תקציר סביר כרך ל"ג חוברת 15

ע.א. 245/85 - יהודית אנגלמן נגד מרטה קליין

קיום צוואה. קיום סעיף בצוואה המדיר מן הירושה יורש שיפנה לביהמ"ש ויבקש לפסול את הצוואה(ערעור וערעור שכנגד - הערעור נדחה והערעור שכנגד נתקבל).

א. המנוחה פרידה וידר (להלן: המנוחה) נפטרה ביולי 1983 בגיל 89, כשהיא משאירה אחריה שתי בנות: המערערת תושבת אוסטרליה והמשיבה תושבת שוויץ. בשנת 1976 ערכה המנוחה צוואה בעדים שבה חילקה את עזבונה באופן שווה בין שתי בנותיה. ביום 9.9.81, שנתיים לפני מותה, ערכה המנוחה שני מסמכים בכתב ידה, שניהם כתובים הונגרית ושניהם נושאים את חתימתה. אחד המסמכים הכתוב בכתב יד ללא תיקונים ובצורה מסודרת הוגש לביהמ"ש על ידי המשיבה במסגרת בקשה לקיימה כצוואתה של המנוחה (להלן: צוואה 1). המסמך השני, שבעיקרו זהה למסמך הנדון אך יש בו שגיאות ותיקונים, נמצא בכליה של המנוחה לאחר מותה ע"י המערערת, והוגש על ידה במסגרת התנגדות לקיום צוואה 1 (המסמך השני - להלן צוואה 2). במסמכים הנדונים מצווה המנוחה דירה שיש לה בישראל למשיבה ואילו כספים שיש לה בחשבונות בבנקים היא משאירה בחלקים שווים לשתי בנותיה. ההבדל בין שתי הצוואות הוא באשר למספר תכשיטים שהיא מצווה אותם בצורה שונה. בצוואה 1 קיימת הוראה (להלן: ההוראה הפרובלמטית) בה נאמר "אני דורשת שצוואתי הנ"ל תכובד. במידה ובתי יהודית אנגלמן תתנגד לצוואתי אזי שהיא תסולק מעזבוני. במקרה הזה בתי קליין מלכה תהיה היורשת היחידה והכללית שלי". ההוראה הפרובלמטית איננה נמצאת בצוואה 2. בשני המסמכים כאחד מופיעה הוראה שלפיה מבוטלות כל הצוואות הקודמות. לכך יש להוסיף כי עוד בחייה של המנוחה היתה מחלוקת בין הבנות, ובעיקר בין בעלה של המערערת לבין המשיבה, באשר לירושה של אחד הקרובים, ועל זה אמרה המנוחה ביחס לחתנה, בעלה של המערערת, "אם הוא מסוגל לזה אני אסלק אותו מהמשפחה, מהירושה, מהכל...".
ב. בהתנגדותה לצוואה 1 טענה המערערת כי קיים ספק בדבר כתב היד בו נכתבה הצוואה ; הצוואה נכתבה תחת השפעה בלתי הוגנת ; המשיבה היתה מעורבת בעריכת הצוואה ;ההוראה הפרובלמטית נוגדת את תקנת הציבור ויש לפוסלה. ביהמ"ש המחוזי הקדיש את עיקר תשומת הלב לשאלת הסדר הכרונולוגי בו נכתבו שתי הצוואות והגיע למסקנה שאין באפשרותו לקבוע אלו משני המסמכים נכתב ראשון. לפיכך, הואיל ובצוואה 1 קיים הסעיף הפרובלמטי סבר שעל המבקשת (המשיבה) נטל ההוכחה כי צוואה 1 הינה המסמך המאוחר יותר, ומאחר וההוראות בשני המסמכים זהות הרי שהוא מקיים כצוואת המנוחה את צוואה 2. המערערת ערערה על כך וטענה כי שגה השופט בכך שראה במסמכים הללו צוואה וכן שגה בכך שקיים את הצוואה 2 שלא הוגשה כלל לקיום אלא הוגשה במסגרת התנגדות לצוואה 1. לחילופין מתבקשת המערערת כי אם תקויים צוואה 1 ע"י ביהמ"ש העליון, יש להוציא מתוכה את ההוראה הפרובלמטית משום שהיא נוגדת את תקנת הציבור. התוצאה שהמערערת שואפת אליה היא חזרה לצוואה מ-1976. המשיבה בערעור שכנגד טוענת שעל פי חומר הראיות צוואה 2 לא היתה אלא טיוטא וצוואה 1 היא האחרונה והיא זו שצריך היה לקיים אותה יחד עם ההוראה הפרובלמטית, ובכך להדיח את המערערת מן הירושה בהתאם להוראה הפרובלמטית. הערעור נדחה והערעור שכנגד נתקבל.
ג. באשר לטענה בדבר השפעה בלתי הוגנת - הלכה היא שאם אין הצוואה פגומה מבחינת הדרישות הפורמליות, נטל ההוכחה לקיומה של השפעה בלתי הוגנת הוא על מי שטוען לקיומה. בענייננו, המערערת היא שטענה זאת והיא שהיתה צריכה להוכיח זאת. ביהמ"ש המחוזי פסק שהמערערת לא הרימה את נטל ההוכחה ובכך אין להתערב. גם את הטענה בדבר נטילת חלק בעריכת הצוואות ע"י המשיבה, יש לדחות בהתחשב בחומר הראיות שהיה בפני ביהמ"ש. מאידך יש לקבל את ערעורה של המשיבה ביחס לסדר כתיבת שני המסמכים מיום 9.9.81. מחומר הראיות הסיק ביהמ"ש המחוזי מסקנה עובדתית כי אין לקבוע אלו משני המסמכים נכתב קודם. באשר למסקנה עובדתית מתוך החומר הנמצא בפני ביהמ"ש, יכול
ביהמ"ש שלערעור להתערב, כאשר עולה בידו לקבוע כי הסקת מסקנות אלה אינה מתחייבת בנסיבות העניין. זהו המקרה שבפנינו. ביהמ"ש המחוזי מפרט את הנימוקים שיצרו ספק בלבו לגבי הסדר הכרונולוגי של עריכת שני המסמכים, ולפחות אחד מנימוקיו שגוי על פניו. בנסיבות אלה, משקלן המצטבר של העובדות שהוכחו מטות את הכף באופן ברור אל עבר המסקנה כי הצוואה 1 היא המאוחרת והיא זו שהיתה ראוייה לקיום.
ד. פסק הדין נכתב ע"י השופט מלץ. באשר לטענה החילופית של המערערת כי אם תקויים צוואה 1 יש למחוק את הסעיף הפרובלמטי בהיותו נוגד את תקנת הציבור - כל שלשת שופטי ההרכב היו מאוחדים בדעה שיש לדחות טענה זו ולקיים את הצוואה יחד עם ההוראה הפרובלמטית, כך שהמערערת לא תזכה כלל בירושת המנוחה. עם זאת נימוקיהם של שלשת השופטים היו שונים וניתנו בעניין זה שלשה פסקי דין נפרדים כדלהלן: השופט מלץ: הוראה שיש בה פגיעה בתקנת הציבור איננה נמנית על ההוראות שחוק הירושה מבטלן. סעיפים 34 ו-39 לחוק מדברים על ביטול הוראות בצוואה שביצוען בלתי חוקי, בלתי מוסרי או בלתי אפשרי. זאת בהבדל בולט מדיני החוזים. בסעיף 30 לחוק החוזים - חלק כללי, נקבע במפורש כי "חוזה שכריתתו, תכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור - בטל". אכן, אין ללמוד מכך שכל הוראה בצוואה הפוגעת בתקנת הציבור תקויים, וניתן למצוא הוראות כאלה שדינן ביטול, אולם זאת רק אם הפגיעה בתקנת הציבור היא כה חמורה עד שהיא מגיעה לדרגה של אי חוקיות או מוסריות. בחוק שלנו, מוסד הצוואה כולו בנוי על העקרון של כיבוד רצון המצווה - ברצותו מוריש וברצותו מנשל. "התנאי הפרובלמטי" איננו כזה הפוגע בתקנת הציבור באופן שיצדיק את ביטולו. הוא נבע מרצונה הלגיטימי של המנוחה למנוע סכסוכים בין בנותיה, ולהבטיח כי רצונה האחרון יקויים כלשונו וככתבו. אין בתנאי זה פגיעה בתקנת הציבור שתצדיק פסילתו. לפיכך יש לקיים את צוואה 1 יחד עם התנאי הפרובלמטי שלו.
השופט ברק: עקרון יסודי הוא בשיטתנו כי הוראה שביצועה נוגד את תקנת הציבור בטלה היא. נכון כי עניין בטלותו של חוזה הנוגד לתקנת הציבור מעוגן בסעיף 30 לחוק החוזים, אך הוראה זו חלה גם על "פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה ועל חיובים שאינם נובעים מחוזה". (סעיף 61(ב)). עקרונית ניתן להחיל הוראה זו על צוואה, שהינה פעולה משפטית שאינה בבחינת חוזה. אין כל דבר בחוק הירושה המונע תוצאה זו. נהפוך הוא, הוראות חוק הירושה בעניין בטלותה של הוראת צוואה שביצועה הוא בלתי חוקי תואם את עקרון היסוד בדבר תקנת הציבור. אין ליתן לדיבור "בלתי חוקי" מובן טכני. העקרון הכללי של תקנת הציבור מן הראוי לו שיחול גם על צוואה, והוראה בצוואה שביצועה נוגדת לתקנת הציבור - בטלה היא.
השאלה היא אם ההוראה הפרובלמטית דנא נוגדת לתקנת הציבור. על כך השיב השופט מלץ בשלילה, שכן לדעתו האינטרס הציבורי בדיני הצוואות הוא קיום רצונו של המצווה ולתניית הסילוקין יש ליתן תוקף, שכן היא נובעת מרצונה הלגיטימי של המנוחה למנוע סכסוכים בין בנותיה, ולהבטיח כי רצונה האחרון יקויים כלשונו וככתבו. אין לקבל את הקביעה כי תנייה האוסרת פנייה לביהמ"ש לעולם תהיה תקפה. לעניין תנייה כזו יש לקחת בחשבון שיקולים שונים. מצד אחד קיימת מערכת שיקולים התומכת במתן תוקף ל"תניית הסילוקין" כגון הגשמת העקרון של כיבוד רצון המצווה וכדומה, ומאידך קיימת מערכת נוגדת של שיקולים שיש בהם כדי להצדיק בטלותה של תניית הסילוקין והם - תניית סילוקין תרתיע מתנגדים מלפנות לבית המשפט וכתוצאה מכך עשוי להנתן
תוקף לצוואה שאינה משקפת כלל את רצונו של המצווה ; מתן תוקף לתניית הסילוקין עשוי לעודד מעשים בלתי חוקיים ומתנגד פוטנציאלי תום לב עשוי לחשוש מחשיפת אי החוקיות שמא יסולק מהירושה וכדומה. הפתרון להתנגשות זו בין הערכים הוא מתן תוקף לתנייה בתנאים מסויימים ושלילתה בתנאים אחרים. הפתרון יהיה בכך שאם יורש על פי צוואה מתנגד לקיומה בטענות סרק ושלא בתום לב תקויים התנייה, מאידך, אין ליתן תוקף לתנייה כאמור כאשר ההתנגדות מבוססת על עילה סבירה ובתום לב. גישה זו לתניית הסילוקין מרתיעה יורש מלהעלות טענות סרק ושלא בתום לב, ומגינה על יורש שיש לו טענה סבירה ובתום לב. בענייננו, הטענות שהועלו היו טענות סרק, ללא ביסוס וללא יסוד ותלויות על בלימה. לפיכך יש לאשר את תניית הסילוקין. השופט בייסקי: במסגרת השיקולים הנוגדים של העמדות הקיצוניות בדבר קיום או אי קיום תניית סילוקין, יש לקבל את פתרון הביניים המוצע ע"י השופט ברק. פתרון זה מאפשר קיום איזון בין מגרעותיה ויתרונותיה של כל שיטה קיצונית. ברם, בעוד השופט ברק סבור כי "יש לפרש את הוראת אי החוקיות בחוק באופן שהיא תחול גם על תקנת הציבור", היינו לפרוש את אי החוקיות במובן הרחב גם על פגמים שבתקנת הציבור, הרי גישה זו אין לקבלה ואין לערבב בין השניים. ייתכנו מקרים בהם הפגיעה בתקנת הציבור היא חמורה ביותר עד שתהיה גובלת באי חוקיות, אך יש להבחין היטב בין איסור מכח הוראות החוק לבין העקרון של תקנת הציבור שנקלט בשיטת המשפט שלנו מחמת תיקונו של עולם. ניתן לפסול הוראה הנוגדת את תקנת הציבור בלי להכניסה תחת כנפי אי חוקיות, וזאת בהסתמך על העקרון של תקנת הציבור שקנה שביתה בשיטת המשפט שלנו והוא חלק ממנה. לגופם של דברים, מדובר בהתנגדות סרק ללא כל ביסוס ושלא בתום לב ועל כן אין מקום לבטל את תניית הסילוקין.

