תקציר סביר כרך ל"ג חוברת 25

ע.א. 122/87 - שיכון ופיתוח לישראל בע"מ נגד בניני מ.י. גינדי... בע"מ

*החזרת דמי הסכמה ששולמו למינהל ע"י קונה זכויות בנכסים, כאשר המוכר היה צריך לשלמם(הערעור נדחה).

א. על פי "הסכם פיתוח" שנכרת בין המערערת לבין המינהל, התחייבה המערערת לפתח ולהכשיר לבנייה מגרש באור יהודה שהמינהל העמיד לרשותה ולהקים על המגרש מבנים שתוכננו להכיל 46 דירות מגורים. בגמר מילוי התחייבויותיה של המערערת היתה היא זכאית להירשם כחוכרת לתקופה ארוכה של המגרש. המערערת ביצעה את עבודות הפיתוח והקימה את שלדי המבנים ואז התקשרה בחוזה עם המשיבה שעל פיו מכרה למשיבה את מלואזכויותיה לפי הסכם הפיתוח. המשיבה התחייבה להשלים במקום המערערת את עבודות הבנייה שזו קיבלה על עצמה בהסכם הפיתוח. המערערת לא ביקשה את הסכמת המינהל ואולם אחרי שהמשיבה השלימה בניית 23 דירות והתקשרה בחוזי מכר עם רוכשים ביחס לדירות אלו, הפנתה המערערת את המשיבה למינהל בבקשה לרשום את המשיבה כחוכרת ביחסלכל 46 הדירות. המינהל היתנה את רישום החכירה בתשלום דמי הסכמה. המערערת חלקה על צדקת דרישתו של המינהל. המחלוקת בין המערערת והמינהל נמשכה חודשים אחדים, והמשיבה דרשה מן המערערת לשלם למינהל את דמי ההסכמה שכן עיכוב רישום זכות החכירה הכביד על עסקיה. משנוכחה המשיבה שהמערערת מסרבת לשלם דמי הסכמה יצאו מנהלה ועורך דינה של המשיבה למשרדי המינהל ובעקבות דין ודברים עם כמה מבכירי הפקידים שם קיבלו לידיהם, בין היתר, שובר על שם המערערת לתשלום דמי הסכמה. בו ביום שילמה המשיבה למינהל את דמי ההסכמה. המשיבה הגישה נגד המערערת תביעה להחזרת דמי ההסכמה ששילמה למינהל והתבססה על החוזה שבין הצדדים הקובע במפורש כי"אם יחולו דמי הסכמה למינהל... יחול התשלום על החברה (המערערת) ויסולק על ידה",וכן התבססה על סעיף 25 לחוק המכר התשכ"ח הקובע כי "הוציא צד אחד הוצאות החלות על הצד השני, זכאי הוא להחזרתן...".
ב. הגנת המערערת היתה בשני מישורים : המישור האחד - כי עוד בטרם שילמה המשיבה למינהל את דמי ההסכמה חזר בו המינהל מדרישתו לתשלומם וויתר עליהם וכי עובדה זו היתה ידועה למשיבה. במישור השני טענה המערערת כי על פי תנאיו של הסכם הפיתוח ולפי מהות עיסקתה עם המשיבה לא היה יסוד לחייבה בדמי הסכמה, ודרישת המינהל לא נבעה אלא מן ההצגה המסולפת בדבר אופי העיסקה שנמסרה למינהל ע"י עורך דינה של המשיבה. ביהמ"ש המחוזי דחה טענות אלה וחייב את המערערת בתשלום סכום דמי ההסכמה למשיבה. הערעור נדחה.
ג. טענת המערערת שהמינהל חזר בו מדרישתו לדמי הסכמה, נתבססה בעיקרו על עדותו של סגן מנהל מחוז תל אביב של המינהל, מר קופילוביץ. ביהמ"ש המחוזי לא קיבל עדותזו שלא עלתה בקנה אחד עם עדותם של הפקידים הבכירים שטיפלו בנושא וכן עם עדותו של עורך דינה של המשיבה. השופט העדיף את גירסת עדי המשיבה על פני גירסתו של קופילוביץ ובקשר לכך טען ב"כ המערערת כי משהישהה ביהמ"ש את מתן פסק דינו במשך כשלש שנים תמימות, שוב אין לקבל בלא הרהור את הערכתו ביחס למהימנות העדים. אילוממצאי ביהמ"ש אמנם היו מבוססים בעיקר על ההתרשמות מדברי העדים, אפשר שבנסיבות כאלה היה חל הכלל כי ערכאת הערעור יכולה להתערב בממצאים שקבע ביהמ"ש על יסוד התרשמותו מנאמנות העדים שהתייצבו לפניו. ברם, דחיית טענת המערערת כאילו חזר בו המינהל מדרישתו לדמי הסכמה לא נתבססה רק, ואף לא בעיקר, על העדפת גירסת עדי המשיבה על פני גירסת קופילוביץ, אלא על בחינת כלל העדויות והראיות שבכתב ביחס לטיבו ולמהותו של "הויתור" הנטען. מכל המסמכים עולה כי המינהל לא ויתר על תשלוםדמי הסכמה.
ד. באשר לטענה כי מעיקרה לא היתה העיסקה טעונה תשלום דמי הסכמה וכי דרישת דמי ההסכמה נבעה מההצגה המסולפת של מהות העיסקה ע"י עורך דינה של המשיבה - טענת
המערערת הינה כי במהותה התייחסה עיסקתה עם המשיבה למכירת דירות ולא להסבת זכויות, ואולם ביהמ"ש המחוזי קבע כי החוזה שבין המערערת והמשיבה עניינו לא היה במכירת דירות גרידא, אלא בהסבת כלל הזכויות שהסכם הפיתוח עמד להניב למערערת, ועיסקה כזאת נאסרה על המערערת בתנאי הסכם הפיתוח. חסד עשה המינהל עם המערערת שנאות להסתפק בתשלום דמי הסכמה כדי להכשיר בדיעבד את העיסקה. ממילא אין להטיל את ה"אשם" לחיובה של המערערת בדמי הסכמה על פרקליטה של המשיבה.
ה. תביעת המשיבה התבססה על הוראת סעיף 25 לחוק המכר כאמור. צדק ביהמ"ש המחוזי שגם דמי הסכמה שתשלומם נדרש ע"י המינהל כתנאי למימוש העיסקה הינם בגדר "הוצאות"כמשמעותן בסעיף 25 הנ"ל. פרשנות זו מתיישבת עם משמעותה בלשון הבריות של המלה "הוצאות" בהקשר הענייני של התקשרות חוזית, ועולה בקנה אחד עם מטרתו החקיקתית שלהסעיף, להקנות זכות לשיפוי, בין צדדים לחוזה, בגין הוצאות מכל סוג שהוא, ששולמוע"י צד אחד בעוד שהחבות לתשלומן חלה על זולתו.
ו. באשר ליסודות העילה ונטל הראיה בחיוב מעין זה - סעיף 25 הנ"ל הינו בבחינת "הוראה מיוחדת", כמשמעה בסעיף 6(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט התשל"ט, ועל רקע זה נחלקו הצדדים בשאלה אם על התובע החזרת הוצאות לפי סעיף 25 הנ"ל, בדומה לתביעת השבה לפי סעיף 4 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, מוטלת חובה להוכיח שלנתבע לא היתה "סיבה סבירה להתנגד לפרעון החוב". שאלת קיומה של זיקה אפשרית בין שני הסעיפים הללו טרם נדונה והכרעתה איננה קלה ופשוטה. ברם, השאלה אינה טעונה הכרעהבענייננו ונותן להניחה בצריך עיון. מן הראיות נתבקשה המסקנה שחבותה של המערערת בתשלום דמי הסכמה היתה חבות ממשית ומכאן שלנתבעת (המערערת) לא היתה "סיבה סבירהלהתנגד לפרעון החוב". נמצא כי המשיבה הוכיחה את תביעתה.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, מצא. החלטה - השופט מצא. עו"ד יהושע באום למערערת, עו"ד יגאל זילברברג למשיבה. 21.8.89).

רע"פ 97/89 - אברהם קזס נגד מדינת ישראל

*הפעלת מאסר על תנאי(הבקשה נדחתה).

