ע.א. 652/87 - דרויש חברה לקבלנות ובניין בע"מ נגד דור וטינה זנגי
*הוצאת חלק מהרכוש המשותף ע"י הקבלן כאשר הדבר לא הוסדר בחוזה מכירת היחידות בבית המשותף לפי חוק המכר(הערעור נדחה).
א. על פי חוזה מיום 2.6.83 רכשו המשיבים מאת המערערת חנות בת כ-35 מ"ר (להלן: הממכר) בקומת קרקע של בניין שנבנה ע"י המערערת. על פי היתר הבנייה ניתן היה להקים על החלקה מספר דירות ובקומת הקרקע חנות שהיא הממכר. על אף האמור בהיתר בנתה המערערת בקומת הקרקע 3 חנויות, בהן הממכר ועוד שתיים ללא היתר. בשנת 1984 הוגש כתב אישום נגד המערערת ועל פי גזר הדין חוייבה להרוס את שתי החנויות הנוספות. המערערת הרסה חנות אחת ולגבי החנות השניה ניתן ביולי 1985 היתר לפי חוק התכנון והבניה. באשר לחנות זו (להלן: החנות) נטושה מחלוקת בין המערערת לביןהמשיבים. לטענת המשיבים לא צויין במפרט, המהווה חלק מן החוזה שלהם, כי המערערת מתכוונת להוציא מן החלקים של הרכוש המשותף את שטח החנות ועל כן ביקשו להכריז עלהחנות כחלק מהרכוש המשותף. את הבקשה הגישו המשיבים בדרך המרצה. ביהמ"ש המחוזי נתן הצהרה שלפיה החנות שנבנתה מהווה חלק מן הרכוש המשותף והערעור נדחה.
ב. המערערת הגישה תצהיר תשובה בו טענה כי על פי סעיף 6א' של החוזה בינה לבין המשיבים רשאית היא לשנות תוכניות הבנייה המתייחסות לבנין, וכן להוציא שטחים מן הרכוש המשותף, כל עוד שטח הממכר (היא החנות של המשיבים) תהיה בת 35 מ"ר והשטח לא ישונה. עוד טענה המערערת כי בעת רכישת הממכר ידעו המשיבים כי המערערת מקימה יחידה נוספת - היא החנות. לטענתה מהווה החנות יחידה נפרדת ואינה חלק מן הרכוש המשותף. טענה נוספת בפי המערערת כי כאשר רכשו המשיבים את הממכר כבר היתה החנות בנוייה ויש על כן לפחות הסכמה מכללא למצב הקיים, דהיינו קיום החנות הנוספת. לטענת המערערת באו המשיבים בחוסר תום לב לביהמ"ש וחוסר תום הלב שולל סעד הצהרתישהוא סעד הנתון לשיקול דעת ביהמ"ש. טענות הערעור העיקריות הצטמצמו בשלב הסיכומים לאלו בלבד: אין המשיבים זכאים, בנסיבות העניין, לסעד הצהרתי במסגרת המרצת פתיחה, בשל חוסר תום לב; מאחר והסעד ההצהרתי אינו מהווה "סוף פסוק" בהתדיינות בין הצדדים יכולים המשיבים לתבוע סעד מהותי כדבר שבזכות בהליך רגיל;ביהמ"ש לא ביסס את ממצאיו העובדתיים על תצהירי הצדדים בביהמ"ש שתכנם לא נסתר ובהסתמך על תצהירי הצדדים מנועים המשיבים מלתבוע סעד הצהרתי. המערערת מבקשת להסתמך על הליכים משפטיים שננקטו על ידי המשיבים אחרי הגשת הערעור, כדי ללמוד מהם שהבקשה לפסק דין הצהרתי לא היתה בגדר סוף פסוק, אלא רק מעין שלב התחלתי לפעולות משפטיות נוספות. לגירסתה אין ביהמ"ש נענה לבקשה בדרך המרצה שהיא רק אמצעי לפתיחת הליכים נוספים בהם ניתן לנקוט מעיקרה בשלב האמור. אין להתערב בפסקהדין.
ג. לגופו של עניין, מדובר במקרה - שהוא שיגרתי למדי לאחרונה - בו ביקשה המערערת לעקוף את הוראות חוק המכר והצווים שיצאו מכוחו. סעיף 6 לחוק המכר קובע הוראות ברורות באשר להוצאת חלקים מן הרכוש המשותף, וכל נסיון להמלט מן הסייגים שנקבעו בהוראת החוק ע"י הכללת הוראות כלליות וסתמיות בחוזה המכר, לא יכול היה להצליח. אשר לשאלה הדיונית, היינו עניין מתן הסעד ההצהרתי, הרי היה בבקשה כפי שהוגשה, לכאורה, נושא שלם ומוגדר שיכול היה להיות ראוי ומתאים, לפי אופיו, להצהרה בקשר לזכויות קנייניות. עניין פיצול הסעדים לא התעורר כלל בשלב האמור והוא צריך להבחן, אם בכלל, בהליך נוסף אם ינקט. מכל מקום, הגשת תובענה אחרי תוםההליכים בבית משפט קמא, אינה מלמדת לעניין זה מאומה ואינה צריכה לשמש עילה להתערבות בימ"ש שלערעור בשיקול דעתה של הערכאה הראשונה שדנה בבקשה לפסק דין הצהרתי, אחרי שנתנה דעתה לכל הטענות המשפטיות בקשר לנסיבות בהן נענית בקשה לפסקדין הצהרתי. (המשיבים ביקשו להתיר השלמת טיעונם אחרי תום הסיכומים, אך לא
המתינו להחלטה בדבר בקשתם זו וצירפו לתיק חומר נוסף. לפיכך לא זכו בהוצאות למרות דחיית התביעה).
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד א. אברמוב למערערת, עו"ד י. צוקרמן למשיבים. 19.7.89).
ע.פ. 431/88 - ישראל אברמזון נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת מרמה בנסיבות מחמירות, כאשר הנאשם קיבל אופציה לרכישת דירה ומכר את הדירה בלי שהתכוון לממש את אופציית הרכישה(הערעור נדחה).
א. בשנת 1981 היה אחד גולוסיאן הבעלים, בין היתר, של דירת חדר במבנה בשכונת עזרא בתל אביב (להלן: הדירה). למערער היתה אופציה לרכוש דירה זו תוך תקופה של שנה. הוא לא ניצל את האופציה בתוך אותה תקופה. כעבור זמן מה, כשהוברר לו באמצעות מתווך, שהמתלונן מוכן לרכוש את הדירה חתם המערער על זכרון דברים (להלן: זכרון הדברים) עם גולוסיאן, ביום 12.12.83, על אופציה לרכישת הדירה תוך חודש. בו ביום, חתם המערער על חוזה עם המתלונן שלפיו העביר את זכויות הבעלות שלו בדירה למתלונן. זכרון הדברים נחתם במשרדו ובנוכחותו של עו"ד אדורם, ואילו החוזה נחתם במשרדו של עו"ד גלרנטר בנוכחות שני המתווכים. מרכישת הדירה ומכירתה לא היה המערער מרוויח דבר, ולהיפך ייתכן והיה עוד מפסיד על העיסקה. על אף שהזכויות שהיו למערער לאחר חתימת זכרון הדברים היו של אופציה, הרי בחוזה הוא הציג את עצמו כמי שיש לו זכויות בעלות. המתלונן שילם בו ביום את מלוא התמורה ואילו המערער לא העביר לגולוסיאן כל סכום על חשבון האופציה, לא מימש את האופציה ולאחרשעבר החודש עזב את הארץ. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירה של מרמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין, ודן אותו ל-18 חודשים מאסר בפועל ו-18 חודשים מאסר על תנאי, וכן הפעיל מאסר על תנאי של 18 חודשים בחופף. הערעור מתייחס להרשעה והוא נדחה.
ב. המדינה ייחסה למערער מעשי מרמה בכך שעל אף שהזכויות שהיו לו בדירה היו זכויות של אופציה, הציג את עצמו בחוזה כבעלים של הדירה, עובדה שלא היתה אמת, וכן ייחסה המדינה למערער את המרמה בכך שבעת שחתם על החוזה עם המתלונן, כבר אז לא התכוון לנצל את זכות האופציה לפי זכרון הדברים לרכישת זכויות הבעלות. באשר למרמה שיוחסה למערער בהציגו את עצמו כבעלים של הדירה יש לקבל את ערעורו של המערער. כפי שהוברר, בעת המפגש אצל עו"ד גלרנטר הוצג בפני הנוכחים זכרון הדברים כחוזה המשקף את זכויות המערער בדירה. המערער אף הציע שאם יש ספק לגבי טיב זכויותיו בדירה ניתן להתקשר לעו"ד אדורם ולברר עמו את טיב זכויותיו בדירה. עו"ד גלרנטר התקשר לעו"ד אדורם ובירר עמו פרטים הנוגעים לזכויות המערער בדירה. אכן, בחוזה מצהיר המערער על בעלותו בדירה, אך בנסיבות המקרה אין לבודד את האמור בחוזה כאילו הצהרת המערער על בעלותו בדירה עומדת לבדה. יש לקרוא את האמור בחוזה לאור מסירת זכרון הדברים לעורך דינו של המתלונן. אם מסתכלים כך על פני הדברים אין לייחס למערער מרמה כאילו הציג בצורה כוזבת את זכויותיו בדירה.
