תקציר סביר כרך ל"ג חוברת 2

ע.א. 26/86 - אברהם וצופיה דר נגד אלי ולילי גדרון ואח'

אכיפת הסכם לתוספת שטח ל"רכוש משותף". שינוי רישום "רכוש משותף" בבית משותף(הערעור נתקבל).

א. השופט גולדברג: בשנת 1957 נרשם בית משותף שבו שש יחידות בארבע קומותיו. בעת רישומו היו כל היחידות בבעלותה של חברה בע"מ. מתחת לקומת המרתף נמצאת קומה מפולשת בין עמודי הבית, בשטח של 91 מ"ר והיא סומנה בתשריט הבית המשותף באות "א". בצו רישום הבית המשותף הוצמד שטח זה ליחידת המחסן שבקומת המרתף שהיא יחידת משנה 1 (להלן - יחידת המחסן). יתרת המגרש, בשטח 773 מ"ר, היא "החצר הגדולה", נותרה רכוש משותף. בשנת 1961 תוקן צו רישום הבית המשותף, לפי בקשת החברה, ונקבע, בין היתר, כי שטח החצר הגדולה תהיה גם היא צמודה ליחידת המחסן. ביום 1.4.65 רכשו המשיבים את דירתם מהחברה וביום 25.5.65 הועבר רישום הזכויות על שמם במרשם המקרקעין. בהסכם המכר שבין המשיבים לבין החברה (להלן - ההסכם), התחייבה החברה לשנות את צו רישום הבית המשותף וכן את התקנון, כך ש"החצר הגדולה" תהיה רכוש משותף לכלל בעלי הדירות. ההתחייבות לא בוצעה. שמונה שנים מאוחר יותר, ב-1973, קנו המערערים דירה בבית ולאחר שנכנסו לדירתם תפשו חזקה גם במחסן והוגשה נגדם תביעה לסילוק יד. תביעה זו הסתיימה בפשרה שקיבלה תוקף של פסק דין. בהתאם לפשרה נמכרה יחידת המחסן למערערים ב- 6,000 ל"י, מחיר שנקבע לפי הערכת שמאי. בחוות דעתו של השמאי הוגדר הנכס כמרתף שאליו צמוד שטח פנוי מתחת לבנין, הוא השטח בין העמודים. גם בטופס למס שבח צויין כי הנכס הוא "מחסן בקומת קרקע + שטח בין העמודים". באפריל 1977 נרשמה יחידת המחסן ע"ש המערערים. דא עקא, העברת הבעלות של יחידה זו נרשמה באופן שצמוד אליה לא רק השטח שמתחת לבנין המסומן באות "א" אלא גם "שטח הקרקע כולו" היא החצר הגדולה כאמור בצו הרישום המתוקן משנת 1961. דבר רישום זה נתגלה למשיבים רק ב-1979 כאשר קיבלו מהמערערים מכתב בו נאמרכי עיינו במסמכי הרישום בלשכת רישום המקרקעין בחיפה והתברר להם כי יתרת שטח הקרקע כולו צמוד ליחידת המחסן שהם רכשו. לאחר כשנה ומחצה הגישו המשיבים תביעה בה ביקשו לאכוף את ההתחייבות שקיבלו עליהם מוכרי דירתם בהסכם בקשר לרכוש המשותף. ביהמ"ש המחוזי הציב לעצמו את השאלה אם על פי הסכם הפשרה שבין המערערים לבין בעלי המחסן רכשו המערערים את החצר הגדולה, ותשובתו היתה חד משמעית, כי עיסקת רכישת המחסן כללה את המחסן ואת השטח שמתחת לקומת העמודים ולא יותר מכך. החצר הגדולה לא נכללה בנכס הנרכש והיתה מיועדת מן הסתם להיות רכוש משותף לכלל בעלי הדירות. ביהמ"ש הוסיף כי "אין משמעות מיוחדת לעובדת ההסכם מיום 1.4.65 בין חברת... לבין התובעים. עילת תביעתם של התובעים בעובדת היותם בעלים על דירה מדירות הבית המשותף", והורה לבטל את צו התיקון מיום 3.7.61, כך שפרט לשטח מתחת לעמודים המסומן באות "א", כל שטח הקרקע הנותר יהווה רכוש משותף. הערעור נתקבל.
ב. עילת תביעתם של המשיבים לא היתה "בעובדת היותם בעלים על הדירה מדירות הבית המשותף" כסברת ביהמ"ש קמא. תביעתם נסמכה אך ורק על התחייבותם של מי שמכרו להם את דירתם בהסכם ואשר לא היו צד להתדיינות. אולם ניתן לומר כי על אף שהמערערים לא היו צד להסכם זה, ולא התחייבו דבר כלפי המשיבים, מן הדין לאכוף את ההתחייבות שבהסכם בכל הנוגע לרכוש המשותף גם עליהם. זאת מן הטעם כי למשיבים זכות שביושר שנרכשה לפני החוק, בחצר הגדולה, וזכות זו נגררת אחרי הקרקע, גם כלפי המערערים, אשר להם הועבר שטח זה בלי תמורה.
ג. אלא שעניין לנו בבית משותף, שלגביו נקבעו הוראות מיוחדות בחוק המקרקעין ובחוק בתים משותפים. לפי סעיף 52 לחוק "כל חלקי הבית המשותף... המיועדים לשמש את כל בעלי הדירות או מרביתם..." הינם בגדר "רכוש משותף". יש לאבחן בין רכוש משותף אשר חלק בלתי מסויים ממנו צמוד לדירה, עפ"י סעיף 55(א) לחוק, ובין רכוש
משותף שחלק מסויים ממנו "צמוד לדירה פלונית", בהתאם לסעיף 55(ג) לחוק שעל פיו "בעלי הדירות רשאים לקבוע בתקנון... שחלק מסוים של הרכוש המשותף יהיה צמוד לדירה פלונית... ודינו לכל דבר כדין הדירה שאליה הוצמד". סעיף 55(ב) לחוק קובע כי "עיסקה בדירה תחול גם על החלק ברכוש המשותף הצמוד אליה, ואין תוקף לעיסקה ברכוש המשותף בנפרד מן הדירה...". עפ"י לשונם של סעיפים קטנים (ב) ו-(ג), ניתן להגיע למסקנה כי הוראת סעיף קטן (ב) עניינה בחלק בלתי מסויים מהרכוש המשותף הצמוד לדירה, שלגביו "אין תוקף לעיסקה ברכוש משותף בנפרד מן הדירה" ואילו בהצמדה של חלק מסויים ברכוש המשותף לדירה פלונית, בו דן סעיף (ג) ואשר "דינו לכל דבר כדין הדירה שאליה הוצמד", הרי כשם שהדירה ניתנת לעיסקה אף הרכוש המשותף יכול להיות מועבר בעיסקה, ובלבד שעיסקה זו תהיה בין בעלי הדירות לבין עצמם. היינו, ע"י הצמדת הרכוש לדירה אחרת, או ע"י הפיכתו לרכוש משותף שאינו צמוד. אולם בעוד שלגבי האפשרות של שינוי בהצמדת השטח מדירה אחת לדירה אחרת אין צורך בהסכמת שני שליש מבעלי הדירות כאמור בסעיף 62 (א) לחוק, שונים הדברים לגבי עיסקה לפיה הופך רכוש משותף צמוד לשאינו צמוד. במקרה כזה חל סעיף 62(א) לחוק שלפיו "אין לקבוע או לשנות בתקנון זכויות של בעלי דירות או להטיל עליהם חובות... אלא בהסכמתם".
ד. היוצא מכך כי ביחסים שבין המערערים והמשיבים זכאים אמנם המשיבים לאכוף על המערערים את ההסכם בכל הנוגע להפיכת החצר הגדולה לרכוש משותף שאינו צמוד. אולם כל עוד לא באה הסכמת יתר בעלי הדירות בבית המשותף הנדון, לא ניתן לאכוף זאת עליהם בדרך של שינוי הצו. אם תתקבל ההסכמה של דיירי הבית ויתוקן התקנון בכל הנוגע לשטח הנדון, מן הראוי הוא כי הדבר ימצא את ביטויו בתיקון צו הרישום, המשקף את הזכויות בנכס גם כלפי צד שלישי ויוצר את הכוח המחייב כלפיו.
ה. הנשיא שמגר : מן הדין לאכוף את ההתחייבות שבהסכם בכל הנוגע לרכוש המשותף גם על המערערים וזאת מן הטעם שלמשיבים זכות שביושר בחצר הגדולה שנרכשה לפני תחילת החוק. בעניין הצמדת חלקים מן הרכוש המשותף לדירה, יש לפנות להוראות סעיף 55 לחוק. פסקה (ב) בסעיף 55 קובעת כי עיסקה בדירה תחול גם על החלק ברכוש המשותף הצמוד אליה, וכי אין תוקף לעיסקה ברכוש המשותף בנפרד מן הדירה. סעיף 55(ג) קובע כי בעלי הדירות רשאים לקבוע בתקנון שחלק מסויים של הרכוש המשותף יהיה צמוד לדירה פלונית ומשהוצמד לא יחולו עליו הוראות פרק ו' שעניינן הרכוש המשותף. אין ללמוד מן האמור בסעיף 55 (ג) סיפא, כי ניתן לעשות ברכוש המשותף המוצמד, עיסקה בנפרד מעיסקה לגבי הדירה, בניגוד להוראה המפורשת שבסעיף 55(ב). מאידך, ניתן להעביר חלק מוצמד מדירה לדירה. העברת חלק מהרכוש המשותף מדירה אחת לדירה אחרת, או מדירה פלונית בחזרה לרכוש המשותף הכללי, טעונה תיקון התקנון. בעניין זה יש לפנות לסעיף 62(א) רישא לחוק, אשר לפיו רשאים בעלי הדירות לערוך שינויים בהוראות התקנון ברוב של בעלי הדירות ששני שלישים של הרכוש המשותף צמודים לדירותיהם. לצורך הצמדת חלק מן הרכוש המשותף לדירה מסויימת, דרושה הסכמת כל בעלי הדירות. כן דרושה לעולם הסכמה של אותם בעלי דירות שהשינוי משפיע על זכויותיהם ומטיל עליהם חובות או תשלומים מסוג או בשיעור שלא פורשו בחוק. במקרה שבפנינו תגרום החזרת החצר הגדולה לרכוש המשותף הכללי להגדלת שיעור השתתפותם של כל אחד מבעלי הדירות בהוצאות האחזקה והשיקום של הרכוש המשותף. המערערים אינם יכולים להתכחש במקרה דנן לזכות שביושר של המשיבים, ועל כן, אין בכוח היעדר הסכמה מצידם כדי לחסום את הדרך בפני אכיפתו של האמור בהסכם, אם יתר בעלי הדירות יסכימו להחזרת החצר הגדולה למעמדה הראשוני. הדרך הנאותה במקרה דנן היא שינוי
התקנון, ובנוסף לכך רצוי גם שצו הרישום יתוקן בעקבות שינוי התקנון. התקנון יוצר את החיוב בין הדיירים במועד נתון והרישום יוצר את החיוב כלפי דיירי העתיד.
ו. השופט ד. לוין: אילו בעל הדירה השלישי בבית המשותף הנ"ל היה בעל דין בדרגה הראשונה, כי אז התוצאה הנכונה והרצוייה היתה לדחות את הערעור. אין לראות כיצד תשתנה בסופו של דבר התוצאה אליה הגיע ביהמ"ש המחוזי לאחר שיינקטו הצעדים הנדרשים המפורטים בפסה"ד לעיל. אין עילה שעל-פיה יכול הדייר השלישי להתנגד להחלטה בדבר צרופה של החצר הגדולה לרכוש המשותף על פי ההתחייבות שבהסכם. הכללת החצר הגדולה ברכוש המשותף אין בה משום שינוי זכויות או הטלת חובות או תשלומים מסוג או משיעור שלא פורשו בחוק. ככל שיוטלו עליו חובות או תשלומים בשל הרחבת היקפו של הרכוש המשותף, הרי שאלה יהיו הנושאים המפורשים בחוק. אם בכל זאת יש לקבל את הערעור הרי זה משום שנוכח הרישום הקיים רצוי כי הכל ייעשה בצורה מתוקנת ומסודרת המיישמת את ההסכמה שביסוד ההתחייבות שבהסכם. לפיכך יש אמנם לקבל את הערעור ולנהוג בדרך הנאותה לתקון התקנון ורישומו הסדיר של התיקון.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. עו"ד אלי רולוף למערערים, עו"ד מיכאל מאירסון למשיבים. 9.3.89).

