ע.א. 674/85 - אליהו חברה לביטוח בע"מ נגד ל.מ.ן. חברה לקדוחי נפט בע"מ ואח'

*משאית ללא מנוע שהוצב עליה מגדל קידוח האם היא "רכב מנועי" לצורך חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים ולצורך פירוש פוליסה(ערעור וערעור נגדי - הערעור הנגדי בעניין פסיקת הוצאות נתקבל).


א. המשיב ליאון ז'ק (להלן: הנפגע) עסק ביום 16.7.79 בבדיקת קרקע בנמל חיפה. בסמוך למקום עבודתו עסקה המשיבה בקידוחי קרקע. למטרה זו השתמשה במגדל קידוח שהותקן על קרקעית של ארגז משאית ממנה הוצא המנוע זמן רב לפני התאונה. משאית זו נגררה על גלגליה מאתר קידוח אחד למשנהו באמצעות גורר. הגורר אשר הביא את המשאיתנותק ממנה ועזב את המקום. המשאית ביצעה את הקידוחים כאשר מגדל הקידוח מופעל על ידי מנוע עצמאי. תוך כדי קידוח השתחרר מוט הקידוח ופגע בגבו של הנפגע אשר עמד במרחק מה מהמשאית. הנפגע תבע את המשיבה ואת קרנית, קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, שכן המשיבה לא ביטחה את המשאית בביטוח על פי פקודת ביטוח רכב מנועי. לעומת זאת היה למשיבה ביטוח אצל המערערת בגין קידוחים בכל הארץ. מכאן הודעת צד שלישי ששלחה המשיבה למערערת. אף קרנית שלחה הודעת צד שלישי למשיבה על שלא דאגה לבטח את המשאית על פי דרישות פקודת הביטוח. הצדדים הגיעו להסכמה לגבי גובה הנזקוכן להסכמה כי אם חלה פקודת הנזיקין בעניין הרי המשיבה אחראית כלפי הנפגע ולא קרנית. גדר הספיקות שעמד ביסוד הדיון בביהמ"ש המחוזי היה אם התאונה שנגרמה לנפגע היא "תאונת דרכים" כמשמעות מונח זה בסעיף 1 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. אף כאן הוסכם כי אם התשובה היא בחיוב, תוטל האחריות על קרנית אשר מצדה תוכל לחזור אל המשיבה. אם לעומת זאת התשובה היא שלילית, מוטלת האחריות לפי פקודת הנזיקין על המשיבה כלפי הנפגע ועומדת להכרעה השאלה אם פוליסת הביטוח של המערערת מכסה את התאונה, שכן הפוליסה כללה הגבלה שלפיה הביטוח אינו משתרע על אחריות לפגיעה הקשורה עם כלי רכב.
ב. ביהמ"ש המחוזי קבע כי התאונה אינה "תאונת דרכים" ולפיכך נדחתה התביעה נגד קרנית והנפגע חוייב לשלם לקרנית שכר טרחה בסכום של 90,000 שקלים. מאידך נתקבלה התביעה נגד המשיבה ונפסק כי על המשיבה לשלם לנפגע סכום של 600,000 שקלים וכן שכר טרחת עורך דין בסכום של 90,000 שקלים. כן נקבע כי חברת הביטוח אחראית על פיפוליסת הביטוח שהוציאה למשיבה ועל כן עליה להחזיר לנפגע את הסכומים שחוייב לשלםלקרנית ועליה להחזיר למשיבה את הסכומים שחוייבה לשלמם בפסק הדין לנפגע. לא הוטלכל שכר טרחה על חברת הביטוח לזכות המשיבה. חברת הביטוח מערערת על קביעתו של ביהמ"ש המחוזי כי התאונה אינה תאונת דרכים ועל הקביעה כי פוליסת הביטוח שהוציאהמכסה את אחריות המשיבה וערעור זה נדחה. המשיבה מערערת על כך כי חרף זכייתה בהודעה צד שלישי ששלחה למערערת לא נפסקו לה הוצאות והערעור בעניין זה נתקבל.
ג. פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי שלפיו הנפגע לא ניזוק ב"תאונת דרכים" מבוסס בין היתר על הנימוק כי המשאית אשר על קרקעיתה הותקן מגדל הקידוח אינה "רכב מנועי" כמשמעות ביטוי זה בחוק הפיצויים. הדין עם ביהמ"ש המחוזי. חוק הפיצויים קובע כי "המשתמש ברכב מנועי... חייב לפצות את הנפגע על נזק גוף שנגרם לו בתאונת דרכים שבה מעורב הרכב". הדיבור "רכב מנועי" ו"רכב" מוגדרים בסעיף ההגדרות של החוק כפישהיה בעת האירוע בזו הלשון '"רכב מנועי' או 'רכב' - רכב המונע בכוח מיכני... ולרבות רכב הנגרר או נתמך על ידי רכב מנועי". השאלה אם משאית, הנישאת על גלגליםואשר הוצא ממנה מנועה דרך קבע, ועל קרקעיתה הותקן מגדל קידוח היא "רכב המונע בכח מיכני" כמשמעות דיבור זה בחוק הפיצויים, היא שאלה קשה שכן הדיבור "מונע בכחמיכני" הוא דיבור מעורפל. קל להגדיר את המקרים הקיצוניים. מצד אחד רכב שבו מותקן מנוע הפועל כראוי הוא רכב המונע בכוח מיכני ומאידך משטח המוצב על גלגלים,זאת ותו לא, אינו רכב המונע בכח מיכני. הקשיים מתעוררים במצבי הביניים השונים המצויים בין הקצוות. אין צורך לעסוק בשאלה מתי בדיוק חדל רכב מנועי מלהיות רכב
מנועי ובמקום זאת יש לעסוק בשאלה אם הרכב שלפנינו הינו רכב מנועי. על שאלה זו התשובה היא שלילית. רכב אשר מנועו הוצא ממנו לצמיתות, על מנת שיהפוך להיות אך כלי עבודה, אינו עוד רכב המונע בכח מיכני, כמשמעות ביטוי זה בחוק הפיצויים. אכן, עצם העובדה שמנוע הוצא מהרכב אינה שוללת ממנו את מעמדו כרכב מנועי, אם המנוע הוצא זמנית לצרכי תיקונים. אך לא הרי הוצאה זמנית של המנוע לצרכי תיקונים, כהרי הוצאת קבע, על מנת לשנות את יעודו של הרכב. מטרת חוק הפיצויים היתה להעניק פיצוי למי שנפגע בגופו עקב השימוש ברכב המונע בכח מיכני. מקום שהמנוע מוצא דרך קבע מכלי הרכב, באופן שהוא חדל לקיים את יעודו הטבעי, משתנה הסיכון שאותו כלי יוצר, ושוב אין הוא סיכון שהחוק בא לכסותו.
ד. האם משאית הקידוח היא "רכב נגרר" ע"י רכב מנועי - גם לכך התשובה היא שלילית. הדיבור "רכב נגרר" כולל בחובו שני תנאי משנה: היות המשאית "רכב" והיות הרכב "נגרר". משאית הקידוח היא "רכב" ועל כן מתקיים התנאי הראשון אך אין מתקיים התנאי השני כלומר אין היא רכב "נגרר". חוק הפיצויים אינו מגדיר "נגרר" מהו. בוודאי שרכב נגרר אינו חייב להיות מונע בכח מיכני משלו אך מתעוררת השאלה מתי רכב שאינו מונע בכח מיכני משלו נחשב לרכב נגרר. הבעייה מתעוררת בין השאר באותם מצבים שבהם קיים ניתוק פיזי בין הגורר לבין הנגרר והשאלה היא אם בכל ניתוק כזה חדל הרכב מלהחשב לנגרר או שמא יש להבחין בין סוגים שונים של ניתוק. בענייננו ברור הוא כי המשאית ומגדל הקידוח אינם רכב נגרר. הטעם לכך נעוץ בעובדה כי יעודה של המשאית הוא לשמש מגדל קידוח ושוב אין לראותה כנגררת.
ה. באשר לשאלה אם הפוליסה שהוציאה המערערת למשיבה מכסה את המקרה הנדון - הפוליסה שהוצאה מכסה את אחריותה בנזיקין של המשיבה כלפי צד שלישי. היא משתרעת על "קידוחים... בכל חלקי הארץ". בסעיף ההגבלות נקבע כי חברת הביטוח "לא תהיה אחראית ולא תפצה את המבוטח בעד אחריות לפגיעה... בקשר עם... כלי רכב". הפוליסה אינה מגדירה "כלי רכב" מהו ולטענת חברת הביטוח, המשאית ומגדל הקידוח שעליה הינו בגדר "כלי רכב" ועל כן מוגבלת אחריותה. המשיבה טוענת לעומתה כי המשאית ומגדל הקידוח אינם בגדר "כלי רכב" וגישתה נתקבלה ע"י ביהמ"ש המחוזי. אכן, העובדה שנקבע כי לצורך חוק הפיצויים המשאית והמגדל שעליה אינה "רכב" אין בה כדי להשליך על הגדרת "רכב" לעניין פוליסת הביטוח. אין לקבל את ההנחה כי יש לה ללשון מובן אחד ויחיד שאינו תלוי בהקשר. ללשון יש לרוב מספר משמעויות תוך שהבחירה בין האפשרויות נעשית על פי ההקשר הרלבנטי. לביטוי פלוני עשויות להיות משמעויות משפטיות שונות בחוקים שונים ולעיתים אף באותו חוק עצמו, ולביטוי פלוני עשוייה להיות משמעות אחת בחוק ומשמעות משפטית אחרת בחוזה. משמעותו המשפטית של הביטוי "רכב" ייקבע, איפוא, על פי הקשרו הרלבנטי. כאמור לעיל אין מדובר כאן ב"רכב מנועי" בהקשרו לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים וכך הדין בהקשר לביטוי בפוליסה הנדונה. תכליתה של פוליסת הביטוח היתה לכסות את הסיכונים הנגרמים לצד שלישי בעבודות קידוח. יש לפרש את הפוליסה באופן שתכלית זו תוגשם. ראיית המשאית ומגדל הקידוח אשר עליה, שביטוחם הוא לב ליבה של הפוליסה, ככלי רכב, משמעותה ריקון הפוליסה מכל תוכן ממשי. על כן יש לקבוע כי המשאית ומגדל הקידוח שעליה אינם "כלי רכב" משמעות ביטוי זה בפוליסת הביטוח. אין זה משנה אם היה לה למשאית בעת התאונה רשיון רכב אם לאו.
ו. אשר לערעור שכנגד בדבר הוצאות למשיבה מהמערערת - בעניין זה יש לקבל את הערעור. ביהמ"ש המחוזי לא פסק למשיבה הוצאות מידי חברת הביטוח לאחר שקיבלה את תביעת המשיבה נגד המערערת עפ"י הודעת צד שלישי. משזכתה בדין עליה לזכות בפיצוי בגין הוצאותיה, אלא אם כן קיים נימוק שלא לפסוק הוצאות אלה. אין לראות כל נימוק
לכך ועל כן דין הערעור להתקבל ויש לחייב את חברת הביטוח בהוצאות המשיבה בביהמ"ש המחוזי בסכום של 30,000 ש"ח.