ג. נותרה השאלה אם בחתמו על החוזה ובקבלו כספים מאת המתלונן לא התכוון המערער כלל לממש את זכותו לפי האופציה ובכך התנהג במרמה. אין ספק שבחתימתו על החוזה יש לראות הצגת דברים מצד המערער שעל פיה הוא מתכוון לעשות להעברת זכויות הבעלים בדירה אל המתלונן. אם יתברר שכוונה כזו לא היתה לו כבר בעת חתימת החוזה, כי אז החתימה על החוזה וקבלת הכספים על חשבון הדירה מן המתלונן היתה התנהגות שבמרמה. בעניינים בהם נדרשת הוכחת כוונה או הלך מחשבה של נאשם, לעתים לא קל הדבר להוכחה, ובמקרים כאלה נזקק ביהמ"ש לא אחת לראיות בדבר התנהגותו של הנאשם, נסיבות אחרות הקשורות למעשיו והתנהגותו, בנסיון להסיק מכל אלה את כוונתו של
הנאשם בשעת מעשה. לעתים, התנהגותו של אדם בסמוך לאחר שנטל על עצמו התחייבות יכולה ללמד על היעדר כוונה לעמוד בהתחייבות שנטל על עצמו. בענייננו הסיק ביהמ"ש, על סמך התנהגותו של המערער בנסיבות המקרה, שהמערער כלל לא התכוון לממש את זכות האופציה שעמדה לו לפי זכרון הדברים, ואכן על פי עובדות המקרה כפי שהוכחו צדק ביהמ"ש המחוזי במסקנתו.
ד. בקשר לכך יש להדגיש את העובדות, הנימוקים והשיקולים הבאים: הכספים שהגיעו למערער לפי החוזה שולמו ע"י המתלונן לעו"ד גלרנטר עבור המערער. המערער קיבל מגלרנטר מתוך הכספים האמורים כ-1,405,000 שקל אך הוא לא שילם מתוך סכום זה כל תשלום לצורך מימוש האופציה שהיתה לו; מאז נחתם זכרון הדברים לא נפגש המערער כלל עם גולוסיאן ולא היה לו כל קשר עמו; המערער לא הודיע למתלונן דבר על אי מימוש האופציה, לא במהלך החודש בו עמדה לו האופציה ולא לאחר מכן עד שעזב את הארץ; כל העיסקה הכפולה של המערער, רכישת הדירה על פי זכרון הדברים ומכירתה למתלונן היתה עיסקה שלא היה צפוי בצידה כל רווח למערער ואף היה יוצא נפסד ממנה. המערער אינו זר לעסקי מקרקעין והעובדה שעל אף זאת חתם על החוזה יש בה כדי להוסיף חיזוק לראיות המצביעות על היעדר כוונה לרכוש את הדירה על יסוד זכרון הדברים, ומסמך זה לא שימש אלא כדי לשכנע את המתלונן להתקשר עמו בעיסקת רכישת הדירה על פי החוזה. בנסיבות אלה אין להתערב בהחלטת ביהמ"ש להרשיע את המערער בעבירת מרמה. אין חולקין על כך כי אם אשם המערער בעבירת מרמה הרי זו נעברה בנסיבות מחמירות, זאת לאור התכנון של המערער וכלל נסיבות המקרה.
(בפני השופטים: ברק, אור, מצא. החלטה - השופט אור. עו"ד גב' לוי הלחמי למערער, עו"ד גב' רבקה לוי למשיבה. 18.7.89).
בג"צ 189/88 - ועד מקומי נאות הככר ואח' נגד שר הפנים ואח'
*בחירות למועצה האיזורית תמר(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
א. המועצה האיזורית תמר (המשיבה מס' 2 - להלן המועצה) כוננה ע"י שר הפנים בשנת 1956, ומאז היא מהווה מועצה ממונה. המועצה כוללת בתחומה את שלשת הישובים העותרים, נאות הככר, נוה זהר, עין תמר וכן את הקיבוץ עין גדי ואת עין חצבה. כן מצוי בתחום המועצה איזור סדום שבו נמצאים מתקניה של חברת מפעלי ים המלח בע"מ (המשיבה מס' 5). לאחרונה הוחלט על קיום בחירות למועצה ושר הפנים הוציא צו בו קבע כי המועצה תהיה מורכבת מ-9 נציגים והם נציגי הישובים ונציג אחד שייצג את איזור סדום. השר קבע מודד של 100 תושבים לכל נציג, ועל כל פנים לא פחות מאשר נציג אחד לכל מושב. התוצאה היא ש-4 ישובים (שלשת העותרים) ועין חצבה ישלחו כל ישוב נציג אחד ואילו קיבוץ עין גדי שיש לו למעלה מ-400 תושבים ישלח 4 נציגים. נציג התשיעי יהיה נציג איזור סדום. העותרים טוענים כי המודד הראוי הוא 200 תושבים לכל נציג, כפי שהמליצה המועצה האיזורית תמר - המלצה שלא נתקבלה ע"י שר הפנים. כן מבקשים העותרים לבטל את מעמדה של עין חצבה ואת הצו המסמיך את שר הפנים למנות למועצה נציג שייצג את איזור סדום. טענת העותרים היא כי אם המודד יהיה 100 תושבים לציר יהיו למושב עין גדי 4 נציגים ויחד עם נציג איזור סדום יהיה רוב לישוב עין גדי. לטענת העותרים אין המודד עומד במבחן הסבירות. העתירה נדחתה.
ב. אין להתערב בשיקול דעתו של שר הפנים בקביעתו את המודד הכללי. שיטת הבחירות למועצה האיזורית משלבת על פי הצו של שר הפנים ייצוג גאוגרפי עם הקצאה יחסית של נציגים בהתאם לגודל אוכלוסיית הבוחרים שבמקום, והיא מגלמת את העקרון שבבחירות דמוקרטיות. לפיכך נקבע שכל ישוב באיזור, יהא קטן ככל שיהא, זכאי יהיה לפחות
לציר אחר במועצה האיזורית, ומאידך זכאי כל איזור, כהגדרתו בצו, היינו כל ישוב, לבחור נציג אחד לכל מודד כללי שבמספר תושביו, ובכך מתבטאת הקצאת הנציגים היחסית במועצה. גישתו של שר הפנים שהבטיח ייצוג הולם של כל ישוב גם יחסית למספר תושביו, כשמאידך היה ער לצורך שלא ליתן בידי קיבוץ עין גדי שליטה במועצה, על אף שאוכלוסייתו מונה כ-%65 מכלל בעלי זכות הבחירה למועצה, היא גישה נכונה. אילו היו קובעים מודד כללי של 200 תושבים, כמוצע ע"י העותרים, היה המודד מעניק לקיבוץ עין גדי שני נציגים בלבד מתוך 7 חברי מועצה, והרי זה ייצוג שאינו הולם לפי כל קנה מידה סביר. בקיבוץ עין גדי 416 תושבים בעוד שבעין חצבה 9 תושבים, בעין תמר 38 תושבים, בנאות הכיכר 119 תושבים ובנווה זוהר 60 תושבים. ייצוג של 2 נציגים לעין גדי רחוק מחלקו היחסי באוכלוסיית האיזור.
ג. טענה אחרת העלו העותרים נגד מעמדה של עין חצבה כ"ישוב" בתחומי המועצה. לדעת העותרים מדובר בחווה חקלאית פרטית בבעלות כ-3 משפחות וחווה כזו אינה עומדת בקריטריונים של ישוב במדינת ישראל. גם טענה זו של העותרים יש לדחות. הישוב עין חצבה הוכר כ"ישוב" בתחומי המועצה כבר ב-1976 וב-1977 מונה לה ציר במועצה הממונה. מאז ובמהלך כל התקופה הארוכה של ההיערכות לבחירות, שהחלה ב-1986, לא פנו העותרים אל שר הפנים וביקשו את שינוי מעמדה. רק משנקבע המודד הכללי ורק לאחר שהוגשו שתי עתירות שנושאיהן קשורים לבחירות, נעורו העותרים והעלו את השגותיהם נגד ההכרה בעין חצבה כישוב. לנוכח השיהוי הרב בהעלאת הדרישה, והעיתוי בו בחרו העותרים להגיש את העתירה, מן הראוי לאמץ את עמדת שר הפנים כי אין טעם שיצדיק עיכוב נוסף בתהליך הבחירות וכי טענותיהם של העותרים לביטול מעמדה של עין חצבה כישוב יוכלו להתברר, לאחר הבחירות, בהליך המפורט בסעיף 3 לצו המועצות המקומיות (מועצות איזוריות-תשי"ח). עיכוב נוסף בקיום הבחירות עקב מחדלם של העותרים לפנות לשר מבעוד מועד, יש בו פגיעה באינטרס של המשיבים, ושל כלל תושבי האיזור, כי ענייניהם במועצה האיזורית לא יוכרעו עוד בידי נציגים ממונים, אלא בידי נבחריהם. ברם, לא רק טענת השיהוי מביאה לדחיית העתירה בעניין הישוב עין חצבה. בעתירתם לביטול מעמדה של עין חצבה כ"ישוב", אין העותרים מבקשים דבר לעצמם, ואין העתירה מגלה כי נגרם להם נזק כתוצאה ממעמדה זה של עין חצבה. העותרים מבקשים לשלול זכות מעין חצבה בלי שיצביעו כי זכות זו פוגעת בזכותם שלהם.