בג"צ 854/87 - אברהם גולדשמיט נגד מועצת הרבנות הראשית

*מתן אפשרות לגשת לבחינות הכשרה לדיינות(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).

א. העותר משמש כמורה בישיבה ומבקש לזכות בהסמכה להיות כשיר להתמנות דיין בבי"ד רבני איזורי. לקידום מטרה זו רכש ידע והתמיד בלימודים בהדרכתו ובפיקוחו של הרב קושלבסקי, רב ראשי של באר שבע, ועם השלמת לימודיו קיבל הוא מידי הרב קושלבסקי מכתב המכוון לרשויות שבידן הסמכות להסמיך רבנים להתמנות כדיינים. במכתב עומד הרב קושלבסקי על גדולתו בתורה של העותר ומוסיף "לכן אמרתי ידי תיכון עמו לסמכו בסמיכות חכמים, יורה יורה, ידין ידין...". הרב קושלבסקי, מקובל על מועצת הרבנות הראשית כ"רב מומחה" לעניין חוק הדיינים. העותר פנה למשיבה וביקש לאפשר לו לגשת לבחינות הנערכות מטעמה כדי להשלים את תנאי הכשרתו להתמנות כדיין בבי"ד רבני איזורי. בקשתו נדחתה שוב ושוב והוא עתר לבג"צ וביקש צו החלטי למשיבה שתאפשר לו לגשת לבחינות הנערכות מטעמה לשם קבלת הסמכה, להיות כשיר להתמנות כדיין. כן ביקש שבג"צ יצהיר כי החלטת המשיבה שלפיה יוכל לגשת לבחינה רק מי שיש בידו תעודה להסמכה "יורה יורה" מטעם הרבנים הראשיים, נעשתה בחריגה מסמכות ואין להשגיח בה. העותר מסתמך על סעיף 3 לחוק הדיינים האומר כי "מי שהוסמך לכך על ידי מועצת הרבנות הראשית... כשיר להתמנות דיין. תנאי ההסמכה וסדריה ייקבעו בתקנות...". תקנה 1 לתקנות הנ"ל קובעת לאמור: "לא יוסמך אדם להיות כשיר .להתמנות כדיין... אלא אם נתמלאו בו תנאים אלה... הוא הוסמך לרבנות (יורה יורה, ידין ידין ע"י רב מומחה...". העתירה נתקבלה.
ב. העותר העלה את בקשתו כדין בפני המשיבה ותשובת המשיבה בסופו של דבר היתה כי בישיבת המועצה יידונו כל הבקשות. בינתיים פרסמה המשיבה הודעה שלפיה הבחינות להסמכה לרבנות יתקיימו בתאריך פלוני והזכאים לגשת לבחינות לפי לשון אותה הודעה הינם אותם אברכים שיש בידם תעודה להסמכה "יורה יורה" ממרנן הרבנים הראשיים לישראל. הודעה זו יש בה כדי להתמיה שהרי היא עומדת בסתירה ובאי התאמה לתנאי ההסמכה שהמשיבה עצמה אחראית להתקנתן. בתקנה 1 האמורה אין כל דבר המחייב קבלת תעודת הסמכה "יורה יורה" מידי "מרנן הרבנים הראשיים" דווקא. נהפוך הוא, די שהמועמד הוסמך לרבנות "יורה יורה" ע"י "רב מומחה" ובענייננו הוסמך העותר ע"י הרב קושלבסקי שהוכר ע"י המשיבה כ"רב מומחה". פרקליטות המדינה אכן חזרה בה בשם
המשיב מהתנייה האמורה ודי בכך כדי להצדיק היענות לחלק השני שבעתירה המתייחס לתנייה זו של המשיבה.
ג. חרף זאת לא זכה העותר שבקשתו תיענה בחיוב שכן המשיבה הציבה בפני העותר תנאי חדש, שלסברתה חייב להתקיים בטרם יוכר העותר כמי שרשאי לגשת לבחינות האמורות. במכתב שנשלח לעותר הוא נדרש להמציא למשיבה תוך שנה מיום הבחינה, אישור משלים מאת הרב קושלבסקי ובו יאמר בפירוט שהעותר נבחן ועמד בבחינות במקצועות מסויימים. העותר סירב לקבל את עצמו את התנאי האמור בטענה כי מכתב ההסמכה שקיבל ממלא אחר דרישות החוק והתקנות ואין לדרוש ממנו להטריד את הרב במתן אישורים מפורטים נוספים מעבר למה שנאמר במכתבו של הרב. גם טענה זו יש לקבל. המשיבה סוברת כי אין די בכך שהרב המומחה יאמר בכתב ההסמכה כי בידי המבקש סמיכות רבנים "יורה יורה, ידין ידין". אין לקבל גישה זו. אין דרכו של המחוקק להשחית מילותיו לריק. יש לייחס למחוקק את הכוונה ליתן לביטויים שהוא משתמש בהם משמעות תוכנית. משנקבע בסעיף 1 לתקנה הנ"ל כי מה שנדרש הוא כי פלוני הוסמך לרבנות ע"י "רב מומחה" ונקבע במפורש, אמנם בסוגריים, כי אותה הסמכה היא בגדר ("יורה יורה, ידין ידין"), יש ליתן לאותו דיבור תוכן ממשי. רב מומחה שעשה שימוש בקוד המוגדר של "יורה יורה, ידין ידין" כאילו אמר - הסמכתי את פלוני, באשר גילה את הבקיאות הדרושה בכל המקצועות הנדרשים. על דברתו ועל אישורו צריך לסמוך ולהשען שהרי המשיבה מכירה בו כ"רב מומחה" הגדול בתורה ויודע אל נכון את שנדרש ממנו במעמדו ותפקידו זה. משזכה העותר להסמכה מהרב קושלבסקי, אין לבוא אליו בדרישות החורגות מהלשון המפורשת שבתקנות.

