היטב לכך שדבריו של עד במשפט אחד אינם ערובה לאמיתות דברי העד במשפט אחר. יכול ביהמ"ש להגיע למסקנה כי העדות נגד נאשם פלוני מבוססת, בו בזמן שהעדות נגד נאשם אחר היא בלתי אמינה או מופרכת. התייחסותו של ביהמ"ש במשפטו של בן עמי לעדים ששמע ושעדותם תעמוד למבחן במשפטם של אחרים אינה חייבת להביא לפסילת השופט במשפטם של האחרים. (בפני: הנשיא שמגר. עו"ד תוסיה כהן למערער, עו"ד אורשטיין למשיבה. 2.11.88).
ע.א. 612/87 - ד"ר מיכאל פולק נגד אורית פולק ואח'
*מזונות (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
בני הזוג נישאו בספטמבר 1977 ושני ילדיהם נולדו ב- 1978 ו - 1981.אחד הילדים נולד עם פגיעה מוחית וסובל מפיגור שכלי והוא זקוק לתיאום וסיוע מיוחדים. האב משרת בצבא קבע כרופא בדרגת רב סרן, הוא עזב את הבית ועבר לגור עם חברה, והאם נושאת, באופן בלעדי, בטיפול הפיזי הקשה בילד המפגר ובחינוך הילדה. על דירת בני הזוג חל תשלום משכנתא. האם עבדה במשרה חלקית כאחות ובזמן הדיון היתה בחופשה ללא תשלום. היא נכה מלידה והוכרו לה 50 אחוזי נכות המזכים אותה בהנחות לגבי רכב. ביהמ"ש המחוזי קבע על פי הראיות כי האב משתכר כ- 2,350 ש"ח והאשה כ-980 ש"ח וציין כי האב מקבל עיקר לבושו ומזונותיו במסגרת שירותו הצבאי וכן עומד לשימושו רכב צבאי. מאידך האם זקוקה, עקב נכותה, לרכב. בכל הנסיבות החליט לחלק את ההכנסה של שני בני הזוג ביחד לפי שיטת הידות באופן שהאשה תקבל 3/4 מההשתכרות הכוללת של שני בני הזוג והבעל 1/4 אחד. הערעור על קביעה זו נדחה. אין הצדקה להתערבות בשיקוליו ובחישוביו של ביהמ"ש המחוזי בהם אין לגלות פגם או טעות המצדיקים התערבותה של ערכאת הערעור. (בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד יהושע דויטש למערער, עו"ד מיכאל רבשטיין למשיבים. 13.10.88).
בש"א 343/88 - דוד דוגה נגד מאיר מתתיהו
*הארכת מועד להפקדת ערבון (בקשה להארכת מועד להפקדת ערבון - הבקשה נדחתה).
המבקש הגיש ערעור על פסק דין של ביהמ"ש המחוזי שבו נדחתה תביעה שהגיש נגד המשיב. בעקבות הגשת הערעור נדרש המבקש להפקיד, תוך 30 יום, ערבון להבטחת הוצאות המשיב בערעור וזו נמסרה במשרד בא כוחו ביום 9.6.88. הערבון לא הופקד במועד והערעור נקבע לדיון בדחייתו. שלושה ימים לפני מועד הדיון הוגשה בקשה להארכת מועד להפקדת הערבון. מן התצהיר וחקירת המבקש עולה כי הוא מתגורר דרך קבע עם משפחתו במעוז ציון בדירה המצוייה בבית הוריו. בשל סכסוך משפחתי נאלץ לעזוב את דירתו ועקר לאילת. הדבר אירע ביוני 1988 והוא חזר לביתו בספטמבר 1988. לא היה קשר כלשהו בינו לבין מקום מגוריו הקודם. על רקע זק טען בא כוח המבקש כי לא היה קשר בינו לבין המבקש ואף לא ניתן היה להשיגו ולהודיע לו על הדרישה להפקיד את הערבון. הפרקליט מטעים כי מדובר בנסיבות מיוחדות בהן נאלץ המבקש לעזוב את מקום מגוריו בפתאומיות ולא היה עליו לדעת או לצפות שדווקא בתקופת היעדרותו יידרש על ידי ביהמ"ש להפקיד את הערבון. הבקשה להארכת מועד נדחתה.
