תקציר סביר כרך ל"ג חוברת 21

ע.א. 163/89 - משה צמר ועובדיה עורקבי נגד מרים מלמד ואח'

*בעלות במקרקעין והעברתם(הערעור נדחה).

א. שני המערערים, יחד עם המשיב השני שלמה יצהרי, רכשו ביולי 1961 דירה מעמידר כשבתעודת הרכישה צויין כי הדירה תשמש כבית כנסת. ביחס לדירה זו ביקשה המשיבה, בתיק המרצת פתיחה, כי ביהמ"ש יצהיר כי היא הינה בעלת מלוא הזכויות בה. המשיבה הגישה לביהמ"ש שני תצהירים שנערכו ביוני 1963. בתצהיר אחד קיימות שלש חתימות הנחזות כחתימותיהם של השלושה שרכשו את הדירה מעמידר, ובשולי אותו מסמך מאשר עו"ד משה גירון המנוח כי המסמך נחתם בנוכחותו ע"י השלושה המוכרים לו אישית. על פי תוכן תצהיר זה הסכימו החותמים להעביר את הדירה לשמה של הגב' שמס, היא אמו שלהמשיב שלמה יצהרי, תוך הודאה מפורשת שהם קיבלו את התמורה מאת הרוכשת הגב' שמס. באותו מועד חתמה הרוכשת בפני עו"ד גירון המנוח על תצהיר אשר בגידרו קיבלה על עצמה את כל ההתחייבויות הנובעות מקבלת הבעלות בדירה. בינואר 1983 חתמה הגב' שמס על הסכם עם המשיבה שבו העבירה את כל זכויותיה בדירה למשיבה. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשת המשיבה והצהיר כי המשיבה היא בעלת מלוא הזכויות בדירה וכן מינה כונס נכסים לצורך ביצוע העברת הדירה לשמה של המשיבה. המשיב יצהרי וכן אמו לא התנגדו לבקשת ההצהרה, והמערערים, שהתנגדו לה, ערעורו על החלטת ביהמ"ש וערעורם נדחה.
ב. התצהירים האמורים נשארו בחזקתו של עו"ד גירון המנוח מאז שנחתמו ב-1963 ועד שהוגשו לביהמ"ש המחוזי ע"' בנו של עו"ד גירון. על פי דברי הבן הוציא את שני המוצגים מארכיונו של אביו וגם זיהה את חתימתו של אביו עליהם. מאז הקנייה הראשונה מעמידר לא שימשה הדירה כבית כנסת, בהתאם למטרה המוצהרת בשעת הקנייה, כי אם התגוררו בה המשיב יצהרי ואמו הגב' שמס. מני אז הם שילמו את המיסים שחלו על הדירה. בשלב מסויים אף הופיעו שני המערערים בפני עו"ד אביד והודו בפניו כי הדירה נקנתה מעמידר בכספה של גב' שמס, וכן הודה עורקבי כי חתם יחד עם צפר על תצהיר בפני עו"ד גירון שלפיו הסכימו השניים להעביר את הבעלות בדירה לגב' שמס. המערער . צפר הודה בפני עו"ד אביד כי אין הוא תובע זכויות בדירה וכן כי לא הוא ולא המערער שילמו סכום כלשהו לקניית הדירה מעמידר. עתה טוענים המערערים שהם לא חתמו בפני עו"ד גירון על התצהיר האמור והם משיגים על כך כי ביהמ"ש לא איפשר להם לזמן עדים על מנת שיוכיחו כי החתימות המיוחסות להם לא נחתמו על ידם.
ג. הכלל הוא כי הליך של המרצת פתיחה מתברר על פי תצהירים ובצורה מקוצרת ולפיכך עניין השמעת עדים במסגרת הליך כזה טעון נטילת רשות מביהמ"ש. המערערים היו מיוצגים ע"י עו"ד שהיה צריך להיות ער לכך כי בקשה להשמעת עדים עשוייה להיתקל בסירובו של ביהמ"ש, היה עליו להתכונן לאפשרות כזאת, ולפנות, בעוד מועד, למומחה שיגיש תצהיר בקשר עם זיהוי חתימותיהם של המערערים על התצהיר. דא עקא, המערערים לא פעלו בדרך זו וגם לא הסבירו את מחדלם בשעה שביקשו מביהמ"ש להתיר להם השמעת עדים בקשר עם זיהוי החתימות, וגם לא העלו בפני ביהמ"ש הסבר בקשר לשאלה מדוע הושהתה הבקשה עד לשלב חקירת העדים. בנתונים אלה רשאי היה ביהמ"ש לדחות את הבקשה להשמיע עדים ואין להתערב בשיקולי הדחייה.

ד. בפני ביהמ"ש היו תצהיריהם של שני המערערים בהם התכחשו לחתימותיהם על התצהיר בפני עו"ד גירון, אך תצהירי המערערים נסתרו היטב בכל אחד מאלה: תצהירו של המשיב יצהרי, בנה של הגב' שמס, שאישר את חתימות שני המערערים על התצהיר האמור ; אישורו של עו"ד גירון ששני המערערים חתמו לפניו. העובדה שהתצהיר שעליו חתומים המערערים נשאר בארכיונו של עו"ד גירון יותר מ-20 שנה יוצרת חזקה שתוכנו אמת (סעיף 43 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א). אמנם חזקה זו ניתנת לסתירה אך על פי החומר לא עלה בידי המערערים לסתור אותה ; התבטאויותיהם של שני המערערים

בפני עו"ד אביד סותרת את תצהירי המערערים כי לא חתמו על התצהיר בפני עו"ד גירון. בנסיבות אלה צדק ביהמ"ש המחוזי שקבע את שרשרת ההעברות מאז הקנייה הראשונה מעמידר ועד להעברת הדירה למשיבה.

ה. אשר לטענת המערערים כי גב' שמס לא שילמה תמורה - מבלי להתייחס לשאלה אם קיימת חובה להוכיח תמורה או לא, כאשר העיסקה נקשרה לפני שנכנס לתוקף חוק החוזים (חלק כללי), הרי הטענה נכשלה עובדתית. בתצהיר שנחתם ע"י המערערים לפני עו"ד גירון נאמר כי התמורה נתקבלה ע"י המערערים, אך מאידך אמרה גב' שמס בעדותה בביהמ"ש שהיא לא שילמה את התמורה למערערים. שני המערערים הודו לפני עו"ד אביד כי הם לא שילמו כסף משלהם, מפני שהגב' שמס היא אשר מימנה את הרכישה מעמידר, להבדיל מהרכישה לפי התצהיר שנחתם בפני עו"ד גירון. לאור מצב עניינים זה נראה כי גב' שמס התכוונה בדברים שאמרה בעדותה, שהיא לא שילמה כסף למערערים, אך הכסף שולם על ידה ישירות לעמידר. אפשרות זו נשמעת סבירה בהתחשב בנסיבות המקרה.
ו. המערער קבל על כך שהשופט גילה את עמדתו לגבי הסכסוך נשוא הערעור עוד בתחילת הדיון והדבר נראה בעיניו כפסול. אין בטענה זו כל מאומה. מדובר בתצהירים שהיו מונחים בפני ביהמ"ש עוד בתחילת הדיון, ורשאי היה ביהמ"ש להפנות את תשומת ליבם של המערערים לחולשת טענותיהם.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא אלון, חלימה. החלטה - השופט חלימה. עו"ד אריאל שמחוני למערערים, עו"ד בכר למשיבה. 2.7.89).

בג"צ 803/88-678 - כפר ורדים ואלי אליהו נגד שר האוצר ואח'

*הכללת ישובים בצפון ברשימת ישובים הזכאים להקלות במס הכנסה(התנגדות לצו על תנאי - עתירתו של כפר ורדים נתקבלה ושל אלי אליהו נדחתה).

