בג"צ 899+909/86 - אדגר תעשיות טקסטיל בע"מ ואח' נגד שר התעשיה והמסחר ואח'
*צו להעלאת היטל על יבוא חוטים (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
א. שתי העתירות עניינן כשירותו של צו שעת חירום שבו הועלה שיעור ההיטל על יבוא חוטי פוליאסטר וכותנה מ-0.15 דולר לק"ג חוטים ל-0.80 דולר לק"ג. שתי העותרות עוסקות בייצור בדים ולצורך ייצור זה הן זקוקות לחוטי פוליאסטר וכותנה. חוטים אלה מיוצרים בכמויות מסויימות בארץ. חברת אדגר וכן חברת תדהר תעשיות טכסטיל בע"מ (להלן - תדהר) עתרו לבטל את ההיטל ולחילופין לבטלו לגבי הזמנות יבוא שנעשו לפני פרסום הצו ואשר נפתחו לגביהן מכתבי אשראי דוקומנטריים בלתי חוזרים. בינתיים ויתרה אדגר על העתירה העיקרית לבטל את הצו ונותרה עם העתירה החילופית ואילו תדהר עומדת על עתירתה על שני חלקיה. העתירות נדחו.
ב. משרד המסחר והתעשיה נוקט מדיניות של מתן הגנה סבירה למכלול מוצרי הטכסטיל וההלבשה המיוצרים בישראל לעומת יבוא של מוצרים אלה. היבוא מתאפשר אך נשמרת ההגנה על המוצרים המיוצרים בארץ, החל ביצור החוטים וכלה ביצור המוצר המוגמר. לעתים מתעורר צורך בהגנה מוגברת, כגון במקרה דידן, כאשר מדובר ביבוא מתחרה ממדינות מתפתחות בהן שכר העבודה ואמצעי היצור זולים במיוחד. אף יצרני הבדים בארץ, עליהם נמנות העותרות, זוכים להגנה המתבטאת בהכבדה על יבוא בדים מוכנים. ב-1986 חלה עלייה תלולה של יבוא חוטים מדרום קוריאה, עלייה של כ-%1,500. בשלב הראשון נקט המשרד בשני צעדים מקבילים מתוך תקווה שדי יהיה בהם כדי לפתור את הבעייה ולשמור על האיזון בין יצרני החוטים ליצרני הבדים. ביום 16.7.86 פורסמו שני צווים: האחד - קביעת היטל על חוטים מיובאים בשעור של 0.15 דולר לק"ג והשני- חיוב ברישוי יבואם של החוטים. הצו הראשון נכנס לתוקפו מיד עם פרסומו ואילו הצו השני נקבעה לגביו תקופת מעבר של 30 יום, שאיפשרה ליבואנים שהוכיחו כי לפני פרסומו של הצו כבר הזמינו הזמנות ופתחו מכתבי אשראי בלתי חוזרים, לבצע את ההזמנות ללא רישיון. צעדים אלה הוכחו כבלתי יעילים ואז בוטלה חובת הרישוי מחד ואילו ההיטל הוגדל ל-0.80 דולר לק"ג כאמור.
ג. בעתירה נגד הצו מעיקרו טענה תדהר כי עצם הגדלתו של ההיטל בשיעור כה גבוה בבת אחת מעיד על עצמו שהוא בלתי סביר. אין בטענה זו ממש. יש ששינוי משמעותי בתנאי השוק מחייב גם שינוי משמעותי של ההיטל וזה מה שקרה בענייננו, כאשר בתוך מספר חודשים עלה כשיעור משמעותי ביותר היבוא של חוטים זולים מקוריאה. טענה שניה היא כי הרשות לא ערכה בדיקה מקיפה וממצה של הנתונים העובדתיים בטרם נחתם הצו ושני הצדדים מביאים בטיעוניהם את חישוביהם, איש איש לפי השקפתו, כדי להוכיח שנערכה בדיקה מקיפה כזו או שלא נערכה בדיקה מקיפה כזו. בבדיקת החישובים עולה שאין בחישובי הרשות פגם מהותי, אפילו נעשו בו פה ושם אי דיוקים, שיצדיק מסקנה שהם מופרכים מעיקרם.