(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, בך, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - השופט ברק. עו"ד ש. איל למערערת, עו"ד ר. וייס לנפגע, עו"ד ח. זליכוב למשיבה, עו"ד ב. שגיא לקרנית. 13.4.89).


ע.א. 449/85 - היועץ המשפטי לממשלה נגד גד חברה לבניין בע"מ ואח'

*אישור חוזה אחיד(ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נדחה).


א. המשיבים 4-1 הגישו לביה"ד לחוזים אחידים בקשה ליתן אישור לחוזה, מכח סעיף 13 לחוק החוזים האחידים, התשמ"ג - 1982. החוזה האחיד עניינו מכר דירות מגורים במבנים ובשכונות המוקמים ע"י המשיבים. טענות הצדדים סבות על שורה של תניות המסדירות תחומים שונים של היחסים המשפטיים בין בעלי החוזה. טענות היועץ המשפטי לממשלה ביחס לחוזה גופו מעוגנות כולן בעילת הקיפוח הקבועה בסעיף 3 לחוק, אשר לפיו "ביהמ"ש וביה"ד יבטלו או ישנו... תנאי בחוזה אחיד שיש בו... משום קיפוח לקוחות או משום יתרון בלתי הוגן של הספק העלול להביא לידי קיפוח לקוחות". ביה"ד החליט לאשר את ההסכם בכפוף להערות ולשינויים ועל כך הוגש ערעור מטעם היועץ המשפטי וערעור נגדי. הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נדחה.
ב. החוק לא הגביל את שיקול הדעת המסור לבית הדין בעניין זה. בסעיף 4 לחוק מנויים, כדוגמאות, תנאים שיש בהם קיפוח לכאורה, ואשר לגביהם נקבעה חזקת קיפוח מכח הדין, אך אין בכך כדי למצות את מגוון התנאים המקפחים האפשריים. זאת בניגוד למצב המשפטי ששרר על פי חוק החוזים האחידים תשכ"ד, לפיו הופעל מבחן הקיפוח רק לגבי תנאים בחוזה שנמצאו "מגבילים" על פי הרשימה שבסעיף 15 לחוק הנ"ל. על פי החוק מהתשמ"ג, אין הנחיות מפורשות באשר לאופן הפעלת מבחן הקיפוח על ידי בית הדין ובתי המשפט, זולת רשימת התנאים לגביהם נקבעה, כאמור, בחוק חזקת קיפוח. מושג הקיפוח, מן הנכון שילבש תוכן ויתגבש ויתבהר, בדרך של פרשנות ממקרה למקרה, על פי אמות המידה הפרשניות הכלליות המקובלות. הכל בכפיפות לכך, שדרושה תשומת לב "למכלול תנאי החוזה ולנסיבות אחרות" האמור בחוק. בעסקו במלאכת הפרשנות יוכל בית המשפט לעשות שימוש גם באמות המידה שהותוו על פי הדין ששרר בסוגיית החוזים האחידים ערב חקיקתו של החוק מהתשמ"ג.
ג. מועד מסירת הדירה - טענתו הראשונה של המערער נוגעת למועד מסירת הדירה. בסעיף הנוגע לעניין נאמר "מועד המסירה המשוער של הדירה יהא... אך לא יאוחר מיום... (להלן: מועד המסירה), והמוכר מתחייב למסור את הדירה כאמור בכפוף לאמור בנספח א'". בסעיף זה נקבע מועד המסירה המשוער של הדירה ולטענת המערער הוא מקפח בכך שלא נקבע בו מועד מדוייק למסירת הדירה. טענת היועץ המשפטי בעניין זה נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי ויש לקבל את הערעור ולפסול את הסעיף האמור. המשיבים מותירים בידיהם את הזכות למסור את הדירה בכל מועד שנראה להם בתוך אותו פרק זמן בלתי ידוע, אשר יכול להשתרע באופן תיאורטי על פני תקופה ארוכה. קביעת מועד לפרק זמן בלתי מוגבל כופה על הצד השני אי וודאות מכבידה ביותר שהיא בלתי מוצדקת בנסיבות העניין. המשיבים טוענים כי "בתחום של תכנון ובניית דירות קשה במיוחד לקבוע בצורה מדוייקת את התאריך בו תהיה הדירה מוכנה למסירה". טענה זו אין לקבל. על המשיבים לכלכל צעדיהם כך שיוכלו למסור את הדירה בנקודת זמן קבועה ומוגדרת מראש. אם דרושה להם לשם כך תקופה נוספת כ"טווח בטחון", מוטב שיקבעו בחוזה המכר מועד מסירה מאוחר, אשר ניתן יהיה להקדימו בהסכמה.