א. עניינן של העתירות הכללת ישובים ברשימה שבתוספת לתקנות מס הכנסה (הנחות ממס בישובי גבול הצפון). כפר ורדים ואגודת משתכני כפר ורדים עתרו לכך שהישוב כפר ורדים יכלל ברשימת הזכאים לקבל הנחות ממס, ואלי אליהו ממושב עין יעקב עותר כי מושב זה יכלל גם הוא ברשימה כאמור. התקנות הנדונות הותקנו על פי סעיף 11 לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש) המקנה לשר האוצר סמכות לקבוע בתקנות הוראות בדבר הנחה ממס על הכנסה בשטחי התיישבות מסויימים. החל בשנת 1985 פנו כפר ורדים ומושב עין יעקב לרשויות הנוגעות בדבר שיכלילו גם אותם במסגרת הישובים הזכאים להנחה ממס כאמור אך נענו בשלילה. רשימת הישובים הזכאית להנחה הוכנה ע"י המטה הכללי של צה"ל והישובים שנכללו ברשימה של צה"ל כונו ישובי "קו קדמי" וכללו שתי קטגוריות של ישובים: ישובים הנכללים במסגרת חטיבות מרחביות ; ישובים המהווים מטרה ויעד אטרקטיבי לפעילות חבלנית עויינת וירי ארטילרי. כינויים כישובי "קו קדמי" בא להם, בשל כך שנשאו בעיקרו של העומס הבטחוני על היבטיו השונים. ברשימה יש שני יוצאים מן הכלל שאינם ישובי "קו קדמי": הישוב "שבי ציון" אשר נכלל ברשימה בשל קירבתו לנהריה, המהווה יעד למחבלים ; ארבעה ישובי בני מעוטים שצורפו לרשימה נוכחקרבתם לגבול. העותרים טוענים כי הם הופלו לעומת ישובים אחרים שנכללו ברשימה. עתירת כפר ורדים נתקבלה ואילו עתירת אלי אליהו באשר למושב עין יעקב נדחתה.
ב. המשיבים הבהירו כי על ישובים המהווים "קו קדמי" מוטל נטל בטחוני מיוחד הכרוך גם בהשקעת משאבים כספיים ובשל כך ראויים הם לעידוד ע"י הנחה בתשלום מס הכנסה. נטען כי משהוברר שכפר הורדים ועין יעקב אינם עונים על הקריטריונים של ישוב "קו קדמי" הרי אי הכללתם ברשימת הישובים אינה נובעת מאפליה פסולה אלא מאבחנה סבירה והגיונית. האמת היא כי מההתכתבות העניפה בין הצדדים לא בנקל ניתן להבין ולהסיק את המדיניות שהיתה ביסוד קביעת הישובים שבתוספת לתקנות. התשובות שניתנו בשלבים שונים היו שונות מפעם לפעם ולא תמיד ניתן להבין מהם הקריטריונים
הנכונים. אולם אין צורך להדרש לפרטי ההתכתבות, שכן ב"כ המשיבים הבהיר כי במהלך ההתכתבות נוסחו הדברים לא אחת בצורה בלתי ברורה, בעוד הקריטריונים היו כל העת אותם קריטריונים. העובדה שהרשות משיבה לפניות המופנות אליה בתשובות שאינן זהות, יכולה לעיתים ללמד על היעדר מדיניות ברורה או קבועה. אולם בענייננו, על אף אי הבהירות בחלק מן התשובות שקיבלו העותרים, מתבקשת המסקנה שברשימת הישובים בתוספת לתקנות הכליל שר האוצר את ישובי "הקו הקדמי" וכי זאת היתה מדיניותו כל העת בכפוף לשני היוצאים מן הכלל הנ"ל. משכך הם פני הדברים ראוי הוא שבג"צ יידרש לגופם של דברים ויברר אם אי צירופם של כפר ורדים ועין יעקב לרשימת הישובים מקורה באבחנה סבירה ומוצדקת או באפלייה פסולה.
ג. טוענים העותרים כי שר האוצר, אשר לו הסמכות לפי סעיף 11 לפקודה, לא שקל, למעשה, את הקריטריונים הנדונים, אלא אימץ רשימה שהוכנה ע"י שלטונות צה"ל ללא שהוא עצמו שקל בנושא וללא שהוברר לו פשר האבחנה בין הישובים השונים. טענה זו אין לקבל. השאלה אם ישוב פלוני נתון לצרכים ועומס בטחוניים מיוחדים קשורה בידע ומומחיות של אלה העוסקים בבטחון השוטף באותו איזור. סביר על כן ששר האוצר יקבל בעניין זה את האינפורמציה משלטונות צה"ל וישמע חוות דעת של אנשי צה"ל לגבי אמות המידה הראויות לקביעה של ישובים אלה. כשם ששר האוצר יכול היה להקים וועדה מייעצת המורכבת מאנשי צבא מומחים לדבר כדי שתמציא לו את רשימת הישובים הנתונים לדרישות וקשיים בטחוניים מוגברים, כך יכול הוא לסמוך על גוף בצה"ל שהכין רשימה של ישובי "קו קדמי". כשפועלת רשות מינהלית ועליה להפעיל שיקול דעת, צריך שיקול הדעת להיות שיקול דעת עצמאי משלה. אולם אין כל פסול בכך שלצורך הפעלת שיקול הדעת תסתייע הרשות באינפורמציה וחוות דעת של מומחים בדבר. כשמתבקש ביהמ"ש להתערב בשיקול דעתה של הרשות, רתיעתו מלעשות כך תגבר באותם מקרים, שבהם דנו בעניין מומחים מטעם הרשות המוסמכת. אין איפוא פסול בכך שהשר קבע את רשימת הישובים בקבלו חוות דעת של צה"ל, ומשעשה כן שיקול הדעת וההחלטה הם שלו.
ד. נותר איפוא לבדוק אם הצליחו העותרים להראות שהם הופלו לרעה. לא כל הבחנה של הרשות בין אזרח למשנהו מהווה אפלייה. לעיתים יש הצדקה להבחנה כזו בשל שוני בין השניים. כפר ורדים מצביע על כך שהישוב "מעונה" זכה להכלל ברשימה, כאשר אין כל הבדל ואין כל שוני בינו לבין הישוב מעונה. טענה זו נכונה היא. אם מעונה זכה להכלל ברשימה אין כל סיכה שכפר ורדים לא ייכלל ברשימה, כדי לא להפלות בינו לבין מעונה. נותרה עוד השאלה שמא זכו תושבי מעונה במה שאולי לא היו זכאים לו, ואין מקום לחייב את שר האוצר להעניק לתושבי כפר ורדים אותן הזכויות, רק בגלל מצבו השווה לזה של מעונה. ברם, יש לצאת מתוך הנחה כי מעונה הינה יעד אטרקטיבי ובתור שכזה ישוב "קו קדמי" ובדין צורפה לרשימת הישובים, מאחר וההכרה במעונה עכרה בחינה של מומחים בצה"ל. זאת ועוד, המשיבים לא טענו לטעות כלשהי בעניין הכללת מעונה ברשימת הישובים כאמור. אם כך היה צריך גם את כפר הורדים לצרף לרשימה.
ה. שונים פני הדברים באשר לכפר עין יעקב, נשוא עתירתו של העותר אליהו. כפר זה אינו עונה על הקריטריונים המקובלים על שר האוצר, וכפר זה גם לא הראה שהוא מופלה לרעה לעומת ישובים אחרים. הישוב עצמו אינו מהווה יעד אטרקטיבי ואין הוא קרוב ליעד אטרקטיבי אחר, במידת קירבה כזו שיחשב גם הוא ליעד כזה, כפי שקרובים מעונה וכפר ורדים. לפיכך יש לדחות את העתירה באשר לעין יעקב.

(בפני השופטים: ד. לוין, חלימה, אור. החלטה - השופט אור. עוה"ד מ. חשין וצבי אגמון לכפר ורדים, עו"ד מ. הפלר לאלי אליהו, עו"ד עוזי פוגלמן למשיבים. 18.7.89).

ע.א. 755/83 - אלטון בע"מ נגד מנהל המכס

*חילוט טובין בגין הגשת מסמכים כוזבים למכס(הערעור נדחה).

