ע.א. 424+431/86 - נאות מרינה בע"מ ואח' נגד הבנק הבינלאומי... בע"מ[פ"ד מג (2) 355]*דחיית בקשה לרשות להתגונן(הערעור נדחה ברוב דעות המשנה לנשיא אלון והשופט חלימה נגד דעתו החולקת של השופט בך).
א. הבנק המשיב הגיש תובענה נגד המערערת וארבעה אחרים כערבים, על פי חוזה דביטורי כללי מיום 10.12.82 (להלן: החוזה הדביטורי). בסעיף 17 לחוזה נקבע כי אם המערערת לא תשלם סכום כלשהוא של הקרן במועדו היא תחוייב בריבית מקסימלית הנהוגה בבנק. לפי הטענה לא שילמה המערערת במועד המוסכם את יתרת חובה והתביעה היתה על סכום של כ-1,832,000 ש"ח. המערערת הגישה בקשה לרשות להתגונן שאליה צורף תצהיר חתום ע"י אחד גולדפרב מעובדי המערערת. לאחר מכן הגישה המערערת בקשה להתיר לה לצרף שני תצהירים לבקשה לרשות להתגונן. ביהמ"ש דחה את הבקשה למתן רשות להתגונן וכן את הבקשה להגשת שני תצהירים נוספים, ולבסוף חייב את המערערים בסכום התביעה במלואו. בתובענה אחרת ביקש הבנק לאכוף שעבוד צף הקבוע באיגרות חוב, ללא הגבלת סכום, שהוצאו ע"י המערערת לטובת הבנק. ביהמ"ש נעתר גם לבקשה זו ומינה כונס ומנהל על כלל רכושה של המערערת לשם מימוש החוב. על שני פסקי הדין הוגשו ערעורים ואלו נדחו ברוב דעות המשנה לנשיא אלון והשופט חלימה כנגד דעתו החולקת של השופט בך.
ב. השופט חלימה: בתצהיר היחיד החתום ע"י גולדפרב שהוגש בגדר הבקשה לרשות להתגונן, לא היה למערערים סיכוי כלשהו לזכות בערעורם. בתצהיר נאמר "החוב שהגיע לבנק סולק במלואו... הסכום שהבנק תובע, נובע מחיובי ריבית בשיעור העולה לאין ערוך על השיעור המוסכם". מדובר בתצהיר שמנוסח באורח כוללני, ומי שמבקש רשות להתגונן חייב להיכבד ולהיכנס לפרטי טענתו. אולם, המערערת הגישה כאמור בקשה להוספת שני תצהירים, האחד תצהירו של המערער חיים שיף והשני תצהירם של שני מנהליה של חברת פו"מ העוסקת בעיבוד נתונים. ביהמ"ש המחוזי דחה בקשה זו בנימוק כי קיימת "הגבלה כמעט מוחלטת של הגשת תצהיר נוסף בתביעה לבקשה להתגונן" ולמסקנה זו הגיע השופט בסברו שהוא פועל ברוח ההלכות של ביהמ"ש העליון. ברם, בקשה להגשת תצהירים נוספים, ככל בקשה אחרת הנתונה לשיקול דעתו של ביהמ"ש, צריכה להשקל לגופה לאור כל הנסיבות. בנסיבות שבפנינו, כאשר הבקשה הוגשה עוד לפני שהתחיל הדיון בבקשה לרשות להתגונן, ולא היה נגרם עיכוב בדיון ולא עיוות דין לבנק, לא היה מקום לדחות את הבקשה בשל מדיניות כללית בלבד.
ג. שאלה אחרת היא אם בכוחם של התצהירים שלא נתקבלו, היה כדי להצדיק מתן רשות להתגונן, שאם כך הדבר היה מקום להרשות את הגשת התצהירים. בתצהירו של שיף נאמר כי היה הסכם בעל פה בינו לבין הנהלת הבנק לשיעור ריבית נמוך מן הריבית שהבנק תבע והשאלה היא אם ניתן לטעון להסכם בעל פה כנגד האמור בכתב, בחוזה הדביטורי. על פי ההלכה, נתבע המעלה טענה בעל פה נגד מסמך בכתב, יש לתת לו רשות להתגונן. אין למנוע מנתבע רשות להתגונן כשהוא מעלה בתצהירו הגנה אפשרית, ולאו דווקא בטוחה. כיוון שכך, משטען שיף כי קיים הסכם בעל פה בינו לבין מנהל הבנק הסותר את תוכנה של התנייה שבסעיף 17 הנ"ל, מן הראוי היה להתיר העלאת הטענה. שאלה אחרת היא אם על פי החומר שבתיק ניתן להסתפק בטענתו הסתמית של שיף ולהתיר למערערת להתגונן בפני סכום התביעה במלואו. התשובה לכך היא שלילית.
ד. ב"כ הבנק הסתמך על האמור בתנייה 27 של ההסכם הדביטורי שלפיו חשבונות הבנק כרשום בספריו יחשבו לנכונים וישמשו בתור הוכחה מכרעת נגד הלקוח לכל פרטיהם. לטענת הבנק, האישור החתום ע"י הבנק בקשר ליתרת החשבון בפנקסי הבנק, משמש סכר כנגד כל טענה הנוגעת לסכומים המופיעים באישורים אלה, מכח התנייה של סעיף 27 הנ"ל. מנגד סבור ב"כ המערערים כי האישורים האמורים אינם בבחינת "ספרי הבנק" וגם
אינם העתקים "מהרישומים הכלולים" בהם, ולפיכך אין האישורים נתפשים בגידרה של תנייה 27. אכן, השורה האחרונה של החשבון, לצורך חיובו של הלקוח, אינה נכנסת לגדר "ספרי בנק" ועל כן אין לשלול את זכות ההגנה מהמערערים בשל ההודעות שעליהן מבוססת התובענה.
ה. קיימת נקודה שהיא "עקב אכילס שבחומת ההגנה". הכוונה היא לתנייה 28 של ההסכם הדביטורי האומרת "הלקוח מתחייב להודיע לבנק בכתב על כל השגה או התנגדות... בקשר לכל חשבון, תמצית חשבון... שיישלחו ללקוח ע"י הבנק, וזאת תוך 15 יום מיום קבלתם, ואם השגה... לא תתקבל ע"י הבנק... יחשב הדבר כהסכמת הלקוח לתוכנו של כל מסמך כזה". גולדפרב מודה בחקירתו כי "קיבלנו דפי חשבון מהבנק ולצערי הרב לא בדקנו אותם...". מכאן כי המערערת שתקה כאשר קיבלה דפי החשבונות והיא מנועה עתה להשיג על הרשום בהם. העולה מכאן כי המערערת מושתקת מלהעלות טענות מכח תנייה חוזית ומכאן שלא היתה צומחת למערערת תועלת מהגשתם של שני התצהירים.
ו. אשר למינוי כונס נכסים ומנהל לרכושה של המערערת לשם מימושו ומכירתו - המערערת חתמה על שתי איגרות חוב, שאחת מהן היא על נכסיה ללא הגבלה, ובאיגרת זו שיעבדה המערערת בשיעבוד צף בדרגה ראשונה וללא הגבלת סכום את כל הרכוש, הנכסים והזכויות השייכים לה. כיוון שהוחלט כאמור כי התגבש חוב של המערערת לבנק הרי בדין ננקטו ההליכים של מינוי כונס נכסים.
ז. השופט בך (דעת מיעוט): הנימוקים שבעטיים דחה ביהמ"ש המחוזי את בקשת המערערים לצרף לתיק שני תצהירים משלימים אין לקבלם. כמו כן אין לקבל את הגישה כי התצהירים האמורים לא יכלו להשפיע בצורה משמעותית על ההכרעה בדבר בקשה למתן רשות להתגונן. לפי התצהיר של שיף הוסכם בעל פה על שיעור ריבית מסויים הנמוך בהרבה מהריבית הנתבעת ע"י הבנק, והתצהיר השני הוא של מומחים שעשו ניתוח ובדיקה של הנתונים הממוחשבים של הבנק וערכו מתוכם חישובי ריבית הכלולים בחיובים. קשה לאמר בנסיבות של התיק דנא כי אין לייחס לתצהירים אלה חשיבות של ממש, כאשר השאלה המרכזית של המשפט נסובה על שיעור הריבית שרשאי הבנק לגבות על ההלוואה שניתנה לחברה המערערת.
