ע.א. 519/86 - אחמד כאמל שופנייה נגד חברת מוניות שפרעם בע"מ ואח'
*הפרת הסכם ופיצויים בגין ההפרה(הערעור נדחה בעיקרו).
א. המשיבה נרשמה כחברה בע"מ ב-1978 כדי להפעיל שרות מוניות בשפרעם. המערער, שהוא בעל מונית, ביקש להצטרף כחבר בחברה ולשם כך פנה למשיב השני, שהוא אחד ממנהלי החברה. האחרון הגיב בחיוב לבקשת המערער, אם כי ציין כי יש צורך בקיומם של הליכים מתאימים שהם פורמליים גרידא. באוקטובר 1980 הגיש המערער בקשה "להצטרף כחבר פעיל בחברה" והופנה ע"י המשיבה לחברה המוכרת מכשירי קשר למוניות תוך ציון העובדה כי המערער "נכנס חבר לחברתנו מלפני תקופה" והמערער רכש את מכשיר הקשר. כן שילם המערער למשיבה את מחיר המניה. ב-25.1.81 נדונה בישיבת ההנהלה בקשת המערער להצטרף לחברה והוחלט לקבלו לשנת נסיון. כל אותה עת עבד המערער עם המונית בתחנת המוניות של המשיבה וכן שילם לה את חלקו בהוצאותיה השוטפות. בינתיים פרצו חילוקי דעות בין המערער והמשיב השני ואז נתקיימה אסיפה כללית של החברה כשעל סדר יומה עניין חברותו של המערער בה. באסיפה הוחלט לשלוח למערער "התראה אחרונה" וב-12.1.82 התכנסה האסיפה הכללית פעם נוספת והוחלט להפסיק את פעילות המערער בחברה ולדחות את בקשתו להצטרף אליה. המערער הגיש תובענה לביהמ"ש בה עתר להצהרה כי הוא חבר בחברה המשיבה, וכן תבע פיצויים עבור הפסדיו. ביהמ"ש דחה את התביעה לסעד הצהרתי באשר "זמן מה לאחר הגשת התביעה, כנראה בחודש אוקטובר 1983, הוא מכר את מכוניתו. ככל הנראה הוא השלים עם ביטול חברותו בחברה, וכי הוא מקבל את הודעת החברה כביטול ההסכם והפרתו". מאידך קבע ביהמ"ש כי "התובע זכאי לקבל פיצויים על הנזק שנגרם לו עקב הוצאתו מהחברה". בהתאם לכך חוייבה המשיבה להחזיר למערער את דמי המנייה ששילם וכן לשלם לו את הסכום שהוציא עבור רכישת מכשיר הקשר. הערעור נדחה בעיקרו.
ב. המערער ביקש להצטרף לחברה לא בדרך של העברת מנייה אלא בדרך של הנפקת מנייה וכדי שיהיה חבר בחברה לא די היה בהסכם שבינו ובין החברה לרכישת המנייה מההנפקה. גם אם הוכיח המערער את דבר הסכמת המשיבה להקצות לו מנייה, נותרה זו בגדר התחייבות בלבד, שכן לא נתקבלה כל החלטה להקצאת המנייה למערער, ולא הוקצתה מנייה באופן פורמלי. בכך שהמערער לא הצטרף לחברה הודה בא כוחו, במכתב ששלח סמוך להגשת התובענה, בו תבע מן המשיבים סכומי כסף כ"דמי נזיקין, דמי פיצויים בגין הפרת חוזה...". מוסיף ב"כ המערער וכותב לחברה "למרות שהפרתם את הבטחתכם בעל פה ובכתב ולא צירפתם אותו (את המערער) לחברה כאמור, הינכם מחזיקים עדיין בכספו הנ"ל...". נוכח ההסכם עם המשיבה, אותו ביצע המערער מצידו, עמדה למערער הדרך לעתור לביהמ"ש לאכוף את קיומו של ההסכם ותיקון פנקס החברים והחברה, אלא שהוא לא בחר בדרך זו. תחת זאת הסכים במכתבו הנ"ל לביטולו של ההסכם ואילו בתביעתו לא ביקש אלא הצהרה כי הוא חבר בחברה ותשלום עבור הפסדיו. אם אכן היה המערער מתקבל כחבר בחברה, לא היה בידי אסיפה כללית של החברה לבטל את חברותו, וממילא הוא לא "השלים עם ביטול חברותו בחברה" כפי שסבר ביהמ"ש קמא. לפיכך גם לא היה מקום לראותו כזכאי לפיצויים על הנזק שנגרם לו עקב "הוצאתו" מהחברה, כאמור בפסק הדין, אלא שעל החיוב הזה לא בא ערעור שכנגד מטעם המשיבה. היוצא מכך כי דין הערעור על שלא ניתן הסעד ההצהרתי להדחות שלא מטעמו של ביהמ"ש קמא.
ג. ערעורו של המערער סב גם על החלטה שנתן ביהמ"ש קמא לאחר פסק הדין. החלטה זו ניתנה בעקבות בקשת המשיבה ביום 27.6.86 "לתיקון טעות בפסק הדין". בבקשה נטען כי ביהמ"ש לא קבע מה יהא גורלו של מכשיר הקשר שעבורו חוייבה המשיבה לשלם למערער ולפיכך התבקש ביהמ"ש "לתקן את הטעות הנ"ל ולהורות על החזרה מיידית של המכשיר לידי (המשיבה)...". ביהמ"ש נעתר לבקשה והורה למערער להחזיר את מכשיר הקשר
למשיבה. הערעור בעניין זה נתקבל. לטענת ב"כ המשיבה "התיקון שנדרש הינו תיקון טעות גרידא" - ולא היא. תיקון כזה חורג "מטעות" כהגדרתה בסעיף 81(א) לחוק בתי המשפט. עניין לנו בתיקון מהותי של פסק הדין הגורע מסופיותו, שכן מוסיף הוא חיוב חדש שזכרו לא בא בפסק הדין. ברם, אפילו תאמר כי ההחלטה הנה בגדר תיקון טעות, הרי שהיא ניתנה למעלה מחודשיים מיום נתינת פסק הדין, כשהזמן לתיקון מוגבל ל-21 ימים ובענייננו לא נתבקשה ולא ניתנה הארכה של הזמן הקבוע. לפיכך יש לבטל את ההחלטה באשר להחזרת מכשיר הקשר למשיבה.
ד. פסק הדין ניתן מפי השופט גולדברג. השופט ש. לוין הוסיף כי לא היה שולל על הסף טענה שהחברה מושתקת מלטעון כלפי חברותו של המערער בה. עם זאת אין מנוס מדחיית הערעור ככל שהוא נוגע לסעד ההצהרתי. זאת לאור מכתבו של פרקליט המערער מיום 18.7.82. במכתב זה מגלה המערער את דעתו הברורה שאינו חבר בחברה ואף דורש השבת דמי המנייה. עמדה כזו אינה מתיישבת עם עתירת הסעד ההצהרתי שנתבעה על ידו. (בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, גולדברג. עו"ד מ. פישלר למערער, עו"ד עיטאם חדאד למשיבה. 6.4.89).
ע.פ. 658/88 - אהרון טייטלמן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בקבלת שוחד מיני(הערעור נדחה).
א. המערער נכנס לעבוד במשרד התיירות כעוזר לשר התיירות ותוך זמן קצר מונה לסמנכ"ל לענייני אמרכלות. בלשכת היועץ המשפטי של משרד התיירות הועסקה מזכירה, להלן תקרא אילנה, נשואה ואם לילדים. בין המערער ואילנה נוצרו יחסי ידידות, כשהוא מחמיא לה ומגלה לה חיבה והיא אינה דוחה זאת, גם כשנהג כלפיה בחוסר פורמליות. על פי כתב האישום ביקש המערער מאילנה שוחד מיני וכן הואשם בעבירות של שוחד מיני נוספות ועבירות של הדחה בחקירה. בתום ראיות התביעה קבע ביהמ"ש כי אין על המערער להשיב על האשמה בחלק מן העבירות פרט לשתיים, וגם באחת מאלה זוכה בסופו של דבר מחמת הספק אם בדברים שאמר התכוון לבקש או לקבל שוחד מיני. הוא הורשע בפרשייה אחת של בקשת שוחד מאילנה הנ"ל, ונדון ל-15 חודשי מאסר על תנאי וכן לתשלום קנס של 15,000 ש"ח. ביהמ"ש קבע כי המערער הציע לאילנה לבוא לחדרו במלון כדי לשכב עמו והיא דחתה אותו נחרצות והוסיפה כי אין היא בוגדת בבעלה. ובכך לא ראה השופט בקשת שוחד. מאידך, לפי פסיקת ביהמ"ש ביקשה אילנה בעבר כי המשרד יאשר לה תשלום להחזקת רכב, אך קודמו של המערער בתפקיד דחה את בקשותיה בטענה כי כמזכירה אין היא זכאית לכך. אילנה פנתה למערער בבקשה כי תאושר לה תוספת רכב והמערער הבטיח לבחון זאת לאחר שיתמנה לתפקיד סמנכ"ל לענייני אמרכלות. משמונה המערער לתפקיד זה הוא הורה לשלם לאילנה תוספת רכב, הוראה שעוררה פליאה ותסיסה בקרב העובדים. כשבועיים לאחר שאישר לאילנה תוספת רכב פגש בה המערער באקראי ליד מעלית ופנה אליה בדברים: "נו, מתי את חושבת לפתוח את הרגליים". אילנה התרשמה כי הפעם מבקש המערער ברצינות כי תקיים עמו יחסי מין, כתמורה בדיעבד על אישור תוספת הרכב, ומתוך חשש כי גם בעתיד יטרידה בנדון, גילתה את הסיפור ובהמשך התגלגלו הדברים לאישום בגין פרשיות השוחד. ביהמ"ש המחוזי הרשיע כאמור את המערער בעבירה של בקשת שוחד מיני והערעור נדחה.