ד. חוזה שירותים - טענת הקיפוח השניה עניינה סעיף בחוזה המפנה לחוזה שירותים נספח. טענת המערער בהקשר זה היא כי על אף שהסעיף כולל בתוכו התחייבות של רוכשי הדירות לחתום על הסכם שירותים שבנספח, לא נתן ביה"ד דעתו לתכנו של הסכם השירותים, אף על פי שבעת הדיון הביע ביה"ד בעל פה הסתייגות מחלק מסעיפיו. המערער צודק בעניין זה. חוזה השירותים אושר על כרעיו וקרביו, ומבלי שבית הדין התייחס לתוכנו. לפיכך יש להחזיר עניין זה לבית הדין אשר ידון אחת לאחת בהוראות חוזה השירותים ובהסתייגויות היועץ המשפטי לגביהן.
ה. הערת אזהרה - סעיף מקפח נוסף לטענת המערער הוא סעיף בחוזה המורה כי "הקונה לא יהא רשאי לרשום הסכם זה כהערת אזהרה בלשכת רישום המקרקעין כל עוד לא נבנו מחיצות כל הדירות בבניין וכל עוד לא נרשמה הדירה כיחידה נפרדת בבית משותף". לסעיף זה הכניס ביה"ד תיקון שלפיו הקונה לא יהא רשאי לרשום הסכם זה כהערת אזהרה "כל עוד לא נבנו המחיצות החיצוניות של הדירה שרכש". גם בעניין זה יש לקבל את הערעור. סעיף 126 לחוק המקרקעין מאפשר רישומה של הערת אזהרה על התחייבותו של בעל זכות במקרקעין כלפי אדם אחר, לעשות בהם עיסקה. הערת האזהרה משמשת מכשיר חשוב להבטחת זכויותיו של הזכאי על פי ההתחייבות. רישום הערת אזהרה הוא אקט זול ופשוט יחסית, ומשום כך הפך השימוש בו נפוץ ומקובל. התנייתה של האפשרות לרשום הערת אזהרה בהתקדמות הפיסית של הבנייה נופלת בגדר חזקת הקיפוח האמורה בחוק, היינו "תנאי השולל או המגביל זכות או תרופה העומדת ללקוח על פי דין, או המסייג באופן בלתי סביר זכות או תרופה העומדת לו מכח החוזה, או...".
ו. התאמת הדירה ואחריות לפגמים - סעיף אחד עוסק בנושא של התאמת הדירה ואחריות לפגמים. אחד מסעיפי המשנה של סעיף זה אומר כי "קבלת הדירה על ידי הקונה תחשב כהוכחה מכרעת כי הקונה קיבל את הדירה במצב תקין וטוב כשהיא ראויה לשימוש... ובמיוחד כי אין לו כל טענת אי התאמה לפי חוק המכר...". סעיף משנה זה בוטל ע"י ביה"ד. סעיף משנה אחר מתייחס לאחריות המשיבים לרכוש המשותף. בסעיף זה נאמר "המציא המוכר לקונה... אישור מאת רשות מוסמכת או מאת מהנדס או יועץ של המוכר, כי המעליות או מתקני החמום וההסקה או יתר חלקי הרכוש המשותף, נבדקו ונמצאו מתאימים וכשרים, כמוה כמסירת המתקנים ויתר חלקי הרכוש המשותף... אישורו של אדריכל הבניין שהרכוש המשותף (להוציא מערכות כאמור לעיל) של הבית, גמור ומושלם, מהווה הוכחה מכרעת לעניין זה". ביה"ד ראה בסעיף זה סעיף מקפח והכניס בו תיקונים. המערער טוען כי הסעיף כולו הוא מקפח ויש למחקו והצדק עמו. תנאי הפטור שבפנינו נופל בגדר חזקת הקיפוח האמורה בסעיף 4 שהרי מדובר ב"תנאי הפוטר את הספק... מאחריות שהיתה מוטלת עליו על פי דין אילולא אותו תנאי...". יש לקבל גם תיקון באשר לסעיף תחזוקת המתקנים הנוגע לכך שהמשתכנים צריכים לעשות הסכמי שירות עם ספקי המתקנים. כמו כן בוטלה הגבלת האחריות של הקבלן לשנה במקרה של התהוות פגמים בדירה מעבודה לקוייה. הגבלת האחריות לשנה אינה יכולה לעמוד. נדון גם הסעיף המתיר לקונה לבצע שינויים בדירה רק אם יקבל על כך את הסכמתו בכתב מראש של המוכר ובמיוחד באשר לחזית הבניין. נתקבל בחלקו הערעור באשר לסעיף הנוגע ל"ביטול משא ומתן מוקדם". צויין בסעיף כי ההצהרות וההודעות בעל פה של מנהלי, פקידי ועובדי המוכר בכל עת אינן מחייבות את המוכר ומה שמחייב הוא רק ההסכם. אין הצדקה לשלול עילות בנזיקים ואחרות בנוגע לשלב הטרום חוזי. יש בסעיף האמור כדי לשלול מן הקונה את האפשרות להוכיח כי התקשר בחוזה על סמך מצג של המשיבים. לפיכך יש לשנות את הסעיף הנדון.
ז. טענה כללית בפי המערער כי טעה ביה"ד בכך שנתן אישור לחוזה האחיד מבלי שהמשיבים המציאו נוסח מתוקן של החוזה, על נספחיו, שהרי ביה"ד ביטל תנאים מקפחים
או שינה אותם וגם קבע הוראות והנחיות כיצד יש לתקן את החוזה ללא ניסוח סופי. לטענת המערער עיקר התועלת לציבור בקיומו של חוזה מאושר הוא בכך שיוכל להעזר בנוסח מלא שאושר ע"י ביה"ד ואשר אותו ניתן גם לפרסם. המשיב טוען כי אינו חייב, על פי החוק והתקנות, להגיש נוסח סופי של החוזה לאישור. לעניין זה נתקבלה גישתו של היועץ המשפטי. אישור ביה"ד על פי החוק צריך להתייחס לנוסח של חוזה אחיד הכולל את השינויים שנדרשו על ידי ביה"ד, בין תנאים שאושרו ללא שינוי ובין תנאים שאושרו עם שינוי להסרת הקיפוח.


(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ט. שפניץ למערער, עו"ד י. אלטבאואר למשיבים, עו"ד י. ארבל לרשות להגנת הצרכן. 27.3.89).


ע.א. 107/87 - שרה אלון נגד פרידה מנדלסון

*הכרה באשה כ"ידועה בצבור" לצורך ירושה(הערעור נדחה בעיקרו).


