תקציר סביר כרך ל"ג חוברת 19

ע.א. 384/87 - שלמה פורת נגד כלל בע"מ

*פיצויים בתאונת דרכים(הערעור נדחה).

א. המערער נפגע בתאונת דרכים והמשיבה חוייבה בתשלום נזקיו בסכום כולל של 61,000 .ש"ח, ובכלל זה נזק מיוחד של 22,000 ש"ח בגין הפסד השתכרות עד למועד פסה"ד, ו-33,000 ש"ח כהפסד כושר השתכרות בעתיד. ביהמ"ש אישר למערער נכות פסיכיאטרית בשיעור של %20. בין הצדדים הוסכם שכושר השתכרותו של המערער, לעניין פיצוי בגין הפסד השתכרות, הינו בסכום השווה לממוצע השכר במשק בתוספת %60. ביהמ"ש פסק כי אין לבסס בענייננו את החישוב של הפסד כושר ההשתכרות על אחוז הנכות, וראוי להתבסס על קביעת סכום גלובלי המסתמך, בין השאר, על בסיס אחוזי נכות נמוכים יותר. טענתו של המערער היא שיש לחשב את הפסד כושר השתכרותו, בהנחה שנכותו, בשיעור %20, משקפת הפסד בשיעור כזה גם של כושר ההשתכרות. לטענתו, "קיימת פרזומפציה שאחוזי הנכות הרפואית משקפים את אחוז הפסד כושר ההשתכרות אלא אם הוכח אחרת". הערעור נדחה.
ב. אמת, קורה לא אחת, שבאין ראיה אחרת יכול שאחוז הנכות ישקף את שיעור הפסד כושר ההשתכרות. כך הוא, כשאין בידי ביהמ"ש לקבוע את גובה ההפסד על פי נתונים אחרים וכשבהתחשב בטיב הנכות והשתכרות התובע לפני התאונה, יש באחוזי הנכות כדי לשקף את שיעור הפסד כושר ההשתכרות. אולם, בענייננו ניתח ביהמ"ש את אופי הנכות ואת מידת ההשפעה של הנכות על כושר עבודתו של המערער, והגיע למסקנה כי שיעור הפסד כושר ההשתכרות נופל משיעור הנכות הרפואית. מסקנה זו מעוגנת בעובדות המקרה ואין להתערב בו. מסתבר גם שביהמ"ש סבר שאין בידיו ראיות וכלים מספיקים לשם חישוב הפיצויים על פי שיטת החישוב האקטוארי, ועל כן ראה לנכון לחשב את גובה הפיצוי בדרך אמדן גלובלי. גם בעניין זה אין להתערב. בנסיבות כאמור קביעת הפיצויבדרך אמדן גלובלי מותרת, וערכאת הערעור לא תתערב בהחלטת ביהמ"ש לנהוג כך.
ג. טענה אחרת בפי המערער מתבססת על כך שמאז מתן פסה"ד פורסם ע"י הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, כעבור תקופה של חודשים, השכר הממוצע כפי שהיה ביום פסה"ד. מתברר, שהמדובר בסכום של כ-1,377 ש"ח, במקום השכר החודשי הממוצע, כפי שהיה ידועביום פסה"ד, דהיינו 1,225 ש"ח. הטענה היא, שבמקרה כזה יש מקום לערוך רויזיה בחישוב הפסד כושר ההשתכרות ולקבעו בהסתמך על הנתון החדש. בעניין זה הסתמך המערער על דעת הרוב כפי שהובאה בע.א. 501/84 (פד"י מ"ב(2) 89). גם טענה זו יש לדחות. כשהוסכם ע"י הצדדים, שכושר השתכרותו של המערער לולא התאונה הגיע לשיעור של ממוצע השכר במשק בתוספת %60 - וב"כ המשיבה הסכים גם הוא לכך, היתה זו הסכמה של המשיבה לסכום מסויים שהיא יכלה לדעת מהו, על פי הנתונים שהיו באותה עת, ולא היתה הסכמה מצידה שהשכר הוא כשיעור השכר הממוצע בשיעור לא ידוע, שעוד יתברר, בצירוף %60 ממנו. כבר מטעם זה דין הטענה להדחות מבלי שיהיה צורך לחוות דעה בשאלה שנדונה בע.א. 501/84 הנ"ל.
ד. עם זאת, מן הראוי להוסיף הערה באשר להלכה שנפסקה בע.א. 501/89. השכר הממוצע במשק הינו בקו עליה. השכר הממוצע בחודש נתון מתפרסם בדרך כלל לאחר אותו חודש. יוצא, שכשביהמ"ש פוסק פיצוי בהסתמך על השכר הממוצע במשק, הרי השכר הממוצעהידוע באותה עת אינו משקף את השכר הממוצע הנכון ביום פסה"ד, אשר יתפרסם רק כעבור זמן. על פי הילכת הרוב בע.א. 501/84 יהיה רצוי לכל תובע, אשר גובה הפיצוינקבע לו על יסוד השכר הממוצע במשק, להגיש ערעור, תוך סיכוי סביר, שבמועד שמיעת הערעור יהיה ידוע השכר הממוצע נכון ליום פסה"ד, וזה יהיה גבוה יותר מהשכר הממוצע שהיה ידוע ביום פסה"ד. מצב כזה אינו רצוי ויש בו להרבות ערעורים. על כן מומלץ כי ביהמ"ש, בקבעו את הבסיס לחישוב הפסד כושר ההשתכרות, יקבע זאת בסכום
מוגדר כפי הנראה לו, ואם כוונתו להסתמך על השכר הממוצע במשק כפי שהוא ידוע במועד פסה"ד, יציין זאת במפורש, לבל תתפרש קביעתו כמתייחסת לשכר הממוצע במשק בתאריך פסה"ד כפי שזה יוודע בעתיד.
ה. כשבודקים את הפסד ההשתכרות הגלובלי כפי שנפסק בגין התקופה עד לפסה"ד, ומחלקים את הסכום שנפסק בתקופה שהסכום מתייחס לו, עולה כי התשלום כולל כ-188 ש"ח עבור כל חודש, ואילו כשמחלקים את סכום הפיצוי בגין הפסד כושר ההשתכרות בעתיד, במקדם ההיוון המתאים ובהתחשב בגיל הפרישה הממוצע, מתקבל הפסד חודשי של כ-136 ש"ח לחודש בלבד. גם כשביהמ"ש קובע את הפיצוי בדרך גלובלית, ברי שאם מתבררמתוך פסה"ד שהסכום שנפסק אינו סביר, תוכל ערכאת הערעור להתערב. על פי הנתונים דלעיל מדובר לכאורה בחוסר עקביות בדרך חישוב הפסד ההשתכרות בפסה"ד. אולם לא כן הדבר, שכן מתברר כי בתקופה הקרובה יותר לתאונה היו למערער קשיי הסתגלות רבים יותר למקום עבודה והיו תקופות בהן לא עבד ואילו במועד מאוחר יותר החל לעבוד במקום עבודה קבוע ובצורה מסודרת. בנסיבות אלה אין פגם בכך כי נקבע הפסד של כושרהשתכרות חודשי בעתיד הפחות מזה שבעבר.

(בפני השופטים: חלימה, אור, קדמי. החלטה - השופט אור. עו"ד טלמון למערער, עו"ד קוזלובסקי למשיב. 24.7.89).

ע.א 415/87 - מדינת ישראל נגד פול חברות הביטוח הישראליות בע"מ (הערעור נדחה).