(בפני השופטים: ברק, בייסקי, מלץ. עוה"ד א.א. רוזנברג וצבי רוזנברג למערערת, עו"ד יהורה שלזינגר למשיבה. 12.6.89).

ע.א. 191/86 - יוסף אטלינגר ו-26 אח' נגד נהריה כפר שיתופי... בע"מ

*פירוש סעיף בפקודת האגודות השיתופיות באשר להתיישנות תביעת יורש של חבר באגודה השיתופית(הערעור נתקבל).

א. 27 המערערים הם יורשיהם של חברים באגודה השיתופית, המשיבה, שנפטרו. חלקם נפטר לפני שנים רבות וחלקם בעשור האחרון. אחרי פטירתם לא פנה איש מן היורשים אל האגודה, ואף היא לא פנתה מצדה אל מי מן היורשים, באשר למניותיהם של המורישים באגודה. בשנת 1982 עתרו המערערים לביהמ"ש שיצהיר כי על הנתבעת (המשיבה) להעביר ולשלם לכל אחד מהתובעים (המערערים) כיורשו וב"כ של חבר האגודה את תמורת המנייה של המוריש. המשיבה ביקשה לדחות את התביעה, בין היתר, בטענה כי חלה עליה התיישנות, זאת מן הטעם כי איש מבין המערערים לא דרש תוך שנה מיום פטירת המוריש את פדיון הזכויות כנדרש בתנאי שבסיפא לסעיף 31(1) לפקודת האגודות השיתופיות. בסעיף זה נאמר כי "במות החבר, רשאית האגודה להעביר את מניותיו... בתוך שנה אחת מיום מותו, לאדם שיוצע בהתאם לתקנותיה של אותה אגודה... ואם לא יוצע אדם, תעביר לאדם שהועד יראה בו את יורשו... של החבר שמת... סכום השווה לשוויה של מנייתו... בתנאי שהאיש המוצע, או היורש... רשאי לדרוש שהאגודה תשלם בתוך שנה אחת מיום מות החבר את שוויה של המניה...". המחלוקת בין הצדדים הינה אם התנאי שבסיפא פירושו כי היורש חייב לדרוש בתוך שנה כי האגודה תשלם את שווי המנייה ואם לא דרש חלה התיישנות על דרישתו, או שחלה על העניין ההתיישנות הרגילה, והסיפא באה לחייב את האגודה לשלם תוך שנה את הסכום הנדרש, כך שהיא לא תוכל לעכב את התשלום מעבר
לשנה. ביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנה כי "תנאי הוא... כי דרישת תשלום כנ"ל תבוא, בתוך שנה מיום פטירת החבר". ביהמ"ש לא קיבל את טענת ב"כ המערערים כי תקופת השנה הנזכרת בסיפא של סעיף 31 מתייחסת למועד התשלום ולא למועד הדרישה וכי אין המשיבה פטורה מן התשלום אף אם הדרישה באה לאחר שחלפה שנה מיום פטירת החבר. הערעור נתקבל.
ב. החברות באגודה נושאת אופי אישי ולפיכך יש בפקודה הגבלות על העברת המניות. כפי שנפסק "היות אדם חבר באגודה שיתופית אינה זכות קניינית בלבד, כגון זכיה במניה בחברה, אלא היא נושאת עמה גם זכות של עבודה אישית ושרות אישי". על כן קיימות הגבלות בדבר העברת המניות. בא סעיף 31 לפקודה ומשמיע כי במות חבר לא חל הכלל האמור במלואו, ומנייתו של החבר שנפטר אפשר שתעבור לאדם שהציע המנוח לפני פטירתו. בפיסקה השנייה של סעיף 31 מוצע הסדר למקרה בו לא הוצע ע"י המנוח חליף לחברותו. במקרה כזה מעבירה האגודה את שוויה של המנייה לאדם שהוועד יראה בו את יורשו של החבר שמת. הסיפא של סעיף 31 אינה באה לקבוע התיישנות של שנה אחת במקרה הנדון, אלא באה לתת אופציה ליורש לדרוש כי התשלום יבוצע תוך שנה. אין כל טעם לראות את הסעיף כקובע הוראה מיוחדת לקיצור תקופת ההתיישנות הכללית והעמדתה על שנה. מדובר בתביעה שהיא כספית גרידא ואין יסוד להניח כי לגבי תביעה שכזאת קיימת מדיניות משפטית אשר מחייבת סטייה מן הפתרון הסטנדרטי שבחוק ההתיישנות. יתירה מזו, לשון הסיפא של סעיף 31 הנ"ל גם היא אינה מתיישבת עם הוראת ההתיישנות. נאמר בסעיף כי היורש "רשאי לדרוש", משמע, כי לא מוטל על המוטבים הנזכרים בסיפא של הסעיף לדרוש כי התשלום ייעשה תוך שנה, אלא זכות יתר ניתנה להם, לדרוש זאת. מכאן שגם מן הטעם הלשוני אין לראות את הסיפא לסעיף האמור כנועלת את שערי ביהמ"ש בפני מי שתובע את זכותו כדין כעבור שנה. גישת בתי המשפט היא לפרש הוראות המגבילות את כוחו של בעל דין לקבל סעד מהותי, והוראת התיישנות בכלל זה, על דרך הצמצום.
ג. המסקנה היא כי על האגודה חלה החובה לשלם למוטב את שווי המנייה תוך תקופה של שנה מיום מות החבר אם הדרישה באה תוך תקופה זו. כאשר לא מימש המוטב את הזכות הנתונה לו ולא דרש את התשלום תוך שנה, רשאית האגודה לפדות את המנייה לאחר מועד זה בהתאם לתקנות, היינו תוך שנתיים. המערערים לא הפעילו את זכותם לדרוש את תשלום שווי זכויות המוריש תוך שנה מיום הפטירה, ולפיכך עמדה למשיבה זכות לבצע את התשלום תוך המועד הקבוע בתקנות. בתום תקופה זו קמה למערערים הזכות לתבוע את התשלום, אך גם אם לא תבעו את תביעתם עדיין היה בידם לתבוע את המגיע להם, בכפוף לתקופת ההתיישנות הכללית לפי חוק ההתיישנות.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד גבעון למערערים, עו"ד ברנבלום למשיבה. 26.6.89).