ד. טענה נוספת בפי העותרת כי הצו פסול משום שאין בו הוראות מעבר. גם טענה זו יש לדחות. ראשית, כפי שנפסק בעבר, יש נסיבות בהן מן הנמנע לקבוע תקופות מעבר, יהיה זה בשל אופיו הפיסקאלי החיוני של השינוי או יהיה זה בשל החשש לנזק מהותי אם ייקבעו תקופות מעבר. שנית, הכלל עליו מסתמכת העותרת נוגע לשינוי בחקיקה, דהיינו בזכות מהותית שהיתה מותרת ערב החקיקה ואשר נשללה ע"י השינוי בה. למשל, שינוי בחקיקה המחייב רישוי של פעולה שהיתה עד כה מותרת ללא רישוי מיוחד. שינוי כזה היה במקרה שלנו כאשר בהתחלה נקבע היטל בשיעור של 0.15 דולר לק"ג ובד בבד נקבע חיוב רישוי יבואם של חוטים. הצו בדבר קביעת ההיטל נכנס לתוקפו מיד, ואילו לחיוב ברישוי נקבעה תקופת מעבר של 30 יום. במקרה של השינוי בגובה ההיטל לא חל שינוי בזכות מהותית. זכותה של העותרת לייבא חוטים היתה ונשארה בעינה, וכל
השינוי שנעשה בחקיקת המשנה לא היה אלא שינוי בערך הכלכלי של אותה זכות. כלל נקוט בידי בג"צ מקדמת דנא שאין לאיש זכות קנוייה שלא יחול שינוי במדיניות הכלכלית הנוהגת. לפיכך גם טענה זו דינה להידחות. המסקנה היא שהצו נשוא העתירה הוצא לצרכי המטרה הלגיטימית של הגנה על תוצרת הארץ, תוך ראיית מכלול הבעיות של ענף הטכסטיל, של יצרני החוטים ויצרני הבדים כאחד, ובסבירות ראויה. אין כל שיקול זר או פסול בחיקוקו ואין הצדקה לביטולו.
ה. אשר לעתירה החילופית כי העלאת ההיטל לא תחול על הזמנות אשר לגביהן נפתחו מכתבי אשראי לפני פרסום הצו - גם עתירה זו יש לדחות. העותרות מעלות גם בעתירה החילופית טענות הקשורות קשר הדוק עם הטענה שהצו פסול משום שלא נקבעו בו הוראות מעבר. הדברים שנאמרו לעיל בעניין זה יפים גם לעתירה החילופית. השאלה היא אם הטלת ההיטל הגבוה על כל הטובין שיגיעו לארץ לאחר כניסת הצו לתוקפו, ללא התחשבות במועד ההזמנה, לוקה בחוסר סבירות כה רב שיהא בו כדי להצדיק את התערבות בג"צ והתשובה לכך היא שלילית. די בכך שהיו בפני הרשות מספר פתרונות אפשריים והיא בחרה בזה שנראה לה הנכון והסביר ביותר. בהיעדר שיקולים זרים או חוסר סבירות קיצוני בג"צ לא יתערב. האפשרות שבחרה בה הרשות אולי איננה הטובה ביותר בעיני בג"צ, אך היא היתה הטובה ביותר בעיני הרשות ואיננה חורגת מתחום הסביר. לפיכך אין להתערב בכך.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, ד. לוין, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עו"ד גיורא עמיר לאדגר, עו"ד גב' תמר לרנר לתדהר, עו"ד גב' נילי ארד לשר התעשיה והמסחר, עוה"ד יעקב שטיינמץ ויוסף קפלן למשיבים האחרים. 5.4.89).
בר"ע 109/87 - היועץ המשפטי לממשלה נגד דר' אלברט אליהו עו"ד ואח'
*פירוש צוואה(בקשת רשות ערעור - הרשות ניתנה והערעור נתקבל ברוב דעות השופטים ברק וגב' וולנשטיין, בפסק דין מפי השופטת וולנשטיין, כנגד דעתו החולקת של השופט בך).