אדם המביא את עניינו לבירור בפני ביהמ"ש נוטל על עצמו חיוב ואחריות לקיומו של קשר תקין בינו לבין ביהמ"ש. זאת גם כאשר בעל הדין מיוצג על ידי עורך דין והוא משתרע גם על מערכת היחסים שבין בעל הדין לבין בא כוחו. בעל הדין המשנה מקום מגוריו, בין באורח קבע ובין לתקופת זמן קצובה, חייב להודיע על כך לבא כוחו או לביהמ"ש ואם נמנע מלעשות כן לא תישמע טענתו כי איחר בשל כך את המועד. גם על עורך הדין מוטלת חובה להסביר לשולחו את הצורך בהפקדת ערבון בהליכי ערעור ואת חיוניות שמירת הקשר התקין ביניהם ועם ביהמ"ש. זאת ועוד, אם קרתה תקלה וניתק הקשר בין עורך הדין לשולחו מן הדין לפנות לבית המשפט מבעוד מועד בבקשה מתאימה ולא לחכות עד לימים האחרונים שלפני הדיון. הבקשה להארכת המועד הוגשה כשלושה וחצי חודשים לאחר חלוף המועד וימים ספורים לפני הדיון בדחיית הערעור ומהלך זה אינו עולה בקנה אחד עם הצורך לתקן את המעוות בזריזות ראוייה.
(בפני: הרשם צור. עו"ד ניומן למבקש, עו"ד האוזנר למשיב. 3.11.88).
רע"א 214/88 - יוסף כהן טוויל נגד הרב יהושע דויטש
*עיכוב ביצוע פס"ד (בקשת רשות ערעור על עיכוב ביצוע פסק דין שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
המערער הגיש נגד המשיב ונגד נתבעים נוספים תובענה כספית להחזר מספר הלוואות והתביעה נגד המשיב נתקבלה בחלקה והוא חוייב לשלם למערער סכומי כסף שונים המגיעים לכדי 750,000 ש"ח. כן חוייב לשאת בהוצאות המערער ובשכ"ט עו"ד בסכום של 100,000 ש"ח. לאחר שימוע פסק הדין נתבקש ביהמ"ש לעכב את ביצועו "לצורך הגשת ערעור" בטענה ש"יש משכנתא להבטחת החוב". למרות התנגדות ב"כ המשיב נעתר ביהמ"ש לבקשה והחליט לעכב את ביצוע פסק הדין (למעט תשלום הוצאות ושכ"ט עו"ד). המערער טוען כי מדובר בתובענה כספית וכי המשיב לא הצביע על נסיבות כלשהן אשר יצדיקו את עיכוב הביצוע. אשר למשכנתא, מצביע המערער על עסקאות שונות שעשה המשיב בנכס, עסקאות אשר יקשו את מימוש פסק הדין מתוך מכירת הנכס הממושכן. מאידך טוען המשיב כי אין לו אפשרות לשלם את החוב וביצוע פסק הדין יגרור אחריו מכירת נכס, כך שאם יזכה בערעורו שוב לא ניתן יהא להשיב את המצב לקדמותו. משום כך, טוען המשיב, מאזן הכוחות נוטה לטובתו באשר נזקו יהא בלתי הפיך ואילו נזקו של המערער יתבטא אך ורק בעיכוב נוסף בקבלת הכסף כשכספו ממילא מובטח במשכנתא. הערעור נתקבל.
