ע.א. 552/86 - באסם זוהיר קניני נגד מחמוד חמיד נאסר ואח'
*עדיפות זכותו של קונה ראשון של מקרקעין שנמכרו פעמיים, כאשר נרשמה הערת אזהרה ע"י הקונה השני, אך הקרקע טרם נרשמה על שמו(הערעור נדחה).
א. חלקה פלונית (להלן : החלקה) עברה פעולות הסדר ונרשמה על שמו של אחד סעיד חמוד שבינתיים נפטר (להלן: המוריש). בזמן שהמוריש היה עדיין בחיים מכר את החלקה בשלמותה למשיב בתמורה ששולמה למוריש במזומן. מיד לאחר המכירה, ב-1972, עלה המשיב על הקרקע ונהג בה מנהג בעלים. הסכם המכר בין המוריש למשיב אושר ע"י הנוטריון הציבורי ובמסגרת אותו הסכם מינה המוריש את המשיב כבא כוחו לצורך הוצאתה של העיסקה אל הפועל וביצוע הרישום המתאים בשמו של המשיב. עיסקת המכר לא הושלמה ברישום וביום מותו של המוריש עדיין החלקה היתה רשומה בשמו. אחד היורשים (להלן :הבן) מכר ביום 1.4.82 את החלקה בשלמותה למערער ואף חתם על יפוי כח לטובתו. בעשותו כך הסתמך אותו יורש על צו ירושה. הוכח כי אותו צו בוטל מספר חודשים לאחר שהבן מכר את החלקה למערער. צו הירושה מראה בעליל שלבן מגיע רק חלק אחד מתוך 14 חלקים בירושת אביו. לאחר שכבר בוטל צו הירושה רשם הבן את החלקה כולה בשמו, ביום 2.1.84, ובאותו תאריך ממש רשם המערער הערת אזהרה בפנקס המקרקעין על פי הסכם המכר עם הבן. המשיב הגיש תביעה לביהמ"ש המחוזי להכריז עליו כעל הבעלים של החלקה כי קנה מאת המוריש את החלקה, וביהמ"ש נעתר לבקשה. כיוון ששני הצדדים לא רשמו את הזכות בפנקסים החיל ביהמ"ש על המקרה את סעיף 9 לחוק המקרקעין שלפיו אם מתחייב אדם לעשות עיסקה במקרקעין ולפני שנגמרה העיסקה ברישום חזר והתחייב כלפי אדם אחר לעיסקה נוגדת "זכותו של בעל העיסקה הראשונה עדיפה, אך אם השני פעל בתום לב ובתמורה והעיסקה לטובתו נרשמה בעודו בתום לב זכותו עדיפה". הערעור נדחה.
ב. אמנם רשם המערער, הקונה השני, הערת אזהרה ואולם כפי שנפסק "אין הערת האזהרה בבחינת זכות במקרקעין, כי כל עיקרה אינו אלא שיטת מחסום בפני רישום עיסקות במקרקעין למען שמור על כוחו של החיוב החוזי לרישום עיסקה פלונית". השאלה היא אם צדק ביהמ"ש המחוזי בכך שלפי סעיף 9 עדיפה זכותו של המשיב והתשובה לכך חיובית. המשיב תפש חזקה בחלקה מיד עם קנייתה כאמור ומאז הוא מעבדה ונוהג בה מנהג בעלים וכל אשר נותר לו לעשות הוא לבצע את הרישום. על מקרה כגון זה חלה ההלכה כי "התחייבות לעשות עיסקה במקרקעין מעניקה זכות לקונה. זכות זו עומדת על רגליה היא... המחוקק הכריע בדבר, תוך שהעדיף מתן אכיפה לקונה הראשון ולא לקונה השני...".
ג. טוען ב"כ המערער כי התנהגותו של הקונה הראשון פוגעת במתן סעד אכיפה, שכן היתה התרשלות מצידו לרישום החלקה על שמו. לטענתו, אילו רשם הקונה הראשון הערת אזהרה היה מונע את המכירה השניה, ומשלא עשה כן יש לראות במחדלו זה משום התרשלות שבגללה יש להעדיף את זכותו של המערער. בכך מסתמך ב"כ המערער על ד"נ 21/80 (פד"י ל"ה (3) 253) ואולם באותו פס"ד לא הוכרעה שאלת הרשלנות ונאמר שם "מכיוון שכך, אמנע מלדון בשאלה, מה השפעה יש לרישום הערת אזהרה על זכותו של הקונה הראשון אילו ניתן היה לרשום הערת אזהרה". העיקר, בערעור דנא דווקא רשלנותו של המערער היא שגרמה לכפל המכירות. אם היה מבקר בחלקה לפני קנייתה היה מגלה מיד שהחלקה מוחזקת ע"י המשיב המעבד אותה ונוהג בה מנהג בעלים. בנתונים אלה גם אם תתקבל הטענה שהמשיב התרשל כאשר לא רשם הערת אזהרה, עיקר האשם רובץ לפתחו של המערער. מכל מקום העובדות בעניין דנא אינן מתאימות להכרעה בנושא אי רישום הערת אזהרה על ידי הקונה הראשון והשלכתו על התוצאה, ושאלה זו צריכה להשאר בצריך עיון.
ד. המערער מסתמך על סעיף 73 לחוק הירושה האומר כי "מי שרכש זכות בתום לב ובתמורה בסמכו על צו ירושה או על צו קיום שהיה בר תוקף אותה שעה... אין לבטל זכותו או לחייבו שנית אף אם הצו תוקן או בוטל לאחר מכן". סעיף זה יכול היה
לעזור למערער אילו היה מדובר בסכסוך בינו לבין יורש שנפגע ע"י צו הירושה שבוטל. אולם לא זאת המחלוקת נשוא הערעור דנא, שכן אין כאן מחלוקת בין יורש לבין קונה, אלא בין שני קונים, כך שהזכות העדיפה צריכה למצוא פתרונה לפי סעיף 9 לחוק המקרקעין.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, חלימה, גולדברג. החלטה - השופט חלימה. עו"ד מ. וקסמן למערער, עו"ד עסאקלה למשיב. 28.6.89).
ע.פ. 471/88 - פליקס יער נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת שוחד(הערעור נדחה).
א. המערער היה בעל מניות ב"חברת טיולי השלשה" שעסקה בהסעת תלמידי בתי ספר מטעם עירית הרצליה. לפי הטענה נתן המערער שוחד לעובד העיריה (להלן: ברנר) אשר באותה תקופה טיפל בארגון הסעות של תלמידי בתי הספר וגני הילדים מאזורי מגוריהם וחזרה. ברנר טיפל גם בכל הנישאים הנוגעים לנקיונם של בתי הספר וגני הילדים שבשטח שיפוטה של העיריה. לפי האישום הקים המערער ב-1982 חברת מניות לנקיון (להלן: החברה) שהשתתפה במכרזים של עירית הרצליה ואף זכתה במספר מכרזים כאלה. המערער מואשם בכך כי בתקופה הרבלנטית, בין השנים 1981 ו-1984, נתן לברנר סכומי שוחד שנעו בין 3,000 ל-10,000 שקלים כל תשלום, וכן נתן לברנר 500 מניות ממניותיה של החברה. המניות נרשמו על שם אשתו של ברנר מלפני נישואיה (חנה בן ברוך). מרווחיה של החברה דנן שילם המערער לברנר סכומים שונים שהגיעו לפעמים כדי %10 מכלל רווחיה של החברה, וזאת כדי שברנר יעדיף את החברה שאשתו שלו היתה בעלת 500 מניות בה. בגין מעשים אלה הורשע המערער בעבירה של מתן שוחד ונדון לששה חודשים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה נדחה.
ב. הרשעתו של המערער מבוססת על עדותו של ברנר, שהוא עצמו הורשע בביצוע שורה של מעשי שחיתות וקבלת שוחד ובכללן קבלת שוחד מאת המערער. טוען המערער כי מדובר ב"עדות כבושה" שפרטיה התחילו להתגלות רק בנובמבר 1984. כמו כן טוען הסניגור כי בעדות נתגלו סתירות ובקיעים שמחייבים לפסול את העדות ולא להתחשב בתוכנה. ברם, ביהמ"ש המחוזי היה ער לכל אלה ובסופו של דבר החליט להאמין לברנר, לאחר שהלה נתן הסבר סביר לאיחור. בנושא המהימנות היתרון הוא בדרך כלל לערכאה הראשונה ובנתונים הקיימים אין להתערב במסקנת ביהמ"ש המחוזי.