*הבאת ראיות בתביעת פיצויים לסתור חוות דעת רפואית לפי סעיף 6ב' לחוק הפיצוייםא. שוטר בשם רחמים חיים נפגע בתאונת דרכים בדצמבר 1976. השוטר שוחרר בשל התאונה הנ"ל משירות המשטרה לאחר שנקבעה לו דרכת נכות כוללת של %24. המדינה משלמת לו קיצבה חודשית. המדינה תבעה מחברת הביטוח, המשיבה, שיפוי בגין הקיצבה המשולמת לשוטר ותביעתה נדחתה. הנימוק לדחיית התביעה היה שעל פי הראיות אין השוטר לוקה בשום נכות, וממילא, מבחינתה של חברת הביטוח, אין הוא זכאי לגימלה ואין המדינה זכאית לכל שיפוי ע"י חברת הביטוח. בערעור טוענת המדינה כי ביהמ"ש שגה גם בקביעותיו העובדתיות וגם במסקנות המשפטיות. לסברת המערערת לא היה יסוד לקביעת ביהמ"ש שהשוטר אינו לוקה בנכות וביהמ"ש צריך היה לאמץ את קביעות הוועדותהרפואיות שבדקו את השוטר וחיוו דעתן כי הוא לוקה בנכות פיזית של %5 ונכות נפשיתשל %20 ובמשוקלל נכות צמיתה של %24. הערעור נדחה.
ב. לאחר התאונה היתה ההתרשמות הראשונית כי השוטר לא נפגע פגיעה קשה שכן ממקום התאונה לא הועבר לבית חולים, ורק לאחר כ-5 שעות פנה לחדר מיון בבית חולים ובעת שנבדק התלונן על חבלה בגבו. בבדיקות שנעשו לו לא נמצאו סימנים נוירולוגיים. הבדיקה הצביעה על מצב תקין. מאז התאונה חל שינוי בתיפקודו של השוטר ובמשך תקופות ארוכות נעדר ממקום העבודה. בעקבות זאת הועמד לבדיקה רפואית לפני הוועדה הרפואית הממשלתית הארצית. בחוות הדעת של הוועדה נקבע כי הלה "נחבל בצווארו וראשו... במשך הזמן מצב צווארו לא השתפר ביותר... יחד עם זה התפתחה אצלו... נוירוטית... נבדק ב-3.10.77 על ידי... מנהל קופת חולים... אשר כותב שבבדיקה קלינית ובצילום לא מצא מימצא אובייקטיבי, והוא חושב שהפרעותיו הן על רקע פונקציונלי מוגזם". בהמשך נרשמה בהחלטת הוועדה אבחנה "נוירוזה קשה לאחר חבלה...". בסיכום חוות הדעת נקבע כי השוטר חיים רחמים "לא מתאים לשרת במשטרת ישראל עקב שיקולים רפואיים". לאחר אותה חוות דעת עבר השוטר בדיקות רפואיות והתייצב בפני וועדות רפואיות לקביעת דרגת נכותו לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום)תשי"ט, והתוצאה היתה שנקבעו לו %24 נכות משוקללת. באוגוסט 1979 פרש הנפגע מהמשטרה ומאז משולמת לו קיצבה המחושבת על פי %24 נכות כאמור. הנפגע ערער על
שיעור הנכות שנקבע לו ועניינו הובא לבירור נוסף בפני וועדה רפואית עליונה. וועדה זו עיינה במסמכים שהובאו לפניה וחזרה ואישרה לנפגע נכות צמיתה של %24.
ג. לאחר שהוגשה תביעת השיפוי, בשנת 1983, התקיים דיון מקדמי בפני רשם ביהמ"ש המחוזי ונדונה שאלת מינויו של מומחה רפואי מטעם ביהמ"ש. הרשם החליט שאין מקום למנות מומחה רפואי שלא בהסכמת שני הצדדים, והסכמה כזו לא הושגה. בדיון מקדמי נוסף שהתקיים לפני השופטת שדנה בתובענה הוחלט לשמוע הוכחות בתיק. בהחלטה נאמר כי "שני הצדדים הסכימו להצעת ביהמ"ש שהרופאים משני הצדדים ייחקרו רק לאחר הבאת כל שאר הראיות... על מנת שיוכלו להגיב לעובדות שתוכחנה". משהחל הדיון העידו חברי הוועדות הרפואיות שהוזמנו למתן עדות ע"י המדינה. לאחר שהושמעו כל העדויות הרפואיות מטעם המדינה, ביקש ב"כ הנתבעת (המשיבה) להשמיע עדות של פסיכיאטר מטעמו. בשלב זה השמיע ב"כ המדינה התנגדות לכך, בטענה, שהועלתה לראשונה במהלך הדיון, כי הוגשה לביהמ"ש חוות דעת של וועדה רפואית שנערכה על פי דין, ולכן תוצאותיה מחייבות את ביהמ"ש על פי סעיף 26(ב) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה, ואין מקום לשמיעת עדות רפואית בנושא זה. ביהמ"ש המחוזי דחה טענה זו בציינו כי במקרה דנן צריך להתיר הבאת ראייה סותרת וזאת בהתחשב בחוות הדעת הרפואיות, בניסוח החלטות הוועדות הרפואיות, בעדויות הרופאים ובחוות הדעת שהגישההנתבעת.
ד. בערעור מעלה המערערת שאלות משפטיות עקרוניות המתעוררות לדעתה, והן : סמכותושל ביהמ"ש להורות על זימונם והעדתם של מומחים, חברי וועדות רפואיות אשר קבעו דרגת נכות על פי דין לנפגע תאונת דרכים, מכח סעיף 6ב' לחוק הפיצויים ; האם נתקיימו במקרה הנדון נסיבות מיוחדות המצדיקות להתיר הבאת ראיות, לפי הסיפא לסעיף 6ב', לסתור את קביעת דרגת הנכות על פי דין ; מהי הדרך שעל ביהמ"ש לנהוג בהתירו הבאת ראיות לסתור לפי הסיפא לסעיף 6ב' הנ"ל. באשר לטענה בעניין סמכותו של ביהמ"ש להורות על זימונם והעדתם של מומחים חברי הוועדות - טענה זו דינה להדחות על הסף. המדינה היא זו שביוזמתה זימנה לביהמ"ש את העדים המומחים חברי הוועדות הרפואיות, היא שהגישה את חוות הדעת שלהם והעמידה את הרופאים לחקירתו הנגדית של ב"כ המשיבה, והיא זו שהסלימה לנהל דיון, כולל השמעת העדים הרפואיים. אין היא יכולה לאחר כל זאת להתנער מכך ולטעון כי יש להתנכר לחומר ראיות זה. הוראת סעיף 6ב' הנ"ל קובעת את דרך ההוכחה של עובדה, ועל כן היא הוראה דיונית. משכך הוא הדבר, ההסתמכות על חוות דעת רפואיות שסעיף 6ב' חל עליהן, איננה הכרח, ומותר להם לבעלי הדין להעדיף עליה הוכחת מצבו הרפואי של אדם שנפגע בתאונה, בדרךדיונית אחרת. משבחרו בדרך זו, כבולים הם בכך. לפיכך יכול היה ביהמ"ש להסתמך על הראיות שהובאו ע"י בעלי הדין ולקבוע על פיהן את מצבו הרפואי של הנפגע.
ה. ברם, אפילו היה מקום לקבל את חוות הדעת הרפואית לפי סעיף 6ב' הנ"ל, גם אז אין פירוש הדבר כי המסקנה המופיעה בחוות הדעת היא קביעה חלוטה. סעיף 6ב' קובע כי דרגת הנכות הנקבעת ע"י כל דין תחייב "ואולם ביהמ"ש יהיה רשאי להתיר לבעל דיןבתביעה לפי חוק זה, להביא ראיות לסתור את הקביעה האמורה, אם שוכנע שמן הצדק להתיר זאת מטעמים מיוחדים שיירשמו". המקרה דנן הוא מקרה מובהק שבו לא זו בלבד שמותר לו להרשות הבאת עדות סותרת, אלא אפילו מתבקשת עדות כזאת. אשר לטענת המערערת כי סתירת חוות דעת רפואית לפי הסיפא של הסעיף 6ב', חייבת להיעשות ע"י מינוי מומחה רפואי מטעם ביהמ"ש - לטענה זו אין ממש ואין לה אחיזה בסעיף 6ב'. לאחר שהובאו ראיות למכביר לעניין מצבו הרפואי של הנתבע, הרי העובדות התלבנו היטב ואין צורך להיזקק לחוות דעת רפואית נוספת. צדקה המשיבה גם בטענתה כי לא הוכח קשר סיבתי בין התאונה לבין תשלום הגימלה. ההוראה שבסעיף 6ב' לחוק חלה רק
כאשר הגוף הפועל על פי דין נדרש בזמנו לקבוע את דרגת הנכות העומדת בקשר סיבתי עם התאונה, ולעניין זה באה עדותו של אחד מחברי הוועדה הרפואית כי מדובר בוועדה המוציאה אנשים לפנסייה, ואותה לא מעניין הקשר הסיבתי לתאונה אלא מעניין אותה צילום המצב בשטח.

(בפני השופטים: בייסקי, ד. לוין, מלץ. החלטה - השופט לוין. עו"ד מנדה למשיב. 19.7.89).

בג"צ 402/89 - ההתאחדות לכדורגל בישראל נגד שר החינוך והתרבות ואח'

*השתתפות המדינה בתשלום ל"שוטרים בשכר" במגרשי הספורט(העתירה נדחתה).