א. ביום 26.7.86 הורשע המבקש בבימ"ש השלום בתל אביב ונדון, בין היתר, למאסר על תנאי של שנתיים לתקופה של שלש שנים. ביום 10.5.87 הורשע המבקש בבימ"ש השלום בחדרה בגין משיכה ללא כיסוי של שני שיקים, לתאריכים 14.10.86 ו-15.10.86, וביהמ"ש סבר כי השיקים נמשכו במועד מוקדם יותר. ביהמ"ש גזר למבקש 3,000 ש"ח קנסוהאריך את המאסר על תנאי הנ"ל לפי סעיף 56(א) לחוק העונשין. ביום 11.4.89 הורשעהמבקש בשלישית בגין עבירה של משיכת שיק ללא כיסוי כאשר מדובר בשיק שנמשך בספטמבר 1986 לפרעון ביום 21.11.86. בהתחשב בכך כי העונשים הקודמים שנגזרו על המבקש לא מנעו ממנו מלחזור על מעשיו, גזר עליו ביהמ"ש מאסר בפועל לתקופה של שנה, ובנוסף לכך, ו"בכדי להרתיע עבריינים אחרים מאותו סוג" הפעיל ביהמ"ש את המאסר על תנאי של שנתיים שנגזר בבימ"ש השלום בתל אביב ואשר הוארך לאחר מכן. נקבע כי המאסר בפועל והמאסר על תנאי שהופעל יהיו חופפים. על גזר דין זה -ערעור המבקש לביהמ"ש המחוזי, בטענה כי ביהמ"ש לא היה רשאי להפעיל את המאסר על תנאי מכיוון שזה כבר הוארך, דבר ש"מרוקן מתוכן את התנאי הראשון". ביהמ"ש המחוזי דחה את הטענה בקבעו שלא רק שביהמ"ש רשאי היה להפעיל את המאסר על תנאי, אלא חייב היהלעשות כך. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. בטעוניו בבקשה שינה הסניגור חזית והשתית את הבקשה על טענה חדשה שלא נטענה קודם לכן, היינו כי שלשת השיקים הנ"ל שנמשכו ע"י המבקש ללא כיסוי, נמשכו באותה תקופה (אולי אפילו באותו יום, מסקנה שלטענת הסניגור ניתן להסיק מחומר הראיות)
ולפיכך יש לראות את העבירות כ"כשלון אחד" לצורך סעיף 56(ב) לחוק העונשין השולל אפשרות ההארכה של מע"ת במקרה שהורשע הנאשם פעם שנייה בעבירה נוספת. לטענת הסניגור אין מניחה את הדעת תוצאה בה נענש נאשם בענישה מוחמרת בשל "צירוף מקרים בירוקרטי של מערכת התביעה הכללית" המתבטא בפיצול עבירה אחת למספר כתבי אישום, המחייב הפעלת מאסר על תנאי בתיק השני כאשר תקופת התנאי הוארכה בתיק הראשון. טענה זו יש לדחות.
ג. סעיף 56 (א) לחוק העונשין המעניק לביהמ"ש סמכות להאריך או לחדש תקופת מאסר על תנאי במקום להפעילו קובע כי "ביהמ"ש שהרשיע נאשם בשל עבירה נוספת ולא הטיל עליו בשל אותה עבירה עונש מאסר רשאי... לצוות... על הארכת תקופת התנאי...". עולה בבירור כי תנאי הכרחי לשימוש בסמכות להאריך תקופת מאסר על תנאי במקום להפעילו הוא שלא הוטל על הנאשם בשל העבירה הנוספת עונש מאסר. לא כך הדבר בענייננו כאשר נגזר על המבקש בתיק השלישי מאסר בפועל של שנה אחת. על כן לא היתה לביהמ"ש סמכות להאריך את תקופת התנאי, אלא עליו היה להפעיל את המאסר על פי סעיף 55 לחוק העונשין. אין לאמר כי שופט השלום הטיל את עונש המאסר בפועל משום שסבר שהוא חייב להפעיל את המאסר על תנאי. למקרא גזר הדין עולה ברורות כי השופט היה סבור כי העבירה כשלעצמה מצדיקה עונש מאסר בפועל ומכאן שלא נתקיים התנאי הראשון הדרוש להארכת המאסר על תנאי כפי שקבוע בסעיף 56(א) לחוק העונשין.
ד. כל טיעונו המשפטי של הסניגור מבוסס על נתונים עובדתיים שאין להם בסיס ואשר לא הובאו בפני הערכאות הקודמות. הסניגור רואה בשלשת השיקים "כשלון אחד" והוא מבקש ללמוד זאת מהעובדה שהם נושאים מספרים סידוריים עוקבים. זוהי טענה עובדתית לא מבוססת. אמנם נכון ששנים מן השיקים נמשכו בסמוך זה לזה לפקודת אותו נפרע, ומסיבה זו נראה לביהמ"ש, בהסכמת התביעה, כמעשה אחד, ואולם שונה המצב לגבי השיק השלישי נשוא הבקשה כאן. על פני הדברים זהו שיק שנמשך בתאריך שונה ולנפרע שונה. אם רצה המבקש כי ביהמ"ש יראה גם בשיק זה חלק מאותו "כשלון אחד" חייב היה להניח תשתית ראייתית לכך וזאת לא עשה. מאחר שכך אין לראות בהרשעתו "הרשעה ראשונה" כאמור בסעיף 56(ב) לחוק וממילא אין לטעונו המשפטי על מה שיסמוך.

(בפני: השופט מלץ. עו"ד א. פלדמן למבקש, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 23.8.89).

ע.א. 14/87 - חברת בית הירשנברג בע"מ נגד ה.ג. פולק בע"מ

*תביעת פינוי נגד חברת מעטים שהפכה לחברה ציבורית(הערעור נדחה).