ג. טענה אחרת בפי המערער כי ברנר לא היה חבר בוועדת המכרזים וגם לא בוועדת המחירים של העיריה, ולפיכך אין לייחס לו אפשרות לעזור למערער או שעזר בפועל. באשר לכך הרי כבר נפסק ע"י ביהמ"ש העליון לעניין מי שלוקח שוחד כי המשמעות של "הלוקח שוחד בעד פעולה הקשורה בתפקידו" אינה מתייחסת רק לנסיבות שבהן נעשה המעשה במסגרת התפקידים והסמכויות של העובד, אלא גם כאשר מדובר במי שלוקח שוחד בעד פעולה הקשורה בתפקידו, אף אם פעולה זו איננה בגדר סמכותו, ובלבד שיש זיקה לעובדה שמקבל השוחד מכהן בתפקיד פלוני. דינו של נותן השוחד כדין לוקח השוחד ולכן אין נפקא מינה אם לברנר היו סמכויות ואם היה חבר בוועדת המרכזים או לא. אין גם למצוא פגם בעובדה שביהמ"ש הסתמך על עדותו היחידה של ברנר לצורך הרשעתו של המערער, שהרי במשפט שוחד רשאי ביהמ"ש להרשיע את הנאשם על יסוד עדות אחת, אף אם זו עדות של שותף לעבירה.
ד. אשר לנושא המניות - הקשר שנקשר בין המערער לבין ברנר, גם אם היה קשר עסקי גרידא, יכול להוות טובת הנאה שאסור לתתה לעובד הציבור. הוכח שברנר עמד בראש המחלקה המטפלת בנקיונם של בתי הספר וגני הילדים ולעיתים אף קיזז כספים שהגיעו עבור החברה מהעיריה. משמעות הדבר כי ברנר הוא האיש שמאשר ובודק את החשבונות
מטעם העיריה והוא אותו איש שיש לו חלק בחברה. ואכן, לא במקריות בעלמא השתמשה אשתו של ברנר בשמה שמלפני הנישואין כאשר הצטרפה כבעלת מניות בחברה. נסיבותיה של ההצטרפות יכולות ללמד שמאחורי השימוש בשם זה עומדת המטרה להסיח את דעתם של המעוניינים בדבר מלגלות את האמת. בין אם נתקבלה תמורה עבור 500 המניות שנרשמו בשמה של גב' ברנר ובין אם לאו, אין התוצאה משתנה. מדובר במתן טובת הנאה לעובד ציבור. מכל שכן כאשר משפחת ברנר קיבלה מהחברה כדי %10 מכלל הרווחים.
(בפני השופטים: חלימה, מלץ, אור. החלטה - השופט חלימה. עוה"ד סולימונוב ונאמן למערער, עו"ד הלוי למשיבה. 8.6.89).
ע.פ. 425/88 - איעד אחמד בדיר נגד מרינס ישראל
*תביעה לפיצוי על מעצר ע"י נאשם שזוכה לאחר מעצר של 185 ימים(הערעור נדחה).
א. המערער הואשם בסיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה, בכך שביום 20.12.87 בשעות אחר הצהרים שידל שני קטינים לזרוק אבנים לעבר מכוניות שנעו ליד כפר קאסם. ביום 27.6.88 ניתן פסק דין. ובו זוכה המערער מחמת הספק. עם מתן פסק הדין ביקש הסניגור כי ביהמ"ש יטיל על אוצר המדינה לשלם למערער את הוצאות הגנתו וכן פיצוי עבור 185 ימי מעצר שהמערער היה נתון בהם עד לזיכויו בדין. בקשה זו הסתמכה על הוראות סעיף 80(א) לחוק העונשין הקובע בין היתר כי "משפט שנפתח... וראה ביהמ"ש שלא היה יסוד לאשמה, או שראה נסיכות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו...". בקשת הסניגוריה הסתמכה על כך כי למעשה רק אחד משני הקטינים סיבך לכאורה את המערער בביצוע העבירה הנדונה כאשר מסר באחת מאמרותיו במשטרה כי ביום 20.12.87 בשעה 3 אחר הצהריים נפגש המערער איתו ועם קטין נוסף ושידל אותם לזרוק אבנים כאמור. אותו קטין התכחש בביהמ"ש להודעתו האמורה, וטען כי לא היה למערער קשר לפרשה הנדונה. הקטינים האחרים שלקחו חלק במעשים הנ"ל לא הפלילו את המערער בכלל. לטענת הסניגור העלה המערער מיד עם מעצרו טענת אליבי, היינו כי בתאריך הנדון ובשעות הנדונות עסק בעבודתו בקונדיטוריה השייכת לאחים רוזנפלד. טענה זו, כך נטען, לא נבדקה ע"י המשטרה והיא הוכחה לאחר מכן בביהמ"ש באמצעות האחים רוזנפלד ועל סמך עדויות אלה זוכה המערער בדין. הסניגור סבר כי בנסיבות אלה לא היה יסוד להגשת כתב האישום וביקש פיצוי כאמור. ביהמ"ש דחה את הבקשה בקבעו כי אמנם הוכח שהפגישה בין המערער לבין הקטינים לא יכלה להתקיים בשעה שצויינה אלא שעתיים יותר מאוחר, אך סבר כי ניתן לזכות את המערער מחמת הספק בלבד, כך שהיה יסור להגיש את כתב האישום נגד הנאשם ואין סיבה להטיל על המדינה תשלום פיצוי כלשהו. הערעור נדחה.
ב. אכן, נימוקו של השופט לזיכוי המערער בקיומו של ספק סביר בלבד באשמתו אין לקבלו. עולה ברורות מתיאור הראיות שבפסק הדין שעל סמך חומר הראיות לא היתה כל אפשרות להרשיע את המערער מבחינה משפטית. הראייה המפלילה היחידה נגד המערער היתה הודעת הקטין במשטרה, וכאשר קטין זה שינה טעמו בהופיעו כעד נתקבלה הודעתו כראייה על פי סעיף 10(א) לפקודת הראיות. לפי אותו סעיף אין להרשיע על סמך אמרה שנתקבלה כך אלא אם יש בחומר הראיות דבר לחיזוקה, ועיון בחומר מראה כי לא היה קיים בראיות האחרות דבר כלשהו שיש בו משום חיזוק לראייה האמורה. משמע, שהזיכוי התחייב על פי הדין, ולא היה צורך להיזקק להנמקה כי האשמה לא הוכחה מעל לכל ספק סביר.
ג. אולם בכך אין עדיין כדי לזכות את המערער בפיצוי על פי סעיף 80 לחוק העונשין. באי כח התביעה לא יכלו לדעת מראש שאותו עד קטין ישנה את גירסתו מעל דוכן העדים. כמו כן מתברר שהיו בידי התביעה ראיות מפלילות נוספות אך חומר זה לא
הובא בפני ביהמ"ש, מסיבות שונות, כראייה קבילה. על כן אין לומר כי מלכתחילה "לא היה יסוד לאשמה" וזהו המבחן להפעלתו של סעיף 80(א) האמור. אלא שעל פי סעיף 80(א) רשאי ביהמ"ש לפסוק פיצוי גם אם "ראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת" ואף אפשרות זו ראוייה להיבדק. בהקשר זה נודעת חשיבות מרכזית לטענת הסניגור כי המערער מסר מיד בהודעתו במשטרה כי לא יכול היה בשעה הנדונה לקיים פגישה עם הקטינים שכן עבד אז בקונדיטוריה. טענת אליבי זו, שבעטייה החליט השופט בסופו של דבר לזכות את המערער, לא נבדקה ע"י המשטרה לפני שהוגש כתב האישום ולדעת הסניגור בשל מחדל זה זכאי המערער לפיצוי על תקופת מעצרו.
ד. טענת אליבי המושמעת ע"י נאשם בעת חקירתו חייבת ככלל להיבדק ע"י החוקרים במידת האפשר. אילו היה מסתבר כי טענת האליבי בדבר היותו של המערער מועסק במועד הקובע בקונדיטוריה הועלתה על ידו בעת חקירתו במשטרה, כי גירסה זו לא נבדקה ע"י המשטרה והוכחה במשפט, והיא שגרמה למעשה לזיכויו של המערער, כי אז היה ביסוס לבקשת הסניגוריה. דא עקא, שבטיעונו של הסניגור נפלה טעות. בחקירתו במשטרה אמנם העלה המערער טענת אליבי, אך היתה זו טענת אליבי שונה לחלוטין מזו שנטענה אחר כך בביהמ"ש. בו בזמן שבביהמ"ש טענת האליבי של המערער היתה כי בשעות הקובעות עבד בקונדיטוריה של האחים רוזנפלד, הרי במשטרה אמר כי היה כל הזמן בבית והמשפחה שלו ראתה אותו. אמנם גם טענה זו לא נבדקה, אך היא בוודאי לא יכלה לסייע בידי המערער. טענת ההגנה העכשוית היא כי המערער לא שהה באותן שעות בבית עם משפחתו, משמע שבני משפחתו של המערער, אילו נחקרו, לא היו תומכים בגירסת המערער או היו מוסרים הודעות כוזבות. מכל מקום, לא האליבי המוזכר בהודעה עורר ספקות אצל השופט והביא לזיכוי המערער, ולא עליו ועל אי בדיקתו על ידי החוקרים יכולה הסניגוריה לבסס את דרישתה להעניק פיצוי למערער על פי סעיף 80 לחוק העונשין.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, בך. החלטה - השופט בך. עוה"ד ר. שרון ומ. שרון למערער, עו"ד ש. גורדון למשיבה. 15.6.89).