ד. אשר לעתירת העותרים נגד מינוי נציג למפעלי ים המלח - העותרים אומרים כי הם כשלעצמם מוכנים כי תנתן נציגות לאיזור סדום במועצה, ובלבד שיוסדר העניין באורח חוקי. לטענתם אין מינוי נציג לחברה עומר היום במבחן החוק. אכן, אין זה סביר כי למפעלי ים המלח, אשר להם זכות ראשונים להתפתחותו של האיזור, לא תנתן זכות הבעת דעה במועצה, גם אם אין בהם בעלי זכות בחירה. השאלה מתמקדת בשאלת סמכותו של שר הפנים להתקין חקיקת משנה שתאפשר מינוי נציג במועצה נבחרת. לטענת העותרים אין שר הפנים מוסמך, על פי פקודת המועצות המקומיות (נוסח חדש) תשכ"ה, למנות נציגים למועצה נבחרת, וכי "ייצור כלאיים" של מועצה איזורית שחלקה נבחרת וחלקה ממונה אינו אלא פרי חקיקת משנה בלתי חוקית ובלתי סבירה. גם טענה זו יש לדחות. על פי לשונו של סעיף 2 לפקודת המועצות המקומיות לא רק שאפשרית חקיקת משנה המצדיקה במקרים חריגים למנות נציג או נציגים בצידה של מועצה נבחרת, אלא שהדבר מתחייב כדי שהמועצה תענה על דרישות הצדק והסבירות בנסיבות העניין. יש לעיתים הכרח לשלב בגוף נבחר נציג או נציגים ממונים, אם משום מהות המשרה שהם נושאים והחשיבות המיוחסת לעמדתם, אם כדי לאפשר ייצוג למגזר שאינו נוטל חלק בבחירות, כשהיעדר נציג כזה מן הגוף הנבחר עלולה לפגוע באותו מגזר, ואם כדי להבטיח שהגוף הנבחר
יוכל למלא את תפקידיו באופן תקין. השפעתם הניכרת של מפעלי ים המלח על התפתחות איזור המועצה וצביונו, מכניסה את המקרה לגדר המקרים החריגים בהם יעשה שר הפנים שימוש בסמכותו להוסיף נציג למועצה הנבחרת ואין לראות את החלטתו כחסרת סבירות.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, גב' וולנשטיין. החלטה - השופט גולדברג.26.7.89).
ע.א. 740/86 - יגאל תומרקין נגד אליקים העצני
*הוצאת שם רע ע"י כתיבת מכתב לתובע ועליו כתובת ZK קרית ארבע ZK(הערעור נתקבל).
א. המערער הינו צייר ופסל ולעתים מושך בעט פובליציסטי בעיקר כדי להביע את השקפותיו הפוליטיות נגד ישוב יהודה ושומרון ע"י יהודים. את השקפותיו אלה הוא מביע לעיתים קרובות בצורה בוטה וגסה ביותר. המשיב הינו עו"ד המתגורר בקרית ארבע, חברון, בה הוא מכהן כחבר המועצה המקומית וידוע בציבור כאחד מראשי הדוברים למען ישוב יהודה ושומרון ע"י יהודים. בראשית שנת 1984 שיגר המערער אל המשיב מכתב שהיה נתון במעטפה סגורה והכתובת על המעטפה היתה "לכבוד עו"ד אליקים העצני KZ קרית ארבע KZ ליד חברון הגדה המערבית". האותיות הלטיניות "KZ" המופיעות משני צידי המלים "קרית ארבע" הן נשוא הסכסוך. המשיב הגיש לביהמ"ש המחוזי בירושלים תביעה נגד המערער לתשלום פיצוי בגין הוצאת שם רע כאשר הוא טוען כי האותיות "KZ" המופיעות על המעטפה הינן ראשי תיבות של 2 מילים בגרמנית שתרגומן הוא "מחנה רכוז", והכוונה היא למחנות הריכוז שהקימו הנאצים בהם הושמדו מליונים בני אדם בהם ששה מליון יהודים. נטען בכתב התביעה כי ציונן של אותיות אלה ליד שמו ומענו של המשיב "בא לומר - וכך הובן על ידי כל מי שהמעטפה הגיעה לידו - כאילו התובע הוא כמו נאצי או דומה לגרמני... הכולא את זולתו במחנות ריכוז...". המשיב טען כי צירוף האותיות הנ"ל מהווה לשון הרע באשר היה בו כדי להשפילו ולשימו ללעג, לבוז ולשנאה בעיני כל מי שהמעטפה הגיעה לידיו. המערער העלה מספר טענות הגנה ובכללן: הכחשה כי הוא זה שכתב את הכתובת על המעטפה; לא היה פרסום כנדרש בחוק איסור לשוןהרע; הכחשה של משמעותן הלשונית של האותיות "KZ" הנ"ל; לחילופין, הצגת האותיות הנ"ל בצד שמה של קרית ארבע לא באה אלא כדי להביע השקפה כי המקום משול למחנה רכוז, משום שמדובר במתיישבים יהודים שבחרו להתיישב בתוך אוכלוסייה עויינת, אפילו מחייב הדבר ישיבה במקום מוקף גדרות תיל ומגדלי שמירה; אין לייחס לאותיות הנ"ל את הפירוש שמייחס להן המשיב, דהיינו כי הינו "כמו נאצי או דומה לנאצי". ביהמ"ש המחוזי קבע כי יש באותיות הנ"ל על המעטפה משום הוצאת שם רע וחייב את המערער בתשלום פיצוי למשיב בשיעור 100 ש"ח וכן הוצאות בסכום של 5,000 ש"ח. הערעור נתקבל.
ב. באשר להכחשת המערער כי הוא זה שכתב את הכתובת על המעטפה - כבר בביהמ"ש המחוזי זנח המערער את ההכחשה. אין בתיק כל הסבר מדוע הוכחשה טענת תביעה זומלכתחילה. לגבי אדם כמו המערער המתיימר להיות לוחם על דעותיו, זה לא היה מעשה אמיץ במיוחד, שלא לדבר על כך שהדבר גרם למשיב הוצאות מיותרות של בדיקת כתב היד.הטענה כי לא היה פרסום כנדרש בחוק אין בה ממש. בסעיף 2(כ) לחוק איסור לשון הרע נקבע "רואים כפרסום לשון הרע... אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע". כזה הוא ללא ספק המקרה שלפנינו ולכן יש לדחות גם טענה זו של המערער. הטענה השלישית היא כאמור הכחשת הנטען כי האותיות "KZ" משמעותן קיצור המלים הגרמניות שהן "מחנה ריכוז", ולחילופין כי הציבור בישראל איננו יודע משמעותן של אותיות אלה ולפיכך אינן יכולות להוות לשון הרע. גם טענה זו יש לדחות. על אף שעברו למעלה מ-40 שנה מאז אותה תקופה נוראה, עדיין רבים בתוכנו
שחוו אותן חוויות נוראות על בשרם, ובשביל אלה, בני דורם וצאצאיהם, אין צורך בידיעת השפה הגרמנית כדי להבין את המשמעות האיומה של אותן שתי אותיות שהיגויין הוא "קא צעט". בעיני אלה KZ הוא מחנה ריכוז ו"קצטניק" הוא מי שהיה כלוא בהם. צודק המערער כי חלק ניכר בציבור הישראלי כיום איננו יודע את משמעות האותיות הנ"ל, אך השאלה היא אם ישנו ציבור אליו עשוייה היתה להגיע המעטפה ואשר לגביו משמעות אותן אותיות ברורה. התשובה לשאלה זו היא חיובית. מכאן שאין לקבל את טענתו זו של המערער על שני היבטיה. מהבחינה הלשונית יש לראות את הדברים כאילו נכתב על המעטפה שהיא מיועדת למשיב שמענו הוא "מחנה הריכוז קרית ארבע".