בג"צ 672/88 - מחמד אל לבדי ורדואן זיאדה נגד מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית

*צווי גירוש נגד פעילים בארגונים עויינים(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

א. עניינה של העתירה צווי גירוש שניתנו ע"י המשיב ביום 7.7.88 לגבי שני העותרים. כל אחד משני העותרים פנה לוועדה המייעצת הדנה בעררים על צווי גירוש, לפי הוראות תקנות ההגנה (שעת חירום), והוועדה המייעצת דחתה את השגותיהם של העותרים והמליצה על קיום צו הגירוש. בכל אחד מצווי הגירוש צויינו הנימוקים של המשיב להחלטתו. נאמר בהנמקות כי המועמד לגירוש "הינו פעיל בכיר של החזית הדמוקרטית של ג'ורג' חבש..." וצויינו מעצריהם של העותרים מאז תחילת שנות ה-80, פעילותם במסגרת החזית הדמוקרטית, גיוס אנשים לשירות החזית, וכיוצא באלה פעילויות, מאסרים קודמים בעקבות משפטים שהתקיימו. הוועדה המייעצת שמעה טיעון של
פרקליטי העותרים וב"כ המשיב, הוגשו שאלונים נרחבים למשיב שכללו עשרות שאלות וכו'. הוועדה המייעצת בחנה גם את החומר החסוי שהיה לפניה, והגיעה למסקנה, בכל אחד מן המקרים, כי צו הגירוש ניתן כדין. ב"כ העותרים טען בפני הוועדה המייעצת כי מדובר בחזית הדמוקרטית של נאיף חוואתמה ולא של ג'ורג' חבש, והאיזכור של ג'ורג' חבש במקום חוואתמה בצו הגירוש הוא פגם מהותי בצו היורד לשורשו. הוועדה דחתה טענה זו וציינה כי ההחלטה התייחסה לפעילותו של העותר ב"חזית הדמוקרטית" והטעות אינה אלא פליטת קולמוס ואין בה כדי להעיד על כך שהובאו בפני המפקד נתונים בלתי נכונים או כי שקל שיקולים בלתי רלבנטיים. בסיכומו של דבר הוחלט כאמור על קיום צווי הגירוש. העתירה לבג"צ נדחתה.
ב. העותר ביקש השמעת עדים והוועדה אישרה רק השמעתו של אחד מהם. לעניין השמעת העדויות בפני הוועדה המייעצת הונחתה הוועדה על ידי הנחיות בג"צ, כי כאשר מצד העורר עולה טענה, בתום לב לכאורה, שלפיה עד פלוני עשוי לספק לוועדה מידע רלבנטי שיש לו נגיעה ישירה לנושא העומד לדיון, נכון תעשה הוועדה אם תחליט לשמוע את העד. לפי מבחנים אלו שללה הוועדה את הזמנתם של שלשה אנשי שב"כ שבעזרתם ביקש העותר להוכיח כי אילו היה מודה במעשים המיוחסים לו לא היו מחליטים לגרשו ; של מפקד הכלא שצריך היה לשלול את הטענה בדבר פעילותו החתרנית של העותר בכלא, ושל אלוף הפיקוד שאותו ביקשו לחקור על שיקוליו במתן הצו. הוועדה דחתה את הבקשה להזמין את העדים בציינה כי הזמנתם אינה אלא הטרדה והארכה חסרת טעם של דיוני הועדה. בנימוקיה של הוועדה אין להתערב.
ג. משהועבר הדיון לצורך הוצאת הצו על תנאי למותב של שלשה שופטים, ביקשה באת כח העותר כי ההחלטה בדבר חיסוי ראיות של שר הבטחון תבחן לפי הכללים המותווים בסעיפים 44 ו-46 לפקודת הראיות. היא עמדה על כך שבמקרה זה לא תיעשה הבדיקה ע"י ההרכב השומע את התיק אלא ע"י שופט אחר, דן יחיד. חומר הראיות אכן נבחן ע"י השופט ד. לוין, שלא ישב בהרכב ששמע את העתירה. השופט לוין עיין במלוא החומר ששימש את המשיב בהחלטתו, ועמד על האיזון הצריך להנחות בשיקולים השונים של גילוי החומר מצד אחד ושל כיסויו מצד שני, ובסופו של דבר קבע כי המשיב גילה את מירב החומר שניתן היה לגלות. משהחל הדיון בעתירה התברר לפרקליטו של העותר כי בתיק אחר נדחתה בינתיים טענתו המשפטית כי אין ביהמ"ש יכול לאשר תקפו של צו גירוש אם הראיות נותרו חסויות ואם הראיות הגלויות כשלעצמן אינן תומכות בצו. בעקבות דחיית הטענה ביקש פרקליטו של העותר כי בתיק דנא ביהמ"ש בהרכבו המלא יעיין בכל חומר הראיות החסוי, כדי לעמוד על תוכנו ומהותו. עמדה זו אינה מתיישבת עם גישתם המקורית של פרקליטי העותר, אשר דרשו כי העיון בחומר ייעשה ע"י שופט שאיננו חלק מן ההרכב. בדרך כלל הדרך הדיונית ההפכפכה שבאה לידי ביטוי במקרה דנן אינה נראית לביהמ"ש כדרך נכונה. בעל דין רשאי לעמוד על זכותו כי העיון בחומר חסוי יהיה על ידי שופט שאינו דן בתיק עצמו. משבחר בעל דין בדרך האמורה אין הוא יכול לשנות גישתו לאחר שהנושא נדון ע"י השופט דן יחיד, ולהביא לדיוני כפל, אחרי שהעיון הראשון לא הביא לתוצאה שהיה רוצה בה. ברם, לפנים משורת הדין הוחלט זאת הפעם להיענות לבקשה ולעיין בכל החומר החסוי.
ד. לאחר שבג"צ בחן את כל החומר שהיה בפניו הגיע למסקנה כי אין מקום להתערבות בהחלטתו של המשיב לגרש את העותרים, מאחר שזו ניתנה כדין ועל יסוד שיקולים ענייניים, שהתבססו על ראיות ברורות, חד משמעיות ומשכנעות. החומר שהוצג מצביע בבירור על כך כי העותרים הם בין המנהיגים הבכירים של ארגון החזית הדמוקרטית של נאיף חוואתמה ופעילותם רצופה, מקיפה ומסוכנת. כן שוכנע בג"צ כי אין באמצעי מניעה חליפיים כדי להביא להפסקת הפעילות של העותרים ומעצרם אינו יכול לבלום
באופן אפקטיבי את פעילותם. אין גם יסוד לטענה שלפיה אין לגרש אדם אם ניתן להעמידו לדין, ולטענת העותרים ניתן להעמידם לדין בישראל. ההחלטה בדבר גירוש היא פונקציה של הסיכון אותו מהווה אדם בשהותו בשטח שבשליטת צה"ל. במקרה בו הכליאה איננה אמצעי יעיל המשיג את המטרה הבטחונית, שהיא יעדו של המשיב, אין בה פתרון שהמשיב חייב לנקוט בו.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עוה"ד אביגדור פלדמן וגב' לאה צמל לעותרים, עו"ד מלכיאל בלאס למשיב. 15.6.89).