ב. אין המערער חולק יותר על הממצאים שסוכמו כאמור לעיל והטענה היא כי עובדות אלה אינן מובילות למסקנה חד משמעית כי ביקש מאילנה בדיעבד שוחד מיני על שהעניק לה "תוספת רכב". לטענת המערער יש לראות את הדברים שאמר לה כאחת ההתבטאויות הבוטות שלו במהלך "הפלירט" כשניסה לשכנעה לשכב עמו כיוון שחשק בה. כבר בעבר, עוד בטרם אישר לה תוספת רכב, פנה אליה בצורה דומה, ואין לקשור בהכרח את ההצעה
המגונה כדרישת שוחד בדיעבד. מכל מקום, ממשיך המערער וטוען, אין עולה מכך כוונה פלילית ועל כן אין ההרשעה יכולה לעמוד. באשר לטענה כי יש לראות את הדברים שאמר כאחת ההתבטאויות הבוטות שלו - על כך השיב ביהמ"ש המחוזי כי יתכן והנאשם התלוצץ וייתכן שנקט בסגנון בוטה וגס כהרגלו בלי כוונה לבקש שוחד מיני. מאידך, ייתכן גם שהתכוון לבקש שוחד מיני בדיעבד. אולם, קו הגנתו של המערער היה הכחשה טוטלית של כל אשר יוחס לו, החל מהצעתו שאילנה תבוא למלון כדי לשכב עמו, כל פרשת החיזורים ועד למפגש ליד המעלית. הכחשות אלה נמצאו כוזבות ושקריות, כשעדות אילנה זוכה לאמון מלא. יתירה מזו, נמצא על פי הראיות כי בתפקידה לא היתה אילנה זכאית לתוספת רכב, והאישור לתשלומה היה בבחינת מעשה חריג. כאשר ידועים המאמצים שעשה כדי לזכות בחסדיה ולשכנעה לשכב עמו ועדיין לא הצליח בכך, שוב לא ניתן להפריד בין הדברים ולגרוס כי אישור תוספת הרכב לחוד, והאימרה הנ"ל שנאמרה ליד המעלית לחוד, כאילו נאמרו הרברים במסגרת היחסים הידידותיים בין המערער לבין אילנה. ניתן איפוא לומר כי גם אילו התגונן המערער בכיוון זה, היה מתקשה לשכנע כי אין קשר בין מאמציו להשיג את אילנה בה חשק, לבין מתן הוראה לשלם לה תוספת רכב. כל שכן לא ישמע הסבר כזה כעת, לראשונה במסגרת הערעור.
ג. על פי סעיף 293 לחוק העונשין אין נפקא מינה בשוחד אם היה כסף, שווה כסף, שירות או טובת הנאה אחרת, ואם היו לכתחילה או בדיעבד. אין גם נפקא מינה אם נלקח השוחד על מנת לסטות מן השורה במילוי התפקיד או בעד פעולה שעובד הציבור היה חייב לעשותה על פי תפקידו. במערער נתקיימו כל אלה. דרישת קיום יחסי מין בתמורה עבור אישור תוספת רכב היא בבחינת טובת הנאה, במובן שוחד, אף אילו זכאית היתה אילנה לתוספת זו. קל וחומר כשלא היתה זכאית לכך. אין בכך כלום כי הדרישה באה בדיעבד ולא מראש, כאשר מהנסיבות עולה ברורות כי את אשר לא הצליח המערער להשיג בדרכים אחרות הוא התכוון וציפה להשיג לכשיורה לשלם לאילנה התוספת שהיא ביקשה לקבל. העובדה כי גם בדרך בה נקט המערער הוא לא נענה ולא השיג מבוקשו אין בה כדי לשנות את פני הדברים.
ד. אשר לטענה כי לא הוכחה כאן הכוונה הפלילית שבלעדיה אין עבירת השוחד מתגבשת - רק לעתים נדירות מוכח היסוד הנפשי של הכוונה הפלילית בראייה ספציפית. על פי רוב מוסקת כוונה זו על פי מכלול הנסיבות שבהן נלקח או נדרש השוחד. במקרה דנן, ולאחר שהמערער לא ניסה לתת כל הסבר אחר, מלמדות הנסיבות על הכוונה הפלילית. תחילה ניסה להשיג מבוקשו בדרכי חיזור שונות ומשלא הצליח בכך עשה עבור אילנה מעשה חריג, אמנם בלי להתנות מראש כי בתמורה יהא עליה להתמסר לו, אך בסמוך לכך יבא לגבות את החוב שהוא סבר כי כעת היא חייבת לו. בכך יש כדי להוכיח את היסוד הנפשי של בקשת שוחד מיני בדיעבד.
(בפני השופטים: בייסקי, ש. לוין, חלימה. החלטה - השופט בייסקי. עוה"ד אהרון בן שחר וגב' ברוריה לקנר למערער, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה. 13.4.89).
רע"א 209/88 - ציון ז'אן ואח' נגד אפריקה ישראל להשקעות בע"מ ועמידר... בע"מ
*פינוי(הבקשה נדחתה).
א. המשיבה הראשונה (להלן: המשיבה) היא החוכרת לדורות של מקרקעין באיזור יהוד, ובהם חלקה, שהיא הקרקע שבמחלוקת, על פי חוזה חכירה עם הקרן הקיימת מיום 20.8.58. עוד לפני כן, ביום 18.5.51, התקשרה המשיבה ביחד עם חברה אחרת בהסכם פיתוח עם הקרן הקיימת ביחס לשטח הנ"ל. בעת החכירה היה בנוי על החלקה מבנה שכלל שתי יחידות דיור, האחת בת חדר אחד ומטבח, והשניה בת שני חדרים. עמידר ניהלה את נכס המקרקעין הנ"ל בשם האפוטרופוס שהיה אז הבעלים. ביום 25.6.57 כרתה עמידר עם
המבקש חוזה לשכירות מוגנת לגבי הדירה בת החדר. זמן קצר לאחר מכן בנה המבקש ליד דירת החדר עוד חדר וחצי, מטבח חדש ומרפסת מקורה וכן חדרי שירותים ותוספת זו לא זכתה לאישור של המשיבות. לאחר מכן, משנתפנתה הדירה הסמוכה בת שני החדרים מיושביה, פלש המבקש אליה. על פי גירסת עמידר היא נאותה בשנת 1973 להתיר למבקש שימוש בחדר אחד מתוך שני החדרים בשכירות בלתי מוגנת. דא עקא, המבקש ומשפחתו תפסו חזקה בשני החדרים שבדירה. במשך השנים הקימו המבקשים בשטח החלקה מבנים של סככות ומחסנים וגם החלו לנהל מוסך במקום.