א. מזה שנים שהמשימות של שמירת הסדר במגרשי הכדורגל מוטלת על "שוטרים בשכר", מכח ההסדר המעוגן בסעיף 36 לפקודת המשטרה (נוסח חדש) התשל"א, שלא במסגרת הזמן שבו השוטרים ממלאים את תפקידיהם הרגילים במשטרת ישראל. עד לשנת 1979 הוסדרו הנושאים הקשורים בכך במגעים ישירים בין קבוצות הכדורגל הביתיות לבין יחידות המשטרה במקומותיהן, החל באותה שנה השתתפה הממשלה במימון הוצאות השיטור במגרשי הכדורגל. מאז עסקה העותרת בטיפול בנושא השיטור עם גורמים מרכזיים במשטרה וברשותהספורט, שהיא יחידה במסגרת משרד החינוך ושההקצבה לנושא השיטור היוותה חלק מתקציבה. בינואר 1988 החליטה הממשלה, במסגרת הקיצוצים בתקציבו של משרד החינוך, לנטל את ההקצבה למימון הוצאות השיטור במגרשי הכדורגל. העותרת טוענת כי זכותה להקצבה שנתית כאמור, מבוססת על הבטחה שלטונית משנת 1979, והבטחה שלטונית זו מוסיפה לחייב את הממשלה. כן טוענת העותרת כי משימות השיטור במגרשי הכדורגל נמנות עם תפקידיה הרגילים של משטרת ישראל המוגדרים בסעיף 3 לפקודת המשטרה, והמונים, בין היתר, את חובת המשטרה לעסוק בקיום הסדר הציבורי ובטחון הנפש והרכוש. העתירה נדחתה.
ב. ההקצבות שמהן נהנתה העותרת בעבר, לא נבעו מזכות שנקנתה לה מכוחה של הבטחה שלטונית מחייבת איזו שהיא, אלא מיישומה של מדיניות ממשלתית שהיתה תקפה באותן שנים, ושלעותרת אין כל זכות קנוייה לתבוע את השארתה בתוקפה גם לעתיד לבוא. הקצבות הממשלה למימון הוצאות השיטור בעבר, לא חרגו מגידרן של כל אותן סובסידיות, תמיכות והטבות כספיות אחרות, שהענקתן, צמצומן וביטולן הינם עניין לממשלה לענות בו, במסגרת סמכותה וחובתה להתוות את המדיניות הכלכלית ולקבוע את סדר העדיפויות של השימוש בתקציב. הממשלה בת חורין לקבוע בכל עת מדיניות חדשה כטוב בעיניה. אין לשום אזרח זכות קנויה בהמשך קיומה של מדיניות כלכלית המטיבה עמו ושהממשלה מחליטה לסטות ממנה.
ג. העותרת חולקת על היותן של ההקצבות בחינת תמיכה או הטבה. לטענתה, צרכי השיטור במגרשי הכדורגל הם צרכיו של הציבור השוחר את משחקי הכדורגל. השמירה על הסדר ועל שלום הציבור באירועים שכאלה היא חיונית עד למאוד, והרי זה מתפקידה של המשטרה לקיים את הסדר הציבורי ובטחון הנפש והרכוש באירועים כאלה. טענה זו אין לקבל. הטיעון מתעלם מן ההבחנה בין חובת המשטרה לעסוק בקיום הסדר הציבורי ושמירתשלום הציבור כחלק מתפקידיה הרגילים, ובין צרכי השמירה על הסדר ושלום הציבור הכרוכים בקיומם של אירועים מאורגנים מיוחדים, וסיפוקם איננו בהכרח בגדר תפקידה וחובתה של המשטרה. העיסוק בקיום הסדר הציבורי ושמירת בטחון הציבור במקרים של הפרות חוק או באירועים ממלכתיים או ציבוריים המוניים, הוא מתפקידיה המובהקים שלהמשטרה, והוא הדין בחובת המשטרה לנקוט אמצעים סבירים של קיום הסדר והשלום כשהדבר דרוש למימושן של חירויות יסוד, כחירות האסיפה וההפגנה. לא כן הדבר ביחס לקיומם של אירועים אחרים. עצם קיומם מותנה, אמנם, בנקיטת אמצעים נאותים לשמירת
הסדר ושלום הציבור, אך החובה לנקוט אמצעים אלה איננה מוטלת על המשטרה אלא על מארגני האירועים. להבחנה זו ניתן ביטוי ברור בפקודת המשטרה, שבצד ההגדרה הכלליתשל תפקידי המשטרה, שבסעיף 3, קבעה הסדרים לסיפוקם של צורכי שיטור מיוחדים שלא במסגרת פעילותה הרגילה ושלא על חשבון משאביה של משטרת ישראל. נמצא שמשימות השיטור במגרשי הכדורגל אינן, על פי החוק, מתפקידיה המובהקים של המשטרה והדאגה למילויין של משימות אלו מוטלת על קבוצות הכדורגל ועל מארגני המשחקים.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, אור, מצא. החלטה - השופט מצא. עו"ד צ. יפה לעותרת, עו"ד מ. באלס למשיבים. 4.7.89).

ע.פ. 464/88 - מאמון נמיר ועותמאן נעים נגד מדינת ישראל

*הרשעה בהחזקת סמים (הירואין) וחומרת העונש(הערעור נדחה).

א. שני המערערים הורשעו בעבירה של החזקת 30.5 גרם הירואין, שלא לצריכה עצמית, באשר לאירוע שאירע ביום 8.10.87 (פרט האישום הראשון), ומאמון הורשע בעבירות נוספות של החזקת הירואין שלא לצריכה עצמית והספקת סם שאותן עבר ביום 12.10.87 (פרט האישום השני). בגין עבירות אלה נדון מאמון ל-8 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי ועותמאן נדון ל-5 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. באשר לפרט האישום הראשון - אין מחלוקת כי בתאריך הנקוב לעיל, .בשעה 02.30 לאחר חצות, נסעו המערערים לנווה שאנן שבירושלים ביחד עם אחד אסרף, במכוניתו של מאמון. בחיפוש במכונית מצאו השוטרים חומר שנחשב כהירואין בכמות של 30.5 גרם. אין חולקין כי החומר הונח במכונית ע"י אסרף והמחלוקת היתה אם הוכח שהחומר הינו הירואין ושהסם היה בהחזקת המערערים. לעניין מהותו של החומר - טוען הסניגור כי המעטפה בה היה החומר, כאשר נשלחה למז"פ, סומנה במספר 17722, בעוד שהמעטפה שנבדקה במז"פ ונקבע שהחומר שבה הוא הירואין, צויינה במספר 17727. ביהמ"ש המחוזיקבע שהיתה טעות ברישום מספר על המעטפה. בבדיקה במז"פ הוכח כי חומר בכמות של 30.5 גרם שנמצא במעטפה עליה צויין שהשוטר שמעוני הכניסו אליה ביום 8.10.87 הוא הירואין. פרטים אלה מתאימים לחומר שנתפס במכונית והוכנס ע"י השוטר שמעוני למעטפה ונשלח למז"פ. ההתאמה בפרטים רבים מוציאה מכלל אפשרות סבירה שאין מדובר באותו חומר.
ג. את היותם של המערערים מחזיקים בהירואין הסיק ביהמ"ש, בין היתר, מעדותו של אסרף, אשר פעל בנסיבות המקרה בשיתוף פעולה עם המשטרה. הסניגור טוען כי אסרף לא היה עד ראוי לאימון. ברם, אין להתערב בהערכת ביהמ"ש המחוזי את מהימנותו של אסרף. גירסתו מתחזקת משיחה מוקלטת שהתקיימה בבית המעצר בין מאמון לבין אחד געברי, בה ציין מאמון את הובלת הסם, את התמורה שהתכוון לקבל עבורו ועוד אמירות מהן משתמע בבירור בעלותו בסם. די בראיות אלה לצורך ההרשעה. אך לאלה מצטרפות נסיבות המקרה. הסברו של מאמון להמצאו במכונית היה שהוא בא לבצע עיסקה של החלפת מכונית. הסבר זה נמצא בלתי מהימן והוא אף אינו סביר. גם בהרשעתו של עותמאן בפרטהאישום הראשון אין להתערב. גם נגדו עומדת עדותו של אסרף בדבר החזקתו בסם ולעדותזו מצטרפות נסיבות המקרה. אשר לפרט האישום השני - בפרט זה הורשע מאמון בכך שהחזיק 19 גרם הירואין במקום מסתור הסמוך לביתו באבו גוש וכן הורשע בכך שעל פי הנחיותיו מצא את הסם הנ"ל אחד בני מאור שנתבקש להביא מספר גרמים של הסם לבית המעצר בו שהה מאמון. גם בעניין זה מסקנת ביהמ"ש המחוזי בדבר אשמתו של מאמון מבוססת ואין להתערב בה.

ד. אשר לעונש - אין העונש קל אך מדובר בהחזקת הירואין בכמות גדולה של מאות מנות, וכאשר מדובר בסמים, ובעיקר סמים קשים מסוג הירואין, מן הדין להחמיר עם כל אלה התורמים להחזקה ושימוש בסמים אלה. לפיכך, גם אם אין למערערים הרשעות קודמות בעבירות סמים אין להתערב בעונש כפי שהושת עליהם. הסניגור ציין את העונש הקל שהוטל על בני מאור, בקשר לחלקו בפרט האישום השני, עונש שכלל מאסר בפועל של חצי שנה בלבד. טוען הסניגור שקיימת אי אחידות בעונשים שבין מאמון לבין מאור. אין לקבל טענה זו. מאמון הורשע בעבירה נוספת, זו שבפרט האישום הראשון, ואת העבירה לפי פרט האישום השני ביצע בעודו יושב במעצר בקשר לעבירת סמים אחרת. כמו כן, מאור הינו נרקומן ופעל בנסיבות המקרה על פי הוראותיו של מאמון. מאור גם שיתף פעולה עם המשטרה וההקלה בדינו באה, בין היתר, במסגרת נסיון גמילה שאמור היה להיעשות בו. בנסיבות אלה אין ללמוד מהעונש שהוטל על מאור על זה הראוי למאמון.