בג"צ 765/88 - בלאל שכשיר נגד מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית

*צו גירוש נגד פעיל בארגון עויין (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

גם עניינה של עתירה זו, (כמו בג"צ 672/88 - ראה לעיל), צו גירוש שניתן ע"י המשיב נגד העותר. בצו נאמר לגבי העותר כי הוא פעיל בכיר בארגון החזית הדמוקרטית, נשפט בעבר למאסר בגין פעילות עויינת ועם שחרורו שב לפעילות עויינת והיה נתון מספר פעמים במעצר מינהלי. גם בהיותו בין כתלי הכלא המשיך בפעילותו והוא נמנה כיום עם הנהגת הארגון בשומרון ונוטל חלק פעיל בארגון ותיאום פעילות ארגון החזית הדמוקרטית. העותר הגיש ערר לוועדה המייעצת וזו דנה בערר והגיעה למסקנה כי פעילותו המסוכנת של העותר הגיעה מבחינת היקפה, אופייה ותוכנה לרמה כזו שממנה והלאה שוב אין ערך לנקיטת צעד אדמיניסטרטיבי או משפטי נגדו שהוא פחות מאשר גירושו מן האיזור. לפיכך החליטה להמליץ על קיום צו הגירוש. לוועדה הוגש חומר חסוי והעותר ביקש להזמין עדים שונים אך הוועדה דחתה את הבקשה. העתירה נדחתה.
העיון בראיות הסודיות מלמד כי העותר הוא פעיל בכיר ומרכזי של החזית הדמוקרטית בשומרון, איש צמרת של הארגון באיזור, אשר עסק בפעילות אינטנסיבית ביותר ורצופה מטעם ארגונו, ולא זנח פעילותו גם בשבתו בכלא. לאור אופי מעשיו של העותר, טיבם ומשמעותם החמורה לבטחון האיזור, אין להתערב בשיקוליו של המשיב שהורה על גירושו של העותר.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, חלימה. החלטה - הנשיא שמגר. עוה"ד גב' לאה צמל ואביגדור פלדמן לעותר, עו"ד מלכיאל בלאס למשיב. 28.6.89).

בש"א 236/89 - שמעונה בריח נגד בנק אוצר החייל בע"מ

*הארכת מועד להגשת ערעור (בקשה להארכת מועד להגשת ערעור - הבקשה נדחתה).

המשיב הגיש בביהמ"ש המחוזי תביעה בסדר דין מקוצר נגד המבקשת וזו לא הגישה בקשה לרשות להתגונן. ביום 20.2.89 נתנה רשמת ביהמ"ש המחוזי פסק דין נגדה על פי התביעה ובמעמד צד אחד. פסק הדין הומצא למבקשת ביום 3.3.89 וביום 31.3.89 הגישה לביהמ"ש המחוזי בקשה לביטול הפסק ולהארכת המועד להגשת בקשה לרשות להתגונן. הרשמת דחתה ביום 5.6.89 את בקשת הביטול והמבקשת הגישה ערעור על החלטה זו לביהמ"ש המחוזי. במקביל להגשת הערעור פנתה המבקשת לביהמ"ש העליון בבקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק הדין מיום 20.2.89. אין חולק שבעל דין שנגדו ניתן פסק דין במעמד צד אחד זכאי להגיש בקשה לביטולו לפי תקנה 202 לתקנות סדר הדין וכן זכאי הוא להגיש ערעור עליו לפי סעיף 41 לחוק בתי המשפט. בעניין זה טוען ב"כ המבקשת כי הלכה היא שאין בעל דין רשאי לעשות שימוש בשתי התרופות בעת ובעונה אחת, היינו אין הוא רשאי גם לערער וגם לבקש ביטול ולכן הגישה המבקשת בקשה לביטול ומשזו נדחתה והוגש ערעור עליה, יש ליתן לה גם את ההזדמנות לערער על פסק הדין המקורי. הבקשה להארכת מועד נדחתה.
הכלל לפיו יש למצות את הליך הבקשה לביטול קודם להגשת הערעור מסוייג בכך שטרם חלפה התקופה להגשת ערעור. משבחרה המבקשת להגיש בקשה לביטול פסק הדין וחלף המועד
להגשת הערעור זכאי הצד שכנגד לראות את פסק הדין כסופי ובלתי ניתן לערעור, בכפוף לתוצאות הדיון בבקשת הביטול. אין יסוד לטענה כי עצם האפשרות להגיש ערעור, בצד הגשת בקשה לביטול, הינה בבחינת טעם מיוחד להארכת המועד. הכללים הקבועים להארכת המועד נועדו להתגבר על מצבים שבהם איחר בעל דין את המועד בשל נסיבות שאינן בשליטתו. נקיטת הליך משפטי הינו מהלך מובהק הנתון בשליטת בעל דין.

(בפני: הרשם צור. עו"ד ר. בן נתן למבקשת, עו"ד שרגא בודה למשיב. 9.7.89).

ע.א. 91/88 - ישראל בסרגליק נגד שרה בסרגליק ואח'

*מזונות (הערעור נדחה).

בעלי הדין קבעו בשנת 1984 מזונות מוסכמים שעל המערער לשלם למשיבה ושני ילדיה הקטינים המשיבים 2 ו-3. המערער הגיש תובענה בה ביקש להפחית את שיעור המזונות. הטעמים המרכזיים לבקשה התמקדו באלו: התבטלות זכותה של האשה למזונות בעקבות פסק דין של ביה"ד הרבני שדן בעניינם של בני הזוג ; שינוי לרעה במצבו הכלכלי של המערער. באשר לנושא הראשון, סבר ביהמ"ש המחוזי כי אין עוד לחייב את המערער במזונות האשה. עם זאת, ראה לחייבו לשלם לאשתו דמי טיפול בשני הילדים הקטינים שהם במשמורתה. אשר למצב הכלכלי של המערער, בחן אותו ביהמ"ש לפי הראיות שבידיו והגיע למסקנה כי אין לקבל את הגירסה של המערער בדבר הרעת מצבו הכלכלי. עם זאת בנה ביהמ"ש את החיוב במזונות על מרכיבים חדשים והם : כ- 220 ש"ח לחודש בגין שכר דירה ; 600 ש"ח דמי טיפול בקטינים ; דמי מזונות של 200 ש"ח לחודש לכל ילד, ובמעוגל מזונות של 1200 ש"ח לחודש. כן קבע כי קיצבת הביטוח הלאומי תהיה לאשה. הערעור נדחה. חיובו של המערער בדמי טיפול, שהם חלק ממזונות הקטינים, בדין יסודו. עניין יכלתו הכלכלית של המערער הוא כל כולו שאלה שבעובדה, ואין לגלות כל עילה שערכאת הערעור תתערב בממצאיה של הערכאה הראשונה.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד יהודה שוורץ למערער, עו"ד ישראל בלום למשיבים. 3.7.89).

ע.א. 263/87 - יעקב ראמי נגד חני רחל ראמי

*פסיקת הוצאות (הערעור נתקבל).