ב. בבימ"ש השלום תבעה המשיבה את פינוי המבקשים מן החלקה כולה בהיותם מסיגי גבול בה. את זכותה השתיתה על הסכם הפיתוח משנת 1951 ועל הסכם החכירה משנת 1958. לטענתה, לא היתה עמידר רשאית להקנות למבקש זכויות כלשהן בחלקה שכן לא היו בידיה זכויות אותן יכולה היתה להעביר. לחילופין, נטען כי גם אם רכשו המבקשים זכויות בנכס הרי אלו מתייחסות רק לדירה בת החדר וגם אז קמה למשיבה זכות לתבוע פינויים של המבקשים עקב הפרתו של הסכם השכירות. המשיבה הבהירה כי היא ערה למצב שלפיו מחזיקים המבקשים בשטח בידיעתה במשך שנים רבות, אך לטענתה אין ללמוד מכך על הסכמה או מתן רשות למבקשים להשתמש בחלקה. לחילופין, גם אם בנסיבות העניין יש לראות בהתנהגות המשיבה משום הסכמה כאמור, אין זו עולה אלא כדי מתן רשיון מכללא, ללא תמורה, שהוא ניתן לביטול בכל עת. בימ"ש השלום קבע כי כאשר רכשה המשיבה את זכויות החכירה בחלקה היא רכשה אותן בכפוף למצב שהיה קיים בשטח בעת חתימת חוזה החכירה, היינו בכפיפות לזכות השכירות המוגנת של המבקש לגבי דירת החדר שהושכרה לו בשנת 1957. אשר לשטחים אליהם פלשו המבקשים במשך השנים הרי אין למבקשים כל זכות שהיא וניתן לתבוע את סילוקם. אשר לדירת שני החדרים שהושכרה למבקשים, לטענתם, בשנת 1973, קבע ביהמ"ש כי עמידר לא היתה רשאית לעשות כל דיספוזיציה שהיא בנכס, שכן רק המשיבה יכולה היתה להעניק זכויות בנוגע לחלקה. ביהמ"ש הוסיף כי העובדה שעמידר והמבקשים פעלו בתום לב אין בה כדי ליצור זכות לדיספוזיציה במקרקעין, זכות שלא היתה קיימת בפועל לעמידר, ולפיכך לא יכלה עמידר להעניק למבקשים והמבקשים לא יכלו לרכוש מעמידר כל זכות בחדר הנוסף. את התעלמותה של המשיבה מההתרחשויות בחלקה עד שנת 1980 ראה בימ"ש השלום כמתן רשות לנתבעים להשתמש במקרקעין ללא תמורה ורשות כזו ניתנת לביטול בכל עת. לגבי דירת החדר שהושכרה למבקשים כדין נקבע כי הוכחה עילה לפינויים של המבקשים ממנה וזאת בשל הפרת תנאי חוזה השכירות. אף על פי כן סבר שופט השלום כי ניתן להעניק למבקשים סעד מן הצדק לגבי דירת החדר, בתנאי שהנתבעים יסלקו ידיהם ויפנו כל שטח מהחלקה בה הם מחזיקים שלא כדין וכו'. על פסק דינו של בימ"ש השלום הגישו המבקשים ערעור לביהמ"ש המחוזי והלה סמך ידיו על פסק דינו של ביהמ"ש השלום ואימץ את כל האמור בו בציינו "לאחר שעיינו בפסק הדין של בימ"ש קמא ובסיכומיהם של הצדדים הגענו לכלל מסקנה כי פסק דינו המפורט והמנומק של ביהמ"ש, ערוך כהלכה... ואין לנו דבר להוסיפו עליו...". המבקשים טוענים כי יש מקום ליתן להם רשות לערער על פסק הדין שאושר ע"י ביהמ"ש המחוזי ובקשתם נדחתה.
ג. לטענת המבקשים, בעשותו שימוש בתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האורחי, התעלם ביהמ"ש המחוזי מן הטענות שהועלו בפניו וממילא לא דן בהן. אין ממש בטענה זו. כבר נפסק לעניין ההנמקה של בימ"ש שלערעור, כי אימוץ דעתה של הערכאה שעליה מערערים, אף הוא בגדר הנמקה כאמור בתקנה 460(ב). הוא הדין באמירה של ערכאת הערעור כי לא נתגלו בפסק הדין של הערכאה שעליה מערערים הליקויים או הפגמים כפי שהועלו בטענות המערער.
ד. לגופו של עניין טוענים המבקשים כי בית משפט השלום התעלם מהטענה המרכזית שיש לראות את עמידר כמי שפעלה כשלוחתה של אפריקה ישראל ושתיקתה של אפריקה ישראל עולה כדי הבעת רצון היוצרת שליחות ומכל מקום מניעות מלטעון כנגד שליחות זו. אין בטענות המבקשים כדי להצדיק מתן רשות לערעור שני. המקרה אינו בא בגדר המקרים בהם החשיבות המשפטית חורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת. זאת ועוד, גם אם צודקים המבקשים בטענתם כי קמו יחסי שליחות בין אפריקה ישראל לבין עמידר, מכח שתיקתה של אפריקה ישראל במשך כל השנים בהן עשתה עמידר בשטח, הרי אותה שליחות יכולה להתייחס אך לזכויות שניתנו למבקשים בדירת שני החדרים בשנת 1973 ואילו לגבי יתרת השטח, להוציא דירת החדר בה החזיקו בשכירות מוגנת, מעולם לא הכירה עמידר בזכותם להחזיק ולהשתמש בו. אשר לדירת שני החדרים, בין אם נאמר כי הוכרה זכותם של המבקשים לגבי חדר אחד, כטענת עמידר, או לגבי שני החדרים, כטענת המבקשים, הרי זכות זו עולה לכל היותר כדי שכירות חודשית בלתי מוגנת. ובלתי מוגבלת בזמן והיא ניתנת לביטול בכל עת ע"י מתן הודעה לצד השני. לפיכך אין לתת רשות לערער.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ר. שיוביץ למבקשים, עו"ד אורי ברגמן למשיבה, עו"ד דן גיורא לעמידר. 2.4.89).
ע.א. 532/86 - המועצה לייצור פרחי נוי נגד פרחי שומרון סלע בע"מ ואח'
*בוררות. *פיצול סעד(הערעור נדחה).
א. לפי חוזה בין מספר גורמים והם בעלי הדין דנא וחברת אגרקסקו (להלן: החברה) בוצע יצוא פרחים של המשיבים באמצעות החברה. בחוזה נקבע כי ספרי החשבונות וכל נתוני מערכת החשבונות והכספים של החברה, יחייבו ויזכו את הספקים (המשיבים). חובות המשיבים לחברה הגיעו לפי טענת החברה לכדי 683,000 דולר וביום 4.10.85 המחתה החברה למערערת את זכויותיה כלפי המשיבים בסכום של 600,000 דולר ונותרה בידי החברה יתרת חוב של המשיבים בסך 83,000 דולר. במכתב המשיבים מיום 10.10.85 הודו הם בחלק מן החוב, ב-80,000 דולר, אך לטענת המערערת אף אם עורכים את החישוב לפי גירסת המשיבים, כמפורט במכתבם של המשיבים, נותר עדיין חוב של כ-178,000 דולר ולא רק 80,000 דולר. את הסכום הזה תבעה המערערת מידי המשיבים. המשיבים ביקשו לעכב את ההליכים בשל כך שמתנהלים הליכי בוררות בין בעלי הדין ונושא התביעה צריך להכלל בבוררות. לטענת המשיבים התביעות נגד החברה עולות עשרות מונים על סכום התביעה. טענת המערערת היתה כי המשיבים חייבים לשלם אותו חלק מן החוב שבו הודו וכי על חלק זה אין הבוררות חלה וכן ביקשה המערערת אישור ביהמ"ש לפיצול סעדים כדי שהמערערת תוכל לזכות בחלק הבלתי מוכחש של החוב. ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענת המשיבים ועיכב את ההליכים בציינו כי מדובר בתביעות הדדיות שהבורר דן בהן, וגם אם יראה בסכומים נשוא התובענה הודאה מטעם המשיבים, אפשר כי לא יגיע מהם בסופו של הדיון מאומה למועצה שכן תביעה המשיבים מהמועצה היא בסכום של כ-6 מיליון דולר ואילו המועצה תובעת מהם 5 מיליון דולר. ביהמ"ש גם דחה את הבקשה לפיצול הסעדים. הערעור נדחה.
ב. טענת המערערת היא כי המשיבים לא העלו כל טענה נגד אותו חלק מן החוב שנתבע בביהמ"ש, בו אף הודו לדבריה, ומכאן כי כלל אין סכסוך שניתן להביאו בפני הבורר. כמו כן בשל היעדר סכסוך גם לא דרוש טעם מיוחד לשם החלטה שלא לעכב את ההליכים כאמור בסעיף 5(ג) לחוק הבוררות. טענה זו אין לקבל. הסכסוך שבין בעלי הדין, שהוסכם למסרו לבוררות, אינו מתייחס לכל פריט כספי, בעמדו בגפו, אלא למכלול המחלוקות הכספיות שבין הצדדים, כביטויו בתביעות הכספיות ההדדיות המורכבות ממספר
פריטי חשבון לכל כיוון. כאשר צדדים מוסרים סכסוך כספי הדדי, באופן כוללני ומקיף, לידו של בורר, אינו משתמע מכך אוטומטית כי יש מחלוקת על כל פרט ופרט. אין לשלוף מתוך סך כל החשבונות כל פריט חשבוני, באופן נפרד, ולבחון אם יש עליו מחלוקת, כדי לטפל בו מחוץ לבוררות בהליכים משפטיים נפרדים. כדי לכלול בבוררות פריט חשבוני זה או אחר שנתגבש במערכת היחסים שבין הצדדים, אין צורך להצביע על קיומו של סכסוך ייחודי ונפרד לגבי כל אחד ואחד מן הפריטים החשבוניים.