א. המנוח חיים נתנאל ערך צוואה ונפטר באפריל 1980. הצוואה קויימה ביולי 1980. בצוואה ביקש המנוח למנות את המשיב כמנהל עזבונו ומוציא לפועל של הצוואה והוא קובע בסעיף 3 לצוואה כי המשיב יהיה מנהל עזבון "ושכרו יהיה %5 מכל ערך הרכוש שאשאיר אחרי...". בסעיף 4 לצוואה נותן המנוח הוראות למנהל העזבון "לשלם בראש וראשונה את כל ההוצאות ריפוי וקבורה, ואת כל המסים... וכן את מסי העזבון...". בסעיפים 6,7,8,5 מצווה המנוח ליורשים שונים אחוזים מסויימים "מכל הרכוש שאשאיר אחרי". בסעיפים 9 ו-10 מצווה המנוח ליורשים מסויימים סכומי כסף קצובים מתוך העזבון ובסעיף 11 מצווה המנוח לאחת היורשות חלקה פלונית שבעזבונו. סעיף 12 לצוואה קובע כי "את כל יתרת רכושי מכל מין וסוג שהוא... אני מצווה לבית חולים או לבתי חולים ובתי כנסת...". מדובר בעזבון גדול שכלל גם מזומנים וגם מקרקעין ומנהל העזבון החל במימושו ובחלוקתו לנהנים.
ב. ביוני 1983 הגישה אחת היורשות, הנהנית באחוז מהעזבון, בקשה למתן הוראות למנהל העזבון "לשלם לה תשלום ביניים על חשבון המגיע לה... על פי צוואת המנוח, דהיינו %10 מכלל העזבון ברוטו...". בסוף העתירה נתבקש ביהמ"ש "להצהיר כי זכותה של המבקשת הוא %10 מכלל העזבון ברוטו...". כדרך השיגרה נשלחה לב"כ היועץ המשפטי לממשלה הודעה על בקשה זו והוא הודיע לביהמ"ש כי אין בדעתו להתערב בהליכים. הדיון נתקיים בהיעדר ב"כ היועץ המשפטי ומנהל העזבון טען כי לדעתו יש לפרש את הדיבור "מכל רכושי שאשאיר אחרי... ככלל העזבון ברוטו, היינו, שהסכומים האלה ינתנו מעזבון ברוטו לפני שיורדו ממנו סכומים". ב"כ העותרת באותה בקשה הודיע כי הוא מסכים לכך. ביהמ"ש, מפי השופט שיינבוים, קבע כי "עם אישור הדו"ח... האחוזים
יחולקו מסכום העזבון ברוטו ולא לאחר ההוצאות. המדובר הוא בסכומי הכסף במזומן...". לאחר מכן הוגשו עוד כמה בקשות לביהמ"ש ובכולן נתבקשה חלוקת ביניים על החשבון "מכלל העזבון ברוטו" והשופטים השונים שדנו בעניין נעתרו לכך. בבקשה נוספת לחלוקת ביניים, נשוא הערעור דנא, ביקש מנהל העזבון אישור לתשלומים נוספים לנהנות הנזכרות בסעיפים 6,7,8,5. בדיון זה ביקשה ב"כ היועץ המשפטי לעורר את בעיית פירוש הצוואה בשאלה של "ברוטו או נטו" וטענה כי יש ליישם את ההחלטה הראשונה של השופט שיינבוים "כמתייחסת למזומנים בלבד ולא לנכסים (אחרים) של כלל העזבון... לא ייתכן שהמנוח התכוון שהמוסד יקבל רק %..10.". מנהל העזבון טען כי ההחלטה הראשונה "משתרעת על כל העזבון ואין מקום לאבחנות בין מזומן לבין נכסי דלא ניידי". ביהמ"ש המחוזי החליט כי "המנה שציווה המנוח לצרכי צדקה היא ממה שיוותר לאחר החלוקה לנהנות, ויש לחשב את מנותיהן... ברוטו" ולפיכך קבע כי "מנהל העזבון יחלק סכומי הכסף... החישוב של חלקיהן ייעשה על פי הברוטו". על החלטה זו נסבה הבקשה לרשות ערעור והמשיבים טוענים ראשית כל במישור הפורמלי כי בקשה זו הוגשה באיחור ניכר ולחילופין כי ההחלטה לעיצומה נכונה ויש לאשרה. הוחלט לתת רשות ערעור וברוב דעות לקבל את הערעור.
