בג"צ 608/88 - אהוד פינקלשטיין נגד בית הדין הארצי לעבודה
*הצמדת סכום של מענק פרישה משירות המדינה ששולם במועד, אך נשחק בין מועד ההתפטרות לבין מועד התשלום(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
א. העותר עבד בשירותה של המדינה ופוטר ביום 9.7.82 בשל מצב בריאות לקוי בנסיבות המזכות אותו בקיצבת פרישה. הקיצבה שולמה לעותר ביום 1.9.82. בנוסף לקיצבת הפרישה, זכאי העותר למענק, והמענק שולם יחד עם הקיצבה ביום 1.9.82. בין מועד הפרישה לבין מועד תשלום המענק חל שינוי של %20 במדד המחירים לצרכן. לפיכך ביקש העותר כי המענק ישולם לו כשהוא צמוד מיום פרישתו ועד יום תשלומו בפועל. ביה"ד האיזורי לעבודה נענה לבקשת העותר, המדינה ערערה לביה"ד הארצי לעבודה וביה"ד קיבל את הערעור. ביה"ד הארצי פסק כי קיימת זיקה הדוקה בין קיצבת הפרישה לבין מענק הפרישה וכשם שלעניין קיצבת הפרישה נקבע מועד התשלום, לפי סעיף 46(א) לחוק שירות המדינה (להלן: חוק הגמלאות) "ביום האחרון של כל חודש החל מהחודש אחרי החודש שבו נולדה העילה לקיצבה" כך גם לעניין המענק שגובהו, במקרה כגון דא שבפנינו, נקבע על בסיס שיעור קיצבת הפרישה. מכיוון שהמענק שולם באותו מועד שבושולמה קיצבת הפרישה, וקיצבת הפרישה שולמה במועד הקבוע בחוק, הרי שהמענק שולם תוך זמן סביר ועל כן אין מקום לשערך את סכום הגימלה. העתירה נתקבלה.
ב. הבחנה בין תשלום במועד לבין תשלום שלא במועד חשובה היא. התשלום הראשון נעשה כדין והתשלום השני נעשה תוך הפרת הדין. שערוכו של תשלום שנעשה כדין ובמועדו מתבסס על שיקולים השונים מאלה הקיימים מקום שהתשלום נעשה שלא כדין ומתוך איחור. ההבחנה בין שיערוך תשלום במועד לבין שיערוך תשלום שלא במועד מקובלת בתשלומים חוזיים, והיא קיימת גם במסגרת החיוב שמקורו בדבר חקיקה. הנה כיכן, ההנחה בין קיום חיוב. סטטוטורי במועדו לבין הפרתו חשובה היא לעניין השיערוך. עם זאת, חשיבות זו אינה מונחת בתפיסה, עליה עמד ביה"ד הארצי לעבודה, כי חיוב סטטוטורי מקויים אינו ניתן לשיערוך, ואילו חיוב סטטוטורי מופר ניתן לשיערוך. חשיבות זו מונחת בתפיסה, כי הבעייתיות של השיערוך בשני המקרים שונה היא, השיקולים שיש לקחת בחשבון אינם זהים, והאמצעים המשפטיים הבאים בחשבון מבוססים על תפיסות שונות. מכאן השאלה אם החיוב הסטטוטורי לשלם מענק הופר בנסיבות העניין שלפנינו ומה השפעה נודעת לתשובה על שאלה זו על בעיית השיערוך.
ג. סעיף 22 לחוק הגימלאות מטיל חובה לשלם מענק פרישה ואינו קובע במפורש את מועד התשלום. העותר טוען כי בהיעדר הוראה מפורשת בעניין זה יש לשלם את המענק ביום שמתגבשת הזכות לקבלו, כלומר ביום הפרישה. לעומת זאת סבורה המדינה כי יש להבחין בין היום בו מתגבשת הזכות למענק לבין היום בו יש לשלם את המענק. לדעת ב"כ המדינה המועד לתשלום המענק נדחה עד ליום תשלום הקיצבה הראשונה ותשלום במועדזה הינו תשלום במועדו. גישה זו נכונה היא. קיים קשר אמיץ בין הקיצבה לבין המענקובמקום שתשלום הקיצבה נדחה, על פי הוראת סעיף 46(א) לחוק הגימלאות, ליום האחרוןשל החודש אחרי החודש בו נולדה העילה לקיצבה, סביר לקבוע כי גם תשלום המענק נדחהלמועד זה, וכי תשלום במועד נדחה זה הוא תשלום כדין. לאותה מסקנה ניתן להגיע גם בדרך שונה, היינו, בהיעדר הוראה בחוק הגימלאות באשר למועד התשלום, חל הכלל כי יש לבצע את התשלום "במהירות הראוייה" ותשלום המענק יחד עם הקיצבה הראשונה הוא תשלום במהירות הראוייה, היינו תשלום במועדו.
ד. גם ביה"ד האיזורי וגם ביה"ד הארצי לעבודה סברו כי המענק שולם לעותר במועד, ואולם לדעת ביה"ד האיזורי, חרף העובדה שהתשלום נעשה תוך זמן סביר הרי האיחור בתשלום הסכום בפועל אין לעשותו על חשבון העובד. מאידך, ביה"ד הארצי, בהיותו מודע לכך שהמענק שולם במועדו וללא איחור, הסיק מכך שאין מקום לשיערוך המענק. בגישתו זו התעלם ביה"ד הארצי לעבודה מהאפשרות כי תשלום סטטוטורי במועדו - כמו
תשלום חוזי במועדו - יהא נתון לשיערוך הסכום. יש להבחין בין המועד שבו יש לבצע תשלום כדין לבין המועד שבו נקבע ערכו הריאלי של התשלום. כשם שלא כל איחור בתשלום מחייב באופן אוטומטי שיערוך, כך לא כל תשלום במועד מונע באופן אוטומטי שיערוך. כאשר התשלום מקורו בחוזה, הנורמה המשפטית הקובעת לשאלת השיערוך, כאשר התשלום נעשה במועדו, היא, בראש ובראשונה, החוזה עצמו. השאלה היא אם מפרשנותו הראוייה של החוזה מתבקש שיערוך סכום החוזה, ותשובה לשאלה זו נקבעת על פי תכלית החוזה ומטרתו. מקום שמקורו של החיוב הוא בחוק, יש לבחון אם מפרשנותו הראוייה של החוק מתבקשת המסקנה כי התשלום הסטטוטורי שנעשה במועד ישוערך, או שמא מתבקשת מפרשנות החוק עמדה שלילית לגבי השיערוך. הכל תלוי בחוק היוצר את החיוב, ובמטרת החוק.
ה. בענייננו, המקור הסטטוטורי לתשלום המענק, הוא בסעיף 22 לחוק הגמלאות. נקבע בסעיף כי מי שפוטר מהשירות לפני שהגיע לגיל 60 בשל מחלה או נכות, "ישולם לו נוסף על הקיצבה, מענק השווה לחלק ה-24 של משכורתו השנתית כפול במספר שנות שירותו". תשלום בערכים נומינליים אינו מקיים חובה לשלם מענק "השווה" לחלק ה-24 של המשכורת השנתית כפול מספר שנות השירות. תכלית המענק היא להעניק לעובד שנאלץ להפסיק את שירותו מטעמי בריאות, סכום חד פעמי "שיפצה" אותו על אובדן חלק מהקיצבה שהוא זכאי לה לולא פרש לפני הזמן. המענק מהווה מעין "קיצבה מהוונת" ולעניין הקיצבה דאג המחוקק כי זו תהיה בערכים "ריאליים" כאשר שיעור הקיצבה צמוד לעובד בדרגתו של הפורש. מגמה ריאלית זו של המחוקק משליכה במישרין על הצורך להשקיף גם על שוויו של המענק במונחים "ריאליים". גישה זו מעוגנת בלשון החוק, והיא מתבקשת מתכלית החקיקה, כפי שזו נלמדת ממטרותיו הספציפיות והכלליות של חוק הגימלאות. אין פירוש הדבר כי כל תשלום סטטוטורי, הנעשה במועדו, מבוצע בערכו הריאלי, ואין קובעים בפסק דין זה הלכה כי כל התשלומים במועדם הנעשים מכח חוק הגימלאות מבוצעים בערכם הריאלי. הפירוש האמור מתייחס לתשלום לפי סעיף 22 כאמור.