ג. משנתבע רק חלק מחוב, חלה על העניין תקנה 44 לתקנות סדר הדין האזרחי. מטענות המערערת עולה כי לפי סברתה לא יחול כאן האמור בתקנה 44(ב) לתקנות אשר לפיה "תובע שלא כלל בתובענה חלק מהסעד או ויתר עליו, לא יגיש אחרי כן תובענה בשל חלק זה". המערערת מבקשת פיצול הסעד כדי לתבוע את יתרת הסכום לאחר מכן. דא עקא, להבדיל מן האמור בתקנה 45 לתקנות סדר הדין, אין אפשרות להרשות לפי תקנה 44 פיצול כאמור. התקנות מאפשרות מתן אישור לפיצול בין סעדים שונים, אך לא כן לגבי חלקיו של סעד אחד. אין לגלות בתקנה 44 יסוד להפרדה ולפיצול הסעד לגבי תביעה המעוגנת בעילה אחת ואשר בה נקבע סעד מסוג מוגדר אחד, כאשר אבן הבוחן לפיצול היא רק ההודאה בחלק מן החוב והתכחשות ליתרתו. זאת ועוד, מקום בו קדמה הבוררות לגבי כל הסכסוכים הכספיים, להגשת התביעה וניתן לצרף את הסכום הנתבע ללא קושי לאחרים המשמשים ממילא להתחשבנות ההדדית הכוללת במסגרת הבוררות, אין לראות גם מבחינת המדיניות המשפטית הרצוייה הצדקה להתרת הפיצול. כמו כן, הרשאה לפיצול נתונה לשיקול דעתו של ביהמ"ש שדן בבקשה ואין סיבה להתערבות בהחלטת הערכאה הראשונה בנסיבות מקרה זה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד צבי כהנא למערערת, עו"ד עזגד שטרן למשיבים. 2.4.89).
ע.א. 113/89 - אילת מזר נגד יהודה קביליו
*החזקת ילדה(הערעור נתקבל).
א. המערערת והמשיב נישאו ונולדה להם בת בשנת 1978. הנישואין לא עלו יפה ובשנת 1980 התגרשו. בעת הגירושין הוסכם כי הבת תהיה בחזקת האב. בשנת 1984 נישאו בני הזוג מחדש והתגרשו בשנית לאחר כשנה. בהסכם שנחתם בין ההורים ביום 4.10.85 נקבע כי הילדה תעבור להחזקת האם. הוסכם גם על דמי מזונות שישלם האב. ב-1987 תבעה המערערת הגדלת דמי המזונות לקטינה וסמוך לכך פתח המשיב בהליך שמגמתו להעביר את הילדה לחזקתו. ביהמ"ש המחוזי החליט על העברת הילדה לחזקת האב וביהמ"ש העליון בערעור קודם החזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי ובהחלטת ביניים קבע כי הילדה תישאר בידי האם. ביהמ"ש המחוזי חזר וקבע כי הילדה תועבר לאב ובהחלטת ביניים שוב הוחלט ע"י ביהמ"ש העליון לעכב את העברת הבת עד לפסק הדין בערעור. החלטת ביהמ"ש המחוזי בהליך השני התבססה על חוות דעת של הפסיכיאטרית ד"ר רוט שמסקנתה היתה כי שני ההורים קשורים רגשית לילדה וכל אחד מהם יכול לתפקד כהורה, אלא שיש להעדיף החזקת הילדה אצל האב באשר זו היתה העדפתה של הילדה. יש לציין עוד כי האם היא ארכיאולוגית העובדת בירושלים והאב הוא פקיד בנק באשדוד, מתגורר בקרית מלאכי אך מצוי שם רק בסופי שבוע ובחופשות כאשר הבת באה לשהות עמו על פי ההסדרים שנקבעו בביהמ"ש. בכל ימות השבוע מתגורר האב בראשון לציון בדירת ידידתו שעמה הוא מקיים קשרים ולה שני ילדים. מהות היחסים בין האב לבין ידידתו לא התבררו די הצורך. מתוך מסקנת ביהמ"ש המחוזי עולה כי שני ההורים טובים וכי כל אחד מהם מתאים ורוצה לגדל את הילדה אצלו, ובאף אחד לא נמצא פסול למלא תפקידו זה. הילדה עצמה "קרועה בין האבא והאמא" כדברי ד"ר רוט ולפי פקידי הסעד היא מבינה היטב את המצב שאליו
היא הגיעה ועסוקה ביותר בנושא הנאמנות הכפולה להורים. היא מוסתת ע"י שני הצדדים ומדי פעם כותבת מכתבים מנוגדים היכן היא רוצה להיות, כדי לרצות את כל אחד מן ההורים. הערעור נתקבל.
ב. השאלות המתעוררות הן מה מידת הכנות הרגשית-נפשית של הילדה בהבעת עדיפות רצונית לעבור אל האב ומה המשקל שיש לתת לרצון זה, במסגרת השיקולים הכוללים שצריכים להדריך את ביהמ"ש בהכרעתו מה רצוי מבחינת טובתה של הילדה. רצונו של הקטין לא בהכרח מתיישב עם טובתו, כשהאספקט האחרון מחייב ראייה נרחבת יותר ובחינת שיקולים משיקולים שונים. בשאלה מה משקל יש לתת לרצון הילדה כשבאים להכריע בעניין החזקתה ע"י אחד ההורים אין לקבוע כללים, והדבר תלוי בגורמים שונים ובנסיבותיו של כל מקרה. אין דומה ילד בגיל רך אשר רצונו או העדפתו של הורה אחד עשוייה להיות מושפעת ע"י מצב רוח זמני או קפריזה, לילד מבוגר יותר בעל התפתחות שכלית בשלה אף יותר, אשר רצונו התגבש על רקע תנאים נתונים בהם הוא חי והנמצאים אמינים. אין גם דומה מקרה של העדפה סתם של אחד ההורים ע"י הילד לעומת התנגדות נמרצת המחייבת שבירת רצונו של הקטין כדי שישאר אצל ההורה שאין הוא רוצה להיות במחיצתו. בענייננו אין מדובר בשלילת האם מצד הילדה, או בהתנגדות להמשיך להישאר אצלה, אלא לכל היותר בהעדפת האב אשר יתכן שכדברי פקידי הסעד נובעת מכך כי האב מצטייר אצל הבת כ"אבא של כיף" בסופי שבוע בלי שיטיל עליה את כל המגבלות הכרוכות בחיי יום יום.
ג. לעומת ההעדפה המוצהרת של הילדה על רצונה להיות עם האב עומדים השיקולים הבאים : רציפות והמשכיות בחיי הילדה אשר בשנות גידולה החשובים היא אצל האם וכאן היא סביבתה הכמעט טבעית, כאן בית ספרה וחברותיה, כאן היא הסכינה לאורח חייה; המעבר אל האב לא רק מהווה שינוי רדיקלי בכל אורח חייה של הילדה, אלא הוא במידה רבה לוט בערפל ובאי וודאות כי אין יודעים מה כוונותיו לגבי ידידתו בחיים ואין יודעים היכן הוא מתכוון להתגורר; האב אמנם הבטיח כי יחליף מקום עבודתו על מנת שיוכל להיות יותר במחיצת הילדה, אך גם כאן אין לדעת באיזו מידה זו כוונה כנה וניתנת להגשמה; גם לדברי ד"ר רוט על פי השקפה מקצועית מקובל הוא בדרך כלל להמליץ כי בנות תישארנה עם האם, במידה וזה עונה לקריטריונים נוספים וזה גם המקובל אף לגבי בנות גדולות יותר, הן על פי הדין העברי והן בפסיקה; הבת כבר ניטלטלה ונתנסתה כאמור בהעברות ממסגרת למסגרת; ההעברה לאב אינה יכולה להיעשות, גם לפי דברי ד"ר רוט, אלא לאחר הכנה וטיפול של מומחים לבריאות הנפש. השיקולים והנימוקים האמורים ומשקלם המצטבר, שקולים לאין ערוך לעומת העדיפות המוצהרת של הילדה על רצונה להיות עם האב. סביר להניח כי החלטה סופית להשאיר את הבת בחזקת האם תשחרר את הילדה מהלחצים והקונפליקטים הנפשיים שאליהם נכנסה שלא מרצונה, ובסיומן של ההתדיינויות בין ההורים ימשיכו שניהם לתרום לשלוותה ורווחתה כפי שעשו קודם.
(בפני השופטים: ברק, בייסקי, חלימה. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד משה פרקש למערערת, עו"ד יוסי עקיבא למשיב. 27.4.89).