(בפני השופטים: בייסקי, חלימה, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד רבינוביץלמערערים, עו"ד גב' מיקי חשין למשיבה. 19.7.89).

ע.א. 596/86 - יהודית בן ציון ואח' נגד אוריאל גורני

*תקפותה של המחאת זכויות ע"י מי שהוכרז לאחר מכן כפושט רגל(הערעור נדחה).

א. ביום 4.11.75 נמסרה למר יהושע בן ציון (להלן: בן ציון) התראת פשיטת רגל וביום 20.12.76 הוכרז כפושט רגל כשפשיטת הרגל חלה למפרע מיום 11.11.75, תאריך בו עשה מעשה פשיטת רגל. בן ציון הינו הבעלים הרשום של 3/16 בנכס מסויים בירושלים. מסתבר כי ביום 4.4.75 המחה לאחותו (המערערת השניה) את הזכויות לדמי שכירות או דמי מפתח המגיעות לו או שיגיעו לו בנכס דנן (להלן: ההמחאה). נוסח ההמחאה הינו "הנני ממחה ומעביר לך בזה באופן בלתי חוזר את כל זכויותי לדמי השכירות ו/או לדמי מפתח בגין הבית ברח' בן ציון 10/12 ירושלים (חלקות 8,9,10 בגוש 30157) הן שכבר הגיע זמן פרעונם והן שיגיע בעתיד, לפי כל החוזים וההסכמים שנעשו או שייעשו עם דיירים בהווה, או עם דיירים יוצאים...". המשיב, הנאמן על נכסי פושט הרגל (להלן: הנאמן), הגיש לביהמ"ש המחוזי בקשה להכריז, בין היתר, כי המחאת הזכויות הינה חסרת תוקף. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה וקבע כי אין ההמחאה באה בגידרו של סעיף 97(א) לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש) התש"מ, וגם סעיף 97(ב) אינו חל על ההמחאה דנא. זאת, משום שבהמחאה לא היה פירוט החוזים הספציפיים הנוגעים לנכס. בערעור טוענות המערערות כי מן הראוי לפרש את סעיף 97(ב) פירוש רחב, ואם ייעשה כן יהיה ניתן לשבץ את ההמחאה במסגרת אותה פיסקה. הערעור נדחה.
ב. סעיף 97(א) שולל את תקפן של המחאות שהמחה אדם לאחר והוכרז לאחר מכן כפושט רגל, ואילו סעיף 97(ב) קובע כי סעיף קטן(א) לא יחול "על המחאת זכויות כלפי חייבים שפורטו בהמחאה... או זכויות קיימות או עתידות לבוא לפי חוזים שפורטו בהמחאה...". טענת המערערות הינה כי ההמחאה דנא נכנסת למסגרת של "זכויות קיימות או עתידות לבוא לפי חוזים שפורטו בהמחאה". ברם, בשים לב לכוונתו ולמטרתו של המחוקק, מן הנמנע לפרש את הביטוי "חוזים שפורטו" פירוש רחב, אלא פירוש צר ודווקני. מסקנה זו עולה הן מהנסיבות שגרמו לחקיקת הסעיף הנ"ל והן מדברי ההסבר שניתנו בכנסת כאשר הובא סעיף זה לאישורה של הכנסת. המחוקק שם לנגד עיניו את עיקרון ההגנה על נושה של פושט רגל, כאשר מגמת הסעיף היתה למנוע בעד פושט הרגל להבריח את נכסיו מבעוד מועד ע"י שימוש באקט של המחאת זכויות, בטרם יועברו נכסיו לידי הנאמן. משמעות הדבר כי על הממחה לפרט במסגרת המסמך המבטא את ההמחאה את החוזים שהוא מתכוון להמחותם, ואין להשתמש בניסוח כוללני הנוגד את כוונתו של המחוקק ואת מטרתו של החוק.

ג. בענייננו, נוסח ההמחאה איננו מציין לגבי אף חוזה לא את תאריך חתימתו, לא את תקופת תחולתו, לא את אחד הצדדים לו ולא לגבי איזה חלק של הבניין הוא חל, ולמעשה אף פרט, לבד מכך שיודעים אנו שהחוזים הנזכרים בהמחאה קשורים בבניין מסויים. בנסיבות כאלה, אין לומר על החוזים שהם "פורטו" במשמעותו של סעיף 97(ב) הנ"ל. מדובר אולי בחוזים שאוזכרו בהמחאה, אך לא בחוזים "שפורטו". בהתחשב בתוצאה הנ"ל אין צורך להתייחס לסוגיית תום לבו של בן ציון בקשר עם ההמחאה.

(בפני השופטים: חלימה, אור, מצא. החלטה - השופט חלימה. עו"ד יוסף אילון למערערים, עו"ד גורני למשיב. 23.7.89).

ע.פ. 58/88 - מדינת ישראל נגד רפאל בייער ובן ציון בייער

*הרשעה בעבירת מטבע חוץ בעיסקה שנעשתה בין שני תושבי חוץ(ערעור וערעור שכנגד - הערעור נדחה והערעור שכנגד נדחה ברוב דעות השופטים מלץ ומצא, בפסק דין מפי השופט מצא, נגד דעתו החולקת של השופט גולדברג).

א. המשיבים הם אב ובנו. האב הוא בעל דרכון קנדי שבא לישראל עם משפחתו בשנת 1968. מאז הוא יושב בירושלים ומשמש בה כראש של כולל. אין לו בית אחר זולת ביתו שבירושלים, עד היום לא קיבל את אזרחות ישראל ולא קיבל תעודת זהות של תושב קבוע. הוא הגיע ארצה במעמד של תושב ארעי ומאז הוא יוצא לחו"ל וחוזר וכל אימת שהוא חוזר מוטבעת בדרכונו, כמקובל לגבי תיירים, "אשרה ורשיון לישיבת ביקור". הבן הגיע ארצה בעודנו נער, הוא בעל דרכון של ארה"ב ויושב בישראל מבלי לקבל עליו את אזרחותה. כאן גדל, נשא אשה והוליד ששה ילדים. הוא תלמיד ישיבה ואין לו בית אחר זולת ביתו שבירושלים. שהייתו בישראל נסמכת על אשרות ביקור המוטבעות בדרכנו, מדי שובו ארצה ממסעותיו מעבר לים, כאילו היה תייר. ביום 3.10.83, פחות מחודש לפני המאורע נשוא האישום דנא, חזרו שני המשיבים לישראל ממסע לחו"ל ובכניסתם ארצה הוטבעו בדרכוניהם אשרות ביקור של תיירים. ביום 1.1.83 יצא הבן, בטיסת בוקר, מישראל לשווייץ ובשובו ממסעו בו ביום בשעות הערב נמצאו בכליו כ-545,000 דולר. הבן נעצר ובמשך שבוע תמים מסר גירסאות כזב לחוקריו והסתבך בשקרים לרוב. מדברים שאמר יכלו החוקרים להסיק כי נסע לשווייץ כדי לקבל שם את הדולרים וכי בישראל נועד מטבע זה להימסר לאדם אחר, ככל הנראה למטרות סחר בשוק השחור. בסופו של אותו שבוע נחקר גם האב והוא מסר לחוקריו כי ביום 31.10.83, בשיחה טלפונית עם יהודי שמקום מושבו בציריך, נתבקש ע"י בן שיחו לבוא וליטול מידיו את מטבע החוץ הנדון כדי להביאו לישראל ולהפקידו בבנק. לשם כך שלח את בנו לשווייץ.
ב. שני המשיבים הועמדו לדין והורשעו ע"י בימ"ש השלום בעשיית עיסקה במטבע חוץ ללא היתר, בניגוד לסעיפים 2(א) ו-17(א)(1) לחוק הפיקוח על מטבע חוץ התשל"ח (להלן: חוק הפיקוח). בימ"ש השלום גזר להם מאסר על תנאי וקנסות כספיים וכן הורה על חילוט מלוא הסכום שנתפס. המשיבים ערערו לביהמ"ש המחוזי על הרשעתם ולחילופין על חילוט כספם. בעוד שבימ"ש השלום קבע כי יש לראות את המשיבים כתושבי הארץ, קבע ביהמ"ש המחוזי כי יש לראות בהם תושבי חוץ והחליט כי עבירתם התבטאה בהפרת האיסור שבסעיף 2(ב) לחוק הפיקוח ולא של סעיף 2(א) לאותו חוק. כמו כן החליט, מבלי שנתבקש לכך ע"י המדינה, להרשיע את המשיבים גם בקשירת קשר לביצוע עוון. באשר לחומרת העונש פסק ביהמ"ש המחוזי, ברוב דעות, לקבל את הערעור בכך שהחילוט יתייחס רק לכמחצית הסכום (270,000 דולר). בערעורה קובלת המדינה על החלטת ביהמ"ש המחוזי לחלט רק מחצית מן הסכום שהוברח ואילו המשיבים בערעור שכנגד חוזרים ומשיגים על הרשעתם בדין. ערעורה של המדינה נדחה פה אחד והערעור הנגדי נדחה ברוב דעות השופטים מלץ ומצא, בפסק דין מפי השופט מצא, נגד דעתו החולקת של השופט גולדברג, שסבר כי יש לקבל את הערעור ולזכות את המשיבים.