ו. משהגיע בג"צ לידי מסקנה כי ביה"ד הארצי לעבודה טעה בפסק דינו, מתעוררת השאלה אם על בג"צ להתערב בפסק הדין המוטעה. כידוע, טעותו של ביה"ד הארצי לעבודה היא תנאי הכרחי אך לא מספיק להתערבות בג"צ. בג"צ מתערב בפסק דינו של ביה"ד רק כאשר נפלה בפסק הדין "טעות משפטית מהותית אשר הצדק דורש את תיקונה". בקביעת מהותה של הטעות המשפטית יש לפנות בין השאר לאופייה של הבעייה, לחשיבותה הציבורית או למשקלה המשפטי הסגולי או לכלליותה ונפוצותה כתופעה במסגרת יחסי העבודה וכו'. על פי אמת מידה זו נראה כי בפסק דינו של ביה"ד הארצי לעבודה נפלה טעות משפטית מהותית אשר הצדק דורש את תיקונה. "מהותה" של הטעות נובע, בין השאר,מחשיבותה העקרונית של בעיית השיערוך של החיוב הסטטוטורי המקויים. היא נגזרת מהחובה לעמוד על התפיסה העקרונית כי גם תשלום סטטוטורי המשתלם במועדו עשוי לעבור תהליך של שיערוך.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, מצא. החלטה - השופט ברק. העותר לעצמו, עו"ד רובינשטיין למשיב. 4.7.89).
ע.פ. 223/88 - מרדכי לארי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהונאה של סוחר שמכר מוצרי חשמל ומימן את הרכישות בדרך של "גלגול כספים" עד שפשט את הרגל(הערעור נתקבל בחלקו).
א. במועד הרלבנטי לערעור זה היה המערער הבעלים של שתי חנויות למכירת מוצרי חשמל. לטענת התביעה לא סיפק המערער לעשרות רבות מלקוחותיו את המוצרים שהוזמנו אצלו על אף ששילמו את תמורתם. התביעה טענה כי במועד קבלת ההזמנות של הלקוחות
ידע המערער, הלכה למעשה, שלא יוכל לעמוד בהתחייבותו וגם לא התכוון לספק ללקוחותיו את המצרך שהוזמן אצלו. המערער טען כי סיבת כשלונו נעוצה בנסיבות מסחריות שאין להן קשר עם כוונה פלילית להונות את לקוחותיו. על פי דברי המערער הוא חש כחצי שנה לפני שהחליט על סגירת החנות בקשייו הכלכליים ולפיכך החליט לצמצם בהוצאותיו העסקיות. עוד נטען ע"י המערער כי הספיק עד ליום סגירת החנות להזמין מאת הספק את כל המקררים שנקנו דרכו ע"י הלקוחות, אם כי הוא מודה שלא פרע לספק את כל המחיר עבור המצרכים.
ב. המדינה ייחסה למערער עבירה על הסעיף 415 (סיפא) לחוק העונשין האומר "המקבל דבר במרמה - דינו מאסר שלש שנים, ואם נעברה העבירה בנסיבות מחמירות דינו מאסר חמש שנים". הביטוי "מירמה" שבאותו סעיף מובנו כנקבע בסעיף 414 לחוק העונשין לאמור "מירמה - טענת עובדה בעניין שבעבר, בהווה או בעתיד... ואשר הטוען אותה יודע שאינה אמת או שאינו מאמין שהיא אמת". על פי הגדרה זו על התביעה להוכיח שבעת ההתקשרות עם כל לקוח, קיננה בלבו של המערער הכוונה הפלילית להונות את הלקוח, או לפחות היה ידוע לו כי לא יוכל לעמוד בהתחייבותו. כשלון העסק כשלעצמו, אין בו כדי להוכיח שהכספים נתקבלו לכתחילה במירמה. המערער סיפר כי נהג לשלם ליצרן עבור מקררים שהוזמנו דרכו במועד מסויים, בכספים שקיבל מלקוחות אחרים שהזמינו מצרכים במועדים מאוחרים יותר. מעשית - נסיבות האספקה, שמתבצעת בדרך כלל כעבור 5-4 חודשים מיום קבלת ההזמנה אצל היצרן, מבלי לנקוב בשמו של הלקוח - המזמין, איפשרה למערער לפעול לפי שיטת "גלגול הכספים" שעל פיה ניהל את עסקו. כל עוד שנתקבלו אצל המערער הזמנות חרשות, לא הורגש אצלו קושי מיוחד לעמוד בהזמנות הקודמות. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בחלק מן האישומים שהועלו נגדו וגזר לו מאסר של ששה חורשים בפועל ושנה על תנאי. הערעור נתקבל בחלקו באשר להרשעה ולפיכך הועמד העונש כולו על מאסר על תנאי.
ג. אין ללמוד משיטת "גלגול הכספים" את הכוונה הפלילית הדרושה לצורך עבירת המירמה. הדבר מתחייב מעצם מעמדו של המערער כסוחר עצמאי, להבדיל מסוכן גרידא שכל תפקידו מתבטא בכך שהוא מעביר את ההזמנה של הלקוח לספק. על פי התנהגותו הציג המערער את עצמו בפני הלקוחות כבעל עסק היכול לספק את המקררים שהוזמנו דרכו, והשאלה היא אם ידע המערער בעת ההתקשרות עם הלקוחות "המאוחרים" ש"גלגול" כספם בשיטתו שלו עלול לגרום שאותם לקוחות לא יקבלו בבוא העת את המצרך שהוזמן. באשר לכך יש להתייחס לעסקאות שעשה המערער בחודשים מאי, יולי, ספטמבר, ואוקטובר 1984 לפני סגירת העסק. ביהמ"ש המחוזי קבע כי מצב ההתדרדרות של העסק נמשך למעלה מ-16 חודשים ולמערער היה נהיר שלא יוכל לעמוד במועדי האספקה. ברם, העובדות באשר לעסקאות של החודשים מאי, יולי וספטמבר, מצביעות על כך שגם כאשר התעוררו בעיות בקשר לאספקת המוצרים שהוזמנו עלה בירי המערער, על פי. שיטתו שלו, לתמרן ואף. הצליח לעמוד בביצוע חלק ניכר של הזמנות אלה, אך לבסוף ומחמת שלא נרשמו אצלו הזמנות חדשות לא עמד במועדים המוסכמים לאספקה והעסק כשל. העובדות ביחס לחורשים אלה מעלות את האפשרות שהמערער טעה בשיקוליו כאשר לא החליט לסגור את בית העסק שלו במועד מוקדם יותר, אולם, במידה שביהמ"ש מתבקש להסיק את הכוונה הפלילית, כי כבר בחודשים אלה התכוון המערער להונות את לקוחותיו, הרי המרחק הוא רב ומכל מקום קיים ספק אם המערער עבר את הגבול המסוכן שבין העיסוק הבלתי הוגן לעיסוק האסור בקשר עם עסקאות אלה. אשר לעסקאות בחודש אוקטובר 1984 - בחודש זה היו מספר הזמנות והשאלה היא אם ניתן להתייחס לקבוצת הזמנות זו, כמו לעסקאות בחודשים הקודמים. שאלה זו מצטמצמת לגבי שתי עסקאות בלבד: עיסקה עם לקוחה שהזמינה מקרר כאשר תוך יומיים מתאריך זה נסגרה החנות ועיסקה עם לקוחה כאשר בתוך 4 ימים נסגרה
החנות. תיתכנה שתי תשובות - האחת להתייחס לסמיכות המועדים, דהיינו, מועדי הזמנות אלה לעומת מועד סגירת החנות כאל אות וסימן שהמערער ידע בעת עריכת העיסקאות שאין הוא מתכוון לספק את המצרכים לשתי הלקוחות ; התשובה האחרת יכולה לראות במערער כמי שעדיין קיווה לעסקאות חרשות כך שיוכל להציל את שתי ההזמנות הנזכרות על פי שיטת "גלגול הכספים" ומכאן כי עדיין לא עבר המערער את הגבול המסוכן שבין עיסוק בלתי הוגן לבין עיסוק אסור. מן הראיות עולה המסקנה כי המערער עבר באשר לשתי עסקאות אלה את הגבול האסור. כשמתייחסים לראיות אלה ולהודאתו של המערער על הקשיים שהלכו וגדלו, קשה לשער שצפה ביום 25.10 וביום 28.10 כי יעלה בידו לספק את שתי ההזמנות, ואם מתייחסים לסמיכות הזמנים בין שתי עיסקאות אלה ובין מועד סגירת החנות מתגבשת התמונה כי באשר לשתי הזמנות אחרונות אלה היה מקום להרשיע את המערער. לפיכך יש לתקן את ההרשעה ולייחס אותה רק לשתי העסקאות האחרונות, וזאת בעבירה על פי הרישא של סעיף 415 לחוק העונשין במקום ההרשעה על פי הסיפא של אותו סעיף. בהתאם לכך יש לשנות את העונש ולהעמידו על מאסר על תנאי בלבד.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, בייסקי, חלימה. החלטות - השופטים חלימה ובייסקי. עו"ד גרשון שניידר למערער, עו"ד גב' מיקי חשין למשיבה. 10.7.89).