א. המערערת השכירה למשיבה בשנת 1955 מושכר בדיירות מוגנת. המשיבה ניהלה במושכר מפעל של ייצור ציוד רפואי. המשיבה נוסדה כחברה פרטית לפי פקודת החברות והיתה בגדר "חברת מעטים" כמשמעות ביטוי זה בסעיף 120 לחוק הגנת הדייר. בשנת 1982 הפכה המשיבה מחברה פרטית לחברה ציבורית והציעה מניותיה לציבור. בסעיף 6 לחוזה השכירות נקבע כי "השוכר מתחייב לא להעביר את החוזה הזה או איזה זכות הנובעת ממנו לאחר...". בסעיף 19 נקבע כי "כל אחת מהתחייבויות חוזה זה תיחשב כהתחייבות יסודית ובמקרה של הפרת אחת מהן, הזכות בידי המשכיר לדרוש את פינוי המושכר...". סעיף 131(2) לחוק הגנת הדייר קובע עילת פינוי כאשר "...הדייר לא קיים תנאי מתנאי השכירות אשר אי קיומו מעניק לבעל הבית לפי תנאי השכירות את הזכות לתבוע פינוי". המערערת תבעה את פינויה של המשיבה מהמושכר מן הטעם שהמשיבה הפרה את חוזה השכירות בכך שעם הפיכתה לחברה ציבורית כמוה כמי שהעבירה את השימוש במושכר לאחר. המערערת הוסיפה וטענה כי המשיבה חדלה למעשה להתקיים עם הפיכתה לחברה ציבורית וכי זו האחרונה לא רכשה מעולם מעמד של דייר מוגן במושכר, וממילא
אין עומדת לה הגנת החוק. בימ"ש השלום דחה את התביעה באמרו כי "ברור... כי בהפיכת חברת מעטים לחברה ציבורית, או חברה פרטית לחברה ציבורית, אין משום העברה לאחר, ודי בכך כדי לקבוע שאין בכך משום עילת פינוי".
ב. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורה של המערערת ברוב, דעות. נימוקי הרוב נשענו על דיני התאגידים ועל חוק הגנת הדייר. לעניין דיני התאגידים קבע ביהמ"ש כי מסעיף 41(א) לפקודת החברות עולה כי הפיכתה של חברה מחברה פרטית לחברה ציבורית אינה מחייבת הגשת תזכיר או תקנות חדשות ואין מדובר בהתהוות חברה חדשה. מכאן שאין יסוד לטענת המערערת כי "הפיכת" חברה פרטית לחברה ציבורית כמוה כ"התהוות" תאגיד חדש. אשר לדיני הגנת הדייר קבעו שופטי הרוב כי אכן, במקרה שבעל בית השכיר נכס לחברת מעטים, כמשמעותה בסעיף 76 לפקודת מס הכנסה, והשליטה בחברה הוקנתה או הועברה לאחר, זכאי בעל הבית לקבל מהחברה השוכרת חלק יחסי בדמי מפתח כאמור בסעיף 120 לחוק הגנת הדייר. אולם שאלת תחולתו של סעיף 120 לא התעוררה במשפט כי התביעה לא היתה לדמי מפתח בגין העברת השליטה בחברה אלא תביעת פינוי. מסעיף 120 למד ביהמ"ש כי בהעברת השליטה בחברה פרטית קיימת זכות לדמי מפתח, ומכלל הן אתה שומע לאו, היינו כי אין לבעל הבית כל פתחון פה נגד התאגיד, דיירו, פרט לאפשרות לתבוע חלק מדמי המפתח. מלכתחילה יכולה היתה המערערת שלא להשכיר את נכסה לחברה בע"מ מתוך השיקול שיתכן שיחולו שינויים בחברה השוכרת שלא יהיו לרוחה, אך משעה שהתאגיד נעשה דייר מוגן בהסכמת בעל הבית, שוב אין שומעים לבעל הבית הטוען נגד התאגיד כי השינויים שנעשו בו הם בבחינת העברת המושכר לאחר, או טענות אחרות שתכליתן לפגוע בזכותו של התאגיד להמשיך ולהחזיק במושכר, רק משום שנעשו שינויים במסמכי התאגיד או בבעלי המניות של התאגיד.
ג. שופט המיעוט בביהמ"ש המחוזי הסכים כי החברה הציבורית מהווה המשך לאישיותה המשפטית של החברה הקודמת, אלא שלדידו ההכרעה אינה צריכה להיעשות לפי העקרונות שמתווים דיני התאגידים, אלא על פי הפרשנות הנכונה וההולמת שיש לתת לחוזה השכירות שבין הצדדים ולתנאיו, וכל אלה באספקלריה של הוראות חוק הגנת הדייר. שופט המיעוט סבר כי כתוצאה ממעשיה של המשיבה חל שינוי ביחסי השכירות, שינוי ההופך את המשיבה ל"אחרת" מבחינת האינטרסים של המערערת, ואם חל שינוי כזה כי אז הפרה המשיבה את תנאי השכירות כי היתה העברה ל"אחר" בניגוד לחוזה. שופט המיעוט התייחס לתוצאות הכלכליות שבמעשי המשיבה, שכן ע"י הפיכתה לחברה ציבורית שוב לא תהיה המערערת זכאית אי פעם לאותן טובות הנאה הנזכרות בסעיף 120 לחוק הגנת הדייר. כן סבר כי קיים הבדל נוסף בין חברת מעטים לבין חברה ציבורית, באשר בחברת מעטים קיים סיכוי קלוש שהחברה תחזיר, מסיבה זו או אחרת, את החזקה במושכר לבעל הבית, מה שאין כן בחברה ציבורית. בערעורה סומכת המערערת על טעמיו של שופט המיעוט ומבקשת על סמך טעמים אלה לקבל את הערעור. הערעור נדחה.
ד. באשר לנימוקים שעניינם זכותו של בעל הבית לדמי מפתח בעת חילופי שליטה בתאגיד ובסיכוייו להחזיר לעצמו בעתיד את החזקה בנכס - טעמים אלו הכרוכים בפרשנותו של הביטוי "העברה לאחר" המופיע בחוזה, יש לבחון לאור אומר דעתם של הצדדים לחוזה ונסיבות העניין ובאספקלריה של דיני הגנת הדייר. על כן, גם אם על פי דיני התאגידים אין בהפיכתה של חברה פרטית לחברה ציבורית משום שינוי הפוגע ברצף חייה של האישיות המשפטית של התאגיד, אין בכך כדי למצות את התשובה לעניין שבפנינו, כי העניין הוא דיספוזיטיבי ויש לבחון מה היתה כוונת בעלי הדין בהתקשרותם. אשר לנימוק הראשון של הפסד דמי מפתח בעת חילופי שליטה בתאגיד לפי סעיף 120 לחוק הגנת הדייר - ההוראה הכלולה בסעיף 120 נחקקה כשלש שנים לאחר מועד כריתתו של החוזה דנן. להוראה זו לא היתה הוראה דומה בחקיקה הקודמת. משמע כי אין
המערערת יכולה לטעון כי בבואה לקבוע את תנאי החוזה היתה לה צפיה לקבל דמי מפתח במידה ויהיו חילופי שליטה בחברה המשיבה. נהפוך הוא, המערערת חישבה כדאיות העיסקה ביודעה, כי, נכון ליום כריתת החוזה, לא תהיה לה אף פעם זכות לקבל דמי מפתח במקרה כזה. סעיף 120 יש בו משום הטבה עם המערערת, מעבר לציפיותיה החוזיות בעת הכריתה של החוזה.
ה. ברם, אף אם יוצאים מתוך הנחה כי הוראת סעיף 120 הנ"ל נכללה בגדר ציפיות הצדדים לחוזה השכירות, לא היה מקום לקבל טענת המערערת. המשיבה מחזיקה במושכר יותר מ-30 שנה, ולא נטען כי נתחלפה בה השליטה ולו פעם אחת. אף לא נאמר כי הפיכתה לחברה ציבורית נועדה לאפשר החלפת השליטה תוך התחמקות מתשלום דמי מפתח. סעד של דמי מפתח גם לא נתבקש, וממילא אין באי תשלום דמי מפתח כשלעצמו, כמתחייב על פי סעיף 120 הנ"ל, כדי להקנות עילת פינוי. כל הפגיעה באינטרס המערערת הינה פגיעה בציפיה בעלמא, שעד עתה לא נתממשה וספק אם היתה מתממשת בעתיד. פגיעה כזו אין בה כדי להפוך את החברה הדיירת ל"אחר" מבחינת תנאי החוזה, זאת אף אם תתקבל טענת המערערת כי לא היתה צריכה לצפות בשנת 1955 אפשרות הפיכתה של המשיבה לחברה ציבורית הנסחרת בבורסה.
ו. המחוקק נזקק לעניין חילופי השליטה בחברת מעטים וקבע כי במקרה כזה יהיה בעל הבית זכאי לדמי מפתח בשיעור מסויים. יש בכך ללמד על שניים אלה : ראשית, כל שינויבמבנה החברה או במעמדה שאינו כרוך בחילופי שליטה, אינו מקנה זכות לדמי מפתח שנית, כשם שחילופי השליטה מקנים אך סעד ממוני ואינם מקימים עילת פינוי, קל וחומר שינוי אחר, אשר לא נקבעה לו נפקא מינה מבחינת מערכת דיני הגנת הדייר, שאף בו אין כדי להקים עילת פינוי. המחוקק היה ער לאפשרות של הפיכתה של חברה פרטית לחברה ציבורית ואם בחר להצטמצם לנושא של העברת שליטה בחברת מעטים ולא הסדיר נושאים אחרים, בקשר לשינויים אחרים, משמע שביקש שלא להקנות להם משמעות לעניין עילת הפינוי. הצדדים לחוזה רשאים כמובן לקבוע בחוזה שביניהם כי שינוי במבנה או במעמדו של הדייר-התאגיד ישמש עילה לפינויו של הדייר, אולם משלא עשו כן אין להם להלין אלא על עצמם.
ז. אשר לטעמו השני של שופט המיעוט כי כאשר מדובר בחברת מעטים קיים סיכוי שבעל הבית יקבל לידיו בחזרה את החזקה בנכס מה שאין כן בחברה ציבורית - לעניין זה למדהשופט היקש מן המעבר משוכר פרטי לגוף מואגד האסור, אן אין לאמץ גישה זו. מובן,כי לתאגיד יש מאפיין של המשכיות, שאינו מתקיים תמיד באותה מידה בבשר ודם. מסיבהזו לא הרי השכרה לאדם פרטי כהרי השכרה לתאגיד, והשקפה זו מצאה ביטוי בסעיף 96 לחוק הגנת הדייר, הרואה בסירובו של בעל הבית לקבל תאגיד, המוצע כדייר, משום סירוב סביר. מסיבה זו אף ראה, ביהמ"ש, בין השאר, בהעברת השכירות מאדם פרטי לחברה שבשליטתו הפרת תנאי השכירות האוסר מסירה ל"אחר". אולם משהושכר הנכס לתאגיד מלכתחילה, מתקיים בו מאפיין ההמשכיות בין אם התאגיד הוא חברה פרטית, ובין אם הוא חברה ציבורית.
ח. פסק הדין ניתן מפי הנשיא שמגר. השופטים מלץ וגולדברג הסכימו עם התוצאה האמורה מן הטעם שהחוזה הנדון כאן נכרת עוד בשנת 1955, דהיינו בטרם חוקק סעיף 120 לחוק הגנת הדייר. מאחר שכך, אין המערערת יכולה לטעון כי בעת כריתת החוזה היו לה ציפיות לקבלת דמי מפתח במקרה של חילופי שליטה בחברה המשיבה.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. הוסיף השופט מלץ. עו"ד א. ולדמן למערער, עוה"ד שאול ברגרזון ודניאל פדר למשיבה. 21.8.89).

ע.א. 524/87 - היועץ המשפטי לממשלה נגד צביה ביהם

*צו ירושה לטובת אשה לאחר שנפסק ע"י בי"ד רבני כי אלמלא פטירת הגבר היתה האשה זקוקה לגט(הערעור נדחה).