בג"צ 34/88 - רות שריירמן נגד משרד התקשורת ואח'
*תביעה לשנת שבתון ע"י עובד מחקר שקיבל הודעת פיטורין(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
א. עניינה של העתירה הזכות לשבתון של עובד מחקר שקיבל הודעת פיטורין. העותרת היתה עובדת מחקר במשרד התקשורת מיום 21.9.78. בחודש דצמבר 1984 החלה המדינה בהליכים לפיטוריה, העניין הובא לשתי וועדות פריטטיות וביום 1.11.85 ניתנה לעותרת הודעה כי שמה נכלל ברשימת המפוטרים וכי הפיטורין יכנסו לתוקף ביום 31.1.86. עוד ביום 19.5.85, תוך כדי תהליך הפיטורין, הגישה העותרת בקשה לצאת לשבתון. ביום 13.6.85 קיבלה תשובה שלילית של וועדת ההשתלמות ונימוקיה היו כי "מאחר ושנת השבתון מוענקת לעובד לצורך השתלמותו ובמגמה להעשרת מקום העבודה במידע שרכש כאשר יחזור... הואיל וכוונת המשרד לפטרה... לפיכך אין באישור ההשתלמות כל הגיון...". העותרת פנתה לבית הדין האיזורי לעבודה, וזה קיבל את התביעה וקבע כי וועדת ההשתלמות שקלה שיקולים בלתי ענייניים, כי תכלית השבתון היא "קידומו המקצועי של העובד, וכי לעובדת (הגב' שריירמן) זכות לצאת לשבתון, ולמדינה סמכות... לפטר אותה עם גמר השבתון" ופיטוריה ייכנסו לתוקף יום לאחר שובה מהשבתון.
ב. המדינה ערערה לבית הדין הארצי וכאן נתקבל הערעור ונקבע כי זכות השבתון נמנית על "הזכויות הנילוות" וכי לעובד זכות לצאת לשבתון כל עוד שוררים בין הצדדים יחסי עובד ומעביד. אולם שעה שפיטורי העובד עומדים על הפרק משיקולים רלבנטיים ובתום לב, היינו שלא כדי להתחמק מחובת הענקת השבתון, אין פסול בהחלטת
וועדת ההשתלמות שלא להעניק לעובד שבתון. העניין הגיע בשעתו לבג"צ והוחזר לבית הדין הארצי שחזר ואישר את החלטתו הקודמת. בית הדין הארצי לעבודה הגיע למסקנה כי לכל אורך תקופת השבתון נמשכים יחסי עובר ומעביד ; כי הזכות של מעביד לעשות שימושבכוחו לפטר עובר במסגרת ההסכמים וההסדרים הרלבנטיים היא בגדר מוסכמה ; כי קבלת גירסתה של העותרת שאין המדינה רשאית לשקול את עובדת פיטוריה לעניין יציאה לשבתון, פירושה כפייתם של יחסי עובד ומעביד על הצדדים לתקופת השבתון וכפייה כזאת עומדת בניגוד לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה). ביה"ד בחן אם מגביל "תקנון השבתון" החל על היחסים בין הצדדים את זכות הפיטורין והגיע למסקנה כי אין הגבלה כזו. העתירה נדחתה.
ג. זכות לשבתון אינה זכות אבסולוטית. זכותו של המעביד לפטר גוברת על הזכות לשבתון. הוצאת העותרת לשבתון יומיים לפני כניסת הפיטורים לתוקף, משמעה דחיית מועד הפיטורים, ואפשרות דחייה כאמור בשל יציאה לשבתון איננה מעוגנת בדין החל על יחסי עובד ומעביד. ביה"ד לא יהיה נכון להחיות יחסי עובד ומעביד ולא יאריכם אם הפיטורים היו כדין. מבחינת מהותה המשפטית זכות השבתון במתכונת החלה במקרה דנן, היא זכות חוזית נילווית של העובד, הקמה עם תחילתם של יחסי עובד ומעביד והנמשכת כל עוד יחסים אלה שרירים וקיימים. לפי מהותו ואופיו משרת השבתון הן את מטרותיו המקצועיות של העובד והן את אלו של המעביד. יש בו כדי להביא לקידומו המקצועי של העובד ויש בו גם כדי להעניק תועלת למקום העבודה. המטרה הכפולה משליכה על משך תוקפה ועל דרכי הפעלתה של זכות השבתון. כאשר החוקר פוסק ממילא להיות עובד, רשאי המעביד שלא לאשר שבתון, שהרי לא יוכל להפיק מכך תועלת.
ד. זאת ועוד, השבתון משמעותו היעדר מן העבודה בשכר לשם עריכת מחקר או השתלמות. היעדר בשכר כאמור, איננו מתיישב עם סיומם הבו זמני של יחסי עובד ומעביד. התמשכותו של השבתון מעבר למשך תקופת העבודה יכולה לנבוע רק מהסדרים מיוחדים .
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, מצא. החלטה - הנשיא שמגר. עוה"ד צבי יעקבי וגב' חגית תירוש לעותרת, עו"ד גב' מרים רובינשטיין למשיבים. 5.6.89).
ע.א. 31/85 - בדיר איברהים ופריג' סרור נגד טסה נתנאל ואח'
*אחריות בתאונת דרכים כאשר נהג המכונית שהיה מעורב בתאונה נמלט ואין יודעים מי נהג במכונית(ערעור וערעור שכנגד - הערעור נתקבל והערעור הנגדי נדחה).
א. בינואר 1976 ארעה תאונת דרכים בפתח תקווה כאשר טנדר הנהוג ע"י המשיב 4 חלף באשמורת ראשונה של בוקר בצומת בפתח תקווה והתנגשה בו מכונית פרטית שנכנסה לתוך הצומת תוך התעלמות מתמרור עצור ומעכה את דופנו הימני של הטנדר. נהג המכונית הפרטית הסתלק מהמקום. בטנדר ישבו, מלבד הנהג, שני המערערים ואלה נפצעו והגישו תביעת פיצויים. בביהמ"ש התנהל דיון ממושך בשאלה העובדתית מי נהג במכונית הפרטית בשעת התאונה. זהותו לא נודעה עקב מנוסתו מן המקום. בעל המכונית הפרטית הוא המשיב השני, ואילו זה שהחזיק באותה תקופה במכונית הוא המשיב הראשון (נתנאל טסה). המערערים טענו כי טסה הוא שנהג ברכב בעת התאונה ואילו טסה טען כי הרכב נגנב ממנו לפני התאונה והיה נהוג בידי הגנב. ביהמ"ש המחוזי קבע בהחלטת ביניים כי "טסה לא נהג במכונית. המכונית היתה נהוגה ע"י אדם שהיו לו מפתחות המכונית... מכאן המסקנה הברורה שהנהג במכונית נהג ברשותו של טסה". עוד קבע השופט כי זהותו של הנהג ידועה לטסה וכי יש לטסה עניין לחפות על הנהג. התאונה אירעה לפני כניסתו לתוקף של חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים-תשל"ה וחוק זה אינו חל עליה. קביעותיו של ביהמ"ש היו כי התאונה נגרמה עקב רשלנותו החמורה של נהג המכונית הפרטית ; כי המשיבים 1 ו-2 אינם אחראים שילוחית למעשיו של הנהג, הואיל ולא הוכח
קשר של שליחות בינם לבין הנהג האלמוני; חברת הביטוח "צור", המשיבה 3, אשר הנפיקה את פוליסת הביטוח של הרכב הפרטי, אינה אחראית לכיסוי נזקי התאונה משום שהמבוטח, טסה, אינו אחראי ומשום שלא הוכח כי לנהג המכונית הפרטית היה רשיון נהיגה בר תוקף בזמן התאונה כנדרש בתנאי הפוליסה ; נהג הטנדר בו הוסעו המערערים לא התרשל בנהיגתו ועל כן אין כאן אשם תורם ולפיכך לא חלה גם חבות על חברת הביטוח "יובל" שהנפיקה את פוליסת הביטוח. על סמך קביעות אלה דחה ביהמ"ש את תביעת הפיצויים.