ג. השאלה העיקרית היא מהי המשמעות של הדברים שפורסמו, בעיני הקורא הסביר והרגיל. אין חשיבות לשאלה מה היתה כוונתו של המפרסם מחד, ואין חשיבות לשאלה כיצד הבין את הדברים בפועל מי שקרא את הדברים, מאידך. המבחן הקובע הוא מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות שקורא סביר היה מייחס למילים. המשיב טען כי האנשים שקראו את הכתובת הבינו כי המשיב הינו מפקד של מחנה ריכוז ולפיכך הינו "כמו נאצי או דומה לנאצי", והמערער מצידו העיד כי התכוון להביע השקפתו כי קרית ארבע משולה למחנה ריכוז וכי לא התכוון לייחס למשיב דימוי של "כמו נאצי". ניתן לטעון במידה רבה של צדק כי השימוש בביטויים מתקופת השואה הספוגים כל כך הרבה כאב ויסורים, וזכרונות מרים לכל כך הרבה אנשים, כדי להביע השקפת עולם בימינו, מצביע על קהות חושים וגסות רוח. אלא שלא סגנונו ודרכי התבטאותו של המערער הם נושא הדיון. השאלה היא אם לדעת ביהמ"ש משמעות הדברים בעיני הקורא הסביר, בענייננו אותו ציבור היודע משמעותן של אותיות אלה, היא זו שמייחס להן התובע (המשיב). השופט השיב על כך באמרו כי "לא יכול להיות כל ספק כי כוונת הנתבע היתה להציג את התובע כאדם רשע מרושע. אך גם אין ספק כי לא התכוון לומר שהתובע הוא נאצי... כוונתו היתה להציג את התובע כאדם רע... אדם סביר המכיר את משמעות האותיות KZ היה מגיע לאותה מסקנה עצמה, דהיינו, כי לדעת הנתבע התובע הוא אדם רע ואכזרי ובלתי הומני כשם שהנאצים היו רעים ואכזריים ובלתי הומניים...". גישה זו אין לקבל.
ד. המשיב טען בתביעתו כי בעיני הקורא הסביר משמעות האותיות היא כאילו התובע הוא נאצי או דומה לגרמני. דברים אלה לא היו מקובלים על השופט שקבע כי "התובע מכח היותו יהודי איננו יכול להיות אלא קרבן של הנאצים". המשתמע הוא כי על פי הכתוב על המעטפה המשיב נמנה על הכלואים ולא על הכולאים במחנה הריכוז, אפילו הוא נמנה על מנהיגיהם של אותם כלואים. אין דיבתו של אדם יוצאת רעה אם מייחסים לו את היותו כלוא במחנה ריכוז. משקבע ביהמ"ש כי בעיני הקורא הסביר מיוחסת לנמען היותו כלוא או מנהיגם של כלואים, אין בכך הוצאת שם רע. בכך למעשה דחה השופט את טענתו העיקרית של המשיב בתביעתו ובדין עשה כן. בכל זאת מצא השופט כי אותן שתי אותיות מצביעות על כך כי המשיב הינו "אדם רע ואכזרי... כשם שהנאצים היו רעים...". השופט לא פירש לפי איזה תהליך הגיוני הגיע למסקנה זו ועל פני הדברים יש כאן סתירה הגיונית בין שני חלקי פסק הדין. הקורא הסביר שהיה רואה את הכתוב על המעטפה היה מבין שמיוחסת לנמען עובדת היותו תושב ומנהיג של כלואי מחנה הריכוז ולא היה מייחס למשיב את היותו אדם רע אכזרי ובלתי הומני. לפיכך אין באמור משום הוצאת שם רע.
(בפני השופטים: בייסקי, ש. לוין, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עו"ד צלי רשף למערער, המשיב לעצמו. 31.7.89).
בר"ע 236/89 - דוד שבירו ואח' נגד רפאל אפרת ואח'
*ביטול העברת דיון מבימ"ש מחוזי לבימ"ש שלום, כאשר התובע לא הודיע לנתבע על העברת הדיון (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
באוגוסט 1986 הגיש בל"ל לביהמ"ש המחוזי בתל אביב תובענה כנגד המבקשים על סכום של כ-20,000 ש"ח ו-35,000 מרקים גרמניים. המבקשים שלחו הודעת צד ג' למשיבים. ביוני 1988 הושג הסכם פשרה בין הבנק לבין המבקשים וניתן פסק דין בהתאם להסכם. התיק נקבע להוכחות בהודעת צד ג' ליום 16.5.89. ביום 5.3.89, לאחר שהמבקשים העמידו את תביעתם על סכום של 15,000 ש"ח, עתרו המבקשים להעביר את התיק לבימ"ש השלום על יסוד צו בתי המשפט (הגדלת סכום תביעות אזרחיות בביהמ"ש השלום) ובאותו יום ניתן צו "כמבוקש" והמבקשים נתבקשו להודיע על ההעברה למשיבים תוך 3 ימים. על עטיפת התיק מצוייה גם החלטה נוספת של נשיא ביהמ"ש להעביר את התיק לבימ"ש השלום. עם העברתו לביהמ"ש השלום בתל אביב החליט נשיא בימ"ש השלום על העברת התיק לבימ"ש השלום בכפר סבא. המבקשים, שלא נמסר להם על החלטת ההעברה, לא הודיעו עליה למשיבים וגם לא הודיעו להם על ביטול מועד הדיון בביהמ"ש המחוזי והמשיבים התייצבו לדיון במועד האמור. ביהמ"ש קבע שהמבקשים חייבים היו להתעניין בגורל בקשתם, ומחדלם של המבקשים, כך קבע ביהמ"ש, הביא לביטול זמנו של ביהמ"ש ושל המשיבים שלא ידעו על דבר החלטת ההעברה. לפיכך, ביטל את החלטת ההעברה והורה על החזרת התיק לביהמ"ש המחוזי. המבקשים הגישו בקשה לרשות ערעור על החלטה זו והוחלט לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות לערער והוגש ערעור. הערעור נתקבל.
העובדה שהמבקשים לא בררו גורל בקשתם ולא הודיעו על החלטת ההעברה למשיבים לא איינה אותה, וביהמ"ש המחוזי לא היה רשאי לבטלה. העובדה שהמבקשים יכלו להיוודע על דבר החלטת ההעברה ולהודיע עליה למשיבים הצדיקה חיובם בהוצאות אך לא ביטול ההחלטה. לפיכך הוחלט לקבל את הערעור ולהורות כי החלטת ההעברה תעמוד בתוקפה. למרות זכייתם של המבקשים בערעור זה, חוייבו לשלם למשיבים הוצאות וכן הוצאות לטובת אוצר המדינה.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד גולן למבקשים, עו"ד גב' אריאלה אפרת למשיבים. 10.7.89).
רע"א 229/89 - בנק אמריקאי ישראלי בע"מ נגד זכריה נחום... בע"מ
*הכרעה עובדתית הכרוכה בהערכת מהימנות כתשתית לבקשה לרשות ערעור (הבקשה נדחתה).
הבנק עותר למתן רשות ערעור נוספת על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי שאישר את פסק דינו של בימ"ש השלום. ב"כ המבקש סובר כי נושא בעל חשיבות רבה מבחינת יחסי מסחר ויחסי בנק ולקוחות עומד לדיון במקרה זה. הסוגייה כפי שמציג אותה ב"כ המבקש היא האם לא חייב בנק למלא אחר ערבות בנקאית שנתן, לבקשת לקוח, כשהערבות לא מסוייגת ובלתי מותנית. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. הסוגייה שצויינה ע"י ב"כ המבקש אינה מצריכה דיון מיוחד בביהמ"ש העליון, שכן ההלכה ידועה וברורה, ואם אמנם בתי המשפט בדרגות הקודמות היו מחליטים בניגוד להלכה, היה מקום לשקול התערבות. אולם לא זו השאלה שעמדה לדיון. המחלוקת לא היתה מה כוחה של ערבות שניתנה ע"י הבנק בנוסח הבלתי מסוייג, אלא אם בכלל נתנה המשיבה הוראה בלתי חוזרת לבנק להוציא ערבות כזו. בעניין זה נקבע ע"י בימ"ש השלום כי הוראה בלתי חוזרת כזו לא ניתנה, ומה שמצוי בידי הבנק הוצא מידי המשיבה בדרך לא נאותה ומתוך הטעיית המשיבה. מכאן שהבנק לא היה מוסמך להוציא את הערבות הבנקאית שהוציא, וממילא לא יכול היה לחייב את המשיבה בסכומים ששילם עפ"י אותה ערבות. מדובר בהכרעות עובדתיות הכרוכות במהימנות עדים, והחלטות כאלה אינן יכולות להיות תשתית למתן רשות לערעור נוסף.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד רוזן למבקש, עו"ד ויסמן למשיבה. 4.7.89).
בש"א 254/89 - מררכי רונן נגד יפה רונן
*בקשה לפטור מאגרה (בקשה לפטור מאגרה - הבקשה נדחתה).