א. בשנת 1979 ייבאה חברה ישראלית בשם "אתנה" לישראל 286 מערכות סטריאופוניות מתוצרת היטאצ'י (להלן: המערכות). הספקית היתה חברה אמריקאית בשם "קנט". מסיבות שונות לא יצאה העיסקה לפועל והמשלוח נותר במחסני המכס בחיפה למשך תקופה ארוכה. שנתיים מאוחר יותר מכרה "קנט" למערערת את המערכות האמורות. המערערת הגישה תצהיר ייבואן ומסמכים נוספים בקשר למשלוח וביקשה לשחרר רק עשר מן המערכות. המשיב הודיע במכתב למערערת כי החליט לחלט את המשלוח כולו, בנימוק של עבירה לפי סעיף 204(9) לפקודת המכס, היות והוגשו לגבי הטובין מסמכים כוזבים. במכתב שני נאמר כי עילת החילוט הינה עבירה לפי סעיף 7א' לפקודת היבוא והיצוא, לאמור, עבירה של סחר עם האויב, בשל היות מוצאם של הטובין מטאיוואן, המוגדרת לצורך חוק זה כארץ אויב, ויש לקבל היתר מיוחד ליבוא כזה. מסתבר כי בעיסקה הראשונית בין "קנט" לבין "אתנה" היה מחירה של כל מערכת 140 דולר, וכשרכשה המערערת את המערכות מקנט שנתיים לאחר מכן נקבע מחיר של 40 דולר ליחידה. בנוסף לתשלום זה התחייבה המערערת לכסות את עלות דמי ההובלה, דמי ההחסנה ודמי השהייה של הטובין. בגין התחייבות אחרונה זו שילמה המערערת עד ספטמבר 1981 סכום של 10,000 דולר, ועדיין קיימת בעניין זה יתרת חוב בלתי ידועה. בתצהיר שהגישה המערערת במהלך נסיונה לשחרר את המערכות, צויין מחיר של 40 דולר לכל מערכת, מבלי שיאוזכרו עלויות האחסון, ההובלה והשהייה. המערערת פנתה לביהמ"ש המחוזי וביקשה לבטל את החלטת החילוט וביהמ"ש דחה את עתירתה. הערעור נדחה.
ב. המערערת טוענת כי עילת החילוט שלפיה פעל המשיב היתה העילה לפי סעיף 7א' לפקודת היצוא והיבוא, וכי המשיב זנח את עילת החילוט לפי פקודת המכס. המערערת מבקשת לקשור את החילוט לפקודת היבוא והיצוא דווקא משום שעדות מומחה היתה כי %80 מכל אחת מהמערכות אינם מיוצרים בטאיוואן או בארץ אויב אחרת, ולפיכך הופך החילוט לבעייתי ביותר. אין לקבל את טענת המערערת. עיון במסמכים השונים ובמכתבים שנשלחו ע"י המשיב מצביעים כי הודעת החילוט לפי פקודת היצוא והיבוא לא באה לבטל את החילוט על פי פקודת המכס אלא להוסיף עליו. לפיכך גם אם אין החילוט יכול להיות מבוסס על פקודת היצוא והיבוא עדיין יכול הוא להיות מבוסס על פקודת המכס.
ג. אשר לעילת החילוט על פי סעיף 204(9) לפקודת המכס - טוענת המערערת כי המחיר שעליו יש להצהיר הוא המחיר המוסכם בין הצדדים ולא המחיר שנקבע על פי ערך הסחורה בשוק הפתוח ועל כן לא היה משום כזב בתצהירה. כמו כן עלות האחסנה והשהייה אינה חלק ממחיר הטובין, לצורך הערכת ערכם לשם קביעת שיעור המכס, וגם מטעם זה אין ההצהרה כוזבת אם לא אוזכרו גורמים אלה במסמכי הייבוא. טענות אלה יש לדחות. סעיף 204(9) לפקודה קובע כי יחולטו לטובת המדינה "טובין שעליהם נמסרו, נעשו או הוגשו רשומון, חשבון מכר, הצהרה, תשובה, אמרה או מצג שהם כוזבים או שהם מטעים במזיד לגבי פרט מסויים". לדעת המשיב מסרה המערערת מידע כוזב בכך שברשומון היבוא ובחשבונות היצואנית שהגישה לא אוזכר אלא המחיר של כ-40 דולר למערכת, וכן יש כזב בתצהיר היבואן שהגישה המערערת כאשר השיבה בשלילה על השאלה אם שילמה תשלום נוסף כלשהו למי שבאמצעותו או בהסכמתו יובאו הטובין. המערערת טוענת, כאמור, כי עליה להצהיר על המחיר המוסכם בין הצדדים ותו לא, אף אם נמוך המחיר מערך הסחורה בשוק הפתוח. טענה זו נכונה היא כאשר הייבואן מצהיר על המחיר ששילם ומציג מצגי אמת. אין טענה זו נכונה כאשר השאלה במחלוקת היא מהם המחירים שהייבואן שילם למעשה, והאם המחירים ששילם למעשה נקובים בחשבונות שקיבל מן המוכר, או שמא מצביעים החשבונות רק על חלק מן המחיר ששולם.

ד. טוענת המערערת כי בכל מקרה לא היה עליה להתייחס לדמי האיחסון והשהייה, משום שאלה מוטלים תמיד על הייבואן ואינם חלק מן התמורה עבור הסחורה, הנלקחת בחשבון לשם הערכת טובין לצורך קביעת דמי המכס. הוצאות אלה אינן מהוות, על פי סעיפי פקודת המכס, חלק מן התשלום עבור הטובין. גם כאן צודקת המערערת באשר למצב בדרך כלל, אולם אין הדבר כך בענייננו, כאשר דמי האחסנה והשהייה הם חלק אינטגרלי מהמחיר האמיתי של המערכות שאותו התחייבה המערערת לשלם. ישנו הבדל ניכר בין מצב הדברים הרגיל, בו מוטל על הייבואן לכסות את הוצאות האחסנה, הקטנות יחסית, למשך התקופה בין הגעת הסחורה ארצה ועד לשחרורה, ובין המקרה שלפנינו שבו נאלץ הספק לאחסן את הטובין במשך שנתיים ודמי השהייה והאחסנה הצטברו לסכומים השווים בערכם בקירוב ליתרת מחיר המערכות. כאשר מדובר בחוב כה גדול, שתשלומו מוטל הגיונית על הספק, גורמת הכמות לשינוי האיכות, ומשנוטל הקונה על עצמו את החובה לשלם סכומים אלה, יש לראות באותם סכומים חלק ממחיר הרכישה.
ה. ברם, אפילו היתה מתקבלת טענת המערערת שמבחינה פורמלית אין משום מצג כוזב בציון מחיר של 40 דולר למערכת, עדיין לא יהיה בכך כדי לשחרר את המערערת מהקביעה כי מסרה לרשויות המכס מידע כוזב. הכוונה היא ל"תצהיר היבואן" שהגישה המערערת ושבמסגרתו השיבה בשלילה על השאלה "האם למי שבאמצעותו או בהסכמתו יובאו הטובין, שילמת או תשלם, בארץ או בחו"ל, עמלה או תשלום כל שהוא (גם אם אינו נקרא עמלה) שלא הוכלל בשלמותו בערך שהוצהר ברשימון?". נוסח השאלה חד משמעי ולאור היקף ההוצאות שהמערערת התחייבה לכסותן, אשר יש לראות בהן למעשה משום תשלום לספק הטובין, ועל רקע יתר הנסיבות, הרי תשובתה השלילית של המערערת כוזבת בעליל. יתירה מזו, המערערת הגישה מסמך נוסף הנחזה להיות חשבון הספק והמסמך הוא מזוייף. פרשה זו כשלעצמה די בה כדי להביא לחילוט הטובין בגין מסירת מידע כוזב. אין גם לקבל את הטענה כי למערערת לא היתה כל כוונה להטעות את רשויות המכס במזיד ושעל כן אין לענשה בחילוט הטובין. על פי הנסיבות רשאי היה ביהמ"ש לשלול את גירסת "תום הלב".
ו. נותרה טענת המערערת כי גם אם מוצדק החילוט, הוא צריך לחול על עשר מערכות בלבד, שאותן ביקשה המערערת לשחרר, ולא על המשלוח כולו. גם טענה זו יש לדחות. המסמכים שהגישה המערערת לא הוגשו רק לצורך שחרור עשר המערכות, שכן חשבון הספק ורשימון היבוא מתייחסים למטען כולו, ואף בתצהיר היבואן לא כתוב כי הכוונה לעשר מערכות בלבד. אמנם בשלב הראשון ביקשה המערערת לשחרר רק עשרה פריטים, ואולם בהמשך היו אותם מסמכים משמשים לשחרור יתר המטען. כמו כן, גם אם הוגשו כל המסמכים למטרת שחרור עשרה פריטים בלבד, עדיין התקיימו הוראות סעיף 204(9) לפקודת המכס לגבי כל המטען. זאת משום שהסעיף מדבר על "טובין שעליהן נמסרו, נעשו או הוגשו... רשימון...". משנמצא תצהיר היבואן כוזב וחשבון הספק מזוייף, הפך המטען כולו להיות טובין שנמסר עליהם מידע כוזב, ולכן ניתן לחלט את המטען כולו. אין ספק כי המסמכים שהוגשו לשלטונות המכס, היוו צעד בדרך לשחרור כל המטען, ושחרור המדגם של עשר המערכות היה רק שלב ראשון בכיוון זה.

(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, בך. החלטה - השופט בך. עו"ד ל. אביגדורי למערערת, עו"ד עוזי חטון למשיב. 13.7.89).

רע"א 176/89 - עמאש אז אל דין נגד מוראד עמאש ואח'

*ביטול בחירות בישוב לאחר שהוחלט כי שני קולות בקלפי מסויימת פסולים ונוצר שוויון בין שני מועמדים לראשות המועצה(הערעור נתקבל ברוב רעות השופטים בך ומצא נגד דעתו החולקת של השופט חלימה).