(בפני השופטים: ד. לוין, גולדברג, גב' ולנשטיין. החלטה - השופט לוין, הוסיף השופט גולדברג. עו"ד מ. חשין לעותר, עו"ד גב' נ. ארד למשיבה. 20.3.89).

ע.א. 66+67/88 - תמר דקר ואח' נגד פליקס דקר

זכותה של האשה למחצית הדירה כאשר חוזה הרכישה נחתם ע"י שני בני הזוג. מזונות(הערעורים נתקבלו).

א. בערעור אחד מעלים המערערים, אשתו של המשיב ושני ילדיו הקטינים, השגות על מזונות בסכום של 650 ש"ח לחודש שנפסקו להם כשהם צמודים למדד יוקר המחיה מאוקטובר 1985. הערעור מופנה נגד שיעור דמי המזונות הנמוך מדי לטענת המערערים ואין בו כדי להביא בחשבון את צורכי המדור והוצאות הדרושות להחזקתו. הערעור השני נוגע להחלטת ביהמ"ש המחוזי לדחות את תביעת המערערת לפירוק השיתוף בזכויות שיש לה ולמשיב בדירה שבאילת. המערערת, בעלה וילדיה, התגוררו באילת בדירה שלבני הזוג היו בה זכויות חכירה משותפות. ביהמ"ש קבע כממצא כי האשה נטשה יחד עם ילדיה את דירת המשפחה באילת מאחר והמשיב נהג כלפיה באלימות ובכך ראה ביהמ"ש טעם מבורר לעזיבתה של האשה את הדירה. ביהמ"ש הוסיף כי לא שוכנע שהמשיב עשה די מצידו כדי לפייס את האשה באופן שיהיה בכך כדי להצדיק שובה לאילת לדירת בני המשפחה ולשלול ממנה את הטעם להתגורר בנפרד. כיוון שכך סבר ביהמ"ש כי האשה זכאית למזונותיה. לשם קביעת שיעור המזונות בחן ביהמ"ש את צרכיהם של המערערים ויכולת ההשתכרות של המשיב. אשר לדירה - בהסכם הרכישה שנערך בין בני הזוג לבין חברת שיכון ופיתוח שוות זכויות הבעל והאשה ולכל אחד מהם מחצית הזכויות בדירה. האשה לא ביססה תביעתה על חזקת השיתוף בנכסים, אלא על הרכישה המשותפת של הדירה ועל כך שחוזה הרכישה נערך על שמם של שני הצדדים. ביהמ"ש דחה את תביעת האשה בקבעו כי רכישת הדירה נעשתה מכספים שנתקבלו ממכירת דירה קודמת של הבעל בצירוף הלוואות שקיבל ורישום הדירה ע"ש שני הצדדים נעשה כדי לממש תעודת זכאות ובכך סתירה לטענתה של האשה בדבר מחצית זכויות בעלות לגבי הדירה הנדונה. מאחר ולא הובאו ראיות מה הם
סכומי ההלוואות סבר ביהמ"ש כי התובעת לא הרימה את נטל ההוכחה כי מחצית זכויות הבעלות בדירה שייכות לה. הערעורים נתקבלו.
ב. כאשר לשיעור המזונות - המשיב היה חבר אגד, פרש וקיבל סכום של 92,000 ש"ח תמורת מנייתו וכן מכר מכונית שבבעלותו. כיום עובד המשיב כנהג אוטובוס וב-1987 השתכר כ-1,100 ש"ח נטו לחודש. הוא טען כי השתמש בכספים שקיבל מאגד בקשר להתדיינות עם אשתו. ביהמ"ש לא נתן אמון בטענה זו וסבר כי סיבת עזיבתו של המשיב את אגד היתה כדי להקטין את הכנסתו ולהעלים רכוש לצורך המשפט. ביהמ"ש יצא מתוך הנחה כי למשיב הכנסה של 1,300 ש"ח לפחות. האשה התייחסה לעניין המדור והמשיב טען כי האשה מתגוררת עם ילדיה אצל הוריה בנתניה וטרם שכרה דירה אחרת. ברם, בכך אין כשלעצמו כדי לשלול זכות האשה למדור, שהרי אחרת תקלע האשה למעגל שוטה. כל עוד לא יהא בידיה הכסף הדרוש לא תוכל לשכור דירה לעצמה, ועל כן יכולה פסיקת מזונות עבור מדור להקדים את שכירת הדירה הלכה למעשה. רק אם יסתבר כי האשה אינה שוכרת דירה תיתם ההצדקה לפסיקת פריט המדור במסגרת המזונות. אין גם לקבל טענה חלופית של המשיב כי האשה יכולה לחזור לדירה באילת שאותה הוא מוכן לפנות. אין הצדקה בנסיבות הקיימות להרחיק את האשה מבני משפחתה בנתניה אם כל מטרת הדבר היא לחסוך מהמשיב את החובה לכסות דמי מדור. לפיכך יש להעלות את שיעור המזונות ולהעמידו על 750 ש"ח.
ג. באשר לדרישת האשה לפירוק השיתוף ולרישום מחצית הדירה על שמה - בפנינו חוזה לרכישת זכויות החכירה בדירה, שהמערער והמשיב צדדים לו "כולם ביחד וכל אחד לחוד ובערבות הדדית" כאמור שם. עפ"י הסכם הרכישה מוענקת זכות החכירה לשני בני הזוג, יחד ולחוד, ובמישור היחסים בינם לבין מוכר הדירה, המדובר ב"שניים שחייבים חיוב אחד" כהוראת חוק החוזים. השיתוף בזכויות כפי שעולה מן החוזה מהווה ראייה לכאורה לכך, שמדובר בנכס שבבעלות משותפת בחלקים שווים. ההלכה היא שפתיחת חשבון משותף משמשת ראייה לכאורה לרצון בעלי החשבון לקיים שותפות בכל הנוגע לחשבון כזה, וכך גם ניתן להניח כי בני זוג המתקשרים יחדיו עם חברה קבלנית בהסכם לרכישת דירה למגורים, מתכוונים להחיל משטר של שותפות על הנכס שיתקבל עפ"י ההסכם.
ד. העובדה שהחוזה נערך ע"ש שני הצדדים כדי לממש את הזכאות להלוואה מסובסדת אין בה כלשעצמה כדי לסתור את ההנחה בדבר שיתוף העולה מן החוזה. כדי לסתור את הנחת השיתוף, אין להסתפק בהצבעה על מניע, אלא יש להביא ראיות סותרות ממשיות המצביעות על עובדות השוללות קיומו של שיתוף בחלקים שווים, כפי שהוא עולה מן החוזה. נטל השכנוע רובץ על מי שמבקש לסתור את ההנחה. טענת המשיב היא כי הוא תרם את החלק הארי של הכספים לרכישת הדירה, אך גם אם נכונה טענה זו, אין בכך כדי לשלול את זכויותיה של המערערת. כאשר הסכם לרכישת נכס נעשה ע"י שני בני זוג, יש בכך ביטוי לרצונם לחלק את הזכות ביניהם באופן שווה, יהא חלקו בהשקעה של כל צד אשר יהא. כאשר בני זוג רושמים נכס בבעלות משותפת, הרי ההנחה היא שבני הזוג התכוונו לאיזון ולשוויון וכל תרומת יתר של צד אחד היא בגדר ויתור או מתנה של צד זה לצד השני הקשורה עם הנישואין, ואשר מוצאת את ביטוייה בהסכמה על רישום הבעלות המשותפת. גישה אחרת תרוקן את הרישום המקובל של שיתוף ברכוש בדירה של בני זוג מתוכנו ותהפוך אותו לאות מתה. אכן, בענייננו אין מדובר ברכוש שכבר נרשם, אך מדובר בזכות חוזית לקבלת חכירה לדורות בדירה שבמחלוקת, והעובדה שהמערערת והמשיב חתמו בצוותא על הסכם הרכישה מעידה על כוונתם ליצור שיתוף בזכויות לגבי הנכס הנרכש.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד יהודה פרץ למערערים, עוה"ד מרדכי שורר ונ. חסון למשיב. 26.3.89).

בג"צ 315/88 - אורי דולב נגד ראש המועצה האזורית אפעל

*הענקת רשיון לעסק בשטח שהוכרז כקרקע חקלאית(העתירה נדחתה).