המבקש הגיש בקשה לרשות ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בקשר עם תביעת מזונות ויחד עם הבקשה לרשות ערעור הוגשה בקשה למתן פטור מאגרה. בבקשה האחרונה נאמר כי המבקש נמצא בלא אמצעי קיום, על סף חרפת רעב וכן הוא צובר חובות כבדים המגיעים לכ-80,000 ש"ח. הבקשה נתמכת בתצהיר בו נאמר "כל העובדות המתוארות בכתב בקשתי הינן אמת". בפתח הדיון טען ב"כ המשיבה כי דין הבקשה להדחות על הסף שכן התצהיר התומך בה אינו מנוסח כדין וכן הבקשה עצמה אינה עונה על דרישות תקנות ביהמ"ש (אגרות). הבקשה לפטור מאגרה נדחתה. גם בהתעלם מן העובדה שהתצהיר התומך בבקשה מנוסח על דרך של הפנייה לפרטים העובדתיים הכלולים בגוף הבקשה, הרי אין חולק שהבקשה הוגשה שלא בהתאם לתקנה 13 לתקנות האגרות. בעל דין המבקש פטור מאגרה מחמת עניו חייב לפרט את כל הפרטים הנוגעים לרכושו ומקורות הכנסתו בששת החודשים שקדמו להגשת הבקשה. האמירה כי "הבעל המבקש נמצא מזה תקופה ארוכה ללא אמצעי קיום על סף חרפת רעב", הינה נטולה כל משמעות שעה שאינה מלווה פירוט מינימלי של הדברים.
(בפני: הרשם צור. המבקש לעצמו, עוה"ד רובין וימין למשיבה. 9.7.89).
בש"א 249/89 - גרשון וברטה יורן נגד אריאלה צוקר
*עיכוב ביצוע פס"ד (בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין - הבקשה נדחתה).
ביהמ"ש המחוזי הורה כי דירת גג של בית בן 3 קומות תירשם בשם המשיבה ואילו מותר הבית ירשם על שם שלשת הבעלים, היינו שני המבקשים והמשיבה, בחלקים שווים, לאחר שהבית יירשם תחילה כבית משותף כשלכל דירה יוצמד חלק יחסי ברכוש המשותף. ביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנתו כי יש ליתן הוראה כאמור על יסוד הסכם חד משמעי בין המבקשים לבין מורישה של המשיבה שבו הוסכם כי דירת הגג תהיה יחידה נפרדת בבעלות אביה המנוח של המשיבה, וזאת בנוסף לשליש ביתרת הבית. למעשה נטושה המחלוקת רק לגבי הצמדת חלקים ברכוש המשותף לדירת הגג, כאשר המבקשים גורסים כי כל הרכוש המשותף צריך להתחלק בשווה לשלשה חלקים בלבד, ואילו מדירת הגג יש לשלול חלק כלשהו ברכוש המשותף. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
גירסת המבקשים סותרת את הוראתו של סעיף 55 לחוק המקרקעין הקובע כי "לכל דירה בבית משותף צמוד חלק מסויים ברכוש המשותף...". בהיעדר הוראה נוגדת בהסכם בין הבעלים אין לטענת המבקשים על מה לסמוך. מכאן גם כי לכאורה אין סיכוי כי ערעור המבקשים יתקבל. כבר מסיבה זו אין מקום לעכב ביצוע פסק הדין, שכן אחד התנאים לעיכוב ביצוע פסק דין הוא שהמבקש ישכנע את ביהמ"ש כי יש לו סיכויים טובים לזכות בערעור. המבקשים גם לא הצליחו לעמוד בתנאי השני, היינו לשכנע את ביהמ"ש כי ייגרם להם נזק שאינו ניתן לתיקון, וכי מאזן הנוחות מבחינת שני הצדדים הוא לטובתם .
(בפני: השופט בייסקי. 11.7.89).
בש"פ 466/89 - שלום וזאנה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (הטרדת עד, פציעה ותקיפה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירות של הטרדת עד בנסיבות מחמירות, פציעה, תקיפה והסגת גבול פלילית. המתלונן הראשי הוא שכנו של העורר, אשר עדותו במשטרה סיבכה את העורר בעבירת התפרצות בה מואשם העורר עתה בפני ביהמ"ש בתיק אחר. לטענת המתלונן ובני משפחתו, ביצע העורר את העבירות המיוחסות לו בתיק דנן על רקע עדותו הנ"ל של המתלונן, והעבירות לבשו צורה של
אלימות פיסית ומילולית חמורה כלפי המתלונן ובני משפחתו. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה.
קיימות בידי התביעה ראיות לכאורה לביסוס האישומים. הסניגורית הצביעה על סתירות בין העדויות ועל תמיהות מסויימות ביחס לגירסת התביעה וכן על כך שגם העורר נפצע בעת העימות עם המתלונן. כל אלה הן נקודות שיש לבררן בעת המשפט אך אין בהן, אף במשקלן המצטבר, כדי להצדיק את המסקנה כי חל בעטיין כרסום בהוכחות התביעה. העבירות עצמן, המתמקדות בהטרדה שיטתית וחמורה בדרכים אלימות, מצדיקות את מעצרו של העורר, וזאת במיוחד על רקע עברו הפלילי.
(בפני: השופט בך. עו"ד גב' לידסקי לעורר, עו"ד גב' נורית ישראלי למשיבה. 20.7.89).
בש"פ 459/89 - שלווה בוזיאשוילי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים - הרואין) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם בהחזקת כ-15 גרם הירואין - שלא לשימוש עצמי. העובדה שהעורר החזיק בסם אינה שנוייה במחלוקת, אלא שטענת העורר היא כי הינו מכור לשימוש בהירואין מזה שנים מספר, וכי הסם הנדון היה מיועד לשימושו העצמי. בעניין זה הוגשו לביהמ"ש ראיות משני הצדדים. התביעה הגישה חוות דעת רפואיות שלפיהן לא נתגלו אצל העורר בעת המעצר סימנים של חסר סם, ואילו מטעם העורר הוגשה ראייה מעבדתית לפיה נתגלתה בבדיקת השתן שנערכה בעת המעצר כמות של מורפין המצביעה על שימוש בהירואין. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עדתום ההליכים ועררו נתקבל.
לכאורה אין בהכרח סתירה בין מימצאי הבדיקות, שכן היעדר סימנים על חוסר סם עשוי להיות מוסבר על ידי השימוש בסם גם בעת המעצר. לעורר אין עבר פלילי. הכלל שנקבע בביהמ"ש בשורה ארוכה של החלטות הוא כי מן הראוי להחזיק במעצר נאשמים בעבירות הקשורות בסמים מסוכנים כאשר קיימות ראיות לכאורה על החזקת סם בכמות מסתרית. אולם בנסיבות המיוחדות של המקרה הנדון, נראה כי יש לאפשר לעורר להשתחרר בערובה ובלבד שיפקיד ערבות, לא יעזוב את שטח מדינת ישראל עד לסיום משפטו ואם יש בידיו דרכון יפקידו במזכירות ביהמ"ש. כמו כן, מיד עם שחרורו ממעצרו יתייצב העורר במכון בחולון לצורך אישפוז לתקופה של 3 שבועות, שבמהלכו תיערכנה בדיקות בדבר היותו של העורר מכור לסמים ויוחל במתן טיפול גמילה. עם סיומה של תקופת האישפוז יתנו המומחים במכון חוות דעת ולפי חוות דעת זו תוכל הפרקליטות לשקול אם לבקש מביהמ"ש עיון חוזר בהחלטה לשחרר את העורר. האמור בפיסקה אחרונה זו נקבע עפ"י הצעת הסניגור שהצהיר כי לא תועלה מצד הסניגוריה כל טענה פורמלית כנגד פנייתה המחודשת של הפרקליטות לביהמ"ש עם תום תקופת אשפוזו של העורר.
(בפני: השופט בך. עו"ד יצחק ניניו לעורר, עו"ד גב' עשירה ראובני למשיבה. 11.7.89).
בש"א 264/89 - יעקב ראובן ואח' נגד אסיא מעברות בע"מ ואח'
*העברת מקום דיון (בקשה להעברת דיון לפי סעיף 78 לחוק בתי המשפט - הבקשה נדחתה).
המשיבה הגישה לבימ"ש השלום בתל אביב תובענה כנגד המבקשים וההליך כבר החל. המבקשים עותרים להעביר את הדיון לבימ"ש השלום בנהריה ושני נימוקים לבקשתם - האחד, שהסמכות המקומית בעניין זה היא לביהמ"ש בנהריה ולא בתל אביב ; השני, כי שמיעת המשפט בתל אביב דווקא תגרום לסרבול בהבאת הראיות. הבקשה נדחתה.