המערער והמשיבה היו נשואים והתגרשו על יסוד הסכם גירושין שנערך ביניהם. בהמרצת פתיחה שהגישה המשיבה היא עתרה למתן פסק דין הצהרתי שלפיו כספים וניירות ערך מסויימים של המערער שייכים לה וכן לקבוע כי יפוי כח מסויים שנזכר בהסכם הגירושין הוא בר תוקף. בישיבת ביהמ"ש שנתקיימה ביום 3.3.87 החליט ביהמ"ש, בהסכמת בעלי הדין, לדחות את התביעה. המערער ביקש לחייב את המשיבה בהוצאות וביהמ"ש החליט שלא לחייבה בהוצאות ולא נימק את החלטתו. הערעור נתקבל.
לכאורה זכאי בעל דין שזכה בהתדיינות לקבל הוצאות, והשופט לא נימק מדוע לא פסק הוצאות. אומרת המשיבה שהדיון בתובענה בא לקיצו עקב הסכם פשרה בין בעלי הדין לגופו של הסכסוך. אילו כך היה הדבר אכן היה מקום שלא להתערב בפסק הדין. אולם עיון בתיק ביהמ"ש המחוזי מגלה שלא כך היה הדבר. ביום 22.9.86 החליט ביהמ"ש המחוזי בין השאר ש"יש ניתוק מוחלט בין התובענה כפי שהוגשה לבין ההסכם בין הצדדים" אך כתב התביעה ניתן לתיקון, ולפיכך החליט להעביר את התיק לפסים של דיון רגיל והירשה למשיבה להגיש כתב תביעה תוך 30 יום. כתב התביעה לא הוגש אך הוגשו בהסכמה שתי בקשות להארכת מועד עקב משא ומתן להסדר הסכסוך. ביום 25.2.87 הגיש המערער בקשה למחוק את העתירה שבתיק העיקרי עקב אי הגשת כתב תביעה מתוקן, לאחר שהמשיבה לא עמדה גם בארכה שלישית שניתנה לה. בתגובת פרקליט המשיבה לבקשה זו מדובר על משא ומתן בין בעלי הדין אך לא נטען שהושג הסדר בין בעלי הדין. ביום
9.3.87 נדחתה כאמור התביעה בהסכמה אך דבר קיומו של הסדר פשרה לא הוזכר. בנסיבות אלה זכאי המערער להוצאותיו.

(בפני השופטים: ברק, בייסקי, ש. לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד א. ימיני למערער, עו"ד א. אגמון למשיב. 10.7.89).

בש"פ 445/89 - פלוני נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (המרדה, הסתה לפגיעה ברכוש הכוחות המזויינים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר, קטין כבן 17, עומד לדין בעבירות המרדה, פגיעה בדגל המדינה, הסתה לפגיעה ברכוש הכוחות המזויינים והדחה בחקירה. על פעולותיו של העורר מעידים שניים שאותם גייס המערער לביצוע המעשים המיוחסים לו. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה. הטענה כי בתחילה שני הנאשמים האחרים לא ערבו את העורר באישומים אינה מפליאה. זו דרכה של החקירה, כאשר המעורבים בה מנסים תחילה להתכחש לעבירות המיוחסות להם ורק עם התקדמות החקירה נמסרת גירסה יותר שלמה. בענייננו מסרו השניים עדויות נגד העורר עם התקדמות החקירה וזו לכל הדעות ראייה לכאורה נגדו. טוען העורר כי השניים האחרים שוחררו בערובה ודין הוא שלא להפלות בין מעורבים באותן עבירות. אולם במקרה דנן אין שיוויון בין העותר לבין האחרים, הואיל והיה זה העורר אשר גייס את האחרים לפעולות המיוחסות להם, הוא היה הכח המניע והאחרים רק נגררו אחריו. העיקר, האחרים הודו במעשיהם ודינם כבר נגזר.
אין ממש בטענת הסניגור כי המעשים המיוחסים לעורר אינם מצדיקים מעצר עד תום ההליכים המשפטיים. גיוס צעירים ליידוי אבנים על נקודת משטרה ויתר המעשים המיוחסים להם, בהאי עידנא, מסכנים את שלום הציבור בצורה שאין למעלה ממנה, ואין לקבל את הטענה כי ניתן למנוע זאת על ידי הטלת מגבלות במסגרת שחרור בערובה. על מעשים מסוג זה לא רק שלא ניתן לפקח, אלא שום מגבלה אין בה כדי להבטיח שלא ימשיך העורר במעשיו, שהם כנראה על רקע לאומני. לפיכך צדק ביהמ"ש כאשר ציווה לעצור את העורר עד תום ההליכים.

(בפני: השופט בייסקי. עו"ד אלסנאנע לעורר, עו"ד גב' תמר בורנשטיין למשיבה. 4.7.89).

ע.פ. 200/88 - דובחי גברי נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (סחר בהירואין) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע בשלש עבירות של סחר בהירואין ועבירה אחת של החזקת הירואין שלא לצריכה עצמית ונדון ל-7 שנים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי. הסניגור טוען כי העונש שהושת על המערער מופלג בחומרתו במידה המצדיקה התערבות ביהמ"ש שלערעור, והוא הפנה לפסקי דין שבהם היתה הרשעה על כמויות יותר גדולות של סם הירואין והעונשים שנגזרו היו פחותים בהרבה. הערעור נדחה.
בספטמבר 1987 מכר המערער לפלונית בחוף תל ברוך הירואין ולאחרת מכר הירואין באותו מקום במשך 18 יום מדי יום ביומו. באוקטובר 1987 מכר לאלמוני, באשדוד, הירואין במשקל של כחצי גרם ובאותו מקום ובאותו מועד מכר לאחרת כגרם הירואין. באותו מקום ובאותו מועד החזיק המערער כ-8 גרם הירואין כשהוא מחולק ל-22 אריזות שלא לצריכה עצמית. כמויות הסם, האינטנסיביות שבה בוצעו העבירות האמורות וזמינותו של הסם, כל אלה מצביעים על כך שלמערער מעורבות עמוקה בעולם הסמים. עבירה שעניינה סחר או החזקת הירואין שלא לצריכה עצמית יש בה כדי להשית מאסר לתקופה משמעותית. כל העוסק בעבירה כגון זו שולח חיצי רעל ומוות בציבור ומסכן באופן רציני את שלומו של הציבור ובטחונו, פשוטם כמשמעם. רבים וטובים מבאיו של
סם מוות זה משתעבדים ומתמכרים לו, חייהם אינם חיים והם ומשפחותיהם נהרסים עד היסוד. המערער עסק במלאכת משחית איומה זו יום יום ושעה שעה, במשך תקופה ניכרת, ובכגון דא מצווה ביהמ"ש לעמוד בפרץ ע"י ענישה משמעותית וחמורה ביותר. יש וביהמ"ש אינו ער במידה מספקת לכך ומקל במקום שצריך להחמיר ותופעה זו צריך ותבוא על תיקונה על ידי ערעור שיוגש על ידי הפרקליטות כרי שיוחמר העונש. חלק מהעונשים שצויינו ע"י הסניגור אינם מהתקופה האחרונה ובינתיים החל ביהמ"ש העליון לנקוט במדיניות של החמרה ניכרת בעבירות מסוג זה וזו היא מדיניות הענישה הראוייה. התובעת אכן הביאה לשימת לב ביהמ"ש גזרי דין מאסר חמורים ביותר שהושתו לאחרונה ע"י ביהמ"ש העליון על עבריינים, שנסיבותיהם דומות לנסיבותיו של מערער זה, והתפשטותו של נגע ממאיר זה מחייבת להחמיר במדיניות ענישה זו. לכך יש להוסיף כי למערער, שהוא בן 28, עבר פלילי כבד של 25 הרשעות בעבירות רכוש, אלימות והחזקת נשק.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, חלימה, אור. החלטה - המשנה לנשיא אלון. עו"ד מ. שרמן למערער, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 9.7.89).

רע"א 318/88 - סלאמה עוודה עיד אל טוחי ואח' נגד מינהל מקרקעי ישראל

*פינוי בני רשות מאדמות המינהל (הבקשה נדחתה).