ע.א. 660/88 - מרים שגב נגד יעקב שגב
*סמכות בתביעת מזונות (הערעור נדחה).
המשיב הגיש לבית הדין הרבני תביעת גירושין נגד המערערת וכרך בה גם עניין המזונות. בתביעה נאמר "מהות התביעה: חיוב הנתבעת בגירושין וכל הכרוך בתביעת גירושין, לרבות מזונות, החזקת ילדים, חלוקת רכוש וכל עניין אחר הכרוך בתביעת הגירושין". בית הדין שמע ראיות וטענות הצדדים והחליט כי אין לחייב את האשה בקבלת גט. נהפוך הוא, ביה"ד ביקש להשכין שלום בית ופסק בהתאם. בית הדין
גם הורה למשיב לתת לאשה למזונותיה ולמזונות הילדים 750 ש"ח לחודש צמוד לתוספת היוקר. לאחר מכן הוגשה ע"י האשה תביעה לביהמ"ש המחוזי למזונות וביהמ"ש קבע כי תביעת הגירושין לא נדחתה על ידי ביה"ד מכל וכל, מאחר והפסיקה בעניין שלום הבית היתה בגדר נסיון להביא להשלמה בין בני הזוג שאינו מביא לסגירת התיק, היינו, מבלי לדחות את עניין התביעה לגט לחלוטין. .לפיכך לא ראה ביהמ"ש המחוזי עצמו מוסמך לדון בתביעת המזונות שהרי לפי סעיף 40(2) לחוק בתי המשפט, בעניין הנתון לסמכותו המקבילה של בית הדין הרבני, יהיה בית המשפט המחוזי מוסמך לדון רק כל עוד אין אותו בית דין דן בו. מאחר ומבחינת בית הדין הרבני תביעת הגירושין עדיין תלויה ועומדת, ראה ביהמ"ש את נושא המזונות של האשה כתביעה שבית דין אחר דן בה. כן סבר ביהמ"ש כי כריכת המזונות נעשתה כדין ובכנות. מאידך לא ראה בית המשפט את מזונות הילדים כעניין התלוי ועומד בביה"ד הרבני ופסק בהתאם. הערעור נדחה. לאור פסיקתו של ביהמ"ש העליון בע.א. 246/81 (פד"י ל"ו(4), 680) צדק ביהמ"ש המחוזי בפסיקתו. אין לטפח את הפנייה המקבילה לערכאות שונות ומשנפסקו מזונותיה של האשה בבית הדין הרבני בהליך תקף, לא היה מקום לפנייה הכפולה לביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מ. בר שלטון למערערת, עו"ד דוד שרם למשיב. 11.4.89).
ע.א. 537/85 - סמי לוי ומלווין ברגר נגד חברת מאיר עצמון בע"מ ואח'
*טענת חוסר יריבות בתביעה בגין הפרת הסכם (הערעור נדחה).
המערערים הגישו נגד המשיבים תביעה כספית שעילתה הסכם שנערך בירושלים ועניינו בניית מלון ע"י המשיבים בהשקעה כספית שהובטחה, לטענת המערערים, על ידיהם. לטענת המערערים, המשקיע בעניין זה היה מלווין ברגר ואילו סמי לוי פעל בשמו של ברגר כראש קבוצת משקיעים מבולטימור שבארה"ב כשלוחם של המשקיעים וכמתווך בעניין. טענת המערערים היא כי ההסכם הופר על ידי המשיבים וכי כתוצאה מכך נגרמו להם נזקים. המשיבים כפרו בכל יריבות שבינם לבין ברגר וכן כפרו בכך שהפרו את ההסכם או שחטאו במרמה או בחוסר תום לב כנטען נגדם. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה בקבלו את טענות המשיבים הן מן הבחינה העובדתית כי המשיבים לא הפרו את ההסכם והן באשר ליריבות שבין מלווין ברגר לבין המשיבים וקבע שאין יריבות כזאת. הערעור נדחה.
בסעיף 3 להסכם נאמר כי "לוי מצהיר כי הוא מייצג קבוצה של משקיעים מחו"ל... וכי חתימתו של הסכם זה מותנית בכך שקבוצת המשקיעים תאשר בכתב את תנאי הסכם זה... לא חתמו המשקיעים על הסכם זה עד ליום... יחזיר עצמון כל סכום שקיבל על חשבון הסכם זה... התחייבויותיו של לוי על פי הסכם זה קיימות וחלות עליו אישית אך ורק כל עוד לא חתמה או אישרה קבוצת המשקיעים שתבוא במקומו...". מכאן כי חתימתו של לוי על ההסכם אינה קושרת את קבוצת המשקיעים כל עוד לא אישרו בכתב את תוכן ההסכם עד לתאריך הנקוב בו. אישור כזה לא היה וממילא אין כל יריבות בין ברגר לבין הנתבעים. אכן, בתגובה לדרישת בא כוחם של לוי וברגר, כי המשיבים יחזירו 125,000 ל"י שקיבלו ע"ח ההשקעה, כותב המשיב השני כי הוא מחזיר את הכספים למלווין ברגר וקבוצתו בארה"ב בעניין רכישת המלון. במכתב זה, התשובה לעוה"ד ניתנת במטבע הלשון שבה הוא השתמש בדרישתו. מכתב המשיבים מתייחס אמנם לתשלום שנעשה עפ"י ההסכם והחזרתו עם בטולו של ההסכם, אך אין לראות בו מסמך משפטי מחייב, הבא ללמד על כך שההסכם אושר בפועל על ידי המשקיעים, וכי הם היו כתוצאה מכך צד קשור להסכם. אשר ללוי, שחתם על ההסכם והתקשר בו באופן מחייב, אם הוא היה סבור כי המשיבים חבים לו דבר מכוחו של ההסכם או בשל הפרתו, הוא היה צריך לומר זאת. למעשה, אמר לוי בעדותו "אני היום מהנתבעים לא תובע שום דבר. אני קשרתי את
מר עצמון לטובת הקבוצה שלי...". מכאן שלוי באופן אישי אינו תובע דבר ולפיכך אין לחייב את המשיבים לשלם לו סכום כלשהו. זאת ועוד, ביהמ"ש המחוזי קבע כי גם לגופם של דברים דינה של התביעה להדחות שכן ההסכם לא הופר ע"י המשיבים והם לא נהגו במרמה ובחוסר תום לב וגם לכך יש יסוד בחומר הראיות.
(בפני השופטים: ד. לוין, חלימה, מלץ. החלטה - השופט לוין. עו"ד תוסיה כהן למערערים, עו"ד מנחם עצמון למשיבים. 27.4.89).
ע.א. 630/88 - חנה בוקסבוים ואח' נגד שרגא בוקסבוים
*מזונות (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
בני הזוג נישאו בשנת 1965 ונולדו להם שלשה ילדים. ביום הגשת התביעה הבת הבכורה שירתה בשירות חובה בצה"ל. הבעל עבד וכן עבדה האשה. לטענת האשה היא גילתה לימים שבעלה ניהל חיים כפולים, התרועע עם חברה לחיים וזנח לטובתה את משפחתו וילדיו. הוא קימץ את ידו ולא סיפק מזונותיה ומזונות ילדיו, ותבע גירושין באמתלה כאילו אחיו שגדל במעונה של המשפחה מילא את מקומו בביתו כבעל תרתי משמע. הנתבע טען שלביהמ"ש אין סמכות לדון בתביעת המזונות משום שהוא כרך בתביעת הגירושין את שאלת מזונות האשה והילדים וכן טען למיעוט הכנסתו. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הבעל עזב את המעון המשותף של בני הזוג בינואר 1986 כשפניו לגירושין ובעניין זה אף נוהל משא ומתן באמצעות פרקליטים. הוא גר עם חברתו לחיים ונולד לו בן בשנת 1987. כל אלה מעידים, לדעת ביהמ"ש המחוזי, על כוונה ברורה ועקבית מצדו של הבעל להתגרש מאשתו. לפיכך קבע כי תביעת הגירושין היתה כנה. מאידך, סבר ביהמ"ש כי כריכת המזונות לא היתה כנה, הבעל לא הציע בבית הדין הרבני סכום למזונות אשתו ובפועל לא נפסקו לה מזונות ובכך ראה תוספת משקל לעניין חוסר הכנות. לגופם של דברים בחן ביהמ"ש את שיעור השתכרותה של האשה וכושר השתכרות הבעל וחייב אותו בתשלום 300 ש"ח עבור כל אחד משני ילדיו וכן הוצאות ביטוח רפואי ותשלום הביטוח הלאומי שתקבל האשה. באשר לאשה קבע ביהמ"ש כי היא משתכרת די למזונותיה ולא חייב את הבעל לשלם לה מזונות. המערערים חולקים על ממצאו ומסקנתו של בית המשפט בדבר השתכרותה של האשה ואילו הבעל ערער בעניין סמכות הדיון של ביהמ"ש המחוזי וכן באשר לקביעה בדבר השתכרותו. הערעורים נדחו. אשר לערעור שכנגד בעניין סמכות הדיון - עניין זה הוא עתה חסר משמעות לחלוטין. משלא נפסקו מזונות לאשה אלא לילדים בלבד אין טעם והגיון בהיזקקות לשאלות הכריכה, כנותה וחוקיותה ולעניין כנות תביעת הגירושין. באשר לשיעור ההשתכרות יש לדחות את שני הערעורים שכן מדובר בממצאים עובדתיים שאין בית המשפט שלערעור מתערב בהם.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מ. בר שלטון למערערים, עו"ד יוסף הולנדר למשיב. 18.4.89).