א. ביום 28.2.89 נערכו בחירות למועצה המקומית ג'יסר אל זרקא ולראשות אותה מועצה. המשיב כיהן לפני הבחירות כראש המועצה המקומית והיה מועמד בבחירות
הנדונות. המועמד הנגדי היה המבקש (להלן: המערער). המשיב זכה בכל הקלפיות שבישוב ב-1077 קולות ואילו המערער זכה ב-1079 קולות. בהתאם לכך נקבע כי המערער גבר על יריבו בשני קולות ונבחר לראש המועצה המקומית. המשיב הגיש ערעור על תוצאות הבחירות ועילת הערעור היתה כי שני קולות שניתנו לטובת המערער בקלפי מס' 3 אושרו שלא כדין. באותה קלפי זכה המשיב ב-319 קולות ואילו המערער קיבל 184 קולות. התברר כי בעת פתיחת המעטפות נתגלתה בכל אחת משתי מעטפות, בנוסף לפתק ההצבעה, מעטפה נוספת לבנה ובתוכה פתקי הצבעה. יו"ר ועדת הקלפי הביע דעתו כי יש לפסול את שתי המעטפות, אך מזכיר וועדת הבחירות סבר אחרת ועל פי עצתו הוכשרו הקולות. ההצבעה בשני פתקים אלה היתה לטובת המערער. מכאן טענת המשיב כי היה בטעות הנ"ל כדי להביא לשינוי תוצאות הבחירות. אין ספק כי אם אכן נמצאו בתוך שתי המעטפות פתקי הצבעה נוספים ומעטפות כי אז מן הדין היה לפסול את הקולות על פי סעיף 63(ד) לחוק הבחירות הקובע כי "נמצא במעטפת הצבעה דבר כלשהו זולת פתק ההצבעה - הקול פסול". אלא שהמבקש הכחיש את עצם קרות האירוע, שלא נזכר בפרוטוקול הרשמי של וועדת הקלפי, וביקש על כן מביהמ"ש המחוזי לאשר את תוצאות הבחירות. ביהמ"ש המחוזי קבע כי התקלה האמורה אכן אירעה, קיבל את הערעור והורה על בחירות חדשות בקלפי מספר 3 בלבד. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל ברוב דעות השופטים בך וחלימה, בפס"ד מפי השופט בך, נגד דעתו החולקת של השופט מצא. הוחלט בערעור כי יש לערוך בחירות חוזרות לראשות המועצה בכל הישוב ולא רק בקלפי 3.
ב. השופט כך (דעת הרוב): באשר לערעור המופנה כנגד הממצא בדבר פסילת שני הקולות העלה ב"כ המשיב טענה מקדמית, והיא, כי אין למערער זכות ערעור בממצא עובדתי. טענה זו מעוגנת בסעיף 73א' לחוק הבחירות אשר לפיו פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי "ניתן לערעור לביהמ"ש העליון, בשאלה משפטית... בכל הנוגע לערעור בחירות". טענה מקדמית זו אין לקבל. ב"כ המערער הבהיר כי מדובר בנימוק ערעור משפטי, היינו כי ביהמ"ש לא היה מוסמך להיזקק בערעור בחירות זה לראיות בעל פה. זוהי טענה משפטית אשר פותחת למערערת דלתו של ביהמ"ש העליון מכח סעיף 73(א) הנ"ל. ברם, לגופו של עניין אין לקבל טענה משפטית זו. אמנם, בעיית שתי המעטפות שהטרידה את חברי וועדת הקלפי לא אוזכרה איזכור כלשהוא בפרוטוקול, וכן המעטפות הנוגעות בדבר עם תכולתן לא נשמרו, אולם אין בכל אלה כדי למנוע מביהמ"ש את האפשרות לברר את העובדות כהוויתן, אף באמצעות השמעת עדויות בעל פה. שאם לא תאמר כן, הרי במקרה שתהיה קנונייה בין חברי וועדת קלפי או חלק מהם, כאשר תוצאות הבחירות יסולפו או יזוייפו תוך הסכמה, והדבר לא ישתקף בפרוטוקולים הרשמיים, לא יוכל ביהמ"ש לקבל ראיות בכגון דא ומצב כזה אין להעלות על הדעת. כמו כן אין לקבל את טיעוניו של המערער לגופו של עניין באשר לתקלה בעניין שתי המעטפות האמורות. היו ראיות מהימנות בעניין זה ואין להתערב בממצאים של השופט כי יש לפסול את שתי המעטפות.
ג. מאידך, יש לקבל את נימוק הערעור החילופי של המערער, המכוון נגד החלטת ביהמ"ש המחוזי להגביל את חידוש הבחירות לקלפי מס' 3 בלבד. אמנם מוסמך ביהמ"ש לתת צו כזה ובסעיף 73(ב)(1) נאמר מפורשות כי "בערעור בחירות רשאי ביהמ"ש... לבטל את הבחירות בכלל או באיזור קלפי מסויים ולצוות על עריכתן שנית...", בתנאי שנראה לביהמ"ש "שהליקוי המשמש עילה לערעור עלול היה להשפיע על התוצאות". אולם ביהמ"ש טעה כאשר החליט להפעיל סמכותו זו ולהגביל את הבחירות החוזרות לקלפי מס' 3 בלבד. ביהמ"ש יצדק במתן צו לחידוש הבחירות בקלפי מסויימת כאשר הוא משתכנע כי היה פגם בניהול הבחירות באותה קלפי היורד לשרשו של עניין. תנאי נוסף, כי בנסיבות העניין ישנה תכלית משמעותית לחזרה על הבחירות באותה קלפי בלבד. לדוגמא,
כאשר מתברר שהקלפי נסגר לפני המועד שנקבע לסיום הבחירות ונמנע על ידי כך מחלק מהבוחרים להשתמש בזכות ההצבעה, או כאשר לא התייצבו חברי וועדת הקלפי במספר הדרוש על פי החוק וכו'. במקרים כאלה נוצרת אי וודאות בדבר תוצאות הבחירות באותה קלפי לולא אירעה אותה תקלה. הוא הדין אם חסרו פתקים של מועמדים להצבעה, או אם קיים ספק בדבר ניהולן הטהור והתקין של הבחירות באותה קלפי בשל הרכב חסר של וועדת הקלפי. משום כך ישנה הצדקה לחזור על הבחירות בקלפי מסויימת זאת דווקא. ברם, דבר כזה לא חל על המקרה שלפנינו. כאן יודעים בדיוק מה היה קורה לולא אירעה הטעות באשר לשתי המעטפות. ברור כי המערער היה זוכה באותה קלפי וכן בבחירות בכפר כולו ב-2 קולות פחות. מה שעל ביהמ"ש היה לעשות זה לתקן את הפגם באשר לאותן שתי המעטפות ולפסול אותן. הא ותו לא.
ד. אלמלא נעשה המשגה ושני הקולות האמורים היו נפסלים, היו הבחירות לראשות המועצה המקומית מסתיימות בשוויון קולות בין שני המועמדים. לפי סעיף 9(ב) לחוק הבחירות לראש רשות מקומית, כאשר שני המועמדים צוברים מספר זהה של קולות יש לערוך בחירות חדשות לראשות המועצה ותוצאה זו היא המתחייבת בענייננו. אין לקבל את הטענה שלפיה לא ביקש המשיב 1 בפנייתו לביהמ"ש המחוזי אלא את ביטול תוצאת הבחירות בקלפי 3. הנכון הוא כי בתובענה שהוגשה הצביע המשיב רק על הפגם שאירע בקלפי 3, ואולם בעתירתו ביקש להכריז על היות שני הקולות פסולים "ולהורות על תיקון הרשום בתוצאת הבחירות שהתקיימו ביום 28.2.89 בג'יסר אל זרקא". זהו נוסח רחב וכללי, ובהחלט כולל גם את האפשרות של חזרה על עריכת הבחירות לראשות המועצה בכל הכפר. זאת ועוד, גם אם ביהמ"ש היה מסתפק במתן פסק דין הצהרתי בדבר פסלות שני הקולות האמורים, ממילא היתה התוצאה חזרה על כל הבחירות בכפר על פי הוראות סעיף 9(ב) הנ"ל. (יש לציין כי בעוד שבביהמ"ש המחוזי תמכה ב"כ פקיד הבחירות וועדת הבחירות בהמלצה על עריכת בחירות בקלפי מס' 3 בלבד, הרי בביהמ"ש העליון הסתייגה ב"כ שני משיבים אלה מעמדת הפרקליטה בערכאה הקודמת, ותמכה בערעורו של המערער במידה ומדובר בבחירות חדשות בכפר כולו).
ה. השופט חלימה (דעת מיעוט) : המצב שנוצר אינו מחייב ביטול הבחירות בכל איזור הבחירות של ג'יסר אל זרקא אלא ביטול הבחירות בקלפי מס' 3 בלבד. מן הבחינה הדיונית, נקט המערער בערכאה הראשונה בקו ברור ומוגדר שלפיו יש לדחות את בקשת המשיב לביטול הבחירות, ומשמעות הערעור המונח עתה בפני ביהמ"ש העליון שהמערער חזר בו מקו זה וטוען שיש לקבל את הבקשה שהוגשה ע"י המשיב כלשונה, היינו לבטל את הבחירות. יש בסטייתו של המערער מהקו שבו נקט בפני הערכאה הראשונה משום סטייה שאין להשלים עמה מהבחינה הדיונית. זאת ועוד, ביהמ"ש המחוזי היה מוסמך לבטל את הבחירות בקלפי אחת כפי שאכן עשה, ואין כל הצדקה להתערב בשיקול דעתו של השופט. לגוף העניין, אין הצדקה בביטול הבחירות באיזור שלם ובכל הקלפיות שבאותו איזור, אך ורק מפני שנתגלו שתי פתקאות פסולות בקלפי מס' 3. גם נסיבות המקרה חייבו פסילת הבחירות רק באותה קלפי שבה נתגלו שתי הפתקאות הפסולות.