א. המנוח משה שמואלי נפטר ביום 23.11.84. אשתו נפטרה לפניו, בשנת 1978, והמערערת היא בתו היחידה. המשיבה טוענת כי היתה "ידועה בציבור" של המנוח וכי מכח הוראות סעיף 55 לחוק הירושה היא זכאית לרשת מעזבונו את המחצית וכן את מכוניתו של המנוח בשלמותה. סעיף 55 לחוק הירושה קובע לאמור "איש ואשה החיים חיי משפחה במשק בית משותף אך אינם נשואים זה לזה" רואים אותם כאילו היו נשואים לצורך חלוקת העזבון. הוראה זו מעניקה זכות ירושה על פי דין לבן הזוג הנותר בחיים בעזבון בן זוגו המנוח, אף אם לא היו נשואים. הענקתה של הזכות מותנית בכך שהשניים חיו "חיי משפחה במשק בית משותף" וכן כי בשעת מותו של המוריש אף אחד מהם לא היה נשוי לאדם אחר. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המשיבה זכאית לרשת מחצית העזבון וכי היא היורשת הבלעדית של מכוניתו של המנוח. הערעור נדחה פרט לחלק במכונית.
ב. על פי הפסיקה יש בסעיף הנ"ל שני יסודות "חיי אישות כבעל ואשה וניהול משק בית משותף. היסוד הראשון מורכב מחיים אינטימיים כמו בין בעל ואשה המושתתים על אותו יחס של חיבה ואהבה, מסירות ונאמנות, המראה שהם קשרו את גורלם זה בזה... היסוד השני הוא ניהול משק בית משותף. לא סתם משק בית משותף מתוך צורך אישי, נוחות... אלא כפועל יוצא טבעי מחיי המשפחה המשותפים, כנהוג וכמקובל בין בעל ואשה הדבקים אחד בשני בקשר של גורל חיים...". (ע.א. 621/89 פד"י כ"ד(1) 617). אין מדובר כאן על שני יסודות מנותקים, אלא על שני מרכיבים השזורים זה בזה. עיקר עניינו של הביטוי "חיי משפחה במשק בית משותף" הוא בתהייה אחר טיבה ואופייה של מערכת היחסים שבין בני הזוג. מקום שמערכת היחסים היא כשל בני זוג נשואים, צומחת הזכות לרשת, למרות היעדרו של קשר נישואין פורמלי. הוראת סעיף 55, מנסה להתחקות אחר כוונתו של המוריש, אשר לא הותיר צוואה. ההנחה היא כי מקום בו התקיימו "חיי משפחה במשק בית משותף", רואה בן הזוג האחד את בן הזוג השני כיורש של עזבונו לאחר מותו. אין כוונת הדברים להצבת תנאי נוסף לזכות לרשת על פי סעיף 55, לפיו על המנוח, כאילו להביע כוונה מפורשת להוריש עזבונו לבן זוגו הלא נשוי ואין גם צורך בכך שתהיה התייחסות מפורשת אחרת כלשהי אל הירושה. הירושה היא תולדה של מה שנלמד מתוך מהותה של מערכת היחסים הכללית שבין בני הזוג המקיימים, כאמור, חיי משפחה במשק בית משותף. המבחן שמציב סעיף 55, הוא מבחן גמיש. אין לקבוע לו קריטריונים נוקשים ויציקת התוכן תיעשה בהתאם לנסיבותיו הקונקרטיות של כל מקרה.
ג. בענייננו בחן ביהמ"ש המחוזי את מכלול הראיות אשר היו בפניו והסיק כי התמלאו התנאים הנדרשים על פי סעיף 55 לחוק. הממצאים העיקריים שנקבעו הם אלה: המנוח והמשיבה התגוררו יחד במשך שש שנים, ובארבעת השנים האחרונות לחייו התגוררו
השניים בדירתה של המשיבה ; ראשיתם של היחסים בין השניים היתה של מטופל ומטפלת. המנוח לקה בבריאותו ונזקק לטיפול ולעזרה, והמשיבה, בת דודתה של אשתו המנוחה, קיבלה על עצמה את תפקיד הטיפול. ברבות הימים הסתמנה תפנית במערכת היחסים שביניהם וכך עבר המנוח להתגורר בדירתה של המשיבה, השניים השתתפו יחד באירועים משפחתיים שונים, כאשר המשיבה הגיעה אליהם עם המנוח ובחברתו ויחד אף נסעו לחו"ל ; המשיבה ניהלה את משק הבית בו גרו. הם אכלו את ארוחותיהם ביחד; בדרך כלל ניהלו המשיבה והמנוח את ענייניהם הכספיים בנפרד, אך עם זאת, כאשר נזקק המנוח לכסף, העבירה המשיבה לחשבונו את הסכום הנדרש ; מנסיבות המקרה הסיק ביהמ"ש כי המנוח סירב להכין צוואה, כבקשת אחיו, אשר בה הוא מוריש את כל עזבונו לבתו בלבד. המערערת חולקת על ממצאי ביהמ"ש והמסקנות המשפטיות וטוענת כי: ראשית, מערכת היחסים בין המנוח למשיבה התחילה ונשארה לכל אורך התקופה הנדונה כמערכת יחסים שבין מטופל למטפלת ; שנית, לא הוכח כי המנוח והמשיבה קיימו ביניהם יחסי אישות ומכאן מסקנתה כי לא מתמלא היסוד של "חיי משפחה" כאמור בסעיף 55 ; שלישית, בין המנוח למשיבה התקיימה הפרדה בכל הנוגע לעניינים כספיים. טענות אלה יש לדחות.
ד. אשר לטענה כי מערכת היחסים בין המנוח למשיבה היתה כשל מטופל ומטפלת - צדק ביהמ"ש המחוזי כאשר קבע כי אף אם ראשיתם של היחסים בטיפול, הרי שהמשכם בכוונה לחיות כבעל ואשה. אשר לטענה לפיה מותנה קיום היסוד של "חיי משפחה" שבסעיף 55 לחוק בהוכחת קיום יחסי אישות - קיומם של יחסי אישות הוא מרכיב חשוב במסגרת החיים האינטימיים בין בני הזוג לצורך קביעה של "חיי משפחה" ואולם חיי משפחה אינם מתמצים ביחסי מין והמחוקק לא השתמש במונח "חיי אישות" אלא "חיי משפחה במשק בית משותף". מכלול הראיות שהיו בפני ביהמ"ש, יכול היה להסיק על מערכת יחסים קרובה והדוקה, כשל בעל ואשה, שיצרה אפשרות של חיי אישות, וזאת, כמובן, בכפיפות למגבלות פיזיות להבדיל ממגבלות נפשיות, שמונעות היווצרות יחסי קירבה כאמור מעיקרם. אשר לטענה כי מן ההפרדה בה נהגו המנוח והמשיבה בכל הנוגע לענייני כספים יש להסיק כי לא מתקיים הרכיב של "משק בית משותף" - משק בית משותף אין פירושו בהכרח שיתוף קנייני בנכסים. אף אם נכונה טענת המערערת כי המנוח הוא זה שמימן את הוצאות הבית וכי המשיבה לא תרמה דבר, טענה המוכחשת על ידי המשיבה, גם אז אין בכך כדי להשפיע. "משק בית משותף" אין פירושו שוויון הכרחי במקורות המימון בין הצדדים. המשיבה, אף אם לא מימנה, הרי שטרחה ועמלה, ובכך תרומתה למשק הבית. היוצא מכך כי זכותה של המשיבה בענייננו היא למחצית ממכלול עזבונו של המנוח כאמור בסעיף 11 לחוק הירושה.
ה. אשר למכונית של המנוח - המכונית נופלת למסגרת "המנה" אשר מקבל בן הזוג כאמור בסעיף 11(א) רישא לחוק הירושה. משנקבע כי מדובר ב"מכונית נוסעים" השייכת "לפי המקובל ולפי הנסיבות, למשק הבית המשותף" הרי שבן הזוג נוטל אותה בשלמותה. ב"כ המערערת טוען כי אין להחיל את הוראת סעיף 11(א) על הזכאי לרשת מכח סעיף 55 לחוק. ברם, מגמתו של סעיף 55 לחוק היא להשוות בין מעמדו של הזכאי לרשת מכח "חיי משפחה במשק בית משותף" לבין מעמדו של בן זוג הזכאי לרשת מכח קשר הנישואין. אולם הנסיבות במקרה דנן מצביעות על כך שהמכונית מקורה בנכסי המנוח מלפני שבני הזוג נקשרו זה לזו, ומן הנסיבות לא עלו ראיות על כך שהמכונית הפכה לחלק ממשק הבית המשותף. על כן, במקרה דנן, דינה של המכונית כדין יתר העזבון ובעניין זה יש לקבל את הערעור ולקבוע כי המערערת היא יורשת מחצית מכוניתו של המנוח והמשיבה את המחצית השניה.


(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד בן ציון צנעני למערערת, עו"ד מוסרי גולדנברג למשיבה. 27.4.89).



ע.פ. 289/88 - מדינת ישראל נגד אילן מנחם, אלי בוזגלו והנרי ועקנין

*קולת העונשים (שוד מזויין) (ערעור על קולת העונשים - הערעור נתקבל).

המשיבים הורשעו בשתי עבירות של שוד מזויין בצוותא כאשר למטרה זו השתמשו ברובה שניתן למשיב השני ע"י שלטונות צה"ל בעת שרותו הצבאי. הרובה היה דרוך בעת ביצוע מעשי השוד. מלבד זאת הורשעו שלשת המשיבים בשתי עבירות של שמוש ברכב ללא רשות, המשיב הראשון הורשע גם בשתי עבירות של נהיגה ללא רשיון וללא תעודת ביטוח ובעבירה זהה אחת הורשע גם המשיב השלישי. למשיב הראשון צורפו עוד ארבעה תיקים שעניינם גניבות, שמוש ברכב ללא רשות, תקיפה וקשירת קשר לשוד ואילו למשיב השלישי צורפו 20 תיקים נוספים של התפרצויות וגניבות. לכל אחד מהמשיבים הרשעות קודמות לא מעטות וכן נגד המשיבים הראשון והשלישי היו תלויים מאסרים על תנאי. ביהמ"ש המחוזי היה מודע לחומרת המעשים, ריבויים והסכנות לציבור הנובעות ממעשי המשיבים, ואף הדגיש כי אין מנוס אלא להעדיף את אינטרס הציבור ולשלוח את הנאשמים למאסר בפועל לתקופה מהותית. כך גזר ביהמ"ש לכל אחד משלשת המשיבים שנתיים מאסר בפועל ושלש שנים מאסר על תנאי וכן הפעיל מאסרים על תנאי כשהם חופפים והמשיבים הראשון והשלישי נפסלו מנהיגה במשך 4 שנים מיום גזר הדין. הערעור על קולת העונש נתקבל.
מבלי להפחית מערך הטיעונים של הסניגורים בדבר הנסיבות האישיות של המשיבים, הרי גזר דינו של ביהמ"ש המחוזי הוא כה חורג מהענישה המתחייבת עד כי אין הוא יכול לעמוד. מדובר בשני מעשי שוד מזויין עם נשק דרוך, אשר הם בלבד מחייבים עונש משמעותי בהרבה מזה שנגזר, ועוד שורה גדולה של עבירות נוספות בהן הורשעו המשיבים. יש אמנם מקום לאבחנה מסויימת בין שלשת המשיבים, תוך שלוקחים בחשבון מספר העבירות בהן הורשע כל אחד מהם וכן גילו הצעיר של המשיב הראשון. אין דרכו של בימ"ש שלערעור למצות את הדין עם נאשמים כשמתקבל ערעור על קולת העונש, אולם קבלת הערעור היא מחוייבת המציאות, ואף העובדה כי המשיבים עוררו בלבם ציפיות מסויימות לקראת סיום שני שליש של מאסרם אינה מצדיקה השארת גזר הדין על כנו. לפיכך הוחלט לגזור למשיב הראשון שלש שנים וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי וכן הופעל מאסר על תנאי של חודשיים בחופף ; המשיב השני נדון ל-4 שנים מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי והמשיב השלישי ל-4 שנים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי ולגביו הופעל מאסר על תנאי של 18 חודשים במצטבר.


(בפני השופטים: בייסקי, גב' נתניהו, חלימה. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד א. רומנוב למערערת, עו"ד ברון למשיב הראשון, עו"ד אלתית לוין למשיב השני, עו"ד חיים דגן למשיב השלישי. 21.2.89).