א. המנוח חיים ביהם והמשיבה נישאו בשנת 1974, בנישואין שניים, ונתגרשו בשנת 1983. המנוח נפטר בשנת 1985. לטענת האשה שבו מיד לאחר הגירושין לחיים בצוותא כבני זוג עד פטירתו של המנוח. ימים מספר לפני פטירת המנוח נסעה המשיבה לאיטליה, לדבריה בהסכמת המנוח, כדי להשתלם שם במשך כחודש ימים בלשון האיטלקית ובמועד הפטירה שהתה המשיבה באיטליה. ביהמ"ש המחוזי הכריז על המשיבה כיורשת של המנוח לפי סעיף 11 לחוק הירושה התשכ"ה וטענת המערער היא כי לא היה מקום להכריז על המשיבה כיורשת מאחר ולא הוכח שבני הזוג שבו לחיים בצוותא. לטענת המערער אף יש בידיו ראיות כי המנוח והמשיבה לא חיו בצוותא. ראיות אלו לא הובאו בפני ביהמ"ש וגם לא נתבקשה קבלתם בשלב הערעור. המערער מבקש החזרת הדיון לביהמ"ש המחוזי כדי שהמשיבה תדרש להוכיח תביעתה מעיקרה בפני ביהמ"ש המחוזי. הערעור נדחה.
ב. ביהמ"ש המחוזי לא שמע ראיות בעניין חזרתה של המשיבה לחיים בצוותא עם המנוח, אלא תמך מסקנותיו בעניין זה על הכרעת ביה"ד הרבני. ביה"ד הרבני הצהיר, על יסוד העדויות שנשמעו, כי בני הזוג שבו לחיים משותפים. ביה"ד סמך הן על דברי המשיבה והן על דברי מספר עדים, ביניהם שכנים שגרו באותו בית בו נמצאת דירת המשיבה, ושבה גרו המשיבה והמנוח ער לפטירתו. ביה"ד הרבני האיזורי בתל אביב אימץ עדויות אלה לצורך הכרעתו. לעניין מעמדה של המשיבה קבע ביה"ד הרבני כי יש לראותה כמי שלא היתה נשואה אך גם לא גרושה. האשה לא היתה זכאית "לזכויותיה של אשה נשואה. אולם, מאידך, לא היתה יכולה להנשא לאחר, ללא קבלת גט נוסף". לפי קביעת ביה"ד אין המשיבה יורשת לפי דין תורה.
ג. ביהמ"ש המחוזי לא שמע ראיות אלא הסתמך על הקביעות הנ"ל של ביה"ד הרבני ודן רק בבעייה המשפטית שנתעוררה והיא שאלת מעמדה המשפטי של המשיבה לפי חוק הירושה. בקשר לכך נתבקשו סיכומים בכתב ובאת הכח של המערער לא התנגדה למהלך הדיוני המתואר ולא ביקשה להביא ראיות. אכן, מוטב היה שביהמ"ש המחוזי היה שומע בעצמו ראיות בעניין מגוריהם ויחסיהם של המנוח והמשיבה אחרי הגירושין, ולאור הראיות יכול היה ביהמ"ש לקבוע אם נתקיימו הנסיבות בהן דן סעיף 55 לחוק הירושה, או שמא אכן חל סעיף 11 שבו. אולם, משהתמקד הדיון, ללא התנגדות, במחלוקת סביב מעמדה המשפטית של המשיבה לפי הדין האישי, אין לסובב עתה את הגלגל אחורה ולהחזיר את התיק לביהמ"ש לשם הבאת ראיות, אשר המערער טוען כי הן נמצאות בידיו ואשר לא הביא אותן לביה"ד הרבני שאליו הוזמן, ואף לא ביקש להביאן בפני ביהמ"ש המחווי. מבלי לנקוט עמדה בשאלה אם ביהמ"ש העליון היה מתיר הבאת ראיות בערעור, הרי גם לא נתבקשה הבאת ראיות במסגרת ההוראות של תקנת 415 לתקנות סדר הדין האזרחי.
ד. אשר לשאלה המשפטית בדבר הגדרת מעמדה של המשיבה - עניין זכויותיה כיורשת נקבעות לפי הוראות חוק הירושה, והמסקנה לפיה לא היתה המשיבה זוכה לחלקה בעזבון אילו תבעה כיורשת לפי דין תורה, אינה חורצת את גורל המחלוקת שבפנינו. אין בהכרח זהות בין הזכויות המוקנות לפי דין תורה לבין אלו המוקנות לפי חוק הירושה, וביהמ"ש המחוזי מכריע בעניין זכויותיו של יורש לפי חוק הירושה.
ה. נותרת השאלה אם היה מקום להחיל כאן את הוראות סעיף 55 לחוק הירושה או שמא אלו של סעיף 11 שבו. לעניין זה צדק ביהמ"ש המחוזי כי היה מקום לקבוע את זכויות המשיבה כאילו היתה נשואה למנוח. מאחר והיתה זקוקה לגט פיטורין, ממילא רואים אותה כנשואה לצורך הסוגייה שבפנינו וכן לצורך רישומה במרשם וזכויותיה נקבעות על פי כך. סיכומם של דברים, משלא הובאו ראיות מטעם המערער בביהמ"ש המחוזי הסותרות את פסק דינו של ביה"ד הרבני, אשר התבסס על מערכת ראיות לפיהן המשיבה והמנוח חיו
ביחד אחרי גירושיהם והיו נזקקים לגט פיטורין אילו היו מבקשים להנשא לאחר, ובעלי הדין התייחסו למחלוקת המשפטית בלבד, רשאי היה ביהמ"ש המחוזי לקבוע כי המשיבה יורשת את המנוח לפי הוראות סעיף 11 לחוק הירושה.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מ. קליבץ למערער, עו"ד ד. טפרברג למשיבה. 25.7.89).

ע.פ. 141/88 - אלי רז נגד מדינת ישראל

*הרשעת שוטר בעבירת סחיטה והפרת אמונים לאחר שדרש מיצאנית לקיים אתו יחסים(הערעור נדחה).

א. המערער היה שוטר שמקום שירותו ביפו. לטענת עדת התביעה פנה אליה המערער, בנובמבר 1984, באיזור התעשיה בחולון, מקום בו היא עוסקת בזנות, ודרש ממנה, אחרי הצגת תעודת שוטר, כי תקיים עימו יחסים ללא תשלום. משסירבה הודיע לה כי הוא יעצרנה ועזב את המקום כדי להביא רכב משטרתי. בינתיים הגיע למקום רכב של המשמר האזרחי והמתלוננת העלתה בפני יושביו את סיפורה הנ"ל. אנשי המשמר האזרחי נתקלו במערער בתחנת דלק קרובה, וכאשר ביקשו את פרטיו התפתח דין ודברים אשר בסופו השמיע המערער דברי איום ועל כן הגיש איש המשמר האזרחי תלונה. המשטרה פתחה בחקירה והוגש אישום נגד המערער בעבירות של סחיטה באיומים, הפרת אמונים ואיומים. למערער נגזרו 6 חודשים מאסר בפועל, שירוצה בעבודת שירות, ו-3,000 ש"ח קנס. הערעור על ההרשעה נדחה.
ב. ביהמ"ש ביסס את ההרשעה בעיקרה על דבריה של הפרוצה כאשר לא נותר בלב ביהמ"ש שמץ של ספק שגירסת המתלוננת היא אמת בעוד שגירסת הנאשם שקר וכזב. נגד מסקנה זו כיוון הסניגור את חיציו. לדבריו, נתגלו סתירות לרוב בדברי המתלוננת ולא היה מקום להסתמך על דבריה, כאשר נעדר כל סיוע ישיר לעדותה שהיא עדות יחידה. אכן, יש סתירות באי אלה נקודות של דברי המתלוננת, כאשר משווים את הודעותיה השונות במשך התקופה בה נדונו התלונה ומשפטו של המערער - מסוף 1984 ועד סוף 1987. אולם, גילויין של סתירות כשלעצמן, אין בו כדי לשלול הסתמכות על דברי עד, כי הקובע בכגון דא הוא מהן הנקודות אשר בהן נוגעות הסתירות הללו ומה משקלן בתוך מערכת הנתונים הנפרשת בפני ביהמ"ש ואם נותרת תמונה ברורה ואמינה לגבי הנושא המרכזי אשר עליו סבים האישום וההרשעה. בענייננו, אין חולק כי המערער פנה אל הפרוצה במקום פעולתה שלא במסגרת תפקידו. הוא לא פעל אותה עת בביעור תופעת הזנות, ואילו פעל כך לא יכול היה לפעול בדרך בה פעל, כי בעניינים אלה פועלים השוטרים לפחות בזוגות. עצם פנייתו של המערער אל המתלוננת לא היתה במסגרת משימותיו הרגילות.
ג. זאת ועוד, המערער טוען כי ביקש לבדוק אם המתלוננת היא פרוצה, ואולם הוא לא הסתפק בתשובתה בה נקבה במחיר אותו היא גובה, אלא ביקש ללכת עימה למקום חבוי בו היא עוסקת במקצועה. עובדה זו איננה נתונה במחלוקת כי היא עולה גם מדברי המערער וגם מדברי המתלוננת. עצם הליכתן של המערער לאותו מקום מחזקת את התיזה של המתלוננת בדבר העובדה כי דרש את התמסרותה ללא תשלום. כמו כן, המתלוננת יזמה לאחר מכן את מסירת הסיפור לאנשי המשמר האזרחי ויוזמה זו כלשעצמה מחזקת את גירסתה. התלונה המיידית מבחינת תוכנה העיקרי מצביעה על כך שאין מדובר בהמצאת אירוע בשלב מאוחר יותר. בכל הנסיבות, וכאשר ניצבת מול סתירות מסויימות בעדותה של המתלוננת ההתרשמות הבלתי אמצעית של הערכאה הראשונה אשר צפתה במתלוננת גם בחקירתה הנגדית, אין לגלות עילה להתערבותה של ערכאת הערעור בעניין המהימנות שרחש ביהמ"ש לעדותה.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, קדמי. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מנחם רובינשטיין למערער, עו"ד גב' מיקי חשין למשיבה. 31.7.89).