ג. השופט מצא (דעת הרוב): טענותיהם המרכזיות של המשיבים היו כי שניהם תושבי חוץ, במובן החלופה השנייה של הגדרת "תושב חוץ" בסעיף 1 לחוק הפיקוח, וכי במעשיהם לא חרגו מן המותר למי שהינו תושב חוץ, בין על פי החוק ובין על פי הוראות היתר הפיקוח על המטבע, התשל"ח (להלן: ההיתר הכללי) שניתן ע"י שר האוצר. בימ"ש השלום קיבל את עמדת המדינה שלעניין חוק הפיקוח, דין המשיבים כדין תושבי ישראל לכל דבר ועניין. ביהמ"ש קבע שמקום מושבם בפועל של המשיבים הינו בישראל ודי בכך כדי שיחולו עליהם מגבלות חוק הפיקוח, החלות על כלל תושבי ישראל. באישור הביקור המוטבעות בדרכוניהם של המשיבים אין, לדעת ביהמ"ש השלום, כדי לשנות את עובדת היותם תושבי ישראל. לדעתו דין האשרות של המשיבים כדין אשרות שהושגו בטענות שווא ומרמה, ולפיכך בטלות הן. ביהמ"ש סבר כי המשיבים הפרו את סעיף 2(א) לחוק הפיקוח ועיסקתם האסורה הושלמה בעצם קבלתו של המטבע לרשותם. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המשיבים הם תושבי חוץ, ובדין קבע כך. הואיל וכך בחן ביהמ"ש המחוזי את הוראות הדין כדי לקבוע אם ניתן להרשיעם. לפי הוראות סעיף 23 להיתר הכללי הסיק ביהמ"ש המחוזי כי תושב חוץ רשאי להחזיק ברשותו מטבע חוץ שהביא עמו בכניסתו לישראל ומכאן שבעצם החזקת מטבע חוץ ע"י הבן בעת הכניסה לישראל לא נעברה שום עבירה. ברם, לפי סעיף 2(ב) לחוק הפיקוח, עיסקה במטבע חוץ, שעושה תושב חוץ, בישראל, טעונה היתר ובמקרה הנדון אשמים המשיבים בעשייתה בישראל, ללא היתר, של עיסקה במטבח חוץ. ביהמ"ש קבע כי העיסקה האסורה התבטאה בפעולתם המשותפת להבאת מטבע חוץ לישראל, מתוך כוונה, שקיבלה ביטוי גם בהתחייבותו מראש של האב, למכרו, בתחומי ישראל, בשוק השחור. כמו כן שני המשיבים אשמים בעבירת קשר לביצוע עוון, אותו קשרו בישראל, ומכוחו פעלו בביצוע עבירותיהם על חוק הפיקוח.
ד. צודק הסניגור כי אין למצוא בממצאיו של בימ"ש השלום קביעה כי השניים התכוונו למכור את מטבע החוץ בשוק השחור או לעשות בו "מעשים אסורים אחרים" כפי שסבר ביהמ"ש המחוזי. ברם, ניתן להרשיע את השניים בעבירה על חוק הפיקוח, משום הסכמתם, שקדמה ליציאת הבן למילוי שליחותו, כי מטבע החוץ, עת שיובא לישראל, יימסר ע"י הבן לאב. ההתחייבות להעביר את המטבע מהבן לאב והתחייבות האב לקבל את המטבע מהווים עיסקאות טעונות היתר על פי סעיף 2(ב) לחוק הפיקוח. העיסקה שהסתכמה בסכום עצום ורב איננה נמנית עם סוג העסקאות שדרכם של תיירים לעשותם ושמותר להם לעשותם בישראל. אין בכך כלום שבעת כריתת ההסכם נמצא מטבע "חוץ הנדון בשווייץ. אילו התייחסו ההתחייבויות ההדדיות להעברת הכסף מרשות לרשות בשווייץ היתה העיסקה נכנסת לגדר המותר לתושבי חוץ. כיוון שבהסכמתם האמורה של המשיבים עבר כל אחד משניהם עבירה מוגמרת לפי הסעיפים 2(ב) ו-17(א)(1) לחוק הפיקוח לא היה טעם בהרשעתם בקשירת קשר לביצוע העבירה הנ"ל או בנסיון לבצעה.
ה. אשר לפרשת החילוט - בקביעת שיעור החילוט יש מקום להתחשב, בין היתר, גם בהיקף הכספי של הסכומים, שמדובר בהם, ובהשפעתו העונשית הנוספת והעקיפה של החילוט על בעליו של הממון המחולט. כמו כן, נסיבות ביצועה של העבירה, בה נמצאו המשיבים אשמים, בסופו של דבר, פחותות בחומרתן מאלו שנטענו כנגדם בכתב האישום ומאלו שנסתברו בפסקי הדין של שתי הערכאות דלמטה. לפיכך הוחלט לדחות את שני הערעורים.
ו. השופט גולדברג (דעת מיעוט): הרישא שבסעיף 28 מדברת על נכס הנמצא מחוץ לישראל, ולפיה מותר לתושבי חוץ לעשות ביניהם בארץ עיסקה לגבי נכס כזה. מכאן שאם נעשתה "עיסקה" בין .תושבי חוץ לגבי נכס הנמצא מחוץ לישראל, יש וכוללת היא בחובה מניה וביה גם העברת כספים מצד אל צד במסגרת העיסקה. העברה כזאת מותרת אף היא, על כן, בארץ, כשהיא מהווה חלק מן "העיסקה" או "העיסקה" בשלמותה. כשם -שאין לומר
כי אסור, לפי לשונו של הסעיף, להעביר, לדוגמא, ממכר שהיה מחוץ לישראל בעת כריתת הסכם המכר, לידי הקונה בארץ, כך לגבי מטבע חוץ ששימש נשוא העיסקה.

(בפני השופטים: גולדברג, מלץ, מצא. עו"ד יעקב כהן למערערת, עוה"ד דוד ליבאי, מרדכי מנוביץ וגב' ענת הורוביץ למשיבים. 31.7.89).

ע.א. 643+666/86 - רחל פליבן ואח' נגד עבדאלסלאם אבו ח'דיר ואח'

*טענת בעל מקרקעין כי חתימה על יפו"כ למכירת הנכס אינה חתימתו(הערעור נתקבל).