ח. הנימוק העיקרי לדחיית הערעור ע"י השופט חלימה מבוסס על סעיף 28 של ההסכם הדביטורי. השופט חלימה מסתמך על עדותו של גולדפרב בו הוא אומר "קבלנו דפי חשבון מהבנק...". אין בכך כדי למוטט את ההגנה. ראשית, לא בא זכרה של טענה זו בכתב התביעה. לפיכך אין להסיק מסקנות מחייבות מתנייה 28 האמורה. אולם הטענה גם אינה משכנעת לגופה. תנייה 28 יכלה להכריע את הכף לו הוכח אלו דפי חשבונות הועברו לידי המערערים וכי חשבונות אלה תואמים את סכום התביעה. אולם דבר זה לא הוכח. אין לבסס ממצא מחייב על ההנחה שדפי חשבונות אלמונים שהגיעו לידי המערערת תואמים את מסקנת הבנק בדבר גובה החוב של המערערת, כפי שהוא מצא ביטוי לבסוף בתובענה שהוגשה ע"י הבנק. אין גם לייחס חשיבות מכרעת למכתבים שנשלחו מטעם המערערת והמאשרים את קבלת סכומי ההלוואה, וכן להודאתו של גולדפרב כי המערערת היתה מוכנה לפני הגשת התביעה לשלם לבנק לצורך חיסול חובה סכום השווה למליון דולר. נכונותה של המערערת לשלם לבנק סכום בשווי של מליון דולר קרוב להגשת התביעה מהווה ללא ספק ראייה בעלת משקל, אך אין לבסס עליה פסק דין על סכום התביעה. אין להתעלם בשלב זה מן ההסבר שניתן ע"י המערערת להצעה זו, היינו כי המטרה היתה למנוע פרסום של הליכים משפטיים, תוך חשש מההשפעה השלילית של פרסומים כאלה על כלל אשראי הקבוצה אליה משתייכת המערערת. בסיכומו של דבר, יש לקבל את הערעור ולאפשר
למערערים להתגונן בפני התביעה. לאור המסקנה הנ"ל יש לקבל גם את הערעור בעניין כינוס הנכסים ולבטלו.
ט. המשנה לנשיא אלון: מסכים למסקנה של השופט חלימה אך מנימוקים שונים. המערערים לא העלו הגנה לכאורית והגנתם כפי שפורטה בבקשה למתן רשות להתגונן, שנתמכה בתצהירו של גולדפרב, היא סתמית ואינה עונה למידת הפירוט הנדרשת. באשר להגשת התצהירים הנוספים - בנסיבות העניין מן הראוי היה להיענות לבקשת המערערים ולאפשר להם את הגשת התצהירים. אולם, משמעיינים בתצהירים הנוספים עולה כי אין בהם כדי לשנות מהמסקנה אליה הגיע ביהמ"ש המחוזי, שכן גם בתצהירים אלו לא פורטה כראוי הגנת המערערים ואין בהם מענה לקביעה כי הגנתם גובלת בהגנת בדים. התצהירים הנוספים, באשר לטענה כי מדובר בריבית מופרזת שהביאה לידי סכומי החיוב, אינם מפורטים דיים. החישוב של המומחים של פו"מ מופרך מעיקרו ואינו יכול לעמוד. לא זו אף זו, ביהמ"ש המחוזי קבע, לפי החומר שהיה בפניו, כי הגנת המערערים גובלת בהגנת בדים ואין לאמר כי בתצהירים הנוספים יש כדי לשנות ממסקנה זו. במשך כל התקופה הודתה המערערת בחובה פעמים מספר והתחייבה וחזרה והתחייבה להשיבו. מעולם לא הובעה על ידה הסתייגות כלשהי מסכום החוב.
י. כיוון שכך אין צורך להתייחס לנפקותו של סעיף 28 לחוזה הדביטורי אשר לגביו נחלקו השופטים חלימה ובך בדעותיהם. אולם נכונה הגישה כי אין לקבל את טענת הבנק כי לאור התנאי האמור מנועה כיום המערערת מלהתכחש לאמור בדפי החשבון. בהתחשב בטענות ההגנה שהעלו המערערים ייתכן גם ייתכן כי טענת מניעות על יסוד סעיף 28, המועלית על ידי הבנק בשלב של מתן רשות להגן, יהא בה משום שימוש בזכות הנובעת מסעיף 28 האמור שלא בדרך מקובלת ובתום לב, בניגוד להוראות סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי). הדבר צריך להתברר על פי טיעון וראיות מלאים באשר למכלול הנסיבות, ואין זה מן הראוי כי התביעה תוכרע כבר בשלב זה, ע"י דחיית בקשת המערערים למתן רשות להתגונן, רק בשל התנאי שבסעיף 28 האמור. סיכומו של דבר, אילו גילו המערערים הגנה אפשרית מפני התביעה, לא היה זה מן הראוי לדחות את בקשתם ליתן להם רשות להתגונן אך ורק בשל סעיף 28 לחוזה הדביטורי. הדברים האמורים לעניין סעיף 28 יפים גם לעניין התנייה החוזית האמורה בסעיף 27 לחוזה הדביטורי, שלפיה "חשבונות הבנק כרשום בספריו יחשבו לנכונים וישמשו בתור הוכחה מכרעת נגד הלקוח לכל פרטיהם...".
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, בך, חלימה. עו"ד שפאר למערערים, עו"ד מולאור למשיב. 16.7.89).
ע.א. 627/85 - ד. איתן... אדריכלים בע"מ נגד מדינת ישראל... מע"צ
*ויתור על תביעות תוך צירוף "מכתב מחאה". *עילת ביטול בגין "מצוקה"(הערעור נדחה).
א. בנובמבר 1976 נכרת חוזה בין המערערת לבין המשיבה לפיו מסרה המשיבה למערערת תכנון ופיקוח של פרוייקט באופקים. בהסכם נקבע שכר הטרחה עבור הביצוע. באחד הסעיפים נקבע כי המדינה רשאית להפקיע את החוזה בכל עת ובמקרה זה תשלם %30 משכר הטרחה שנקבע עבור שירותים שלא בוצעו. אחרי סיום עבודות התכנון, בראשית שנת 1980, החליטה המדינה להפסיק את הפעולות בשל חוסר תקציב. התנהל משא ומתן ממושך בין המערערת לבין המשיבה בשאלת שכר הטרחה עבור התכנון. בסופו של דבר חתמה המערערת על כתב ויתור שנערך על טופס מודפס, שכותרתו "אישור גמר עבודה וחיסול תביעות" ובו נאמר "הריני מאשר בזה כי קיבלתי מאת מדינת ישראל את כל השכר המגיע לי... וכי אין לי יותר כל טענות ומענות נגדה בקשר...". למסמך זה צירפה המערערת "מכתב מחאה" שבו נאמר "לבקשתכם מצורף למכתב זה הטופס הנ"ל בהתאם להוראת
שינוי... כפי שהוכנה על ידכם... הוראת שינוי זו חושבה על ידכם על פי ריבית פיגורים חשבית... לפיכך אנו מוצאים לנכון למחות על כך כי נוקטים כלפינו באופן שונה לגבי חובותינו כלפי המדינה ולגבי חובותיה כלפינו". לאחר החתימה על כתב הויתור שילמה המדינה לחברה את הסכום המוסכם. כעבור תשעה חודשים הגישה המערערת נגד המדינה תובענה לתשלום הפרשי הצמדה על הסכום ששולם ולתשלום %30 מערך השירותים שלא בוצעו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה בהתבססו על כתב הויתור והערעור על כך נדחה.
ב. כתב הויתור תקף ומחייב והיה בו כדי לסיים את המחלוקת הכספית שנתגלעה בין בעלי הדין בעקבות החלטת המשיבה להפסקת החוזה. המחלוקת האמורה התייחסה לשיעור של התשלום שהגיע למערערת עם הפסקת החוזה, ובין היתר, לדרכי החישוב וההצמדה. כתב הויתור, כנוסחו וכתוכנו, יצר סוף פסוק והפך את כל הוויכוחים בדבר דרכי חישוב הסכומים, שקדמו לכתב הויתור, לבלתי רלבנטיים. אין לקבל את טענת המערערת על בטלותו של כתב הויתור. הטענה כאילו לא נערך הסכם ויתור תקף, מאחר שצורפה אליו "הודעת מחאה" איננה מבוססת. המערערת חתמה על הסכם הויתור ובכך ביטאה קבלת תנאיו. צירופו של כתב מחאה אין בו יותר ממה שנאמר בו, היינו הבעת אי שביעות רצון מיחסה של המדינה שהמערערת ראתה עצמה, בנסיבות העניין, כנאלצת להשלים עימו.