ג. השופטת וולנשטיין(דעת הרוב) : הטענה הפורמלית נסמכת על כך שבעצם אין בהחלטה נשוא הערעור כל חידוש באשר אין היא אלא מאשרת את מה שנאמר בהחלטה של השופט שיינבוים. יתר על כן, טוענים המשיבים, לא היה כלל צורך בהחלטה נשוא הערעור בדבר ברוטו או נטו, כי השאלה כבר הוכרעה בהחלטת השופט שיינבוים ומאז אותה הכרעה נהג על פיה מנהל העזבון. אם היה מקום לתקוף את ההכרעה ההיא היה צריך לעשות זאת בערעור על ההחלטה הראשונה. מאידך טוען ב"כ היועץ המשפטי כי כל החלטה בבקשה לחלוקת ביניים של עזבון מהווה "החלטה אחרת של ביהמ"ש" לפי סעיף 152 לחוק הירושה וניתנת על כן לערעור ברשות ביהמ"ש העליון. הדין עם ב"כ היועץ המשפטי. אין המשיבים יכולים להשמע בטענה כי ההחלטה נשוא הערעור אינה אלא חזרה על ההחלטה הראשונה ואין היא מהווה "החלטה אחרת" במובן סעיף 152 לחוק הירושה. הסעיף אינו מתייחס לטיבה של "ההחלטה האחרת" אשר בגינה הוא מתיר לבקש רשות ערעור, ומעניק זכות לבקש רשות ערעור לגבי כל "החלטה אחרת" שניתנה בהליך לפי חוק הירושה. לפיכך יש לדחות את הטענה של איחור בהגשת הבקשה.
ד. אשר לשאלה אם מן הדין להעניק למבקש רשות ערעור - השופט שיינבוים בהחלטה הראשונה לא שמע כל טיעון בשאלה העקרונית של "ברוטו - נטו" כיוון שמנהל העזבון ונציג הנהנית, שרק הם הופיעו בפניו, הסכימו כי יש לחלק את המנות מן הרכוש "ברוטו". ניתן בהחלט לפרש את המילים האחרונות של החלטת השופט שיינבוים כי באותו שלב מוקדם ביקש השופט לחלק לנהנים את השיעורים שציווה להם המנוח מתוך סכום המזומנים שהיה אותה עת מופקד לזכות העזבון בבנק ותו לא. נכון שבבקשות שהוגשו לאחר ההחלטה חזרו וציינו המבקשים כי הם מבקשים חלוקה לפי ברוטו, אך עד להחלטה נשוא הדיון הנוכחי לא התייחסו השופטים באופן מפורש לשאלה אם הסכומים שהתירו תשלומם מהווים שיעורים מן העזבון ברוטו או נטו. השלב שבו הגיעו הצדדים לדיון בנושא היה כאשר חולק כבר החלק העיקרי של העזבון, ואז בא ב"כ היועהמ"ש וביקש למנוע קיפוח מוסדות הצדקה, אשר אין חולקין כי המנוח התכוון לצוות להם קרוב ל-%65 מנכסיו. בשלב זה מתעוררת השאלה אם צריך הפירוש להיות ברוטו או נטו ולפיכך מן הדין להעניק רשות ערעור כדי לדון בנושא לגופו. השאלה הכרוכה בפירוש שיש לתת הן לצוואה והן לחוק חשובה, לא רק לצדדים אלה, במידה כזו שיש הצדקה להעניק את רשות הערעור.
ה. אשר לערעור עצמו - צודק ב"כ המשפטי כי לנהנות על פי סעיפים 8-5, לפי אחוזים, יש לחשב את שיעורי האחוזים שהמנוח ציווה מיתרת העזבון לאחר תשלום כל החובות, המיסים ושאר התשלומים שהורה המנוח בסעיף 4 לצוואה לשלמם "בראש ובראשונה". מקובל על הכל כי בטרם מחלקים את העזבון יש לסלק את החובות הרובצים על העזבון. חוק מס עזבון קובע כי חלקו של יורש במס העזבון יהא חלק יחסי מסך כל מס העזבון. רק אם המנוח מצווה אחרת יקבל היורש חלק כאשר מס העזבון ישולם מיתרת העזבון. בענייננו, כאשר המנוח כתב את צוואתו היה ער לכך שבטרם יחולק עזבונו יש לסלק את החובות, וכולל מס עזבון. לפי נוסח הצוואה, מקומם של הסעיפים השונים ואומדן דעת המצווה, יש לקבוע כי מנהל העזבון אמנם צריך לקבל %5 מכלל העזבון לפני ניכוי המיסים השונים, ואילו הנהנים יקבלו את האחוז שלהם מן הנטו לאחר תשלום המיסים. זאת מחוץ לאלה שמקבלים לפי הצוואה סכום מסויים קבוע או נכס מסויים קבוע.