בג"צ 292/89 - בנימין אשרי נגד מפקד כוחות צה"ל איזור חבל עזה ואח'

*מינוי יו"ר המועצה האיזורית חוף עזה וסגנו ע"י הממונה מטעם מפקד כוחות צה"ל (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

א. המועצה האיזורית חוף עזה מתנהלת לפי הוראותיו של הצו בדבר ניהול מועצות איזוריות (איזור חבל עזה) שפורסם ע"י מפקד חבל עזה מטעם צה"ל. לפי הצו האמור, המועצה האיזורית הראשונה, מוקמת ע"י "הממונה" שהוא מי שנתמנה ע"י מפקד האיזור כממונה לצורך תקנון המועצה האיזורית. המועצה הראשונה מורכבת, לפי התקנון, מנציגי הישובים שבתחום המועצה האיזורית, שהממונה ממנה לאחר התייעצות עם אנשים וגופים המייצגים, לדעתו, את תושבי הישובים, ובלבד שלכל ישוב יהיה לפחות נציג אחד במועצה. הממונה גם ממנה מבין חברי המועצה את ראש המועצה ואת סגן ראש המועצה, ואף זאת לאחר התייעצות עם אנשים וגופים כאמור. במועצה הראשונה יכולים גם להיכלל נציגים שאינם נציגי הישובים ואשר הממונה ממנה אותם. עתירת העותר הינה כי הוא ימונה כסגן ראש המועצה האיזורית חוף עזה וכי יבוטל מינויו של המשיב השלישי כראש המועצה האיזורית. טענתו המרכזית של העותר היא כי הממונה פועל "רק כחותמת גומי" ועליו לקבל את דין החלטות הישובים ולמנות את מי שהם מחליטים עליו. העתירה נדחתה.
ב. התיזה של העותר נוגדת את מעמדו המשפטי של מפקד האיזור וגם אינה מתיישבת עם האמור בצו הנ"ל. ההחלטה בקשר למועצה הראשונה היא לעולם החלטתו של הממונה, אשר מקיים אמנם התייעצויות, ככל שמדובר על מינוייהם של נציגי ישובים או של ראש המועצה וסגן ראש המועצה, להבדיל מן המינוי של נציגים אחרים. ברם אין להסיק מן הנוסח הקיים של התקנון, כי מחובת הממונה לקבל בכל מקרה את החלטתם של האנשים והגופים המייצגים את תושבי הישובים שאיתם הוא מתייעץ. מובן שהממונה אינו רשאי לשקול שיקולים זרים, אך מאידך אין לתארו כמי שפועל אוטומטית "כחותמת גומי" לשם ביצוע החלטותיהם של אחרים.
ג. זאת ועוד, לפי האמור בתצהיר התשובה מטעם המשיבים יש בדעתו של הממונה לקיים התייעצויות עם נציגי 13 הישובים במועצה האיזורית כדי לגבש עמדתו בדבר המועמד המתאים לכהונת סגן ראש המועצה. מאחר והממונה טרם גיבש עמדתו, צריך לראות עתירה זו כמוקדמת, שהרי אין אפילו החלטה אשר עליה ניתן להשיג. הממונה כותב בתצהירו כי הוא מתכוון לשקול את נושא המינוי לגופו ולפי מיטב הבנתו ולדידו החלטות המועצה הן בגדר המלצה בלבד שאין בהן כדי לחייבו. כל עור יפעל הממונה לפי שיקולים לגוף העניין אין פסול בעמדה אותה הוא נוקט התואמת את תיאורו של המצב המשפטי.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, קדמי. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד עזרא אשרי לעותר, עוה"ד גב' אסנת מנדל ונדב סער למשיבים. 30.7.89).

בג"צ 516/86 - גמליאל שהינו נגד ביה"ד הארצי לעבודה ואח'

*סבירות הדרישה כי "קרוב משפחה" של נכה הנוהג ברכב של הנכה יגור "באותו בית" של הנכה כדי שהנכה יזכה בגימלת ניידות(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).

א. העותר חולה במחלת ניוון שרירים וכתוצאה מכך סובל מנכות קשה. לפי סעיף 200 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשכ"ח - 1968 "המוסד רשאי... על פי הסכם בינו לבין הממשלה... ליתן בשם הממשלה... לכל תושבי המדינה או לסוגים מהם, הטבות סוציאליות...". מכוחו של סעיף זה נחתם הסכם בדבר גימלת ניידות בין המוסד לביטוח לאומי לבין הממשלה. לפי ההסכם זכאי נכה להטבות ברכישת רכב. ההטבות ניתנות גם לנכים שאין להם רשיון נהיגה. במקרה זה אחד התנאים הוא כי ברכב ינהג קרוב משפחה של הנכה אשר אושר לנהוג ברכב. אשר לשאלה מיהו "קרוב משפחה" נאמר בהסכם "'קרוב משפחה' - מי שבידו רשיון נהיגה... וגר בקביעות באותו בניין שבו מתגורר דרך קבע
המוגבל בניידות והוא אחד מאלה...". הדרישה שמגורי קרוב המשפחה יהיו באותו בנין בו מתגורר הנכה היא העומדת במרכז העתירה.
ב. העותר הוכר כמוגבל בניידות בשיעור של %100 , אין לו רשיון נהיגה ובהתאם לכך אושרה לו הלוואה עומדת למוגבל בניידות שאין לו רשיון נהיגה. אחיו התגורר עמו באותה דירה והוא אושר כ"קרוב משפחה" לצורך העניין. בינתיים נשא האח אשה ועבר לגור בדירה משלו עם רעייתו. אז נדרש העותר להשיב את ההלוואה שקיבל ונשללה ממנו קצבת הניידות. אין מחלוקת כי גם לאחר נישואיו המשיך האח לטפל בעותר במסירות רבה והסיעו יום יום לעבודה ובחזרה לדירתו. כדי למנוע את התוצאה של שלילת ההטבות מהעותר ניסה האח להשיג דירה בבנין שבו מתגורר העותר. הוא לא הצליח בכך ועבר להתגורר בדירה הנמצאת מול דירת העותר. ברם המוסד סבר כי גם מגורים בבנין ממול אינם עונים לדרישה של מגורים "באותו בנין" שבו גר הנכה. העותר פנה לביה"ד האיזורי לעבודה והלה השיב תביעתו ריקם מהנימוק שהדרישה למגורים באותו בנין לא נתמלאה. ביה"ד הארצי לעבודה דחה ברוב דעות באותו נימוק גופו את ערעורו של העותר. דעת המיעוט של ביה"ד לעבודה היתה כי יש לקבל את הערעור משום ש"בנין 'מולו' יש לחשבו כבנין גופו; מה עוד שכיום כמעט ובלתי אפשרי להשיג דירה באותו בנין". העתירה מכוונת בחלקה הראשון נגד פסיקת ביה"ד הארצי כי הדירה ממול אינה דירה ב"אותו בנין" ובחלקה השני נגד עצם הדרישה של צורך במגורים "באותו בנין" בהגדרת "קרוב משפחה" בהסכם הניידות. העתירה נתקבלה באשר לחלק השני שבה.
ג. ברור כי מי שגר מול הבנין אינו גר ב"אותו בנין" ובמיוחד כך במקרה דנן שבו מונח זה בא על פי שינוי נוסח מכוון של הסכם הניידות. בהסכם המקורי נאמר כי קרוב משפחה הוא מי שגר יחד עם הנכה "באותה דירה או בדירה הסמוכה לה". המונח הבלתי מוגדר "בדירה הסמוכה לה" איפשר ניצול הרכב שלא לצרכי הנכה בלבד ובהסכם החדש באה דרישה למגורים "באותו בנין". משינוי זה בהגדרה הסיק ביה"ד לעבודה כי כוונת הצדדים ברורה ואין מקום לפירוש מרחיב של ההגדרה. פרשנות זו סבירה היא ואין להתערב בה. בוודאי שכך הוא לעניין התערבותו של בג"צ, שאינו יושב כבימ"ש שלערעור על פסיקת ביה"ד לעבודה, ואינו מתערב אלא במקרה של טעות מהותית הגלוייה על פני פסה"ד וכיוצא באלה.
ד. שונה המצב באשר לחלקה השני של העתירה המכוון כנגד סבירות הדרישה בהסכם הניידות למגורים "באותו בנין". לטענת העותר דרישה זו כה מגבילה וקיצונית עד שלוקה היא באי סבירות מהותית, והיא יוצרת אפלייה בלתי מוצדקת לגבי חלק ניכר של ציבור הנכים הזכאים להטבות האמורות מכח ההסכם. עוד טוען ב"כ העותר כי דרישה זו היא בבחינת גזירה שאין רוב ציבור הנכים יכול לעמוד בה. בטענותיו אלה צודק העותר.
ה. אין העותר טוען כי מדיניות ההסכם ומטרותיו חורגים ממסגרת החוק המסמיך עשיית ההסכם. טענתו היא שהתנאי בהסכם למגורים ב"אותו בנין" אינו דרוש לשם השגת מטרת ההסכם. אכן, ענייננו במדיניות הענקת הטבות סוציאליות לנכים, ובסוגייה זו יש להגביל ולתחום את ההטבות לפי האילוצים התקציביים ועל פיהם יש לקבוע סדרי עדיפויות. יש להבטיח כי ההטבות ינוצלו לצרכי הנכים בלבד ולא ייעשה בהן שימוש לרעה. לגבי נכים חסרי רשיון נהיגה קיים קושי כיצד להבטיח כי הרכב ישמש את צרכיהם בלבד. לפיכך נקבע בעבר ע"י בג"צ כי דרישה שברכב הנרכש ינהג רק קרוב משפחה אינה בלתי סבירה, משום שחזקה על קרוב משפחה שישתמש ברכב לצרכי הנכה בלבד.