בש"א 86/89 - ישראל הרפז ואח' נגד עופר אחיטוב ואח'

*עיכוב ביצוע פס"ד (בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין - הבקשה נתקבלה).

המבקשים ביקשו לעכב ביצוע של חלק מפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, אשר בין השאר, אסר על המבקשים לעשות שימוש מכל מין וסוג בתוכנה "לוטוס - 8" על חלקיה ומרכיביה וכן חוייבו המבקשים לתת תוך 30 יום חשבונות ודו"חות מלאים על כל שימוש ועיסקה שנעשו ונעשים על ידם בקשר עם התוכנה דנן. הבקשה נתקבלה. כלל ידוע הוא, כפי שקבע המחוקק, כי הגשת ערעור לא תעכב את ביצועו של פסק הדין, אך ביהמ"ש שלערעור רשאי להיעתר לבקשות מהסוג הנזכר. במקרה כזה שוקל ביהמ"ש שני שיקולים : האחד - סיכויי ההצלחה בערעור ; השני - שאם יזכה המערער בערעורו, לאחר שפסק הדין כבר בוצע, יהא זה מן הנמנע או קשה להשיב את המצב לקדמותו. בענייננו מושתת פסק הדין על עדויות של מומחים שהועדפו ע"י ביהמ"ש המחוזי ולכאורה קשר לומר שלמערערים יש סיכויים טובים לזכות בערעורם, אם כי אין לומר שאין להם סיכויים בכלל. מאידך, מדובר בפסק דין ראשון מסוגו
בנושא הפרת זכות יוצרים בנוגע לתוכנת מחשב. יתירה מזאת, הנזק שעלול להגרם למשיבים במקרה שהבקשה תתקבל הינו כספי בעיקרו וניתן להבטיח את הנזק על ידי ערבות מתאימה. מאידך, דחיית הבקשה עלולה לגרום למבקשים נזק שאינו ניתן לתיקון אם יצליחו בערעורם. חשיפתם של הפרטים שעליהם החליט ביהמ"ש יש בה משום חשיפת סודותיהם המסחריים של המבקשים למתחריהם המשיבים. לפיכך הוחלט לעכב ביצוע חלק מפסה"ד אך העיכוב כפוף להמצאת ערבות בנקאית של 250,000 ש"ח עבור כל נזק שעלול להגרם למשיבים עקב צו העיכוב.


(בפני: השופט חלימה. 28.3.89).


ע.פ. 367/88 - מיכאל מסעוד דהן נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (התפרצות ומרמה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע בכך כי התפרץ למקומות שונים, גנב שיקים שאותם זייף ובאמצעותם גבה כספים במרמה, קנה מצרכים ושרותים ובדרך זו הצליח להונות אנשים שונים בסכום העולה על כ-70,000 ש"ח. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 4 שנים מאסר בפועל והערעור על חומרת העונש נדחה. גליון הרשעותיו הקודמות של המערער מגלה שורה ארוכה של עבירות שאותן התחיל לבצע עת היה קטין ומספרן עשרות אחדות. משום מה לא מוצה עם המערער הדין בעבר ועד המקרים הנוכחיים לא נגזר לו מאסר בפועל. המערער טוען כי המעשים בוצעו על ידו לרכישת סמים שלהם הוא מכור ולטענתו שוב אין הוא משתמש בסמים. אולם, לא זו בלבד כי עברו של המערער מלמד כי לא ניצל את ההתחשבות שהתחשבו בו בתי המשפט כאשר עמד לדין בעשרות מקרים של עברינות מגוונת, אלא גם לאחר שביצע את העבירות נשוא ערעור זה, המשיך בדרכו העבריינית והורשע בעוד ארבעה אישומים של נזק לרכוש, נסיון לתקיפת שוטר, וכדומה. בנסיבות אלה יש לדחות את הערעור.


(בפני השופטים: בייסקי, ש. לוין, חלימה. החלטה - השופט בייסקי. המערערלעצמו, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה. 22.3.89).


ע.פ. 55/89 - פלוני קטין נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (התפרעות וגרימת נזק לרכוש) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה בעיקרו).

המערער השתתף בהתפרעות שארעה באחד הרחובות בירושלים ובמהלכה רגמו המתפרעים, והמערער בתוכם, חזיתו של סניף בנק, ניפצו שמשותיו ופגעו בדלת הכניסה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירה של התפרעות שסופה נזק וגזר לו 10 חודשים מאסר בפועל, 20 חודשים מאסר על תנאי ותשלום קנס של 3,000 ש"ח או 90 ימי מאסר תמורתו וכן חייב את המערער לפצות את הנפגע בסך 300 ש"ח בצירוף ריבית והצמדה. הערעור על חומרת העונש נדחה פרט לכך שתשלום הקנס בוטל.
הסניגור טוען כי בעבירות מהסוג דנא נגזרו בעבר עונשים קטנים יותר מזה שנגזר למערער. אכן, ניתן להצביע על גזרי דין קלים יותר ואולם עבירות אלו לא זו בלבד כי שכיחות הן, אלא בהאידנא הפכו להיות מכת מדינה ומתרבות מיום ליום. פגיעתה של אבן עשוייה להיות חמורה לא פחות מאשר שימוש בנשק ולא מעטים נפגעו מכך בצורה חמורה. כאשר עבירה מסוג מסויים מתפשטת והופכת להיות מכת מדינה אף בית המשפט חייב לתת דעתו על כך, ומבחינה הרתעתית מתחייבת החמרה בעונשים על אותו סוג עבירות. מכאן שגם אם בעבר הלא רחוק נגזרו בעבירות כאלה עונשים קלים יותר, הרי לא הושגה המטרה העונשית וההרתעתית ובתקופה האחרונה ראו בתי המשפט להחמיר בעונשים לגבי אלה המסכנים את שלום הציבור ופגיעתם רעה. לפיכך עונש המאסר כפי שהושת אינו חורג מהמתחייב. ברם, הסניגור טוען כי המערער נטול אמצעים כספיים
ואין באפשרותו לשלם את הקנס שהושת, ואכן בהתחשב בעונשי המאסר והמאסר על תנאי שיש בהם כדי להרתיע את המערער, ניתן להסתפק באותו עונש ולבטל את תשלום הקנס.


(בפני השופטים: בייסקי, ש. לוין, חלימה. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד רוזנטל למערער, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה. 22.3.89).


בג"צ 582/87 - אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ נגד ביה"ד הארצי לעבודה ואח'

*פירוש סעיף בהסכם עבודה קיבוצי באל-על (העתירה נתקבלה).

העותרת היא מעבידתם של המשיבים 3-10 (להלן - המשיבים). המשיבים עבדו כעובדים קבועים של העותרת בתפקידי קרקע והועברו בתחילת 1981 לתפקיד של דיילי אויר עונתיים. ההעברה נעשתה בהסכם קיבוצי שנחתם בין העותרת לבין ההסתדרות הכללית (המשיבה השניה). על פי הסכם זה, תקופת ההעסקה כדיילי אויר הוגבלה ל-36 חודשים. עם ההעברה חתם כל עובד על מסמך שלפיו הוא מסכים כי תנאי ההעסקה הקבועים בהסכם הקיבוצי יחולו על העסקתו כדייל אויר. בדצמבר 1982 נחתם הסכם קיבוצי חדש בין העותרת לבין ההסתדרות ובהסכם זה הוראות בעניין העברת עובדים מתפקיד אחד לתפקיד אחר אצל העותרת. לאחר חתימת הסכם זה נוהל משא ומתן בין הצדדים והוחלט, בין השאר, כי המשיבים ימשיכו לעבוד כדיילי אויר ללא הגבלה של 36 חדשי ההעסקה, וכי שאר תנאי העסקתם יהיו זהים לאלה של דיילי האויר הקבועים. ביום 29.8.84 הודיעה העותרת למשיבים כי החל בספטמבר 1984 תופסק עבודתם כדיילי אויר והם יחזרו לעבודת קרקע. נגד החלטה זו פנו המשיבים לביה"ד האזורי לעבודה. נפסק כי ההסכם הקיבוצי השני ביטל את קודמו ועל כן אין העותרת רשאית להחזיר את המשיבים לעבודת הקרקע מכח ההסכם הקיבוצי הראשון. דא עקא, לדעת ביה"ד האזורי, המסמך עליו חתם כל עובד מהווה חוזה אישי בינו לבין העותרת וחוזים אישיים אלה עומדים בעינם, ועל פיהם זכאית העותרת להעביר את העובד לעבודתו הקודמת. זאת ועוד, לעותרת הזכות להעביר את המשיבים לתפקיד קרקע מכח הוראות ההסכם הקיבוצי החדש העוסקות ב"ניוד" עובדים. על החלטה זו הוגש ערעור לביה"ד הארצי לעבודה והערעור נתקבל ברוב דעות. על כך הוגשה העתירה והיא נתקבלה. דעת המיעוט גרסה כי מכח הוראת ה"ניוד" החלה גם על עובדי צוות אויר, רשאית היתה העותרת להעביר את המשיבים לתפקיד קרקע. עתירת העותרת נתקבלה.
סעיף "הניוד" הקובע כי "הנהלת החברה רשאית, לפי שיקול דעתה... להעביר כל עובד מתפקיד לתפקיד" מנוסח בלשון רחבה. הוא חל על כל עובדי החברה. זו היתה גם תכליתו של ההסכם הקיבוצי, שנחתם על רקע המשבר שפקד את העותרת, ואשר נועד, בין השאר, להעניק להנהלת העותרת "סמכות בלעדית לקבוע, לצמצם או להרחיב את היקף פעילות החברה" כאמור בהסכם, וכן הסמכות הבלעדית לנהל את ענייני החברה כראות עיניה. אכן, סמכות זו חייבת העותרת להפעיל בתום לב, אך אין כל טענה כי לא הופעלה בתום לב. אין כל דבר בהסכם הקיבוצי המצמצם את סמכותה של העותרת לניוד עובדים ומגביל אותה אך לעובדים שאינם עובדי צוות אויר. לאור מסקנה זו שוב אין צורך לבחון אם עמדה לעותרת הזכות להעביר את המשיבים מכח הסכמתם הם. נראה איפוא כי בהחלטת ביה"ד הארצי לעבודה נפלה טעות משפטית מהותית, אשר לאור אופיה הכללי מצדיקה את התערבות בג"צ. לפיכך יש לבטל את פסק דינו של ביה"ד הארצי לעבודה ולהחזיר לתקפו את פסק הדין של ביה"ד האזורי.