ע.פ. 493/88 ואח' - וותד מחמוד סאלח ואח' נגד מדינת ישראל
*מידת העונש (גניבת רכב, זיוף רישוי הרכב ומכירתו)(ערעורים על חומרת העונש וערעור נגדי על קולת העונש לגבי חלק מן הנאשמים 4 הערעור נדחה והערעור הנגדי נחקבל).
א. מדובר בחמישה ערעורים על חומרת העונש וערעור נגדי של המדינה, באשר לאחד מן המערערים ועוד אחר מן הנאשמים, על קולת העונש. הנאשמים, המערערים והמשיבים, היו שותפים לקשר של גניבת מכוניות נוסעים, זיוף זהותן ומכירתן. דרך הפעולה היתה מתוחכמת. לאחר שמכונית מסויימת נגנבה אותרה מכונית דומה - בדגם, בצבע ובשנת ייצור - מספר הרישוי של המכונית הגנובה שונה למספר הרישוי של המכונית הדומה ומסמכיה של המכונית הגנובה זוייפו באופן שיתאימו למכונית הדומה. התוצאה היתה שבכבישים נעו שתי מכוניות בעלות מסמכים ומספרים זהים וניתן היה למכור את המכונית הגנובה כאילו היתה המכונית הדומה. העבירות שיוחסו לכל אחד מן הנאשמים היו קשירת קשר, גניבה, זיוף, שימוש במסמכים מזוייפים בנסיבות מחמירות ושימוש ברכב ללא רשות. בעקבות עיסקות טיעון נמחקו מכתבי האישום העבירות הקשורות בגניבת המכוניות ואת מקומן תפשו העבירות של קבלת המכוניות ביודעין כי הושגו בדרך של גניבה. בסה"כ הורשעו הנאשמים הנמנים על הצוות המשווק במכירתן של 36 מכוניות גנובות מזוייפות כאשר אחד הנאשמים, בשם מלאכי, נושא באחריות למכירתן של 36 מכוניות והמערער וותד נושא באחריות למכירתן של 30 מכוניות.
ב. העונשים שנגזרו לנאשמים תיר: שמעון ברכה - 4 שנים מאסר ; סאלח בדאווי - שנתיים מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי ו-5 שנים פסילה מלהחזיק ברשיון נהיגה ; פייזי משה - 4 שנים וחצי מאסר בפועל, שנה וחצי מאסר על תנאי, קנס של 30,000 ש"ח ושנתיים פסילה: מחמוד וותד - שנה אחת מאסר בפועל, שלש שנים מאסר על תנאי וכן הופעל נגדו באורח מצטבר מאסר על תנאי של 3 שנים. הנאשם מלאכי שאינו בין המערערים או המשיבים בתיק זה ושמילא את התפקיד המרכזי בצוות המוביל נדון ל-3 שנים מאסר בלבד לאחר שהמדינה הגיעה עמו לעיסקת טיעון שלפיו העיד נגד הנאשמים האחרים. טענתם של ארבעת המערערים היא כי על מנת לשמור על אחידות העונשים מן הראוי היה שהעונשים שנגזרו עליהם יעמדו ביחס הולם לעונש שנגזר על מלאכי, כאשר חלקו של כל אחד מן המערערים ימדד הן על פי אופייה של מעורבותו, שהיא מעורבות
משנית יחסית למעורבותו המובילה של מלאכי, והן על פי מספר המכוניות שסיפק למלאכי.
ג. אין להתייחס אל העיקרון בדבר אחידות העונשים כאל עקרון הקובע כלל מיכני המבטא נוסחה חשבונית. אין מדובר בכלל האומר כי משהוטל מאסר על אחד מחבורת קושרים על ביהמ"ש לראות בעונש זה סרגל חישוב לקביעת עונשם של הקושרים האחרים, מבלי ליתן את הדעת לקיומם של גורמים מיוחדים שהביאו להקלה בענשו ותוך התעלמות מגורמים אישיים שתרמו תרומתם. אין להתעלם בעניין זה לא מקיומה של עיסקת טיעון המצריכה הקלה בעונש ואף לא מקיומו של סבל אישי המצדיק הליכה לקראת הנאשם. העונש שהוטל על מלאכי איננו העונש ההולם את חומרת המעשים אלא קל ממנו במידה ניכרת. ההקלה הושפעה מעיסקת הטיעון אשר בתמורה העיד מלאכי כנגד החוליות האחרות של חבורת הקושרים. העונש המתאים במקרה זה נע בין 6 ל-8 שנות מאסר וזה העונש שהיה הולם את מלאכי אלמלא עיסקת הטיעון. בנסיבות העניין נכון יהיה למדוד לכל אחד מן המערערים את העונש הראוי לו על פי מעורבותו שלו, יחסית לעונש שמלאכי היה צפוי. לו אלמלא עיסקת הטיעון, כאשר מכח העקרון של אחידות העונשים יש להביא כשיקול לקולא גם את העובדה שמלאכי זכה להקלה ממשית. הליכה בדרך המוצעת ע"י הסניגורים תביא לכך שכל הנאשמים יהנו מעיסקת הטיעון הנעשית ע"י אחד מהם, כאשר הציבור מוכן, כהכרח בל יגונה, להקל רק עם אותו נאשם ששיתוף פעולה מצידו חיוני להענשת חבריו.
ד. המערער וותד אשר נימנה עם הצוות המשווק המוביל, לצדו של מלאכי, נדון כאמור לשנה אחת מאסר בפועל ושלש שנים מאסר על תנאי בגין מעורבות בהפצתן של 30 מכוניות וכן הופעל מאסר על תנאי של שלש שנים באורח מצטבר. טוען המערער שלא היה מקום להפעיל את המאסר על תנאי, שכן הוא הורשע על פי הודאתו והודאתו אינה כוללת, לדעתו, הודאה בעבירת רכוש מסוג פשע, שהיא ורק היא מפעילה את העונש המותנה. הנאשם מצוטט בפרוטוקול כמי שאמר "אני מוכן להודות באשמות... בעבירות של קבלת רכוש גנוב, שימוש ברכב ללא רשות ומסמכים מזוייפים...". בכתב האישום מיוחסת למערער זה, בין היתר, עבירה של שימוש במסמך מזוייף כנסיבות מחמירות המהווה עבירת רכוש מסוג פשע. אין ספק שבעבירה זו הודה המערער כאשר אמר שהוא מודה בעבירות של "שימוש ברכב ללא רשות ומסמכים מזוייפים". אמנם המערער לא ציין במפורש. כי הוא מודה בעבירה של שימוש במסמכים מזוייפים כנסיבות מחמירות כפי שהדבר צויין בכתב האישום, אך בנסיבות העניין אין בכך ולא כלום, ומכאן שהמערער הודה בביצוע עבירה שהיא פשע ובדין הופעל המאסר על תנאי.
ה. באשר להפעלת המאסר על תנאי במצטבר - על פי מצוות המחוקק הכלל הוא כי מאסר על תנאי יש להפעילו באורח מצטבר, אלא אם כן קיימות נסיבות מיוחדות שלא לנהוג כך. במקרה דנן, לא זו בלבד שאין נסיבות מיוחדות כאמור, אלא שהעבירות בהן הורשע המערער מחייבות את כליאתו לתקופה של 4 שנים. ביהמ"ש היה מיטיב לעשות אילו גזר על המערער בתיק הנוכחי עונש של 4 שנות מאסר ועל רקע זה היה שוקל מהו אופן הריצוי המתאים של העונש המופעל, ברם, משהגיע לתוצאה הראוייה בדרך בה נקט - אין עילה המצדיקה התערבות. יש לדחות גם את הערעורים של הנאשמים האחרים על חומרת העונשים.
ו. מאידך יש לקבל את ערעור המדינה באשר לעונשים שהוטלו על סלאח בדאווי ומנשה גפני. שני אלה נדונו לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן ל-5 שנים פסילה בשל אחריותם לאספקת 9 מכוניות לצוות המשווק. עונש זה אינו מבטא את חומרת התנהגותם של השניים ואין בכוחו לשרת את מטרת ההרתעה. מדובר בפרשה המתאפיינת בחומרה יתירה. עשרות מכוניות נגנבו, זוייפו ונמכרו ככשרות ולכל הקורבנות נגדמו
נזקים חומריים כאשר ניזקם של רוכשי המכוניות שנפלו בפח כבר ומכאיב במיוחד. הכל בוצע באמצעות מנגנון מקיף שפעל בצורה מתוחכמת להחריד. בנסיבות אלה יש לקבל את ערעור המדינה באשר לבדאווי וגפני ולהעמיד את ענשם על 4 שנים מאסר בפועל ובנוסף לכך שנתיים מאסר על תנאי ו-5 שנות פסילה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, קדמי. החלטה - השופט קדמי. עוה"ד קמר, אמנון אגסי, ב. בכר, שרון, ח. משגב, ח. שטרווייס למערערים, עו"ד אריה רומנוב למשיבה. 27.7.89).