(בפני השופטים: בך, חלימה, מצא. עו"ד א. פיש למערער, עו"ד ח. קאזיס למשיב, עו"ד גב' א. מנדל לפקיד הבחירות וועדת הבחירות. 13.7.89).

רע"א 298/89 - מנהל מס ערך מוסף נגד חגית קרטיס

*עיכוב יציאה מן הארץ של בעל מניות הנהלה בחברה החייבת סכומי כסף למע"מ(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. המשיכה ובעלה היו בעלי המניות של חברה בשם עירא קרטיס בע"מ והמשיבה היתה מעורבת למעשה בענייני החברה. רשויות המס דרשו מן החברה תשלומי חובות שונים, בעלה של המשיבה נמלט מן הארץ והמדינה פנתה לבימ"ש השלום וביקשה עיכוב יציאתה של
המשיבה מן הארץ. הבקשה הושתתה על סעיף 115 לחוק מס ערך מוסף הקובע לאמור "(א) נדרש חייב במס לשלם את המס המגיע ממנו... ולא עשה כן, רשאי בית משפט השלום... לתת צו... על עיכוב יציאתו מן הארץ... (ב) היה החייב במס חברת מעטים... ניתן להורות... על עיכוב יציאתו מן הארץ של כל מנהל... או חבר המחזיק מניות המזכות אותו לפחות ב-%26 מכח ההצבעה...". בימ"ש השלום הורה על עיכוב יציאה כמבוקש ועל החלטה זו ערערה המשיבה לביהמ"ש המחוזי. הדיון בביהמ"ש המחוזי קויים בפני שופט דן יחיד וביהמ"ש ביטל את ההוראה על עיכוב היציאה. הערעור נתקבל.
ב. ב"כ המערער טוען כי ערעור על צו עיכוב יציאה לפי סעיף 115 הינו ערעור, שכן צו כזה כמוהו כפסק דין ולא החלטה אחרת, ומכיוון שמדובר בערעור כי אז הדיון בביהמ"ש המחוזי היה צריך להיות בהרכב של שלשה שופטים. טענה זו אין לקבל. סעיף 115 הנ"ל הוא חלק מן ההוראות בדבר סמכויות ביצוע הכלולות בפרק ט"ו לחוק מס ערך מוסף. הפרק האמור דן בעניינים הנילווים לתביעה העיקרית, כגון דרישת מסמכים, חיפוש ותפיסה, ועיכוב יציאה מן הארץ. לפי עצם טיבה ומהותה של הסמכות - עיכוב יציאה - אין מדובר בעניין שתם ונשלם עם מתן החלטתו של ביהמ"ש. עיכוב היציאה נתון לבחינה או לבדיקה חוזרים. עיכוב היציאה בא לכפות תשלום ועל כן עשוי קיום הדרישה הקונקרטית, ותמיד חייבת הדרישה להיות קונקרטית, ולו מילוי מקצתו של התנאי שנקבע, לחייב דיון חוזר בפני אותו ביהמ"ש. כיוון שכך חסרה להחלטה בדבר עיכוב יציאה אותה סופיות המעמידה אותה בשורה אחת עם החלטות אשר להן מעמד של פסק דין. ממילא חל האמור בסעיף 37(ג) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), אשר לפיו יכול ביהמ"ש המחוזי לדון בערעור בשופט אחד. מן האמור נובע כי לא ניתן היה לפנות לביהמ"ש המחוזי אלא לאחר קבלת רשות ערעור וכאן לא נתבקשה ולא הוענקה רשות כאמור. אף על פי כן ניתן לראות מקרה זה, בהתחשב בתוכן החלטתו של ביהמ"ש המחוזי שקיבל את הערעור, כעניין בו הוענקה רשות ערעור. כך שאין בשלב זה מקום להחזרת העניין לביהמ"ש המחוזי, בשל הטעם הפורמלי בלבד שלא ניתנה החלטה מפורשת של הענקת רשות ערעור, בטרם נדון הערעור לפרטיו ולגופו.
ג. ברם, לגוף העניין, היינו לשאלת עצם עיכוב היציאה מן הארץ, יש לקבל את הערעור, שכן לא היתה סיבה להתערבות של ביהמ"ש המחוזי בהחלטת בימ"ש השלום. סעיף 115(ב) מתכוון להרחיב את היריעה ולהחיל את סמכות העיכוב על כל אלה שהם מנהלים פעילים בחברת מעטים, או מי שמחזיק לפחות ב-%26 מכח ההצבעה בחברה. נקיטת צעדים כאמור היא, כנראה, לעיתים קרובות, האמצעי האפקטיבי היחיד, שנותר פתוח בפני רשויות המס. במקרה שבפנינו המשיבה היתה לא רק בעלת מניות, אלא גם בעלת מניות הנהלה בחברה, ומעורבת למעשה בענייני החברה החייבת במס. החוב הוא בהיקף גדול מאד, ונסיונות ההתחמקות של בעל מניות ההנהלה השני, בעלה של המשיבה, היו מפליגים ואף הצליחו. החברה הנ"ל לא שילמה עד כה מאומה על חשבון החוב. כאשר מדובר בחברת מעטים בשליטת שניים, שהם בעל ואשתו והאחד נמלט מן הארץ, הרי עיכובו של השני כדי לקיים את המטרות שהחוק מדבר עליהם, הוא אמצעי יעיל וסביר. לפיכך יש לקבל את הערעור ולהורות שצו עיכוב היציאה יעמוד על כנו.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, בך. החלטה - הנשיא שמגר. עוה"ד גב' לאה מרגלית ויעקב כהן למערער, עו"ד ירון אפרת למשיבה. 30.7.89).

בג"צ 479/89 - יעקב אלפרון ושניים אחרים נגד שר המשטרה ואח'

*ייצוג ע"י עו"ד בעת הקראת כתב האישום(העתירה נדחתה).