ו. השופט בך (דעת מיעוט) : מעיון בצוואה הנדונה בשלמותה מתבקשת המסקנה שכאשר כתוב בסעיפים 8-5 לצוואה שהמוריש מצווה לכל אחד מהיורשים אחוז מסויים "מכל רכושי שאשאיר אחרי" הרי הכוונה לאחוז מהרכוש ברוטו בטרם הופחת ממנו מס עזבון. את החובות אכן יש להפחית מהנכסים שהיו מצויים בידי המנוח במועד פטירתו וזאת לפני חלוקת הירושה אך לא את מס העזבון. מס עזבון איננו בבחינת "חוב של הנפטר" אלא זהו אחוד מסויים מהרכוש של המנוח אשר משולם למדינה מתוך נכסי העזבון. לאור המסקנה הנ"ל אין צורך להתייחס לטענת המשיבים שהמבקש איחר את המועד כאשר לא הגיש בשעתו ערעור על החלטתו של השופט שיינבוים המנוח.
(בפני השופטים: ברק, בך, גב' וולנשטיין. עו"ד ציגלר למבקש, המשיב לעצמו, עוה"ד א. ברנבלום וי. גורפינקל למשיבים האחרים. 12.4.89).
ע.א. 189/85 - יהודה קוגלר נגד צילה שוסהיים
*ביצוע הסכם לרכישת מניות(הערעור נדחה).
א. המערער, עורך דין במקצועו, התחייב כלפי המשיבה לרכוש עבורה, בין היתר, מניות בחברת ברטון. ההתחייבות נעשתה במסמך שבו פונה המשיבה למערער ומורה לו לרכוש מניות "באופן שסך כל חלקי בהון החברות יהיה %4.605 מסך כל ההון המוצא והנפרע בחברות...". על המכתב הנ"ל חתם המערער לאמור "אני מאשר קבלת ההוראות הנ"ל ואפעל על פיהן. כמו כן אני מאשר כי החלק הנזכר של המניות יהיה כלול בתוך המניות שאני ארכוש בהון המניות של החברות הנדונות כמשקיע על פי ההסכמים עליהם חתמתי". המערער שימש כנאמן עבור קבוצת משקיעים, שאף הוא עצמו נמנה עליהם, אשר ביקשה לרכוש חלק ממניות חברת "ברטון" לפני הנפקתן לציבור. המו"מ התנהל עם חתנה של המשיבה, בעל טקסא, שהיה באותו זמן בעל המניות העיקרי ובעל השליטה בחברת ברטון. תחילה נערך בין המערער ובין בעל טקסא הסכם שלפיו יוקצו למערער מניות בשיעור של %25 ולאחר מכן התנהלו מגעים נוספים בין המערער לבעל טקסא והתוצאות היו כי למערער הוקצו %23.08 בלבד, וכי המערער הסכים להקצות לחמותו של בעל טקסא, היא המשיבה, %4.605 ממניות החברה במקום %2.6 שנקבעו בהסכם קודם שנערך בין המערער והמשיבה. לאחר שהועברו המניות למערער, מסר למשיבה %4.605 ממניות החברה, אך הגדיל את שיעור המניות מסוג 5 שקל שהעביר לה תוך קיצוץ שיעור המניות מסוג 1 שקל. כתבי אופציה לא מסר המערער למשיבה כלל.
ב. המשיבה הגישה תובענה לביהמ"ש המחוזי כשטענתה המרכזית היא כי יש להעביר לה את שיעור האחוז האמור מכל אחד מסוגי המניות וכן יש להעביר לה אותו אחוז מכתבי האופציה שהנפיקה והקצתה החברה. המערער חלק על פרשנות ההסכם וכן טען כי ההפרש
בין %2.6 מהמניות שעליהם הוסכם תחילה ובין %4.605 שסוכמו לבסוף נובע מ"לחץ וסחיטה" שהפעיל כלפיו בעל טקסא. ביהמ"ש המחוזי פסק כי על המערער להעביר למשיבה מניות נוספות מסוג 1 שקל עד השלמת האחוז שבהסכם, כי על המשיבה להשיב למערער את עודף המניות מסוג 5 שקל וכן על המערער להעביר למשיבה כתבי אופציה בשיעור האחוז האמור. בערעור מעלה המערער את עניין פרשנות החוזה, טענת הכפייה ושאלת אכיפת החוזה והערעור נדחה.
