ע.א. 732/88 - יעקב קמחי נגד אילנה קמחי ואח'
*מזונות(הערעור נדחה).
א. המערער, מורה ללשון בבית ספר תיכון עירוני בתל אביב, נשוי למשיבה מאז 1969 ונולדו להם ארבעה ילדים. שלשה מהם בגילים 17,15 ו-18, והצעיר, בן 12, נולד כשהוא סובל מפיגור שכלי קשה. התפתחותו השכלית היא כשל בן שנה, הוא מתקשה בהליכהובשליטה עצמית על צרכיו, עד כי הוא נדרש להשגחה ולטיפול צמודים. נקבעה לו נכות של 100 אחוז ע"י הביטוח לאומי. חיי בני הזוג אינם תקינים ובתקופה האחרונה למגוריהם המשותפים הגיע אף להתקלויות פיסיות. המערער עזב את הבית ושכר דירה בנפרד. הסכסוך גרם להליכים משפטיים שונים ובכללם תביעת מזונות מצד האשה והילדים, נשוא ערעור זה. כדי לקבוע את שיעור המזונות העריך ביהמ"ש את הכנסותיו של המערער מעיסוקיו הרבים והמגוונים ואת צרכיהם של המשיבים, במיוחד לאור מצבו של הבן החולה. הערכת הכנסות המערער היתה משימה מורכבת שכן מלבד עבודתו כמורה בבית ספר תיכון, הוא מורה מבוקש לשיעורים פרטיים וכן מועסק ע"י משרד החינוך בבדיקת בחינות בגרות ומתן הרצאות. בשנים האחרונות פירסם מספר ספרי לימוד בנושא הלשון העברית. ביהמ"ש המחוזי העריך את הכנסותיו של המערער ממקורות אלה ומנכסי הון המושקעים על ידו בכ-4,000 ש"ח לחודש. באשר להערכת צרכיהם של המשיבים נתן השופט את דעתו לצרכים המיוחדים הנובעים מגידולו של הילד החריג ואימץ חוות דעת של העובדת הסוציאלית המטפלת במשפחה. העובדת הסוציאלית מציינת כי הזדעזעה לראות באיזו הזנחה האם וילדיה מתגוררים, כאשר בדירה חוטי חשמל חשופים, הקירות ללא צבעוהטיח מתקלף, חדרי הילדים דלי ריהוט וכיוצא בכך. ביהמ"ש נתן את הדעת לקשיים הגדולים והטרגיים שנפלו בגורלם של המשיבים וקבע סכום מזונות גבוה יחסית, של 3,300 ש"ח כאשר מסכום זה יש להוריד כ-600 ש"ח שהאישה מקבלת מהמוסד לביטוח לאומי, כך שחיובו של המערער עומד בפועל על 2,700 שקלים, שהם כשני שליש מהכנסתו המוערכת. ביהמ"ש קבע כי על המערער לשלם למשיבים את המזונות הנ"ל מעת הגשת התביעה ולא, כמקובל, מיום פסק הדין. הערעור נדחה.
ב. סכום המזונות שפסק ביהמ"ש הוא אכן גבוה, ולא לעתים קרובות נפסקים סכומי מזונות בסדר גודל שכזה. גם העובדה שהם נפסקו רטרואקטיבית, מיום הגשת התביעה ולאמיום מתן פסק הדין, היא יוצאת דופן ומקשה על המערער עוד יותר לבצע את חיובו. ברם, מדובר במצב מיוחד, טראגי, אליו נקלעו המשיבה וילדיה. נכותו הקשה של הבן הקטן שינתה לחלוטין את אורח חייה של המשיבה, היא חדלה לעבוד ומקדישה את כל זמנהומרצה לבנה. המערער, מאידך גיסא, לא נטל בשנים האחרונות חלק במעמסה אדירה זו. הובאו ראיות המעידות על מידת ההזנחה שהמערער נהג בביתו ובצרכיהם של בני משפחתו,לעומת המותרות שהרשה לעצמו ולעצמו בלבד. אכן, הליך פסיקת המזונות לא נועד להטיףמוסר לבן זוג זה או אחר, או לתרגם פסול מוסרי ל"קנס" ממוני בצורה של מזונות מוגדלים, אולם הוא בהחלט נועד לאזן בין כובד הנטל המשפחתי שבו נושא כל אחר מבניהזוג, ולהעביר משאבים אל הצד שעליו מוטלים החובות של ניהול המשפחה. מאחר שאין המערער מקדיש הרבה מזמנו וממסירותו לטיפוח ילדיו, חובתו היא להקדיש חלק נכבד מהכנסתו כדי לאפשר לילדים ולאשתו לזכות ברווחה החומרית המינימאלית שמצבם מצדיק.
ג. באשר להכנסת המערער והטענה כי ההכנסה שיוחסה לו גבוהה מזו שהוא משתכר בפועל - הלכה היא מימים ימימה כי ביהמ"ש שלערעור אינו נכנס לדיון מחודש בשאלות עובדתיות שהוכרעו בערכאה הנמוכה. הלכה זו מופעלת בדווקנות יתר בכל הקשור לפסיקתמזונות. אין בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי סטייה מהותית או שיקולים מופרכים שהביאוהו לאומדן ההכנסה אליו הגיע. אין חולקין כי משכורתו החודשית של המערער
כמורה נמוכה מ-2,000 שקלים לחודש, אולם הובאו ראיות כי למערער תקבולים ממקורות נוספים. סעיף ההכנסה העיקרי לצד המשכורת הוא הכנסת המערער משיעורים פרטיים. גם המערער מודה כי לא ניהל רישום בנוגע לכך, מטעמי השתמטות ממס הכנסה, אך הוא טועןכי מספר השיעורים שהוא מעניק אינו רב. מנגד כך באה עדותו של בלש פרטי אשר עקב אחר המערער וגילה כי המערער מבקר אצל כשלשה עד ארבעה תלמידים ביום לצורך מתן שיעורים פרטיים בביתם. ההערכה אליה הגיע השופט לעניין הכנסת המערער נוחה מאד למערער ומכל מקום זוהי שאלה עובדתית שהפתרון שניתן לה סביר לחלוטין.
ד. המערער טוען כי במקרה דנא יש להתערב בקביעות העובדתיות הנוגעות לכושר השתכרותו, וזאת עקב כך שלא היה מיוצג בעת הדיון בערכאה הראשונה ע"י עורך דין, ולפיכך לא ידע לתת ביטוי הולם לעמדתו ולהביא ראיות שתחזקנה את גירסתו. דין הטענה להדחות. הרתיעה מלדון בשאלות עובדתיות נובעת מכך שלביהמ"ש שלערעור לא יועד תפקיד זה ואין בידיו הכלים להתחקות אחר "האמת העובדתית". במקרה זה, אם היהליקוי כלשהו בקביעת ממצא עובדתי, הוא נובע אך ורק מהתנהגותו של המערער שהיה מיוצג ע"י עורכת דין בתחילת הדיון אך הוא פיטר אותה וייצג את עניינו בכוחות עצמו. אין לו להלין אלא על עצמו, בכך שגרם לעניינו להיות מוצג בצורה חלקית בלבד, כטענתו. השופט אין לו אלא את אשר רואות עיניו, את הראיות שהצדדים הביאו לפניו ועל סמך אלה החליט ביהמ"ש את אשר החליט. אין במקרה זה כל סיבה לחרוג מהמדיניות הנהוגה ולשנות ממצא עובדתי בדבר הכנסותיו של המערער, כשם שאין מקום לשנות מההחלטה להחיל את חובת המזונות רטרואקטיבית מיום הגשת התביעה.
ה. באשר לצו המניעה האוסר על המערער את הכניסה לבית המגורים - אין סיבה להתערב בממצאיו של ביהמ"ש ובמסקנתו. ארבעה הילדים נמצאים בחזקת האשה ועובדה היאכי כל אימת שהבעל נמצא בבית נוצרים חיכוכים המשפיעים קשות על האשה ובעיקר על הילדים. בנסיבות אלה, המטרה העיקרית היא להגן על הקטינים מהשפעות חמורות אלה, ואין לך דרך טובה יותר להשיג זאת מאשר למנוע מראש כניסתו של המערער לבית המגורים, עד אשר ישתנו הנסיבות ולפיהן יחזור ביהמ"ש וידון בנושא.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא אלון, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עו"ד גב' ברקול סופרמן למערער, עו"ד ש. גלס למשיבים. 28.6.89).
ע.פ. 545/88 - שלמה בן עזרא נגד מדינת ישראל
*הרשעות בעבירות שוחד וזיוף מסמך(הערעור נדחה).