א. העתירה היא של שלשה נאשמים המוחזקים במעצר והם מבקשים כי ביהמ"ש יורה על שחרורם המיידי בהתאם להוראות סעיף 32 לחוק סדר הדין הפלילי, (להלן: חסד"פ), בשל
כך שמאז הגשת כתב האישום נגדם חלפו למעלה מ-60 ימים ומשפטם טרם החל. השלשה הואשמו, יחד עם 15 נאשמים נוספים, ב-56 אישומים, שבהם מיוחסת להם שורה ארוכה של עבירות, בעיקרן עבירות של סחיטה, הכרוכות בעיסוקם במסגרת פעילותה של חברה לגביית חובות, המכונה "האחים אלפרון - שרותי עזר וגבייה בע"מ". כתב האישום הוגש ביום 26.3.89, ויחד עם הגשתו נתבקש ביהמ"ש לצוות על החזקת העותרים במעצר עד תום ההליכים, בהתאם להוראות סעיף 21 לחוק. הדיון בבקשת המעצר מחייב, בהתאם להוראות סעיף 21א'(ג) לחוק ייצוג ע"י סניגור, ובמקום שאין לנאשם סניגור יש למנות לו כזה מטעם המדינה. העותרים, ויתר הנאשמים פרט לאחד, פיטרו את הסניגורים שייצגו אותם בהליכים שקדמו להגשת כתב האישום, וביקשו מביהמ"ש למנות להם סניגורים. ברם, עד היום לא עלה בידי מזכירות ביהמ"ש למצוא סניגורים שיאותו לקבל על עצמם לייצג את העותרים. באי כח העותרים בעתירה זו מסבירים זאת בהיקף העצום של חומר החקירה ובמשך ההליכים הצפוי בהתחשב במספר האישומים, באופי העבירות ובמספר העדים. כתוצאה ממצב דברים זה, מוארך מעצרם של העותרים מעת לעת לתקופות שאינן עולות על 30 יום, כאמור בסעיף 21 הנ"ל.
ב. בין העבירות שיוחסו לעותרים בכתב האישום, בעת הגשתו, היתה גם עבירה של חטיפה לפי סעיף 369 לחוק העונשין, שדינה 10 שנים מאסר. בהתאם להוראות סעיף 15 לחסד"פ קיימת לגבי עבירה זו חובת ייצוג ע"י סניגור וגם בהקשר זה מבקשים העותרים למנות להם סניגורים מטעם המדינה, וכאלה לא נמצאו עד עתה. ביום 14.5.89 החל ביהמ"ש המחוזי בקריאת כתב האישום מבלי שהעותרים יהיו מיוצגים, אך הנאשמים, וביניהם העותרים, שיבשו בהפרעות את מהלך הישיבה. עם זאת, קבע ביהמ"ש כי קריאת כתב האישום בוצעה. ביום. 21.5.89 הגישה התביעה לביהמ"ש בקשה לתיקון כתב האישום לפי סעיף 92(א) לחוק סדר הדין הפלילי ע"י מחיקת עבירת החטיפה מכתב האישום, ותיקון זה מביא לביטול חובת הייצוג שהיתה נעוצה באישום בעבירה זו. ביהמ"ש לא הורה על קיום דיון בבקשה לתיקון כתב האישום אלא ראה בה, משום מה, "הודעה" בדבר תיקון כתב האישום, כאמור בסעיף 91 לחוק סדר הדין והורה כי כתב האישום יתוקן בהתאם. ביום 7.6.89, לאחר שחלפו למעלה מ-60 ימים ממועד הגשת כתב האישום, ביקשו באי כח העותרים מנציב שרות בתי הסוהר לשחרר לאלתר את העותרים, מכח הוראות סעיף 52 לחוק סדר הדין הפלילי ומשלא נענו פנו בעתירה לבג"צ. עתירתם נדחתה.
ג. העותרים טוענים כי בהתאם להוראותיו של סעיף 15 לחסד"פ, לא היה ביהמ"ש רשאי לקרוא את כתב האישום, היינו להתחיל במשפט, כאמור בסעיף 143 לחסד"פ, מבלי שהעותרים יהיו מיוצגים. התוצאה היא, לטענתם, כי ההקראה ה"פיסית" שנתקיימה, הינה נטולת תוקף משפטי וכאילו לא נתקיימה, ומשחלפו 60 ימים מאז הגשת כתב האישום והמשפט "לא התחיל" יש לשחרר את העותרים כאמור בסעיף 52 לחסד"פ. העותרים טוענים עוד כי תיקון כתב האישום ביום 31.5.89 - לא נעשה כחוק באשר לא נתקיים דיון לפי הוראות סעיף 92(א) לחסד"פ, ועל כן כאילו לא נעשה התיקון. מכל מקום, טוענים הם, אפילו נעשה התיקון, אין בכוחו לרפא את הפגם שבקריאת כתב האישום בנוסח שקדם לתיקון, מבלי שהעותרים היו מיוצגים כדין בהתאם להוראות סעיף 15 לחסד"פ. אין לקבל את הטענות הנ"ל.
ד. מן העובדות כאמור לעיל עולה כי העותרים יצרו במתכוון מצב של "מבוי סתום" לכאורה, הנעוץ בהיעדר יכולת למצוא סניגורים שיאותו לייצגם. עד להגשת כתב האישום, היו העותרים, ועמם חבריהם לכתב האישום, מיוצגים כדין ע"י סניגורים פרטיים, ואילו עם הגשת כתב האישום, כאילו במטה קסם ועל פי צו מגבוה, שיחררו הנאשמים את כל הסניגורים, וביקשו שביהמ"ש ימנה להם סניגורים מטעם המדינה. זאת, על אף שעורכי הדין "המשוחררים" המשיכו לקיים מגע שוטף ורצוף עם הנאשמים, כשהם
מלוים אותם בפועל בנתיבי הדיון, ואף נוכחים באולמות המשפט. גם הקשיים שנתגלו במינויים של סניגורים לעותרים ולחבריהם, ואי היכולת המוחלטת, פשוטו כמשמעו, למצוא סניגורים, מפנה בנסיבות העניין אצבע מאשימה כלפי העותרים. הסירוב המוחלט של כל עורכי הדין ליטול על עצמם את הייצוג, מלמד כי שורשיו נעוצים בדחייה מכוונת מצידם של העותרים. בכך טמון גם סודה של יכולתם המפתיעה של העותרים לשכור את שירותיהם של הפרקליטים שהגישו את העתירה וייצגו את העותרים בדיון בבג"צ.
ה. סיכומו של דבר, בפועל, הלכה למעשה, על אף השחרור הפורמלי של הסניגורים, זוכים העותרים לייצוג מלא, מצד הסניגורים, לפחות ככל שהדבר דרוש בשלב המוקדם והפורמלי של קריאת כתב האישום. הסניגורים שייצגו את העותרים בבג"צ מלווים את העותרים בפועל מאז תחילת מעצרם, ובשלב קריאת כתב האישום מצטמצם תפקידו של הסניגור להבטחת מודעותו של הנאשם לאישום. כל שהתרחש עד כה הצטמצם לקריאת כתב האישום ותו לאו. העותרים טרם נתבקשו להשיב, ומועדן של כל הטענות הקודמות למתן התשובה טרם חלף. לפיכך, לעניין העתירה דנא וככל שהדבר דרוש לייצוגם של העותרים בשלב קריאת כתב האישום, יש לראות את העותרים כמי שהיו מיוצגים בפועל. לפיכך יש לדחות את העתירה.

(בפני השופטים: ברק, מצא, קדמי. החלטה - השופט קדמי. עוה"ד משה אלוני ואלי כהן למערערים, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבים. 27.7.89).

רע"א 234/89 - בנק ערבי ישראלי בע"מ נגד עירית אום אל פחם

*עיקול זמני על כספי עיריה במשרדי הממשלה(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. הבנק הגיש נגד העיריה תונענה בסדר דין מקוצר בה תבע כ-568,000 ש"ח על יסוד התחייבות בחשבון חוזר דביטורי של העיריה בבנק ויתרת חובה בסכום האמור שהופיעה בספרי הבנק. בגידרה של התובענה עתר הבנק למתן צו עיקול זמני על כספים המגיעים ושיגיעו לעיריה מאוצר השלטון המקומי ומשרדי הממשלה. תחילה ניתן צו עיקול כמבוקש אך לאחר דיון ביטל ביהמ"ש המחוזי את צו העיקול. שלשה הם הנימוקים שבעטיים החליט ביהמ"ש לבטל את העיקול: ראשית - העיריה כפרה בחשבונות הבנק וטענה שנפלו בהם טעויות; שנית - יש לראות את העיריה כגוף בעל נזילות גבוהה "ולא תהיה בעיה בעתיד לבנק לממש את פסק הדין הסופי... במידה וינתן כנגד העיריה..." ; שלישית - האשראי שהבנק נתן לעיריה הוא בלתי חוקי בהיותו נוגד את סעיף 45 לחוק יסודות התקציב. הוגשה בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. טענות העיריה הכופרות בחוב סומכות על 2 תצהירים שהוגשו מטעם העיריה. אין בתצהירים שנתקבלו אלא טענות כלליות, וממילא השאלה אם יש לתובע מסמך או ראייה מהימנה אחרת, כמצוות תקנה 360 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד, צריכה להיחתך בדרך כלל לפי תצהירו של התובע, אלא אם כן הוא יכול לתמוך את יתידותיו בתצהירו של הנתבע או בחומר ראייתי שהוגש על ידו. טוען פרקליט העיריה שאין לבנק מסמך או ראייה מהימנה אחרת התומכת בעיקול, משום שהעתק החשבון שצורף לתביעה מתייחס רק לפוזיציה האחרונה שבחשבון, ומשום שההתחייבות הכלולה בתנאי ניהול החשבון יכולה להתייחס רק לחיובים שנוצרו לאחר תאריך חתימתה, ביום 10.1.88. בטענה זו אין ממש. נכון כי ההתחייבות האמורה מדברת בלשון עתיד, אך מתצהירי העיריה ברור שלעיריה ידוע באיזה חשבון מדובר ושהיא אינה כופרת בעצם הרישום של הסכומים שלחובתה, אך טוענת היא שלגוף העניין נפלו ברישום טעויות. על כל פנים טענות העיריה בעניין זה דינן להתברר בעת הדיון. בינתיים רשאי הבנק לסמוך על הקטע של הרישומים בחשבון הכולל את היתרה הסופית כאמור בתנאי ההתחייבות של העיריה כלפי הבנק.