ו. ברם, בענייננו אין נסיון לתקוף את סבירותה של עצם ההגבלה שהנהיגה תהיה ע"י קרוב משפחה. העתירה מבקשת לתקוף את סבירות התנאי שקרוב המשפחה יגור באותו בניין. תנאי זה יש בו משום אפליה חמורה מראש של חלק ניכר מציבור הנכים שלעולם לא יוכל למלא אחר תנאי זה. כך, דרך משל, כל הנכים המתגוררים במקומות ישוב קטנים, כגון מושבים או קיבוצים שבהם המגורים הם בבית חד קומתי של דייר אחד, נגזר עליהם מלכתחילה שלא יזכו בקיצבת הניידות. זאת ועוד, במציאות של המגורים כיום, הדרישה שקרוב המשפחה יגור באותו בניין שבו גר הנכה היא בבחינת "גזירה שאין רוב הציבור יכול לעמור בה" גם כאשר באותו בניין מצוייה יותר מדירה אחת. מן המפורסמות שבדרך כלל אין בנמצא דירות פנויות וקשה ביותר לצפות לפינויה של דירה מתוך מבחר של דירות בודדות בלבד שבאותו בניין. הדרישה בדבר מגורים באותו בנין יש בה משום הפרה של האיזון שבין צרכי המדינה מחד וצרכי ציבור הנכים מאידך, לרעת ציבור הנכים.
ד. סבירה היא הדרישה שקרוב המשפחה יתגורר קרוב - מבחינה גיאוגרפית - לנכה, הן משום שהוא צריך לסייע בידו ולעמוד לשרותו, והן כרי לצמצם ער כמה שניתן את החשש שמא הרכב לא ישמש את הנכה בלבד. אך הבטחת מטרות אלה ניתן להשיג בדרכים סבירות ונכונות אחרות. אחת האפשרויות היא, דרך משל, על ידי דרישה שקרוב המשפחה יתגורר במרחק מסויים וקבוע מדירת הנכה, שלא יעלה על כך וכך מטרים, בין אם מרחק זה הוא בתוך הבניין שבו גר הנכה, בין בבניין שממול לדירת הנכה, ובין בבנין שלצד דירת הנכה. דרך כגון זו היא סבירה ושומרת על האיזון הראוי בין צרכי המדינה ובין צרכי ציבור הנכים. לפיכך הוחלט לעשות את הצו להחלטי במובן זה שבהגדרה "קרוב משפחה" בהסכם הניידות תבוטל הדרישה למגורים "באותו בנין" ובמקומה יקבעו הגורמים השלטוניים דרישה נכונה וסבירה אחרת כפי שייראה בעיניהם, כשאחת האפשרויות היא מגורים במרחק מסויים מדירת הנכה, היינו במרחק שאינו עולה על רדיוס של מספר מטרים כפי שייקבע ע"י השלטונות המוסמכים.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, חלימה, גולדברג. החלטה - המשנה לנשיא אלון. עו"ד יובל חמצני לעותר, עוה"ד גב' יוכי גנסין וגב' עירית אלטשולרלמשיבים. 4.8.89).

ע.א. 718/86 - אנואר בוטרוס אשקר נגד פקיד שומה נצרת

*שומה לפי מיטב השפיטה כאשר הנישום לא המציא ספריו לפקיד השומה(הערעור נדחה).

א. בשנות המס 1983-1981 עבד המערער כחשמלאי בניין שכיר, וכן היו לו הכנסות מחנות לאביזרי חשמל בשפרעם. המשיב קיבל את הצהרות המערער לעניין הכנסותיו כשכיר ובאשר להכנסות מן החנות שם המשיב את המערער לפי מיטב השפיטה. זאת עשה מטעם כפול: האחד, המערער הוזמן בשלש הזדמנויות שונות להתייצב במשרדי המשיב להציג את פנקסי החשבונות שלו ומסמכים שונים ולא הופיע ולא הציג את ספריו; השני, הכנסותיו המוצהרות של המערער לשנות המס הרלבנטיות היו בלתי סבירות ביחס לשומה האחרונה שנעשתה לו בהסכם לשנת המס 1980. ביהמ"ש המחוזי אישר את הטעמים שעמדו ביסוד עריכת השומה, בציינו כי אין לאמר כי ספריו של המערער הינם קבילים. מכל מקום, גם אם ספריו קבילים ולא נפסלו, הרי ניתן במקרים מיוחדים, כאשר ההכנסה המוצהרת בלתי סבירה לחלוטין, לקבוע את השומה לפי מיטב השפיטה. לגוף השומה קיבל ביהמ"ש את טענת המערער באשר לבסיס התחשיב של עריכת השומה והציב את החיוב על בסיס נמוך יותר. הערעור נדחה.
ב. באשר לטענת המערער כי ספרי החשבונות מעולם לא נפסלו ולכן יש לצאת מן ההנחה כי הספרים קבילים ועל המשיב להצדיק את השומה כאמור בסעיף 155 לפקודת מס הכנסה -
צודק המשיב כי משנמנע המערער מלהציג את ספריו יש לראותו כמי שלא ניהל ספרים ומטעם זה בלבד היה למשיב מקום לעשות שימוש בסמכותו. אכן, המשיב לא עשה כל אקט של פסילת הספרים לפי סעיף 130(ג) לפקודת מס הכנסה, ולכאורה הספרים שלא נפסלו הם ספרים קבילים, ואולם זאת בנסיבות בהן יכול היה פקיד השומה לנקוט עמדה כלפי הספרים. כאשר אין בנמצא ספרי חשבונות בין משום שלא נוהלו ובין משום שלא הוצגו, אין לומר שאלו ספרים קבילים. המסקנה המתבקשת היא כי אין ספרים קבילים וממילא לא ניהל המערער ספרים כלל.
ג. סמכותו של המשיב לערוך למערער שומה לפי מיטב השפיטה מעוגנת בהוראות סעיף 145(א)(2)(ב) לפקודה לפיהן מוסמך פקיד שומה "לקבוע לפי מיטב שפיטתו את סכום הכנסתו החייבת של האדם... אם יש לו טעמים סבירים להניח שהדו"ח איננו נכון". החוק אינו מפרט מהם אותם "טעמים" הצריכים לעמוד ביסוד ההחלטה לשום לפי מיטב השפיטה, ויכולים טעמים אלה לנבוע ממקורות שונים, כגון תוצאה עסקית בלתי סבירה, גידול הון בלתי מוסבר, ליקויים בניהול הספרים וכו'. שאלת קבילותם של הספרים יש בה, כמובן, כדי לשמש בסיס להתקיימותם או להיעדרם של "טעמים סבירים". בענייננו הוכח קיומם של "טעמים סבירים" כאמור. על פי הצהרתו של המערער קטנה הכנסתו לשנת המס 1981 באופן נומינאלי בכ-%15 לעומת השומה בהסכמה שנעשתה לו לשנת המס 1980, ובנוסף לכך יש להוסיף את התחמקויותיו של המערער מחשיפת ספרי חשבונותיו והרי בכך טעמים סבירים להניח שהדו"ח איננו נכון.
ד. טענה אחרת של המערער מתייחסת לגוף השומה שנעשתה לו. ביהמ"ש המחוזי פסל את שומתו של המשיב, מחמת הסתמכות על תחשיב מוטעה, וערך למשיב שומה חדשה על פי תחשיב אחר. המערער מלין על השימוש שעשה ביהמ"ש בתחשיב לצורך קביעת הכנסתו, שכן על פי הטענה לא הוגש התחשיב כראיה, וביהמ"ש היה מנוע מלהסתמך עליו. בדחותו את שומתו של המשיב לגופה, שומה היה, לדעת המערער, על ביהמ"ש להחזיר את העניין לידי המשיב לשם עריכת שומה חדשה. גם בטענה זו אין ממש. דבר קיומו של התחשיב באשר להכנסות מחנות לצרכי חשמל בפרברים הוזכר בעדותו של פקיד המשיב שהציג בפני ביהמ"ש את דרך עריכת השומה. במהלך העדות הסתבר כי נעשה שימוש בתחשיב לא מתאים וביהמ"ש החליט כי פסה"ד ינתן לאחר שיומצא התחשיב המתאים. באותו שלב דיוני לא התנגד המערער להגשת התחשיב, על אף שברור היה, כי המצאתו נתבקשה על מנת שתבדק האפשרות להשתמש בו בכתיבת פסק הדין.
ה. אשר לעצם ההיזקקות לתחשיב, הרי זו מובנת לנוכח העובדה שהמערער לא סיפק נתון כלשהו בנוגע לעיסקו ובהיעדר נתונים אותנטיים, לא היה מנוס מלהיזקק לנתוני התחשיב. חסד עשה ביהמ"ש עם המערער כאשר הפחית מן המינימום הקבוע בתחשיב והעמיד את הכנסותיו של המערער על סכום צנוע ביותר. תיקון הטעות שנפלה בשומתו של המשיב בשל שימוש בתחשיב מוטעה באה בהחלט בגדר סמכויותיו של ביהמ"ש.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד יצחק ריינפלד למערער, עו"ד שאול גורדון למשיב. 21.8.89).