(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, בך. החלטה - השופט ברק. עוה"ד וינדר ומנור לעותרת, עו"ד לפידור למשיבים. 8.3.89).


ע.פ. 631/88 - מדינת ישראל נגד זיידד נאיף זאהר

*מידת העונש (סמים) (ערעור וערעור נגדי על מידת העונש - ערעורה של המדינה על קולת העונש נתקבל).


המשיב ששימש כסוהר מכר לאסירים סמים בארבע הזדמנויות: 3 פעמים הירואין ופעם אחת קוק פרסי. בחיפוש בביתו נתגלתה כמות של למעלה מ-4 גרם הירואין. ביהמ"ש גזר לו חמישה עשר חודשים מאסר בפועל וחמשה עשר חודשים מאסר על תנאי וכן תשלום קנס של 3,000 ש"ח. המשיב ערער על חומרת העונש והמדינה על קולתו. ערעורו של המשיב נדחה וערעור המדינה נתקבל.
מעורבתו של סוהר בעיסקות סמים בין כתלי בית הסוהר יש בה משום הפרת חובת הנאמנות המוטלת עליו ותרומה לדמורליזציה בין כתלי בית הסוהר. חומרת המעשה עולה בהרבה על חומרתה של עיסקת סמים המבוצעת ע"י איש רגיל. בנסיבות אלה על ביהמ"ש לתת משקל רב לשיקולי הרתעה ראויים, דבר שלא נעשה במקרה דנן. גם כשמביאים בחשבון את נסיבותיו האישיות של המערער, שירותו בצה"ל, גילוי מקורות הסם, רקעו ועברו, העונש שהוטל קל במידה המחייבת התערבות בו. בהתחשב בכך שהמשיב טעון הגנה לא ימוצה עמו הדין בדרגת הערעור כפי שמן הראוי היה לעשות בדרגה הראשונה וענשו יועמד על 30 חודשים מאסר בפועל. המאסר על תנאי והקנס יעמדו בעינם.


(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, בך. עו"ד גב' יסכה ליבוביץ למערערת, עו"ד גלעד למשיב. 23.3.89).


ע.א. 510/88 - מאיר פיניאן נגד שמחה פיניאן

*הצהרה על בעלות אשה בנכסי בעלה ופסיקת מזונות (הערעור נתקבל כחלקו).

ביהמ"ש המחוזי הצהיר כי המשיבה היא הבעלים של %25 מדירת בני הזוג ושתי חנויות שבירושלים. המערער חוייב להעביר למשיבה %25 נטו מדמי השכירות המתקבלים עבור החנויות הנ"ל. כן חוייב בתשלום דמי מזונות למשיבה בסכום של 700 ש"ח לחודש החל ביום הגשת התביעה, 6.7.87, כשסכום זה צמוד למדד ומעודכן מדי חודש. כן הוטל עיקול על %50 מן המקרקעין הנ"ל. המערער טוען כי ההוראה בדבר העברת %25 מדמי השכירות מדי חודש היא מעבר למה שנתבע על ידי המשיבה שהרי זו ביקשה הצהרה על זכויותיה ודמי מזונות. הא ותו לאו. כן הוא מערער על הקביעה כי המשיבה היא הבעלים של %25 מן המקרקעין ועל גובה דמי המזונות. הערעור נתקבל בחלקו.
ההצהרה על בעלותה של המשיבה ב-%25 מן המקרקעין מעוגנת כדבעי בממצאים ובעקרונות של שיתוף בנכסים בין בני זוג שפותחו בביהמ"ש העליון. הועלו טענות בדבר קיום מערכת יחסים מעורערת בין בני הזוג, אך לאור הראיות לא היה מקום למסקנה כי המריבות בין בני הזוג שללו היווצרותו וקיומו של משק בית משותף שבו תרמה האשה מכוחה ואונה, והשתלבה במאמץ המשפחתי המשותף של יצירת פרנסה על ידי הבעל וניהול כלכלת הבית וגידול הבת ע"י האשה. מאידך, לא היה מקום להורות על העברה שוטפת של תשלומים מעבר למה שנתבע בכתב התביעה, כאשר תביעתה הכספית של האשה התייחסה רק למזונותיה. אגב, אם יש לאשה הכנסה משלה ממקורותיה - לרבות מרכושה - הרי היה מקום להתחשב בכך בקביעת שיעור המזונות. לגופו של עניין, היה לאשה טעם מבורר לעזיבת דירת בני המשפחה והמערער חייב במזונותיה. אולם, המזונות נקבעו ללא כל התייחסות לשני היסודות החייבים לשמש תשתית למסקנה בדבר שיעורם : לא נקבע מה צרכי האשה ומה הכנסותיה ; לא נקבע מה המשאבים שעומדים לרשות הבעל. אין גם הצדקה להצמדת סכום המזונות באופן שהבסיס יהיה מועד הגשת התביעה כאשר פסק הדין ניתן שנה לאחר מכן והסכומים הקבועים בו משקפים את המזונות שתשלומם הוא בגדר הראוי במועד פסק הדין. לפיכך, הוחלט להעמיד את סכום המזונות על 600 ש"ח
לחודש צמודים למדד מיום 15.6.88, ההוראה בדבר תשלום חלק מדמי השכירות לאשה תבוטל מן הטעם האמור לעיל והעיקול יחול על %25 של המקרקעין ולא על מחציתם.


(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מנחם שכטר למערער, עו"ד אהרן גבע למשיבה. 11.4.89).


ע.פ. 127/89 - יהודה סבג נגד מדינת ישראל

*שיעור הקנס בעבירת סמים לאחר עיסקת טיעון לעונש המאסר (ערעור על גובה קנס שנגזר בעבירת סמים - הערעור נדחה).