אשר לטענת חוסר סמכות - זו עילה בפני עצמה אשר נדונה בעקבות הליכים שנפתחו על ידי המבקשים וגם הוכרעה. על פי אותה הכרעה יש סמכות גם לביהמ"ש בתל אביב,
ועילה זו אין להעלות בעקיפין לדיון מחדש. אשר לסרבול בהבאת הראיות - טענה זו איננה נתמכת בתצהיר, שכן כל מה שנאמר בתצהיר הוא כי "כל האירועים הקשורים בצורה זו או אחרת לתביעה אירעו במושב בצת...". אכן, מושב בצת מצוי בגליל המערבי וסמוך לנהריה, אך אין ללמוד מכך שהעדים שיצטרכו להעיד במשפט יהא נח יותר להביאם לנהריה מאשר לתל אביב. לפיכך יש לדחות את הבקשה לגופו של עניין. היה יסוד לדחות את הבקשה גם מטעם פורמלי, שכן משהחל הדיון בביהמ"ש בתל אביב, היה על המבקשים להפנות את הבקשה להעברת הדיון לשופט השלום, כי רק אם סירב לבקשה ייזקק ביהמ"ש העליון לעתירה.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד רז למבקשים, עו"ד אסטרייך למשיבים. 18.7.89).
ע.פ. 364/89 - מחמוד אל עבד נגד מדינת ישראל
*סירוב פסילה (ערר על סירוב פסילה - הערר נדחה).
העורר הועמד לדין בפני שופט שלום בכפר סבא וביקש מן השופט לפסול את עצמו בטענה כי המערער כבר נדון והורשע בעבר בפני אותו שופט בגין עבירות דומות. השופט דחה את בקשת הפסילה בציינו כי "צדק ייעשה וייראה עם נאשם זה, כשם שנעשה, ייעשה וייראה עם שאר הנאשמים". הערעור על סירוב הפסילה נדחה. אין זה מקרה חריג ששופט בבימ"ש זה או אחר מוצא עצמו צריך לדון בעניינו של נאשם שכבר נשפט בפניו בעבר. כך בכל הערכאות, לרבות ביהמ"ש העליון, וכך במיוחד בבתי משפט השלום בערי השדה. חזקה על שופט מקצועי שבחן את עצמו לצורך אותו עניין, כי יידע להתעלם מהפרשה שבעבר כשהוא דן בכתב האישום המובא בפניו. משהשתכנע השופט אין עוד בחששו הסובייקטיבי של המערער כדי להצדיק פסילתו של השופט. קביעת כלל הלכתי מחייב על פי בקשתו של המערער תיצור תקדים שמערכת המשפט לא תוכל לעמוד נגדו. לפיכך, מרגע שהשמיע המערער את בקשת הפסילה לא היתה ברירה לפני השופט אלא להתייחס אליה, ומשהחליט כי יוכל לדון בעניין ללא משוא פנים הרי שאין מקום להתערבות בכך. אילו היתה מוצגת בפני השופט או בפני נשיא ביהמ"ש באותו מחוז בקשה שלא בדרך פורמלית, אלא מתוך רצון למצוא פתרון אדמיניסטרטיבי לעניין, כי אז ייתכן והעניין היה נקבע לשמיעה בפני שופט אחר. משלא נעשה הדבר כך וצריך להביע דעה שיפוטית מחייבת הרי אין עילה לפסילה. ברם, למרות ההחלטה האמורה, עדיין שיקול הדעת לשופט השלום ולנשיא ביהמ"ש למצוא פתרון אדמיניסטרטיבי אחר לעניין, אם יראו מקום לכך. סידור אדמיניסטרטיבי - אפשר, פסילה על פי דין - לא.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד קליין למערער, עו"ד גב' נורית ישראלי למשיבה. 18.7.89).
בש"פ 471/89 - מדינת ישראל נגד הרצל בן שמעון זגורי
*הארכת מעצר לפי סעיף 54 (בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 54 - הבקשה נתקבלה).
זו בקשה שלישית להאריך את מעצרו של המשיב מעבר לשנת המעצר שהיה נתון בה. ההארכה הראשונה היתה לתקופה של 3 חודשים, וזאת על דעת הסניגור, ההארכה השניה היתה לתקופה של חודש ימים מיום 15.6.89 , כאשר דעתו של ביהמ"ש לא היתה נוחה מהדיון המתמשך והולך. ההנחה היתה כיעד ליום 17.7.89 יספיק ביהמ"ש להכין הכרעת דין. מסתבר כי ביהמ"ש סיים את הדיון לרבות הסיכומים, אבל לכלל הכרעת דין ערוכה כתובה וחתומה כהלכה לא הגיע ביהמ"ש. עם זאת ראה השופט מקום להצהיר כי גמלה בלבו ההחלטה להרשיע את המשיב, אלא שניסוח הכרעת הדין יצריך זמן בגלל היקף החומר. על כן דחה את שימוע הכרעת הדין ליום 6.9.89. הבקשה נתקבלה והמעצר הוארך עד ליום 15.9.89.
אין הדעת נוחה מדחיית מתן הכרעת הדין לתקופה כה ארוכה, כאשר המשיב מוחזק במעצר במשך שנה וארבעה חודשים, וגם הדרך שנקט בה השופט להודיע את התוצאה
המרשיעה ביום שנקבע למתן הכרעת הדין אינה נראית מתאימה. נוהל זה איננו מעוגן בחוק וכנראה ננקטה דרך זו כדי להעביר הודעה לביהמ"ש העליון שהוא יכול בלב שקט להאריך את המעצר שהרי זו תהיה התוצאה. המדובר בענייננו בעבירות חמורות מאד שבעטיין נגזר דינו של שותף למעשה העבירה למאסר לתקופה של 8 שנים וחצי. מדובר בעבריין מועד שעונשי מאסר על תנאי בני הפעלה תלויים ועומדים נגדו. בשלב זה כבר ברור כי מסכת הראיות עתידה להתגבש לכדי הרשעה ולפיכך, על אף אי שביעות רצון מהתמשכות הדיון, אין ברירה, בשל ההיבט הציבורי שבעניין, אלא להאריך את המעצר של המשיב עד ליום 15.9.89. עד לאותו תאריך יצטרך ביהמ"ש לתת את הכרעת הדין וגם את גזר הדין. אם לא יסתיים הדיון ער ליום 15.9.89 ישוחרר המשיב, אלא אם העיכוב במתן פסק הדין יהא בעטיו של המשיב או בעטיים של סניגוריו.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד גב' אמי כהנא למבקשת, עו"ד ע. שהאב למשיב. 14.7.89).
בר"ע 227/89 - בלדי בע"מ נגד בת שבע אהרוני ואח'
*הסמכות לעכב עד לערעור החלטה הדוחה תובענה (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
למימוש צו של מזונות זמניים שניתן לטובת המשיבה כנגד המשיב השני (רחמים אהרוני), הוטלו עיקולים על מטלטלין מסויימים שנמצאים בחצרים שהמבקשת שכרה. המבקשת עתרה לבימ"ש השלום למתן פסק הדין הצהרתי הקובע כי המטלטלין נשוא העיקול הם בבעלותה. בגידרה של התובענה ניתן לה צו זמני המעכב את הליכי ההוצאה לפועל בנוגע למטלטלין האמורים. ביום 26.12.88 נדחתה תביעת המבקשת והיא ערערה על פסק הדין לביהמ"ש המחוזי. בגרר ערעורה עתרה המבקשת "לעכב ו/או להמשיך לעכב את הליכי ההוצאה לפועל". ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה בנימוק כי בהיות הבקשה, למעשה, בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, הרי היה, לדעתו, על המבקשת לפנות תחילה לבימ"ש השלום שנתן את ההחלטה ולבקש את עיכוב הביצוע. משהדבר לא נעשה, נדחתה הבקשה לעיכוב ביצוע מחוסר סמכות. הוגשה על כך בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור והערעור נתקבל.
השופט שגה בהנמקתו הנ"ל. כבר נפסק שאין החלטה הדוחה תובענה ניתנת לעיכוב לפי תקנה 467 לתקנות סדר הדין האזרחי. בקשתה של המבקשת יש לסווג כבקשה להשאיר על כנה את החלטת העיכוב שניתנה ע"י בימ"ש השלום או כבקשה לצו זמני המוגשת על יסוד תקנה 474 ובבקשה כזו מוסמך ביהמ"ש המחוזי לדון עם הגשת הערעור. לפיכך הוחלט לקבל את הערעור ולהחזיר לביהמ"ש המחוזי את התיק על מנת שידון בבקשת העיכוב לגופו של עניין.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד מ. ענבר למבקשת. 17.7.89).
רע"א 301/89 - מיכאלה באר נגד בנימין באר
*החלטה המסלקת תביעה על הסף מהווה פס"ד לצורך ערעור (הנקשה נדחתה).
ההחלטה המסלקת תביעה על הסף, כמוה כהחלטה של ביהמ"ש המחוזי להעביר עניין לביה"ד הרבני מחוסר סמכות, מסיימת את הדיון בתיק בתובענת האשה והערעור עליה הוא בזכות. לפיכך יש לדחות את הבקשה לרשות ערעור.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד מ. ורמוט למבקשת. 20.7.89).
בש"פ 456/89 - חיים רבינא נגד מדינת ישראל
*ערר על פסילה מינהלית מנהיגה (ערר על פסילה מינהלית מנהיגה - הערר נדחה).