ב. בערעור קובלים המערערים על המסקנה כי טסה אינו אחראי לתאונה ומעלים מספר טענות כנגד קביעתו של ביהמ"ש המחוזי. לטענתם, קביעתו של השופט כי לא טסה נהג ברכב נבעה מדחיית גירסתם של המערערים ומאי הרמת נטל הראייה על ידם, אך קביעה זו התעלמה מקיומה של חזקה עובדתית שלפיה בהיעדר הוכחה סותרת מניחים כי הנוהג ברכב הוא בעליו או נהג ברשותו; על טסה מוטלת בכל מקרה אחריות שילוחית מכח החזקה כי הנהג ברכב הוא שליחו של בעל הרכב ; חברת "צור" אחראית לכסות נזקים שגרם הרכב המבוטח על ידה כל עוד לא הוכיחה שמתקיים אחד מתנאי הפטור הקבועים בפוליסה, במקרה זה את טענתה כי לנהג הרכב לא היה רשיון נהיגה. המערערים אינם קובלים נגד החלטת השופט כי לא היתה רשלנות תורמת מצד נהג הטנדר ולפיכך צורפו נהג הטנדר וחברת הביטוח "יובל" כמשיבים פורמליים לערעור. חברת הביטוח "צור", המשיבה 3, בחששה פן ייקבע בערעור ממצא של אחריות או חבות של טסה והיא תחייב בכיסוי הנזק, הגישה ערעור שכנגד בו היא טוענת לרשלנות תורמת מצד נהג הטנדר ולחובת כיסוי הנזק על פי הפוליסה שהוציאה חברת "יובל". הערעור של המערערים נתקבל והערעור הנגדי של חברת הביטוח "צור" נדחה.
ג. הן טסה והן המערערים הציעו לביהמ"ש גירסאות משלהם בעניין זהותו של נהג המכונית הפרטית, כאשר המערערים טענו כי טסה נהג במכונית ואילו טסה טען כי המכונית נגנבה. שתי הגירסאות נדחו כאמור וביהמ"ש החליט לאמץ גירסה שלישית שלפיה נהג ברכב מאן דהוא ברשותו של טסה וכי טסה יודע את זהותו. לתיזה עובדתית זו לא טען אף צד. יחד עם זאת אין צורך לדון בטענות המערערים בכל הנוגע להפרכת תיזה זו, הואיל וכל כולה נובעת מהמסקנה המשפטית שנבעה מדחיית שתי הגירסאות ומסקנה משפטית זו אין לקבלה. הקביעה המשפטית של השופט היתה כי נטל הראייה מוטל על המערערים להראות כי ברכב נהג טסה, והואיל והמערערים לא הביאו ראייה לכאורה לתמיכה בגירסתם לא הצליחו להעביר את נטל ההוכחה אל טסה ובשל כך דין תביעתם להיכשל. בהחלטתו זו נתפס ביהמ"ש לכלל טעות. ביהמ"ש לא נתן אמון בגירסתו של טסה, אך החליט לאמץ כממצא עובדתי חלק ממנה בקבעו כי לא טסה נהג ברכב אלא מישהו אחר ברשותו. בעשותו כן היה על השופט לנמק מדוע החליט לאמץ חלק מסויים מן העדות. בהיעדר הנמקה כאמור, לא יוכל הממצא העובדתי של השופט לעמוד.
ד. יתירה מזאת, ממצא זה עומד בניגוד לחזקה עובדתית, המוכרת בפסיקה, אשר לפיה, בהיעדר הוכחה סותרת, הנוהג ברכב הוא בעליו או נוהג ברשותו. ההגיון הנעוץ בקיומה של חזקה זו הוסבר בפסיקה והוא כי "בנוהג שבעולם אדם נוסע או ברכבו או ברכבו של מישהו אחר שהירשה אותו לכך. אם טענתו של הנתבע היא כי הנהג השתמש בכלי הרכב שלא ברשות בעליו, הרי הוא טוען למשהו בלתי רגיל, יוצא מן הכלל, ועליו להוכיח את הדבר". (חזקה זו אף אומצה במפורש ע"י המחוקק בתשמ"א אך התיקון בחוק אינו חל על ענייננו). על טסה מוטלת חובת ההוכחה להצביע על אדם אחר כנהג הרכב בזמן התאונה או לשכנע כי הרכב נגנב ממנו ודבר זה לא נעשה על ידו. על כן יש לקבוע כי טסה הוא אשר נהג ברכב בעת קרות התאונה והוא אשר נושא באחריות לגרימת נזקם של המערערים. נהיגתו היתה מכוסה ע"י חברת הביטוח "צור" ויש להטיל עליה את החיוב על פי
הפוליסה. לפיכך הוחזר התיק לביהמ"ש המחוזי שישמע ראיות ויקבע את גובה הנזק ואת שיעור הפיצוי.
ה. חברת הביטוח "צור" מערערת, כאמור, בערעור שכנגד, על הקביעה כי לא היתה רשלנות תורמת מצד נהג הטנדר. המשיבים, נהג הטנדר וחברת הביטוח "יובל", העלו טענה מיקדמית שלפיה אין לחברת הביטוח "צור" זכות להגיש ערעור שכנגד המכוון נגד צדדים שהינם משיבים פורמליים גרידא בערעור העיקרי, ואולם אין צורך להתייחס לטענה זו היות והערעור שכנגד צריך להידחות לגופו של עניין. צדק ביהמ"ש בקביעתו כי לא היתה רשלנות תורמת מצד נהג הטנדר. המכונית הפרטית חצתה את הצומת במהירות לפני תמרור "עצור" בעוד אורותיה אינם דלוקים. נהג הטנדר לא ראה אותה מתקרבת ועל כן לא היה כאן מצב של ניצול רשלני מצידו של זכות הקדימה הנתונה לו. כאשר נכנסה המכונית לא נותר זמן לטנדר לעצור ולמנוע את התאונה.
ו. קושי נוסף שהעלו באי כח הצדדים נוגע לערעור של המערער הראשון בלבד. מערער זה לא הגיש סיכומים וגם כבר אינו מיוצג ע"י ב"כ המערערים, וטוען ב"כ חברת "צור" כי משום כך יש לדחות את ערעורו. גם טענה זו יש לדחות. על פי תקנה 450(3) לתקנות סדר הדין הדנה במצב של אי התייצבות, אין אפשרות של דחיית הערעור עקב אי התייצבות אלא לכל היותר ניתן למחוק את הערעור. המערער הראשון, אשר לא הגיש סיכומים בכתב, כמוהו כמי שלא התייצב ובמצב של אי התייצבות יש בפני ביהמ"ש שלש אפשרויות: בירור הערעור, מחיקתו, או דחייה למועד אחר. לאור נסיבות העניין, ובמיוחד משך הזמן הארוך שעבר מקרות התאונה ועד היום, יש לבחור באפשרות הראשונה, היא בירור הערעור. מכיוון שעניינו של המערער הראשון בשאלת האחריות זהה לעניינו של המערער השני, הרי שהבירור נעשה ועל כן יש לקבל את הערעור גם של המערער הראשון.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עו"ד א. בית הלוי למערער השני, עו"ד ש. ולינק לחברת הביטוח צור, עו"ד מאיר שפירא לנהג הטנדר, עו"ד קרינסקי לחברת הביטוח יובל. 28.6.89).
בש"א 214/89 - משה ישראל גלצר נגד יצחק גלצר
*עיכוב ביצוע פס"ד(בקשה לעיכוב ביצוע של פסק דין - הבקשה נדחתה).