כלל הוא כי הגשת ערעור אינה מעכבת את ביצוע פסק הדין. העובדה כי ביצוע פסק דין לתשלום כסף יגרור אחריו מכירת נכס כלשהו, אינה יכולה, לכשעצמה, לשמש הצדקה לעיכוב ביצוע. כאשר טוען הנתבע כי לצורך ביצוע פסק הדין יהא נאלץ למכור נכס מסויים, באשר אין לו מקור אחר לתשלום החוב, והנכס הינו נכס אשר לנתבע יש בו ענין מיוחד, יכול ובית המישפט להגיע למסקנה כי עניין מיוחד זה מצדיק את עיקוב הביצוע. כגון כאשר מדובר בדירת מגורים או במכירת מטלטלי דירת הנתבע המעוקלים. במקרים אלו יש והעניין המיוחד מטה את מאזן הנוחות לטובת מבקש עיכוב הביצוע. אך כשמדובר במכירת נכס אחר, כגון נכס אשר הנתבע מחזיק לשם השקעה גרידא, ומכירתו אינה כרוכה בהסבת נזקים מיוחדים לבעליו, הרי בדרך כלל לא יהא צידוק להורות על עיכוב ביצוע כדי למנוע מכירתו של הנכס. במקרה זה מאזן הכוחות אינו נוטה לטובת הנתבע, ואם יזכה בערעורו יוכל לרכוש לעצמו נכס אחר. המשיב לא הצביע על כל עניין מיוחד שיש לו בנכס זה דווקא, או על הוצאות מיוחדות בהן תהא כרוכה המכירה. הוא לא הצביע איפוא על סיבה שתצדיק את עיכוב ביצוע פסק הדין. כן לא נטען כי המערער הוא דל אמצעים ולא יוכל להשיב למשיב את כספו במקרה של זכייה בערעור, או טענה אחרת כיוצא בזו. כמו כן, המשיב לא הצביע על טעות רצינית בפסק הדין, אשר בגינה ניתן לומר כי סיכויי הערעור טובים הם.
(בפני: המשנה לנשיא אלון. עו"ד מ. כספי למבקש, עו"ד נ. אבולוף למשיב. 22.11.88).
רע"פ 138/88 - מדינת ישראל נגד עופר אהרון
*זיכוי מעבירת תעבורה ע"י ביהמ"ש המחוזי בערעור כאשר המערער הורשע עקב תקלה בהעברת הודעת כפירה באשמה לביהמ"ש לתעבורה (הבקשה נדחתה).
המשיב הואשם בבית המשפט לתעבורה בתל אביב באי ציות לאור אדום ברמזור. על כתב האישום הגיב המשיב בכתב ובתגובתו אמר שהוא כופר באשמה. הדיון נקבע ליום פלוני, תגובת המשיב הגיעה למזכירות ביהמ"ש יום לפני כן והתגובה לא הועברה לתשומת לב בית המשפט. לפיכך החליט בית המשפט לדון בהיעדרו של הנאשם (המשיב) מתוך הנחה שאי תגובתו מהווה הודאה. דינו של המשיב נגזר ועל פסק הדין הוגש ערעור לבית למשפט המחוזי. לא היתה מחלוקת בבית המשפט המחוזי כי היתה כפירה מצד המשיב שלא הובאה לתשומת לב בית משפט השלום. במקרה כזה עומדות בפני בית המשפט שלערעור אפשרויות שונות באשר להחלטתו. יכולה דרגת הערעור לקבל את הערעור ולהחזיר את התיק לדיון לגופו של עניין לפני הדרגה הראשונה; יכולה דרגת הערעור לזכות את הנאשם ולמנוע עינוי דין ממנו. הכל תלוי בנסיבות כל מקרה ומקרה והדבר נתון לשיקול הדעת של דרגת הערעור. בענייננו החליט בית המשפט בדרגת הערעור לזכות את הנאשם משום שהעבירה בנסיבותיה לא נראתה חמורה, ומשום שהנאשם כבר ריצה תקופה לא מבוטלת של העונש שנגזר עליו מבחינת הפסילה, ומשום שגם נגרמה למשיב טרדה לא מועטה. בית המשפט אמר בפסק דינו ש"אמנם ככלל אין לזכות נאשם כאשר בא להשיב על האשמה רק בגלל טעויות של המדינה, ואולם כל מקרה לגופו". בקשה לרשות ערעור נדחתה. גישתו של בית המשפט המחוזי נכונה היא ואין כאן שאלה הלכתית הראוייה להתייחסות נוספת של בית משפט העליון, אלא שאלה של מדיניות שיפוטית שצריכה להיות מיושמת בכל מקרה על פי נסיבותיו.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד לוי למבקשת, עו"ד ניר למשיב. 29.11.88).