ג. אשר לטענות המבקשות להישען על האמור בסעיפים 17 ו-18 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - עילות הביטול לפי סעיפים אלה מוגדרות וברורות ואינן חובקות כל מקרה בו חותם צד על חוזה שתנאיו אינם נוחים לו או אינם רצויים לו. יש לאבחן בין מקרה בו סבור צד לחוזה כי בלית ברירה ותוך רצון להפיק את המירב האפשרי מתוך נסיבות הנוטות לטובת הצד השני, עליו להסכים לתנאים גרועים מאלה שהיה רוצה בהם מעיקרו, לבין המצב הקיצוני של "מצוקה" שהחוק דן בו והמתייחס על פי מובנו והקשרו לחוסר אונים הנובע משקיעה כלכלית או אישית קשה וחמורה. המערערת הצביעה על כך שבמועד הרלבנטי לפני הויתור נקלעה לחובות, אך מצב כגון זה אינו נכנס בהכרח לגדר "מצוקה". יש לאבחן בין מצב של שקיעה חמורה להבדיל מקושי ארעי וחולף של מי שנושיו באים אליו בזמן מן הזמנים לתבוע את שלהם ולמצות את זכויותיהם על פי דין. אין גם כל ראיה על ניצול המערערת בשל חוסר אונים כביכול. כן אין מקום למסקנה שתנאי החוזה היו גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל. המערערת טענה עוד כי כתב הויתור היה חוזה אחיד - טענה זו אין בה כדי להוסיף או כדי לגרוע כי אין לראות בפשרה כגון זו שבפנינו קיפוחו של צד.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, בך. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד דן שפי למערערת, עו"ד גב' עשירה ראובני למשיבה. 16.8.89).
בש"פ 496/89 - מדינת ישראל נגד ירון בן דוד יונה
*שחרור בערובה (יידוי אבנים על כלי רכב)(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
א. המשיב הואשם בעבירה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה (סעיף 332(3) לחוק העונשין) באשר ביום 7.7.89 יידה אבן גדולה לעבר משאית שנעה בירושלים ושהיתה נהוגה בידי בן מיעוטים. המעשה בוצע כנראה כהבעת כעס וכאקט של נקם על מעשה טרור חמור שבוצע ע"י מחבל זמן לא רב לפני כן. ביהמ"ש המחוזי סבר כי ניתן לשחרר את המשיב בערובה באשר שחרורו לא יהווה סיכון לשלום הציבור. הערר נתקבל. ב. סיכון חייהם של נוסעים שלווים הנעים בכלי רכבם בכבישים הפך למכת מדינה, ולא ניתן להתגבר על תופעה זו אלא באמצעות נקיטת אמצעים מחמירים, אשר מעצרם המיידי של הנתפשים בכף בביצוע עבירות כאלה הוא אחד מהם. מי שבזדון משליך בקבוקי
תבערה או אבנים לעבר כלי רכב ומסכן את התנועה בדרכים, יהיו מניעיו וזהותו הלאומית אשר יהיו, חייב לדעת מראש שבאם ייתפס יהיו סיכוייו להשתחרר קלושים.
ג. אשר לטענה כי אין מקום למעצרו של המשיב, שכן אין צפוי סיכון לשלום הציבור מצדו באם ישוחרר, וכי ללא הוכחת סיכון כזה אין החוק מתיר את מעצרו של נאשם - טיעון זה אין לקבלו. אמנם נאמר בסעיף 21א' (א)(1) לחסד"פ, שהוסף בתיקון מס' 9, כי ניתן להחזיק נאשם במעצר אם קיים יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את שלום הציבור, אולם בסעיף 21א'(א)(2) לחוק נקבע כי רשאי ביהמ"ש לצוות על מעצרו של הנאשם גם אם הוא, בין היתר, "הואשם בעבירה שנעשתה באלימות". בקשר לעבירות המצויינות בסעיף 21א'(א)(2) קיימת עילה למעצר של הנאשם, אף אם ביהמ"ש אינו משתכנע שיש בשחרורו בערובה של הנאשם כדי לסכן במישרין את שלום הציבור. השופט בך הסתייג מפסיקתו של המשנה לנשיא אלון בבש"פ 341/89 שקבע כי גם בעבירות לפי סעיף 21א'(א)(2) ניתן לסתור את ההנחה כי הנאשם באותן עבירות עלול לחזור ולסכן חיי אדם ושלום הציבור ובטחונם ואז אין לעצרו. לדעת המשנה לנשיא ההבדל בין סעיף קטן (1) לבין סעיף קטן (2) הוא בזה שבעבירות לפי סעיף קטן (1) על התביעה לשכנע כי הנאשם עלול להוות סכנה לשלום הציבור באם ישוחרר, ואילו בעבירות לפי סעיף קטן (2) קיימת הנחה שהנאשם עלול לחזור ולסכן חיי אדם ושלום הציבור ובטחונו, אך הנחה זו ניתנת לסתירה. לדעת השופט בך הפירוש האמור אינו עולה מנוסח הסעיף, לא במישרין ולא מכללא. לדעת השופט בך עבירות לפי סעיף קטן (2) ניתן לעצור בגינן לא רק במקרים בהם קיימת סכנה ממשית שהנאשם יחזור על אותן עבירות לפני תום משפטו אם ישוחרר, אלא כל אימת שמשתכנע ביהמ"ש כי האינטרס הציבורי מחייב זאת בהתחשב בכל הנסיבות. על קיום האינטרס הציבורי שבהפעלה יעילה ואפקטיבית של המשפט הפלילי, בין היתר על ידי כך שאדם המואשם בעבירות חמורות במיוחד ושקיימות ראיות ברורות ומשכנעות מאד לביסוס ההאשמות נגדו, לא ימשיך להתהלך חופשי, עמד כבר ביהמ"ש בעבר. הסכנה שהנאשם עלול לבצע עבירות נוספות הינה רק אחד מן השיקולים הרלבנטיים לעניין זה.
ד. אמנם בסעיף 21א'(ב)(1) לחוק נקבע כי לא יצווה ביהמ"ש לעצור נאשם במסגרת הוראות סעיף 21א'(א), אלא אם כן לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור שפגיעתם בחרותו של הנאשם חמורה פחות, אולם נראה כי בדרך כלל לא ניתן במקרים מהסוג הנזכר בסעיף 21א'(א) (2) להשיג את מטרת המעצר ע"י פתרונות אלטרנטיביים למעצר עצמו. מבחינה עובדתית ניתן עוד להוסיף כי גם לפני האירוע הנדון היה המשיב מעורב בתקרית של התפרעות אלימה באוניברסיטת תל אביב ולא ניתן איפוא לשלול את החשש שהמשיב עלול גם בעתיד להוות סיכון לשלום הציבור כאשר ישוחרר ממעצרו. אולם, כאמור, צריך היה לקבל את הערר גם לולא הובאה עובדה זו לתשומת לב ביהמ"ש.
(בפני: השופט בך. עו"ד ע. חסון לעוררת, עו"ד ח. גרוס למשיב. 21.7.89). ע.א. 660/86 - רפאל ויהודית תושיה נגד גרשון ואריקה גוטמן
*פיצויים בגין הפרת חוזה כאשר הדירה נשוא החוזה נמכרה במחיר נמוך ממחיר החוזה שהופר(הערעור נדחה).
א. בהסכם שנערך בדצמבר 1983 התחייבו המערערים למכור דירתם למשיבים בסכום של 60,000 דולר. כן התחייבו הקונים לרכוש מטלטלין שהיו בדירה בסכום של 3,700 דולר. המשיבים הפרו את החוזה בכך שלא שילמו את מלוא התמורה עד ליום 15.1.84 והמערערים הודיעו בסוף אותו חודש כי הם מבטלים את החוזה. במקביל, פנו, ביום 24.2.84, לביהמ"ש בבקשה כי יוצהר שהחוזה בוטל כדין. בסמוך לאחר ביטול החוזה ניסו המערערים למכור את דירתם ופירסמו הודעות חוזרות בעתונים על כך. בחודש פברואר הציעו מספר אנשים למערערים מחיר של כ-57,000 דולר עבור הדירה והמערערים סרבו
למכרה שכן סברו כי המחיר נמוך מדי. באפריל 1984 חלה ירידה תלולה במחירי הדירות ובתחילת דצמבר 1984 מכרו המערערים את הדירה על מטלטליה בסכום של 50,000 דולר. את ההפרש בין המחיר החוזי של 63,700 דולר לבין מחיר המכירה של 50,000 דולר וכן פיצויים נוספים הם תבעו מהמשיבים. ביהמ"ש המחוזי פסק כי המערערים זכאים לפיצויים בגין הפרת ההסכם ובאשר לשיעור הפיצויים נקבע כי אלה יחושבו על פי הסכום אותו היו המערערים יכולים לקבל בסמוך לאחר ביטול החוזה ולא על פי הסכום אותו קיבלו המערערים בפועל שעה שמכרו את הדירה. המערערים ערערו על אי פסיקת מלוא הפיצויים שתבעו וערעורם נדחה.