המערער הורשע בעבירה של קשירת קשר לייבוא כמות של 8 ק"ג קוקאין. ההרשעה באה על פי הודאת המערער ובעקבות עסקת טיעון שנערכה בין המערער לבין המדינה ועליה הודע לביהמ"ש. בעיסקת הטיעון סוכם כי יוצע לביהמ"ש לגזור למערער 8 שנים מאסר בפועל, 4 שנים מאסר על תנאי וכן יתבקש ביהמ"ש להשית על המערער קנס בשיעור גבוה. בעלי הדין השאירו פתוח את שיעורו של הקנס, תוך הסכמה שלמערער תהא הזכות לטעון לפני ביהמ"ש להקטין שיעור הקנס ככל האפשר. ביהמ"ש אימץ את עיסקת הטיעון ובהתאם לכך גזר למערער עונשי מאסר כאמור לעיל, וקנס בשיעור של 25,000 ש"ח או שנת מאסר תחתיו. הערעור מצטמצם לשיעורו של הקנס בלבד. הסניגור סבור כי משנגזרו למערער שנות מאסר רבות לריצוי בפועל, לא מן הראוי הוא להוסיף את הקנס גבוה, ולחילופין כי מן הראוי להעמיד את הקנס לכל היותר על אותו שיעור שהושת על הנאשם השני, גיסו של המערער, שנגזרו לו 15,000 ש"ח קנס בלבד. עוד טוען הסניגור כי שולחו נטול אמצעים כעת, ואם יישאר הקנס בעינו לא יהא באפשרותו לשלמו וממילא יהא עליו לרצות שנת מאסר נוספת. הערעור נדחה.
כאשר אימץ ביהמ"ש המחוזי את עיסקת הטיעון, הוא הדגיש בגזר דינו כי היה מן הראוי וגם התכוון לגזור למערער מאסר ארוך יותר לריצוי בפועל. המערער יצא נשכר ע"י עיסקת הטיעון שביהמ"ש קיבלה ובנסיבות אלה אין תימה שביהמ"ש לקח בחשבון גם את החלק האחר של עיסקת הטיעון והשית קנס, שאלמלא כן היתה דעתו כי ראוי המערער לעונש מאסר ארוך יותר. אין גם ממש בטענה כי יש מקום להשוות הקנס שנגזר על המערער לזה שהושת על הנאשם השני שכן רכבו של הנאשם השני חולט, ומסיבה זו הועמד הקנס על 15,000 ש"ח בלבד. הטענה כי אין ביכולתו של המערער לעמוד בתשלום הקנס לא תשמע. הוא ידע כאשר ערך את עיסקת הטיעון כי יושת עליו קנס בסכום גבוה, שכן כך הוסכם. נוסף על כך, מי ששולח ידו בעיסוק בסמים בכמויות כאלה ומממנם, לא יישמע בטענה של חוסר יכולת. עם זאת הוחלט לדחות את תשלום הקנס לתקופה של שנה אחת כדי שהמערער יוכל להתארגן לתשלומו מבלי שיתחיל כבר כעת מירוץ המאסר בגין אי תשלום הקנס.


(בפני השופטים: בייסקי, בך, חלימה. עו"ד דוד יפתח למערער, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה. 28.3.89).


בג"צ 824/88 - דיאב אסעד סמאענה נגד המפקד הצבאי לאיזור יו"ש

*הריסת בתים שבהם התגוררו מבצעי פעולות חבלניות (העתירה נדחתה).

בנו של העותר הועמד לדין יחד עם אחרים בעבירות של ייצור חפצים מבעירים, עשיית שימוש בהם כנגד אזרחים וכלי רכב הנעים בדרך וכן בביצוע הצתה ונזק לרכוש. לפי החומר שבידי התביעה שימש בנו של העותר דמות מרכזית בתכנון וביצוע של סדרת פעולות חבלה עויינות נגד כלי רכב ישראליים שנעו בכביש שכם-רמאללה וכנגד מי שנחשבו כמשתפי פעולה עם שלטונות ישראל. בנו של העותר לא זו בלבד שהיה בסוד הקשר וההתארגנות, תיכנן את המעשים והפעיל את חבריו, אלא שהוא עצמו נטל חלק ביידוי בקבוקי התבערה. פעילותו של הבן נקטעה באיבה כשנתפסו הוא
וחבריו לאחר כשלשה חודשי פעילות. המשיב החליט להרוס את בית המגורים של העותר שבו התגורר גם בנו והעתירה נדחתה.
ב"כ העותר סבור כי אין המקרה מצדיק עשיית שימוש בסמכות הנתונה למפקד הצבאי בתקנה 119 להרוס את הבית, ואם בכלל, סבור הוא כי ניתן להסתפק בהריסת חלק ישן של המבנה המכיל חדר אחד או אטימתו, ואין לפגוע במבנה הגדול והחדש. לטענתו, אם יהרס המבנה ישארו העותר ובני משפחתו חסרי קורת גג ללא יכולת להשיג דיור חילופי. ברם, המשיב שקל את פניותיו של ב"כ העותר אך בשל חומרת המקרים שמדובר בהם, ומשום שסבר כי הסנקציה צריכה להיות בעלת משמעות מרתיעה, עמד על דעתו כי יש להרוס את המבנה כולו. אכן, צדק המשיב בגישתו. מדובר בפעילות חבלנית נרחבת ומסוכנת מאד כנגד אזרחים מתושבי המקום שכל חטאם הוא בכך ששיתפו פעולה או נחזו כמשתפים פעולה עם שלטונות ישראל, וכנגד אזרחים שלווים העושים דרכם בכלי רכב אזרחיים הנעים בדרך ראשית. היקף הפעילות, ההתארגנות והתכנון לקראת ביצוע הפעולות, וחלקו המרכזי של בן העותר, שהתגורר באותו בית, מצדיקים את האמצעי החריף של הריסת הבית.


(בפני השופטים: ד. לוין, בך, חלימה. החלטה - השופט לוין. עו"ד מנסור לעותר, עו"ד גב' י. גנסין למשיב. 5.3.89).


בש"פ 194/89 - מדינת ישראל נגד מיכאל איטח ויעקב מויאל

*הארכת מעצר לפי סעיף 54 (רצח) (בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 54 - הבקשה נתקבלה).

המשיבים הואשמו ברצח זקן ערירי תוך ביצוע מעשה שוד, והשנה למעצרם חלפה עברה. ביהמ"ש העליון כבר האריך מפעם לפעם את מעצרם של המשיבים ועתה מבקשת המדינה הארכה נוספת של מעצר המשיבים בשלשה חודשים. הבקשה נתקבלה. כאמור כבר טיפלו מספר פעמים בהארכת מעצרם של המשיבים ונשאלת השאלה אם ניתן לאחר כל אלה להיעתר לבקשה הנדונה. בנסיבות רגילות היה מקום לדחות את הבקשה ללא היסוס, ולו מהטעם שכל דחייה נוספת עשוייה לחרוג מגבול הטעם הטוב. אולם, וזה העיקר, המשיב השני, אשר כנראה דיני הפרוצדורה נהירים לו, עשה וממשיך לעשות הכל על מנת שהדיון לא יסתיים במועד הקבוע בחוק. הוא פיטר את סניגוריו בזה אחר זה וכאשר הגיע תורו להשמיע את עדי ההגנה, העלה על הדוכן עדים אשר הקשר בין מה שאמרו לבין הגנה ממשית הוא מקרי בלבד. ביהמ"ש המחוזי התייחס לשני המשיבים כאחד באורך רוח ועשה הכל על מנת לתת להם את ההרגשה שהגנתם לא תקופח. בתיק העידו כ-52 עדים מטעם התביעה בנוסף לעדי ההגנה שמספרם אינו מועט. המשיב השני שהוא הגורם העיקרי לדחיות נתפש בכף כאשר ברח מזירת הפשע והסתתר בין השיחים שבקרבת מקום, כשעל פניו מסיכה וידיו מגואלות בדם. גם לגבי המשיב הראשון קיימות בידי התביעה הוכחות המצביעות, לפחות לכאורה, על מעורבותו במעשה. עובדות אלו היו לנגד עיניהם של שני הסניגורים של המשיבים שהביעו הסכמתם המלאה להארכת המעצר ורק המשיבים עצמם התנגדו לה. מדובר במקרה יוצא דופן שלגביו אין לאפשר לצד, אשר ניצל לרעה את האפשרויות שקבע המחוקק על מנת שדינו יוכרע בהקדם, ליהנות מפרי מעלליו שהביאו להתארכות הדיון מעבר לכל מידה סבירה. לפיכך הוחלט להאריך את המעצר בעוד שלשה חודשים.


(בפני: השופט חלימה. 24.3.89).


ע.א. 539/88 - זהר הלל נגד שרה הלל

*מזונות (הערעור נדחה).

בשנת 1977 נפסקו מזונות למשיבה ולבתה הקטינה וב-1982 הגישה המשיבה בקשה להגדלת סכום המזונות. המערער מצדו הגיש תובענה להפחתת סכום המזונות. במהלך בירורה של התובענה, ביום 29.10.86, הגיעה הבת לגיל 18 ובעקבות זאת עתר הבעל לראש הוצאה לפועל להקטין את סכום המזונות שעמד אותה שעה על 800
ש"ח בקירוב לכדי מחצית שיעורם. עתירה זו נתקבלה ע"י ראש הוצל"פ וערר התובעת על אותה הפחתה נדחה ע"י ביהמ"ש המחוזי בהרכב אחר מזה שנתן את פסק הדין נשוא הערעור דנא. לאחר ההפחתה עתירת המשיבה היתה כי הגדלת המזונות שביקשה בתביעתה משנת 1982 תתבטא בהעמדתם של המזונות על 2/3 מסכום המזונות ולא מחצית מסכום המזונות כפי שקבע ראש ההוצל"פ. ביהמ"ש המחוזי קבע שלא הוכח שינוי מהותי בנסיבות, אך העמיד את שיעור המזונות על 2/3 מסכומם ולא המחצית. הערעור נדחה.
ההחלטה של ראש הוצל"פ בדבר הפסקה אוטומטית של מזונות הבת עם הגיעה לגיל 18 בדין יסודה, וצדק ביהמ"ש המחוזי כאשר אישר אותה בערר של האשה על ההפחתה. ברם, כאשר נפרשה כל המחלוקת בפני ביהמ"ש המחוזי בגדר תביעה להגדלת מזונות, רשאי היה ביהמ"ש לקבוע כי בהתחשב בהוצאותיה של האם והמשך זיקתה של הבת לשירותי הבית עקב שירותה הצבאי, אין להפחית מסכום המזונות עם הגיעה של הבת לגיל 18 את מחצית המזונות אלא שליש מן הסכום.