המבקשים פונו באפריל 1980 ע"י צה"ל מאיזור חלוצה והובאו לאיזור משאבי שדה. המינהל הגיש נגדם תביעת פינוי מהמקרקעין באיזור משאבי שדה וטענת המבקשים היתה כי עקב הפינוי מאיזור חלוצה והבאתם למקום זה הפכו לבני רשות במשאבי שדה ויש להתיר להם שהות זו עד תום ההליכים המשפטיים בהם פתחו בקשר לקרקעות בחלוצה שמהם פונו. הדיונים המתייחסים למקרקעין בחלוצה נמשכים כבר מספר שנים ולא ניתן להעריך אימתי יסתיימו. בימ"ש השלום שדן בתביעת הפינוי ממשאבי שדה ציין כי איננו רואה להתייחס לעניין זכויותיהם של המבקשים בחלוצה וקיבל את תביעת הפינוי. באשר לטענת ההגנה של המבקשים כי הם בני רשות במקרקעין וכי ניתן להם היתר לתקופה בלתי קצובה עד שיסתיימו ההליכים המשפטיים ביחס לזכויותיהם במקרקעין בחלוצה - ציין ביהמ"ש כי לא הובאה ראייה כי אכן ניתן היתר כזה ואם אכן ניתן היתר כזה הוא בוטל ע"י הגשת תביעת הפינוי. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור של המבקשים וציין כי הוא מאמץ את מסקנתו של בימ"ש השלום, אשר לפיה לא הראו המבקשים כי קיבלו היתר להימצא באדמות משאבי שדה למשך פרק זמן כנטען על ידיהם. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
המחלוקת היא עובדתית בעיקרה. אין חולק כי המבקשים הובאו לאיזור משאבי שדה ע"י רשות שלטונית והשאלה שהועלתה היא מה היו תנאי ההרשאה לשהות במשאבי שדה, היינו האם נאמר למבקשים כי ישהו במקום באופן זמני כפי שגורסת המרינה, או שמא הוסכם עמם כי ישהו במקום כל עוד לא יסתיימו ההליכים המשפטיים בעניין אדמות חלוצה. מערכת יחסים משפטית המבוססת על הרשאה איננה מונעת מכל וכל את ביטולה של ההרשאה. בימ"ש השלום קבע כי לא הוכחה כאן הבטחה בדבר מתן הרשאה עד למועד גמר ההליכים, ואף אם נניח, רק לצורך הבחינה. של המצב המשפטי, כי הרשאה, המותחמת מבחינת הזמן עד לקרות אירוע כמוגדר לעיל, היא לעולם בלתי הדירה, הרי חיוני שתונח תשתית עובדתית לקיומו של התנאי. דבר זה לא הוכח כאן. לפיכך יש לדחות את הבקשה לרשות ערעור.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מאיר לם למבקשים, עו"ד הרצל קדש למשיב. 22.6.89).

ע.פ. 61/89 - מאיר עמר נגד מדינת ישראל

*הפעלת מאסר על תנאי בעבירת סמים כאשר המאסר הותנה באי ביצוע עבירות נגד הרכוש (הערעור נתקבל בחלקו).

המערער הורשע בעבירות של סחר בסמים ונדון ל-15 חודשים מאסר בפועל ו-15 חודשים מאסר על תנאי כאשר התנאי הוא שהמערער לא יעבור את מה שביהמ"ש המחוזי כינה "העבירות הנדונות". הרי זה נוסח מעורפל ונראה שהכוונה היתה לעבירות של סחר בסמים או לסיוע בסחר. כמו כן הפעיל ביהמ"ש מאסר על תנאי לתקופה של 30 חודשים במצטבר. הטענה העיקרית של הסניגור הופנתה נגד חוקיות הפעלת המאסר על תנאי. מסתבר מניסוח התנאי כי אמנם הוטלו 30 חודשי מאסר על תנאי ואולם המאסר הותנה בכך כי המערער לא יעבור עבירה נגד הרכוש מסוג פשע או עבירה מן העבירות שבהן הורשע המערער, היינו התפרצויות, גניבה, הכשלת שוטר. במקרה שלפנינו מדובר בסחר בסמים ועל כן אין מדובר בעבירה מן הסוג בה הורשע המערער ואף לא בעבירה נגד הרכוש ולא ניתן היה להפעיל את העונש כי התנאי לא הופר. הערעור באשר למידת העונש נדחה ובאשר להפעלת המאסר על תנאי נתקבל.
העונש שהוטל על המערער בגין עבירות הסמים הוא קל מאוד, שכן בכל הנוגע לעבירות סמים, ובעיקר לגבי העבירות הקשורות בהירואין, יש להטיל עונשים חמורים הממצים את הסמכויות שהוענקו ע"י המחוקק. באשר להפעלת המאסר על תנאי אכן יש לבטלו. בשולי הדברים יש להוסיף כי מן הראוי שביהמ"ש יבדוק ויבחון את החומר שבפניו בצורה קפדנית לפני שהוא מורה על הפעלת מאסר על תנאי. יש גם לדייק מעיקרו בהגדרת התנאי ולעגנו בשיקולי ענישה מרתיעים. כך אין, למשל, כל הצדקה לכך שהתנאי יתייחס רק לסחר בסמים ולא לעבירת סמים בדרך כלל, כי ניסוחו של התנאי בדרך המתוארת, כפי שהדבר נעשה בביהמ"ש המחוזי, יש בו כדי לפגוע באפקטיביות של ההרתעה.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא אלון, חלימה. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד חסאן בסטוני למערער, עו"ד גב' יסכה ליבוביץ למשיבה. 28.6.89).

ע.פ. 505/88 - חמיד בן מוחמד גידלי נגד מדינת ישראל

חומרת העונש (תיווך בסחר בהירואין) אחידות בענישה (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע בעבירת תיווך בסם לפי סעיף 14 לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש), זאת בעקבות עיסקת טיעון עם התביעה, בשלב מתקדם של הדיונים, אשר לפיה נמחק, בין היתר, האישום בעבירה לפי סעיף 13 לפקודה הנ"ל, שהתייחס לאותה מערכת עובדות. מדובר בפעילותו של המערער בסמים כאשר הביא לאחד ציון משאט לבדיקה דוגמאות מהירואין שאותו קיבל מפלוני, ולאחר הבדיקה העביר בכל פעם כמויות שונות של הירואין מפלוני למשאט הנ"ל, והעביר את התמורה הכספית ממשאט לפלוני. תמורת תיווכו קיבל מן הצדדים סכומי כסף שונים. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 4 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן חייב אותו בהוצאות משפט בסך 3,000 ש"ח בשל הטעמים שאותם פירט ביהמ"ש בגזר הדין. הערעור על חומרת העונש נדחה.
הסניגור מלין על כך כי המערער הופלה לרעה, מאחר ומשאט אשר ערך גם כן עיסקת טיעון עם המדינה והיה בגדר עבריין עיקרי, זכה, בעקבות העיסקה, לעונש קל יותר. כן הצביע הסניגור על כך כי לפי העיסקה לא היה מקום להרשעת המערער בעבירה לפי סעיף 13 הנ"ל, עניין אשר נשמט בשל טעמים של אי בהירות הטיעון מביהמ"ש דלמטה, אך תוקן, בביהמ"ש העליון. ברם, שני סעיפי האישום התייחסו לאותה מערכת עובדות ואין גם שוני בין העונש הצפוי לעבריין לפי סעיף 14 לבין זה שמורשע בעבירה לפי סעיף 13. בשני הסעיפים קבע המחוקק עונש מירבי של 15 שנות מאסר. ביהמ"ש המחוזי היה ער לכך שיש שוני בין ענשו של משאט לבין זה שהוא מטיל על המערער. הטעם להסכמת המדינה לעונש הקל יותר לגבי משאט, נבע ממצב בריאותו של משאט הסובל ממחלת ניוון
שרירים וכן מצב בריאותה של אשתו, שהיא חולת סרטן. מבלי להביע דעה אם היה מקום לגישה המקילה לגבי משאט שעבר את עבירתו כאשר הוא כבר חולה במחלה שנלקחה בחשבון לצורך הקלה בעונש, יש לבחון את ענשו של המערער על פי אמות המידה המקובלות. השאיפה לאחידות העונשים היא אכן רצויה, אך לא ניתן להפעילה באופן אוטומטי, שהרי קיימת גם המגמה לשמור על האינדבידואליזציה של העונש. אם מסתבר כי פלוני זכה להקלה בשל מצב בריאותו, אין בכך, בהכרח, כדי להשליך על עבריין אחר שהיה מעורב יחד עמו במעשי העבירה. טוב תעשה המדינה אם תתן דעתה לכך שמראית פני הצדק עלול להפגם אם עבריין עיקרי יוצא בעונש קל יותר מן המסייעים שלו. ברם, מן האירועים שבפנינו עולה כי המדינה נתנה דעתה לבעיות הדיוניות הקשות שניצבו בפניה, שהרי היא נזקקה לעדותו של המערער במשפטו של משאט, ולא היה ברור שהמערער יאות לכך ועיסקת טיעון עם משאט פטרה אותה מאילוץ זה. זאת ועוד, לגבי עבירות הכרוכות בסחר בהירואין מן הראוי שינקטו באמת מידה מחמירה. לעניין מדיניות זו דין אחד לתיווך ולמסחר. כמו כן למערער עבירת סמים קודמת שעליה כבר נדון בעבר לשנת מאסר בפועל. אין גם להתערב בעניין החיוב בהוצאות.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גבריאל הררי למערער, עו"ד אריה רומנוב למשיבה 21.6.89).