א. הוריו של העותר עסקו בסוף שנות ה-60 בגידול פרחים בכפר אז"ר. לאחר שתקופת זמן עסקו בחלקתם במכירת פרחים ללא רשיון, הוענק לאמו של העותר, לראשונה בשנת 1975, רשיון לניהול עסק שתואר כ"חנות למכירת פרחים". מאז חודש הרשיון מדי פעם לשנה אחת. ב-1977 הגיש אבי העותר בקשה להתיר לו להקים על חלקתו "מחסן לכלים חקלאיים" בשטח של 20 מ"ר. לאחר דיון הוצא בספטמבר 1979 היתר להקים מחסן בשטח של 23 מ"ר בתנאים מסויימים. זמן קצר לאחר מכן הגיש אבי העותר בקשה להקים בית אריזה וחדר קירור בצמוד למחסן כך שיחד עם המחסן יהיה שטח המבנה 84 מ"ר. ברבות השנים עשו העותר ואחיו שימוש לרעה ברשיון שניתן להם. ממבנה קטן בצידו של המשק, למכירת פרחים, הפכה החלקה לעסק גדול, כשלצד החנות מגרש חניה גדול. הם הכניסו לשטח מבנה טרומי שאותו ציווה ביהמ"ש להסיר והדבר בוצע רק סמוך לפני הגשת העתירה. הסדרי התעבורה שהעותר קיבל על עצמו לבצע לא בוצעו, דבר המסכן את המשתמשים בכביש "שיבא" הגובל עם שטח העותר. "העסק למכירת פרחים", התרחב מאד הן בשטח והן במוצרים הנמכרים. בעקבות התרחבות החנות של העותר החלו בעלי חלקות אחרים לפתח עסקים דומים באיזור והדבר מהווה מפגע תעבורתי חמור. רשיון העסק של אם העותר חודש בפעם האחרונה לשנת 1987 ומתחילת 1988 פועל העסק ללא רשיון. עתה מבקש העותר להורות למשיב כי יעניק לו רשיון לניהול עסק של מכירת פרחים, שתילים, עציצים וציוד לחקלאות. העתירה נדחתה.
ב. על סמך מצב עובדתי כאמור קיים בסיס טוב לטענה המיקדמית של המשיב שלפיה יש לדחות את העתירה מחמת חוסר נקיון הכפיים של העותר, באשר הוא נמנע מלגלות חלק ניכר מן העובדות לאשורן. ברם, הדין עם המשיב גם לעיצומו של עניין. עד 1972 היתה החלקה נשוא הדיון כלולה בתכנית מתאר מנדטורית, כשטח חקלאי, שבו מותר היה לבנות בניינים למטרות חקלאיות. ב-1972 הכריזה הוועדה לשמירה על קרקע חקלאית (להלן: הוועדה) כי קרקעות כפר אז"ר, הכוללות את חלקת העותר, תהיינה קרקע חקלאית לעניין החוק. ב-1981 אישרה הוועדה להפקדה תכנית מתאר לכפר אז"ר, וזו פורסמה להפקדה ב-1982. על פי סעיף 6 לתוספת הראשונה לחוק התכנון והבניה "לא תאושר תכנית החלה על קרקע חקלאית, אלא אם אושרה התכנית על ידי הוועדה...". על פי סעיף 7 לתוספת "לא יינתן על ידי וועדה מקומית... היתר לבניה או לשימוש בקרקע חקלאית למטרה לא חקלאית אלא בהתאם לתכנית שנתמלאו בה הדרישות של סעיף 6 או אם הסכימה לכך הוועדה... 'מטרה לא חקלאית' בסעיף זה - בניה או שימוש בקרקע שאינם דרושים במישרין לייצור חקלאי...". על פי ההלכה, סעיף 7 של התוספת הראשונה לא נועד לשמש כמכשיר ביצוע להוראת סעיף 6, אלא הוראותיו נועדו להבטיח, בין היתר, שכל עוד לא שונו התכניות הקודמות, לא תבוצענה פעולות בניה על קרקע חקלאית ללא הסכמת הוועדה. אחרי תחילת החוק לא יינתן היתר לבנייה או לשימוש בקרקע חקלאית למטרה לא חקלאית אלא אם קיימת כבר תכנית שנתמלאו בה דרישות סעיף 6, או אם ניתנה הסכמת הוועדה לבנייה או לשימוש למטרה לא חקלאית.
ג. הביטוי "בניה או שימוש בקרקע שאינם דרושים במישרין לייצור חקלאי" כבר עמד לדיון בביהמ"ש העליון, כאשר נטען כי ניהול עסק של איחסון חמרי הדברה לחקלאות, אף הוא בגדר שימוש בקרקע הדרוש במישרין לייצור חקלאי. טענה זו נדחתה ע"י ביהמ"ש העליון ונקבע כי ניהול עסק של הדברה אינו דרוש במישרין לייצור חקלאי. מה שדרוש לייצור חקלאי הוא ההדברה עצמה, אך לא ניהול עסק של הדברה. בדומה, מה שדרוש לחקלאות ולייצור החקלאי זהו החריש, הזריעה והקציר, אך לא ניהול עסק של מכירת טרקטורים או מכונות חקלאיות. כך גם בענייננו. דין הוא כי רשות רישוי שנתבקשה
לתת רשיון עסק לפי חוק רישוי עסקים חייבת להביא בחשבון שיקולים של תכנון ובניה. מקום שהשימוש בנכס פלוני נוגד הלכות תכנון ובניה, לא תיתן רשות הרישוי רשיון לניהול עסק. כיוון שכך, הרי מאז שב-1972 הוכרז שטח כפר אז"ר כקרקע חקלאית, לא היה המשיב רשאי להוציא רשיון לשימוש במקרקעי העותר "למטרה לא חקלאית" כפי שביטוי זה הוגדר בחוק ופורש בפסיקה, כל עוד לא ניתנה לכך הסכמת הוועדה. אפילו יכול היה ראש רשות הרישוי ב-1975, בטעות, לחשוב שמכירת פרחים שמגדל העותר בחלקתו, בפינת בית האריזה, מהווה שימוש חקלאי, הרי העסק של העותר ובני משפחתו כפי שהתפתח במרוצת השנים וודאי שאין לומר עליו כי הוא מהווה שימוש חקלאי. העובדה שבעבר ניתן לאם העותר רשיון כאמור, אינה מהווה זכות קנוייה בידו לחידוש הרשיון ההוא או להענקת רשיון חדש לעסק כפי שהינו קיים היום.

(בפני השופטים: בייסקי, ד. לוין, גב' וולנשטיין. החלטה - השופטת וולנשטיין. עו"ד בראל לעותר, עוה"ד אליאש ופולק למשיב. 14.3.89).

רע"א 34/89 - משה ישראל גלצר נגד יצחק גלצר

דרישת תצהיר כאשר ההליך מבוסס על טענות משפטיות ועובדות הנמצאות בפני ביהמ"ש. ערעור על החלטה הדוחה בקשת רשות ערעור(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. ביהמ"ש המחוזי בירושלים דחה על הסף, בהיעדר תצהיר, בקשת רשות ערעור שהוגשה לו ע"י המבקש כנגד החלטת ראש ההוצאה לפועל. בהחלטה זו החליט ראש ההוצל"פ, בין השאר, כי ניתן לבצע חיוב למסירת שטיחים בעין שהוטל על המבקש לטובת המשיב בפסק בוררות שאושר, על ידי המרתו בחיוב כספי, כאמור בסעיף 61(ב) לחוק ההוצאה לפועל (להלן: החוק). העותר ביקש לתת לו רשות לערער על ההחלטה הדוחה את הבקשה לרשות ערעור, הבקשה נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. המשיב עורר טענה טרומית שלפיה ההחלטה הדוחה בקשת רשות לערער אינה ניתנת לערעור. לפי סעיף 80(ב) לחוק ניתנת החלטתו של ראש ההוצאה לפועל לערעור ברשותו הוא או ברשות שופט ביהמ"ש המחוזי. החוק עצמו אינו קובע דבר לגבי הליכי תקיפה נוספים של החלטת ראש ההוצאה לפועל, אך סעיף 41 לחוק בתי המשפט מאפשר ערעור בזכות לביהמ"ש העליון על פסק דין של ביהמ"ש המחוזי בערכאה הראשונה, וערעור ברשות על החלטה אחרת של ביהמ"ש המחוזי ופסק דין של בימ"ש מחוזי בערעור. טוען פרקליטו של המשיב כי החלטת ביהמ"ש המחוזי שדחתה את הבקשה לרשות ערעור אינה "החלטה אחרת" ובוודאי שאינה "פסק דין בערעור" שהרי אך בבקשת רשות לערער עסקינן. נמצא שאין שום דרך שבו יכול המבקש להשיג על החלטה כזו. טענה זו יש לדחות.
ג. ההגבלה היחידה לגבי זכות ההשגה על החלטה בעניין רשות לערער מצוייה בתקנה 409 לתקנות סדר הדין האזרחי הקובעת כי "החלטה המרשה לערער אינה ניתנת לערעור". על חוקיותה של תקנה זו קמו עוררין. יהא אשר יהא דינה של התקנה האמורה, היתה זו מאז ומתמיד פרקטיקה רווחת לתת, במקרה המתאים, רשות לערער על החלטה הדוחה בקשת רשות לערער. על יסוד שיקולים כלליים, מן הראוי, בהיעדר הוראה לסתור, לתת לסעיף 41 לחוק בתי המשפט פרשנות רחבה שתכלול אפשרות תקיפה של כל החלטותיו של ביהמ"ש, אם אך מצדיקות הנסיבות בדיקה של נושא מסויים בערכאה שלישית, בדיקה העשוייה לקבוע הלכה מחייבת. הדברים הם קל וחומר בהשגות על החלטת ראש ההוצאה לפועל שבגידרן רשאי ביהמ"ש להיזקק באופן חפשי לראיות שלא עמדו לפני הערכאה הראשונה, כך שלעיתים עשויים להיות דיוני ביהמ"ש המחוזי כדיוני ערכאה דיונית. החלטה הדוחה בקשת רשות ערעור היא "החלטה אחרת" שניתן להשיג עליה ברשות. מכאן שלפי סעיף 26(4) לחוק בתי המשפט מוסמך שופט דן יחיד של ביהמ"ש העליון לדון בערעור על החלטת ביניים כאמור אם תנתן רשות לערער.