א. המערער כיהן כמפקח מקרקעין במינהל מקרקעי ישראל והואשם בלקיחת שוחד מקבלן לעבודות עפר, אחד יצחק כהן, ועל כך הורשע בעבירות על סעיפים 290 ו-284 לחוק העונשין. במסגרת מערכת עובדות אחרת, הנוגעת להחשדתו בלקיחת שוחד מאחד מוסטפא עומרייה, זוכה המערער מקבלת שוחד מחמת הספק באשמתו, אך הורשע בעבירות על סעיפים418, 420 ו-244 לחוק העונשין בשל זיוף מסמך ועשיית שימוש בו, לשם שיבוש מהלכי משפט. המערער נדון לששה חודשים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והוא הספיק לרצות את רובה של תקופת המאסר הממשי בעבודת שירות. כך שהערעור מתייחס לעניין ההרשעה בלבד. באשר לעבירת השוחד מכהן - הלה היה בעל רשיון לכריית חול באדמת המינהל, באיזור הנתון לפיקוחו של המערער, ולבקשתו המפורשת של המערער שיגר כהן אל בית המערער משאית עמוסה באדמה, שהיתה נהוגה בידי עובדו, יוסף חלדי. המערער קיבל את פני המשאית בהגיעה לביתו והורה לחלדי היכן לשפוך את תכולת המשאית. תמורת האדמה וההובלה לא שילם המערער ולא הציע לשלם לכהן או לחלדי תשלום כלשהו. באשר לפרשה הנוגעת למוסטפא עומרייה - מוסטפא הוא בנו של מוחמד עומרייה, תושב הכפר איבטין, שאדמתו היתה בתחום פיקוחו של המערער. שנים אחדות קודם לפרשה חכר
מוחמד מהמינהל חלקת אדמה בכפרו ולמערער, מכח תפקידו, היתה נגיעה לחידוש זכויות חכירה מעין אלו. בזמן הרלוואנטי עבד מוסטפא כנגד שכיר בנגריה שהתמחתה בייצור ובהתקנת ארונות למטבחים והמערער הזמין אצל מוסטפא באופן אישי התקנת מטבח, ושילםלמוסטפא סכום כסף קטן. משהוחשד המערער במשטרה כי בקבלת הארונות בלא לשלם את מלוא מחירם לקח שוחד ממוסטפא, הציג המערער בפני חוקריו מסמך, שהתיימר להיות זכרון דברים שנערך בינו לבין מוסטפא ונחתם ע"י שניהם ביום 8.7.80, במעמד הזמנת הארונות ממוסטפא. ממסמך זה נבע כביכול כי מחיר הארונות שהוסכם עליהם היה 73,000ל"י וכי במעמד ההזמנה שילם המערער למוסטפא מקדמה בסך 40,000 ל"י במזומנים. המערער הואשם בכך כי זכרון הדברים הנ"ל כלל לא נערך עם מוסטפא, כי המערער ניסח את המסמך במועד מאוחר יותר וחתם עליו בשמו וכן חתם את חתימתו של מוסטפא, וכן כיהסכומים הנקובים במסמך אינם נכונים. ביהמ"ש קבע כי יש לזכות את המערער מחמת הספק מעבירה של קבלת שוחד ממוסטפא וכן מזיוף חתימתו של מוסטפא על המסמך, אך קבעכי מדובר בעשיית מסמך הנחזה להיות את אשר איננו והוא עשוי להטעות כך שניתן להרשיע את המערער בעבירות של זיוף מסמך, שימוש במסמך מזוייף ושיבוש מהלכי משפט.הערעור נדחה.
ב. באשר לקבלת שוחד מיצחק כהן - העובדות כאמור מהוות קבלת שוחד והן נקבעו ע"י ביהמ"ש על סמך עדותו המרכזית של כהן אשר העיד מטעם התביעה כעד מדינה אחרי שהובטחה לו חסינות. השופט היה ער לכך שכהן עצמו איננו "טלית שכולה תכלת", אך אתגירסתו בפרשה קיבל כמהימנה אחרי שנוכח כי גירסת כהן משתלבת בראיות אחרות, המחזקות אותה ותומכות בה. בכלל אלו, עדותו של נהג המשאית שאף היא זכתה לאמונו של השופט, תוכנן של שתי שיחות מוקלטות בין כהן למערער - הראשונה טלפונית והשניהפנים אל פנים, שאת קיומן עם המערער יזם כהן בהנחיית המשטרה. השופט קבע שדברי המערער בשתי השיחות מפלילים אותו, ועיון בתמלילי השיחות מעלה כי השופט צדק בקביעתו. את הסברי המערער לדברים שהשמיע בשיחות דחה השופט כבלתי ראויים לאמון ואין עילה להתערב בכך. העובדות שנקבעו מובילות למסקנה כי בנטילת האדמה לגן ביתו, בלי לשלם את תמורתה, לקח המערער שוחד מכהן, בידיעה שהלה מתכוון לשחדו על מנת שישא לו פנים בעיסוקיו במינהל, ונמצא כי בדין הורשע המערער בעבירות שיוחסו לו.
ג. באשר לפרשה של מוסטפא עומרייה - אשמת המערער בלקיחת שוחד ממוסטפא נתבססה על הגירסה שמסר מוסטפא בשתי אמרות בחקירה במשטרה. באמרה הראשונה טען מוסטפא כי המערער לא הציע לו תשלום, וגם הוא לא ביקש תשלום כלשהו, באשר חשב כי אם יצטרך דבר מה במינהל יוכל להיעזר במערער. להלן אמר כי אפשר שהמערער נתן לו סכום כסף קטן אלא שכסף זה הספיק רק לכיסוי חלק ממחיר החומרים שהשקיע בייצור הארונות. כאשר נחקר המערער והציג בפני חוקריו את זכרון הדברים האמור, שנחתם כביכול ביום 8.7.80, נדרש מוסטפא לחקירה נוספת ומסר אמרה שניה בה השיב ב"לא זוכר" לשאלה אם ערך זכרון דברים בכתב עם המערער, אך מיד הוסיף כי מעולם לא נהג לכתוב מסמכים כלשהם עם מזמיני עבודות וכן כי חתם למערער רק על נייר שהכיל סקיצה של ארונות המטבח. כשהוצג לפניו זכרון הדברים השיב כי על מסמך זה לא חתם. עתה טען כי הסכיםעם המערער על מחיר הארונות שאת שיעורו אינו זוכר, אך המחיר היה כמחצית ממה שמעבידו נהג לדרוש. מכל מקום הכחיש קבלת מיקדמה בסך 40,000 ל"י והוסיף שעל פי השערתו קיבל מן המערער בסך הכל כ-15,000 ל"י, מתוך זה רק כ-4,500 ל"י כמיקדמה. מוסטפא היה העד העיקרי של התביעה בפרשה וניסה כמיטב יכלתו להתאים את גירסתו לצרכי הגנתו של המערער. הוא הוכרז כעד עויין ונחקר בחקירה שכנגד, ואז אמר כי אינו חותם בצורה המופיעה בזכרון הדברים וכן שאינו זוכר את הסכומים שקיבל
מהמערער, אך חזר ואמר כי לא קיבל 40,000 ל"י. הובאה עדותו של מומחה לכתב יד ובדיקותיו העלו כי אין להוציא מכלל אפשרות שהחתימה על זכרון דברים זוייפה על ידי המערער ואולם המומחה אמר כי אין ביכולתו לקבוע באופן מוחלט כי מוסטפא לא חתם בעצמו על המסמך.
ד. ביהמ"ש הגיע למסקנה כי חרף החשדות הכבדים המתעוררים ביחס לעבירה של לקיחת שוחד ממוסטפא, אין יסוד ראייתי מספיק להרשעת המערער בעבירה זו וכן הראיות אינן מאפשרות לקבוע כי המערער זייף את החתימה. ברם, ביהמ"ש קבע כי המסמך הוא מסמך שיקרי שלא נעשה בעת ההתקשרות בין המערער למוסטפא ושתוכנו איננו מבטא את תוכן ההתקשרות בין שניים אלה אלא נערך במטרה לשמש כיסוי לעיסקה האמיתית בין הצדדים. בהיעדר ראייה מספקת לסתירת אמיתות חתימתו של מוסטפא על גבי המסמך יש לדעת השופטיסוד לקבוע כי מוסטפא, גם אם חתם על המסמך, עשה כן לפי בקשת המערער, אחרי שהמערער הכין את המסמך בכוונה להשתמש בו להטעיית חוקרי המשטרה. על יסוד אלה קבעהשופט כי מעשהו של המערער ממלא את יסודות החלופה הראשונה של הגדרת "זיוף" אשר בסעיף 414 לחוק העונשין לאמור "עשיית מסמך הנחזה להיות את אשר איננו, והוא עשוילהטעות". בכך הגיע השופט להרשעת המערער בעבירות של זיוף מסמך, שימוש במסמך מזוייף ושיבוש מהלכי משפט, על פי קונסטרוקציה עובדתית ומשפטית שונה מזו שנטענה על ידי המאשימה.