ב. משהופר החוזה ע"י הקונים זכאים המוכרים לפיצוי עבור הנזק שנגרם להם. הנזק הוא אותו נזק שנגדם עקב ההפרה ותוצאותיה ושהמפר ראה אותו או שהיה עליו לראותו מראש, בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה. (סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א). שיעורו של הפיצוי נקבע על פי הערכת הסכום שנועד להעמיד את הנפגע באותו מצב בו היה נתון לולא הופר החוזה. בקביעת ערכו הכספי של הפיצוי הציבו בתי המשפט מבחני משנה ואחד מאלה הוא המבחן שעניינו ההפרש בין המחיר החוזילבין מחיר השוק, בעת ההפרה או הביטול של החוזה. על פי מבחן זה מוטל על המוכר לעשות כל מאמץ סביר למכור את הנכס בשוק במועד סביר לאחר ההפרה או הביטול ואם הקונה נמנע מלמכור את הנכס במועד סביר כאמור אין הוא זכאי לפיצוי בגין הנזק הנוסף שנגדם עקב ירידה בערך הנכס בתקופת ההמתנה. ניתן להסביר שלילת הפיצוי האמור על יסוד הגישה כי נזק זה רחוק הוא מדי, או על יסוד התפיסה כי על הקונה מוטל הנטל להקטין את נזקו ובהימנעותו מלמכור את הנכס במועד סביר כאמור לא עמד בנטל זה (סעיף 14 לחוק התרופות). בענייננו, קבע ביהמ"ש, כי הצדדים לחוזה צריכיםהיו לצפות לתנודות במחירים ועל כן היה על המערערים למכור את הנכס במחיר שהוצע להם ולא להמתין לעליית מחירים אפשרית. משהחליטו להמתין לעליית המחיר נטלו על עצמם סיכון של ירידת המחיר. לפיכך יש לדחות את הערעור.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, מצא. החלטה - השופט ברק. עו"ד א. שילה למערערים, עו"ד צ. דולב למשיבים. 21.8.89).
ע.א.694/86 - דוד אוסטפלד נגד משה בהירי
*בקשה להיתר המצאת מסמכים לחו"ל(הערעור נדחה).
א. המערער והמשיב הם אזרחים ישראלים. המערער הוא יהלומן בעל משרד בבורסת היהלומים הישראלית. הוא פגש בחו"ל את המשיב ודן עמו ברעיון להקים עסק משותף בשם "אוסטפלד בהירי" אשר ישווק יהלומים ישראליים בארה"ב. בשנת 1981 הגיעו שני הצדדים לארץ כדי לרכוש יהלומים עבור העסק המשותף והואיל והתברר כי המשיב אינו זכאי לקבל אשראי בענף היהלומים, הוסכם כי המערער ירכוש אותם בשם עצמו. לטענת המערער היה במהלך הרכישה הסכם אשראי בעל פה שלפיו התחייב המשיב לשלם למערער מחצית מסכום הרכישה. ביום 31.7.85 הגיש המערער, במסגרת תביעה בסדר דין מקוצר שעילתה היא פרעון ההלוואה הנ"ל, בקשה לביהמ"ש המחוזי בחיפה להתיר לו להמציא למשיב את התביעה אל מחוץ למדינה. הרשם נעתר לבקשה ואילו ביהמ"ש המחוזי ביטל את היתר ההמצאה, בקבעו כי לא נתקיימה אף אחת מן החלופות של תקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי על כן אין לביהמ"ש הישראלי סמכות בינלאומית לדון בתובענה, ומחק אותה בשל כך. ביהמ"ש קבע כי המשיב אינו מתגורר בארץ ואינו יכול להחשב תושב ישראלי וההסכמים אשר יצרו את זיקת השיתוף בין הצדדים נכרתו בארה"ב. נימוק נוסף לחוסר הסמכות היה במישור המקומי, שכן כתב התביעה לא ציין את המקום המדוייק
בארץ, בו לכאורה נערכה ההתחייבות המהווה עילה לתביעה, כך שלא הוקנתה לביהמ"ש המחוזי בחיפה סמכות מקומית. הערעור נדחה.
ב. אין חולק שהמערער, בעצמו או באמצעות החברה שלו, רכש את היהלומים בעת הביקור המשותף בישראל, ושורש המחלוקת הוא בשאלה אם יהלומים אלה אכן הועברו לעסק המשותף מבלי שהמשיב שילם את חלקו ברכישה. ביהמ"ש קבע בהחלטתו כי על פני הדברים נראה לכאורה כי רכישת היהלומים, עד להעברתם לארה"ב, נעשתה במסגרת העסקים העצמאית של המערער ללא כל קשר למשיב. ביהמ"ש ציין כי המערער יכול היה להביא ראייה או אסמכתא כלשהי כי למשיב היה חלק ביהלומים אלה, אך הוא לא הביא כל ראייה לכך. מה שנותר היה תצהירו של המערער וביהמ"ש הביע ספיקות לגבי משקלו ואמינותו של התצהיר. אמנם לצורך השאלה אם ראוי ליתן היתר להמצאה מחוץ לתחום אפשר להסתפק באמור בתצהיר של בעל דין, אולם כאשר השופט מתרשם כי התצהיר הינו "תמוה", "מגומגם", "סותר", ובמיוחד כאשר בעל הדין דואג לתקן את,תצהירו מספר פעמים במהלך הדיון כל אימת שמתגלה סתירה חדשה, יש בהחלט מקום לדרוש ראייה חיצונית כלשהי לאמור בתצהיר בטרם יוטרח הנתבע להתדיין בתחום. על פי התמונה העובדתית שעולה ניקנו היהלומים ע"י המערער עבור החברה שלו ואת אשר אירע להם אחר כך לא גילה התובע ולבטח לא הצליח להראות בשום צורה אמינה כי המשיב קיבל זכויות כלשהן בהם. בכך תשובה לטענת ב"כ המערער כי מתקיימת חלופה (4) לתקנה 500 הנ"ל כיוון שהחוזה נשוא התובענה נעשה בתחום ישראל.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עו"ד משה מכנס למערער, עו"ד פנחס מרינסקי למשיב. 9.8.89).
ע.א. 653/86 - פקיד שומה ת"א נגד ניקוב שרותי מחשב (1976) בע"מ
*פטור ממס מעסיקים למפעל תעשייתי(הערעור נדחה).
א. המשיבה, חברה העוסקת ביצירת קטלוגים, מחירונים של חברות, כרטיסי כניסה לתיאטרונים, מדבקות לסחורות ומוצרים אחרים סברה כי הינה פטורה מתשלום מס מעסיקים לפי סעיף 2א'(א)(1) לחוק מס מעסיקים באשר הינה בעלת "מפעל תעשייתי שעיקר פעילותה בשנת המס היא פעילות ייצורית במשמעותה בחוק עידוד התעשייה (מסים) תשכ"ט". ועדת הערר לפי חוק עידוד התעשייה קבעה כי החברה אינה חברה יצרנית ואילו ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיבה וקבע שעיקר פעילותה היא ייצורית והיא זכאית לפטור ממס מעסיקים. הערעור נדחה.
ב. כפי שנפסק בעבר בית דפוס הינו מפעל תעשייתי ייצורי לצורך הפטור כאמור, בעוד שעיבוד נתונים אינו פעילות יצורית. בענייננו מקבלת המשיבה נתונים והם מועלים על תקליטונים, כאשר הנתונים מועברים בסופו של דבר למחשבים ואלה מדפיסים את החומר בעזרת מיכון אוטומטי. כך שהפעילות היא בעיבוד נתונים וגם בהדפסה והשאלה שיש להתייחס אליה היא שאלת המיזוג בין שני סוגי הפעילויות. רק אם עיקר הפעילות של המפעל היא ייצורית הוא ייחשב כמפעל תעשייתי המזכה את החברה בפטור. ביהמ"ש המחוזי הסתמך על דברי ב"כ המשיבה "שלא נסתרו" וקבע כי מהם מתקבלת המסקנה שמפעלה של המשיבה הינה למעשה בית דפוס משוכלל המופעל באמצעות מחשבים ועיקר הפעילות היא בהדפסה. במסקנה זו אין להתערב.