א. לביהמ"ש המחוזי בירושלים הוגשו תביעות שנושאם הוא הבעלות על חלק מחלקת מקרקעין בכפר ענתא (להלן: החלקה), חלק הרשום בפנקסי המקרקעין בשמו של המשיב. התובעים היו רחל פליבן, עזורי מני ורחל שליט והנתבעים היו אבו ח'דיר (המשיב), וכן אחד אלבשיתי ואח'. הדיון הסתיים בדחיית תביעתם של המערערים, באשר ביהמ"ש קיבל את גירסתו של המשיב. המחלוקת המהותית שבין הצדדים מתייחסת לתוקפם של יפוי כח והסכם. בתחילה חתם המשיב על יפוי כח נוטריוני (להלן: יפוי הכח הראשון) ביום 11.7.74, אשר בגידרו הודה כי הוא מכר לגב' אלבשיתי (אשתו של המשיב אלבשיתי) את החלקים נשוא התובענה וקיבל את מלוא התמורה. כדי להוציא לפועל את עיסקת המכר נתן המשיב יפו"כ נוטריוני לאלבשיתי.
ב. בעוד יפוי הכח הראשון בתקפו, נחתם ביום 29.6.75, הסכם בין המשיב לבין אלבשיתי (להלן: ההסכם) לפיו מכר המשיב את החלקים שבסכסוך לאלבשיתי בתור נאמנם של קונים נסתרים, תוך התחייבות מצידו של המשיב לחתום על יפוי כח לפקודתו של עו"ד שליט, על מנת שזה יטפל בהעברת החלקים שבסכסוך לנאמן אלבשיתי. בהסכם הודה אבו ח'דיר שקיבל את מלוא מחיר העיסקה. יפוי הכח הראשון בוטל ע"י המשיב ביום 25.7.75 וזאת בהסכמת הגב' אלבשיתי, ובאותו יום חתם המשיב על יפוי כח שבו מינה את עו"ד שליט כמיופה כח כפי שהתחייב בהסכם. לאחר הפעולות האלה חתם אלבשיתי על טופס "הצהרה ע"י נאמן" לפי סעיף 74 לחוק מס שבח מקרקעין שבו ציין כי הנהנים בעיסקה הם המערערים. בהסתמכם על כך פנו המערערים לביהמ"ש המחוזי וביקשו פסק דין הצהרתי שלפיו יש להעביר את הזכויות של המשיב בחלקה לאלבשיתי ולאחר מכן יועברו זכויות אלה למערערים. כן ביקשו הצהרה כי אין למשיב יותר כל זכות שהיא בחלקה הנדונה. דחיית תביעתם של המערערים מושתתת בעיקר על האמון שרחש ביהמ"ש לעדותו של המשיב שטען כי הוא נקרא לבוא לנוטריון ציבורי כדי לבטל את יפוי הכח הראשון, ולטענתו לא חתם על יפוי הכח השני וגם לא הקריאו לו את תוכנו. כן הכחיש את הטענה שקיבל את התמורה מאת אלבשיתי וזאת על אף הדברים הברורים שנאמרו בהסכם. הערעור נתקבל.
ג. כלל מקובל הוא כי אין הערכאה השנייה מתערבת בשיקול דעתה של הערכאה הראשונה בנושא מהימנותם של עדים. אולם כלל זה אינו חל כאשר מתגלית סתירה בולטת לעיין או טעות גלוייה וכיוצא באלה מצבים. את המקרה דנא ניתן לשבץ במסגרת היוצאים מן הכלל. מעיון בחומר הראיות עולים מספר בקיעים המצדיקים התערבות במהימנות שרחש ביהמ"ש למשיב. על ביטול יפוי הכח הראשון ועל יפוי הכח השני מופיעות חתימות הנחזות כחתימותיו של המשיב ועובדה היא שהחתימות אושרו ע"י הנוטריון הציבורי בו זמנית. כפי שנפסק מהווה חתימת הנוטריון על אישור החתימה ראייה הנושאת את עצמה, ואין צורך להביא את הנוטריון להעיד על עריכתו של המסמך. ראייה זו מעלה חזקה, הניתנת אמנם לסתירה, בדבר נכונות תוכנו של האישור הנוטריוני. במקרה דנא לא רק שהוגש מסמך מאושר ע"י נוטריון אלא שבנוסף לכך העידו הנוטריון וסגנו. הסגן יודע את השפה הערבית והוא אשר הקריא את תוכנו של יפוי הכח השני למשיב ורק לאחר שזה
הבין את תוכנו העביר את המסמך לאישורו של הנוטריון שישב איתו באותו חדר. גם הנוטריון העיד על נוהגי ההחתמה.
ד. כאשר חתם המשיב על יפוי הכח השני כבר היה ההסכם יתום על ידו. המשיב היה ראשון העדים, אך הוא לא נשאל ולו גם שאלה אחת בקשר להסכם. כאשר הגיע תורו של אלבשיתי להעיד הוא הגיש את ההסכם כראייה מטעמו וגם זיהה את חתימתו של המשיב, ובנתונים אלה היה על ההגנה לקרוא את המשיב שנית לערות על מנת שיסתור את עדותו של אלבשיתי ואת תוכנו של ההסכם. כזאת לא עשתה ההגנה ולפיכך לא ניתן להתעלם מתוכנו של ההסכם. בנתונים הקיימים לא היה מקום להעדיף את התכחשותו הטוטלית והסתמית של המשיב על פני מסמך בכתב ועל פני עדויותיהם הנויטרליות של הנוטריון ושל סגנו. בעדותו של המשיב גם נתגלו בקיעים שלא ניתן לגשר עליהם. בכלל לא היה מקום להתחשב בהתכחשותו של העד לחתימתו על יפוי הכח השני כאשר חתימתו הוטבעה על מוצג זה בנוכחותו של הנוטריון ושל סגנו. לפיכך הוחלט לקבל את הערעור ולהחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי שידון בסעדים שביקשו המערערים, פרט לסעד הנוגע לכך שלמשיב אין יותר כל זכויות בחלקה, שכן עניין זה כבר הוכרע בביהמ"ש העליון שקבע כי למשיב אין עוד זכויות בחלקה.

(בפני השופטים: ברק, בייסקי, חלימה. החלטה - השופט חלימה. עו"ד צבר גור למערערים, עו"ד א. גורן למשיב, עו"ד שביט לעצמו. 23.7.89).

ע.פ. 526/88 - עבד טויל נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (סמים - הירואין) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע בעבירות של החזקת הירואין וסחר בו, בכך שמכר הירואין במשך מספר חודשים לארבע פרוצות. הוא נדון ל-8 שנים מאסר בפועל ו-4 שנים מאסר על תנאי. הסניגור מעלה בערעור שורה של טענות כנגד חומרת העונש ואלו הן: זוהי הרשעתו הראשונה של המערער בעבירות סמים, ולא ניתן לכך משקל ממשי לקולא ; הפצת הסמים נעשתה למכורים לסם אשר היו משיגים אותו ממקור אחר ; המערער נקלע באקראי להפצת סמים שעה שהיה נתון במצוקה כלכלית ולא יכול היה לעמוד בפני הפיתוי הטמון ברווח הקל והמהיר שבהפצתם ; לא ניתן משקל הולם למצב בריאותו של המערער ולמצבו המשפחתי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
המערער עסק בהפצת הסם ללקוחותיו בצורה סדירה במשך תקופה ניכרת, והלכה למעשה עניין לנו במפיץ קמעונאי שהפך את הפצת הסם לעיסוקו - פרנסתו. במצב דברים זה אין נפקא מינה לכך שמדובר בעבירה ראשונה, שהרי המערער הובא לדין בגין סידרה של מעשי עבירה מאותו סוג. הפיתוי, שלטענת המערער "נושא באחריות" למעשיו, אינו מסייע לו אלא מכביד עמו. ככל שמדובר בתחום זה בפיתוי בעל עוצמה גדולה יותר - כן מן הראוי לגזור עונשים חמורים יותר שיהא בכוחם להאפיל על הפיתוי. מדובר בסם שזכה לכינוי "המוות הלבן" והמכירה הקמעונאית לצרכני הסם מהווה את החוליה האחרונה בשרשרת הפצתו של הסם. בהיעדר אפשרות ממשית של פגיעה בספקים הראשוניים, אין מנוס מקיום מלחמת חורמה במפיצים עצמם, על ידי הטלת עונשים מרתיעים. לנוכח הנזק החמור הכרוך בהפצת הסם הרי נסיבותיו האישיות של הנאשם חייבות לסגת מפני העניין הציבורי המיוחד שבהטלת עונשים חמורים.

(בפני השופטים: חלימה, אור, קדמי. החלטה - השופט קדמי. עו"ד ז. זילברשטיין למערער, עו"ד גב' עשירה ראובני למשיבה. 4.7.89).

ע.פ. 115+165/89 - מדינת ישראל נגד שלמה בלאיש ושמואל נחמיאס

*קולת העונש (קשר לפוצץ לבנת חבלה כדי למנוע הליכי הוצל"פ) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).

המשיב בלאיש (להלן: בלאיש) הינו בעל דוכן למכירת פירות וירקות באשקלון והוא חב סכום כסף לאחד מספקיו. הוא לא שילם
את חובו והספק החל בהליכי הוצאה לפועל נגדו. בלאיש ניסה להניא את הספק מהמשך הליכי הגבייה ע"י איומים, ומשלא הועילו פנה למשיב השני (להלן: נחמיאס) וקשר עמו קשר לפוצץ לבנת חבלה ליד חנותו של הספק. נחמיאס, שהיה עובד של בלאיש, הסכים וגייס לצורך ביצוע המעשה אדם נוסף בשם נגר. נחמיאס השיג לבנת חבלה ויחד עם נגר הניח את לבנת החבלה ליד חנותו של הספק. תוך כדי הנחת הלבנה היא התפוצצה ונחמיאס ונגר נפצעו. בלאיש הועמד לדין יחד עם נגר והואשם בקשר הנ"ל וכן בהחזקת מחסנית של אקדח שנמצה בביתו. הוא הודה ונדון ל-21 חודשים מאסר בפועל ו-15 חודשים מאסר על תנאי. נחמיאס הובא לדין בפני שופט אחר ונדון לשנתיים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. המדינה מערערת על קולת העונש כאשר הטענה העיקרית היא כי העונשים מופרזים לקולא ואינם עומדים בשום פרופורציה לחומרת המעשה, שהוא מעשה בריונות מובהק, שבתי המשפט חייבים להביע עמדה נחרצת למלחמה בהם ע"י הטלת עונשים מתאימים. טענה שניה בפי המדינה כי מן הראוי היה שבלאיש ישא בעונש חמור יותר מענשו של נחמיאס, שכן הוא זה שיזם את המעשה כולו והוא זה שהפעיל את נחמיאס שהיה עובד שלו ונתון למרותו. הערעור נתקבל.
קיימת חומרה מיוחדת בעבירות מן הסוג הנדון וכבר אמר על כך ביהמ"ש העליון כי עבירות הפחדה הן "מן הגילויים המסוכנים ביותר של גל האלימות המאיים עלינו בפריצת כל הסכרים של חוק ושל מוסר בסיסי, המגינים על חיי חברה תקינים". עונשים קלים כפי שהוטלו כאן אין בהם כדי לשים סכר למעשים נפשעים כאלה ועלולים אפילו לעודדם. על כן מחובתו של ביהמ"ש העליון להתערב ולהחמיר בענשם של המשיבים במידה ניכרת, אם כי, כמנהגו בערעורי המדינה על קולת העונש, לא ימצה את הדין עם המשיבים. התוצאה היא כי על בלאיש יוטלו 42 חודשי מאסר בנוסף למאסר על תנאי שהוטל עליו, ועל נחמיאס יוטלו 3 שנים מאסר בפועל והמאסר על תנאי כאמור.