ע.פ. 88+7/89/649 - מרסל דבדה ומרדכי בלאו נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערערת הכירה את המתלוננת, ושני המערערים הזמינו את המתלוננת לנסיעה במונית. באחד הרחובות עצרו המערערים את המונית ויצאו מתוכה ואז שלף המערער סכין, איים על המתלוננת ודרש ממנה את תיקה. זו החלה לברוח ואז תפסה בה המערערת והחזיקה בה עד שהשניים הצליחו במזימתם וברחו מן המקום. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערערים בעבירה של שוד בנסיבות מחמירות וקשירת קשר לבצע פשע ודן אותם לשש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. כן הופעלו מאסרים על תנאי של חודשיים לגבי המערער ותשעה חודשים לגבי המערערת כאשר העונשים מצטברים. הסניגורים טענו כי ביהמ"ש הפריז בקביעת עונש מאסר כה ממושך והצביעו על נסיבות אישיות מקילות. הובאה גם חוות דעת של שירות המבחן ובה המלצה על הקלה בעונש לגבי המערער. גם ב"כ המדינה סבור כי העונשים שנגזרו נוטים במידה מופרזת לחומרה, הסכים להקלה בעונש והשאיר את מידתו לשיקול דעת ביהמ"ש. הערעור נתקבל.
אין לומר כי העונש חורג לחומרה ככל שהוא נוגע למהותן של העבירות שבוצעו במקרה דנן. אולם, כמקובל יש לבחון כל מקרה לאור נסיבותיו ובענייננו יש ליתן את הדעת לעמדת המדינה ולעמדת שירות המבחן, ועם זאת אין להתעלם מן האופי של המעשה שקשה לראותו כיוצא דופן במציאות שנוצרה במדינתנו. בכל הנסיבות יש למצוא את האיזון הנאות בין התחשבות בנתונים אישיים לבין מהותו של מעשה העבירה והשלכותיו על הציבור הרחב. לפיכך הוחלט לקבל את הערעור ולהעמיד את העונש על 4 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי, ועונשי המאסר על תנאי יופעלו במצטבר.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עוה"ד ד. בן נר ווינצקר למערערים, עו"ד אריה רומנוב למשיבה. 21.6.89).

בש"א 208/89 - יפה לובטון ואח' נגד חיים לובטון

*בקשה לפטור מאגרה בערעור בעניין מזונות, כאשר בנוסף למזונות מקבלת האשה תמיכה ממשפחתה (בקשה לפטור מאגרה - הבקשה נדחתה).

המבקשת הגישה ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בעניין ביטול חובו של המשיב בהשתתפות כוללת של החזקת הבית, ועם הגשת הערעור הוגשה בקשה לפטור מאגרה ומחובת הפקדת ערבון. בהסכמה הדדית ניתן
פטור מחובת הפקדת ערבון והדיון נסב על עניין הפטור מחובת תשלום אגרת ערעור. הבקשה נתמכת בתצהיר וממנו עולה כי המבקשת גרה עם בנה הקטין בדירת בני הזוג ומתקיימת מדמי מזונות חודשיים של כ-700 ש"ח המשולמים לה מן המוסד לביטוח לאומי. לבקשתה צורף בעניין זה אישור לשכת הסיוע המשפטי לפי תקנה 13(ב) לתקנות בית המשפט (אגרות) תשמ"ח. המבקשת נחקרה על תצהירה ונתברר כי בנוסף להכנסה מדמי ביטוח לאומי היא מקבלת סיוע מבני משפחתה. העזרה מתבטאת במוצרי מזון שהיא מקבלת, מתנות עבור הילד וכן כספים. דברים אלה לא נזכרו בתצהיר התומך בבקשה ולא ניתן פירוט מלא של הכנסה זו בכסף ובשווה כסף. נראה כי נתון זה על מקורותיה הנוספים של המבקשת לא עמד לנגד עיני לשכת הסיוע המשפטי כאשר נתנה את האישור לפי תקנה 13 הנ"ל. לאישור שכזה יש מעמד של הוכחה לכאורה בלבד, ובמקרה המתאים ניתן להגיע למסקנה השונה מן האמור בו. כך בענייננו. המבקשת לא הציגה בפני ביהמ"ש תמונת מצב מלאה על מצבה הכלכלי ולפי זה היא לא הוכיחה את חוסר יכולתה לשאת בתשלום האגרה. לפיכך נדחתה הבקשה.

(בפני: הרשם צור. עו"ד גב' הדסה אסתר אלרון למבקשים, עו"ד גב' אורלי בארי - מילוא למשיב. 27.6.89).

בג"צ 62/89 - אסף יהלום נגד ראש אגף שיקום במשרד הבטחון

*בקשה לכיסוי שכר לימוד לפי תקנות משפחות חיילים שנספו במערכה, כאשר העותר מבקש ללמוד לימודי טייס והסכום הנדרש עולה על מה שניתן להעניק לפי התקנות (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

עניינה של העתירה כיסוי שכר לימוד של מקצוע הטייס על ידי אגף במשרד הבטחון שבראשו עומד המשיב. אביו של העותר נפל במלחמת יום הכיפורים ועל כן יש לעותר זכויות מוגדרות שמימושן מסור בידיו של אגף השיקום של משרד הבטחון. העותר בחר בלימודי טייס מסחרי, ושכר הלימוד הכרוך בכך מסתכם ב-20,000 דולר בערך. הוא פנה לאגף השיקום בעניין מימון שכר הלימוד, אך בקשתו סורבה מאחר והתשלום עלה בשיעורו, לפי טענת האגף, על הקבוע לעניין זה בתקנות הרבלנטיות. העתירה נדחתה.
המשיב הפנה לתקנות משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) (חינוך יתומים לשם רכישת מקצוע או השכלה כללית או מקצועית). התקנות מגדירות את המונח "חינוך" וכן את המוסדות שבהם יכסה האגף את שכר הלימוד ושיעורי שכר הלימוד. בהתחשב בגבולות המותווים בתקנות סבר המשיב כי הסכום המתבקש ע"י העותר, 20,000 דולר, עולה בהרבה על מה שניתן להעניק לו, ומכאן הסירוב אשר עליו סבה העתירה. ב"כ העותר הצביע על מגמת היסוד הלאומית והאנושית המונחת ביסוד החקיקה בענייני נכים ומשפחות חיילים שנספו, ודבריו נכונים. דא עקא, אין לראות במה פגם המשיב, כאשר ביקש לפעול בתוך הגבולות שהותוו לו בחיקוק הרלבנטי. כעובד ציבור וכבעל סמכות סטטוטורית, חזקה על המשיב מצוות מחוקק המשנה, וכל עוד לא שונו ההוראות הרלבנטיות, אין גם ממילא לבוא אליו בטרוניה אם אינו רואה אפשרות להיענות לבקשה החורגת מן המותר.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, חלימה. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד זאב טריינין לעותר, עו"ד מלכיאל בלאס למשיב. 27.6.89).

ע.א. 25/87 - מושב צרופה אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נגד יוחנן לוליאן ואח'

*מתן רשות להתגונן (הערעור נדחה).

המשיבים חברים במושב המאוגד כאגודה שיתופית (המערערת). המערערת רכשה תערובת לבעלי החיים של המשיבים באמצעות ארגון קניות של מושבי העובדים. ארגון הקניות חייב את המערערת בריבית על סכום הקנייה והמערערת חייבה את המשיבים, לטענתם, בסכומים גבוהים יותר, ולפיכך תבעו השבת סכומי היתר ששילמו. התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר ולבסוף נותרה לדיון טענה אחת של המערערת והיא כי
"מוכחש האמור בסעיף 8 לכתב התביעה על פירוט חישוביו וסכומיו". באשר לטענה הנ"ל בעניין הבקשה לרשות להתגונן אומר ביהמ"ש המחוזי "אני קובעת כי הנתבעת לא גילתה הגנה וכי הגנתה היא סתמית וכללית, שלא בא עליה פירוט. גם בחקירתו... של המצהיר... מאשר המצהיר כי איננו יודע ואיננו יכול לתת תשובה לשאלות המסובכות שמעלה התביעה... הנתבעת לא מסרה את כרטיסי הנהלת החשבונות לבדיקה... על מנת שתוכל להציג פירוט מתאים להגנתה... לא די שהחשבון מסובך בבקשה לרשות להגן". לפיכך נדחתה הבקשה והמערערת חוייבה בתשלום הכספים כאמור בכתב התביעה. בסיכומים בכתב מעלה ב"כ המערערת את הטענה כי "ערב הגשת הערעור... נתבקש מחדש מנהל החשבונות של המערערת אשר ערך חשבון חדש... ורק עתה הצליחה ברית הקואופרציה ע"י רואה חשבון להגיע לידי סיכום סכומי הריבית (ראה מוצג ג')". מוצג זה מהווה חשבון של סכומי הריבית כפי שרואה אותם המערערת. הערעור נדחה.
כל שמבקשת המערערת הוא לתקן עתה, בשלב הערעור, את שעיוותה בביהמ"ש דלמטה. הטענה הסתמית וההכחשה הגורפת אינן מזכות ברשות להגן וכבר נפסק כי על המבקש רשות להגן להכבד ולהכנס, בתצהיר התומך בבקשה, לפרטי הגנתו. בתצהירו ובחקירתו אף לא ציין המצהיר מטעם המערערת כי זו ביקשה לברר את החשבונות לאשורם וכי הדבר לא עלה בידה מחוסר זמן. מוצדקת גם טרונייתו של ב"כ המשיבים על כך שאל תיק המוצגים שהגיש צירף ב"כ המערערת את החשבון החדש שכלל לא הוגש לביהמ"ש דלמטה. כל זאת ללא הסכמת ב"כ המשיבים וללא רשותו של ביהמ"ש. הסברו של ב"כ המערערת בדברי תשובתו כי המוצג "צורף רק בכדי להראות לביהמ"ש את הקושי בהכנת חומר הבדיקה של הריבית אינו הסבר כלל למעשה אשר כזה, אשר עליו התריע ביהמ"ש העליון לא אחת".