ג. המשיב טוען כי לא היה בסיס בעדות "הסתמית והכללית" של ב"כ המשיבה לקביעה העובדתית של ביהמ"ש בדבר עיקר פעילותה של המשיבה, ואולם, למרות שהדברים של העד לא הוצגו באופן מסודר ולא נתמכו ע"י מסמכים כלשהם, הרי היה די בעדות זו כדי לקבוע כי עיקר פעילותה של המשיבה היא בהדפסה. בפני המערער היו פתוחות דרכים מספר לנסות ולהפריך את התיאור והנתונים שהובאו בעדות מטעם המשיבה והמערער לא
עשה כן, לא הביא ראיות משלו ומצא עצמו מול עדות שלא נסתרה אשר שימשה את ביהמ"ש לצורך קביעת ממצאיו. בשלב הערעור ביקש המערער להביא ראיות נוספות כדי לתקן את מה שפגם בערכאה הראשונה, ואולם לא היה בבקשה כל הסבר מדוע לא הובאו ראיות אלה בשעתן ולפיכך הוחלט לא להיעתר לבקשה להבאת ראיות חדשות.
(בפני השופטים: ד. לוין, מלץ, מצא. החלטה - השופט מלץ. עו"ד גב' לאה מרגלית למערער, עו"ד יעקב נאמן למשיבה. 21.8.89).
בג"צ 725/88 - בוכריס יוסף נגד ראש המועצה המקומית קרית עקרון ואח'
*ביטול מכרז כאשר ההצעות כולן היו פגומות(המכרז נשוא העתירה בוטל).
א. המשיבה פרסמה מכרז לעבודות פינוי ואיסוף אשפה בתחומי המועצה והוגשו מספר הצעות ובכללן של העותר ושל המשיב 3 (להלן: המשיב). עפ"י המלצת וועדת המכרזים שלא לקבל את הצעת העותר ולקבל את הצעת המשיב נחתם הסכם עם המשיב. העותר מבקש לבטל את ההחלטה ולצוות על וועדת המכרזים לשוב ולדון בהצעתו. בעתירתו מלין העותר על פגמים שונים שנפלו בהצעת המשיב. לאחר הגשת העתירה נבדק המכרז ע"י היועץ המשפטי של המועצה והוא קבע כי ההצעות כולן, כולל אלה של העותר ושל המשיב, אינן מקיימות תנאי עיקרי מתנאי המכרז, ועל כן יש לפסול את ההצעות כולן ולפרסם מכרז חדש. בעתירה הסכימו המשיבה והמשיב כי המכרז יבוטל ויערך מכרז חדש, ואולם העותר עמד על דעתו כי במסגרת המכרז הקיים יש לבטל את ההחלטה להעניק את העבודה למשיב וכי יש לקיים דיון מחודש בהצעתו שלו. בג"צ החליט כי יש לבטל את המכרז כולו.
ב. העותר עצמו אינו יכול לזכות במכרז לאור הפגם המהותי שנפל בהצעתו שלו. יהא זה בניגוד לדיני המכרזים אם בג"צ יצווה על וועדת המכרזים לדון בהצעות הנוגדות באופן מהותי את תנאי המכרז. השאלה היא מהו הצו שבג"צ יכול לתת. לכאורה יכול בג"צ להסתפק בדחיית העתירה בשל הפגם שנפל בהצעות העותר ולהשאיר את זכייתו של המשיב במכרז על כנה, כפי שביקשו תחילה המשיבים. ברם, אין להעלות על הדעת כי בג"צ ידחה עתירה בשל פגם שנפל בהצעת העותר, ובכך ינציח החלטת הרשות השלטונית המבוססת על אותו פגם עצמו שנפל בהצעה שזכתה במכרז. אילו נהג כך בג"צ לא היה נאמן לתפקידו לדאוג במסגרת עתירות כדין המובאות בפניו, לקיום טוהר השירות הציבורי ושלטון החוק בו. אכן, ב"כ המשיבים חזר בו מהצעתו הראשונית והביע נכונות לבטל את המכרז ולערכו מחדש וזהו הפתרון הראוי. לפיכך הוחלט לעשות את הצו על תנאי למוחלט במובן זה שהמכרז יתבטל ותחתיו יערך מכרז חדש. בהתחשב בעובדה שהמשיבים הסכימו מראש לתוצאה זו ואילו העותר התנגד לה הוחלט שהעותר ישא בהוצאות המשיבים בעתירה בבג"צ.
ג. פסק הדין ניתן עפ"י השופט ברק. השופט אור העיר כי לאור הסכמת המשיבים לביטול המכרז, אין צורך להחליט בשאלה מה היה הדין, לולא ניתנה הסכמה כזו, והאם במקרה כזה היה מקום לדחות את העתירה ולהשאיר את תוצאות המכרז או לבטל את המכרז.
(בפני השופטים: ברק, אור, מצא. החלטה - השופט ברק. עו"ד נאמן לעותר, עו"ד רוזן למשיבים. 24.8.89).
ע.א. 166/87 - בנימין חמני נגד רחל ויעקב לוי
*הפרת הסכם ותשלום פיצויים מוסכמים בגין ההפרה(הערעור נדחה).
א. המשיבים רכשו מהמערער חלקת אדמה ועליה בית (להלן: הנכס), שבנייתו טרם הסתיימה לחלוטין בעת עשיית ההסכם, במחיר של 170,000 דולר בשקלים. ההסכם כלל התחייבויות של המוכר "לחבר את הבנין לרשתות החשמל, המים והביוב" עד למועד
מסויים ולהעביר את זכויות המוכר בנכס... לא יאוחר מיום... ובלבד שבאותו מעמד ישלם הקונה למוכר את התשלום..." הסופי. סעיף אחר בהסכם קבע שהתחייבויות מסויימות ובכללן חיבור לרשת החשמל וההעברה הינן תנאים יסודיים אשר הפרתם תגרור תשלום פיצויים בסך 15,000 דולר. בעת מסירת החזקה בנכס למשיבים לא היה הבית מחובר חיבור של קבע לרשת החשמל אלא חיבור ארעי בלבד, ואילו הזכויות בנכס לא הועברו במועד על שם המשיבים משום שההעברה היתה כרוכה בתשלום של כ-3,000 דולר למינהל מקרקעי ישראל בשל חריגות בנייה שחרג המערער. הוא סירב לשלם את הסכום הנ"ל למינהל וכן את התשלום לצורך חיבור קבע של החשמל. עקב אי העברת הזכויות לא שילמו המשיבים למערער סכום של 70,000 דולר שהיה עליהם לשלם במועד ההעברה. בין הצדדים נתגלעה גם מחלוקת בקשר לתשלום סכום של כ-2,000 דולר שהמשיבים טענו כי שילמו למערער במזומנים ואילו המערער טען שלא קיבל סכום זה.
ב. המשיבים הגישו תובענה נגד המערער לאכיפת החוזה ולתשלום פיצויים בשל הפרתו והמערער הגיש תובענה נגד המשיבים לתשלום יתרת מחיר הנכס. בדיון מקדמי הוסכם כי ימונה מטעם ביהמ"ש מומחה שיבדוק ויקבע מי מהצדדים נושא בחובה לתשלום עבור חיבור הקבע לרשת החשמל וכן הוסכם כי המשיבים ישלמו, ע"ח המערער, למינהל את דמי החריגה ויעבירו למערער את יתרת התשלום עבור הנכס בניכוי 18,000 דולר ואילו המערער יעביר את הזכויות בנכס למשיבים. על רקע ההסכמה האמורה נקבע בתחילת הדיון כי השאלות הצריכות הכרעה תהיינה: שאלת חיבור הבית לרשת החשמל; שאלת תשלום הסכום שלכ-2,000 דולר, שאלת תשלום דמי החריגה למינהל מקרקעי ישראל. בתום הדיון קבע ביהמ"ש כי המערער נושא באחריות לחיבור הבית חיבור קבע לרשת החשמל, כי המשיבים שילמו למערער את הסכום של 2,000 דולר כטענתם, כי המערער חייב בתשלום דמי החריגה למינהל מקרקעי ישראל, כי אי חיבור הבית בחיבור קבע לרשת החשמל ואי העברת הזכויות למשיבים במועד מהווה הפרה יסודית של החוזה והמערער חייב בתשלום סכום הפיצויים בסך 15,000 דולר. כן חוייב המערער בתשלום 3,000 ש"ח הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. הערעור נדחה.
ג. אשר לחיבור החשמל - טענת המערער היא כי יש לפרש את ההתחייבות לעניין חיבור החשמל על רקע מכירת הבית בהיותו עדיין בבניה ופירוש הדבר כי המערער יצא ידי חובתו בקיום חיבור ארעי לרשת החשמל. טענה זו בדין נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי. משמעותה של התחייבות כגון זו היא לחבר חיבור של קבע שהרי חיבור ארעי לרשת לאו "חיבור" הוא, אלא יצירת "קשר" ארעי בלבד. משמעות זו מתחייבת לא רק מן המובן המקובל של הדיבור "חיבור לרשת החשמל", אלא גם מן ההקשר שבו ננקט דיבור זה. לשון ההתחייבות כורכת יחד חיבור של הבנין "לרשתות החשמל, המים והביוב" והדעת אינה נותנת שמדובר בחיבור ארעי לרשתות המים והביוב. לשון החוזה בהקשר זה ברורה ואינה מצריכה פניה להוראות סעיף 25(א) לחוק החוזים להבאת ראיות חיצוניות לחוזה כפי שמבקש ב"כ המערער.