א. אביהם המנוח של בעלי הדין הוריש להם ממון, נכסים וזכויות, בארץ ובחו"ל, ששוויים עולה על 30 מליון דולר. בין השניים פרצו סכסוכים ובהסכמה נמסרה ההכרעה בסכסוכים אלה לבוררות. ניתן פסק בוררים, פה אחד, ובו הוטלו על המבקש חיובים שונים כלפי המשיב, מהם חיובים לתשלום ממון, מהם חיובים למסירת סחורה ומהם חיובים להעברת זכויות בחברות הרשומות במדינות שונות ושהשליטה בהן נתונה למבקש. פסק הבוררות אושר ע"י ביהמ"ש וקביעותיו הן סופיות ומחייבות. המבקש לא קיים את חיוביו על פי פסק הבוררות ואף יזם ונקט פעולות שונות, בכללן פניות מצד חברות זרות, הנתונות לשליטתו, לבתי משפט בבלגיה, שמטרתן הנראית לעין היא להכשיל את מאמצי המשיב לממש חיובים שונים של המבקש שנקבעו בפסק הבוררות. המשיב הגיש לביהמ"ש המחוזי בקשה, בהתאם לפקודת בזיון ביהמ"ש, בה ביקש לכוף את המבקש לציית לצווי עשה, המכוונים כנגדו ושנכללו בפסק הבוררות. הדיון התקיים בהיעדרו של המבקש, שסירב לבוא לישראל כדי להתייצב באופן אישי בביהמ"ש, אך היה מיוצג ע"י פרקליט. ביהמ"ש נעתר לבקשת המשיב ונתן שלשה ציוויים : הורה על מאסרו של המבקש והחזקתו במאסר עד הפסקתן וביטולן של כל הפעולות המבזות שנקט וקיום חיוביו על פי הפסק ; ציווה כי כל עוד לא נאסר המבקש ועד לביצוע מאסרו, יהיה חייב בתשלום קנס של 5,000 ש"ח לכל יום שבו הוא ממשיך בפעולות המבזות; הורה על ירידה לכל נכסי
המקרקעין של המבקש, בהתאם לסעיף 7(2) לפקודת בזיון ביהמ"ש. הוגשה בקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין והמבקש מעלה מספר טענות להצדקת העיכוב. לטענתו טובים סיכוייו לשכנע את ביהמ"ש העליון בערעור כי ביהמ"ש שגה בקבעו שהפעולות שננקטו על ידי חברות הרשומות במדינות אחרות הינן בגדר פעולות מבזות שניתן לזקפן לחובת המבקש, וכן, משהחליט ביהמ"ש לצוות על ירידה לנכסי מקרקעין של המבקש בישראל שוב לא היה מוסמך לצרף לציוויים כפיית המבקש במאסר ובקנס, והקנס שהושת על המבקש בסך 5,000 ש"ח לכל יום הוא כל כך כבד עד שאינו יכול להיחשב סביר, ואם יושאר בעינו עלול הוא להרתיע את המבקש מפני עשיית שימוש בזכותו לערער על פסק הדין. הבקשה נדחתה.
ב. מקומן של כל הטענות והמענות ביחס לכוחו של המבקש להעביר למשיב זכויות בחברות שונות, היה במסגרת הדיון בבוררות ובהליך לביטול פסק הבוררות אשר כלל חיובים מפורשים להעברת זכויות בחברות אלו. ברם, גם לגופן אין בטענות אלה ממש. המבקש הוא בעל שליטה מוחלטת באותן חברות ובידו הכח להפעילן כרצונו. היה, איפוא, בידי המבקש להפעיל את החברות כראוי לשם קיום חיוביו על פי פסק הבוררות. במקום זאת הוא נוקט יוזמה להפעיל את החברות בדרכים המיועדות לאפשר לו להתחמק מקיום חיוביו. אין איפוא סיכויים למבקש להשמע בערעור בטענה כאילו המניעה לקיום חיוביו נובעת מפעולותיהן של חברות שהינן כביכול צדדים שלישיים. עוד יצויין, כי בעצם העובדה שמאמציו של המבקש להכשיל את ביצוע הפסק בא לכלל ביטוי בייזום פניות מצד החברות לבתי המשפט בחו"ל, אין כדי לנקות את פעולותיו מאופיין המבזה. הפנייה לבימ"ש נוכרי, בבקשת סעד ביחס לעניין שהדיון בו תלוי ועומד, או שהוכרע בו, בביהמ"ש בישראל, לא בכל הנסיבות היא מותרת.
ג. אשר לטענה כי בצוותו לרדת לנכסי מקרקעין של המבקש מיצה ביהמ"ש את סמכותו ואין הוא מוסמך עוד לכוף על המבקש ציות לפסק גם באמצעים אחרים, המנויים בפקודה, מאסר או קנס - גם טענה זו יש לדחות. כאשר מי שביהמ"ש מבקש לכוף עליו ביצוע חיובים באמצעות הפקודה יושב בחו"ל, הוסמך ביהמ"ש "ליתן צו המטיל קנס או מאסר ככל אשר ימצא לצודק, או לצוות שיינתן כתב ירידה לנכסיו". מדובר אמנם בדרכי כפייה חלופות, אך ביהמ"ש מוסמך לשקול את נקיטתן במקביל, או נקיטת האחת מהן, על פי צרכיו ונסיבותיו של כל מקרה נתון. יש שהממרה הינו בעל נכסי מקרקעין בישראל, ששוויים עולה על שווי חיוביו, ודי בירידה לנכסיו כדי לכפותו לציית לפסק הדין ולמלא את חיוביו, ואז ממילא אין צורך בנקיטת אמצעי כפייה נוספים. לא כזה הוא המקרה הנדון כאשר נכסי המקרקעין כבר עוקלו לשם גביית חיובים כספיים שאף מקורם בפסק הבוררות, ובנסיבות אלו צדק ביהמ"ש שלא הסתפק במתן צו ירידה לאותם נכסים מעוקלים והורה על נקיטת אמצעי כפייה נוספים.
ד. אשר לטענה כי הקנס כבד מנשוא ולפיכך יש לעכבו עד לשמיעת הערעור - גם טענה זו יש לדחות. ראשית, שיעורו של הקנס שנקבע הביא בחשבון את מידת ההנאה הכלכלית שמפיק המבקש מהמריית ציוויי פסק הבוררות הנאמדת במליוני דולרים ; שנית, לנוכח העובדה שהמבקש נמנע מלבוא לישראל, מחשש שייאסר, נראה שהקנס הוא אמצעי הכפייה האפקטיווי העיקרי שניתן לתלות בו תקוות מעשיות; שלישית, אין ממש בטענה כי אי עיכובו של ביצוע הקנס עלול להרתיע את המבקש מפני ניצול זכותו לערער על פסק הדין. גם אילו עוכב ביצוע הקנס עד להכרעת הערעור לא היה בכך כדי לפטור את המבקש מתשלום מלוא הקנס עד ליום ההכרעה אם יידחה ערעורו. המבקש איננו נטול אמצעים לתשלום הקנס. מאידך, אם יערער המבקש על פסק הדין וערעורו יתקבל, ולפחות במובן זה שהקנס יבוטל או יופחת, יוחזר לו כל מה ששילם מעבר למה שיחוייב.
(בפני: השופט מצא. עו"ד יצחקי למבקש, עו"ד דן אבי יצחק למשיב. 12.6.89).
רע"א 241/89 - יעקב הראל נגד יעקב פאר ואח'
*דחיית בקשה לבטל פסקי דין כאשר הבקשה הוגשה באיחור ללא הסבר סביר (הבקשה נדחתה).
המבקש עותר למתן רשות לערער על דחיית בקשתו לבטל שני פסקי דין, שניתנו נגדו על פי צד אחד; בהודעות לצד שלישי שהוצאו נגדו על ידי המשיב הראשון. נימוקי ביהמ"ש המחוזי מקובלים הם ואין סיכוי שההחלטה תיהפך בערעור. לא זו בלבד שבקשת הביטול הוגשה, ללא כל הסבר קביל, באיחור זמן ולא הובא "טעם מיוחד" לאיחור, אלא שלא הוסבר בתצהירו של המבקש מדוע לא הגיש את תצהיריו ולא השתתף בדיון עד לחודש מאי 1988 כאשר נשמעו ההוכחות. כל ההסברים הם באשר לתקופה מסויימת באמצע שנת 1987, בה לקה המבקש בהתקף לב, אך אין הסבר ממשי לגבי מחדליו לאחר מועד המחלה. הרושם שנתקבל לפי קביעת ביהמ"ש היה שהמבקש "ישב על הגדר" והמתין לראות באיזו מידה ייפגע מההליכים שהתנהלו בביהמ"ש. אמת, בבקשה לביטול פסק דין עשוי ביהמ"ש להחשיב יותר את סיכויי ההצלחה של המבקש מאשר את הסיבות למחדלו, אך במקרה דנן, כשלא ניתן כל הסבר של ממש למחדל, רשאי היה בית המשפט המחוזי לדחות את הבקשה בשל כך בלבד.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד צ. לבני למבקשים. 23.6.89).