בש"פ 210/89 - ג'מאל בן סלמאן חמוד נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע גזר דין (בקשה לעיכוב ביצוע גזר דין - הבקשה נדחתה בעיקרה).
המבקש הורשע בעבירות של הפרת אמונים, שידול לאיומים וכן בקשת שוחד ונדון לשנה וחצי מאסר בפועל, שנתיים וחצי מאסר על תנאי ותשלום קנס של 15,000 ש"ח. ביהמ"ש המחוזי דחה את ביצוע המאסר ב-30 יום ואת תשלום הקנס ב-60 יום. עתה מתבקשת דחייה של ביצוע גזר הדין עד תום הערעור. הבקשה נדחתה בכל הנוגע לעניין המאסר ונתקבלה באשר לתשלום הקנס. הכלל הוא שיש לבצע את גזר הדין מיד עם נתינתו, ורק כדבר יוצא מן כלל נעתר ביהמ"ש, לעיתים, לבקשה לדחות ביצוע גזר דין. טעמו של דבר הוא כי לאחר ההרשעה לא תעמוד לנידון טענת החפות מפשע. אין כל סיבה שתחייב את עיכוב ביצוע עונש המאסר שהוטל
על המערער וחלק זה של הבקשה נדחה. מאידך, יש לקבל את הבקשה באשר לדחיית תשלום הקנס. בעניין זה הוחלט לדחות את התשלום עד להכרעה בערעור.
(בפני: השופט חלימה. עו"ד שלנגר למבקש, עו"ד שדמי למשיבה. 5.4.89).
ע.א. 158/88 - אילן גרבר נגד עירית גרבר ואח'
*מזונות (הערעור נדחה).
ביהמ"ש המחוזי חייב את המערער במזונות המשיבים, אשתו ושני ילדיו הקטינים, בסכום של 870 ש"ח לחודש צמוד למדד אפריל 1986. כן קבע כי קיצבת הילדים תועבר לידי האם וכי המערער יוסיף וישלם הוצאות החזקת הבית ותשלומי משכנתא. הערעור הופנה בעיקרו נגד החלטת ביהמ"ש המחוזי שדחה את טענת המערער לעניין הסמכות מאחר ולטענתו עניין המזונות נכרך כדין בתביעת הגירושין שהגיש לביה"ד הרבני. הערעור נדחה. לעניין הסמכות אמר ביהמ"ש המחוזי "לא שוכנעתי כי עניין מזונותיה של האשה נכרך כדין ותוך כדי כנות בתביעת הגירושין... בתקנה כ"ד לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים... נאמר שכתב תביעה צריך להכיל בתוכו את העובדות המשמשות יסוד לתביעה. אין בכתב התביעה - בחלק שבו מופיעות העובדות - כל איזכור לעניין מזונותיה של האשה. הדבר היחידי המדבר על מזונות האשה הוא האמור בסעיף... של העתירה שבכתב הגירושין. זה ולא יותר. דרך זו אינה נראית לי כדרך הנאותה לכריכת עניין מזונות של אשה בתביעה של גירושין. כשלעובדה זו מצטברת גם העובדה שהבעל לא טרח כלל, במשך למעלה משנה וחצי, לברר מה עלה בגורל תביעתו שהגיש לביה"ד, נראה הדבר שהבעל לא ראה כל חשיבות לנושא מזונות האשה, שכביכול 'כרך' אותו לתביעת הגירושין...". אין לגלות כל עילה להתערבות בהחלטה זו המעוגנת בדין ואשר הגיונה עימה. אין גם הצדקה לשוב לעניין המזונות שכן ביהמ"ש בדק את אמצעיו של המערער החי עם אשה אחרת ואין לגלות במסקנותיו עילה להתערבות.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מ. סורקיס למערער, עו"ד ע. קוארט למשיבים. 11.4.89).
ע.א. 468/88 - גדעון שרייר נגד פלונית ואח'
*מזונות (הערעור נדחה).
ביהמ"ש המחוזי חייב את המערער במזונותיה של המשיבה השניה בסכום של 585 ש"ח החל בפברואר 1986 צמוד למדד מרץ 1987. כן חוייב המערער בהוצאות של 1000 ש"ח לכיסוי ההוצאות שהוצאו ע"י האם לכיסוי צרכיה של הקטינה בעקבות לידתה. הערעור נדחה. לגבי הטענה לפיה חוייב המערער במזונות גם התקופה החל מן הלידה ועד להגשת התביעה, היינו לפני מועד הגשת התביעה, אומר ביהמ"ש המחוזי "התעוררה שאלה משפטית אם ניתן לחייב את הנתבע במזונות לתקופה שקודמת להגשת התביעה משום שההלכה קובעת שילדים אינם יכולים לתבוע מזונות רטרואקטיביים, שכן ההנחה שסופקו על ידי ההורה המחזיק ולכן לא נדרשים לילד. אלא שבמקרה הנוכחי מופיעה גם האם כאחת התובעות וכשקוראים את התביעה סעיף סעיף ישנה טענה ברורה של האם המבקשת החזר הוצאות שבגידול הילדה מיום לידתה. מאחר וההורים לא נישאו ולאור הנסיבות... אין יסוד לייחס לאם ויתור על התשלומים מיום הלידה...". טעמים אלה מקובלים הם ואין צורך להוסיף עליהם.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ג. מאק למערער, עו"ד יעקב כהן למשיבות. 11.4.89).
בש"פ 208/89 - יאיר גילאור נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (מרמה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר ואחד בשם מנדלסון הואשמו בביצוע שורה ארוכה של מעשי רמאות וביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרם ער תום ההליכים.
מנדלסון הגיש ערר על מעצרו ועררו נתקבל על ידי ביהמ"ש העליון והיום הוא משוחרר ממעצר. עתה הגיש גם העורר ערר על מעצרו עד תום ההליכים ועררו נדחה. קיימת תשתית ראייתית המעידה, לפחות לכאורה, על מעורבותם של שני הנאשמים בעבירות המיוחסות להם בכתב האישום וכי אנשים רבים נפלו ברשתם. אשר להבחנה בין מקרהו של העורר לבין מקרהו של מנדלסון - מנדלסון הינו צעיר לימים ובעל עבר נקי מכל רבב בעוד העורר מבוגר ממנו בכעשרים שנה ומאחוריו רשימה ארוכה של עבירות אשר בכולן הורשע בגין מעשי מרמה. לפי כל הסימנים היה העורר הרוח החיה בכל הפרשיות וכן הוא מואשם בתיקים אחרים שבקשר אליהם שוחרר ממעצרו וקיים חשש סביר שהוא יחזור על מעשיו גם בעתיד. האבחנה הנוספת בין שני הנאשמים מתבטאת בדברים שאמר העורר למנדלסון ושהוקלטו ובהם איום לקחת אקדח ולרצוח עו"ד פלוני, אחר מקורבנות מעשי הרמייה שעשה העורר, וכן אנשים נוספים. אין להתייחס לאיומים אלה כלאחר יד וביהמ"ש חייב להגיב עליהם בתגובה מתאימה. ניתן לשבץ את המעשים שעשה העורר במסגרת הביטוי "סיכון שלום הציבור" כמובנו של ביטוי זה בסעיף 21א'(1) לחוק סדר הדין הפלילי. בנתונים אלה יש לדחות את הערר.
(בפני: השופט חלימה. עו"ד ש. סף לעורר, עו"ד ש. ספיר חן למשיבה. 2.4.89).