ד. אשר לתשלום הסך 175,000 ש"י (כאלפיים דולר) - ביהמ"ש נתן אמון מלא בעדותו של המשיב וקבע על סמך עדותו כי תשלום זה נעשה. אמנם המערער הכחיש קבלת סכום זה, אך ביהמ"ש רשאי היה לקבוע על פי התרשמותו ולנוכח הגירסה הכוללת שהציג המערער בעניין זה - גירסה שנסמכה בעיקרה על הרישומים שערך בעת קבלת הכספים מהמשיבים - כי ההכחשה נעוצה בהיעדר רישום אצלו, ולפיכך לא לקבל את הכחשתו. קבלת גירסת המשיב נעוצה בראש ובראשונה באמון שרחש ביהמ"ש לעדותו ולא בדחיית גירסתו של המערער ואין להתערב במימצא מהימנות זה של ביהמ"ש.
ה. אשר לתשלום דמי חריגה למינהל - מדובר ב"הכשרת" חריגות בנייה שחרג המערער בעת בניית הבית כאשר גובהם של שני מחסנים שבנה עולה ב-18 ס"מ על הגובה שנקבע
בהיתר הבניה. אין זה מתקבל על הדעת שהמשיבים, שאין להם ולמעשה החריגה ולא כלום, הם שיחוייבו לשאת בתוצאות העונשיות של החריגה. אמנם הבית נמכר למשיבים "כמות שהוא", לאמור - כשהוא "לוקה" בחריגת בנייה, ואולם אין מדובר בפגמי בנייה שלגביהם יש מקום לויכוח אם נושא הבונה באחריות לקיומם אם לאו, אלא בבנייה שלא כחוק שאחראי לה הבונה עצמו. הרוכש מבנה רשאי להניח כי המבנה הוקם בהתאם לחוק התכנון והבניה ורואים את המוכר כמי שהציע את המבנה למכירה כמבנה כשר בהקשר זה. אם הדברים אינם כך צריך המוכר לשאת באחריות לנזק הנגרם בשל כך לקונה.
ו. אשר לחיוב בתשלום פיצויים בשל הפרת חוזה - טוען המערער כי הוסכם בפתח הדיון שיעמדו להכרעה שלש שאלות בלבד - שיעור הסכומים ששולמו בפועל, החיבור לרשת החשמל ותשלום דמי החריגה, ושאלת הפיצויים אינה כלולה בהן. אין לקבל טענה זו. בהסכמה לצמצם את הדיון להכרעה בשלש השאלות האמורות, אין לראות ויתור מצד המשיבים על תביעתם לפיצויים, אלא קביעת הנושאים הטעונים הכרעה, כאשר התביעה לפיצויים תידון על פיה. בהיעדר ויתור מפורש על תביעת הפיצויים נותרה זו בעינה.
ז. אשר לטענת המערער, לעניין שיעור הפיצויים, כי היה על ביהמ"ש להפחית משיעור הפיצויים המוסכם, בשל היעדר יחס סביר בין סכום הפיצויים לבין הנזק שנגדם למשיבים בפועל, אם בכלל - משנקבע בחוזה סכום פיצויים מוסכם להפרה יסודית, מן הראוי לכבד את רצון הצדדים לחוזה, אלא אם מדובר בפיצויים ששיעורם הינו בלתי סביר לחלוטין. במקרה דנן מהווה סכום הפיצויים כ-%8.8 מסכום החוזה כולו ואין לראות בשיעור זה חריגה ממשית ממתחם הסבירות. טוען המערער כי למעשה הוא שניזוק בפועל, שהרי המשיבים עיכבו את התשלום האחרון בסך 70,000 דולר עד להעברת הזכויות בנכס. גם טענה זו אין לקבל. המערער היה ער להתחייבותו להעביר את הזכויות בנכס עד למועד מסויים כתנאי מוקדם לקבלת התשלום האחרון והוא זה שעיכב את ההעברה בשל הסכסוך שנתגלע. משבחר בדרך זו אין לו להלין אלא על עצמו.
ח. באשר לגובה ההוצאות שנפסקו, טוען המערער כי לא כל טענות המשיבים נתקבלו ועל כן לא צריך היה לפסוק שכר טרחה בסכום כפי שנפסק, וכן כי המשיבים גילו חוסר תום לב בקיום החוזה בכך שלא הקטינו את נזקם על ירי חיבור החשמל ותשלום דמי החריגה תוך קיזוז ההוצאות מן התשלום האחרון. גם טיעון זה אין לקבל. אמנם לא כל טענות המשיבים נתקבלו, אך טענותיהם העיקריות נתקבלו וביהמ"ש העניק להם למעשה את הסעדים המרכזיים שביקשו. אשר לטענת חוסר תום לב בביצוע החוזה - המערער הוא זה שהיה חייב להכשיר את הקרקע להעברת הזכויות בנכס למשיבים והוא זה שעיכב את ההעברה על בסיס פרשנות שניתנה על ידו, באורח חד צדדי, להוראות החוזה. זאת ועוד, לא היתה למשיבים כל ערובה לכך כי המערער יעביר להם את הזכויות בנכס כשהם יקזזו את הסכומים שהוציאו במקומו. רק לעיתים רחוקות יתערב ביהמ"ש העליון בפסיקת הוצאות בביהמ"ש דלמטה וזאת כאשר נפלה בהחלטת הערכאה הראשונה פגם או טעות יסודיים ואין כאלה בענייננו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, קדמי. החלטה - השופט קדמי. עו"ד איתמר הכהן למערער, עו"ד דרור שמחיוף למשיבים. 27.8.89).
בג"צ 47/82 - קרן התנועה ליהדות מתקדמת בישראל ואח' נגד שר הדתות ומועצת הרבנות הראשית לישראל
*בקשת רבנים רפורמיים להירשם כרושמי נישואין (העתירה נדחתה).
העותרים, התנועה הרפורמית בישראל וכן הרבנים הרפורמים זמר ורותם, עותרים לכך כי הרבנים הרפורמים יוסמכו כרשות רושמת לעניין פקודת הנישואין והגירושין בישראל, היינו יוסמכו כרושמי נישואין. שר הדתות השיב כי
אינו מעניק הכרה למי שמבקש לשמש רשות רושמת אלא לאחר שהוא הוכר ע"י הרבנות הראשית לישראל ככשיר לשמש רב רושם נישואין, ולפיכך על העותרים לפנות תחילה למועצת הרבנות הראשית ולקבל ממנה תעורת כשירות עבור הרבנים ששמותיהם נזכרו במכתבה של התנועה הרפורמית. העותרים סברו שאין עליהם לפנות לרבנות אך בכל זאת פנו לרבנות. לבסוף נדחו ע"י מועצת הרבנות הראשית, שר הדתות סירב להעניק להם מעמד של רשות רושמת ועתירתם נדחתה.
בפסק דין מקיף המשתרע על למעלה מ-70 עמודים סוקר המשנה לנשיא אלון בהרחבה את ההיבטים השונים הנוגעים לעתירה, כולל הוראות החוק, התפתחות הפסיקה, תקנות הרבנות הראשית ושיקולים שונים הנוגעים לעניין ומגיע למסקנה כי בדין נדחתה בקשת הרבנים העותרים להירשם כרושמי נישואין. השופט ש. לוין קבע אף הוא, בפסק דין קצר, שיש לדחות את העתירה, אם כי בעניינים שונים הבהיר כי אינו רואה עין בעין את העניין עם גישת המשנה לנשיא. פסקי דין קצרים נוספים נכתבו ע"י הנשיא שמגר והשופטים ד. לוין וגולדברג.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא אלון, ש. לוין, ד. לוין, גולדברג. עוה"ד חנן מלצר ואורי רגב לעותרים, עוה"ד רנאטו יאראק וגב' נילי ארד לשר הדתות. 24.7.89).