ה. המערער העלה שתי טענות עיקריות: ראשית, כי הספקות שעוררו הראיות בלב השופט ומנעו הרשעה בלקיחת שוחד ובזיוף חתימה צריכים היו להניא את השופט מהרשעתו של המערער בכלל בעבירת הזיוף 1 ושנית, כי בהרשיעו אותו על פי תשתית עובדתית השונה מזו שנטענה ושנתלבנה בעדויות, קיפח השופט את זכותו ואת סיכוייו להתגונן. דין הטענות להדחות. מכלל עדותו רבת התהפוכות וגדושת הסתירות של מוסטפא היה השופט מוכן לקבל רק אותו חלק מן העדות שבו אישר מוסטפא את אמיתות דבריו בשלב החקירה בארבע נקודות אלה: כי צורת חתימתו איננה כצורת החתימה המתיימרת להיות שלו והמופיעה על זכרון הדברים; כי לא קיבל בבת אחת סכום של 40,000 ל"י; כי כלל לאקיבל סכום של 40,000 ל"י; כי הסכום הכולל שקיבל הוא כ-15,000 ל"י. השופט הסיק מעדותו של מוסטפא שתי מסקנות עובדתיות והן כי זכרון הדברים לא נערך במעמד ההתקשרות בין המערער לבין מוסטפא, וכי האמור במסמך איננו מבטא נכונה את אשר הוסכם בין השניים בגדר עיסקתם. עיון בטעמי השופט לזיכויו של המערער מחמת הספק, מלקיחת שוחד ממוסטפא ומזיוף חתימתו של מוסטפא, מעלה כי אין כל סתירה בין טעמים אלה ובין הקביעה שזכרון הדברים כשלעצמו הוא מסמך שיקרי, הנחזה להיות את אשר איננו ויש בו כדי להטעות.
ו. בגין העובדות שנקבעו הורשע המערער בעבירה של זיוף מסמך בניגוד לסעיף 418 לחוק העונשין. אף שהוראת החיקוק האמורה צויינה בכתב האישום, שעל פיו הובא המערער לדין, יש להתייחס להרשעתו לפי סעיף זה, כאל הרשעה שסעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) חל עליה, בהיותה מבוססת על עובדות שלא נטענו בכתב האישום, ואף לא נטענו על ידי המאשימה במהלכו של הדיון, אך הוכחו במסגרת הראיות.הרשעת נאשם בעבירה אחרת, על פי סעיף 184, נתונה לסמכותו ולשיקול דעתו של ביהמ"שובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן. התנאי בדבר מתן "הזדמנות סבירה להתגונן" איננו חייב להתבטא, בהכרח ובכל הנסיבות, בהשמעת אזהרה מפורשת באזני הנאשם, במהלך הדיון, לאמור, כי נתבררו עובדות חדשות, שגם הן עשויות להוות תשתיתלהרשעתו. ביהמ"ש ייטיב אמנם לעשות אם יזהיר כך את הנאשם, ואולם גם כאשר ביהמ"ש אינו נוקט דרך של אזהרה מפורשת מעין זו, אין משמעות הדבר שלא ניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן. כל מקרה צריך להבחן לפי נסיבותיו המיוחדות. בענייננו,
כתב השופט בהכרעת הדין שגם אילו ידע המערער על האפשרות שיורשע על יסוד הקונסטרוקציה שנראתה לביהמ"ש ואשר לא נטענה ע"י התביעה, לא היה משתנה דבר בקו ההגנה בו נקט במשפטו למעשה. צדקת ההערכה הזאת מסתברת מפרשת הראיות שנגולה במשפטו של המערער, במכלולה הרחב, על רקע האשמתו, במשולב, הן בלקיחת שוחד ממוסטפא והן בעבירות הכרוכות במסמך הנדון. כל העבירות הללו נדונו כפרשה אחת והשאלות שנתלבנו בראיות נגעו לכל צדדיה של פרשה זו. קשה להלום, שאילו הועמד המערער, במהלכו של הדיון, על אפשרות הרשעתו בעבירת זיוף, בגין עשיית מסמך שיקרי, הנחזה להיות את אשר איננו והוא עשוי להטעות, היו בפיו טענות אחרות, או נוספות, להגנתו, מעבר לטענות שהעלה במשפטו למעשה. גם בטיעונו בערעור לא הצביע המערער על קיומה של איזו טענת הגנה אחרת או נוספת, שהיה בידו להשמיעה אך לא ניתנה לו הזדמנות להשמיעה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, מצא. החלטה - השופט מצא. המערער לעצמו, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 26.6.89).
בש"א 216/89 - אברהמי ובניו חברה לבניין בע"מ ואח' נגד בנק המזרחי המאוחד בע"מ
*עיכוב ביצוע פס"ד(בקשה לעיכוכ ביצוע פסק דין - הבקשה נדחתה).
א. המשיב הגיש נגד המבקשים תביעה בסדר דין מקוצר ובקשת המבקשים להרשות להם להתגונן נדחתה כדי הסכום של כ-1,700,000 ש"ח. על סכום זה ניתן פסק דין חלקי נגדהמבקשים. עתירת המבקשים לעיכוב ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור נדחתה ע"י הערכאה הראשונה ולאחר שהוגש ערעור לביהמ"ש העליון על פסק הדין החלקי (ע.א. 261/89) הוגשה הבקשה דנא לעיכוב ביצוע. החוב הפסוק נובע מעסקי בנק, היינו הלוואות ואשראי שהבנק נתן למבקשת הראשונה ואילו המבקשים האחרים הם ערבים למבקשתהראשונה. הבקשה לעיכוב ביצוע נדחתה.
ב. הכלל הוא כי פסק דין יש לבצע עם נתינתו ועל מנת להצדיק את עיכוב הביצוע על המבקשת להצביע על קיומם של שני תנאים מצטברים: כי קיימים סיכויים טובים להצליחבערעור וכן כי אם יזכה המערער בערעור יהא זה מן הנמנע או קשה להחזיר את המצב לקדמותו או כי ביצועו המיידי יגרום למערער נזק שאינו ניתן לתיקון. מכאן הכלל הנוסף כי כאשר מדובר בחיוב כספי גרידא אין נטייה לעכב ביצועו של פסק דין, באשר לרוב אין מדובר בנזק בלתי הפיך שאין לתקנו, מלבד במקרים בהם יש בידי החייב לשכנע כי לא יוכל להפרע מהזוכה אם יצליח בערעור. מצבו הכספי הקשה של החייב אינוצידוק לעכב את הביצוע. במקרה דנן הצביע ביהמ"ש על כך כי מאחר והזוכה הינו בנק אין חשש כי המבקשים יתקשו להיפרע מהבנק אם יזכו בערעור וזאת אף בהנחה כי יש להםסיכויים לזכות בערעור. נמצא כי בתנאי השני הנזכר אין המבקשים עומדים וכבר מסיבהזו דין הבקשה להדחות. טוענים המבקשים כי קיום פסק הדין ע"י מימוש בטוחות ונכסיםמעוקלים יפריע להם ויקשה עליהם לעמוד בהתחייבויותיהם לבנות ולהשלים בניית דירותללקוחותיהם. טענה זו אינה מצדיקה עיכוב ביצוע שכן במקרה כזה עשוי להיווצר מצב כי הבנק יתקשה לממש את פסק הדין ולגבות את חובו.