העורר פגע בהולכת רגל בת 78, ברחוב ארלוזורוב ברמת גן, וגרם למותה. המנוחה חצתה את הכביש משמאל לימין, העורר לא בלם בלימת חרום ולטענתו ניסה לסטות ימינה כדי למנוע את התאונה אך ללא הועיל. בעקבות תאונה זו נשלל רשיונו של העורר שלילה מינהלית, ע"' קצין משטרה, מכח
סמכותו לפי סעיף 47 לפקודת התעבורה. 6 ימים אחר כך הגיש העורר בקשה לבימ"ש השלום לתעבורה בתל אביב לבטל את צו הפסילה, בקשתו נדחתה וכך גם הערר לביהמ"ש המחוזי. ב"כ העורר ביקש בערר דנא להצביע על סיכוייו הגדולים של העורר לזיכוי במשפטו, ציין כי עברו של העורר בעבירות תעבורה "לא מכביד" וכן ביקש להתחשב בנסיבותיו האישיות של העורר שהוא פנסיונר בן 69 שעדיין עובד לפרנסתו וזקוק לרכבו. הערר נדחה.
השיקול שיש להתחשב בו במקרים כגון אלה הינו אם נהיגתו של הנהג המעורב בתאונה הנדונה מסכנת את בטחון הציבור בדרכים. לגירסתו של העורר הולכת הרגל בהתנהגותה היא שהמיטה על עצמה את האסון האיום, כאשר הפתיעה את העורר בהגיחה מולו בין מכוניות חונות ובין מכוניות שנסעו במסלול הנגדי. הסניגור הסתייע באסמכתאות שונות להראות כי אין לבוא בטענות אל העורר על האמצעים שנקט בהם למניעת התאונה ברגעים הקריטיים, היינו על כך שנמנע מלבלום בלימת חירום ובמקום זאת צפר וניסה לסטות ימינה כדי להמלט מן הפגיעה בהולכת הרגל. כל הסוגיות הללו לגופן, היינו מצב הדברים בכביש עובר לתאונה והתנהגותם של הנהג והקרבן בעת התאונה, מקומן במשפט עצמו. אמנם, אם ניתן לקבוע כבר בשלב זה כי ברור על פני הדברים שהעורר תומרן למצב בלתי אפשרי ולא ניתן היה למנוע את התאונה, אזי ראוי לקבוע שאין המקרה מלמד על סכנה לציבור בהמשך נהיגתו. אולם, הערכאות הדלמטה ניתחו את נסיבות התאונה ומצאו שיש יסוד להסיק, לפחות לכאורה, כי העורר התרשל בנהיגתו, שכן אם הספיק לצפור, לבלום מעט ולסטות ימינה, סביר שהבחין במנוחה בעור מועד ובכל זאת לא מנע תאונה. אם לא הבחין בה בעוד מועד - שוב יש לומר שהתרשל "התרשלות רבתי" כקביעת ביהמ"ש דלמטה. די באמור לעיל כדי לבסס פסילה מינהלית של רשיון הנהיגה. הדברים אמורים ביתר שאת בתאונת דרכים קטלנית ונפסק כבר לא פעם כי ראוי לו לנהג עצמו שתעבור "תקופת צינון" עד שישוב לאחוז בהגה וזאת ללא קשר למידת הרשלנות שגילה בעת התאונה. הטראומה שעבר הנהג, החוויה הקשה הכרוכה בגרימת מותו של אדם אחר, והתוצאות המסתברות מחוויה כזו שעלולות למצוא ביטוי בנהיגה בפועל - כל אלה מחייבים שהנהג המעורב יעבור תקופת צינון והתרגעות קודם שיחזור וינהג ברכב. לכך יש להוסיף כי עברו של העורר אמנם הוגדר כ"לא מכביר" אולם מסתבר שיש לו כבר 4 עבירות קודמות ובכללן נסיעה באור אדום ואי עצירה בתמרור עצור.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד א. אורון לעורר, עו"ד י. שדמי למשיבה. 17.7.89).
רע"א 173/89 - אליהו עמר נגד קצין התגמולים
*סבירות תקנה בתקנות הנכים לעניין מבחנים לקביעת דרגת נכות (הבקשה נדחתה).
המבקש נפגע והוא עומד במבחנים של תקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגות נכות), אולם השאלה שהיתה במחלוקת בין המבקש למשיב היא אם הוועדה הרפואית העליונה שחישבה וקבעה את דרגת נכותו של המבקש שגתה בחישוב דרגת הנכות, והאם תקנה 27(ב) למבחנים הנ"ל עומדת במבחן הסבירות ועונה לתכלית החוק, או שמא תקנה. זו לוקה בחוסר סבירות קיצונית עד שיש להתעלם מהסיפא שלה. דרגת נכותו של המבקש נקבעה ע"י הוועדות שהוסמכו לכך בחוק. בין היתר, ראו עצמן קשורות בהוראות תקנה 27(ב) הנ"ל הקובעת לאמור: "27. עקרות... ב. כשגורמיה ברורים - אחוזי הנכות ייקבעו לפי אחוזי הנכות הגבוהים ביותר שנקבעו בשביל הפגיעות שגרמו לעקרות ולא פחות מ-%30. לא יינתו אחוזי נכות נפרדים בעד העקרות בנוסף לאחוזי הנכות לפי פגיעות שגרמו לעקרות". בעשותם שימוש בתקנה 27(ב) הנ"ל נתנו הועדות דעתן לאחוז הנכות המתחייב בכל מקרה, ואישרו שיעור נכות זה למבקש. אילמלא הוראות תקנה 27(ב) אפשר והיו קובעים למבקש שיעור נכות פחות מכך. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
תקנה 27(ב) מדברת בעד עצמה ומבהירה את כוונת המחוקק. היא מתיישבת עם רוח החוק ואין לראות בה קביעה לא סבירה. התקנה מאבחנת בין שני מצבים וההבחנה היא הגיונית ומתבקשת: אם העקרות נובעת מגורם לא ברור, יש לזכות בגינה ב-%30 נכות, ליד שיעורי נכות אחרים בשל ליקויים בריאותיים אחרים. אם גורמי העקרות ברורים והעקרות היא פועל יוצא מאותם גורמים המזכים בפני עצמם בקביעת אחוזי נכות, ישולב גורם העקרות במסגרת הנכות המשקפת את הליקוי על כל מרכיביו ובלבד שאחוז הנכות לא יפחת מ-%30, שהוא אחוז הנכות התואם לליקוי שבעקרות. ההוראה כי במקרה של ליקוי כולל שאחד ממרכיביו הוא העקרות, לא תהיה כפילות, היא הגיונית ונכונה ואין למצוא בה דופי.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד ש. שמיר למבקש, עו"ד ח. בורנשטיין למשיב. 18.7.89).
רע"א 322/89 - משה כובשי חברה לתובלה בע"מ נגד בנק הפועלים בע"מ
*בקשה לצו מניעה זמני עד בנק שיאסור עליו נקיטת פעולה משפטית למימוש בטחונות (הבקשה נדחתה).
הבנק נושה בחברה המבקשת סכומי כסף והוא מחזיק בבטוחות לחוב הנטען על ידו. המבקשת הגישה המרצת פתיחה בה עתרה, בין השאר, למתן סעדים הצהרתיים הקובעים שמסמכים מסויימים שנערכו בין בעלי הדין בטלים, כי המבקשת אינה חבה דבר למשיב וכי זה מנוע מלנקוט נגדה בהליכים למימוש הבטחונות. בגדר התובענה עתרה המבקשת למתן צו מניעה זמני נגד המשיב "אשר ימנע ממנו לנקוט בכל פעולה משפטית... על מנת לממש בטחונות שנמסרו לידיו... וזאת עד למתן פסק דין...". ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה בנימוק כי סעד המונע מן המשיב נקיטת צעדים משפטיים נוגד את טובת הציבור. עוד קבע השופט כי המבקשת אינה יכולה לכפות על המשיב להתדיין דווקא בגדר ההליך שהוגש ולא בגדר הליכים אחרים שהמשיב יבחר להגישם כפי שייראה לו. בבקשה לרשות ערעור טוענת המבקשת שאין בכוונתה אלא לשמור באמצעות הצו הזמני על מצב קיים, כדי למנוע בעד המשיב לנקוט בהליכים על פי צד אחד, הליכים למימוש הבטחונות והליכי פירוק. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
בנסיבות נדירות נהגו בתי משפט של יושר למנוע באמצעות צווים אישיים כנגד פלוני פנייה לערכאות, והוא - אם נתקיימו נסיבות מיוחדות שהצדיקו את הדבר. עוד נפסק שבנסיבות נדירות עשוי ביהמ"ש לעכב פרסום בקשת פירוק, לא את עצם הגשת הבקשה, אם נוכח ביהמ"ש לדעת שהבקשה לפירוק הוגשה שלא בתום לב ולמטרות פסולות ויש בה שימוש לרעה בהליכי משפט. נסיבות אלה אינן קיימות במקרה דנן. מה שהמבקשת עותרת לו הוא בפועל עיכוב הליכים, כשעילתה טרם הוכחה ואם לא תוכח יאבד המשיב זמן יקר כשיוכל לנקוט בהליכים רק לאחר שתובענת המבקשת תידחה. בבקשה זו לא היה ממש כבר מלכתחילה ולא צריך היה להטריד בה גם את ביהמ"ש העליון. לפיכך נדחתה הבקשה והמבקשת חוייבה לשלם לאוצר המדינה הוצאות של 7,500 ש"ח.