רע"פ 133/88 - שאן כהן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת תעבורה ומידת העונש (הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בבית משפט השלום לתעבורה בנהיגה במהירות של 150 קמ"ש, מקום בו מותרת נהיגה במהירות של עד ל- 90 קמ"ש ובית המשפט גזר למבקש קנס של 200 ש"ח ופסילה לתקופה של 18 חודש. בית המשפט המחוזי דחה את ערעור המבקש על ההרשעה אך עונש הפסילה הועמד על שמונה חודשים בפועל ועשרה
חודשים על תנאי. המהירות של הנהיגה נמדדה לאורך ק"מ אחד במתקן המותקן במכונית שנסעה בעקבות המבקש. המכשיר הופעל, לפי עדות השוטר, "במצב שעון עצר" כאשר אבני קילומטר שימשו כמסמנים של טווח המדידה. הסניגור טוען כי לא הוכח שהמכשיר הופעל בדרך הנכונה אך בית המשפט לתעבורה דחה טענה זו. גם בית המשפט המחוזי לא מצא ממש בערעור על הכרעת הדין. בית המשפט ציין כי עד התביעה שהפעיל את המכשיר במכוניתו וקלט את מהירות הנסיעה, העיד כי עבר "למצב של שעון עצר" לאחר שהשיג את המערער ונסע בצמוד אליו מאחור משך ק"מ אחד שאותו מדד עפ"י אבני הק"מ על הכביש. העד לא נחקר על הפעולות שביצע בהפעלת המכשיר כשעון עצר אלא רק בשאלה אם מדד את המרחק שבין שתי האבנים המסומנות על ידי מע"צ ואם מצא שהמרחק הוא אכן ק"מ אחד. משלא חקר ב"כ הסניגור את העד לעניין אופן הפעלת המכשיר, סבר ביהמ"ש המחוזי, יש לראותו כמי שלא הטיל ספק בדברים לעניין זה. באשר למרחק שבין האבנים קרי שביהמ"ש המחוזי סבר כי יש להניח כי הרשות המינהלית, מע"צ, האחראית לנושא זה, פעלה באורח תקין באין ראייה לסתור. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אכן, מן הנכון הוא כי מי שבא להעיד על מדידה על יסוד מכשיר מדידה, לציין אם נעשו פעולות להבטחת תקינות המכשיר ואם המכשיר הופעל כנאות. אולם, בהיעדר אינדיקציה לכאורה לפגם או לתקלה, אין בכך כדי לשנות את התוצאה דנא. אגב, מובן גם שבדיקת התקינות אינה מתבצעת עובר לכל מדידה. היא מבוצעת בהתאם לנוהלי המשטרה המבוססים על הוראות היצרן וזאת גם נבע הפעם מעדותו של השוטר. לא היתה חקירה נגדית שהיה בה כדי לערער את הטענה בדבר תקינות המכשיר. הטענה של הסניגור כי לא הוסיף וחקר כדי לא להזמין תשובות מצד השוטר שיהיה בהן כדי לאשש אמינות דבריו, אינה יכולה לשמש בסיס לדחיית אמינותה ועל העדות. אין גם ממש בטענה שהשוטר לא יכול היה להתבסס מבחינת מדידת המרחק על סימון הקילומטרים בכביש שהוצב על ידי מע"צ כמקובל וכי צריך היה להוסיף ולמדוד מחדש את המרחק בין אבן קילומטר אחת לרעותה, כדי לוודא שהוא אכן מרחק של קילומטר אחד. אשר לעונש - במציאות שלנו נהיגה במהירות של 150 קמ"ש היא נהיגה במהירות רבה מאוד מעבר למותר והתערבותו של בית המשפט המחוזי במידת העונש איננה מובנת. המגמה השואפת להורדת רמת הענישה בבתי המשפט לתעבורה, איננה מקובלת על בית המשפט העליון ואיננה תואמת את מה שמתגלה בכבישי הארץ מדי יום.