(בפני השופטים: בייסקי, בך, מלץ. עו"ד גב' נאוה בן אור למערערת, עו"ד מלחי לבלאיש, עו"ד שינפלד לנחמיאס. 19.7.89).

ע.א. 738/87 - ש.א.פ. בע"מ נגד נוה צורף חלמיש אגודה שיתופית... בע"מ

*טענת "צד לשותפות" כי חתימה על חוזה אינה מחייבת אותו (הערעור נדחה).

המשיבה כרתה ב-1984 שני חוזים עם צד שכונה "בוני צמרת עיסקה משותפת של ש.א.פ. בע"מ ומרשנסקי... בע"מ... ובערבות הדדית של ש.א.פ. בע"מ ומרשנסקי... בע"מ". החוזה התיחס להקמת שני מבנים והמשיבה העבירה תשלומים שונים לחברת בוני צמרת בע"מ על יסוד החוזים הנ"ל. הבניינים לא הוקמו וחוזי הבנייה בוטלו. המשיבה תבעה את השבת הכספים תוך כדי הצמדתם וסכום התביעה הסתכם בכ-68,500 ש"ח. המערערת ביקשה רשות להתגונן ובקשתה נדחתה. הערעור על כך נדחה.
המערערת העלתה טענות שונות שסבבו סביב ציר מרכזי, והוא הנסיון להפריד בין חבות הגוף אשר עימו נכרתו החוזים לבין חבות כלשהי מצד המערערת. מסתבר כי שני התאגידים שהיו מרכיביו של הגוף שכרת את החוזה נפרדו אחרי חתימת החוזה עם המשיבה, והמערערת טענה כי אינה נופלת עליה אחריות כלשהי להתחייבויות הכספיות של "בוני צמרת עיסקה משותפת של ש.א.פ. בע"מ ומרשנסקי... בע"מ". לפי הטענה הוסכם בין ש.א.פ. לבין מרשנסקי כי זה האחרון ישא באחריות להתחייבויות נשוא הערעור דנא ומכאן שאין מקום לתביעה נגד המערערת. טענות אלה נדחו ע"י הרשם שהשתית את הכרעתו במידה מכרעת על עיקרון הניהול הפנימי. המערערת טוענת שלא חתמה על החוזה עם המשיבה, ומכאן שלא השתכללה התקשרות חוזית המחייבת אותה, כי תנאי ההסכם הפנימי שבין שותפות ש.א.פ. ולבין מרשנסקי חייבו חתימתם של שני השותפים. היא גם טוענת מעבר לכך שלא הוכח קיום השותפות ולא הוכחה ערבותה. די בהוראותיה של פקודת השותפות (נוסח חדש) התשל"ה, כדי לדחות טענות אלה. המשיבים לא ידעו על ההסדרים
שבין השותפים, ואין מקום למסקנה שלא האמינו בכך שבשותפים המדובר. הלכה למעשה, לא רק שנתקיימה שותפות אלא במקרה דנן העיד אף שמה של השותפות עימה נכרת החוזה באופן ברור וגלוי על מרכיביה של השותפות. די בהוראות סעיפים 17,14 ו-27 לפקודת השותפויות כדי לבסס חבותה של המערערת. אם נכזבה המערערת בהסדריה עם מרשנסקי, הרי תרופתה איננה בהתכחשותה לאחריותה כלפי המשיבה, אלא בתביעת זכויותיה מידי השותף לשעבר.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב' רונית מטלון רידר למערערת, עו"ד אבנר בנימין למשיבה. 19.7.89).

ע.פ. 14/89 - ריאד עודה נגד מדינת ישראל

*הרשעה בנסיון לגרום חבלה חמורה על רקע לאומני וחומרת העונש (הערעור נדחה בעיקרו).

המערער, תושב כפר טמין, עבד במסעדה בתל אביב. בליל האירוע בשעות מאוחרות, יצא ביחד עם תושב כפרו, שהואשם והורשע יחד איתו, לשוטט ברחובות תל אביב. בשעה 2 אחר חצות נתקלו השניים במתלונן, שאיש מהם לא הכירו מקודם. המערער תקף את המתלונן על ידי כך שאחז בצווארונו בחוזקה, שלף סכין ובעוד הוא מנפנף בסכין לעבר המתלונן השמיע כלפיו איומים, מהם השתמע שהוא מבקש להרגו בשל היותו יהודי. המתלונן הצליח להיחלץ מאחיזתו של המערער והתחיל להמלט מן המקום. בשלב זה הושלכה לעברו אבן שהחטיאה את מטרתה. כעבור כשעתיים, שוב נתקלו המערער וחברו במתלונן במקום אחר ברחובות העיר. גם הפעם תקף המערער את המתלונן כשהוא חוזר ומשמיע באוזניו איומים להרגו. בתוך כך הכניס ידו לכיסו והמתלונן התרשם שהוא עומד לשלוף סכין. המתלונן החל בקריאות לעזרה ועובד של חברת שמירה שהזדמן למקום רדף אחר המערער ולכד אותו. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע ובנסיון שלא כדין לפגוע באדם בסכין, וגזר לו 30 חודשים מאסר בפועל ו-20 חודשים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה נתקבל בחלקו והערעור על חומרת העונש נדחה.
ביהמ"ש ביסס את ההרשעה על עדותו של המתלונן, שהאמין לה, ודחה את סיפור המעשה שהעלה המערער. חיזוקים לגירסת המתלונן מצא ביהמ"ש באימרה הראשונה שמסר המערער סמוך לאחר מעצרו, בהימצאות הסכין ברשותו ובכלל נסיבות המקרה. צודקת הסניגורית באשר להרשעת המערער בעבירה של קשירת קשר. מסתבר שהרשעת המערער בעבירה זו סמכה בעיקר על הגירסה שמסר שותפו של המערער בביצוע העבירות בגדר אימרתו בחקירה. אימרה זו, היא אימרה של הנאשם השני, לא היתה כשרה לשמש כראייה נגד המערער, ובהיעדר ראייה לקיומו של קשר פלילי מוקדם בין שני המעורבים, מן הדין לבטל את הרשעת המערער בעבירה זו. אשר להרשעת המערער בנסיון לגרימת חבלה חמורה, במובן סעיף 329(2) לחוק העונשין, טוענת הסניגורית כי נסיבות המעשים מעידות רק על עבירות תקיפה, איומים ונשיאת סכין, אך לא על תחילת מעשה, שמטרתו לפגוע במתלונן בסכין. טענה זו אין לקבל. המערער לא הסתפק באיומים בלבד, אף לא בתקיפה סתם, אלא נופף בסכין לעבר המתלונן כשהוא נותן ביטוי ברור ומפורש מה בדעתו לעולל לו בסכין זו. בנסיבות אלו רשאי היה השופט לקבוע שהפשע של גרימת חבלה חמורה לא הושלם רק מפני שעלה בידי המתלונן להחלץ מידיו של המערער ולהמלט. גם השלכת האבן לעבר המתלונן הנמלט, וכן תקיפתו בשנית באותו לילה, יש בהן כדי לחזק את המסקנה בדבר מהות הכוונה הפלילית. אשר לעונש - אין הוא חמור כלל ועיקר וגם ביטול ההרשעה בעבירה של קשירת קשר אינה מצדיקה הקלה בענישה.

(בפני השופטים: בייסקי, ש. לוין, מצא. החלטה - השופט מצא. עו"ד גב' שעשוע למערער, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 17.7.89).

בר"ע 226/89 - אברהם וינגרטן נגד עדנה בודין ואח'

צו פינוי בגין נטישה.סעד מן הצדק (הבקשה נדחתה).