בש"פ 318/89 - דוד מוטי ברסקי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (תקיפה וגרימת חבלה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בשורה של עבירות תקיפה וגרימת חבלה בנסיבות מחמירות, נהיגה בחוסר זהירות ברכב ללא רשות, תקיפת שוטר, איומים, פציעה בנסיבות מחמירות, השתתפות בתיגרה, קבלת דבר במרמה, בריחה ממשמורת חוקית ותקיפת שוטר בנסיבות מחמירות. רובם של האישומים קשורים במעשים של השתוללות, תקיפות ואיומים שנעשו בארבעה אירועים בפאב מסויים, ומיעוטם משנעצר העורר ע"י המשטרה. ביהמ"ש המחוזי הורה ביום 5.3.89 לעצור את העורר עד תום ההליכים. משנקבע התיק לשמיעת הוכחות כעבור זמן ניכר, ליום 24.9.89, פנה הסניגור בבקשה לעיון חוזר במעצר. ביהמ"ש המחוזי התלבט רבות עובר למתן החלטתו, במיוחד בגלל גילו הצעיר של העורר ומצבו המשפחתי, וכן משום שעד המעשים האמורים לא היה לעורר כל עבר פלילי. אף על פי כן, החליט ביהמ"ש המחוזי להורות על המשך המעצר. הערר נדחה.
אין הסניגור טוען באשר לקיום הוכחות לכאורה, וכל טיעונו הוא בקשר לקיומה של אלטרנטיבה אחרת במקום מעצר מאחורי סורג ובריח. לפי הצעתו תושג מטרת המעצר ע"י מעצר בית בשעות הלילה, ערבות גבוהה ועבודה בשירות מעבידו ובפיקוחו. הנימוק העיקרי לבקשה, שהעורר מלאו לו זה עתה 18 שנה, הוא יתום מאב ואמו סובלת מנכות קשה מאד. בנסיבות אלה, אכן, קיימים לבטים רבים אם להאריך את המעצר ולולא האלימות המופלגת שבמעשים המיוחסים לעורר וריבויים, ייתכן, ובגלל הנסיבות המיוחדות, היה מקום להיענות לערר. ברם, בהתחשב, כאמור, באלימות ובריבוי המעשים, וכן בכך שלפי דברי התובע עד אחד מעשי התביעה מפוחד ומוכן לשנות עדותו, מפחד נחת זרועו של העורר וחבריו, אין באמצעי האלטרנטיבי של מעצר בית כדי לבטל את החשש של סכנה לשלום הציבור ושיבוש הליכי משפט, ואין מנוס מדחיית הערר. בינתיים הוקדם הדיון בחודשיים ואם ימשכו הדיונים מעבר לזמן סביר פתוחה תהיה בפני העורר הדרך לבקש עיון חוזר.
(בפני: המשנה לנשיא אלון. עו"ד לנשטיין לעורר, עו"ד גורדון למשיבה. 2.6.89).
ע.פ. 503/88 - בנימין דוד נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד מזויין) (ערעור על חומרת העונש א העונש הוקל במקצת).
המערער הורשע על פי הודאתו בעבירות של שוד מזויין, החזקת נשק ושימוש ברכב ללא רשות, הכל יחד עם נאשם אחר שהשתתף עימו בביצוע העבירות הנ"ל. הודאתו של המערער נעשתה במסגרת עיסקת טיעון, שבה הסכימה התביעה שלא תבקש עונש העולה על חמש שנות מאסר, שבחלקו יהיה מאסר בפועל ובחלקו מאסר על תנאי. ביהמ"ש המחוזי ציין בנימוקי גזר הדין כי נראית לו עיסקת הטיעון וגזר למערער מאסר של 5 שנים שמהם יהיו 34 חודשים מאסר בפועל ו-26 חודשים מאסר על תנאי. כן הטיל על המערער עונש של פסילה מלהחזיק ולקבל רשיון נהיגה לתקופה של 5 שנים מיום גזר הדין. הערעור על חומרת העונש מתמקד כולו בעונש הפסילה. העונש הוקל במקצת.
טענתו העיקרית של הסניגור היא כי לעניין עונש הפסילה לא היה לו, למערער, "יומו בביהמ"ש", שכן עונש זה לא נדרש ע"י התובעת בביהמ"ש המחוזי ולא הוזכר כלל בעיסקת הטיעון. מאחר שכך, טוען הסניגור, לא יכול היה המערער לטעון לעניין זה ולנסות לשכנע את ביהמ"ש שאין להטיל עליו עונש כזה, או לפחות לצמצם את תקופתו. עוד מוסיף הסניגור כי עונש הפסילה יפגע קשות באפשרות השיקום של המערער לאחר שישתחרר מכלאו, שכן בפועל נהיגה היא כישורו היחידי להתפרנס. הטענה הנ"ל של הסניגור נכונה רק במירה מסויימת. המערער הורשע, כאמור, גם בעבירה של נהיגה ברכב ללא רשות ועל עבירה כזו קבע המחוקק חובה להטיל, בנוסף על כל עונש אחר, עונש של פסילה בפועל מלהחזיק ברשיון נהיגה לתקופה שלא תפחת מששה חודשים. עונש פסילה אף היה צפוי מהוראות סעיף 43 לפקודת התעבורה. מכאן, שחייבים היו המערער וסניגורו דאז לקחת בחשבון, במסגרת הטיעונים לעונש, את העובדה שגזר הדין יכלול פסילה לתקופה מסויימת. עם זאת, מן הדין, בנסיבות עניין זה, להקל במידת מה על אפשרויותיו של המערער להשתקם לאחר שישתחרר מכלאו. לפיכך נתקבל הערעור באופן חלקי ועונש הפסילה הועמד על 3 וחצי שנים מיום מתן גזר הדין וזאת במקום תקופה של 5 שנים.
(בפני השופטים: חלימה, מלץ, מצא. החלטה - השופט מלץ. עו"ד ז. זילברשטיין למערער, עו"ד גב' תמר בורנשטיין למשיבה. 1.6.89).
בש"פ 379/89 - איברהים סרואת חג'אזי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (נהיגה בשכרות, גרימת מוות, הפקרת הקרבן) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר נהג תחת השפעת אלכוהול ובצורה מסוכנת וגרם להריגתו של ילד, הפקיר את הקורבן על הכביש, הסתלק מהמקום ונסע לכפר מגוריו מבלי להגיש עזרה לנפגע שנותר על הכביש. משנתפס על ידי המשטרה התכחש להיותו מעורב במעשה. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה. צדק השופט כי יש במעשיו של העורר משום אלימות או אכזריות אשר גם התיקון של סעיף 21א' לחוק סדר הדין הפלילי מצדיק מעצר ער תום ההליכים. מי שכך נוהג וכך מתנהג לאחר אירוע תאונה קטלנית מהווה סכנה לציבור, ואין כל ערובה לכך כי אם יורשה העורר להלך חופשי לא ימשיך לנהוג רכב גם אם רשיונו יישלל זמנית. לפיכך יש לדחות את הערר.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד דלאשה לעורר, עו"ד גב' בורנשטיין למשיבה. 5.6.89).
בג"צ 130/89 - אחמד שמלה ונמר שואהנה נגד מפקד כוחות צה"ל באיזור יו"ש
*הריסת מבנים לפי תקנה 119 לתקנות ההגנה (העתירה נדחתה).
עניינה של העתירה החלטת המשיב להפעיל את סמכותו לפי תקנה 119 לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945, ולהרוס שני מבנים בכפר חלת. כל מבנה משמש
מקום למגורי משפחת אחד העותרים. הרקע להחלטה טמון בפעילותם העויינת והאלימה של שני בניהם של העותרים אשר התגוררו בבתי ההורים הנ"ל. כפי שעולה מכתבי האישום, שהוגשו כנגד שני הבנים, היו אלה חברים בהתארגנות מקומית שכינתה עצמה "הנשרים של אבו-ג'יהאד" ואשר שמה לה למטרה לפגוע בכוחות הבטחון ובתושבים מקומיים החשודים בעיניהם כמשתפי פעולה עם השלטונות. במסגרת זו השתתפו שני הבנים הנ"ל בייצור מספר רב של בקבוקי תבערה וביידויים בצוותא עם אחרים, במספר הזדמנויות, לעבר בתיהם וכלי רכבם של חשודים בשיתוף פעולה. העצורים הניחו מחסומי אבנים כדי למנוע יציאת פועלים מקומיים לעבודה בישראל, עצרו כלי רכב מקומיים וחיפשו אחרי אנשים החשודים בשיתוף פעולה עם השלטונות, ובמספר מקרים הוציאו את החשודים ושרפו את מכוניותיהם וכן פגעו בהם. העותרים השמיעו טיעוניהם נגד הפעלת התקנה לפני נציג המינהל האזרחי וגם העלו השגותיהם בכתב אך ההשגות נדחו. העתירה לבג"צ נדחתה.