ג. גם התנאי האחר בדבר סיכויים טובים לזכות בערעור אינו מתקיים כאן. בתצהיר התומך בבקשת רשות להתגונן נגד התביעה העלו המבקשים טענות בדבר חיוב בריבית מופרזת, רישומים שגויים בחשבונות, אילוץ הבנק ליטול הלוואות לצורך מימון תכניותחסכון וכדומה. דא עקא, טענות אלה נטענו על דרך הסתם ובאופן כללי והמבקשים לא טרחו לפרט בפרוטרוט פרטי ההגנה לגבי כל עניין ועניין. המבקשים הסתפקו בהפנייה אל תביעה שהגישה המבקשת נגד הבנק להחזרת כספים בגין אותם חיובים ואל חוות דעת של מומחה לניתוח נתונים ובדיקת חשבונות בנקים התומכת באותה תביעה. ברם, המבקש
רשות להתגונן בתביעה בסדר דין מקוצר אינו רשאי להסתפק בהעלאת טענות כלליות בתצהירו, אלא עליו לפרט את העובדות עליהן הוא מבסס טענות ההגנה שלו. אין זה די להפנות אל תביעה אחרת ולחוות דעת חשבונית המצורפת לה, בלי שאותו מומחה יאשר בתצהיר בתיק שבו מבקשים את הבקשה לרשות להתגונן את פרטי החשבונות והחישובים בתמיכה לבקשת רשות להתגונן, שרק אז ניתן לזמן את המומחה לחקירה נגדית. ההלכה היא כי המצהיר חייב בתצהירו להביא את כל אותן העובדות שהוא מבקש להוכיחן ואין לערוך תצהיר ע"י איזכור והפנייה אל מסמך אחר, כגון כי "כל העובדות המפורטות בכתב התביעה הן נכונות". תצהיר כזה פסול ולא יתקבל.
(בפני: השופט בייסקי. 7.7.89).
בש"א 217/89 - עטרת מרדכי בע"מ (בעניין אברהמי ובניו... בע"מ ואח') נגד בנק המזרחי המאוחר בע"מ
*בקשה להצטרף כצד לערעור (בקשה להוספת צר להליך - הבקשה נדחתה).
המבקשת עותרת לצוות להוסיפה כמערערת בערעור אזרחי 261/89 שהגישו אברהמי בע"מ ואח' נגד בנק המזרחי, על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי המחייב את אברהמי לשלם למשיבה סכום של כ-1,700,000 ש"ח בצירוף ריבית והוצאות. את הצידוק לצרפה כמערערת נוספת מנמקת המבקשת בכך, שגם היא, יחד עם המערערים 7-2 בערעור האזרחי הנ"ל, ערבה לאותו חשבון של המערער אצל הבנק אשר בגינו ניתן פסק דין חלקי נגד כל המערערים. במסגרת ערבותה רשמה המבקשת לטובת הבנק משכנתא בדרגה ראשונה על נכסים בבעלותה, ואולם המשיבה בחרה שלא לתבוע את המבקשת לדין יחד עם החייבת והערבים האחרים, אלא העדיפה לפעול נגד המבקשת בדרך של ביצוע משכנתא בלשכת ההוצאה לפועל. משנדחתה ע"י ראש ההוצל"פ בקשה של המבקשת לעכב את הליכי מימוש המשכנתא, סבורה היא כי מן הראוי לצרפה כמערערת "ולו אך מן הטעם שעטרת מרדכי תוכל להיות צד לדיון בבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, התלוייה ועומדת...". מכאן כי הטעם הממשי, ואולי היחידי, לבקשת הצירוף כמערערת, נעוץ בכךכי המבקשת מנסה להשיג בדרך זו עיכוב הליכי מימוש המשכנתא, לאחר שלא הצליחה בכך בלשכת ההוצל"פ ולא ערערה על החלטת יו"ר ההוצאה לפועל. הבקשה נדחתה.
המטרה של הצטרפות לבקשה לעיכוב ההליכים ממילא לא תושג ע"י צירופה של המבקשת כמערערת נוספת, מאחר ובקשת המערערים בע.א. 261/89 לעכב את ביצועו של פסק הדין נשוא הערעור נדחתה כבר בב.ש. 216/89. המבקשת מלינה על כך כי הליכי מימוש המשכנתא נגדה מתעלמים מהליך הערעור התלוי ועומד בביהמ"ש העליון על עצם החיוב כנגד החייבת, ואולם יש לזכור כי על אף הקורלציה הקיימת בין המשכנתא לבין החוב, מהווה משכנתא ערובה אוטומטית לקיומו של החיוב, ולעניין מימושה ודרכי ההתנגדות לכך נקבעו הליכים נפרדים ודרכי ערעור אחרות, שמטרתן לשמור על מעמדה של המשכנתא כבטוחה הניתנת למימוש מהיר. אין למבקשת אלא להלין על עצמה שלא מיצתה דרך הערעורעל החלטת יו"ר ההוצל"פ, אך אין צידוק לצרף אותה כמערערת בערעור כשלא היתה צד לתביעה בערכאה הראשונה. המבקשת אף אינה מפרטת מהות טענותיה היא כנגד החוב שהמשכנתא באה להבטיח. אין זה אותו מקרה נדיר שבו ייתכן וירשו צירופו של צד לערעור, ואף כמשיב ולא כמערער. הכלל הוא כי בנסיבות רגילות תרופתו של אדם שלא היה צד לדיון בערכאה הראשונה היא להגיש תובענה לביטול פסק הדין, במידה והוא פוגע בו.
(בפני: השופט בייסקי. 7.7.89).
בג"צ 277/89 - שימל מאיר נגד חברת ט.וו.א. ואח'
*התערבות בפסיקת ביה"ד לעבודה (העתירה נדחתה).
ביה"ד הארצי לעבודה דחה תביעתו של העותר לקבלת פיצויי פיטורין נוסף על הפנסיה לה הוא זכה, בקבלו בכך ערעורה של המשיבה על פסק דינו שלביה"ד האיזורי לעבודה. העתירה נדחתה. בג"צ אינו יושב לדין כערכאת ערעור על פסק דינו של ביה"ד הארצי לעבודה ועליו לנקוט עמדה בשאלה אם להתערב בהכרעה הנ"ל, בגדר מדיניות ההתערבות של בג"צ בהכרעות ביה"ד לעבודה. מדובר בפרשנותו של סעיף בהסכם עבודה קיבוצי משנת 1972 בין עובדי המשיבה לבין החברה. הפלוגתא היא אם בחוזה העבודה הקיבוצי האמור, שנערך עוד לפני שנכרת הסדר פנסיה שחל גם על העותר,הובטחה גם זכות לפיצויי פיטורין נוסף על הפנסייה או לאו. הפרשנות שאומצה ע"י ביה"ד הארצי לעבודה לגבי נוסחו של ההסכם הספציפי איננה מצדיקה העברת ההחלטה בשבט הביקורת של בג"צ בהתאם לאמות המידה שנקבעו בבג"צ 525/84 (פד"י מ'(1) 673) לעניין התערבות בג"צ בפסקי הדין של ביה"ד לעבודה. מדובר על התקשרות חוזית מוגדרת שאין לה השלכות כלליות ואין לגלות פגיעה, אשר בעטייה מחייב הצדק את התערבות בג"צ.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, קדמי. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד דרור חטר ישי לעותר. 11.7.89).
ע.א. 256/88 - שם טוב שאול נגד וועדת המוניות ואח'
*טענת הפלייה בהחלטת ועדת המוניות (הערעור נתקבל).
וועדת המוניות שנתמנתה לפי תקנות התעבורה תשכ"א-1961 דחתה את בקשתו של המערער לקבלת רשיון להפעלת מונית, משום שהיא סברה, על יסוד תקנה 520(א)(8) לתקנות הנ"ל, כי עקב הרשעותיו בעבירות תעבורה אין להעניק לו את הרשיון. המערער ערער לביהמ"ש המחוזי וטענתו היתה טענת הפלייה. הוא הגיש שורה שלהחלטות שניתנו ע"י וועדת המוניות, אשר לטענתו מצביעות על כך כי וועדת המוניות פועלת לפי קריטריונים מקריים ובהשוואה לכמה מהן הופלה לרעה. נוכח טענה זו הסכימה ב"כ המדינה בביהמ"ש המחוזי כי הערעור יתקבל והעניין יוחזר לוועדת המוניות שתבחן את עניינו של המערער מחדש בהשוואה להחלטות אחרות. המערער לא הסכים להצעה זו וביהמ"ש המחוזי בחן בעצמו את ההחלטות שהובאו לפניו והגיע לכלל מסקנה שניתן להצדיק כל אחת מהן על פי הנסיבות המיוחדות שנדונו באותו מקרה ולפיכך דחה את הערעור. בערעור לביהמ"ש העליון העלה המערער שוב את שאלת אחידות החלטותיה של וועדת המוניות, הערעור נתקבל והתיק הוחזר לוועדת המוניות.
המערער לא ניצל את ההזדמנות שניתנה לו בביהמ"ש המחוזי להגיע לתוצאה של החזרת התיק לוועדת המוניות, ואילו בכך הסתיים העניין ניתן לומר עליו שאינו זכאי לסיבוב חדש של ההתדיינות. אולם מעיון בחומר, ההתרשמות היא כי הטענה שאין הוועדהנוקטת בקריטריונים אחידים לגבי מבקשי רשיון למונית שנרשמו לחובתם עבירות תעבורה, איננה קלוטה מן האוויר. מבלי לנקוט עמדה סופית בשאלה האמורה נראה שעניינו של המערער מצדיק בחינה נוספת ע"י וועדת המוניות, ומטעם זה הוחלט להחזיראת התיק לוועדת המוניות כדי שתדון מחדש בנושא.