ג. באשר לפרשנות החוזה - בתה של המשיבה העידה כי היא עצמה סיכמה בעל פה עם המערער כי המשיבה תקבל את המניות "על סוגיהן ובאותו יחס" אך השופט לא קיבל את עדותה. טענת המערער היא כי עצם העובדה שהמשיבה נזקקה לעדות שקרית של הבת מוכיחה שמלכתחילה לא התכוונו הצדדים לכך שהמשיבה תקבל מניות מכל הסוגים וביחס שווה. עוד טוען המערער כי פרשנות ההסכם ע"י ביהמ"ש המחוזי היתה שגוייה וכן טעה השופט בהיזקקו לשיקולים חיצוניים בקביעת אומד דעתם של הצדדים שעה שנוסח ההסכם ברור לחלוטין ואינו טעון פירוש. ברם, כשבודקים את סעיף החוזה האומר כי המשיבה תקבל "%4.605 מסך כל ההון המוצע והנפרע בחברות" מבלי שנקבעה חלוקה מסויימת בין סוגי המניות, ומשנתברר כי המערער קיבל מהחברה את המניות עבור כל קבוצת המשקיעים על פי יחס שווה בין כל סוגי המניות, מתחייבת המסקנה ההגיונית כי הכוונה היתה שהמשיבה תקבל את האחוז שנקבע מכל אחד מסוגי המניות. המסקנה אינה משתנית עקב עדותה הבלתי אמינה של הבת שכן מירב המשמעות שניתן לייחס לעדות זו היא שהבת, ואולי גם המשיבה, לא היו משוכנעות שביהמ"ש יתן להסכם את הפירוש לו טענה המשיבה. הטענה כי לא היה מקום להיזקק לאומד דעתם הסובייקטיבית של הצדדים משום שנוסח החוזה ברור לחלוטין אין לקבלה. ההסכם על פי נוסחו אינו חד משמעי בכל הנוגע לאופן חלוקת המניות על פי סוגיהן וזהו אחד המקרים בהם יש ליישם את הסיפא של סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי) כי "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו - מתוך הנסיבות". אשר לכתבי האופציה - אמנם צודק המערער בטענתו כי כתבי אופציה אינם חלק מן "ההון המוצא והנפרע" אולם צודקת המשיבה כי מהווים הם פירות של נכסי הנאמנות, המניות, ולפיכך על פי מצוות סעיף 3(א) לחוק הנאמנות מצטרפים גם כתבי האופציה למעגל הנכסים שהוחזקו על ידי המערער עבור המשיבה בנאמנות.
ד. אשר לטענת הכפיה - הלחץ לו טען המערער הוא איומו של בעל טקסא לעכב ביצוע הנפקת המניות אם המערער לא יעלה את שיעור ההקצבה למשיבה מ-%2.6 ל-%4.605 כאמור. ביהמ"ש סבר כי טענת המערער היא אמת מבחינה עובדתית, אך בלי להכריע בשאלה אם התגבשה עילת הכפיה על פי סעיף 17 לחוק החוזים, דחה השופט את הטענה משום שקבע כי המערער לא נתן הודעה על ביטול החוזה תוך זמן סביר מהפסקת הכפיה. אכן, אם היתה כפיה, וודאי פסקה היא עם הנפקת המניות לציבור, שכן מרגע זה לא היה עוד ממש באיומו של בעל טקסא כי יעכב את ההנפקה. אף על פי כן, לאחר ההנפקה העביר המערער למשיבה %4.605 מהון המניות ואילו התכוון לבטל את החוזה לא היה מעביר כמות כזו של מניות. בנסיבות העניין עצם העובדה שהודעת הביטול, אם אכן ניתנה, באה לאחר העברת המניות, מוכיחה בעליל כי מתן ההודעה חרג מתחומי "הזמן הסביר".
ה. למעלה מן הדרוש, ספק רב אם התגבשה עילת כפיה כהגדרתה בסעיף 17 הנ"ל. הכפיה הנטענת בענייננו היא במהותה כפיה כלכלית. איומו של בעל טקסא כי ידחה את הנפקת המניות לציבור, ובכך יגרום נזק לקבוצת המשקיעים, אולי אינו משקף רמה אתית גבוהה מצדו. אולם היתה זו בחירתו של המערער להתקשר בחוזה בנוסחו האחרון. דרישתו של בעל טקסא מהמערער להתקשר בחוזה עם חמותו, ולאחר מכן להעלות את חלקה, כמו גם דרישתו להוריד את חלקה של קבוצת המשקיעים בכללותה, נשקלו על ידי המערער, וזה,
כפי הנראה, סבר כי גם נוכח דרישות אלו כדאית העיסקה מבחינתו. לפיכך טענות המערער בדבר כפיה בעת עשיית ההסכם דינן להדחות.