ע.פ. 189/88 - שפיטלניק, איזק ווינכראון נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד והריגה)(ערעור על חומרת העונש - הערעור של שפיטלניק ווינבראון נדחה ושל איזק נתקבל).
א. ארבעה נאשמים, וינבראון, שפיטלניק, איזק, וצימרמן הואשמו בעבירות שביצעו בספטמבר 1982 בפרנקפורט שבגרמניה. הסמכות לשפוט את הנאשמים נתונה לביהמ"ש בישראל על פי הוראות סעיף 7א' לחוק העונשין, המסמיך את ביהמ"ש בישראל "לשפוט לפי דיני ישראל אזרח ישראלי או תושב ישראל שעשה בחו"ל מעשה, אשר אילו נעשה בישראל, היה עבירה הנמנית עם העבירות שבתוספת לחוק ההסגרה, תשי"ד-1954". כל ארבעת הנאשמים הואשמו בשותפות בעבירת שוד, והנאשמים וינבראון ושפיטלניק הואשמו גם בהריגה. שתי העבירות כלולות בתוספת לחוק ההסגרה. ארבעת הנאשמים הורשעו על פי הודאתם. וינבראון ושפיטלניק נדונו למאסר בפועל של 13 שנה כל אחד, איזק נדון ל-6 שנים מאסר וצימרמן נדון ל-3 שנים מאסר. הנאשמים ערערו על גזר הדין וצימרמן ביטל את ערעורו מאחר שריצה בינתיים את עונשו. הערעור של וינבראון ושפיטלניק נדחה ושל איזק נתקבל.
ב. הנאשמים וינבראון ושפיטלניק היו נתונים במאסר בשוויץ בשל עבירת שוד שביצעו בשנת 1980 וקיבלו חופשה ממאסר. שפיטלניק ביקש לחזור במהרה לישראל והחליט שלא לחזור מן החופשה אלא לעבור את הגבול לגרמניה. וינבראון החליט להצטרף אליו. השנים הגיעו לפרנקפורט, שם התגורר אותה שעה הנאשם צימרמן. שפיטלניק ווינבראון נזקקו בדחיפות לכסף ולהתייעצות שבה השתתף גם צימרמן הוזמן הנאשם איזק, שהיה הוותיק ביותר מכולם בגרמניה. איזק הכיר בפרנקפורט אשה זקנה בשם פולק, יורדת מישראל. הוא ידע שלאשה יש כספים ותכשיטים והעלה רעיון "לבצע עבודה" אצל גב' פולק ולהשיג את הכסף והתכשיטים. כל הנוכחים הבינו כי המונח "עבודה" פירושו מעשה של שוד או פריצה וגניבה. איזק הציע להוביל את וינבראון ושפיטלניק לדירה ולהראות להם כיצד להכנס. צימרמן לא התערב בשיחה ובסופו של דבר "התנדב" ו"תרם" להצלחת "העבודה" אקדח גז שהיה בידו. וינבראון ושפיטלניק התחזו כטכנאי אחזקה הבאים לבדוק את מתקן ההסקה וכך ביקשו להכנס לדירה של גב' פולק. הם קיוו שהיא לא תהיה בבית אך למקרה שתהיה בבית הצטיידו באספלנית דביקה כדי לסתום את פיה. בסופו של דבר היא היתה בבית, גילתה התנגדות לשוד והוכתה ע"י שפיטלניק בקת האקדח על ראשה והשניים הפילו אותה ארצה. כדי להשתיקה תחבו לפיה מגבת וסתמו אותה באספלנית. המעשים גרמו בסופו של דבר לכך שנחנקה. המערערים עזבו את גרמניה והגיעו לישראל, ועברו למעלה מ-4 שנים מאז שנודע לנאשמים כי חלקם בעבירות נתגלה בגרמניה ועד למעצרם בישראל.
ג. וינבראון ושפיטלניק העלו כנימוק לקולא את תחושת החרדה שהיתה מנת חלקם במשך השנים שעברו בין ביצוע העבירה ובין מעצרם וכן תיארו את עבודתם המסורה והחרוצה מיום שעלו ארצה מרוסיה. כן הצביעו על מצבם המשפחתי. עם זאת, אין להקל בעונשם של נאשמים אלה. המעשים שביצעו כלפי קרבן חסר אונים הם כה שפלים ולוו במירה כה רבה של אכזריות וברוטליות, עד שלא ניתן לאמר כי העונש שהושת עליהם חמור יתר על
המידה. לולא הנסיבות המקילות שביהמ"ש לקח בחשבון, מן הדין היה להטיל על נאשמים אלה עונשים חמורים יותר במידה משמעותית. אין גם להתעלם מעברם הפלילי של שני הנאשמים. אמנם אין להקל ראש בסבל ובעגמת הנפש שעברו על הנאשמים מאז ביצוע העבירה ועד היום, אך אין להתעלם גם מעברם הפלילי של שני הנאשמים וכן מהעינוי שעבר על המנוחה בעת מאבקה הנואש עם הפורצים האלימים.
ד. לעומת זאת יש מקום להקלה מסויימת בעונשו של איזק. לנאשם זה אין הרשעות קודמות, הוא לא לקח חלק בפריצה עצמה ולא היה שותף למעשה ההריגה. אמנם נאשם זה גרם לביצוע העבירות ע"י מתן עצתו הרעה ליתר הנאשמים, ויש בכך משום חומרה רבה, אך יש להניח כי לא העלה על דעתו כי הפרשה עלולה להסתיים בצורה כה אכזרית וטרגית. סניגורו הצביע על הפער בין העונשים שהוטלו עליו ועל צימרמן. אמנם איזק היה היוזם להתפרצות, אך צימרמן סיפק לפורצים אקדח גז שהצביע על עירנותו של נאשם זה לצורך להתגבר על בעלת הדירה באמצעים פיסיים אלימים, ובפועל גם השתמשו באקדח כדי להלום בראשה של המנוחה. לכך יש להוסיף כי צימרמן הוא בעל עבר פלילי. בהתחשב בכל הנסיבות נראה כי אמנם לא היתה הצדקה להטיל על איזק עונש כפול מהעונש שהושת על צימרמן. לפיכך יש להקל בעונש ולהעמידו על 4 שנים וחצי מאסר בפועל בעוד שיש לדחות את ערעוריהם של וינבראון ושפיטלניק.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, בייסקי, בך. החלטה - השופט בך. עו"ד בירגר לשפיטלניק, עו"ד גורדון לאיזק, עו"ד פרידמן לוינבראון, עו"ד גב' מיקי חשיןלמשיבה. 10.7.89).
בג"צ 264/87 - התאחדות הספרדים שומרי תורה תנועת ש"ס ואח' נגד הממונה על מרשם האוכלוסין ואח'
*רישום דת ולאום בגיור רפורמי(עתירת ש"ס נדחתה ועתירת עותרים אחרים נתקבלה ברוב דעות הנשיא שמגר והשופטים ברק, בייסקי ובך נגד דעתו החולקת של המשנה לנשיא אלון שסבר כי יש לקבל את עתירת ש"ס ולדחות את העתירות האחרות).
א. הנשיא שמגר (דעת הרוב): העתירות עניינן רישום הדת והלאום במרשם האוכלוסין של אנשים שהצהירו שעברו גיור מבלי שהגיור היה כהלכה. בהקשר זה היו בפני בג"צ שתי קבוצות של עתירות: בשורה של עתירות נתבקש רישום דת ולאום יהודי לגבי אלה שהצהירו שעברו גיור ומנגד היו עתירות אחרות בהן הובעה התנגדות לעריכתו של רישום הדת והלאום כפי שנתבקש בעתירות של אלה שהצהירו על גיור.
ב. הפלוגתאות צריכות להיות מוכרעות במסגרת עקרונותיו המנחים של חוק מרשם האוכלוסין ולפי הוראותיו. לעניין זה צדקה ב"כ המדינה בדברים שהשתקפו גם בתצהירו של פקיד הרישום הראשי, אשר לפיהם המצב המשפטי מחייב לרשום את העותרים כיהודים בפרטי הדת והלאום במרשם האוכלוסין, שכן בידם מסמך המראה לכאורה כי עברו טקס גיור "בקהילה יהודית כלשהי" ואין הפקיד מוסמך לפסוק בתוקפו או חוסר תוקפו של טקס כזה. גיור של עולה יש לרשום במרשם האוכלוסין לפי הודעתו ויחד עם ההודעה יוגש, אם יידיש, המסמך המעיד על הגיור, או תעודה ציבורית. מכאן כי הודעה בלווית מסמך המעיד על גיור בקהילה יהודית כלשהי בחו"ל, די בהם כדי לחייב רישומו של אדם כיהודי. לעניין זה אין נפקא מינה אם הקהילה היא אורתודוכסית, קונסרבטיבית או רפורמית. פקיד הרישום איננו בודק את תוקפו של טקס גיור, שנערך בחו"ל ושעליו מעיד המסמך שהוגש לו. לדידו משקפת תעודה המעידה על פניה על כך שנערך טקס גיור בקהילה יהודית כנ"ל, כי אכן קויים טקס כאמור המחייב רישום.