ב-1975 הועברה החזקה במושכר מסויים לידי המבקש, שלא בידיעת בעלי הבית, ולאחר מכן הוסכם כי המבקש ישלם שני שלישים מדמי המפתח לבעלי הבית. במשך השנים סירב המבקש לחתום חוזה שכירות עם בעלי הבית, באשר בעלי הבית לא היו מוכנים לכלול בחוזה השכירות חברה בבעלות המבקש כשוכרת נוספת של המושכר. לאחר שנים הגישו המשיבים תביעת פינוי נגד המבקש ובימ"ש השלום הורה על פינויו של המבקש, בסברו כי אין לו זכויות של דייר מוגן. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורו של המבקש ופסק כי יש לו זכויות של דייר מוגן. הדיון הוחזר לבימ"ש השלום לצורך דיון והכרעה בשאלה אם נוצרו בנסיבות המקרה עילות פינוי נגד המבקש, לרבות בשל נטישה של המושכר. ב"סיבוב השני" נפסק בבימ"ש השלום כי המבקש נטש את המושכר וניתן נגדו צו לסילוק יד. ביהמ"ש המחוזי אימץ את ממצאיו ומסקנותיו של בימ"ש השלום וסירב להעניק סעד מן הצדק למבקש. בבקשתו לרשות ערעור טוען המבקש כי שגה ביהמ"ש המחוזי בדחותו את טענותיו שלפיהן טענת הנטישה לא היתה בגדר עילות התביעה במסגרת תובענה זו ועל כן ביהמ"ש לא היה מוסמך לפסוק כי קמה עילת פינוי בגין נטישה. טענה אחרת בפי המבקש כי נגרם לו "עוול משווע" כאשר לא ניתן לו סעד מן הצדק. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
באשר להענקת רשות לערער על החלטה של ביהמ"ש המחוזי שניתנה כערכאת ערעור חלה ההלכה שסוכמה בעניין חניון חיפה (בר"ע 103/82 פד"י ל"ו (3) 123). ביהמ"ש העליון נוהג לתת משקל יתר לנימוק הציבורי, וכן לעניין קיומה של שאלה בעלת חשיבות ציבורית או עקרונית המצדיקה הכרעה כביהמ"ש העליון. העובדה שביהמ"ש המחוזי שגה בהחלטתו אינה מצדיקה מתן רשות ערעור וכפי שנפסק "אם תאמר כי ביהמ"ש המחוזי שגה, אף אני אשיב לך שכבר היו דברים מעולם ואף בימ"ש זה טעה, לאמור ריבוי הערכאות איננו מבטיח מעצמו עשיית הצדק". (המ' 648/78 - סביר י"ג 314). עם זאת, לביהמ"ש שיקול דעת לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו ולהעניק רשות ערעור במקרים בהם נראה לו נכון וצודק לעשות כן. באשר לטענת המבקש כי שגו בימ"ש השלום ואחריו ביהמ"ש המחוזי בדונם בעילת הנטישה שכן לא בא זכרה בכתבי הטענות - טענה זו נדחתה כבר בערכאה קודמת לגופו של עניין וביהמ"ש פסק כי אין בה אלא התחכמות. טענה זו מן הראוי היה לה שלא תשמע כלל ומשנשמעה דינה להידחות. ברם, אפילו אם יש כאן טעות, אין זו מן הטעויות המעוררות עניין ציבורי נרחב ואין להעניק בשל כך רשות ערעור. אשר לטענה בדבר הענקת סעד מן הצדק - ביהמ"ש המחוזי שקל עתירה זו והגיע למסקנה כי בנסיבות העניין אין מקום להעניק סעד מן הצדק. השאלה מתי יוענק סעד מן הצדק, הן במגורים והן בבתי עסק, היא שאלה משפטית נדושה. בתי המשפט נהגו להחמיר מקום בו מדובר במי שביקש סעד בעודו רוחץ בחוסר נקיון כפיים, ונוהג דרכי עקלתון. מכל מקום, אין בענייננו כל סוגייה משפטית חדשנית, או בעלת ייחוד ציבורי כלשהו, הראוייה לדיון בערכאה שלישית.

(בפני: השופט ד. לוין. עוה"ד קהן ורחמים למבקש, עו"ד טלמון למשיבים. 18.7.89).

ע.פ. 193/88 - יובל אדרי נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות של סחר בהירואין וחומרת העונש (הערעור נדחה).

המערער הורשע בעבירות של סחר בהירואין, וכן, בין היתר, בהתפרצות לדירת מגורים וגניבה מתוכה ונהיגת רכב בזמן פסילה, ללא רשות הבעלים וללא פוליסת ביטוח. נגזרו למערער 50 חודשים מאסר בפועל וכן 24 חודשים מאסר על תנאי ופסילה לתקופה של 10 שנים מלקבל רשיון נהיגה. לחובת המערער היו תלויים 3 עונשי מאסר על תנאי המצטברים יחד לכדי 35 חודשים. עונשי מאסר אלה הופעלו
כמצטברים ביניהם, אך את 50 החודשים שגזר ביהמ"ש על העבירות דנן הורה כי יהיו חופפים את המאסרים על תנאי שהופעלו. ההרשעה בעניין הסחר בהירואין מושתתת על עדותו של אחד יוסי מודלל שהעיד כי במשך תקופה של כשישה חודשים רכשו הוא והמערער הירואין וקוק ומכרו לקונים מזדמנים. המערער טוען כי עדותו של מודלל לא היתה ראוייה לאמון מחמת אופיו ועיסוקו של העד, וכן טוען הסניגור כי בראיות לא נמצא חיזוק לעדותו של מודלל, אשר לכל הדעות היה שותף לעבירות, כשם שהוא מתחייב לפי סעיף 54א' לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א. עוד טוען הסניגור כי לא ניתן היה להרשיע את המערער בעבירת סמים כאשר לא הוכח בבדיקה הולמת כי מדובר בהירואין או קוק. שום סם לא הוצג בביהמ"ש ושום בדיקה מעבדתית לא נעשתה. הערעור נדחה.
ביהמ"ש המחוזי היה מודע לאישיותו ואופיו של מודלל, אך עדותו זכתה לאמונו של ביהמ"ש, ומאידך לא האמין ביהמ"ש לגירסתו של המערער. בכגון דא אין ערכאת הערעור מתערבת, אלא במקרים נדירים. אשר לטענה כי לא היה חיזוק לעדותו של מודלל - ביהמ"ש העלה סידרה של אירועים והתרחשויות המהווים חיזוק לעדות הנדונה ובכך אין להתערב. אשר להוכחה כי מדובר בסמים - על התביעה מוטל להוכיח כי החומר נשוא האישום הוא סם מסוכן, אך עובדה זו יכולה התביעה להוכיח בכל דרך מדרכי ההוכחה המקובלות, ואין התביעה חייבת להוכיח עובדה זו בדרך של בדיקה מעבדתית דווקא. אשר לעונש - מדובר, בין היתר, בעבירה של סחר בסם מסוכן מסוג קשה ובמשך תקופה ארוכה מאד. כמו כן לחובתו של המערער הרשעות קודמות מרובות ובכללן ייצוא, ייבוא וסחר בסמים. בנתונים אלה אין להתערב במידת העונש.

(בפני השופטים: בייסקי, חלימה, מצא. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד מ. סרגובי למערער, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה. 10.7.89).

בש"פ 460/89 - מדינת ישראל נגד מחמוד דגש

*הארכת מעצר לפי סעיף 54

(בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 54 - הבקשה נתקבלה בחלקה).

המשיב נעצר ביום 3.7.88 עד תום ההליכים בעקבות כתב אישום המייחס לו ייבוא הירואין במשקל נטו של 574 גרם. המשפט החל להישמע ביום 1.9.88 ומאז התנהל בעצלתיים. סמוך לתום שנת המעצר מצוי ההליך בשלב של שמיעת עדי ההגנה. כדי לסיים את המשפט, לרבות הסיכומים, וכדי ליתן שהות לביהמ"ש לתת את פסק הדין, נדרשו לפחות עוד מספר ימי שמיעה. ביום 3.7.89 הציע ביהמ"ש חמישה תאריכים נוספים לשמיעת המשפט, עוד לפני הפגרה, אך הסניגור הודיע כי אינו פנוי אף לא באחד מהתאריכים האמורים. לפיכך נקבע המשך המשפט למועד המוסכם שהוא 16.8.89. על פי מה שנותר עדיין לסיים במסגרת ההליך ברור כי המשפט לא יסתיים באותו מועד. המדינה מבקשת הארכת המעצר לפי סעיף 54 לחסד"פ בשלשה חודשים ואילו המשיב מבקש את שחרורו.
היה מקום להיענות למשיב, אלמלא עמדתו של הסניגור, שמנעה קיום חמש ישיבות נוספות ערב הפגרה, שאז יתכן מאד כי המשפט היה מגיע לסיומו. מאידך, אין הצדקה להאריך את המעצר אם לא יהיה ברור שהפעם ייעשה מאמץ של ממש ע"י ביהמ"ש לסיים את המשפט לא יאוחר מאשר ביום 1.9.89, אף אם יצטרך לכפות את סמכותו על הפרקליטות ועל הסניגור ולקיים את הדיון באופן רצוף תוך תקופת הפגרה, עוד לפני 16.8.89. בהנחה שכך ייעשה, הוחלט להיענות חלקית לבקשה ולהאריך את המעצר עד ליום 15.9.89. עם זאת נקבע כי אם תוך 15 יום מיום מתן החלטה זו יסתבר כי לא נקבעו מועדים נוספים לשמיעת הדיון, ואין סיכוי כי ההנחה שעד ליום 1.9.89 יסתיים המשפט, יוכל המשיב לבקש עיון מחדש בנושא המעצר.