ו. אשר לאכיפת ההסכם - טענות המערער בעניין זה רבות הן ומתייחסות ל-: אבדן נכסי הנאמנות; החוזה אינו בר ביצוע; אכיפת החוזה היא בלתי צודקת בנסיבות העניין. אשר לאבדן נכסי הנאמנות - טוען המערער, כי היות וכבר העביר את המניות, אותן דורשת המשיבה, ליתר המשקיעים, אין לחייבו להעבירן אליה. בכך מסתמך המערער על חוק הנאמנות וחוק השומרים. ברם ביהמ"ש כבר דחה טענות אלה בציינו, ראשית, כי בידי המערער נותרו %1.5 מהון המניות והוא יכול להעביר אותן למשיבה, ושנית, כי יכול המערער לרכוש מניות בשוק ולהעבירן למשיבה. מכאן שאין לומר שהמניות אבדו. צדק השופט בדחיית טענה זו. טענה אחרת המקבילה במידה רבה לטענה זו היא כי החוזה אינו בר ביצוע משום שהמניות כבר הועברו לאחרים. לכך נתן השופט אותן שתי תשובות שנתן לטענה הקודמת.
ז. אשר לטענה כי אכיפת החוזה היא בלתי צודקת בנסיבות העניין - טוען המערער כי משקיבל השופט את גירסתו כי מקור המניות הנתבעות הינו בסחיטה הרי שסעיף 3(4) לחוק החוזים, שלפיו אין הנפגע זכאי לאכיפת החוזה אם אכיפת החוזה היא בלתי צודקת בנסיבות העניין, מונע את אכיפת החוזה. טענה זו יש לדחות. השופט אמנם האמין לגירסת המערער בדבר הלחץ שהופעל עליו אך לא נקבע על ידו שהיה כאן מקרה של "סחיטה". אשר לטענת היעדר תמורה - יש לראות את הנושא בהקשר הרחב של המשא ומתן בין המערער ובין בעל טקסא, וכשם שיכול היה בעל טקסא להעמיד תנאים מתנאים שונים כגון עצם קיום התקשרות המערער בחוזה עם חמותו המשיבה, כך יכול היה לדרוש שחלקה יהיה גדול יותר מאשר הוסכם תחילה, ומשהסכים לכך המערער התחייבותו תקפה. בסופו של דבר, המערער שקל את הרווח שהיה צפוי לו ולקבוצת המשקיעים שייצג, וכפי הנראה הגיע למסקנה כי גם נוכח התנאים הנוספים שהציב בעל טקסא לביצועה, עדיין כדאית היתה למערער ולקבוצת המשקיעים. בכל הנסיבות צדק ביהמ"ש במסקנותיו. (בפני השופטים: ד. לוין, בך, גולדברג. החלטה - השופט בך. עו"ד ש. קוגלר למערער, עו"ד י. רסלר למשיבה. 2.4.89).
בג"צ 232/89 - חזית דתית מלוכדת... ואח' נגד פקיד הבחירות לעירית נתניה ואח'
*שאלת הסמכות של פקיד הבחירות לעיריה לתקן את פרוטקול התוצאות של הבחירות(העתירה נתקבלה).
א. ביום 28.2.89 נתקיימו הבחירות למועצת עירית נתניה וביום 5.3.89 ערך פקיד הבחירות לרשות המקומית הנ"ל פרוטוקול, כהוראת סעיף 66(א) לחוק הרשויות המקומיות. בפרוטוקול, שנחתם ע"י ועדת הבחירות, נקבעה חלוקת המנדטים למועצה ולפיה זכתה רשימת העותרים בשלשה מנדטים ואילו רשימת ש"ס (המשיבה הרביעית) זכתה במנדט אחד. על פי הנהלים שקבע המפקח הארצי על הבחירות במשרד הפנים, שתפקידו אינו מעוגן בחוק, העביר אליו כל אחד מפקידי הבחירות את הפרוטוקול שערך, את מנין הקולות ודרך חלוקת המנדטים. הנתונים עברו בדיקת מחשב ובדיקה ידנית. אם הראו בדיקות אלה כי לא נפלה כל טעות ניתנה הודעה בדבר תוצאות הבחירות, עליה חתם פקיד הבחירות הנוגע בדבר. אם הראו הבדיקות כי נפלה טעות במנין הקולות או באופן חלוקת המנדטים, הובא הדבר לידיעת פקיד הבחירות, כדי שיכנס את חברי ועדת הבחירות לתיקון הפרוטוקול.