ג. גם הנימוק השני של ביהמ"ש המחוזי אינו מבוסס. בבר"ע 273/85 (פד"י מ"א(1) 586) נקבע כי מקום בו הוגשה תובענה נגד בנק או נגד חברת ביטוח ודומיהם, קיימת חזקה שהם בעלי יכולת כספית ונזילות גבוהה, ולכן, כפי שביהמ"ש היה מסתפק בערבות חתומה על ידיהם כתחליף לעיקול על נכסי אדם אחר, יכול הוא להניח שפסק דין שיינתן נגדם ימומש באופן מיידי. מה שאין כן במקרה דנן. מן המפורסמות הוא שמצבן הכספי של רוב הרשויות המקומיות אינו איתן, וגם אם הן, כדברי פרקליט העיריה, "אינן נכחדות לעולם" הרי ברור שפסק דין שינתן נגד רשות מקומית לא בהכרח ימומש באופן מיידי. אם יש עוד צורך בראייה לעניין זה באשר לעיריה הנדונה, הרי היא מצוייה בתגובתם של כמה מן המחזיקים שצו העיקול הומצא להם, הקובעים שהם יבצעו את העיקול "כאשר מצב העיריה יאפשר זאת".
ד. אשר לנימוק השלישי של ביהמ"ש המחוזי - ביהמ"ש סבר, כאמור, כי סעיף 45 לחוק יסודות התקציב עומד בעוכרי התובענה. כתימוכין לקביעה זו הביא ביהמ"ש את ע.א. 110/53 (פסקים עליון (ב) עמ' 192) הקובע את העיקרון כי "חטאו שניים כאחד ידו של הנתבע על העליונה". כנגד זה טוען הבנק כי מצוי בידו היתר מסויים אשר בגידרו יכולה לבוא התובענה דנא. ייתכן שאילו היה גורלם של העיקול ושל התובענה עצמה תלויים במידת תחולתו של האישור שבידי הבנק על היתרה שבחשבון, היה מקום לקבל את עמדת העיריה ולקיים את החלטת ביהמ"ש המחוזי. ברם, גם אם ניתן האשראי על ידי הבנק לעיריה ללא היתר, והבנק וכן האחראים למתן האשראי עברו עבירה לפי סעיף 47 לחוק הנ"ל, אין הדבר צריך בהכרח להכשיל את התביעה גם אם מדובר בחוזה בלתי חוקי. לאחר שניתן פסק הדין בע.א. 110/53 חוקק חוק החוזים חלק כללי תשל"ג וסעיף 31 שבו מסמיך את ביהמ"ש במקרה כזה, במידה שצד אחד לחוזה ביצע את חיובו לפיו, לחייב את הצד השני בקיום החיוב שכנגד, כולו או מקצתו. השאלה אם החוזה הוא בלתי חוקי ומה תוצאות אי החוקיות איננה צריכה להתברר במסגרת הליכי העיקול, וכדי להצדיק את השארתו על כנו די במסמך או בראייה מהימנה שהבנק נתן אשראי לעיריה והיא לא עמדה בהתחייבותה. לפיכך יש לקיים את צו העיקול.

(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד רבינוביץ למבקש. 27.7.89).

ע.פ. 469/88 - רחמים נגד ועבד חסנין נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות סמים (הירואין) וחומרת העונש(הערעור נדחה).

א. שני המערערים הורשעו בעבירות לפי פקודת הסמים. באחד האישומים הורשעו השניים בהחזקת הירואין כשמדובר בשתי עיסקאות אשר בכל אחת מהן סיפק חסנין 50 גרם של הירואין בתמורה של 6,000 דולר. הסם סופק בתיווכה של העדה רות קוגל ובוצעה בדירתה של קוגל, בה גרה גם העדה הדרה אלפי. בפרט אישום אחר יוחסה לחסנין בלבד עבירה בכך שסיפק 4 פעמים 40 גרם הירואין וכן החזיק בידו 15 גרם הירואין. בפרט זה הורשע בהחזקת סמים ועשיית עיסקות בסמים. העונש שהוטל על השניים הינו 4 שנים וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. נגד ערער על הרשעתו ועל מידת העונש ואילו חסנין ערער על מידת העונש בלבד. את הרשעת המערערים באישום הראשון ביסס ביהמ"ש על ההודעות במשטרה של העדה קוגלר וביהמ"ש העדיף את ההודעות שלה במשטרה על פני עדותה בביהמ"ש. הערעור נדחה.
ב. אין להתערב בהחלטת ביהמ"ש להעדיף את ההודעות במשטרה של קוגל על פני עדותה בביהמ"ש, וכן במהימנות שייחס ביהמ"ש לחלקים בהודעותיה שיש בהן כדי להפליל את נגר בעבירות שיוחסו לו באישום הראשון. הטענה העיקרית של הסניגור הינה כי להודעות של קוגל לא נמצא סיוע כנדרש. זו קיבלה טובות הנאה מאנשי משטרה והיתה שותפה לדבר עבירה ועל כן יש צורך בקיום סיוע לגירסתה. סיוע כזה מצא ביהמ"ש
בהודעתה של אלפי שהעידה על כך שנגר ביקר בדירה, בה בוצעו העסקאות הנזכרות בהודעותיה של קוגל. גם הודעתה של עדה זו במשטרה הועדפה על פני עדותה בפני ביהמ"ש. נגר גרס שלא ביקר בדירה בה גרו העדות בתאריכים הרלוונטיים ובכך הרחיק עצמו ממקום העבירה והרחיב את יריעת המחלוקת בין הצדדים. משהוכח, בניגוד לגירסתו של נגר, שביקר ונמצא באותה דירה בתאריכים הרלוונטיים לביצוע העיסקות כגירסת קוגל, יש בהודעתה של אלפי כדי לסייע לעדותה של קוגל.
ג. אשר לעונש - מדובר בעיסקאות ובהחזקת סם בכמויות מסחריות גדולות יחסית ואין מדובר במקרה חד פעמי. עבירות הסמים הפכו נגע אשר בתי משפט צריכים לתרום את תרומתם לבערו והעונש שהוטל אינו חורג מרמת הענישה שהותוותה ע"י ביהמ"ש העליון. סניגורו של חסנין הדגיש שהעבירות שהלה עבר בתיק זה הינן העבירות הראשונות בהן הסתבך, בעוד שלנגר יש הרשעות קודמות בעבירות סמים, ולכן, לטענתו, אין להטיל על שניהם אותו עונש. אכן, עברו הפלילי של נגר מטה את הכף לחובתו ואולם חסנין הורשע בעבירות נוספות שנגר לא היה שותף להן. בנסיבות אלה אין להתערב בכך שביהמ"ש השית על שני המערערים עונשים זהים.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, חלימה, אור. עו"ד מנחם רובינשטיין לנגר, עו"ד זאב גורדון לחסנין, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 9.7.89).

ע.פ. 6/89 - עטר מאיר נסים נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (זיוף לוחיות רישוי של מכוניות גנובות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע בעבירות שעניינן מעורבות באופן אינטנסיבי בעיסקאות של זיוף לוחיות של מכוניות על מנת לטשטש את זהותן ולאחר מכן למכרן. כל זאת מתוך ידיעה שמדובר במכוניות גנובות שזהותן זוייפה. דבר הזיוף נתאפשר לאחר שממכוניתו של אחד בשם דרור כהן נגנבו הרשיונות שהיו בתוך המכונית. הדבר חזר ונשנה עד כי במשך שבוע אחד נעו בכבישי הארץ שלש מכוניות עם לוחיות זיהוי זהות. בנתונים דנא קשה לדעת מה מספר המכוניות אשר לוחיות הזיהוי שלהן זוייפו בפועל. ביהמ"ש גזר למערער מאסר בפועל של 4 שנים וחצי והערעור על חומרת העונש נדחה.
מדובר בהרשעה בשלשה אישומים ואין ספק כי עניין לנו בתופעה חמורה שתוצאותיה קשות מבחינתם של הקונים שקנו לתומם את המכוניות האלה מתוך הנחה שקנייתם כשרה וברגע מסויים מגלים שאין הדבר כך למעשה. הקושי מבחינתם של קונים אלה מתבטא בכך, שלא יהיה באפשרותם לקבל את כספם בחזרה ומצבם, במקרים אלה, חמור יותר אפילו ממצבו של מי שמכוניתו נגנבה, אשר זכאי לקבל את דמי הנזק שנגרם לו מחברת הביטוח. הנזק הכלכלי שגרם המערער לציבור רחב של אנשים שנתנו בו את אמונם, אינו ניתן לתיקון, מפני שהמערער לא החזיר ולו גם פרוטה שחוקה אחת לכל אלה שנפגעו על ידי מעשיו. המערער גולל את מצבו המשפחתי ואת נתוניו האישיים, ואולם נוכח חומרת העבירות שביצע, מספרן ותוצאותיהן, יש להעדיף את החובה להגן על הציבור מפני מעשים אלה על כל שיקול אישי של המערער. אין העונש חמור במידה המחייבת התערבות בו ולפיכך דין הערעור להדחות.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, חלימה, אור. החלטה - השופט חלימה. המערער לעצמו, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 9.7.89).

בג"צ 542/89 - אחמד חליחל אלג'מל נגד מפקד כוחות צה"ל ביו"ש ואח'

*אטימת בית לפי תקנה 119 כאשר מדובר בבית מושכר ובנו של השוכר ביצע עבירות בטחוניות (העתירה נדחתה).