ע.א. 280/87 - רן קופלמן נגד דניאל בינקין ואח'

טענה לביטול חוזה לרכישת מניות עקב הטעייה בגין אי גילוי עובדה מסויימת ע"י המוכר לקונה. הודעה על הביטול תוך זמן סביר(הערעור נדחה פרט לעניין גובה שכר הטרחה).

א. המערער היה שותף פעיל יחד עם המשיב השלישי (להלן: הבר) ואדם שלישי בשם בציא בחברת ש.מ.ר. ניירות ערך ויעוץ כלכלי בע"מ (להלן: ש.מ.ר.). בין הלקוחות של ש.מ.ר. היתה חברה בשם קונסורטיום החזקות בע"מ (להלן : החברה) שהוקמה ע"י המשיבים 1 ו-2 (להלן: המשיבים) ונרשמה בבורסה בתל אביב בתחילת 1982. כתנאי לרישום הטילה הבורסה על החברה הגבלות בדבר סחירותן של חלק מהמניות עד ליום 31.12.84, (להלן:
המניות המוקפאות). החברה נקלעה ב-1982 לקשיים כספיים ובעקבות התייעצות עם היועץ המשפטי של החברה ועם הבר, במסגרת תפקידה של ש.מ.ר. כיועץ כלכלי לחברה, החליטו המשיבים למכור את המניות המוקפאות מחוץ לבורסה. הבר גילה עניין להשתתף בעיסקה והעלה את הנושא בפני שותפיו בש.מ.ר.. התנהל מו"מ ונקבע כי המניות יימכרו במחיר של כשליש משוויון הריאלי, בגלל הגבלת ההקפאה. סוכם שהבר, המערער, ובציא ירכשו כל אחד מניות בסך של 50,000 דולר ועוד קבוצת קונים תרכוש חלק מן המניות. בישיבה שבה נכחו המערער ובציא מטעם הרוכשים, הושלמה העיסקה ולמשיבים נמסרו מספר שיקים ובכללם שיק של המערער ושיק של בציא בסך של 50,000 דולר כל שיק. הבר לא מסר שיק. המערער פרש מש.מ.ר. בדצמבר 1982 וסמוך לאחר מכן באה המפולת בבורסה ושווי המניות ירד באופן דרסטי.
ב. בתחילת 1984 הגיש המערער תביעה נגד המשיבים בה טען כי המו"מ על רכישת המניות נוהל ע"י המשיבים שלא בתום לב והשתתפותו ברכישה הושגה בדרך הטעייה. הטענה נשענת, בין היתר, על כך שהבר לא שילם סכום כלשהו בגין המניות, עובדה שאילו היתה מוצגת בפני המערער היתה מניאה אותו מלהתקשר בעיסקה. המשיבים טענו בכתב הגנתם כי לא הציגו מצג שווא וכי לא היו הטעייה או חוסר תום לב, ביחוד לאור העוברה שהמערער, כלכלן במקצועו, נכנס לעיסקה לאחר שיקול כלכלי כאשר שוכנע שהעיסקה טובה. לחילופין נטען ע"י המשיבים כי יש לדחות את התובענה כיוון שהוגשה זמן רב לאחר שנודעו למערער העובדות המשמשות בסיס לתובענה. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענת המערער בדבר הטעייה או ניהול מו"מ שלא בתום לב, וקבע כי המערער היה מעוניין לרכוש את המניות ללא קשר למעמדו של הבר. כן קיבל ביהמ"ש את הטענה החילופית כי התביעה הוגשה באיחור בקבעו כי מדובר בשיהוי משמעותי מעבר למתחייב בנסיבות העניין. ביהמ"ש דחה את התביעה וחייב את המערער לשלם הוצאות ושכר טרחת עו"ד של 20,000 ש"ח למשיבים ו-20,000 ש"ח להבר. הערעור נדחה פרט לעניין גובה ההוצאות.
ג. באשר להודעת הביטול - ביהמ"ש קבע שהמערער לא מילא את התנאי לביטול החוזה על פי סעיף 20 לחוק החוזים שלפיו מי שמבקש ביטול חייב להודיע על כך לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול. ביהמ"ש סבר בטעות כי למערער נודע כבר בשלהי 1982 או תחילת 1983 על כך שהבר טרם שילם במזומן בגין המניות המוקפאות. הוא סמך את ממצאו על עדותו של בציא כי באותה עת כבר היו רינונים בקשר לכך שהבר לא שילם עבור המניות. ברם, בציא לא העיד כי רינונים אלו הגיעו לאזניו של המערער ואילו המערער עצמו העיד כי לא שמע את הרינונים הללו וכי בפברואר 1984 נודעה לו לראשונה העובדה הנ"ל. עדות זו שלא נסתרה סבירה היא בהתחשב בכך שהמערער פרש עוד בדצמבר 1982 מהשותפות בש.מ.ר.. לא היה גם מקום להיזקק לטענת המשיבים כי המערער לא ביטל כראוי את החוזה. טענה זו לא נטענה בכתבי ההגנה של המשיבים וכאשר הועלתה לראשונה ע"י הבר בעדותו התנגד ב"כ המערער לשינוי חזית זה. נמצא שבטענות אלה הצדק עם המערער אלא שאין בכך כדי לשנות את התוצאה.
ד. אין לקבל לגופה את טענת ההטעייה המבוססת על כך כי המשיבים לא גילו למערער שהבר לא שילם במזומן עבור המניות שרכש בעיסקה. לטענת המערער מהווה עובדה זו הטעייה על פי סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973 המקנה לו זכות לבטל את ההסכם. ברם, אחד מיסודות עילה זו הינו קיום קשר נסיבתי בין ההטעייה ובין כריתת החוזה. על התובע להוכיח כי הטעות שנגרמה על ידי אי הגילוי היא שהניעה אותו להתקשר בחוזה. מי שטוען לביטול עליו לספק הסבר סביר ומתקבל על הדעת מדוע לא היה מתקשר בעיסקה במקרה כזה אלמלא ההטעייה. בענייננו, המערער הינו כלכלן במקצועו, יעץ גם לחברה הנדונה והיה מודע היטב למצבה הכלכלי. הוא עצמו היה מעורב במו"מ עם
המשיבים לקראת העיסקה ובעדותו אף הודה כי בזמן שבוצעה העיסקה היתה רכישת המניות המוקפאות עיסקה טובה מבחינה כלכלית מסחרית. אין זה סביר שהמערער לא היה נכנס לעיסקה, אותה ראה כרווחית, רק מפני ששותפו הצליח להשיג לעצמו תנאי תשלום יותר נוחים. לא היתה כאן יותר מאשר טעות בכדאיות העיסקה שנתגלתה רק בדיעבד ואין זו טעות המצדיקה את ביטול החוזה.
ה. אשר לשכר טרחת עו"ד - גובה הסכום שנקבע, 40,000 ש"ח, בנוסף להוצאות המשפט, הינו מעל %50 משווי הסעד המבוקש. אכן, על פי ההלכה אין בימ"ש לערעורים מתערב בעניין פסיקת הוצאות ושכר טרחת עו"ד אלא במקרים נדירים, כאשר נתגלו פגם או טעות יסודיים בשיקול דעתה של הערכאה הראשונה. במקרה דנן לא נימק ביהמ"ש את החלטתו לפסוק שכר טרחת עו"ד שהינו גבוה במידה רבה מהמקובל. מגוף פסה"ד עולה כי ביהמ"ש היה סבור שהתביעה היתה תביעת סרק, בגדר ניצול לרעה של הליכי ביהמ"ש. מסקנה זו צריכה להשתקף בסכום ההוצאות, ואולם היתה הגזמה רבתי בפסיקת סכום שכר הטרחה עד כדי כך שניתן לראות בה טעות יסודית בשיקול הדעת. לפיכך יש לקבל את הערעור בנקודה זו ולהעמיד את גובה שכר הטרחה על 7,000 ש"ח למשיבים ו-7,000 ש"ח להבר. כפוף לכך יש לדחות את הערעור.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עו"ד ר. וויליאמס למערער, עו"ד ח. זליכוב למשיבים, עו"ד י. אהרונסון להבר. 15.8.89).