לפסק דין זה הצטרפו השופטים ברק, בייסקי ובך.
ג. המשנה לנשיא אלון (דעת מיעוט) : אין לרשום את העותרים כיהודים על סמך תעודת גיור שאיננו גיור כהלכה. סעיף 3(ב) לחוק מרשם האוכלוסין קובע כי "לעניין חוק זה וכל רישום או תעודה לפיו, 'יהודי' - כמשמעותו בסעיף 4ב' לחוק השבות, תש"י-1950". משמעות זו הוגדרה בסעיף 4ב' לחוק השבות לאמור "לעניין חוק זה 'יהודי' - מי שנולד לאם יהודיה או שנתגייר והוא אינו בן דת אחרת". מכאן כי רישום הפריט של הלאום "יהודי" ייעשה למי שנולד לאם יהודיה או שנתגייר ואינו בן דת אחרת. המונח "נתגייר" הוא מונח משפטי - נורמטיבי שמקורו במערכת המשפט העברי, ובבוא ביהמ"ש לעמוד על משמעותו של מונח זה עליו לפנות למערכת המשפטית שבה הורתו ולידתו, היינו לעולמה של ההלכה שבתלמוד, על מפרשיו, פוסקיו ומשיביו. כיוון שהמבחן לרישום פריט הוא על פי המערכת הנורמטיבית שבהלכה - רשאי פקיד הרישום, אם יש יסוד סביר להניח כי ההודעה אינה עונה על דרישות ההגדרה הנ"ל, לסרב לרשום את פרטי הלאום כל עוד לא נבדק תוקף הגיור. בענייננו, היה לפקיד הרישום יסוד סביר להניח, על פי עיון בתעודת הגיור, שהגיור לא נעשה כדין לפי ההגדרה שבחוק, היינו גיור כהלכה, ולפיכך אין עליו לרשום את העותרים כיהודים במרשם התושבים.
ד. פסקי הדין שניתנו קצרים הם, וכל אחד מחמשת השופטים הבהיר כי הנימוקים ינתנו בבוא המועד בנפרד.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא אלון, ברק, בייסקי, בך. 24.7.89).
ע.פ. 99/89 - הייתם דמיס נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבת רכב, זיוף רישוי הרכב ומכירתו) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בביצוע סידרה של עבירות חמורות שעניינן עיסוק ברכב גנוב, זיוף סימני הזיהוי של הרכב ומכירת הרכב הגנוב לאנשים תמימים כרכב כשר לכל דבר. "תעשיה" זו נפוצה לאחרונה ומשהובאו לדין עבריינים שהיו מעורבים בביצוע מעשים כאלה, ראה ביהמ"ש העליון להדגיש את חומרת העבירות ולהנחות את בתי המשפט להחמיר בדינם של כאלה. במקרה דנא אכן ראה ביהמ"ש את המעשים על פי חומרתם וגזר למערער שנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן קנס של 15,000 ש"ח או 750 ימי מאסר תמורתם. הקנס נקבע בשיעור כזה משום שהעבירות בוצעו למען בצע כסף והרווח הכספי הטמון במעשים אלה הוא רב. המערער קובל על כך שבפועל יצטרך לרצות אולי קרוב ל-4 שנות מאסר אם לא יוכל לעמוד בתשלום הקנס ורווח כספי לא היה לו. הוא מבקש למתן את העונש אם במאסר ואם בקנס ואם בימי המאסר שנקבעו למקרה שהקנס לא ישולם. הערעור על חומרת העונש נדחה. רק לאחרונה אישר ביהמ"ש העליון על עבירות דומות עונשי מאסר בפועל של ארבע שנים ויותר וכן קנס בשיעור כזה עם ימי מאסר דומים תמורתם. עונשים אלה וכמותם הם הראויים לעבירות חמורות מן הסוג האמור ולפיכך יש לדחות את הערעור.
(בפני השופטים: ד. לוין, אור, קדמי. המערער לעצמו, עו"ד גב' נורית ישראלי למשיבה. 10.8.89).
בש"פ 568/89 - מרדכי כהן נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (התפרצות, גרימת חבלה ואיומים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
בביהמ"ש המחוזי הוגשו שני כתבי אישום בגין אירוע אחד. מדובר במעשה שעשו שלושה שחברו יחדיו והם העורר ושניים מחבריו. בשעת לילה מאוחרת התפרצו השלושה, לטענת התביעה, לדירתם של המתלוננים והפכו רהיטים, הפילו את הבעל על הרצפה והיכוהו מכות נמרצות בעזרת מוט ולאחר מכן, לפי הטענה, פצע העורר את האשה בסכין טפטים. נגד העורר הועלה גם אישום של הדחה בחקירה ואיומים מאחר שאיים על האשה שאם תתלונן במשטרה יהרוג אותה ואת
ילדיה. שני הנאשמים האחרים נעצרו מיד והוגש נגדם כתב אישום ואילו העורר נעלם ונעצר רק כעבור מספר שבועות ואז הוגש נגדו כתב אישום נפרד. המדינה ביקשה תחילה לעצור את שני האחרים עד תום ההליכים והשופט דחה את הבקשה, באשר להשקפתו המעשה החמור ביותר שבוצע בדירה היה הפעלת הסכין נגד האשה ומעשה זה יוחס ע"י האשה לעורר שאותה שעה עדיין היה בגדר נמלט. לפיכך שוחררו שני הנאשמים האחרים בערובה. משנתפס העורר ביקשה המדינה לעצור אותו עד תום ההליכים וביהמ"ש, בהרכב אחר, נעתר לבקשה. הסניגור מעלה שתי טענות עיקריות כנגד המאסר: האחת כי חומר הראיות רצוף סתירות ואין לומר על פיו כי יש ראיות של ממש ולו לכאורה לביסוס ההרשעה, והטענה השניה שאין זה צודק כי העורר יהיה כלוא בשעה ששני חבריו מתהלכים חופשי. הערר נדחה.
באשר למהות חומר הראיות הרי כל הטענות שיש לעורר באשר לחומר זה מקומן כאשר יתנהל המשפט נגד העורר וחבריו. על פני הדברים סבר השופט שיש בחומר הראיות די כדי לבסס הרשעה ואין פגם בקביעה זו. אשר לטענה השניה, קיימים מספר הבדלים ניכרים בין העורר ובין השניים האחרים. על פי הראיות העורר הוא זה שביצע את המעשה החמור ביותר דהיינו השימוש בסכין ; לעורר הרשעות קודמות בעבירות חמורות לרבות נסיון לגרימת מוות, חבלה חמורה ותקיפה ועומדים ותלויים נגדו שני מאסרים על תנאי ; העורר מואשם בכך שאיים על האשה שלא תתלונן במשטרה ואם תעשה כן יהרוג אותה ואת ילדיה ; העורר הסתתר מעיני המשטרה במשך שבועות רבים. מטעמים אלה היתה הצדקה לאבחן בין העורר לבין השניים האחרים. העורר נתגלה כאיש אלים וקיים חשש סביר הן לשיבוש הליכי משפט מצידו והן לכך שימלט מן הדין.
(בפני: השופט מלץ. עו"ד ליכט לעורר, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 8.8.89).
בש"פ 587/89 - זלדה דרימר נגד מדינת ישראל
*רשות ערעור על החלטה לעצור עד תום ההליכים (בקשה לרשות ערעור על החלטה לעצור עד תום ההליכים - הבקשה נדחתה).
המבקשת הואשמה בביהמ"ש המחוזי, בין היתר, בהחזקת סם שלא לצריכה עצמית כאשר מדובר ב-13 מנות הירואין שמשקלן כ-3 גרם. המבקשת איננה חולקת על העובדות וטענתה היחידה היתה כי היא נרקומנית מזה מספר שנים ואין מדובר במפיצת סמים אלא בהחזקת סם לצורך עצמי. התביעה ביקשה מעצר המבקשת עד תום ההליכים, שופט השלום דחה את הבקשה בנימוק כי "ייתכן כי בשל התמכרותה היא גם מוכרת לפעמים סמים במטרה לממן את צריכתה היא... זה אינו מקרה מובהק של סחר בסמים", וביהמ"ש המחוזי קיבל את ערר המדינה והורה על מעצר המבקשת עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי בדק ומצא כי "בתיק נמצאת הוכחה לכאורה על הודאתה של הנאשמת בכוונה למכור את הסם... כל זאת מספיק בשביל לראות בה מפיצה של סמים ומקום עבודתה... יכול להחשב תחנה למכירת סמים". הבקשה לרשות ערעור לביהמ"ש העליון נדחתה.