(בפני:הנשיא שמגר. עו"ד שמחה ניר למבקש, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 2.11.88).
בש"פ 681/88 - רחמים אלבז נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר מתגורר מזה 17 שנה בהולנד והוא בעל מסעדה באמסטרדם שאליה מזדמנים ישראלים, וביניהם אלה שעל פי כתב האישום קשרו עמו קשר לייבוא הרואין בכמויות אדירות. אין חולקין כי הסמים נשוא האישום הובאו ארצה על ידי שתי בלדריות ואלו, יחד עם קושר נוסף, הורשעו ונדונו לשנות מאסר רבות. הסניגור טוען כי חלקו של העורר בעסקאות היה במעשי תיווך בלבד אך זה עניין לדיון גופו. לפי שעה טוען הסנגור כי אין סיכון בשחרור העורר בערובה ומציע ערובה גבוהה. לעומת זאת טוענת ב"כ המדינה כי חומרת העבירה מחייבת את המשך המעצר עד תום ההליכים, במיוחד כשמדובר באיום שאין לו כבר היום שורשים בארץ, ומרכז חייו בהולנד. החשש שינסה להימלט מאימת הדין על אף הבטוחות שיופקדו הוא על כן רציני יותר מזה שלגבי אדם שחי כל חייו בישראל. אכן, במקרה חמור זה לא ניתן להבטיח הופעתו של העורר במשפטו באמצעים חמורים פחות מאשר מעצר עד תום ההליכים.
(בפני: השופטת ולנשטיין. עו"ד יפתח לעורר, עו"ד גב' א. ברזילי למשיבה. 27.11.88).
בג"צ 601/88 - מחמוד בן סארי חסן נגד פרקליטות מחוז הצפון ואח'
*הגשת משפטים נפרדים נגד נאשמים שונים, כאשר העותר סירב להעיד במשפטים בכל תיק נפרד ונדון למאסר על בזיון ביהמ"ש (העתירה נדחתה).
העותר היה מעורב בשורה של פרשיות סמים ועמו היו מעורבים אנשים אחרים. הוגשו משפטים פליליים נגד הנאשמים השונים ומשיקוליה של התביעה הוגשו משפטים נפרדים נגד כל אחד מהם. משהגיע תור בירור המשפטים אוחד הדיון כלפי נאשמים מסויימים, משיקולי התביעה והיעילות הדיונית, ואילו משפטים אחרים התבררו לגבי כל נאשם לחוד. העותר הוזמן להעיד במשפטים הנדונים ואף שמסר הודעות במשטרה המסבכות את הנאשמים, סירב להחקר ולהעיד בביהמ"ש. בגין כך החליט ביהמ"ש, בכל מקרה של סירוב להעיד, להשתמש בסעיף 5 לפקודת בזיון ביהמ"ש, וקבע כי בכל מקרה של סירוב יאסר העותר לתקופה של חודש אחד. העותר מלין על כך כי לצרכי עדותו בכל התיקים הפליליים לא אוחד הדיון, שאילו נעשה כן היה נחשב כעומד בסירובו להעיד אך פעם אחת, וממילא היה המאסר מצטמצם לחודש אחד בלבד ולא לאותו מספר חודשים כמספר הסירובים להעיד בתיקים הנפרדים. העתירה נדחתה.