(בפני השופטים: ש. לוין, גולדברג, קדמי. החלטה - השופט לוין. עוה"דהורנשטיין וישי גלעד למערער, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבים. 23.7.89).
בש"א 261/89 - שרה פרלמן נגד המפרק של חברת פרחים כץ בע"מ ואח'
*עיכוב ביצוע פס"ד (בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין - הבקשה נתקבלה).
ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשת המפרק של חברת פרחים כץ בע"מ והורה למבקשת, בין היתר, למסור לידי המפרק את ניהולה של חנות פרחים במלון הילטון בתל אביב. ביהמ"ש היה מודע לכך כי מדובר
בחנות המוחזקת בשכירות מתחדשת מזמן לזמן מאת מלון הילטון, ולכן סבר כי למניעת ביטול השכירות בגין שינוי מחזיקים ראוי הוא כי המבקשת תמשיך לנהל את החנות בשמו של המפרק בתנאים שייקבעו ביניהם. על החלטת ביהמ"ש הוגש ערעור ובד בבד ביקשה המבקשת לעכב ביצוע אותו חלק בהחלטה המחייב אותה למסור את ניהול החנות לידי המפרק, וזאת עד שתוכרע המחלוקת בערעור. לגירסת המבקשת יש לה סיכוי טוב לזכות בערעור, כיוון שאין ביסוס לממצא של ביהמ"ש כי היתה זו החברה שניהלה את החנות לפני הגשת בקשת הפירוק נגדה. לגירסת המבקשת היא ניהלה באופן אישי את החנות ואם כי במשך מספר שנים היתה החברה מעורבת בחנות לצורך שמירת המוניטין שלה "כקנין עתיק יומין" של אביה, הרי אין זה פוגע בזכויותיה לגבי החנות עצמה, וחוזה השכירות עם מלון הילטון, הבעלים של החצרים, הוא על שמה בלבד. המבקשת מוסיפה וטוענת כי מימושה המיידי של ההחלטה על כל חלקיה, משמעה סילוק ידה או פינויה מהחנות, והדבר יגרום לה נזק שאינו ניתן לתיקון ובכגון דא מקובל לעכב ביצועו של פסק דין או החלטה עד להכרעה בערעור. הבקשה נתקבלה.
באשר לסיכויי הערעור, שהוא התנאי הראשון שיש לבחון כאשר דנים בבקשת עיכוב ביצוע של פסק דין, כל שניתן לומר הוא כי כנראה היה ערבוב תחומים מסויים בין החברה, שהיא חברה משפחתית, לבין בני המשפחה, בעיקר בנושא המוניטין שראו בו נכס משפחתי. מחלוקת זו ראוייה להבחן בערכאת הערעור. יותר ברורה היא טענתה האחרת של המבקשת כי ביצועה המיידי של ההחלטה על כל חלקיה תסב לה נזק שלא ניתן לתיקון. זאת ועוד, ספק הוא אם המסירה המיידית של ניהול החנות לידי המפרק תהא לתועלת הפירוק. מבחינת המבקשת המשמעות המעשית היא סילוקה מהחנות והמפרק לא יהנה מכך שכן מדובר בחנות המחוזקת בשכירות כשחוזה השכירות הוא על שמה של המבקשת. הוגש מכתב מטעם מלון הילטון המאשר כי החנות הושכרה למבקשת ולא לחברה, והמשכיר מעוניין כי תהא זו המבקשת שתפעיל את החנות בשל כישוריה המקצועיים, ואם תנוהל החנות ע"י גורם כלשהו זולתי המבקשת יבוטל הסכם השכירות. אם אמנם כך יקרה תימצא המבקשת מופסדת לכל אורך החזית וגם למפרק לא תצמח מכך כל תועלת. בנסיבות אלה, וכדי למנוע מצב כי הכל יפסידו את הכל, ראוי לעכב את הביצוע של אותו חלק מההחלטההמצווה למבקשת למסור לידי המפרק את ניהול החנות וכן יש לסייג את האיסור להעביר לאחרים כל כספים שהם שלא יחול על ביצוע תשלומים הקשורים בניהולה השוטף של החנות וכולל שכרה של המבקשת עצמה.
(בפני: השופט בייסקי. 14.6.89).
בש"פ 433/89 - דוב בומשטיין נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (עבירות סמים ודולרים מזוייפים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר, הנתון במעצר עד תום ההליכים, ביקש בביהמ"ש המחוזי לעיין מחדש בצדקת מעצרו וטענתו היא כי אחד משותפיו לביצוע העבירות, חיים אבידן, שוחרר בערובה עקב בקשה מפורשת מצד המדינה. לדעתו, שחרורו של אבידן מחייב, בשל שורת השיוויון, לשחרר גם אותו. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה. העורר ואבידן נעצרו בעיסקאות פליליות שיזמה וביצעה חבורת עבריינים ושבגידרן הומרו דולרים מזוייפים, שסופקו על ידי גורם אחד, בסמים מסוכנים, שסופקו ע"י גורם אחר. העורר ואבידן, שלאיש משניהם לא היו מעורבויות פליליות קודמות, נימנו עם "הדרג המתווך" אשר חיבר בין שליחי הספקים של הדולרים מזה ושל סמים מסוכנים מזה. מדובר איפוא בפשעים חמורים, שדין מבצעיהם להיעצר עד לתום בירור משפטיהם. באת כח המדינה הסבירה כי לא בלב שלם ביקשה מביהמ"ש המחוזי להורות על שחרורו בערובה של אבידן, אלא שהדבר נתחייב מכך כי בשלב חקירתם של המעורבים הבטיח קצין משטרה פלוני לאבידן, כי בבוא העת ישתדל בעבורו אצל
פרקליטות המחוז, למען לא יתבקש צו למעצרו עד לתום ההליכים. אף שקצין המשטרה שנתן את ההבטחה לא היה מוסמך לתיתה - הוסיפה הפרקליטה - הטילה ההבטחה על הפרקליטות, בנסיבות שבהן ניתנה, מחוייבות לנהוג על פיה. עם זאת טענת ב"כ התביעה כי שחרורו של אבידן איננו מצדיק היענות לבקשת העורר לנהוג בו אמת מידה שווה ולהורות גם על שחרורו. שכן עצם החזקתו של העורר במעצר הינה מוצדקת, וכן חלקו של העורר בביצוע העבירות היה גדול מחלקו של אבידן. הערר נתקבל והמבקש שוחרר בערובה.
אפשר שבתחילת הקשר היתה המעורבות הפלילית הפעילה של העורר גדולה מזו של אבידן, אך ככל שמהלכי הביצוע התפתחו והלכו נסגר והלך הפער בין שניהם, וכאשר נלכדו ונעצרו שוב לא היה הבדל המצדיק הבחנה לעניין המעצר. אין בכך כלום שלפי מהות העבירות מוצדק היה לעצור את העורר עד תום ההליכים ושמן הבחינה הזאת לא נשתנה מאומה. אותו דין ממש חל גם על אבידן, אלא שאבידן שוחרר על פי בקשה מפורשת מצד המדינה והשארתו של העורר במעצר מערערת את שורת השיוויון ופוגעת בחזות הצדק. הכלל הוא ששחרורו בערובה של אחד השותפים לעבירה מצדיק, בהיעדר הבחנה בינו לבין האחרים, לשחרר גם את שותפיו. יישומו של הכלל הזה עומד לעיתים בניגוד לאינטרס הציבורי, המחייב לכאורה את החזקת כל המעורבים במעצר, ואעפ"כ יש להקפיד על יישומו של הכלל הזה, שאף הוא בעל משקל נכבד משל עצמו. העניין שיש לציבור במתן החלטות צודקות בעליל ע"י המערכת המשפטית, אשר חשש ההפלייה והשרירותיות אינו דבק בהן, אינו נופל בערכו מהאינטרס של החזקת כל עבריין הראוי לכך במעצר עד תום ההליכים. יישומו של כלל זה, שכוחו עימו גם במקרים בהם נובע שחרורו של אחד העבריינים מהחלטת ביהמ"ש, שהמאשימה הסכימה לה או השלימה עם קיומה, מתחייב בחינת קל וחומר במקרה בו נובע שחרור העבריין מבקשה מפורשת מצד המדינה. לפיכך יש לקבל את הערר ולהורות על שחרורו של העורר בערבות.