על פי הראיות ישנה הצדקה לקביעת ביהמ"ש המחוזי כי ניתן לראות במבקשת מפיצה של סמים. באשר לכך, הרי ביהמ"ש העליון כבר הביע דעתו לא אחת שכאשר מדובר בהפצת "סם המוות" מן הראוי שהמפיצים ייעצרו עד תום ההליכים ובלבד שיש נגדם חומר ראיות מספיק. זהו המצב בענייננו.
(בפני: השופט מלץ. עו"ד זילברברג לעוררת, עו"ד שדמי למשיבה. 17.8.89).
בש"פ 620/89 - וואליד אבו סייף נגד מדינת ישראל
*החלטה זמנית לעצור נאשם כשהדיון בערר המדינה טרם נסתיים (הערר נתקבל).
המערער הואשם בבימ"ש השלום בעבירת סמים וביהמ"ש נעתר לבקשת המדינה לעצור את המבקש עד תום ההליכים. לימים הגיש המבקש בקשה לעיון מחדש, בטענה שנאשם אחר באותה פרשה שוחרר בערובה ולפיכך נוצרה אפלייה. טענה זו נראתה
לבימ"ש השלום שציווה ביום 9.8.89 לשחרר את המבקש. ב"כ המדינה ביקשה באותו מעמדשהות של 48 שעות כדי להגיש ערר אך הבקשה נדחתה והמבקש שוחרר. המדינה הגישה ערר לביהמ"ש המחוזי ושמיעתו נקבעה ליום 14.8.89. בגלל תקלה לא נשמע הערר באותו יום ושמיעתו נדחתה ליום 22.8.89. ביום 16.8.89 הגיש הסניגור בקשה לדחיית הדיון מחמת שירות מילואים פעיל. ביום 21.8.89 התייצבו הצדדים בפני השופט, בהיעדר הסניגור, והמבקש חזר על בקשתו של הסניגור לדחייה. השופט קבע בהחלטתו לאמור "אשמע היום את דברי התביעה וההתייחסות לחומר הראיות ולטיעון לגבי עילת המעצר תבוא בתאריך מאוחר יותר". התובע אמר את דברו ובסופו של דבר החליט השופט "בשלב זה יש בידי חומר מספיק כדי להחליט על מעצר המשיבים (המערער ועוד נאשם אחד) עד החלטה אחרת כשהדיון בהמשך הערר יישמע בתאריך אחר. אני מורה לעצור את המשיבים". את שמיעת המשך הערר קבע השופט ליום 6.9.89. על החלטה זו ביקש המבקש רשות ערעור ובהסכמת הצדדים נשמעה הבקשה כערעור עצמו. הערעור נתקבל.
הטענה העיקרית של הסניגור היא כי ההחלטה לעצור את המבקש עד להמשך שמיעת הערר היא ללא בסיס חוקי. הדיון היה במסגרת ערר, ובמסגרת זו רשאי השופט לפעול כאמור בסעיף 39 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) תשמ"ב - 1982. לעניין זה הדין עם המערער. הדיון בביהמ"ש המחוזי התנהל כאשר המבקש משוחרר בערובה על פי צו של בימ"ש השלום. מצב זה יכול להשתנות רק ע"י החלטה בעיון חוזר או בערר. במקרה דנן לא ניתנה החלטה בערר אלא ששמיעתו של הערר הופסקה באמצע. נמצא שהחלטת השופט לעצור את המבקש היתה בבחינת החלטת ביניים עד למתן החלטה סופית בערר ואין לשופט סמכות לכך בחוק. אילו סיים השופט את הדיון ביום 21.8.89 ונתן החלטה סופית לפיה הוא מקבל את הערר היתה ההחלטה כשרה מבחינת הסמכות. אך לא כך היה הדבר ולפיכך ההחלטה ניתנה ללא סמכות.
(בפני: השופט מלץ. עו"ד יפתח למבקש, עו"ד קורן למשיב. 28.8.89).
בש"פ 614/89 - מרדכי סאלם נגד מדינת ישראל
*מעצר בעקבות הפרת תנאי שחרור בערובה (הערר נדחה).
נגד העורר התנהל משפט בביהמ"ש המחוזי ועד לאחר שמיעת עדותה של העדה המרכזית היה העורר נתון במעצר. לאחר עדות זו שוחרר העורר בערבות ואחד מתנאי השחרור היה כי העורר יהיה במעצר בית בביתו בגבעת שמואל עד תום ההליכים "ולא יעזוב את פתח ביתו אלא על פי זימון בכתב של משטרת ישראל או ביהמ"ש". עוד קבע השופט כי "בהפרת תנאי מתנאי השחרור תתבטל החלטה זו לאלתר ללא כל דיון נוסף". באחד הימים זומן העורר לדיון בביהמ"ש ולפי הגירסה הנוחה יותר לעורר הסתיים הדיון בשעה 30:1 בצהריים. באותו יום, בשעה 30:5 אחה"צ נעצר העורר כשהוא נמצא בגני תקווה, המרוחקת מספר קילומטרים ממקום מגוריו בגבעת שמואל. טענתו היתה כי בדרכו מביהמ"ש לביתו התעכב בגני תקווה כדי להסתפר. התביעה ראתה בכך הפרת תנאי השחרור וביקשה לחדש את מעצרו עד תום ההליכים. השופט נעתר לבקשה והערר על כך נדחה.
עיקרו של הטיעון בערר הוא כי סיפורו של העורר על הסיבות לעיכוב בגני תקווה נמצא בתחום ההסבר הסביר. אין לקבל טיעון זה. על פי תנאי השחרור היה העורר חייב מיד לאחר סיום הדיון המשפטי לחזור לביתו. סיפורו על כך שהלך לגני תקווה כדי להסתפר וכי זה לקח 4 שעות לא היה סביר בעיני השופט ואכן אין זה הסבר סביר. צדק השופט כאשר סבר כי היתה כאן הפרת תנאי השחרור וכי על פי ההחלטה המשחררת הפרה כזאת מבטלת לאלתר את השחרור ומחייבת את המעצר.
(בפני: השופט מלץ. עו"ד חכם לעורר, עו"ד גולן למשיבה. 23.8.89).
רע"א 262/89 - קצין התגמולים לפי חוק הנכים תגמולים ושיקום נגד אמיר צורי
*ערעור על החלטה לפי חוק הנכים בעניין שכ"ט (הבקשה נדחתה).
ביהמ"ש המחוזי, בשבתו כבית משפט לערעורים על החלטות וועדת העררים לפי חוק הנכים, נתן הנחיות באשר לקביעת שכר הטרחה ע"י וועדות הערר. פסק הדין של ביהמ"ש המחוזי פסק לכאורה פסיקה עניינית במקרה ספציפי שהיה בפניו, אך לא הסתפק בכך אלא הנחה את וועדות הערר דרך כלל כיצד עליהן לחשב את שכר הטרחה עם סיום הדיון ומתן פסה"ד. משעשה כך, סבור המבקש, נקבעה ע"י ביהמ"ש המחוזי מדיניות מנחה שהשפעתה מובהקת על כל ההליכים מעתה ואילך, ולפיכך ראוי וחשוב שבעניין כזה תצא הנחייה מביהמ"ש העליון. המבקש סבור כי ההנחייה של ביהמ"ש המחוזי לקוייה היא ושגוייה ומשום כך דרושה הנחייתו של ביהמ"ש העליון וראוי ליתן רשות ערעור. הבקשה נדחתה.