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד א. אבוחצירה למערערת, עו"ד ג. שילה למשיבים. 27.6.89).

בג"צ 173+580/88 - אחמד סעיד חליחל ואח' נגד מדינת ישראל ואח'

*מתן היתרי רעייה בתוך שטח אש (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

העתירות עניינן מתן היתרי רעייה בתוך שטח אש בצפון הארץ או מתן היתרי רעייה בשטח חילופי של המדינה. העתירה נדחתה. אין עילה להתערבותו של בג"צ בשיקולי הרשויות הצבאיות באשר לכניסה לתוך שטח האש. מדובר על שטח שנסגר כדין למטרות צבאיות ואין העותרים יכולים להלין על כך אם היתר הרעייה בתוך שטח האש ניתן רק למי שממלא אחר התנאים הבטחוניים שנקבעו ופורסמו. זאת ועוד, אין בתוך השטח האמור אדמות שהן בבעלות העותרים. אשר לרעייה בשטחים אחרים, הרי יש נכונות עקרונית לאשר הסדר למרעה בשטחים חילופיים, אך העותרים לא יוכלו להתעלם מן התנאים שהוצמדו להסדרי הרעייה החילופיים, וביניהם בעיקר הקפאת כמות הבקר, שהוכפלה ע"י העותרים מאז החל הדיון בעניינם.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא אלון, חלימה. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד י. מור לעותרים, עו"ד ע. פוגלמן למדינה. 16.7.89).

ע.א. 113/87 - בוני ציון בע"מ ואח' נגד עו"ד אוריאל גורני ואח'

*סירובו של ביהמ"ש לדחות דיון ואח"כ לקיים דיון חוזר בהחלטה שניתנה בישיבה הקודמת בה לא הופיע הפרקליט שביקש את הדחייה (הערעור נדחה).

המערערת (להלן: החברה) היא חברת מקרקעין שבבעלותה נכסי מקרקעין. המערערת השניה היא אחת מבעלי המניות בחברה, אחותו של יהושע בן ציון, פושט רגל, הנמנה אף הוא על בעלי המניות בחברה. המשיב הוא הנאמן לנכסי החייב בפשיטת הרגל. הוא פנה לביהמ"ש המחוזי בבקשה שיורה למערערת השניה לתקן את פנקס החברים של החברה, באופן שהמניות של החייב תרשמנה על שמו של המשיב ושדיווח על כך יימסר לרשם החברות. הפרקליטה של המערערות, גם היא אחותו של החייב, ביקשה מביהמ"ש המחוזי לדחות את מועד הדיון בבקשה, בנימוק שבאותו מועד היא צריכה להמצא
בירושלים. ביהמ"ש דחה את הבקשה. במועד שנקבע לדיון התייצב בביהמ"ש עו"ד שהודיע כי נתבקש ע"י הפרקליטה של המערערות להופיע רק על מנת למסור לביהמ"ש כי לחברה יש רק מנהל אחד, שגם הוא כבר שלח הודעה על התפטרותו, ומכאן שלחברה אין מנהלים, ולפיכך איננה יכולה להתייצב לדיון או למנות פרקליט שייצג אותה. ביהמ"ש המחוזי התייחס לסיטואציה שהזדמנה לפניו כאל מצב שכיח של בעל דין שהוזמן ולא התייצב לדין, וחשד כי אין מדובר במניעה של ממש להתייצב לדיון אלא בתכסיס שנועד להכשיל את הדיון. ביהמ"ש קיים את הדיון במעמדו של צד אחד והעניק למשיב את הסעד שביקש בבקשתו. המערערים פנו לשופט וביקשו לעיין מחדש בהחלטה הקודמת, ובעצם להורות על קיום דיון מחודש במעמד המערערות. ביהמ"ש דחה את הבקשה והערעור על כך נדחה.
פרקליטן של המערערות העלה בערעור טענות בשני מישורים : דיוני ומהותי. במישור הדיוני טען שביהמ"ש החמיר יתר המידה עם המערערות בכך שלא התחשב בהסברי עוה"ד שהופיע במועד הדיון. מכל מקום, טען, ביהמ"ש צריך היה להזקק לבקשת המערערות לעיון חוזר ולקבוע את הבקשה של המשיב לבירור מחודש. במישור המהותי הצביע הפרקליט על תקנה 37 לתקנות ההתאגדות של המערערת שנאמר בה בין היתר כי "במקרה מות חבר או במקרה הכרזתו כפושט רגל... תהיה למנהלים הרשות לא להסכים להעברת זכויותיו בחברה ליורש.., או נאמן...". טוען הפרקליט שגם להעברת מניות מכח החוק, או על פי צו מביהמ"ש, עשויים מנהלי חברה פרטית, ובייחוד חברה משפחתית, להשמע בהתנגדות או בהתנאת תנאים שיסודן בתקנות ההתאגדות של החברה. ברם, להכרעתו של ערעור זה אין צורך להיזקק לטענות במישור המהותי. ההכרעה בערעור היא במישור הדיוני הטהור. הטענה שהעלה הפרקליט אשר בעטייה סבור הוא כי ראוי היה לדון בבקשת המשיב דיון מחודש, לא נטענה כלל בפני הדרגה הראשונה. טענה אשר לא נטענה בפני ביהמ"ש הדן בנושא שוב אין זכות לטעון טענה זו בערעור אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן. יתירה מזו, עוד בשנת 1978, דהיינו אחרי תחילת הליכי פשיטת הרגל, כ-7 שנים לפני מועדי הדיון בהליכים נשוא הערעור, התקיימה התכתבות בין ב"כ המערערות לבין מי שהיו נאמניו של החייב בתקופה ההיא ובגדר התכתבות זו הודיע ב"כ המערערות כי הנאמנים ייהנו ממעמד כדין של בעל מניות בחברה המערערת. לפיכך הוחלט לדחות את הערעור.

(בפני השופטים: חלימה, אור, מצא. החלטה - השופט מצא. עו"ד יוסף אלון למערערות, המשיב לעצמו. 7.6.89).

ע.א. 642/86 - חנניה וינברג נגד המפד"ל ואח'

*פירוש סעיף בחוקת המפד"ל

(הערעור נדחה).

המערער העמיד את הערעור כולו על שאלת פרשנותו של סעיף 4(3) של חוקת המפלגה הקובע כי "כל חבר מפלגה המשלם מסיו במשך חצי שנה רשאי לבחור ולהיבחר למוסדותיה". כמו לביהמ"ש המחוזי נראה גם לביהמ"ש העליון כי לכאורה פירושו של המבקש עדיף על פירושו של ביה"ד העליון של המפלגה, וכי נדרשת תקופת רציפות של חצי שנה של תשלום מסים כתנאי לזכות הבחירה של חבר המפלגה. עם זאת, צדק ביהמ"ש המחוזי בכך שאין זה הפירוש האפשרי היחידי של הסעיף האמור. בחוקת המשיבה הוסמך ביה"ד העליון של המפלגה לתת פירוש מוסמך לסעיפי החוקה, ונוכח אופייה של החוקה כחוזה בין המפלגה וחבריה, אין המערער יכול להלין לפני ביהמ"ש על כי פירושו, הגיוני ככל שיהיה, לא נתקבל, אלא אם כן הראה שהיתה חריגה מסמכות או פגיעה בכללי הצדק הטבעי.