(בפני: השופט מצא. עו"ד ישראל קליין לעורר, עו"ד גב' לב און למשיבה. 29.6.89).
בש"פ 407/89 - מדינת ישראל נגד הרצל זגורי
*הארכת מעצר לפי סעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי (בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 54 - המעצר הוארך בחודש אחר).
מעצרו של המשיב כבר הוארך בעבר לפי סעיף 54 והדיון בעניינו טרם הסתיים. אין הדעת נוחה מכך. אולם מסתבר כי בתקופה האחרונה דחה ביהמ"ש לפחות שתי ישיבות מחמת היות הסניגור מעורב בתאונת דרכים, אם כי בנסיבות כאלה היה מקום לחייב את הסניגוריה להעביר את הייצוג לעו"ד אחר ובלבד שיסתיים הדיון. דחיות לא מעטות בתיק נעוצות בעיקר בב"כ המשיב וכעת הגיע הדיון לשלב סופי וליום 19.6.89 קבוע התיק לסיכומים. גם הפעם סבור, משום מה, הסניגור כי מועד זה אינו ריאלי, ואולם צריך להיות ברור שמשנמשך הדיון מעבר לשנה הקבועה בחוק, אין על ביהמ"ש להתחשב יותר בנוחות ב"כ בעלי הדין ועליו לקיים בקפדנות את הדיון מיום ליום ולקדם מתן פסק דין. בנסיבות העניין יוארך המעצר בחודש אחד בלבד.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד גורדון למבקשת, עו"ד שהאב למשיב. 15.6.89).
ע.פ. 540/88 - יהודה חן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (חטיפה לשם סחיטה ושוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער אירגן קבוצה של סכינאים לחטיפת נער בן 16 שנחשד על ידו כי גנב אופניים של בנו. הקבוצה התעללה בנער באיומי סכין ובמכות וכן בכיבוי סיגריות על גופו. נוסף על כך נשדדו מהנער צמיד ושרשרת אשר ענד. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירות של קשירת קשר לביצוע
פשע, חטיפה לשם סחיטה ושוד וגזר לו שלש שנים מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי. הערעור נסב על חומרת העונש והטענה העיקרית של הסניגורים היא כי נפגם הכלל בדבר אחידות העונשים המוטלים בדרך כלל על הנאשמים המעורבים באותם מעשים. הסניגורים מצביעים על כך כי לנאשם אחר באותה פרשה, שהשתתף כמעשים עם המערער, נגזרו 20 חודשים מאסר בפועל ואין צידוק להבחנה משמעותית כזו בעונשים שנגזרו לכל אחד מן הנאשמים. הערעור נדחה.
מקובל הוא להטיל עונשים דומים על אותם מעשים שבוצעו על ידי שניים או יותר, אך במה דברים אמורים - כאשר כל הנסיבות, או לפחות מרביתן, המתייחסות לכל אחד מהמשתתפים, הן זהות מבחינת חלקו של כל אחד במעשים ומבחינת עברו ונסיבותיו האישיות. במקרה דנן נקבע על סמך הודאת המערער כי הוא היה זה שיזם את המעשים והוא גם היה הרוח החיה בביצועם, ואילו השותף רק נגרר אחריו. כך שמבחינת אחידות העונשים אין להקל בעונש. לעצם העונש שנגזר על המערער - מדובר במעשה של בריונות מובהקת וצודקת ב"כ המדינה כי למעשה הקל ביהמ"ש דלמטה עם המערער כאשר גזר את העונש האמור. זאת לאור העונשים הקבועים בחוק על כל אחת מהעבירות בהן הורשע המערער, ובהתחשב בעברו, כשלחובתו שורה לא מבוטלת של הרשעות קודמות. בנסיבות אלה אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: בייסקי, חלימה, מצא. עוה"ד ש. רבלסקי ואטיאס מקסים למערער, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 13.6.89).
רע"פ 73/89 - אמנון חיים שווילי נגד מדינת ישראל
*גרימת מוות בנהיגה (בקשה לרשות ערעור על הרשעה בגרימת מוות בנהיגה - הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בעבירה של גרימת מוות בנהיגה רשלנית לפי סעיף 304 לחוק העונשין. התאונה ארעה בכביש בינעירוני, כביש בית דגן - ראשון לציון, שם נהג המבקש במהירות של 80 עד 90 קמ"ש בשעות לילה. אותה עת חצה המנוח את הכביש משמאל לימין במעבר חצייה הנמצא שם או בסמוך לו. תוך כדי כך נפגע על ידי מכוניתו של המבקש ונהרג. ביהמ"ש קבע כי המבקש יכול היה לראות באורות המעבר של מכוניתו רק מרחק של 30 מטר ואילו במהירות שנסע אין כל אפשרות לעצור תוך מרחק זה. כמו כן קבע ביהמ"ש כי המבקש הבחין במנוח רק ממרחק של עשרה מטרים, דבר המלמד כי לא נהג בתשומת לב מספקת לדרך שלפניו. בכל אלה ראה שופט השלום רשלנות ולכן הרשיע את המבקש. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו של המבקש והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
טוען הסניגור כי שתי הערכאות הראשונות לא ירדו לעמקם של דברים ולא הבינו את הבעייה האמיתית של תאונה זו, היינו טענתו כי התאונה היתה בלתי נמנעת, שכן בנתיב משמאלו של המבקש נסעה שיירת מכוניות נוספת, כשבין מכוניותיה הגיח המנוח בחצותו את הכביש. ברם, לא היה בפי הסניגור הסבר מדוע ראוי עניין זה להיות מובא לפני ערכאה שלישית ומה הוא העניין המשפטי או הציבורי שיצדיק דיון כזה. אפילו היה הסניגור משכנע כי אכן, כטענתו, לא צדקו שתי הערכאות הקודמות, עדיין לא היתה בכך סיבה מספקת להיענות לבקשה. כבר נפסק כי קיומה של שאלה בעלת חשיבות ציבורית או עקרונית המצדיקה דיון בביהמ"ש העליון, היא המבחן היחיד למתן רשות ערעור נוסף ואין לעסוק בשאלה אם צדק ביהמ"ש המחוזי ואם לאו, וכי אף אם תאמר כי ביהמ"ש המחוזי שגה, הרי כבר היו דברים מעולם, ואף ביהמ"ש העליון טעה, לאמור, ריבוי הערכאות איננו מבטיח בעצמו עשיית הצדק.
(בפני: השופט מלץ. עו"ד פסקא למבקש, עו"ד גב' תמר בורנשטיין למשיבה. 13.6.89).
ע.פ. 365/87 - אורי טוז נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת רצח המבוססת על עדויות שותפים לעבירה ואמרותיהם במשטרה (הערעור נדחה).
המערער יחד עם אילן וחיים אהרוני הואשמו על כי בצוותא חדא ביצעו שוד בדירת המנוחה מרים גלילי ובמהלך השוד גרמו למותה על ידי מכות של "נבוטה" שהנחיתו על ראשה. נורית, גרושתו של חיים אהרוני, הואשמה בסיוע לאותו מעשה. כתוצאה מעיסקת טיעון עם המדינה הודו אילן וחיים בחלקיהם במעשה, הורשעו בעבירות שוד והריגה ונדונו לתקופות מאסר ארוכות. גם נורית הורשעה ונגזר עונשה. המערער כפר באשמה, דינו הופרד והואשם בעבירה של רצח לפי סעיפים 300(א)(3) ו-(4) לחוק העונשין, דהיינו גרימת מוות תוך כדי ביצוע עבירה אחרת וגרימת מוות על מנת למלט עצמו מעונש בשל עבירה אחרת שהוא ביצע. אין חולקין כי האחים חיים ואילן אהרוני נכנסו לדירה יחד עם אדם שלישי והמחלוקת היא מי היה האדם השלישי. המדינה טענה כי האדם השלישי היה המערער. הראיות העיקריות לכך היו הדברים מפי השותפים הנ"ל, הן העדויות שמסרו בביהמ"ש, הן האמרות שנגבו במשטרה מאילן והוגשו לביהמ"ש על פי הוראות סעיף 10א' לפקודת הראיות והן דברים המצויים בהקלטות של שיחות שניהלו חיים ואילן איש עם רעהו בעת שהיו עצורים. פרט לעדויות והאמרות הנ"ל היו בפני ביהמ"ש נסיבות התומכות בדברי השותפים לעבירה. הערעור נדחה.