ב"כ העותרים ביקשה לתת את הדעת על הפגיעה החמורה בעותרים ובמשפחותיהם הצפוייה מהפעלת סמכות ההריסה. אין ספק שיש ממש בדבריה. דא עקא, מול אלה ניצבת חומרתם המפליגה של המעשים שעשו בניהם של העותרים, לרבות נסיון להצית את מי שנחשד על ידי הנ"ל בשיתוף פעולה עם המשטרה. נוכח מעשים אלה רשאי היה המשיב לשקול את הפעלת הסמכות המוקנית בידיו לפי הדין המקומי, ואין להתערב בהחלטתו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא אלון, חלימה. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב' פליציה לנגר לעותרים, עו"ד גב' יוכי גנסין למשיב. 28.6.89).
בג"צ 228/89 - פתחי עבדאללה מחמוד אלג'מל נגד שר הבטחון
*הריסת מבנים לפי תקנה 119 לתקנות ההגנה (העתירה נדחתה).
עניינה של העתירה החלטה, לפי תקנה 119 לתקנות ההגנה, להחרים ולהרוס ברפיח בית מגורים המכונה בית פטמה אלג'מל, שם אמו של העותר. לפטמה הנ"ל מספר בנים ובכללם העותר ושני בנים שהיו מעורבים בדרגה זו או אחרת בפעילויות אסורות והם מוחמד וערפאת. מוחמד ברח באביב 1987 ממעצרו בכלא עזה ובמאי 1987 השתתף יחד עם אחר בשורה של מעשי טרור מטעם ארגון הג'יהאד האיסלאמי ובכללן הרצח של סרן רון טל והנחת מטען צד בכביש העוקף של עזה. מוחמד נהרג לאחר מכן בהתנגשות עם חיילי צה"ל. האח ערפאת נתון במעצר מאז שנת 1987. הוא הואשם בחברות בארגון הטרור א-צאעקה, במסגרת זו תכנן הריגת שני משתפי פעולה עם השלטונות, באימונים צבאיים במסגרת הארגון א-צאעקה, בנסיונות לרכישת נשק ובמתן סיוע לאחיו מוחמד הנ"ל ולשניים נוספים שברחו יחד עמו מן הכלא. כן נטל חלק בהנחת מטען החבלה הנ"ל, החזיק ברשותו או היה שותף להחזקת כלי יריה, רימוני יד ותחמושת וכיוצא באלה פעולות. הבן פתחי, העותר, נפגש גם כן עם אחיו והבורחים, והאם פטמה נפגשה עם הבורחים ושימשה מקשרת בין מוחמד לגורמים מקומיים בגי'האד האיסלאמי. משהחליט המשיב להרוס את הבית עתרה האם לבג"צ ביום 9.10.87 ואז הוצא צו ביניים נגד הריסת הבית. טענה מרכזית של העותרת בהשגותיה היתה כי לאחר שהבן מוחמד נמלט מהכלא הוא לא שב לבית המשפחה. לבסוף סוכם בין ב"כ העותרת לבין פרקליטות המדינה כי העתירה תמחק וכי אם תהיה כוונה להרוס את הבית תנתן לעותרת הודעה מראש. עברו שנה ושלשה חודשים ושוב נמסרה לעותרת הודעה על הכוונה להחרים את הבית ולהרסו. הפעם הסתמכה החלטת ההריסה על פעולותיו של הבן ערפאת שהתגורר בבית. לטענת העותר ההחלטה להרוס בית איננה "החלטה צפה" שניתן להעבירה מחשוד לחשוד לפי הנוחיות. תגובת המשיב היתה כי נוכח המעשים החמורים המיוחסים לערפאת, שהיה מתגורר בבית בזמנים הרלבנטיים לענייננו, הונחה תשתית מוצקה להפעלת סמכותו לפי תקנה 119 לתקנות ההגנה. העתירה נדחתה.
לאור אופי פעילותו של ערפאת, ובין היתר, השתתפותו בהנחת מטען חבלה ותכנון הריגת משתפי פעולה נתקיימו במקרה דנן נסיבות בהן רשאי היה המפקד הצבאי להפעיל סמכותו לפי תקנה 119. מדובר על פעולות שנועדו לקפח חיי אדם ובמקרה דנן יש ראיות על קשר של שלשה מיושבי הבית עם מוחמד בעת שהלה היה בשיא פעילותו החבלנית. השאלה המיוחדת למקרה זה היא מה המשמעות לכך שהשלטונות מתכוונים עתה להפעיל את סמכותם לפי תקנה 119 בשל אירועים שאירעו בשנת 1987 ונתגלו כבר אז. בנסיבותיו של מקרה כגון זה בא יסוד הזמן לידי ביטוי בשני נתונים אשר הם לעתים מנוגדים מבחינת מגמתם. מחד גיסא, יש סיבה שבהגיון ובסיבתיות בין מערכת הנסיבות המולידה את ההחלטה להפעיל את הסמכות לבין מועד הביצוע של ההחלטה. מאידך גיסא, יש נטייה טבעית של הרשות השיפוטית שלא להוליך להסדרים שיהיה בהם כשלעצמם משום שלילת זכות השימוע והזכות להגיש השגה או ערר. הפתרון הסביר וההוגן הוא באיזון ההולם שבין שתי המגמות, היינו בקביעת זמן המבטא קשר הגיוני בין הסבה למסבב והמותיר זמן מספיק לקיום זכות השימוע או הערר. עצם ההשהייה במקרה כגון זה שבפנינו איננה בגדר שיהוי במובנה המשפטי. יש להניח שכל דחייה בהפעלת הצו היתה לרצון לדיירי הבית ולא הועלתה כל טענה שנגרם לעותר נזק כלשהו בשל עצם ההשהייה. בהתחשב בשיקולים האמורים אין להתערב בהחלטת המשיב בשל חלוף הזמן בלבד. לגוף העניין מדובר במעשים חמורים אשר שימשו יסוד למתן הצו של המשיב ואין עילה שבדין לפסילת שיקוליו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא אלון, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב' לאה צמל לעותר, עו"ד עוזי פוגלמן למשיב. 19.6.89).
בג"צ 888/88 - מוחמד דערוש ג'ראדאת נגד מועצת התכנון העליונה ואח'
*הריסת מבנה שנבנה ללא רשיון (העתירה נדחתה).
העותר בנה ללא רשיון מבנה בשטח של 144 מטר. ננקטו נגדו הליכים בהתאם לחוק התכנון והבניה, ניתן צו להפסקה של הבנייה ולהריסת המבנה. עתירת העותר לביטול ההחלטה נדחתה. לפי תכנית מתאר איזורית לירושלים, המבנה נבנה על חלקה באיזור חקלאי, ולאור התכנית החלה על החלקה, אין כל סיכוי שהעותר יקבל היתר בניה. אכן, מתגבש תכנון חדש של האיזור על ידי הגורמים המוסמכים על מנת להגדיל את שטחי הבניה, דא עקא, שגם על פי התכנון המתגבש, נמצא שטח החלקה הנדונה מחוץ לתחום המיועד לבינוי. פירושו של דבר, שגם לאחר אישור התכניות המתגבשות אין סיכוי שינתן היתר לבניית המבנה שבנה העותר. עמדת מועצת התכנון העליונה היא שנגד בנייה שאינה כדין לפי התכנון התקף, ושלפי תכניות המתאר המתגבשות לא תותר גם בעתיד, יש לנקוט בהליכים הקבועים בדין, ויש לפעול לאכיפת החוק. אין מקום להתערבות בג"צ בעמדתה זו של המשיבה. לכך יש להוסיף כי בעתירת העותר היתה הצהרת עובדות שאינה מגלה את העובדות לאמתן. חוסר נקיון הכפיים, די היה בו לדחות העתירה, ובפרט שמדובר בעובדה שיכולה להיות מכרעת לתוצאתה של העתירה. עם זאת, ולאור חומרת התוצאה לגבי העותר, הוחלט להכנס לגופם של דברים והמסקנה היתה לדחות את העתירה כאמור.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, חלימה, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד חדד לעותר, עו"ד בלם למשיבים. 20.6.89).
ע.א. 420/86 - ברכה קידר נגד אברהם סגמן
*בקשה לחלק בירושה לפי סעיף 55 לחוק הירושה (ידועה בציבור) (הערעור נדחה).
ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המערערת לזכותה בירושת המנוח דוד סגמן ז"ל, מכח סעיף 55 לחוק הירושה, בטענה שהיתה ידועה בציבור שלו. הערעור נדחה. מערכת היחסים שבין המנוח והמערערת השתרעה על שני פרקי זמן. האחד, בהיותם
בארץ, והשני, בהיות המנוח ממלא תפקיר בחברת "אל על" בהולנד. מתוך הראיות עולה שהיו יחסי קירבה בין המנוח והמערערת, שאינם בגדר יחסי פילגשות גרידא. דא עקא, כי על פי ממצאיו של ביהמ"ש, ככל שהם נוגעים לתקופה הראשונה בארץ, "במשך כל התקופה האמורה הוסיף המנוח ללון בנפרד מן המבקשת בדירתו... לילות אחדים בכל שבוע... דירה זו, שהמנוח לא חדל מלהחזיק בה, גם שימשה כמענו הידוע היחידי". די בממצא זה כדי להשמיט את היסוד של "חיי משפחה במשק בית משותף" שעל בני הזוג לחיות, כדי שייכנסו לגדרו של סעיף 55 לחוק הנ"ל. משנשמט הבסיס להחלתו של הסעיף האמור בתקופה הראשונה, ממילא אין ביחסים שבתקופה השניה כדי להועיל למערערת. גם מתקופה זו נעדר המרכיב של מגורים משותפים, כשהקשרים התבטאו בביקורים שלה בהולנד, נסיעות משותפות שלה עם המנוח, וביקורים שלו לעתים מזומנות לימים ספורים בארץ. גם אם ניתן היה לראות את היעדר המגורים המשותפים בחו"ל בתקופה השניה כבא מכורח הנסיבות, ובכך אין מציאות זו שונה מן המציאות שלעתים נוצרת בנסיבות דומות בין בני זוג נשואים, הרי לצורך הפעלת סעיף 55, על המערערת היה להוכיח כי קדמו לאותה תקופה חיי משפחה במשק בית משותף בינה לבין המנוח, וזאת לא הוכיחה המערערת.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עוה"ד דב ישראלי ורפי קריסטוף למערערת, עו"ד אילן שילה למשיב.10.7.89).
ע.א. 62/87 - זלדה וליאון סטריט נגד שמחה סבג
*מתן רשות להתגונן (הערעור נתקבל).
בחוזה מכר דירה שנכרת בין המערערים לבין המשיב נקבע סכום פיצויים מוסכם למקרה של הפרת החוזה. המשיבה טענה להפרה יסודית של החוזה על ידי המערערים ועל הפרה זו השתיתה עילת תביעה, בסדר דין מקוצר, לקבלת סכום הפיצויים המוסכם. ההפרה היתה, לטענת המשיבה, אי ביצוע תיקוני ליקויים שונים בדירה, אותם חייבים היו המערערים לבצע על פי המוסכם בחוזה. הרשם מינה מומחה ועל פי חוות דעתו נקבעה העלות של ביצוע התיקונים ויש מחלוקת בין הצדדים לגבי מידת החיוב שבחוות דעת זו לעניין עלות התיקונים, כאשר לטענת המערערים נמנעה מהם חקירת המומחה לה היו זכאים. ביהמ"ש המחוזי נתן למערערים רשות להתגונן בחלק מן התביעה וביחס לחלק האחר נתן פסק דין חלקי שלפיו חוייבו המערערים לשלם למשיב כ-12,000 ש"ח. הערעור נתקבל.
מבלי לדון במחלוקת שבין הצדדים באשר למידת החיוב שבחוות דעת המומחה, די בכך שהרשם מצא כי לאור חוות הדעת יש למערערים הגנה לכאורה כנגד התביעה לתשלום הפיצויים המוסכמים. כך נמצא על ידו, נוכח האפשרות שבנסיבות המקרה נקבע הפיצוי המוסכם ללא יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של הנזק. משקבע כך, והואיל ותביעת המשיבה היתה לקבלת הפיצויים המוסכמים, מן הראוי היה ליתן למערערים רשות להתגונן בפני התביעה כולה. שאלת שיעורה של ההפחתה מהשיעור המוסכם של הפיצויים, כמו ההכרעה הסופית בשאלה אם המערערים זכאים להפחתה כזו, מקומה ושעתה בדיון שיתקיים לגופם של דברים. לפיכך יש לתת למערערים רשות להתגונן בפני התביעה כולה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, אור. עו"ד דניאל שרפמן למערערים, עו"ד ניסים צפרירי למשיבה. 16.7.89).
ע.א. 661/87 - דב גרנות נגד אפרים וחיים איש שלום
*בקשה לביטול הסכם בוררות מן הטעם שפסק הבורר לא ניתן תוך 3 חודשים מקיום הישיבה הראשונה של הבוררות (הערעור נדחה).
בעלי הדין היו שותפים אשר פירקו את השותפות ביניהם והסכימו על מסירת חילוקי הדעות ביניהם להכרעתו של בורר. ביום 23.1.85 הוסכם על מינויו של עו"ד פלוני כבורר. לגירסת המערער זומנו פרקליטי הצדדים לישיבה במשרדו של הבורר בסמוך למינויו, אלא שב"כ המשיבים לא הופיע לישיבה. ביום 24.5.87, היינו כעבור למעלה משנתיים ממינויו של הבורר ומקיום הזימון לישיבה במשרדו של הבורר, זימן הבורר שוב את בעלי הדין ל"ישיבה ראשונה לדיון בכל סדרי ניהול הבוררות ליום 15.6.87...". את זאת עשה הבורר לאחר שהמשיבים הגישו לו כתב תביעה. המערער פנה לביהמ"ש ועתר כי יוצהר על בטלותו של הסכם הבוררות. הבקשה נסמכה על האמור בפיסקה ט"ו של התוספת לחוק הבוררות שלפיה "על הבורר לתת את פסק הבוררות תוך 3 חודשים מהיום שהתחיל לדון בסכסוך, או שנדרש להתחיל לדון בו ע"י הודעה בכתב של בעל הדין". הטענה היא, כי הבורר התחיל לדון בסכסוך ולא נתן את פסק הבוררות במועד. טענה זו נשענת על הפסיקה שלפיה "כרגיל, מתחיל המניין מהישיבה הראשונה..." ולטענת המערער הישיבה הראשונה התקיימה סמוך למינוי הבורר כאשר ב"כ המערער הופיע לישיבה וב"כ המשיבים לא הופיע. ביהמ"ש המחוזי דחה את טיעונו של המערער וקבע כי מניין 3 החודשים האמור בפיסקה ט"ו הנ"ל טרם החל משום "שלא יכולה הישיבה להחשב ישיבה ראשונה, אם לא נאמר בה דבר, לא נעשה בה דבר והבורר אף לא שוחח עם הצד או הצדדים שהופיעו...". לפיכך דחה ביהמ"ש את הבקשה והערעור על כך נדחה.
על פי העובדות זומנו בעלי הדין לישיבה במשרדי הבורר אך זו לא התקיימה. לא הוחלפו דברים בין ב"כ המערער לבין הבורר באותה הזדמנות בה המתינו לבואו של הצד השני. בנסיבות אלה ודאי אין לומר כי הבורר "התחיל לדון בסכסוך" כאמור בפיסקה ט"ו הנ"ל. אין לחשוש מכך כי צד לבוררות יוכל לגרום לסחבת בהליכי הבוררות ע"י כך שישלוט על פתיחת מירוץ הזמן הקבוע בחוק ע"י אי הופעתו, שכן לפי פיסקה ט"ו יכול בעל דין למסור הודעה בכתב לבורר בה הוא נדרש להתחיל לדון בסכסוך, ובמקרה זה מניין שלשת החודשיים מתחיל מהיום בו נדרש הבורר להתחיל לדון.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ארנולד מאירוביץ למערער, עו"ד מיכאל אדירעם למשיבים. 22.6.89).
בש"פ 436/89 - דורי עופר נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סחיטה באיומים)
(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל). העורר הואשם בעבירה של סחיטה באיומים בניגוד לסעיף 423 לחוק העונשין וביהמ"ש המחוזי הורה לעצרו עד תום ההליכים. הערר נתקבל. צודקת התובעת כי מדובר במקרה של ביצוע עבירה באלימות, ובנסיבות מסויימות זוהי עילה מספקת לצוות על מעצר עד תום ההליכים על פי סעיף 21א'(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 9). אולם לא בכל המקרים מתחייב מעצר כזה אך ורק משום השימוש באלימות, ועדיין על בית המשפט לראות את מלוא הנסיבות. בענייננו אמנם מוכתם עברו של העורר גם בעבירת תקיפה והסגת גבול פלילית, אך בסך הכל עברו אינו מכביד ביותר. העבירה דנן בוצעה על רקע ספציפי של נסיון להחזיר תכשיטים ממושכנים, ובהתחשב בעובדה שהעורר עובד כעת בצורה מסודרת נראה כי ניתן להשיג את מטרת המעצר בתנאים מגבילים כאמור בסעיף 21א'(ב) של החוק הנ"ל. לפיכך יש לשחרר את העורר בערובה.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד אלי כהן לעורר, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה. 3.7.89).