בג"צ 708+855/88 - יעקב דדון ויהודה שמחי נגד רשות הרישוי באר שבע ואח'[פ"ד מד (2) 224]*מסירת פרטים רפואיים ע"י המכון הרפואי לבטיחות בדרכים, לנבדקים שנפסלו לנהיגה (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי). העותרים נבדקו ע"י המכון הרפואי לבטיחות בדרכים שליד משרד הבריאות ונפסלו לנהיגה בכלי רכב מסויימים. העותרים ביקשו לקבל לידיהם באופן אישי את הממצאים והמסקנות של המכון הרפואי הנ"ל, אך המכון סירב לעשות כן. המכון מוכן למסור את התוצאות לידיו של רופא מטעם העותרים והוא יחליט מה מתוך הממצאים יימסר לעותרים, או למסור את הדו"ח לפרקליט של הנבדק ובלבד שהפרקליט לא ימסור לנבדק אלא אותם דברים שעליהם יחליט הפרקליט לאחר התייעצות עם רופא. הטעם להחלטה זו הוא שעיון בדו"ח הרפואי האמור ע"י הנבדק עצמו, במקרה דנן ובמקרים דומים, בהם מדובר במגבלות נפשיות, עלול לגרום לאי הבנה של משמעותו, ואף לנזק לנבדק. טענת העותרים היא כי מאחר והם הנוגעים בדבר וזכויותיהם נפגעו, שהרי רשיונם נשלל, זכותם היא שיימסר להם המידע ואין הצדקה לכך שיחייבו אותם להיזקק לסינון מראש שייערך ע"י רופא מטעמם. העתירה נתקבלה.
עניין מסירת המידע הרפואי לנבדק עולה גם בקשר לבדיקות רפואיות של המוסד לביטוח לאומי. באשר לבדיקות אלה קיימות הוראות מיוחדות בתקנות הביטוח הלאומי. תקנה 25 לתקנות (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) קובעת כי מזכיר הוועדה ימסור לנפגע העתק מהחלטת הועדה הקובעת את דרגת הנכות, אלא אם הודיעה הוועדה למזכיר שאין להביא את הממצאים לידיעת הנפגע כי אם לידיעת ב"כ של הנפגע או מי שמייצג אותו. תקנה 18 לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח נכות) קובעת כי בהתאם לבקשת התובע יימסר לו העתק מהחלטת הרופא המוסמך אלא אם כן החליט הרופא שאין להביא את הממצאים והנימוקים לידיעת התובע עצמו אלא לידיעת ב"כ של התובע או מי שמייצג אותו. מן החיקוקים הנ"ל עולה כי מחוקק המשנה ראה להסדיר עניין ההגבלה על מסירת המידע בקשר לבדיקות הנערכות למטרות הביטוח הלאומי ע"י קביעת בסיס משפטי בחיקוק. אין יסוד להסתרת מידע רפואי מן הנבדק מבלי שהונח לכך יסוד בחיקוק כלשהו. ההסדר הקבוע בתקנות הביטוח הלאומי הוא סביר, ואם ירצו לאמצו בכל הנוגע לבדיקות רפואיות של המכון הרפואי לבטיחות בדרכים, אין למצוא פגם בכך, ובלבד שהדבר יוסדר בדרך החקיקתית הנאותה. לפיכך הוחלט כי הצו יהפוך להחלטי, אך מסירת המידע מכח
הצו יעוכב למשך 45 יום, כדי לתת למשיבים הזדמנות ליצור תשתית חקוקה לשם אימוץ הכללים המנחים המובאים בתקנות הביטוח הלאומי.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, קדמי. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד צבי בן ליאור לדדון, שמחי לעצמו, עו"ד גב' אסנת מנדל למשיבים. 20.8.89).
בג"צ 430/89 - מאור שילוט ופרסום... בע"מ נגד עירית כפר סבא[פ"ד מג (3) 269]*הרמת המסך" במכרז, כאשר החברה המציעה לא ענתה לתנאי המכרז בעוד שבעלי מניותיה מילאו אחרי אותם תנאים (העתירה נדחתה). המשיבה פירסמה מכרז להקמת עמודים נושאי שילוט מואר, ואחזקת העמודים הקיימים. בין תנאי המכרז נקבע כי רשאים להשתתף במכרז קבלנים בעלי נסיון של 5 שנים לפחות. העותרת נענתה למכרז ולאחר זמן נמסר לה כי וועדת המכרזים המליצה לבטל את המכרז וראש העיר קיבל את ההמלצה. הוסבר לעותרת כי הצעתה נפסלה שכן בתנאי המכרז נדרש נסיון של 5 שנים לפחות, והיא חברה שנוסדה לפני כ-4 שנים בלבד. העותרת טוענת כי למנהל שלה ואחד משני בעלי מניותיה נסיון של כ-10 שנים עבודה בתחום המכרז וכי די בכך כדי לספק את תנאי המכרז. כן טוענת העותרת כי עצם הדרישה של חמש שנות נסיון היא בלתי סבירה ובלתי צודקת. העתירה נדחתה.
הטענה בדבר אי סבירות התנאי שהותנה היתה צריכה להישמע מפי העותרת עם פרסום המכרז ובטרם תשתתף בו. אין העותרת רשאית להשתתף במכרז הפגום לדעתה מתוך תקווה לזכות בו, ולעורר טענת פגם כאשר לא זכתה בו. גם לגוף העניין לא ביססה העותרת את טענת חוסר הסבירות. אשר לטענה כי די בכך שמנהל העותרת ואחד מבעלי מניותיה יש לו נסיון של למעלה מ-5 שנים - אכן, קיימות נסיבות בהן נעשית "הרמת מסך מדומה", תוך שבחינת תכונותיו ואופיו של תאגיד נעשה לאור בחינת תכונותיו ואופיו של האורגן המוסמך של התאגיד. בעניין שלפנינו מסרבת המשיבה לבצע הרמת מסך מדומה והדין עמה. אין להטיל על וועדת מכרזים את החובה לבחון בכל פעם את מבנה ההון והסמכויות של האורגנים המוסמכים. המפרסם מכרז רשאי לדרוש כי התנאים שבמכרז יקויימו ע"י התאגיד עצמו ולא רק ע"י האורגנים שלו. גם לגופם של דברים, יש מקום להבחין, בנסיבות העניין, בין נסיונה של החברה לבין נסיונו של מנהל או בעל מניות. הנסיון של החברה הוא הנסיון המתגבש מפעילותם של גופי החברה השונים הכוללים את מנהליה ועובריה האחרים. נסיון זה נבחן על פי הפעילות בשטח של החברה, יכולתה לעמוד בהתחייבויותיה, כושרה לתאם בין הגורמים השונים הפועלים בה, והצלחתה הלכה למעשה בפעולותיה שלה. כל אלא שונים הם מנסיונו של מנהל בודד, אשר יתכן שיצלח במקום אחר אך לא יצלח במסגרתה של חברה.
(בפני השופטים: ברק, בך, אור. החלטה - השופט ברק. עו"ד אליגון לעותרת, עו"ד פרוכטמן למשיבה. 13.8.89).
רע"פ 89/89 - מיכאל אשר נגד מדינת ישראל
*זכות ערעור של נאשם על פס"ד של זיכוי כאשר הזיכוי היה מחמת הספק (הבקשה נדחתה).
המבקש הואשם בבימ"ש השלום בעשיית מעשים מגונים בקטינות ולאחר שמיעת הראיות זוכה מחמת הספק, משום שהשופטת סברה כי עדויות התביעה, ובמיוחד עדותה של חוקרת הנוער, לא היו מבוססות ואמינות דיין כדי לבסס עליהן הרשעה. בפסק הדין הודגש כי המבקש זוכה מחמת הספק. על אף שזוכה הגיש המבקש ערעור לביהמ"ש המחוזי כאשר הוא מתרעם על מספר דברים שנאמרו ע"י השופטת בהכרעת הדין. בעיקר מופנית התרעומת נגד הדברים מהם ניתן ללמוד שהיתה לשופטת תחושה כי המבקש ביצע את העבירות המיוחסות לו אלא שאלה לא הוכחו כראוי. זיכוי כזה, טען ב"כ המבקש, הוא מעין "זיכוי פירוס" שכן בעיני הציבור זיכוי המלווה בביטויים כאלה כמוהו הרשעה. מאחר שכך, סבור ב"כ המבקש, יש לאפשר לו לתקוף את נימוקי פסק הדין הגם שזוכה.
ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור מהטעם הדיוני הפשוט כי לנאשם שזוכה אין רשות ערעור. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
החלטת ביהמ"ש המחוזי בדין יסודה. הלכה ברורה בסוגייה זו נפסקה בע.פ. 43/77 (סביר י"א 345) שם נאמר "מי שזוכה בדינו בפלילים אינו יכול לערער נגד ממצאים של הערכאה ששמעה את המשפט, לבקש להמירם באחרים, להוסיף עליהם או לגרוע מהם. הזיכוי בדין מסיים מבחינת הנאשם את ההליכים המשפטיים". הבעייה שעורר ב"כ המבקש היא אולי בתחום הציבורי או בתחום הפילוסופיה המשפטית, אך הכתובת לכך איננה בבתי המשפט. מבחינה משפטית אין למבקש זכות ערעור ובדין נדחה ערעורו. (בפני: השופט מלץ. עו"ד גנור למבקש, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 8.8.89). ע.פ. 452/88 - עאמר מחמוד קאדר נגד היועץ המשפטי לממשלה
*חומרת העונש (החזקת נשק ואיומים) (ערעור על חומרת העונש - העונש הוקל במקצת).