לפי ההלכה יכולות עדויותיהם של שותפים לעבירה להוות סיוע זו לזו, וזה הדין גם באמרות השותפים במשטרה כאשר אלה נתקבלו על פי סעיף 10א' לפקודת הראיות וביהמ"ש ראה בהן עדות אמת. לפיכך אין הסניגוריה יכולה לחלוק על כך שמבחינה משפטית עדותו של כל אחד משלושת השותפים ראוייה לשמש עדות מסייעת לשותפים האחרים, לאחר שביהמ"ש קבע כי גירסות השותפים המפלילות את המערער מהימנות עליו. לכן מעלה הסניגורית טענת "עלילה" העולה, לטענתה, מן התמלילים של השיחות שהתנהלו בין חיים ואילן כאשר היו עצורים. ביהמ"ש היה ער לטענה זו ואין פגם במסקנתו כי התמליל אינו תומך במסקנה כי השניים ביקשו להעליל על המערער. גם הסתירות שמוצאת הסניגורית בעדויות השותפים אין בהן כדי לפסול את העדויות. ביהמ"ש היה ער לסתירות אלה ולא ראה בהן יסוד לפסול עיקרי העדויות המייחסות למערער השתתפות בשוד, כאשר חלקו של המערער התבטא בכך שהיה זה הוא אשר הנחית על ראש המנוחה את המכה אשר גרמה למותה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, בייסקי, גב' וולנשטיין. החלטה - השופטת וולנשטיין. עו"ד גב' אסנת ברתור למערער, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה. 20.6.89).
רע"פ 72/89 - אלי קדם נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת גניבה (הבקשה נדחתה).
ביהמ"ש המחוזי אישר את הרשעתו של המבקש בעבירת גניבה ובבקשה לרשות ערעור מעלה הסניגור טענה שלפיה נפגעו בהליך הערעור זכויותיו הדיוניות של המבקש. הטענה היא כי במהלך הרצאת הטיעון המרכזי על ידי הסניגור העיר לו ביהמ"ש שאין צורך שימשיך בדבריו "הואיל והדברים ברורים וצודקים". ברם, כאשר נכתב פסק הדין בערעור, נדחו כל טיעוניו של הסניגור ובהם גם הטיעון הנ"ל, אשר לדעת הסניגור לא הורצה כדבעי. לדעת הסניגור יש בכך פגיעה חריפה בזכויותיו הדיוניות של המבקש ופגם זה מצדיק הבאת הדיון להכרעה שלישית. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הסניגור הרצה במשך למעלה מחצי יום את טיעוניו ובשלב מסויים, כאשר מצא ההרכב כי הדברים הובנו ואף נראים לכאורה כדברי טעם, הודע לסניגור כי אין טעם שיוסיף ויכביר בדבריו. ביהמ"ש פנה אל התובעת והבהיר לה כי הוא יוצא מהנחה שטענת הסניגור מוצדקת וביקש לשמוע כיצד התביעה מתמודדת עם הקושי שהועלה. בכל אלה אין שמץ של פגיעה בזכויות המבקש. הפסקת טיעונו של הסניגור לא נעשתה אלא לאחר
שטיעונו הובן ע"י ביהמ"ש והרצאתו נתארכה מעבר למה שנראה לביהמ"ש כרצוי. אין זו התרחשות חריגה כי במהלך הטיעון נוטה ביהמ"ש לראות טעם בדברי הטוען, אך לאחר שיקול נוסף ובדיקת מכלול הנסיבות מגיע ביהמ"ש למסקנה הפוכה. יצויין כי גם אם היה במקרה זה פגם דיוני, לא היה בכך כדי לקבל בקשה לרשות ערעור. אמות המידה לצורך מתן רשות ערעור הן שונות מאשר אמות המידה המנחות ערכאת ערעור. משגה דיוני אשר די בו כדי לבטל את הדיון בערכאה הראשונה, אין בו, בדרך כלל, כדי להקנות רשות ערעור.
(בפני: השופט מלץ. עו"ד קאזיס למבקש, עו"ד גב' תמר בורנשטיין למשיבה. 13.6.89).
ע.פ. 336/88 - זאב שוויץ נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהחזקת הירואין שלא לצריכה עצמית וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער נסע ברכב פרטי יחד עם אחרים וכשעוכב הרכב ע"י שוטרים ניסה המערער לבלוע הירואין במשקל של כ-6 גרם. שוטר שהבחין בנסיון וניסה למנוע אותו נושך על ידי המערער באצבעו. על יסוד העובדות האמורות הרשיע ביהמ"ש המחוזי את המערער בעבירות של החזקת סם מסוכן שלא לשימוש עצמי, נסיון להשמדת ראייה ותקיפת שוטר בנסיבות מחמירות. המערער נדון .ל-4 שנים וחצי מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי וכן הופעלו מאסרים על תנאי של 4 שנים כשהם חופפים את המאסר החדש. הערעור מתייחס להרשעה בנושא אחד ולחילופין על חומרת העונש. באשר להרשעה טען הסניגור נגד קביעת השופט כי המערער החזיק בסם שלא לצריכה עצמית. לדעת הסניגור הוכחה טענתו של המערער כי ניזקק בתקופה ההיא לסמים מסוכנים ושאת הסמים שנתפסו ברשותו החזיק רק לסיפוק צרכיו הוא. הערעור נדחה.
בהתחשב בכמות הניכרת של סם שהיה ברשות המערער, כמות העולה על הכמות שלגביה חלה החזקה שהסם לא הוחזק לצריכה עצמית, רבץ על המערער נטל הראייה, לסתור את החזקה ולשכנע את ביהמ"ש כי החזיק בסם לצורך עצמי בלבד. מהכרעת הדין עולה כי השופט סבר שהמערער לא הצליח במשימתו זו. בכך אין להתערב. יתר על כן, בגירסתו במשטרה טען המערער כי איננו משתמש בסמים. אשר לגזר הדין - הסניגור טוען כי מאז תחילתו של ההליך חלו שינויים בנסיבותיו האישיות והמשפחתיות של המערער, הוא נשא את חברתו לאשה וזו היתה בהריון וקיימת תקווה שאחרי שחרורו ימצא את מקומו בחברה טובה. כמו כן, בעטייה של ההרשעה בוטל הרשיון, שמכוחו שוחרר המערער מבית הסוהר שבוע ימים בלבד לפי ביצוע העבירות הנוכחיות, וביטול הרשיון מאריך את המאסר בעוד 13 חודשים. בכל האמור אין כדי להשפיע על מידת ענשו של המערער. לכאורה המערער כמעט ולא נענש בגין העבירות הנוכחיות, שהרי ארבע מתוך 4 שנים וחצי מאסר שהוטלו על המערער יהיו למעשה חופפים מאסר על תנאי שהופעל. העובדה שהמערער ביצע את עבירותיו הנוכחיות רק 7 ימים לאחר שחרורו מן המאסר הקודם יש בו משום פנים לחומרה, והוא הדין בהרשעותיו הקודמות של המערער הכוללות גם עבריינות בסמים מסוכנים .
(בפני השופטים: בייסקי, חלימה, מצא. החלטה - השופט מצא. עו"ד בר חיים למערער, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה. 18.6.89).