העותר השכיר דירה למשיב השני (להלן מוסטפא) ויחד עם מוסטפא התגורר גם בנו של מוסטפא. הבן חשוד בביצוען של עבירות בטחוניות חמורות, שעיקרן השלכת בקבוקי תבערה במספר הזדמנויות. המשיב מתכוון להפעיל את סמכותו לפי תקנה
119 לתקנות ההגנה (שעת חירום) 1945 ולאטום את הדירה שבה התגוררו מוסטפא ומשפחתו. העותר אינו חולק על העובדה כי בנו של מוסטפא התגורר בפועל בבית האמור בעת שביצע את העבירות האמורות, אך לטענת הפרקליט אין להפעיל את הסמכות לפי תקנה 119 מאחר והעותר השכיר את הדירה למוסטפא ולא לבן, וממילא נוצר ריחוק של קשר בינו לבין מי שביצע את העבירות הבטחוניות, ריחוק שיש בו כדי לשלול את ההצדקה העניינית להפעלתה של תקנה 119 הנ"ל. העתירה נדחתה.
אין חולק כי הפעלת התקנה אפשרית על פי נוסחה, והטענה מופנית כנגד ההצדק הענייני שבשימוש בהוראת החוק האמורה. אשר לכך - תקנה 119 משמשת כלי עונשי מרתיע, ואם יסתבר שניתן למנוע מראש כל סנקציה על ידי ההיזקקות של מבצע מעשי הטירור לדירה שכורה, יתבטל בכך הכח המרתיע אשר ממנו מצפים מן השימוש בהוראת החוק הנ"ל. לפיכך יש לדחות את העתירה.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, קדמי. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד אניס ריאד לעותר, עו"ד גב' יוכי גנסין למשיבים. 31.7.89).

ע.פ. 164/89 - אחמד עג'אג' נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (הדפסת דולרים מזוייפים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער בא לבעל בית דפוס, הביא לו ניירות ריקים, ולפי בקשתו הדפיס בעל הדפוס עשרת אלפים דולרים מזוייפים ומסרם למערער. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער שנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. טענתו היחידה של הסניגור היא כי לא נשמר פער הענישה בין המערער לבין בעל בית הדפוס שהועמד אף הוא לדין ונדון למאסר בפועל של שנה אחת ולקנס. ביהמ"ש המחוזי יכול היה לתת יתר משקל לחומרת עונשו של המזמין לעומת חומרת עונשו של בעל בית הדפוס. יתר על כן, העונש כשלעצמו איננו חמור, ולעניין זה הפער בענישה אינו יכול להיות מכריע.

(בפני השופטים: ש. לוין, מצא, קדמי. עו"ד זחלאקה למערער, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 27.7.89).

בש"פ 451/89 - מדינת ישראל נגד דוד אפל

*ביטול תנאי ערובה ע"י ביהמ"ש המחוזי (הערר נתקבל).

המשיב נעצר בחשד שביצע עבירה שעניינה פשע. תוך 48 שעות מעת מעצרו הובא בפני שופט שלום להוצאת צו מעצר. במקרה כגון דא מוקנית לביהמ"ש הסמכות לצוות על מעצר או לשחרר את הנעצר בערובה. סמכות זו היא שילוב של הוראות החוק בנידון זה המצויות בסעיף 17(ב) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) וסעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב). בקשת המשטרה היתה מלווה בתצהירו של שוטר כי יש למשטרה יסוד לחשוד שהמשיב עבר את העבירות המיוחסות לו, כי החקירה היא באיבה, כי באותו שלב מוקדם של החקירה החשוד התחמק ממתן תשובות ענייניות ובכלל לא היה מוכן לתת תשובות לשאלות המוצגות בפניו. יתירה מזו, הוא ביקש לדבר עם אנשים הקשורים לתיקים נשוא החקירה כדי שיוכל להשיב לשאלות והמשטרה סברה שתגובה זו מלמדת על כך שהמשיב ביקש, עם שחרורו, לדבר עם עדים ולהשפיע עליהם וגם להדריכם. בכך, סברה התביעה, מתקיים חשש רציני כי כוונת המשיב לשבש את החקירה. עמדת המשטרה היתה איפוא כי החקירה מחייבת מעצר המשיב בגלל מורכבותה ובשל החשש של שיבוש מהלך החקירה. שופט השלום התרשם כי אין צורך דווקא לעצור את המשיב וניתן להבטיח את המשך החקירה ע"י שחרור בערובה. לפיכך הורה על שחרור המשיב בערבות עצמית וצד ג' על סך 500,000 ש"ח. המשיב ערר לביהמ"ש המחוזי וטענתו היתה כי משהוכח שאין יסוד לחשש כי ישבש את הליכי החקירה אין עוד עילת מעצר ומשאין
עילת מעצר לא זו בלבד שלא ניתן לעצרו אלא גם אין כל אפשרות לחייבו במתן ערובה. ביהמ"ש המחוזי קיבל גישה זו וביטל את החיוב להמציא ערובה. הערר על כך נתקבל. ביהמ"ש המחוזי לא הבין את החלטת שופט השלום. לא נאמר בה ולא נקבע בה כי אין עילת מעצר. כל שנאמר הוא כי אין הכרח בהמשך המעצר ואפשר להסתפק בשחרור בערובה. עילת המעצר אינה בחשש להתערבות אצל עדים, אלא בחשש כי החשוד, הנחקר על חשדות של מעורבות באשמות חמורות בחקירה מסועפת, עלול לנסות להימלט או לחבל בחקירה ע"י אי התייצבות אצל חוקריו. חשש זה קיים בנסיבות המקרה ושופט השלום סבר כי ניתן להבטיח בערובה את המשך החקירה. גישה זו מבוססת היא. לא עולה על הדעת כי בהתקיים נסיבות כאלה ישוחרר אדם ממעצר שנעשה כדין ללא כל ערובה. לפיכך הוחלט להחזיר על כנה את החלטת בימ"ש השלום.

(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד י. שדמי לעוררת, עו"ד א. גולדנברג למשיב. 25.7.89).

בג"צ 335/89 - יאסר יאסר אל מטור נגד שר הבטחון

*מינוי ועדת חקירה לחקירת נסיבות מוות בכלא דהרייה
(העתירה נדחתה).

המנוח יאסר מחמד אלמטור היה עצור בכלא דהרייה ונמצא תלוי בתאו. המסקנה של חקירת מצ"ח היתה כי שלח יד בנפשו. בדיון קודם בפני בג"צ נתבקשה פתיחת הקבר ועריכת בדיקה פתולוגית נוספת בטענה כי בגופתו של המנוח גילו בני המשפחה, לפני קבורתו, סימני שבר בידיו. בג"צ הורה על פתיחת הקבר, הגופה הוצאה ונערך ניתוח נוסף ע"י ד"ר היס מן המכון הפתולוגי באבו כביר, ונכח בניתוח רופא פתולוג מטעם המשפחה, ד"ר פאונדר מסקוטלנד. בידי ד"ר היס נערך דו"ח מפורט של הנתיחה שנמסר גם לד"ר פאונדר וכן הוגש הדו"ח לביהמ"ש. עתה מבקש העותר, אחיו של המנוח, מינוי וועדת חקירה לבדיקת נסיבות המוות. העותר נשען על חוות דעתי של ד"ר פאונדר שסבר כי הבדיקה שנערכה לראשונה אחרי המוות היתה בלתי יסודית, וכן היו סימני חבלה בגופה שלא הוסברו, ועיקרה של דבר, אמנם נמצאו בגופה סימני חנק עקב תלייה בצוואר, אולם אין ראיות השוללות את האפשרות שהמנוח לא תלה עצמו אלא נתלה ע"י אחר. תגובת המדינה היא כי עיקר טענתם של בני משפחת העותר בעתירה הקודמת היתה כי לפני הקבורה ראו שבר באחת מידיו של המנוח ולנוכח טענה זו הורה בג"צ בשעתו על בדיקה מחדש. בבדיקה הושם הדגש על טענות בני המשפחה. בחוות הדעת לאחר הנתיחה נקבע כי בזרוע ובאמה יד ימין ויד שמאל אין שברים או סדקים בעצמות, וכן קובע ד"ר היס כי לא נמצאו כל שינויים חבלתיים שלא תוארו בדו"ח הראשון של בדיקת הגופה. העתירה נדחתה.
סימני חבלה שנתגלו בגופה יכולים להיות קשורים לכאורה לטענות בדבר גרירתו עקב השתוללותו של המנוח והתנגדותו להולכתו חזרה לדהרייה ולכליאתו שם וכן להתנהגותו בתוך התא. הנושא נחקר באופן מלא ואין אפשרות להתעלם מן העדויות המפורטות שהובאו בחקירה של מצ"ח ונמסרו גם לידיעת העותר. הבדיקה הטוקסיקולוגית שנערכה אינה מצביעה על השפעה משמעותית של סמים, כטענת העותר, אלא על כמות קטנה מאוד של ואליום שניתן למנוח כדי להרגיעו. נותר עניין התיזה של ד"ר פאונדר כי אמנם ייתכן והמנוח תלה עצמו אך אין ראיות פוזיטיביות השוללות את האפשרות התיאורטית שמישהו אחר תלה אותו. -זוהי תיזה שאפשר להעלות ברוב המקרים בהם אדם נמצא תלוי, אך בהיעדר אינדיקציה ראשונית שהדבר ייתכן, אין להבין מה תעלה חקירה נוספת. לפיכך יש לדחות את העתירה.