ב"כ המדינה הודיעה בפתח הדיון כי אין היא מעוררת כאן שאלת סמכותו של בג"צ לדון בעתירה, שכן יתכן ויש לעותר סעד חילופי בנדון, ולפיכך נשמעה הבקשה לגופה. השאלה אם נגד נאשמים אחדים יוגש כתב אישום אחד או כתבי אישום נפרדים נתונה לשיקול דעתה של התביעה. מבלי להתייחס למהות השיקולים העשויים להיות שונים ומגוונים, הודיעה ב"כ המדינה כי מדובר כאן בעיסקאות סמים נפרדות לגבי נאשמים שונים ובזמנים שונים, וניהולי של משפט עם 15 או 18 נאשמים מורכב ומסורבל, והיה מחייב השתתפותם של כל הסניגורים בהליך ארוך ומייגע כאשר כל אחד מהם קשור אך ורק בעיסקה אחת מתוך רבות. עצם העובדה כי העותר היה עד בכל העסקאות אינה חייבת להשפיע על צורת ניהול המשפטים. אכן, לצורך קבלת הודעותיו של העותר מכוח סעיף 10א' לפקודת הראיות ניתנה החלטה אחת ע"י השופט לגבי תיקים שונים, אך אין בכך כלום. כאשר אותה שאלה ממש התעוררה במשפטים השונים לא היה צורך שביהמ"ש יכתוב החלטות זהות בכל תיק בנפרד ודי אם לענין זה נכתבה החלטה אחת. בענייננו לא היה שיקול מוטעה מטעם התביעה כאשר הגישה את המשפטים כפי שהגישה.
(בפני השופטים: בייסקי, ש. לוין, גב' ולנשטיין עו"ד בר חיים לעותר, עו"ד גב'נאוה בן אור למשיבים .19.10.88).
ע.פ. 553/88 - חסן גיורא נגד מדינת ישראל
*סירוב פסילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
המבקש הורשע בבימ"ש השלום בעבירות תנועה ונדון למאסר ולשלילת רשיון. לאחר גזר הדין ביקש דחיית ביצוע העונש שהושת עליו, לצורך ערעור, וביהמ"ש החליט לדחות את עונש המאסר. מספר שבועות לאחר מכן נתפס המערער שעה שהוא נוהג ברכב ועתה הוא עומד לדין על נהיגה בזמן פסילה. משפטו נקבע בפני אותו שופט שגזר את דינו בתיק הקודם והגנתו היא כי סבר בטעות שדחיית הביצוע במשפט הקודם חלה גם על עונש הפסילה ולפיכך סבר כי הוא רשאי לנהוג עד שיוכרע הערעור. בתחילת הדיון ביקש הסניגור כי השופט יפסול את עצמו מכיוון שהיה זה הוא שגזר את הדין בפעם הקודמת. השופט דחה את הבקשה והערעור נדחה.
עיקר חששו של הסניגור שמא יהיה השופט מושפע ממה שאירע במשפט הקודם בבואו להחליט אם אכן היתה כאן טעות בעובדה מצדו של המערער כאשר סבר שגם ביצוע עונש הפסילה נדחה. אין מקום לחשש זה. מה שנאמר בפסק הדין הקודם לעניין דחיית הביצוע, וכן עצם העובדה שהמערער נהג בזמן פסילה, אינם כלל במחלוקת. המחלוקת היחידה היא אם סבר המערער בתום לב שתחילת הביצוע חל גם על עונש הפסילה. בעניין זה, המידע שיש לשופט על מה שהתרחש במשפט הראשון אין לו כל
השלכה. אין אפשרות ממשית של משוא פנים או דעה קדומה בנושא זה. מדובר בשופט מקצועי והוא יכול לשמוע את המשפט באופן אובייקטיבי וללא משוא פנים.
(בפני: השופט מלץ. עו"ד אורן למערער, עו"ד גב' רבקה לוי למשיבה. 23.11.88).