ע.פ. 67/89 - אלכסנדר קלמן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוחד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
במסגרת תפקידו כמפקח מטעם פקיד שומה בתל אביב ערך המערער ביקורת פנקסי חשבונות במשרדיה של חברה פלונית ובתום הביקורת ביקש ממנהל החברה שוחד בסך 10,000 ש"ח, תמורת הסכמתו למתן את חומרת מימצאי ביקורת והעלמתם מידיעת מחלקת החקירות של מס הכנסה. מסתבר שממצאי הביקורת
לא היו חמורים כלל, אלא שכדי להשיג את השוחד הציג את המערער בפני המערער נתונים כוזבים. המערער הועמד לדין בעבירה של בקשת שוחד, מרמה והפרת אמונים ונדון לשנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. הערעור הוא על אורך המאסר הממשי וטענותיו של הסניגור הן כי תקופת המאסר הממשי שנגזרה על המערער הינה ארוכה, במידה משמעותית, מן הנורמה העונשית המקובלת לעבירות שוחד; כי בהיות המערער כבן 64, הלוקה במחלת לב קשה ומועמד להינתח ניתוח לב פתוח, מכביד המאסר עליו יותר מאשר על אחרים. הסניגור הסתמך על פסקי דין של בתי המשפט המחוזיים וביהמ"ש העליון במשפטיהם של עברייני שוחד כדי להראות שבכל הפרשיות הסתפקו בתי המשפט בעונשי מאסר בפועל לתקופות קצרות, ובאשר לעניין המצב הבריאותי הגיש הסניגור תעודות רפואיות אשר בחלקן הגדול הגיעו לרשות הסניגור אחרי שנגזר דינו של המערער בביהמ"ש המחוזי. מנגד מסכימה ב"כ המדינה כי משך המאסר הממשי שנגזר חורג לחומרה מן הנורמה הרווחת בעבירות שוחד, אלא שלדעתה, לא העונש שנגזר על המערער טעון תיקון, אלא נורמת הענישה, שאיננה מתחשבת במידה מספקת בפיתויי השוחד ובהכרח להרתיע את עובדי הציבור ממדוחיו. גם גילו ומצב בריאותו של המערער אינם מצדיקים, לדעת התובעת, התערבות, באשר הנתונים האלה היו ידועים לערכאה הראשונה ואף הובאו על ידה בחשבון. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
בנסיבות רגילות לא היה מקום להתערב בגזר הדין. ביהמ"ש לא התעלם מנסיבותיו האישיות של המערער, אלא שראה חומרה מיוחדת בתחבולה שנקט המערער לקידום הסיכוי לקבל שוחד. בכל הנסיבות העונש שנגזר אינו חורג מהמקובל. ברם, בהתחשב בשני שיקולים הוחלט להקל במקצת במאסר בפועל, כמחווה של חסד ורחמים. צודקת ב"כ התביעה כי עובדי ציבור המועלים בתפקידיהם בעבור בצע כסף ראויים לעונשי מאסר חמורים מאלה שהוטלו על שכמותם בעבר. הגיעה השעה להתאים את רמת העונשים בעבירות שוחד לחומרה היתירה של עבירות אלה והצורך להרתיע את הרבים. ברם, הנהגתה של מדיניות עונשית חמורה מבעבר, ביחס לעברייני שוחד, מן הראוי שתיושם בהדרגה. בכגון דא מקובל שלא למצות את הדין עם ראשוני המובאים לדין, אך להשמיע אזהרה באוזני עבריינים בכח. שיקול זה יש בו כדי להביא להקלה מסויימת בעונש המאסר. שיקול נוסף, והוא עיקרי, כרוך במצב בריאותו של המערער. לא כל המידע הרפואי המצוי כיום בפני ביהמ"ש אודות מחלת המערער היה מצוי בפני הערכאה הראשונה והחומר הרפואי שהוגש תומך בסברה שמאסר ממושך עלול להסב נזק למערער. לפיכך הוחלט להעמיד את המאסר בפועל על שנה במקום שנה וחצי.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, ש. לוין, מצא. החלטה - השופט מצא. עו"ד אורי וגמן למערער, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 12.6.89).
בש"פ 400/89 - חובב בן יפת ברזילי נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע מאסר עד לערעור (בקשה לעיכוב ביצוע מאסר עד שמיעת הערעור - הבקשה נתקבלה).
המבקש הורשע בגרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות ונדון לשנה וחצי מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הוא הגיש ערעור על חומרת העונש וכן בקשה לעכב את תחילת המאסר עד להכרעה בערעור. בעיקרה סומכת הבקשה על היותו של המבקש בחור צעיר, בעל רקע אישי ומשפחתי בעייתי במקצת ואין לחובתו שום מעורבות פלילית אחרת זולת זו הנדונה. לדעת שירות המבחן יש למבקש נסיבות אישיות מיוחדות המצדיקות הימנעות מכליאתו כל עוד לא ניתן פסק דין בעניינו בערכאת הערעור. התובעת מתנגדת לבקשה, בטענה שעם מתן פסק הדין יש לבצע את העונש שנגזר ומה גם שהעונש איננו חמור במיוחד, ביחס לחומרת המעשה, וסיכויי הקטנת העונש בערעור קטנים עד מבוטלים. הבקשה נתקבלה.
לכאורה, העונש שנגזר על המבקש הביא בחשבון את נסיבותיו האישיות המיוחדות, וסיכויי הערעור, כלשעצמם, אינם גדולים. אילו היה המבקש נתון במעצר, לא היה מקום לשנות את ההחלטה ולעכב את ביצוע יתרת המאסר. ברם, מאז שחרורו ממעצר כחודש אחרי המעשה הפלילי, מתהלך המבקש חופשי, וגם השופט בגזירת הדין דחה את ריצוי המאסר בשבועות אחדים. בנסיבות אלה יש לדחות את המאסר עד לאחר שיתברר הערעור.
(בפני: השופט מלץ. עו"ד א. שרעבי למבקש, עו"ד גב' מיקי חשין למשיבה. 8.6.89).
ע.א. 610/88 - נתן נוחים קופלוביץ נגד יוספה קופלוביץ ואח'
*הדין החל על בני הזוג בתביעת מזונות
(הערעור נדחה).
המשיבה, אשתו של המערער, תבעה ממנו מזונות. המערער הוא תושב צרפת. השאלה המשפטית המתעוררת בערעור הינה מהו הדין אשר יחול על קביעתה של חובת המזונות ושיעורה, הדין הצרפתי או הדין האישי היהודי. המחלוקת המשפטית עולה על יסוד הפרשנות של החוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) התשי"ט-1959. המערער גורס כי לעניין חובת המזונות יש לאמץ את סעיף 17(א) לחוק הנ"ל, הנושא את הכותרת "משפט בינלאומי פרטי", והקובע כי על חובת מזונות בין בני זוג יחול דין מקום מושבם של בני הזוג, ואם אין להם מקום מושב משותף, יחול דין מקום מושבו של החייב. האשה אמנם מתגוררת זה מספר שנים בישראל וכאן מרכז חייה, אולם מקום מושבו של המערער נשאר בצרפת ומאחר והוא החייב לפי סעיף 17(א) הנ"ל, יש לחתוך את עניין חובת המזונות, לטענתו, לפי המשפט הצרפתי. המשיבה מצידה גורסת כי יש להשען על הפרשנות המשפטית של סעיף 2(א) לחוק הנ"ל הקובע כי אדם חייב במזונות בן זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו והוראות החוק הנ"ל מהתשי"ט לא יחולו על מזונות אלה, ויחולו רק על אדם שאינו יהודי, מוסלמי, דרוזי או חבר אחת העדות הדתיות המפורטות בתוספת לפקודת הירושה, או שלא חל עליו דין אישי. לטענת המשיבה, חובותיו של המערער, שהוא יהודי, לשאת במזונותיה, ייבחנו על פי ההלכה היהודית, והסיפא לסעיף 2(א) הנ"ל הקובעת כי "הוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלה", מתייחסת גם לסעיף 17 שבו, ומכאן כי אין כלל חשיבות, לגבי יהודי, מהו מקום מושבו. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת המשיבה וחייב את המערער בתשלום 850 דולר לחודש למזונותיה של המשיבה. הערעור נדחה.
השאלה אלו מהוראותיו של החוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) התשי"ט-1959, חלות על יהודי, מוסלמי, דרוזי וכו' ומה משמעותן ומטרתן של המילים "הוראות חוק זה לא יחולו", עלתה כבר מספר פעמים בהתדיינויות שונות בפני בית המשפט העליון. בע.א. 250/83 (פד"י ל"ט (2) 113) סוכמה ההלכה המחייבת שלפיה המלים "והוראות חוק זה לא יחולו", שוללות תחולתו של החוק כולו, למעט סעיף 2 שבו, על תביעת מזונות אשר סעיף 2 האמור דן בה. פסק הדין הנ"ל ניתן ברוב של ארבעה נגד אחד (דעת מיעוט של הנשיא שמגר הכותב החלטה זו). לדעת הנשיא שמגר, פרשנות זו אמנם מרוקנת את החוק ממשמעותו וממטרתו, שהרי תוצאתו היא שהחוק האמור, אשר נועד להביא הוראות מתקדמות ומבהירות, לא יחול אלא על קומץ אנשים אשר נער יספרם, שהרי לא יחול על יהודים, מוסלמים, דרוזים וכל חבר עדה דתית מן המפורטות בתוספת הראשונה לפקודת הירושה. אולם, זוהי הלכה מחייבת שזכתה לרוב של ארבעה מתוך המותב של חמישה שופטים שדן בע.א. 250/83 הנ"ל, ועל כן, אין לראות במצב הקיים, מקום לסטות ממנה. גם באשר לשיעור המזונות אין מקום לשוב ולדון בכך, שכן אין ביהמ"ש שלערעור נוטה להתערב בקביעות העובדתיות של ביהמ"ש דלמטה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד אליהו שטרן למערער, עו"ד מ. טורבוביץ למשיבים. 11.6.89).