ד. לגוף העניין, הדין עם המבקש. לפי תקנה 119(ה) לתקנות ההוצאה לפועל, יש לצרף לבקשת רשות לערער "תצהיר לאימות העובדות" ומכלל הן אתה שומע לאו שאין צורך לצרף תצהיר, כשהבקשה אינה נסמכת על עובדות. במקרה דנא הצהיר פרקליטו של המבקש בפני ביהמ"ש המחוזי כי "...השאלה היחידה שעומדת לדיון מורכבת משני חלקים: האחד - האם בכלל עומדת בתוקפה הוראה למסור שטיחים או שמא בוטלה על פי פסק הדין עצמו. והחלק השני - האם נכונים דברי פרשנותו של יו"ר ההוצאה לפועל לגבי משמעותו של סעיף 61(ב) לחוק ההוצאה לפועל כפי שהדבר בא לידי ביטוי בסעיף 18 לבקשה שלפני ביהמ"ש". יוצא שהבקשה מהווה ביקורת על החלטת ראש ההוצל"פ על יסוד החומר שהיה לפניו. בקשה כזו אין צורך לתמוך בתצהיר. בערעור נטען היעדר אימות העובדות על ידי המבקש לפני ראש ההוצל"פ, אך לא מטעם זה נדחתה הבקשה ע"י ביהמ"ש המחוזי. התוצאה היא שיש להחזיר את הדיון לביהמ"ש המחוזי על מנת שידון לגופה בבקשה לרשות לערער.

(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד נ. יצחקי למבקש, עו"ד דן אבי יצחק למשיב. 23.3.89).

בג"צ 2/89 - אריה צוקר נגד ראש עירית תל-אביב ואח'

*הטלת תוספת ארנונה באמצע שנת הכספים (העתירה נדחתה).

עניינה של העתירה החלטת מועצת עירית תל-אביב להטיל תוספת לארנונה הכללית בשנת הכספים 1988. השאלה שהתעוררה היא אם ההחלטה ניתנה בהתאם או בניגוד לסעיף 278(א) לפקודת העיריות הקובע כי "המועצה רשאית באישור השר שיינתן רק בנסיבות מיוחדות, להטיל בתוך שנת הכספים תוספת לארנונה, בעד התקופה שמיום האישור עד סוף שנת הכספים...". ביום 28.2.88 החליטה העיריה להטיל ארנונה בשיעור שלא יעלה על החיוב של שנת 1987 בתוספת %15. ביום 1.3.88 נכנס לתוקפו חוק הארנונה הכללית (סייג להעלאה בשנת הכספים 1988) שלפיו לא תגבה רשות מקומית ארנונה בסכום העולה על סכום הארנונה משנת 1987 אולם "שר הפנים ושר האוצר... רשאים להתיר לרשות מקומית העלאת ארנונה...". ביום 16.3.88 יצא מלפני שרי הפנים והאוצר היתר להעלאת ארנונה לשנת הכספים 1988 שלפיו הועלה שיעור הארנונה ב-%6 בלבד. בדצמבר 1988 נתנו שרי האוצר והפנים היתר נוסף שבו התירו לעיריה "להעלות את הארנונה הכללית לשנת הכספים ..1988. עד %15 מעל סכומי הארנונה שהגיעו כדין בשל אותם נכסים בשנת הכספים 1987". גם שר הפנים נתן את האישור מכח סעיף 278 הנ"ל, לאחר שהעיריה הבהירה כי התוספת היא מיום אישור שר הפנים ועד סיום שנת הכספים. לפי זה הטילה העיריה תוספת של %9 מסכום הארנונה של שנת 1987. טוען העותר, שהוא חבר מועצת העיריה בתל-אביב, כי היתה כאן העלאה רטרואקטיבית ולא העלאה מיום האישור ואילך, שכן למעשה תשולם התוספת לארנונה בשיעור של %15 על כל סכום הארנונה הבסיסית של 1987. העתירה נדחתה.
אין נקודת אחיזה בין שני האישורים הניתנים, לפי סעיף 278 ולפי חוק הארנונה הכללית. כל אחד משני האישורים ניתן במגזר נפרד, פורמלית ועניינית כאחד. אישורו של שר הפנים לפי סעיף 278 ניתן תוך שיקולים תקציביים, ועניינו בתוספת ארנונה לתקופה שנותרה עד תום שנת הכספים, ואילו ההיתר הנדרש ע"י שרי האוצר והפנים הינו תולדה של מדיניות כלכלית הבאה להבטיח יציבות מחירים במשק תוך ראיית שנת הכספים כולה מזווית ראייה משקית כוללת. מכאן התייחסות ההיתר הזה להעלאת הארנונה בשנת הכספים, כיחידת זמן אחת, ולא לפרק זמן בה. אין בהיתר זה לגבור על המחסום הקבוע בסעיף 278 לפקודת העיריות שלפיו נדרש אישור שר הפנים כדי להטיל "תוספת" לארנונה בעד התקופה "שנותרה מיום האישור ועד סוף שנת הכספים". צודק העותר כי בסיכומם של דברים הגיעה העיריה בסופה של השנה ועקב התוספת, לשיעור הארנונה הכולל אותו
ביקשה להטיל בראשית השנה. אולם העובדה כי גם התוספת לארנונה נקבעה על פי שיטת חישוב של תוספת אחוזים על בסיס 1987, אינה הופכת מניה וביה את ההחלטה לתוספת חיוב רטרואקטיבי. עניינה של ההוראה שבסעיף 278 לפקודת העיריות אינו באופן חישובה של התוספת, אלא בתקופת תחולתה. סימן היכר לכך שלא בחיוב רטרואקטיבי מדובר, מצוי בהחלטת העיריה כי "מחזיק" בנכס שהפסיק להחזיק בו לפני תאריך האישור לא חייב בתוספת ארנונה, ומי שיחל להחזיק בנכס לאחר אותו מועד יחוייב בתוספת רק עבור תקופת ההחזקה. הנה כי כן, לא חורגת התוספת לארנונה שנקבעה ולא חורג אישורו של השר, מדרישת סעיף 278 הנ"ל.

(בפני השופטים: ברק, גולדברג, גב' ולנשטיין. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד י. ליבנה לעותר, עוה"ד גב' ניצה קונשטוק ועוזי פוגלמן למשיבים. 20.3.89).

עש"מ 1/89 - זמירה בראונר נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (אי מסירת דיווחים אמינים ע"י עובדת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה) (הערעור נדחה).

המערערת הורשעה בעבירות שעברה בהיותה עובדת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה כאשר מסרה דיווחים לא אמינים. היא הורשעה בבימ"ש השלום בעבירה פלילית ולאחר מכן הורשעה בבי"ד למשמעת של עובדי המדינה לפי הסעיפים 17(2), 17(3), ו-17(4) לחוק שירות המדינה (משמעת) ונגזר עליה עונש של פיטורין בלי פגיעה בתנאי פרישה מן העבודה. הערעור נדחה.
המערערת העלתה טענה מקדמית כי חלה כאן התיישנות עפ"י הוראות סעיף 64 לחוק שלפיו "לא יינקטו אמצעי משמעת... נגד עובד... על עבירות משמעת שנודעו לשר ... שנה או יותר לפני הגשת הקובלנה לתובע... אלא שבחישוב תקופה זו לא יבוא במנין הזמן שבו נמשכו במשטרה או בביהמ"ש חקירה או דיון פלילי בשל אותם מעשה או מחדל...". נערכה חקירה במשטרה ובסיומה הועבר התיק לפרקליטות. כאן היה התיק מונח שנה וחצי ורק לאחר מכן הוגש כתב אישום לבימ"ש השלום. לטענת הסניגור התקופה של שנה וחצי בה היה התיק במשרדי הפרקליטות, איננה נכללת בחישוב התקופה המפסיקה את מירוץ ההתיישנות. טענה זו אין לקבל. מלשון הסעיף ברור כי המחוקק ביקש לכרוך יחדיו את תקופת החקירה במשטרה ואת תקופת הדיון הפלילי בביהמ"ש. הפירוש המבקש להקנות לכל אחד מאלה קיום עצמאי ונפרד, ללא קשר ביניהם, הוא פירוש בלתי סביר ובלתי מתקבל על הדעת. לגוף הכרעת הדין טענה המערערת כי לא היה מקום להרשיעה לפי סעיף 17(4) ואולם ביה"ד הבהיר היטב מדוע המעשים של המערערת מהווים גם התנהגות בלתי הוגנת במילוי תפקידה ובכך אין להתערב. אשר לעונש - אין ספק שהעונש הוא חמור ומה שמטריד הוא פרק הזמן הרב שעבר מאז שבוצעו העבירות בשנת 1984 ועד היום. ברם, ביה"ד כבר התחשב בכך והוא מפרט בפסק דינו מדוע הוא רואה חומרה רבה במעשיה של המערערת. החומרה היא בעיקר בכך שמעשיה פגעו ב"ציפור הנפש" של הלשכה לסטטיסטיקה והיא האמינות לדיווחיה והאימון שהציבור רוחש לדיווחים אלה. במעשיה מעלה המערערת מעילה חמורה באימון שנתן בה מעבידה ומקומה של עובדת כזו לא יכירנה בשירות המדינה. בנסיבות העניין העונש הולם את נסיבותיו.