בש"פ 204/89 - שריקי בן יעיש נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר יחד עם שותפו הואשמו בעבירת סחר בסמים, לאחר שנתפסו בידיהם, לטענת התביעה, 30 גרם הירואין ולגבי כמות כזו קיימת חזקה בחוק כי מדובר בסחר בסמים כל עוד לא הוכח ההיפך. שותפו של העורר הודה, הורשע ונדון ל-10 חודשי מאסר בפועל. העורר הודה אף הוא בשעתו באשמה והורשע בדין ואף נתקבל דו"ח קצין מבחן אודותיו. גזר הדין אמור היה להינתן ביום 24.1.89, אך העורר חזר בו מההודייה והיה צורך למצוא עבורו תאריכים פנויים ואלה נקבעו לחודש מאי לשמיעת הוכחות. טוען הסניגור כי גם אם יורשע העורר בדין כי אז על פי עקרון אחידות העונשים אין להטיל עליו עונש העולה על העונש שהוטל על שותפו, והנה עברו מאז שנעצר העורר יותר מ-10 חודשים ולפיכך הצדק מחייב את שחרורו. הערר נדחה. ביהמ"ש העליון קבע לא אחת כי נאשם שמודה באשמה וחוסך מזמנו של ביהמ"ש מוצאת לה ההודאה ביטוי בגדר הדין. מכאן המסקנה שקיימת הצדקה לכך שביהמ"ש הסתפק ב-10 החודשים ששותפו של העורר היה במעצר וראה באותה תקופה עונש מתאים. נתונים אלה אינם קיימים במקרהו של העורר שלא הודה באשמה וביהמ"ש רשאי עתה להטיל על העורר כל עונש הנראה לו כמתאים לנסיבותיו. מדובר בעבירה של סחר בסמים, המועדים שנקבעו לשמיעת ההוכחות קרבים ואין סיבה להתערב בהחלטת המעצר.
(בפני: השופט חלימה. עו"ד האני חזאן לעורר, עו"ד י. שדמי למשיבה. 16.4.89).
ע.א. 789/86 - סוהיל חזאן נגד פקיד שומה עכו
*בקשה לחישוב מס נפרד לבעל ולאשה (הערעור נדחה).
המערער הינו חשמלאי בנין עצמאי, נשוי ואב לשלשה ילדים. בנוסף על הכנסותיו מעבודתו כחשמלאי, מתפרנסת המשפחה מחנות למכירת מוצרי חשמל ביתיים. בפני פקיד השומה טען המערער כי החנות מנוהלת ע"י אשתו בלבד והוא איננו קשור אליה כלל ועל כן מתקיימים התנאים הדרושים להחלתו של סעיף 66 לפקודת מס הכנסה ויש לערוך לו ולאשתו חישובי מס נפרדים. פקיד השומה לא קיבל טענה זו וקבע כי חלות כאן הוראות סעיף 65 לפקודה ויש לראות את הכנסת שני בני הזוג כהכנסה אחת. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו של המערער בציינו כי לא רק שהמערער לא עמר בנטל השכנוע המוטל עליו, אלא אפילו היה נטל השכנוע על המשיב הרי מאזן ההסתברויות נוטה לכיוון המסקנה כי אין מדובר במקור הכנסה בלתי תלוי. ביהמ"ש המחוזי מנה
שורה של נתונים שהביאוהו אל המסקנה הנ"ל והם, בין היתר, החנות פתוחה רק בשעות אחר הצהרים, אחרי שהבעל מסיים את עבודתו כחשמלאי בניין; הבעל הודה כי "לפעמים הוא נכנס לחנות לעזור לאשתו" ; הבעל הוא שערך את רשימות המלאי בחנות; כל חשבונות הבנק היו על שם הבעל שהיה בעל זכות חתימה בלעדי בהם ובחשבונות אלה הופקדו הן הכנסותיו מעבודתו והן ההכנסות מהחנות, וכיוצא בכך. הערעור נדחה.
העקרון הוא כי הכנסות הבעל והאשה החיים יחדיו נחשבות להכנסה אחת אשר בגינן מחוייב הבעל במס. סעיף 66 מהווה חריג לעקרון זה ועל פיו יכולים בני הזוג ליהנות מחישוב נפרד, ובלבד שנתמלאו שני תנאים: הכנסת האשה באה מיגיעה אישית; הכנסתה נובעת ממקור עצמאי ואיננה תלויה בהכנסות הבעל. אין מחלוקת כי מתקיים בענייננו התנאי הראשון והמחלוקת היא לגבי קיומו של התנאי השני, דהיינו היות הכנסת האשה נובעת ממקור עצמאי ובלתי תלוי בהכנסות הבעל. נטל ההוכחה בעניין זה הוא על הנישום והפסיקה החמירה עם הנישומים המבקשים להוכיח את קיומו של התנאי הנ"ל וקבעה שאפילו חלקו של הבעל בניהול העסק זעיר לעומת חלקה של האשה, די בכך כדי לשלול חישוב נפרד. בענייננו, יכול היה ביהמ"ש להגיע למסקנה כי אין מדובר במקור הכנסה בלתי תלוי בהתחשב בנתונים האמורים לעיל.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, -גולדברג, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עו"ד יצחק ריינפלד למערער, עו"ד יעקב כהן למשיב. 18.4.89).
ע.פ. 408/88 - פלונים קטינים נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (זריקת אבנים על כלי רכב) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
ארבעת המערערים הובאו לדין בעבירה הנובעת מזריקת אבנים על כלי רכב. כל הארבעה נתפסו בעת מעשה והוחזקו במעצר תקופה הנעה בין 24 ימים ו-44 ימים ולאחר מכן שוחררו בערובה. הם הודו והורשעו ודינם נגזר כדלהלן: שני מערערים שביום גזר הדין היו בגיל 13 וחצי נדונו ל-6 חודשי מאסר על תנאי, קנס בסך 5,000 ש"ח או 10 חודשי מאסר תמורתם; מערער אחר שביום מתן גזר הדין היה בן 14 וחצי נדון ל-8 חדשי מאסר שמתוכם 44 ימי מאסר בפועל, שאותם ריצה, והיתרה על תנאי, ולקנס בסך 5,000 ש"ח או 10 חודשי מאסר תמורתם; עוד מערער שביום מתן גזר הדין היה בן 14 וחודש, נדון ל-8 חדשי מאסר שמתוכם 30 ימי מאסר בפועל, שאותם ריצה, וכן קנס של 5,000 ש"ח או 10 חודשי מאסר תמורתם. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
ככל שמדובר בשני המערערים שבעת גזירת הדין טרם מלאו להם 14 שנה, הרי ביהמ"ש לא היה מוסמך להטיל עליהם עונש מאסר כלשהו וקביעה משפטית זו מקובלת גם על התביעה. לפיכך, ככל שמדובר במערערים אלה דינו של עונש המאסר להתבטל, שהרי אין נפקא מינה לעניין זה אם המאסר הוא בפועל או אם הוא מותנה. לגבי מערערים אלה גם אין להמיר את הקנס, במקרה שלא ישולם, במאסר, וגם לעניין זה ייאמר כי אין נפקא מינה אם מאסר כעונש בפני עצמו או מאסר בשל אי תשלום קנס. שני מערערים אלה, הגם ולפי הדין אין לכלוא אותם בשל גילם, היו מוחזקים במעצר עד לשחרורם בערובה במשך 24 ימים. משאלו פני הדברים דין הערעור להתקבל ככל שמדובר בעונש המאסר שהוטל עליהם בכל צורה שהיא, ואשר לשיעור הקנס הרי בהתחשב בכך שהיו נתונים במעצר כאמור לעיל, ובהתחשב ביכולתם המוגבלת של המערערים והוריהם לעמוד בתשלום הקנס שהושת עליהם, מן הראוי לקבל את הערעור ולהעמיד את הקנס על 750 ש"ח ואם לא ישולם במועד ייגבה הסכום על דרך גביית חוב אזרחי. בנוסף לכך יחוייבו מערערים אלה במתן התחייבות של 3000 ש"ח להימנע מעבירה. אשר לשני המערערים האחרים, יש להתחשב התחשבות רבה יותר בעובדה שהיו מוחזקים במעצר במשך תקופה של כ-44 יום ומשהוטל על
מערערים אלה מאסר על תנאי וגם הם היו נתונים במעצר תקופה משמעותית, מן הראוי להפחית במידת מה משיעור הקנס ולהעמירו על 3,000 ש"ח, או חודש מאסר תמורתו. (בפני השופטים: ד. לוין, בך. גולדברג. עו"ד צמל למערערים, עו"ד גב' נ. בן אור למשיבה. 18.4.89).
בש"פ 229/89 - מדינת ישראל נגד ישראל חשין ואברהם משי זהב
*שחרור בערובה (חברות בארגון "קשת") (ערר על שחרור בערובה - הערר נגד חשין נתקבל ונגד משי זהב נדחה).
שני המשיבים נעצרו בעבירות הקשורות לפעולותיו של ארגון "קשת" והתביעה ביקשה מעצרם עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי החליט לשחררם בערובה ובתנאי שיהיו נתונים במעצר בית, נאסר עליהם לבוא במגע טלפוני עם כל אדם פרט לשיחות משפחתיות וכן מתן ערבות כספית. התביעה טענה כי ביהמ"ש טעה בהערכת הראיות שהוצגו לפניו וכי מכלל החומר קמה עילת מעצר בגדר סעיף 21א' לחוק סדר הדין הפלילי כתיקונו לאחרונה. הערר של המדינה נתקבל באשר לחשין ונדחה באשר למשי זהב.