(בפני: השופט ש. לוין. 12.7.89).
רע"א 255/89 - זהבה כהן ואח' נגד שלמה שפילברג ואח'
*מתן רשות ערעור כאשר מתעוררת שאלה משפטית שיש לה חשיבות ציבורית כללית (הבקשה נתקבלה).
ביהמ"ש המחוזי ביטל החלטת הרשם, יו"ר הוצאה לפועל. כפועל יוצא מכך שיחרר ביהמ"ש את המשיבים מערבות שקיבלו על עצמם, לכאורה, לשלם למבקשים את שיעורי המזונות שחוייב בהם הבעל והאב של המבקשים. החלטת ביהמ"ש המחוזי נשענת על תשתית עובדתית שהניח השופט ביסוד החלטתו ועל פרשנות אשר ראה ליתן לסעיף 14(ג) לחוק ההוצאה לפועל. הבקשה לרשות ערעור נתקבלה. השאלה המשפטית שהתעוררה וההחלטה שניתנה בעקבותיה, היא שאלה נכבדה, ויש בה חשיבות ציבורית כללית מעבר לעניין הספציפי הנדון. סוגייה זו לא זכתה לפי שעה להלכה מנחה ומחייבת של ביהמ"ש
העליון ולפיכך זו סוגייה משפטית הראוייה לבירור נוסף לפני ביהמ"ש העליון. אכן, מתעורר קושי בתשתית העובדתית שעליה נשענת החלטת ביהמ"ש המחוזי, ותשתית עובדתית זו, אם מוטעית היא, כי אז המסקנה המשפטית אינה רלבנטית ואינה מקימה עילה לבירור הסוגייה המשפטית. אף על פי כן קיימת עדיין עילה מספקת למתן רשות ערעור כמבוקש.
(בפני: השופט ד. לוין. עוה"ד גלזר וקלחנר למבקשים, עו"ד טויסטר למשיבים. 18.7.89).
ע.פ. 163/88 - יורם בן עמי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הטרדת עד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירה של הטרדת עד בצוותא, עבירה על סעיף 249 לחוק העונשין, לאחר שהודה באשמה. הודאתו בעבירה באה בעקבות עסקת טיעון וכפי שהודע לביהמ"ש לא ביקשה המדינה לגזור למערער מאסר בפועל אלא מאסר על תנאי וקנס שעל גובהו לא באה הסכמה. ביהמ"ש ציין כי על עבירה כגון זו מן הראוי לגזור עונש משמעותי בהתחשב בפגיעה באושיות המשפט, אך בסופו של דבר נתן תוקף לעסקת הטיעון וגזר שנה מאסר על תנאי וקנס של 37,500 ש"ח, שאותו זמן היה הקנס המקסימלי לעבירה זו. הסניגור טוען כי המערער היה רשאי להניח כי אין הוא עובר עבירה, משום שבעניין היו מעורבים הן אנשי משטרה והן עורכי דין. מלבד זאת הזכיר הסניגור שורה של פסקי דין המדברים על כלל אחידות עונשים והוא סבור כי בענייננו לא קויים כלל זה. הערעור על חומרת העונש נדחה.
רק בגין עיסקת הטיעון לא נגזר למערער מאסר לריצוי בפועל. כאשר מדובר בהרשעה ראשונה של נאשם, מקובל הוא שלא למצות עמו את הדין, וזה מה שקרה במקרה הנוכחי. לא זו בלבד שלא נגזר למערער מאסר מקסימלי או בקירוב לו, אלא לא נגזר מאסר לריצוי בפועל כלל. בנסיבות כאלה גם אם הושת הקנס המקסימלי עדיין רחוק הדבר מלהיות מיצוי דין.
(בפני השופטים: בייסקי, ש. לוין, מצא. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד פרק למערער, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 17.7.89).
ע.א. 641/88 - לענוצה לעפאדאטו נגד פיוטר מידן
*התרת נישואין של יהודי ונוצריה
(הערעור נתקבל).
ביהמ"ש המחוזי דן בעניינם של בעלי הדין על פי החלטת נשיא ביהמ"ש העליון, לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין, והחליט כי הנישואין לא תפסו מלכתחילה. כן החליט ביהמ"ש כי על המערערת להחזיר למשיב "כל סכום ששולם לה או הוציא בין הנישואין...". הערעור נתקבל.
ביהמ"ש טעה בסברו כי הנישואין בטלים מעיקרם בשל כך שהמערערת נוצריה והמשיב יהודי ולפי הדין הפנימי של מקום מושבם המשותף של בני הזוג אין תוקף לנישואין כאמור. בהתאם לאמור בסעיף 5(א) סיפא לחוק האמור, ביהמ"ש לא ידון לפי דין כאמור באחת החלופות של סעיף 5(א), אם חלים על פיו דינים שונים על שני בני הזוג. לפי הדין הישראלי, שהוא הדין הפנימי של מקום מושבם המשותף של בני הזוג, חלים דינים שונים על שני בני הזוג, ומכאן כי ביהמ"ש צריך היה לפנות לחלופה אחרת מאלה המנויות בסעיף 5 הנ"ל, ולכאורה חלה החלופה הקבועה בסעיף 5(א)(4). מכאן כי לא היה מקום להכרזתם של הנישואין כבטלים. אין גם יסוד להחלטה שהטילה חובה של החזרת כספים מהמערערת למשיב, שהרי לא היתה בפני ביהמ"ש תביעה כספית. לפיכך הוחלט לבטל את פסה"ד ולאור הנתונים שבפני ביהמ"ש ובהסכמת בעלי הדין הוחלט על התרת הנישואין של בני הזוג, בתוקף מיום מתן פסה"ד של ביהמ"ש העליון.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עוה"ד אדריאן פרקש ומנחם מילר למערערת, עו"ד משה ברקה למשיב. 4.7.89).
ב ח ו כ ן
* ע.א. 652/87 - הוצאת חלק מהרכוש המשותף ע"י הקבלן כאשר הדבר לא הוסדר בחוזה ─ מכירת היחידות בבית המשותף לפי חוק המכר................................ 274 ─* ע.פ. 431/88 - הרשעה בעבירת מרמה בנסיבות מחמירות, כאשר הנאשם קיבל אופציה ─ לרכישת דירה ומכר את הדירה בלי שהתכוון לממש את אופציית ─ הרכישה................................... 275 ─* בג"צ 189/88 - בחירות למועצה האיזורית תמר........................ 276 ─* ע.א. 740/86 - הוצאת שם רע ע"י כתיבת מכתב לתובע ועליו כתובת ZK קרית ארבע ...ZK. 278 ─* בר"ע 236/89 - ביטול העברת דיון מבימ"ש מחוזי לבימ"ש שלום, כאשר התובע לא ─ הודיע לנתבע על העברת הדיון........................ 280 ─* רע"א 229/89 - הכרעה עובדתית הכרוכה בהערכת מהימנות כתשתית לבקשה לרשות ערעור... 280 ─* בש"א 254/89 - בקשה לפטור מאגרה.............................281 ─* בש"א 249/89 - עיכוב ביצוע פס"ד............................................................281─* בש"פ 466/89 - מעצר עד תום ההליכים (הטרדת עד, פציעה ותקיפה)......................... 281 ─* בש"פ 459/89 - מעצר עד תום ההליכים (סמים - הרואין).. ,.................................. 282 ─* בש"א 264/89 - העברת מקום דיון............................... 282 ─* ע.פ. 364/89 - סירוב פסילה.................................. 283 ─* בש"פ 471/89 - הארכת מעצר לפי סעיף .........................54. 283 ─* בר"ע 227/89 - הסמכות לעכב עד לערעור החלטה הדוחה תובענה............................ 284 ─* רע"א 301/89 - החלטה המסלקת תביעה על הסף מהווה פס"ד לצורך ערעור.................. 284 ─* בש"פ 456/89 - ערר על פסילה מינהלית מנהיגה........................ 284 ─* רע"א 173/89 - סבירות תקנה בתקנות הנכים לעניין מבחנים לקביעת דרגת נכות.............. 285 ─* רע"א 322/89 - בקשה לצו מניעה זמני עד בנק שיאסור עליו נקיטת פעולה משפטית ─ למימוש בטחונות............................... 286 ─* רע"א 255/89 - מתן רשות ערעור כאשר מתעוררת שאלה משפטית שיש לה חשיבות ─ ציבורית כללית................................ 286 ─* ע.פ. 163/88 - חומרת העונש (הטרדת עד).......................... 287 ─* ע.א. 641/88 - התרת נישואין של יהודי ונוצריה........................ 287 ─
─