(בפני: השופט מלץ. עו"ד א. ציגלר למערערת, עוה"ד גב' ר. לוי, י. חיות וגב' ד. בר-אבן למשיבה. 30.3.89).

ע.א. 479/86 - ד"ר ס. וולף עו"ד ואח' נגד מנהל מס שבח מקרקעין

*חישוב מס שבח במכירת מקרקעין ע"י מנהל עזבון (הערעור נתקבל).

המנוחה יונה קסלמן נפטרה ביום 19.3.59 והשאירה אחריה ששה יורשים. שניים מהם נפטרו, ב-1963 ו-1965. בדצמבר 1984 נתמנו המערערים מנהלי עזבון המנוחה וביום 8.1.85 התקשרו, באישור ביהמ"ש, בחוזה למכירת נכס מנכסי המנוחה. התעוררה מחלוקת בין המערערים לבין מנהל מס שבח לגבי אופן חישוב מס
השבח. המערערים טענו שהחובה לתשלום מס שבח חלה עליהם בשיעור אחיד על המכירה שנעשתה על ידם כמנהלי עזבון, ואילו המשיב טען שיש לשום את החלקה כאילו כל יורש מכר את חלקו בעזבון בנפרד. המערערים ביקשו הוראות מביהמ"ש המחוזי כיצד לנהוג בדרישת המס של המשיב והלה טען כי את השגותיהם על המערערים להביא בגדר הליכי ההשגה הכלולים בחוק מס שבח. ביהמ"ש המחוזי לא קיבל טענה זו בהסתמכו על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בתיק 642/84 ובעקבות אותו פסק דין קבע ביהמ"ש בתיק דנא כי המערערים רשאים לתקוף את החלטת המשיב בגדר בקשה למתן הוראות. לגוף העניין קבע ביהמ"ש המחוזי כי לנוכח סעיף 1 לחוק הירושה הקובע את עקרון הנפילה המיידית של העזבון ליורשים עם פטירת המוריש, יש לראות את המכירה, לעניין המס, כאילו נעשתה ע"י היורשים. הערעור נתקבל.
ביני לביני נתקבל בביהמ"ש העליון ערעור על פסק הדין שניתן בתיק 642/84 ונקבע ע"י ביהמ"ש העליון כי הליך תקיפה על החלטת מנהל מס שבח דינו להתברר רק בדרכי התקיפה הקבועות בחוק מס שבח. כבר מטעם זה דין הערעור להתקבל, על מנת שטענותיהם של המערערים תתבררנה במסגרת הליכי ההשגה שהמערערים נקטו במקביל להליך הנוכחי, ושהם עדיין תלויים ועומדים וטרם נתבררו. ביהמ"ש העליון שקל אם מן הראוי לחוות דעה, אגב אורחא, לגוף המחלוקת והחליט שלא לעשות כן. מתברר שההליכים בביהמ"ש המחוזי נשתבשו גם משום שהכל סברו שעל הנושא חלות הוראות חוק הירושה, ואולם מתברר כי ההנחה האמורה היא מוטעית שכן המנוחה ושנים מיורשיה נפטרו לפני שהחוק האמור נכנס לתקפו, והדין החולש על עזבונם מצוי בפקודת הירושה. כידוע אין מעמדו של מנהל עזבון שנתמנה לפי הפקודה כמעמדו של מנהל עזבון שנתמנה לפי החוק. בהתחשב בטעות האמורה נראה כי יש לראות לכאורה את המכירה כמבוצעת ע"י מנהל העזבון וחיוב המס יחול עליו, אולם אין טעם להכריע בעניין זה שלא נדון בערכאה הראשונה ומוטב שהשאלה תתברר בגדרו של ההליך המיועד לה.

(בפני השופטים: ש. לוין, בך, מלץ. החלטה - השופט לוין. המערערים לעצמם, עו"ד גב' לאה מרגלית למשיב. 30.4.89).

בג"צ 830/88 - חדרה סלימאן אבו מיר ואח' נגד מפקד כוחות צה"ל ברצועת עזה

*הריסת בתים בהם התגוררו מבצעי פעולות חבלניות (העתירה נדחתה).

עו"ד אברהים אבו מיר (להלן: אברהים) הוא בן משפחה של העותרים והתגורר עמם בבית נשוא העתירה. באוקטובר 1983 נדון אברהים ל-30 חודשי מאסר בשל קיום מגע עם ארגון עויין והחזקת כלי יריה. מששוחרר היה לחבר פעיל ולמעשה מנהיג, בארגון הג'יהאד האיסלמי בחבל עזה. במסגרת זו הפעיל אחרים, רכש אמצעי לחימה בכמות ניכרת וסיפק רימוני יד לחברי חולייה שהופעלה על ירו. במסגרת זו נזרק רימון יד לעבר שני כלי רכב של צה"ל וכתוצאה מכך נפצעו שני חיילים וכן נזרק רימון יד לעבר אוטובוס ישראלי והפעם לא היו נפגעים. עם גילוי החוליות נעלם אברהים מהאיזור, אך מצויות ראיות המלמדות על כך שהתגורר בבית נשוא העתירה. המשיב שקל מה תגובה ינקוט כנגד פעילותו של אברהים והגיע לכלל מסקנה כי זה מקרה הולם לעשיית שימוש בסמכות שבתקנה 119 לתקנות ההגנה (שעת חירום), וכי בשל חומרת התופעה, היקפה והתפקיד המרכזי שמילא אברהים בפעילות החבלנית האמורה, הסנקציה המתאימה היא הריסת המבנה כולו ולא סנקציה פחותה ממנה בחומרתה. העתירה נדחתה. מדובר בתופעה חמורה ביותר, בהתארגנות מסוכנת מאד לבטחון האיזור ובאדם אשר היווה מנהיג ומפעיל של חוליות חבלה אלימות. בנסיבות אלה עשה המשיב שימוש נכון בסמכותו ואין להתערב בכך.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, חלימה. החלטה - השופט לוין. עו"ד ח. אבו חוסיין לעותרים, עו"ד גב' י. גנסין למשיב. 5.3.89).

בש"פ 205/89 - מדינת ישראל נגד יהושע יוסף שניידר ליבוניץ

*שחרור בערובה (מרמה) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

המשיב הואשם בשורה ארוכה של מעשי מרמה בנסיבות מחמירות והתביעה ביקשה לעצרו עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי החליט שלא לעצור את המשיב בנימוק שאין בעבירות האמורות סכנה לשלום הציבור, במובנו של מונח זה בסעיף 21(א)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 9). בד בבד נאסר על המשיב למשוך שיקים כל עוד משפטו לא הסתיים, מתוך הנחה שיש באיסור זה כדי להרתיע את המשיב מלהמשיך במעשי הרמאות. הערר נתקבל.
בידי התביעה תשתית ראייתית מספקת כדי להוכיח את העבירות המיוחסות למשיב. מדובר בעבריין מועד שידו רב לו בעבירות רמאות ועל אף מצבו הבריאותי כבר ישב בכלא ולאחרונה קיבל חנינה ושוחרר ממאסרו האחרון במועד מוקדם. המשיב לא כיבד את המחווה האנושית שנעשתה עמו כי אם חזר לסורו על ידי ביצוע שורת העבירות שבגינן נתבקש המעצר. בתיקון מס' 9 הנ"ל איפשר המחוקק לצוות על מעצרו של נאשם אם נתקיימו בו תנאים מסויימים ואם את העניין דנא ניתן לשבץ במסגרת סיכון "שלום הציבור" ניתן לעצור את המשיב עד תום ההליכים. בהחליטו כי אין המשיב מסכן את שלום הציבור נתן ביהמ"ש המחוזי החלטה הנוגדת את קביעותיו של ביהמ"ש העליון במקרים דומים כאשר דובר בעבירות מרמה. יש לפרש את הביטוי "סיכון שלום הציבור" פירוש רחב. ספק אם האיסור שאסר ביהמ"ש על המשיב למשוך שיקים כל עוד משפטו לא הסתיים, הינו אמצעי יעיל לבלימת מעשיו הפליליים של המשיב. הועלה גם מצב בריאותו של העורר ואולם בהיותו בבית הסוהר היה נתון בטיפול במחלתו ובטיפול זה אפשר להמשיך גם עתה.