חומר הראיות שמציגה התביעה בשלב זה מתמצה כולו בתמלילים של שיחות טלפון שונות שהוקלטו על ידי המשטרה. התביעה מבססת את ראיותיה לעניין המעצר של חשין בעיקר על שתי שיחות בין חשין לבין עתונאי ושתי שיחות בין חשין לבין משי זהב. אמנם לא קל לבור מתוך השיחות עם העתונאי את האמת מן ההתפארות השחצנית ביכולתו של ארגון "קשת" שבשבחו דיבר חשין עם העתונאי, אך מכמה אמרות שלו נראה כי מתגבשת לפחות ראייה לכאורה למעורבותו בהכנת מטענים ולא רק בהפצת הדברים לכלי התקשורת. מתוך דברי חשין בשיחות עולה כי יש לו מעמד בכיר בגוף ששם לו למטרה לממש את תביעותיו האידיאולוגיות בדרך אלימה, כי חברי הארגון מתכוונים להמשיך בפעולותיהם וכי יש במאגריהם חמרי נפץ לרוב. לפיכך, מתוך הסתמכות על סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי יהיה זה צודק לצוות על מעצרו של חשין עד גמר ההליכים. אשר למשיב משי זהב - גם חומר הראיות נגדו מצטמצם ומתמצה בשיחות מוקלטות, אך אין בכל אותן שיחות חומר מספיק שיצדיק את מעצרו עד לגמר ההליכים.
(בפני: השופט ד. לוין. עוה"ד חן ורזניק לעוררת, עו"ד רבינוביץ לחשין, עו"ד דבורין למשי זהב. 4.4.89).
ע.פ. 73/87 - שלמה זרגרוב נגד מדינת ישראל
*ביטול ערעור בהרשעה בעבירת רצח (הערעור בוטל).
המערער הורשע בעבירת רצח, הגיש ערעור על ההרשעה וביהמ"ש העליון הספיק לשמוע חלק מטענות הסניגור ונקבע המשך הדיון. בינתיים הגיש סניגורו בקשה לשחררו מלייצג את המערער בנימוק כי המערער מבקש במפגיע לחזור בו מן הערעור. הבקשה הובאה בפני ההרכב והמערער נשאל מה דעתו על בקשת הסניגור להשתחרר מהייצוג וכן מה בקשר להודעתו כי הוא רוצה לחזור מן הערעור. המערער הודיע כי הוא עומד על ביטול הערעור בציינו כי מאז שביצע את המעשה ועד למעצרו היו לו סיוטים והמעצר הביא לו מעין מרגוע. הוא הבהיר כי אינו יכול להתכחש לעצמו ולאמת ועל כן הוא מבקש לחזור מן הערעור. בקשתו נתקבלה.
העבירה בה הורשע המערער אינה מחייבת ערעור מנדטורי ולפי סעיף 206 לחוק סדר הדין הפלילי נתונה הזכות בידי המערער לחזור בו מערעורו. אין צורך להכריע כאן אם סעיף 206 מותיר בפני ביהמ"ש שיקול דעת למנוע בעד המערער לחזור בו מערעורו במקרים חריגים, שכן גם אם ניתן לביהמ"ש שיקול דעת בנדון זה, הרי במקרה דנא אין עילה מספקת למנוע בעד המערער לחזור בו מערעורו. יש להוסיף לכך כי הכרעת הדין מבוססת כהלכה וגם באותו חלק מהטיעונים שהשמיע הסניגור, לא היה לכאורה כדי לקעקע
את הממצאים שנקבעו, ובדברי המערער יש הודאה מלאה בביצוע המעשה בו הורשע. לפיכך הוחלט לקבל את בקשת המערער לחזור בו מערעורו והערעור בוטל.
(בפני השופטים: בייסקי, ש. לוין, אריאל. עו"ד טוביה נבנצאל למערער, עו"ד גב' יסכה ליבוביץ למשיבה. 13.4.89).
ד.נ. 22/82 - בית יולס בע"מ נגד רביב משה ושות' בע"מ ואח'
*שוויוניות בין המציעים במכרז של גוף פרטי (דיון נוסף בפסק דינו של ביהמ"ש העליון בע.א. 207/79 (פד"י ל"ז (1) 533) - פסה"ד בוטל ופסה"ד של ביהמ"ש המחוזי הוחזר על כנו).
העותרת היא חברה המחזיקה ומפעילה בית אבות בחיפה. בתחילת 1976 ביקשה להקים בית אבות חדש ולצורך כך פירסמה מכרז ובו נכללו התנאים הקשורים למכרז. בין החברות שנענו למכרז והציעו הצעותיהן היו שלש המשיבות, חברת רביב ושות', חברת ארנסון, וחברת רסקו. שתי החברות הראשונות ענו על כל דרישות המכרז ואילו רסקו לא הגישה ערבות בנקאית כפי שנדרש במכרז. במכרז צויין כי הנהלת המוסד אינה מתחייבת לקבל את ההצעה הזולה ביותר או כל הצעה שהיא. ועדת המכרזים של העותרת החליטה כי היא מעדיפה למסור את העבודה לקבלן ציבורי כגון רסקו, אך בתנאי שהצעת רסקו תוזל. התנהל משא ומתן מטעם בית יולס עם רסקו וזו הקטינה את המחיר שבהצעה המקורית ונחתם איתה הסכם. רביב וארנסון הגישו תביעה לביהמ"ש המחוזי נגד בית יולס ורסקו למימוש זכותם על פי המכרז ואולם התביעה צומצמה לידי תביעה לפיצויים בלבד. הפיצויים שנתבעו היו בגין הפסד הרווחים שהיו צפויים לתובעות אילו קיבלו את העבודה ולחילופין פיצויים על הוצאות שנגרמו להן על ידי עצם ההשתתפות במכרז. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה ועל כך ערערו רביב וארנסון לביהמ"ש העליון. הערעור בדיון הראשון נתקבל בחלקו ברוב דעות השופטים ברק וטירקל ונקבע כי יש לחייב את בית יולס בפיצויים, אך זאת רק בגין הוצאות ההשתתפות במכרז. השופט ש. לוין בדעת מיעוט סבר שיש לדחות את הערעור.
השאלה שהועלתה לדיון היא האם מוטלת על בעל מכרז חובה לנהוג בשיוויון בין כל המשתתפים במכרז. שאלה זו נחלקת לשתי שאלות משנה : הראשונה, האם החובה לנהוג בתום לב מכח סעיפים 12 ו-39 לחוק החוזים טומנת בחובה גם את החובה לנהוג בשיוויון כלפי כל המשתתפים במכרז. על שאלה זו השיבו בדיון הקודם השופטים ברק וטירקל בחיוב כנגד דעתו החולקת של השופט לוין. שאלת המשנה השניה היתה, אם קיימת תנייה חוזית משתמעת אוטומטית בכל מכרז לנהוג בשיוויון בין המשתתפים בו. בשאלה זו הצטרף השופט טירקל לשופט לוין בדיון הקודם ושניהם גרסו, כנגד דעתו החולקת של השופט ברק, כי אין משתמעת תנייה חוזית כאמור. התוצאה היתה, לפי דעתם של השופטים ברק וטירקל, מכח החובה לנהוג בשיוויון בין משתתפי המכרז, כי על בית יולס לפצות את רביב וארנסון על הוצאותיהם במכרז. ביהמ"ש העליון בדיון הנוסף הגיע למסקנה, ברוב דעות המשנה לנשיא אלון והשופטים ש. לוין ומלץ, כי אין לדרוש במכרז של גוף פרטי שיוויוניות כלפי כל המשתתפים במכרז, ותום הלב מכח הסעיפים 12 ו-39 אינו מטיל חובה כזו. כן סברו כי אין קיימת תנייה חוזית משתמעת אוטומטית בכל מכרז לנהוג בשיוויון בין המשתתפים בו. מאידך סברו הנשיא שמגר והשופט ברק כי משהחליט גוף פרטי ללכת בדרך המכרז מוטלת עליו חובה לנהוג בשיוויון בין כל המשתתפים במכרז וזאת על יסוד החובה לנהוג בתום לב מכח הסעיפים 32 ו-39 לחוק החוזים. לפיכך הוחלט ברוב דעות לבטל את פסק הדין הקודם ולהחזיר על כנו את פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא אלון, ברק, ש. לוין, מלץ. עו"ד צ. הדסי לעותרת, עו"ד י. שאנן למשיבות, עו"ד מ. אוסטר לרסקו. 18.4.89).