ע.א. 453/87 - קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נגד עזבון המנוחה איווי רובנס ז"ל ואח'

*פיצויים בתאונת דרכים(ערעור וערעור נגדי - הערעורים נתקבלו).

א. בתאונת דרכים שאירעה ביום 8.4.80 נהרגה המנוחה איווי רובנס. הפגיעה בה היתה ע"י רכב שלא היה מבוטח בביטוח חובה ולפיכך הוגשה התביעה נגד קרנית. המנוחה היתה כבת 25 במותה והתביעה הוגשה ע"י עזבונה, אמה ואביה. העזבון תבע פיצויים בגין כאב וסבל על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים וכן הוצאות התקנת מצבה. ביהמ"ש קבע את סכום הפיצוי בגין כאב וסבל על פי תקנה 4 לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון) התשל"ו-1976. סכום זה, נכון ליום כתיבת פסק הדין, עמד על כ-8,000 ש"ח וביהמ"ש פסק את הסכום הנ"ל והורה כי ישא ריבית בשיעור של %4 מיום התאונה. כן קבע ביהמ"ש סכומים עבור הוצאות בגין הקמת מצבה, תשלום לחברה קדישא וכדומה. האם של המנוחה תבעה פיצוי בטענה כי היתה תלוייה במנוחה שתמכה בה. בהקשר לכך אומר ביהמ"ש כי אין לקבל את גירסת האם כי הבת מסרה לה את כל הכנסתה, ולעומת זאת נכון כי מדי פעם כאשר האמא היתה זקוקה לכסף היא קיבלה כסף מידי הבת. ביהמ"ש מצא כי יש לפצות את האם, אפילו מדובר בתשלומים שהיתה הבת נותנת לה מפעם לפעם. נקבע כי יש להביא בחשבון גם את הנתונים, הבאים: שווי טובת ההנאה של הזכות לכרטיסי טיסה שהיתה הבת מקבלת עקב עבודתה בחברת אל על; האפשרות כי תמיכת המנוחה באם היתה פוחתת או פוסקת עקב האפשרות שהמנוחה היתה מקימה משפחה משל עצמה; התשלומים שקיבלה האם כיורשת אותם יש לנכות מן הפיצוי שלה כתלויה. בהיעדר נתונים וודאיים בדבר מידתו המדוייקת של הנזק שנגרם לאם כתלוייה, קבע ביהמ"ש סכום גלובלי של 15,000 ש"ח, בניכוי הסכום שקיבלה האם בשם העזבון, ועל סכום זה נפסקה ריבית בשיעור של %4 מיום התאונה. קרנית מערערת לעניין גובה הריבית בטענה כי לפי הוראות חוק פסיקת ריבית והצמדה, כנוסחו בתקופה הרלבנטית, הקרן שעליה יש להוסיף את הריבית הינה הקרן "ההיסטורית" כלומר הסכום כערכו ביום היווצר החיוב ולא הסכום כשהוא משוערך ליום מתן פסק הדין. האם מערערת בערעור שכנגד על סכום הפיצויים שנפסק לה. הערעורים נתקבלו.

ב. לעניין החיוב בריבית על הסכום שנפסק לעזבון כנזק לא ממוני (כאב וסבל) - עלפי ההלכה המחייבת (ששונתה בינתיים עם תיקון החוק) הדין עם המערערת. סכום הפיצוי בגין נזק שאינו נזק ממון מתגבש ביום התאונה ואין המזיק חשוף לסיכון גבוה מזה במסגרת הנזק הלא ממוני. על הסכום האמור ניתן לפסוק ריבית על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה. חוק זה קובע כי הריבית תחול על "הסכום שנפסק או שנקבע", היינו הסכום שנקבע על פי הדין המהותי ולא על סכום זה לאחר הצמדתו על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה. משמע, הריבית תתווסף רק על סכום הקרן ולא על הקרן המוצמדת. לגבי סכומי הפיצוי האחרים שנפסקו, חל העיקרון הכללי בנזיקין של השבת המצב לקדמותו. משמעותו של עקרון זה היא כי הערכת הנזק צריכה להיעשות בהתאם לערכו של הכסף ביום מתן פסה"ד. הוספת ריבית על סכום הפיצוי בערכו הריאלי נעשית מכח הדין המהותי ומטרתה לשערך את החיוב ליום פסה"ד.
ג. אמה של המנוחה מערערת בערעור שכנגד על מיעוט הסכומים שנפסקו לה בגין נזקיה כתלוייה. הסכום שנפסק אכן מצומצם. ביהמ"ש יצא מתוך הנחה שהתשלומים היו נמשכים רק עוד כ-5 או 6 שנים, כי הבת היתה נישאת ומפסיקה את התמיכה. אין יסוד להנחה כאמור, כי הרי התמיכה איננה נובעת רק ממעמדה של הבת כפנויה או כנשואה, אלא גם מצרכיה והיזקקותה של האם. לפיכך יש להעמיד את הפיצוי לאם על סכום גלובלי של 30,000 ש"ח במקום 15,000 ש"ח ומסכום זה יופחתו הסכומים שנוכו בביהמ"ש המחוזי. לפיכך הוחלט לקבל את הערעור בחלקו בכל הנוגע לבסיס הריבית על הסכום שנפסק בגין הנזק שאינו נזק ממון וכן הוחלט לקבל את הערעור שכנגד.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ב. יקותיאלי למערערת, עו"ד אילן קנר למשיבים. 21.8.89).

בש"פ 622/89 - מדינת ישראל נגד חנניה דרעי

*שחרור בערובה - התפרצויות (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

המשיב הואשם כי ביצע שתי התפרצויות תוך 48 שעות בשתי דירות בירושלים והמדינה ביקשה לעצרו עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה משום שהיה סבור כי אין המשיב מסכן את שלום הציבור. עררה של המדינה נתקבל. אין מחלוקת שקיימות ראיות לכאורה שעיקרן הודאות המשיב עצמו. השאלה היחידה היא אם אכן מסוכן המשיב לציבור. מסתבר כי המשיב הינו נרקומן מועד שאינו עובד ואינו מתפרנס. יש לו שורה ארוכה של הרשעות בעבירות סמים ושתי העבירות המיוחסות לו בכתב האישום בוצעו זו אחר זו, האחת בשעות הלילה המאוחרות והשניה בשעות הבוקר למחרת. משנתפס סמוך לאחר הפריצה השנייה הודה שכבר הספיק להמיר את שלל הפריצה של הלילה הקודם במנה של סם. בעת שנתפס אמר לשוטר "אני צורך סמים. מה אני יעשה ?". מכאן משתמע באופן ברור כי המשיב מכור לסמים ובהיעדר מקורות פרנסה הדרך היחידה הפתוחה לפניו לממן את צריכתו הכפייתית לסמים היא ע"י ביצוע עבירות רכוש. שחרורו מקים אפשרות סבירה ביותר, בדרגה של קרוב לוודאי, כי ימשיך לחפש לו מקורות למימון הסמים על דרך של פשיעה, וזה עושה אותו מסוכן לציבור. לפיכך יש לעצרו עד תום ההליכים.