ע"פ 26/88 - מרגריטה סנן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערערת הורשעה בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע ובהבאתם ארצה של שני משלוחי הירואין, האחד של 250 גרם והאחר של כ- 100 גרם, כמויות עצומות כשלעצמן. ביהמ"ש המחוזי גזר למערערת 7 שנים מאסר בפועל. הסניגור הסכים כי בנסיבות רגילות העונש שנגזר למערערת הולם את מדיניות הענישה בעבירות סמים בכמויות בהן מדובר. אולם הוא הרחיב טיעונו בשני נושאים: ראשית, שיתוף פעולה מלא של המערערת עם השלטונות, לא רק לפני שנגזר דינה, אלא גם לאחר מכן, כאשר באומץ רב העידה נגד מפעיליה וב"כ המדינה הסכימה כי הודות לה נתנו את הדין חברי הכנופיה המבריחה שהפעילו אותה, כולל ראש הכנופיה. כהוצאה משיתוף פעולה זה מעמדה של המערערת בבית הכלא קשה במיוחד, באשר היא נחשבת מלשינה משתפת פעולה, עד כי קיים הכרח מדי פעם לבודדה ולהעבירה לתנאי מאסר מוגנים; שנית, מדובר בפרשה טראגית מיוחדת. המערערת היא אזרחית בלגיה שהחיים המרו עמה מאוד. היא נלכדה ברשת מבריחי הסמים מחמת מצוקה כלכלית מיוחדת. היא בודדה, בתה חולת סרטן שאינה מסוגלת לטפל בשני נכדיה של המערערת, לאחר שבעלה נטשה. במדינת ישראל אין לה קרוב וגואל וממילא אינה זוכה ליציאה לחופשות וגם אין מי שיבקר אותה בעת מאסרה. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
התובעת סברה כי העונש שנגזר למערערת אינו חמור יתר על המידה, כפי שאמנם הדבר כך הוא, אך גם ב"כ המדינה ציינה כי אומץ לבה של המערערת ששיתפה פעולה לכל אורך הדרך עם המשטרה והפרקליטות, מצדיק התערבות בגזר הדין, אך בעיקר סבורה התובעת כי נסיבותיה האישיות הקשות ביותר של המערערת מצדיקות במקרה מיוחד זה התחשבות ורחמים. ביהמ"ש העליון העיר כי לא בנקל עומד הוא לקבל את הטיעון להקלה בעונש. ביהמ"ש מודע לכך כי סוחרים ומבריחי סמים מחפשים דווקא אנשים קשיי יום אשר המצוקה דוחפת אותם להשיג רווח קל ומתפתים להברחת סמים. זה בלבד אינו מניע להתערב בגזר הדין. אולם, לעתים לא קרובות מתגלות נסיבות כה קשות כמו אלה של המערערת אשר פיתוי רגעי הביא אותה לבירא עמיקתא. גם כאשר יוקל מעט העונש עדיין יהא עליה לרצות את יתרת העונש בתנאים קשים ולאחר מכן לנסות להשתקם בארצה. בהתחשב בכל אלה, ובאורח יוצא מן הכלל, עקב הנסיבות הקשות, הוחלט להעמיד את העונש על חמש שנים מאסר בפועל.
(בפני השופטים: בייסקי, בך, מלץ. עו"ד זאב גורדון למערערת. עו"ד גב' נוריתישראלי למשיבה. 20.11.88).
בש"פ 656/88 - משה אסקפור בן יעקב נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (מרמה ובריחה ממשמורת חוקית)
(ערר על מעצר עד תום הליכים - הערר נדחה). העורר הואשם בשורה ארוכה של עבירות ובכללן בריחה ממשמורת חוקית, קבלת דבר מרמה, זיוף, שימוש במסמך מזוייף וכיוצא באלה עבירות. בית המשפט החליט על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה. את כל העבירות ביצע העורר תוך בריחה ממשמורת חוקית והוא נתפש באקראי עקב נסיונו לבצע עבירה נוספת. מצב עניינים זה, והעובדה שלעורר רשימה של 27 עבירות קודמות, יש בהם כדי ללמד שמדובר בעבריין המהווה סכנה לציבור. לעורר גם שני נסיונות קודמים לבריחה ממעצר כך שגם קיים יסוד סביר לחשש כי ימלט מן הדין וישוב ויסכן את שלום הציבור. לפיכך ההחלטה על מעצרו בדין יסודה.
(בפני: השופט חלימה. 18.11.88).