בגין מריבה בין ילדים נטל המערער אקדח שהחזיק בו ללא רשיון ועשה בו שימוש. הוא הועמד לדין בעבירת תקיפה, נשיאת נשק שלא כדין, איומים ומעשה פזיזות בנשק ונדון ל-8 שנות מאסר שמהן 5 שנים לריצוי בפועל ושלש שנים על תנאי. טענתה העיקרית של הסניגורית היא כי מאחר וביהמ"ש גזר למערער עונש אחד בגין כל המעשים בהם הורשע, בלי להטיל עונשים נפרדים על כל עבירה ועבירה, לא יכול היה לגזור למערער עונש גדול יותר מהקבוע לעבירה החמורה ביותר בה הורשע, היינו 7 שנות מאסר בגין נשיאת נשק שלא כדין, בעוד שכאן נדון המערער ל-8 שנות מאסר. מלבד זאת העלתה הסניגורית טענות שונות שלפיהן העונש מכביד ביותר ויש להפחיתו בהתחשב בנסיבות המקרה. מאידך הדגישה התובעת את החומרה היתירה במעשיו של המערער אשר עשה שימוש בנשק בגין מריבה בין ילדים. עוד הדגישה באת כת המדינה כי למעשה הועמד המערער לדין באישום של נסיון לרצח ולמזלו זוכה מאישום זה והורשע באישומים אחרים. הערעור נתקבל באופן שהמאסר בפועל הועמד על 4 שנים ומאסר על תנאי 3 שנים.
אין צורך להתייחס כאן לשאלה, אם כאשר מוטל עונש אחד על מספר עבירות, ניתן לגזור אך את העונש הקבוע לעבירה החמורה ביותר. זו שאלה מעניינת כשלעצמה ואין צורך להכריע בה היום, שכן יש להקל במקצת בעונש ולהעמידו על 7 שנות מאסר כאמור להלן. אכן, עברו של המערער מוכתם וכבר הורשע בעבר בעבירה של נשיאת נשק שלא כדין ונגזרו לו 4 שנות מאסר שאותן ריצה בפועל. אין תימה כי משחזר המערער על אותה עבירה פעם נוספת סבר ביהמ"ש כי מן הראוי להגדיל עונש זה, ומה עוד שהמערער הורשע בעבירות נוספות הנובעות אמנם מאותה מסכת עובדות. ברם, אף אם היה מקום להגדיל את העונש לעומת זה שנגזר לו בעבר בגין עבירה דומה, הרי החמיר ביהמ"ש במידת מה עם המערער. העונש ההולם בנסיבות המקרה הוא 7 שנות מאסר שמהן 4 שנים לריצוי בפועל והנותרות על תנאי.
(בפני השופטים: בייסקי, בך, חלימה. עו"ד גב' א. סבן למערער, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיב. 13.7.89).
ע.א. 666/87 - דוד ולאלי דביר נגד שיכון ופיתוח לישראל בע"מ *בקשה לפס"ד הצהרתי כי גג מסויים צמוד לדירה שנרכשה (הערעור נדחה). בביהמ"ש המחוזי נדחתה תובענת המערערים למתן פסק דין המצהיר כי הזכויות הקנייניות בגג אשר מעל לדירת המערערים, צמודות לדירה אותה רכשו המערערים מאת המשיבה בקרית אונו. כן נדחתה הבקשה ליתן צו המורה על מתן חזקה בלעדית בגג הנ"ל למערערים. הערעור נדחה.
יש משמעות מיוחדת לאותו חלק מן המפרט שנערך בקשר למכר הדירה המביא את תיאור הדירה. מובא שם פירוט של מספר החדרים של הדירה, הרכבה הפנימי ומתקניה, ואין שם
דבר על הגג אשר לפי הטענה מהווה כביכול חלק מן הדירה או צמוד אליה. לו היו הדברים כטענת המערערים, צריך היה להיות זכר כלשהו לכך שלדירה המסויימת הזאת גם צמוד הגג. ההישענות של המערערים על הדפסת המילה קוטג' בחוזה, אינה יכולה לשקול מול היעדר התייחסות לנושא זה בפרק הדן בדירה המסויימת שנרכשה, או בכל מקום אחר בו מובאת התייחסות ספציפית לדירה המסויימת שנרכשה. ייתכן שהמסקנה היתה עשוייה להיות שונה אילו נתקבלו טענות המערערים בדבר הבטחה מפורשת כביכול מצד מי שהוסמך לכך מטעם המשיבה. דא עקא, שביהמ"ש המחוזי לא קיבל טענות עובדתיות אלו ועל כן אין מקום לדון במשמעות ההיפוטטית של קיום הבטחה כאמור.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, בך. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ש. תוסיה כהן למערערים, עו"ד ע. הנגבי למשיבה. 13.8.89).
בש"פ 441/89 - בנימין בן הרוש נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (שוד)
(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה). העורר הואשם, יחד עם שלשה אחרים, בשתי פרשיות שבאחת מהן מדובר בשוד בנסיבות מחמירות, נשיאת נשק ושימוש ברכב ללא רשות, עבירות המתייחסות לשוד מזויין שבוצע על מאבטחי שירותי בנק אוטומטיים בתל אביב וגניבת סכום של 410,000 ש"ח וכן שלשה אקדחים של המאבטחים. הפרשה השניה כוללת נסיון לשוד. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר הנאשמים עד תום ההליכים והעורר הגיש ערר על מעצרו. הסניגורית טוענת כי לא הונחה לפני ביהמ"ש תשתית עובדתית ראוייה כדי לבסס לכאורה סיכוי סביר להרשעה. בהקשר זה מותקפת בעיקר ההודעה של עד המדינה זייתון, שהיא יסוד לכתב האישום, ואשר לדעת הסניגורית בשקר יסודה ואינה ראוייה לאימון אף לכאורה, מחמת אישיותו והיותו עבריין מועד של העד והיא מלאה סתירות ופירכות. כמו כן מותקפת עדות אחרת של אחד סויטי, אשר לדבריו התוודה בפניו העורר על המעשים המיוחסים לו כאשר השניים היו עצורים בתא אחד בבית הסוהר. הערר נדחה.
באשר לעדותו של עד המדינה זייתון מדגישה הסניגורית כי בהודעתו הראשונה לא הפליל כלל את העורר ולא היתה סיבה להסתמך לעניין המעצר על גירסותיו המאוחרות יותר, אשר לדעתה משופעות בסתירות ופרכות. ברם, העובדה כי העד לא הפליל תחילה את העותר אינה תמוהה כלל. זה היה בשלב שעדיין לא נחתם עימו הסכם כי ישמש עד מדינה ולא היתה לו סיבה לנדב לחוקרים ראיות נגד עצמו או נגד אחרים. זו אמנם דרכם, כמעט תמיד, של נאשמים, שמוכנים להעיד על הידוע להם רק כשהטבעת סביבם מתהדקת והם רוצים לזכות בטובת הנאה המובטחת להם תמורת העדות. ממילא עד מדינה אינו טלית שכולה תכלת ולרוב אפשר לתת בו סימנים של עבריינות והיותו מעורב בעבירות. אם עדות כזו תפסל כבר מלכתחילה הרי כמעט לא ניתן יהיה לעולם להשתמש בעד מדינה, והרי זהו הכרח בל יגונה כדי לגלות פשעים וכי יבואו על עונשם עבריינים שבדרך אחרת אין לעשות עמם דין. נכון כי גם בשלב של דיון במעצר עד תום ההליכים על ביהמ"ש לתת את הדעת לסתירות ולפרכות המתגלות על פני העדויות, אך רק אם אלה יש בהן כדי לכרסם באופן מהותי מהמשקל הלכאורי של הראיות, עד כדי השמטת הבסיס שלהן ואין זה המצב בענייננו. בדרך כלל נבחנת העדות ביתר קפדנות בעת המשפט כאשר עד עומד בחקירה נגדית. בנוסף לעדות האמורה קיים בחומר הראיות לכאורה גם סיוע לרוב לעדות. בנתונים אלה אין פגם בהחלטה להורות על מעצר העורר עד תום ההליכים. (בפני: השופט בייסקי. עו"ד גב' פנינה דבורין לעורר, עו"ד גב' נורית ישראלי למשיבה. 10.7.89).