(בפני: השופט חלימה. 27.3.89).

ע.א. 546/86 - צים חברת השייט הישראלית בע"מ נגד סלומון אסייג

*פירוש הסכם להחזרת הוצאות ששולמו ע"י חברת צי"ם עבור עובד שלה שהואשם בהברחה בחו"ל (הערעור נתקבל).

המשיב שימש כמלח באוניה "צים-מונטריאול" וכאשר האוניה עגנה ביום 17.7.78 בנמל קאושונג בטיוואן נערכה בדיקה על ידי שלטונות המכס המקומיים ונתפס והוחרם מטען אסור של כ-1,500 בקבוקי ברנדי צרפתי. במהלך הפעולה המשטרתית נראו המשיב ושניים אחרים כאשר הם מנסים לשלשל את הסחורה מן הסיפון והשלשה נעצרו כחשודים בביצוע ההברחה. בפגישה שנערכה בין נציג המערערת בטיוואן לבין המשיב וחבריו, בלווית עורך דין מקומי, חתמו המערער וחבריו על מסמך שהוא יפוי כח וכתב התחייבות לשיפוי. בתרגום העברי שחתם עליו המשיב נאמר כי הוא מתחייב "לשלם לחברה... את כל ההוצאות בגין משפט זה ולכסות את כל הוצאות עו"ד בכל מקרה". ביום 1.8.78 הוטל קנס מכס על המשיב וחבריו בסכום המסתכם בכ-11,600 דולר. המערערת שילמה את הקנס לשלטונות המכס בטיוואן. ביום 25.7.78, הוגש כתב אישום נגד המשיב ושני חבריו, השלושה הורשעו, נדונו לחודש מאסר וגורשו מתחומי טיוואן. לאחר שחרורם הוטסו השלשה לישראל על חשבון המערערת. בביהמ"ש המחוזי תבעה המערערת מהמשיב השבת שליש מן ההוצאות שעמדה בהן והמרכיב העיקרי בתביעה מתייחס לקנס המכס הנ"ל. ביהמ"ש המחוזי חייב את המשיב בחלק מההוצאות אך קבע כי אין הוא חייב להשיב את קנס המכס. לדעת ביהמ"ש כתב ההתחייבות אינו מכסה את קנס המכס שכן סכום זה אינו נכלל בגדר הצירוף "כל ההוצאות בגין משפט זה" האמור בכתב ההתחייבות. לדעת ביהמ"ש המחוזי "אותו קנס לא הוטל ע"י ביהמ"ש אשר הטיל על הנתבע מאסר... הקנס, קנס מכס היה, שהוטל בהליכים מינהליים... לא הובהר אם אשמתו של הנתבע... היתה בכלל דרושה לשם הטלת הקנס... לפי פשוטם של דברים התשובה אם אפשר לכלול 'הליכים מינהליים' בביטוי 'משפט זה' היא לאו". הערעור נתקבל.

מדובר בקנס שהוטל אישית על המשיב וחבריו, הוא נושא אופי עונשי וכוון באופן אישי לאנשים שנחשדו בביצוע העבירה. למרות שמדובר בקנס שהוטל בהליך מינהלי, הרי הוא נושא אופי עונשי, שהוטל על החשודים בביצוע ההברחה על אף שאשמתם טרם הוכחה בפלילים. השאלה היא אם יש במילותיו של כתב ההתחייבות כדי לכסות את שיפוייה של המערערת בגין תשלום קנס המכס והתשובה לכך היא חיובית. על פי סעיף 25(א) לחוק החוזים "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים". אומד דעתם נלמד בראש ובראשונה מן הגלוי - ואלו הן המלים שהצדדים השתמשו בהם. בזמן החתימה על כתב ההתחייבות לא ידעו הצדדים מה הוא "משפט זה" שחתמו עליו, אך יש להניח כי כוונתם היתה לכל משפט או הליך הקשור עם האישום של הברחת הסחורה, כאמור ברישא של אותו כתב. מתן פרשנות מצמצמת למונח "משפט זה" כמכוון אך ורק להוצאות בקשר עם הליך פלילי מחטיאה את כוונת הצדדים בחותמם על המסמך. תכליתו ומטרתו של המסמך, בנוסף להיותו יפוי כח, היו להבטיח שיפוייה של המערערת לגבי הוצאות שתעמוד בהן בעקבות פרשת ההברחה ובכל הקשור אליה. קנס המכס שהוטל על המשיב עונה על הדרישה האמורה, בהיותו קנס שהוטל אישית על המשיב בגין אשמתו.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד איתמר ענבי למערערת, עו"ד מנשה משה למשיב. 29.3.89).

בג"צ 764/87 - התאחדות האיכרים בישראל ואח' נגד שר החקלאות ואח'

*קיום משטר תכנון בענף ייצור ביצי מאכל ושיווקם (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

עניינה של העתירה קיומו של משטר תיכנון בענף ייצור ביצי מאכל ושיווקם, ודרך יישומה בפועל של מדיניות תיכנון זו. משטר התכנון תומך יתדותיו בחוק המועצה לענף הלול, ובכללי המועצה לענף הלול וחוק זה במהותו ובעיקרו נועד להגן על העוסקים בענף זה והנדרשים לו, מפני התוצאות הכלכליות החמורות העלולות להגרם ביטל עודפי היצע של ביצי מאכל והתמוטטות מערכת המחירים. משטר תיכנון זה מושתת על שלשה יסודות: קביעת מיכסות ייצור לכל מגדל ומגדל; קביעת מחיר מירבי לצרכן; תשלום סובסידיה שנועד לכסות את הפער שבין עלות הייצור לבין המחיר המירבי שנקבע. כדי להגשים מדיניות זו ולהשיג יעדיה דרוש מימוש מלא ומדוייק של משטר התכנון על כל מרכיביו. במשך שנים התממשו הציפיות אך במרוצת שלש השנים האחרונות השתבשו הדברים. בשנים אלו יצרו ההתפתחויות במשק מוטיבציה מיוחדת אצל המגדלים לחרוג ממכסתם, לעקוף את השווק המאורגן ולמכור ביצי מאכל שלא באמצעות קבלן מורשה. לנוכח השתבשות המדיניות כאמור תובעים העותרים בעתירתם אחת משתיים: קיום "התחייבות שלטונית", לסברתם, של המשיבים ליתן בידי העותרים, מדי חודש את הסובסידיות "השלמת מחיר" בגין ביצים ששיווקו או שישווקו על פי מכסות שנקבעו; או, הימנעות המשיבים מקביעת מחיר מירבי לביצי מאכל הנמוך ממחיר ייצורן של הביצים, היינו, לבטל למעשה את משטר התכנון ולאפשר תחרות חפשית בין המגדלים. העתירה נדחתה.
בעובדות המתוארות בעתירה ובמסמכים שצורפו לעתירה ולתצהירי התשובה אין למצוא את מה שמוגדר כ"הבטחה שלטונית". כשנקבע משטר התכנון אין לחזות מראש ובמדוייק עד כמה יתגשמו הציפיות שתולים בתכנון ועד כמה יושגו היעדים ויובטחו האינטרסים של המגדלים, הצרכנים וכלל המשק. יותר מדי גורמים נעלמים משפיעים על ההתפתחויות בתחום האמור וקיימים נתונים רבים שיש בהם כדי לשבש את התכנון. על כן, הממסד השלטוני אינו נוטה לקבל על עצמו מחוייבות מוגדרת ונוקשה. משטר התכנון ככל שהוא מושתת על שיקולים ענייניים משקף מדיניות רצויה אך אינו מהווה התחייבות שלטונית. לגופו של עניין, אחד המאפיינים של ענף ייצור ביצי מאכל וענפים דומים בתחום הייצור החקלאי, הינו עודף היצע העולה באופן משמעותי על הביקוש. היווצרות עודפים
שאין להם ביקוש מביאה בעקבותיה התמוטטות מחירים בשוק. לפיכך התכנון הוא צורך שאין לבטלו ונסיון לאפשר תחרות חופשית בתחום זה נחל בעבר כשלון חרוץ והמגדלים היו בין אלה שהפצירו לחזור ולקיים משטר תכנון בענף כדי לצמצם את העודפים. גם קביעת מחיר מירבי היא יסוד הכרחי במדיניות תכנון המשק החקלאי שכן סטייה קיצונית ממדיניות המחירים היציבים עלולה לפגוע במשק בכללו ולמוטט את ענפי החקלאות תוך גרימת נזקים ממשיים למגדלים. במדיניות זו נדרשת גם קביעת הסובסידיה הממשלתית ושיעור הסובסידיה נקבע בהתחשב במרכיבים האחרים של משטר התכנון. בענייננו היה צורך לקלוט עודפים רבים של ביצים כדי למנוע התמוטטות המשק כך שהסכומים שיועדו לסובסידיות הועברו לקליטת עודפים לא רצויים שהתהוו שלא במזיד. לא זו בלבד שהמשיבים לא חטאו בהפרת הבטחה שלטונית, אלא שניתן לומר עליהם שגם לא נכשלו במחדלים של תכנון כושל, התרשלות ביישום המדיניות או בהתנהגות שיש בה כדי להצדיק התערבות בג"צ במסגרת סמכותו לבקר את פעולות הממשל.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, ד. לוין, אריאל. החלטה - השופט לוין. עו"ד מישאל חשין לעותרים. 9.3.89).