ביהמ"ש המחוזי לא ראה עצמו מחדש דבר אלא מפנה את עצמו לפס"ד שניתן ע"י ביהמ"ש העליון בע.א. 180/71 (פד"י כ"ו(2) 501) והוא מנחה את וועדות העררים לנהוג על פי הקריטריונים שנקבעו באותו פס"ד. למעשה ראה ביהמ"ש המחוזי את עצמו חוזר על הקריטריונים שנקבעו ע"י ביהמ"ש העליון כאמור. דומה כי הערעור לביהמ"ש המחוזי לא היה מוגש אלמלא שכר הטרחה הזעום שקבעה וועדת העררים באותו עניין, וכנראה לא רק באותו עניין; ולכן ראה ביהמ"ש המחוזי את עצמו נדרש למלא את חובתו ולקבוע הנחיות. גישתו של ביהמ"ש המחוזי נכונה היא והנחייה היתה צריכה לבוא. השאלה היא אם חידש ביהמ"ש המחוזי דבר ואם הינחה את וועדת העררים בצורה שאינה עומדת בפני הבקורת והתשובה לכך היא שלילית. מקובל על ביהמ"ש העליון כי בעל דין שזכה בדינו ראוי שיפצו אותו על ההוצאות שנשא בהן, לרבות שכר טרחת עו"ד, ולעניין שכר הטרחה, כשאין בסיס מוצק יותר לקביעת שכר הטרחה, ינחה את ביהמ"ש התעריף המינימלי של לשכת עורכי הדין. לכן, ככל שההנחייה של ביהמ"ש המחוזי מושתתת על ההלכה הנ"ל של ביהמ"ש העליון אין הצדקה לחזור ולהעלותה לדיון לאחר קבלת רשות ערעור. ברם, היו בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי אמירות אגב שאינן חלק מההנחייה ובאשר לאמירות אגב אלה העיר ביהמ"ש העליון את הערותיו. בכך הסתפק, שהרי בעקבות הערות אלה הנחיית ביהמ"ש המחוזי לא תובן שלא כהלכה.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד גב' תמר בורנשטיין למבקש, עו"ד נפתלי גרינברג למשיב. 1.8.89).
רע"א 264/89 - משולם עמית נגד רות וייס - ישועה
*טענת "צורך עצמי" בתביעת פינוי (הבקשה נדחתה).
המשיבה הינה דיירת מוגנת בדירה בת 2 חדרים שהמבקש הוא הבעלים שלה. המבקש הינו קצין בכיר במשטרת ישראל ולרשותו עומדת דירת שירות המושכרת לו ע"י משטרת ישראל להתגורר בה כל עוד הוא משרת במשטרה. בבניין שבו נמצא המושכר מחזיק המבקש דירת מגורים קטנה יותר, שיש לה קיר משותף עם הדירה נשוא הדיון. המבקש הודיע למשיבה כי המושכר דרוש לו לצורך עצמי וכי ברצונו לאחד את שתי הדירות ולגור שם ביחד עם ילדיו, הגרים עמו בעקבות גירושיו. תביעת המבקש בבימ"ש השלום נדחתה מן הטעם "שהצורך בדירה איננו קיים היום, אלא הוא יכול להתעורר בעתיד לכשהתובע יפרוש מהמשטרה, או אולי לכשהתובע יקבל מינוי במקום אחר מחוץ לירושלים שאז תתעורר שאלת הצורך של הילדים בדירה". באשר להווה קבע בימ"ש השלום כי המבקש לא עמד בנטל להראות צורך עצמי עכשווי. ביהמ"ש המחוזי אימץ את פסק דינו של בימ"ש השלום וקבע כי שאלת קיומו של "צורך עצמי" הינה שאלה שבעובדה ואין דרגת הערעור נוהגת להתערב במסקנותיה של הדרגה הראשונה בשאלה זו. בקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב"כ המבקש הצביע על העובדה ששאלת מהותו של "הצורך העצמי" במובן סעיף 131 לחוק הגנת הדייר לא נדונה בביהמ"ש העליון באורח ממצה מאז תחילת שנות ה-50, ובחלוף תקופה כה ארוכה מן הראוי לבחון שאלה זו מחדש. אכן, פרשנות המונח "צורך עצמי" לא נדונה אלא בפסיקה המוקדמת של ביהמ"ש העליון, ואולם אין ביהמ"ש העליון נדרש לשאלות אקדמיות גרידא וגם אם הסוגייה המשפטית מעניינת היא ואף חדשנית, השאלה שעומדת בדיון זה אינה אלא אם ראוי הוא הסכסוך דנא לשמש מצע לבחינת הסוגייה האמורה. יתירה מזו, ההכרעה בשאלה אם הוכיח בעל הבית קיומו של "צורך עצמי" ואם לאו, הינה הכרעה שבעובדה שאין מתערבים בה אלא אם ביהמ"ש נשען על מבחן שגוי. המבקש לא הצביע על מבחן שגוי כלשהו שהינחה את הדרגות הקודמות בהכרעותיהן. הערכאות דלמטה צדקו כאשר העמידו בפניהן מבחן מרכזי, שלפיו הכרחי שהצורך של בעל הבית במושכר יהיה קיים בזמן הגשת התביעה, ואין זה מספיק להצביע על נסיבות המרמזות שצורך זה יוולד בעתיד. הקביעה כי הצורך העצמי של המבקש יקום, אם בכלל, כשיפרוש מן המשטרה, ומכל מקום לכשייאלץ לעזוב את דירת השירות שניתנה לו, קביעה מבוססת היא. בנסיבות האמורות אין לתת רשות לערעור נוסף.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד י. יהלומי למבקש, עו"ד דניאל אלון למשיב. 18.7.89).
רע"א 295/89 - קצין התגמולים נגד שלמה עמיר
*ערעור על החלטה לפי חוק הנכים (הבקשה נדחתה).
אפשר שבעניין זה או אחר הרחיק לכת ביהמ"ש בדרגה הראשונה ושגה בדרך שבה הלך במקרה דנן, אולם על פי ההלכות המנחות שגיאה כזו לכשעצמה עדיין אינה יוצרת עילה למתן רשות ערעור. מתקבל הרושם שביהמ"ש המחוזי מודע לכך שהתערבותו יכולה להיות רק בשאלה משפטית, ושכלל הקביעות הרפואיות העובדתיות תיעשנה ע"י וועדת העררים. אולם תחושתו היתה שבמקרה דנן מסקנת וועדת העררים היתה כל כך מוטעית עד שטעות זו חורגת מטעות עובדתית גרידא ודין ייעשה על ידו אם יתערב. מבלי לנקוט עמדה אם צדק ביהמ"ש בגישתו זו ואם לאו, דין הבקשה לרשות ערעור להדחות שכן אף אם טעה ביהמ"ש אין זו טעות המעוררת עילה ראויה שתצדיק מתן רשות ערעור.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד גב' תמר בורנשטיין למבקש, עו"ד נפתלי גרינברג למשיב. 1.8.89).
בג"צ 592/89 - אסעד רחמן אל קדי ואח' נגד מפקד כוחות צה"ל באיזור יו"ש
*מעצר עפ"י צווים מינהליים (העתירה נדחתה).
שני העותרים נעצרו ל-6 חודשים על פי צווי מעצר מינהליים. הם הגישו ערעורים על מעצרם וערעוריהם נשמעו בפני שופט משפטאי על פי הזכות שהיתה מוקנית להם. הערעורים נדחו ובעתירה לבג"צ טוענים העותרים כי לא היה יסוד לנקוט סנקציה מרחיקה לכת של מעצר מינהלי וכי לא נשקלו או לא נשקלו כראוי אלטרנטיבות פחות חריפות. לטענתם, המסקנה של השופטים המשפטאים בשני המקרים איננה עולה מעל פני הדברים, אלא היא מושתתת בעיקרה על חומר חסוי. לפיכך, טען ב"כ העותרים, ראוי לתת צו על תנאי בנושא כדי שהמעצרים יבוטלו ולחילופין טוענים העותרים כי היה מקום להסתפק בצעד פחות חריף מאשר מעצר מינהלי וכי על בג"צ לעיין בחומר החסוי ולהתרשם אם היה מקום להוצאת הצווים ולאישורם בערעור. העתירה נדחתה.
אין לקבל את הבקשה כי בעתירות בעניין צווי מעצר מינהליים יעיין בג"צ כדבר שבשיגרה בחומר החסוי אם רק נתבקש לעשות ואת ע"י העותרים. הבדיקה העניינית נעשית בפני השופט המשפטאי במסגרת הערעור והוא, במסגרת סמכויותיו ותפקידו, בוחן את החומר הגלוי והחסוי ושוקל את השיקולים הראויים. אין בג"צ מהווה ערכאת הערעור על
החלטות השופט המשפטאי, אלא בוחן הוא את החלטת השופט המשפטאי על פי העקרונות המקובלים על בג"צ. מקום שבג"צ יתרשם כי החלטת השופט אינה ברורה די הצורך. על פניה ולא ניתן לעמוד על שיקוליו ללא עיון בחומר החסוי, יתייחס בג"צ בהבנה לבקשה לעיון בחומר החסוי. מקום שההחלטה אינה מצדיקה זאת לא יתערב בג"צ בחומר זה. בענייננו מבוססות החלטות השופט המשפטאי על חומר שהיה בפניו ודי בחומר הגלוי בצירוף הנמקות השופט כדי לבסס את המסקנה. אמנם מתוכן ההחלטה לא ברור עד כמה שקל השופט, ולפניו מפקד כוחות צה"ל, אלטרנטיבה אחרת למעצר, אך מעיון בטענות שהועלו בפני השופט עולה כי לא האלטרנטיבה האפשרית למעצר היתה נגד עיניו של העותר, אלא טענה שכל החומר המיוחס לעותר הראשון הוא פרי עלילה. טענה זו מופרכת מתוך החומר הגלוי.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, אור. החלטה - השופט לוין. עו"ד טאהא לעותרים, עו"ד גב' נ. ארד למשיב. 28.8.89).