(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד אריה שחם למערער, עו"ד נתן קנת למשיבה. 18.4.89).


בג"צ 41/89 - אסתר קופלר נגד ביה"ד הארצי לעבודה והמוסד לביטוח לאומי *התערבות בג"צ בהחלטת ביה"ד לעבודה בענין אחוז מוגבלות בתביעה מהמוסד לביטוח הלאומי (העתירה נדחתה). העותרת נפגעה בתאונת דרכים ורגלה נקטעה. בעקבות פניותיה למוסד לביטוח לאומי נדונה בפני הוועדות הרפואיות שאלת אחוז המוגבלות בניידות. מן הבחינה העניינית התייחסו הוועדות השונות לסווג נכותה של העותרת. אמנם הותקנה לה פרוטזה, אך בשל טעמים רפואיים (פצעי לחץ) העותרת איננה יכולה, לטענתה, להישען על הפרוטזה, הלכה למעשה, ונזקקת לקביים. מכאן טענתה שיש לסווגה בסיווג לפי פריט ב-6 שבלוח שיעורי המוגבלות. בעקבות קביעותיה של הוועדה הרפואית לעררים שהחליטה על קיום %70 מוגבלות, נתקיים, על יסוד ערעורה של העותרת, דיון בפני ביה"ד האזורי לעבודה, ושם נקבעה לה מוגבלות של %80. המוסד לביטוח לאומי ערער לביה"ד הארצי לעבודה וביה"ד קיבל את הערעור ופסק כי פריט ב-6 מדבר על נכות מפאת "חוסר אפשרות" להתקין פרוטזה וברי שהכוונה בפרוטזה תפקודית ולא למטרות אסתטיות. ביה"ד הוסיף כי במקרה דנן היתה אפשרות להתקין פרוטזה והא ראיה שהיא הותקנה. לפיכך ביטל את פסק הדין של ביה"ד האזורי לעבודה והחזיר אל כנה את החלטת וועדת העררים. העתירה נדחתה.
טענת העותרת היא כי נפלה טעות בפסק דינו של ביה"ד הארצי ועל כן היא מבקשת התערבותו של בג"צ. הקווים המנחים של בג"צ בהתערבות בפסקי דין של ביה"ד הארצי לעבודה תוארו בין היתר בפסק דין בג"צ 525/84 (פד"י מ(1) 673). פסקי הדין של ביה"ד לעבודה בתחום האזרחי נתונים אמנם לסמכות הפיקוח של בג"צ ואולם לאור העובדה שהמחוקק ייחד לביה"ד לעבודה תחום משפטי מוגדר ומופרד והפקיד בתי דין אלו במידה רבה על מלאכת העיצוב של דיני העבודה, צריך בג"צ לנהוג בריסון ורצוי שלא ימהר להתערב, אלא אם כן מתקיימים שני התנאים המצטברים: נתגלתה טעות משפטית מהותית בפסיקתו של ביה"ד ; הצדק מחייב התערבות בג"צ לאור הנסיבות של העניין. המחלוקת בענייננו היא, בעיקרה, עובדתית, היינו מחלוקת על המשמעות המעשית של הנכות אשר נוצרה אצל העותרת והיא איננה משפטית מהותית. מכל מקום, קשה לגלות כאן טעות משפטית בעלת משקל שתצדיק התערבותו של בג"צ.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, חלימה. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד אריה מועלם לעותרת, עו"ד גב' עירית אלטשולר למוסד לביטוח לאומי. 29.3.89).



בג"צ 96/89 - סמור אלנתשה ואח' נגד מפקד כוחות צה"ל באיזור יו"ש ואח'

*הריסת בתים שבהם התגוררו מבצעי פעולות חבלניות (העתירה נדחתה).

העותרים הם הוריהם של שלשה אשר חברו יחד עם שניים נוספים להתארגנות מטעם החזית העממית אשר שמה לה למטרה להכין ולזרוק בקבוקי תבערה על כלי רכב ישראליים, לחסום כבישים ולזרוק אבנים על כלי רכב. הקושרים פעלו בשיטת התארגנות מחתרתית והוציאו מזימתם מן הכח אל הפועל. הם הכינו בקבוקי תבערה, חסמו באבנים ובצמיגים כביש בחברון וכאשר הגיע למקום אוטובוס שנועד להוביל פועלים לישראל, רגמוהו באבנים, אילצו את הנהג לרדת מן האוטובוס והציתו את האוטובוס. מספר ימים לאחר מכן שבו והניחו מחסום אבנים על הכביש וכאשר עברה משאית רגמוה באבנים. כאשר בנו של העותר הראשון ניגש להביא שני בקבוקי תבערה, נתפס על ידי מארב של צה"ל ובקבוקי התבערה בידיו. בני העותרים אף תכננו לתקוף תושב מתושבי המקום שנחשד על ידיהם בשיתוף פעולה עם השלטונות ולהטיל בקבוקי תבערה על ביתו. המשיב החליט לאטום את ביתו של העותר הראשון, חדר בביתו של העותר השני וקומה בביתו של העותר השלישי. באת כח העותרים טענה כי אין הצדקה לנקיטת האמצעים הנ"ל מאחר ואין לראות חומרה מיוחדת במעשים האמורים. זאת ועוד, הקושרים נעצרו בחודש מאי 1988 ורק בנובמבר 1988 הודיעו לעותרים על הכוונה לנקוט באמצעים כאמור, משמע לא היתה חיוניות בנקיטת פעולה לצורך הרתעה מיידית, ומכאן יש ללמוד שאין הצדקה לאטימת הבתים או מקצתם. העתירה נדחתה.
מלכתחילה היתה כוונה להרוס את המבנים, אולם, אחרי שמיעת טענות מטעם העותרים ומתוך התחשבות בעותרים ובאנשים אחרים הגרים שם הוחלט להסתפק באטימת הבתים כאמור. אין יסוד לטענת העותרים כי איננה דבקה חומרה רבה במעשים בהם הודו הקושרים. יש סכנה רבה לנפש ולרכוש ביידוי בקבוקי תבערה, ובמקרה שלפנינו אף הוציאו כל המעורבים בקשר את כוונתם מן הכח אל הפועל במקרה האחד, והיו בעיצומו של הביצוע במקרה השני, אשר גם אותו היו משלימים אלמלא נעצרו בעוד מועד. בנסיבות אלה אין להתערב בשיקול דעת הרשויות שהוסמכו לכך על פי החוק.


(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, חלימה. עו"ד חדד לעותרים, עו"ד גב' יוכי גנסין למשיבים. 9.4.89).


בש"פ 238/89 - סקראן חסן נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים




(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם בהתפרצות לדירה בכוונה לגנוב בנסיבות מחמירות וכן בנסיון לבצע שוד בנסיבות מחמירות. נטען נגדו כי פרץ לתוך דירת מגורים מבעד לחלון דירה ובהיותו כבר בתוך הדירה תקף את דיירי הבית, בעל ואשתו, את הבעל פצע באמצעות סכין ועל האשה הנחית מהלומות וחבל בה. על החלון, דרכו נכנס הפורץ, נמצאו טביעות אצבעותיו של העורר וזו ראיה חזקה מראיה לכאורה לביסוס האשמה. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים בהתחשב בחומרה הרבה שבנסיון לשדוד את המתלוננים תוך שימוש בסכין והנחתת מהלומות יבשות. הערר נדחה. מעצר על פי העילה האמורה אפשרי ומוכר, והוא מוצדק בנסיבות המקרה. אין בפי העורר הסבר להמצאות טביעת האצבעות על החלון. נהפוך הוא, ישנה כפירה שאינה מתיישבת עם העובדות העולות מבדיקות המדור לזיהוי פלילי של המשטרה. המקרה כשלעצמו חמור במהותו ודי בו כדי לאפשר מתן צו מאסר עד מעצר תום ההליכים.


(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד בסטוני לעורר, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה.12.4.89).