בג"צ 45/89 - אסמעיל אבו דקה ואח' נגד שר הבטחון

*אטימת בתים שנהם התגוררו מבצעי פעולות חבלניות (העתירה נדחתה).

בנו של העותר השני גייס את בן העותר הראשון ואת בעלה של העותרת השלישית לפעילות חבלנית עויינת והנחה אותם לפגוע ביהודים. שני המגוייסים נהגו לעבוד בהרצליה ובספטמבר 87, בשעות הערב, תקפו השנים בסכין שני נערים מרמת השרון באיזור אגני החימצון של קיבוץ גליל ים. אחד הנערים נפצע קל והשני נפצע באורח בינוני אך השנים הצליחו להמלט. בחקירתם הודו המגוייסים כי גוייסו במקום מגוריהם ע"י המגייס במטרה לפגוע ביהודים וכי המגייס הורה להם להשאיר במקום הפיגוע פתק שלפיו הפיגוע נעשה ע"י חולייה המשתייכת לאש"פ. לפי הודאתם יצאו המגוייסים מספר פעמים בשעות הערב לחוף הים בסמוך להרצליה כדי לאתר קרבן יהודי עד שביצעו זממם כאמור. לאחר ביצוע הפיגוע חזרו המגוייסים לביתו של המגייס ודיווחו לו על הצלחת הפעולה. במסגרת פעילותם קיבלו המגוייסים ממגייסם גם מספר בקבוקי תבערה כדי להטילם על בתי אנשים באיזור יו"ש אשר נחשדו בשיתוף פעולה עם השלטונות הישראליים. במסגרת פעילות זו הכין המגייס שלשה בקבוקי תבערה שמסר לידי המגוייסים לשם הטלתם על ביתו של ראש מועצת בני סוהילה ואחד הבקבוקים שזרקו פגע בבית שהתלקח. ביום 31.12.88 נמסרה לכל אחד מהעותרים הודעה מטעם מפקד כוחות צה"ל באיזור כי הוא שוקל אפשרות להוציא צו מכח תקנה 19 1 שלפיו יוחרמו וייהרסו בתיהם של העותרים. העתירה נדחתה.
ב"כ העותרים טוענת כי תקנה 119 נוגדת למשפט הבינלאומי. טענה כזו כבר עלתה וחזרה ועלתה בעתירות קודמות ונדחתה ע"י בג"צ ואין צורך לחזור ולדון בה. נימוק אחר בפי ב"כ העותרים כי בנסיבות העניין לא היה מקום לצוות על החרמת הבתים והריסתם. גם טענה זו יש לדחות. טענת הפרקליטה היא שלא נגרם נזק מעבר לפציעה והתגובה חמורה מדי. דברים אלה אין לקבל. מדובר בפיגוע חבלני מובהק, שתוכנן וצויין ע"י הנאשמים כפיגוע חבלני ורק בדרך נס לא נסתיים במותם של שני הנערים שהצליחו להמלט. חומרה יתירה יש גם בהשלכת בקבוקי התבערה על ביתו של מי שנחשד בשיתוף פעולה. המשיב סבר כי מעשים אלה עולים כדי צורכי בטחון מידיים של האיזור המחייבים הפעלת סמכותו על פי תקנה 119 הנ"ל כלפי בתיהם של העותרים ואין סיבה להתערב בכך.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, בייסקי, ד. לוין. החלטה - המשנה לנשיא אלון. עו"ד גב' ל. צמל לעותרים, עו"ד גב' י. גנסין למשיב. 20.3.89).

בש"פ 104/89 - רפי עזרן נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (סחיטה באיומים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר הואשם בעבירות של סחיטה באיומים והצתה. המעשה המיוחס לעורר הוא שלאחר שהלווה למתלונן סכומי כסף הסתבך המתלונן בבעיות כספיות ולא עמד בהתחייבותו להחזיר את ההלוואה. מזה קרוב לשנתיים מנסה העורר לגבות את חובו ללא הצלחה ומשלא הועילו הבקשות והשידולים החל העורר להפעיל על המתלונן ואשתו איומים ולחצים בטלפון שכללו בין היתר הודעה כי הגבייה נמסרה לטיפולה של חבורה הידועה באלימותה. בשלהי שנת 1988 שולחה אש בדלתות הכניסה של שתי דירות הסמוכות לדירת המתלונן. המדינה מייחסת בכתב האישום לעורר גם את האיומים וגם את ההצתה. בביהמ"ש המחוזי ביקשה המדינה לעצור את העורר עד תום ההליכים וביהמ"ש נעתר לבקשת המדינה. בהחלטתו קבע השופט כי יש בידי התביעה תשתית ראייתית איתנה הקושרת את העורר לאיומים שהושמעו, אך אין בידה תשתית כזאת לגבי ההצתות. לדעת השופט די באיומים כשהם קשורים עם ההצתות כרי לקבוע שהעורר מהווה סכנה לשלום הציבור. הערר נתקבל.
מדובר באדם צעיר חסר כל עבר פלילי המתנהג כשורה בחייו האזרחיים והצבאיים. כן מצביע הסניגור על כך שכספי ההלוואה הם כל חסכונותיו של העורר מעבודה אחרי גמר השירות בצבא. לטענת הסניגור אין העורר מסוכן לציבור וניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה בתנאי שחרור שפגיעתם בחירותו של הנאשם "חמורה פחות" כאמור בסעיף 21א(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי. בנושא זה צודק הסניגור. ניתן להפחית עד למינימום את הסכנה הנשקפת מן העורר למתלונן ע"י קביעת תנאי שחרור מגבילים. לפיכך הוחלט לשחרר את העורר בתנאים מגבילים.

(בפני: השופט מלץ. עו"ד אלי כהן לעורר. 15.2.89).

ע.פ. 308/88 - מדינת ישראל נגד פלוני

*הטלת עונש לאחר קביעת ועדת איבחון לפי חוק הסעד (טיפול במפגרים) שהנאשם יכול לעמוד לדין

(הערעור נתקבל).

המשיב ביצע עבירה של אינוס במרמה בבתו החורגת בת ה-16 הלקוייה בשכלה. המשיב עצמו, יליד 1935, גם הוא לוקה בשכלו במידת מה, אך וועדת אבחון לפי סעיף 19ב לחוק הסעד (טיפול במפגרים) קבעה כי על פי ההגדרה החוקית אין המשיב מפגר בשכלו ומבחינה זו הוא אחראי למעשיו ויכול לעמוד לדין. לאחר שנתקבלה אבחנה זו קויים הדיון והמשיב הורשע. עדיין נותר בלבו של השופט ספק לגבי כושרו השכלי של המשיב, ואף שהיתה בידו חוות הדעת הנ"ל, עשה שימוש בסעיף 19ג לחוק ובמקום לגזור את הדין ציווה שהמשיב יובא לפני וועדת האבחון לפי החוק הנ"ל, כדי שזו תחליט על דרכי הטיפול במשיב. וועדת האבחון לא הרהרה אחרי הוראת השופט, קיימה ישיבות כדי לדון בענייננו של המשיב ובסופו של דבר קבעה, כי "עונש ממשי היה אולי בעל משמעות הרתעתית רבה יותר עבור הנ"ל מאשר דרכי הטיפול" ודרכי טיפול אלה אשר בלית ברירה הציעה הוועדה היו החזרתו לביתו כשעובדת סוצאלית במקום מגוריו תהיה בקשר טיפולי עם המשיב ואשתו. הערעור הוא על גזר הדין שלפיו לא נגזר עונש למשיב והערעור נתקבל.
משנתקבלה חוות הדעת שלפיה אחראי המשיב למעשיו ומסוגל לעמוד בדין לא היה מקום שבית המשפט יפעל על פי סעיף 19ג לחוק שתחולתו היא למקרה שבו נקבע ממצא של ליקוי בכושר השכלי. התוצאה היא כי על מנת להגן על הציבור בכלל ועל בתו החורגת של המשיב בפרט, אין ברירה אלא לכלאו בבית הסוהר. לפיכך, הוחלט להטיל על המשיב מאסר של שלוש שנים.