בג"צ 221/89 - א.ד.ש. עבודות עפר בע"מ ואח' נגד עירית חולון ואח'
*דחיית ההצעה הזולה ביותר במכרז (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותרות הגישו הצעה במכרז של העיריה לבניית בית ספר, והצעתן היתה הזולה ביותר ונמוכה בכ-%30 מהאומדן. וועדת המכרזים ביקשה חוות דעת משלשה מהנדסים ואלה עוררו ספק ביכולתן של העותרות לבצע את העבודה במחיר שהציעו. כיוון שכך זכתה במכרז המשיבה השניה שהצעתה היתה נמוכה ב-%20 מהאומדן. העתירה נדחתה. אילו כל העובדות התמצו באמור לעיל כי אז אפשר שהיה מקום לטענת ב"כ העותרות כי הפער של %10 בין שתי ההצעות לא הצדיק את מסירת העבודה למשיבה השניה. דא עקא, כי בנוסף להפרש הניכר שבין הצעת העותרות והאומדן, קיים גם הבדל בפרישת המחירים. עובדה זו חיזקה בלב המשיבה את החשש כי העותרות עלולות שלא להשלים את המבנה בשלבו השני, ולהפסיק את העבודה לאחר ביצוע השלבים שביחס אליהם נקבו במחירים גבוהים במיוחד. אין להתערב בשיקול דעתה של המשיבה, וכבר נאמר כי זולות ההצעה, היא אמנם שיקול נכבד ביותר, אולם אין היא בהכרח הגורם שתמיד מכריע את הכף.
(בפני השופטים: גולדברג, אור, מצא. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד א. מאיר לעותרים, עו"ד צ. טויסטר לעיריה. 17.8.89).
בג"צ 209/89 - יעקב אלימלך הורוביץ נגד חיה רבקה בורנשטיין (הורוביץ)
*הוצאת ילדים מהארץ בניגוד לפס"ד ולצו עיכוב יציאה (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
המשיבה והעותר התגרשו ביום 21.7.83 ובהסכם הגירושין שנערך ביניהם נקבע כי ילדי בני הזוג יישארו במשמרתה של המשיבה עד הגיעם לגיל 18. לעותר הוענקו זכויות ביקור אצל ילדיו. נקבע בהסכם כי אסור יהיה להוציא את הילדים מן הארץ ללא הסכמת שני בני הזוג, וכי להבטחת הוראות סעיף זה רשאי יהיה כל אחד מבני הזוג לבקש צו לעיכוב הוצאת הילדים מן הארץ. העותר אכן עשה כן וחידש את תוקפו של הצו מדי שנה ע"י ביה"ד הרבני. המשיבה נישאה מחדש ובעלה פנה לפני כשנה לעותר וביקש הסכמתו לכך שיצא לארה"ב עם הילדים כדי להתרחק מנושיו. העותר סירב לכך. בעוד צו העיכוב האחרון בתקפו, עזבו המשיבה יחד עם בעלה ושלשת הילדים את הארץ ובכך פעלה המשיבה בניגוד להסכם הגירושין ולצו עיכוב היציאה מן הארץ. בעקבות הצו על תנאי הגישה המשיבה לבג"צ בקשה לדחיית העתירה מן הטעם כי טובת הילדים מחייבת מגוריהם בארה"ב עם אמם. נטען כי בארץ הגיעה המשפחה לפת לחם והנסיעה לארה"ב חיונית לקיומם. העתירה נתקבלה.
המעשה של המשיבה שהוציאה את בנותיה מן הארץ הוא בגדר מעשה אסור. העברת הילדים לארה"ב ללא הסכמת האב עולה כדי שלילת הזכויות של העותר. הוצאת הילדים
נעשתה ללא הסכמת האב ואם סברה המשיבה שסירובו של העותר אינו כדין יכולה היתה לפנות בעניין זה לערכאות אך היא לא עשתה כן. לפיכך הוחלט להורות למשיבה להחזיר את הילדים לישראל.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, ש. לוין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד א. אליגון לעותר, אין הופעה למשיבה. 13.8.89).
בג"צ 66/89 - הליגה לזכויות האדם והאזרח בישראל נגד שר הבטחון
*שימוש בכדורי פלסטיק ע"י הצבא (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
עניינה של העתירה, השימוש בכדורי פלסטיק ע"י כוחות צה"ל הפועלים באיזור יו"ש וחבל עזה. השימוש בכדורי פלסטיק הוסדר על פי הוראות מבצעיות מפורשות ומפורטות. הוראות אלו הן חסויות מטעמי בטחון, והוצאה על כך תעודת חסיון של שר הבטחון. ב"כ המדינה הציע כי ביהמ"ש בלבד יעיין בהוראות החסויות אך לא באה לכך הסכמה של ב"כ העותרת וממילא לא ראה בג"צ מקום להיענות להצעה. העתירה נדחתה.
השאלה היא אם ניתן לגלות אי חוקיות במדיניות ובגישה כפי שתוארו בתצהירים מטעם המשיב. אין בפני בג"צ נתונים המצביעים על אי חוקיות כאמור. הועלו טענות כוללניות המנותקות מן התיאור של הנסיבות הקונקרטיות, ועל יסוד הדיון הזה אין מקום להתערבותו של בג"צ. חוקיות שימוש בכלי יריה צריך להיבחן לפי הנסיבות הקונקרטיות של הזמן והמקום והתנאים המבצעיים והבטיחותיים. בחומר שהוגש אין נתונים המצביעים על מתן הוראות בלתי חוקיות כביכול.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, מצא. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב' פליציה לנגד לעותרת, עו"ד גב' נילי ארד למשיב. 3.8.89).
רע"פ 96/89 - נביל תונסי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בעבירות תעבורה
(בקשה לרשות ערעור על עונשים בעבירות תעבורה - הרשות ניתנה באשר לנושא אחרבלבד).
המבקש הורשע בעבירה של נהיגה בתקופת פסילה. בהתחשב לחומרה בשורה ארוכה של הרשעות קודמות, גזר עליו בימ"ש השלום שורה של עונשים ובכללם פסילה לתקופה של 15 שנים; מאסר על תנאי לתקופה של 4 שנים באם ינהג תוך 3 שנים כשהוא במצב של פסילה; הפעלת מאסר על תנאי של 3 שנים שנפסק במרץ 1988. המבקש ערער לביהמ"ש המחוזי כשערעורו מבוסס כל כולו על נימוקים אישיים. ביהמ"ש המחוזי מצא שעל רקע עברו של המבקש אין הצדקה להתערב בעונש, אך מצא כי בגזר הדין של בימ"ש השלום נפלו שתי טעויות הדורשות תיקון: הטעות האחת היא שבימ"ש השלום גזר מאסר על תנאי של 4 שנים בעוד שהעונש המירבי הקבוע בחוק הוא 3 שנים; הטעות השנייה היתה בכך שנגזר עונש מאסר שהוא כולו על תנאי. את שתי הטעויות האלה תיקן ביהמ"ש המחוזי בכך שהעמיד את המאסר על תנאי על שנתיים ופסק שמתוכו מאסר של חודש ימים יהא לריצוי בפועל חופף ל-3 שנות המאסר שהופעלו. המבקש הגיש בקשה לרשות ערעור על חומרת העונש והעלה נימוקים של נסיבות אישיות קשות. זה כשלעצמו איננו מצדיק רשות ערעור, אלא שב"כ המדינה הפנה תשומת לב לכך שגם בפסה"ד של ביהמ"ש המחוזי נפלה טעות הדורשת תיקון. הטעות היא בכך שבהיעדר ערעור מצד המדינה לא היתה סמכות לביהמ"ש המחוזי להטיל מאסר בפועל ולפיכך מן הדין לבטל את כל עונש המאסר שנפסק ע"י ביהמ"ש המחוזי לרבות תקופת המאסר בפועל. את זאת אין אפשרות לעשות במסגרת הבקשה לרשות ערעור, ולכן ניתנה רשות ערעור לצורך נקודה זו בלבד.
(בפני: השופט מלץ. המבקש לעצמו, עו"ד שדמי למשיבה. 31.8.89).