ב. משנבדק הפרוטוקול שערך המשיב התברר כי נפלה טעות באופן חלוקת המנדטים בין העותרים לבין רשימת ש"ס וכי לעותרים מגיעים שני מנדטים ולרשימת ש"ס שני מנדטים. עקב כך ביקש המשיב לכנס את ועדת הבחירות כדי לתקן את הפרוטוקול. לטענת העותרים נטולים המשיבים סמכות לשנות את חלוקת המנדטים, לאחר שפעלו על פי סעיפים 65 ו-66
לחוק הבחירות, ועל המשיב למלא אחר הוראת סעיף 71 לחוק הבחירות שלפיה "מיד לאחר עריכת הפרוטוקול... יפרסם פקיד הבחירות ברשומות הודעה על תוצאות הבחירות". רק לביהמ"ש המחוזי, בערעור על פי חוק הבחירות, נתונה הסמכות לשנות את דרך חלוקת המנדטים. לעומת זאת טוענים המשיבים כי נושא מנין הקולות וחלוקת המנדטים הינו טכני בלבד והחלטת המשיב לכנס את ועדת הבחירות כדי לתקן את הפרוטוקול אינה נוגדת את הוראות חוק הבחירות. עתירת העותרים נתקבלה.
ג. השאלה היא אם מוסמכים פקיד הבחירות וועדת הבחירות להתכנס שנית ולשנות את הפרוטוקול שנערך לפי סעיף 66(א) לחוק הבחירות. החוק אינו נותן פתרון לשאלה שכן אין הוא מתיר במפורש תיקון הפרוטוקול אחרי חתימתו כשם שאין הוא אוסר זאת. גם אין לומר כי אחד הפירושים שהועלו ע"י הצדדים עדיף, עקב הגיונו הצרוף, בעוד שהאחר מוליך לפתרון חסר הגיון. כנגד טענת העותרים כי בחוק הבחירות מצוי הסדר לתיקון מעוות בדרך של ערעור לביהמ"ש, עומדת טענת המשיבים כי זו דרך עקלתון להפעיל את מנגנון הערעור גם בשעה שנפלה בפרוטוקול טעות חשבונית או טעות סופר. במצב דברים זה מן הראוי שתוכרע הכף על פי שיקולים של מדיניות משפטית ראוייה על רקע המטרה החקיקתית של חוק הבחירות.
ד. מוטיב "המיידיות" שזור לכל אורכן של הוראות חוק הבחירות הקשורות להליכים הבאים לקבוע את התוצאות בבחירות. המיידיות כוללת גם חיובו של פקיד הבחירות לפרסם "מיד לאחר עריכת הפרוטוקול... הודעה על תוצאות הבחירות". טעם אחד לדחיפות זו נעוץ במגמה המתחייבת אחרי הבחירות לצמצם ככל האפשר את תקופת הביניים שבין סיום תפקידה של המועצה היוצאת ובין תחילת כהונתה של המועצה הנבחרת. הטעם האחר הוא הדאגה לוודאות התוצאות בזמן הקצר ביותר. וודאות זו מושגת בכך שמלאכתם של פקיד הבחירות וועדת הבחירות תמה ונשלמת עם חלוקת המנדטים וקביעת חברי המועצה. מכאן ואילך אין הם מוסמכים עוד לתקן את עצמם בנושאים אלה וזירת המחלוקת עוברת לביהמ"ש בהליך של ערעור. עקרון "הוודאות המיידית" הוא יסוד לבחירות תקינות ואם יוצא יסוד זה הרי יפתח פתח לתיקוני "טעויות" משיקולים זרים, להפעלת לחצים על קובעי התוצאות, לבצע "תיקונים" אשר כאלה, ולאנדרלמוסיה. העולה מכאן כי משסיימו פקיד הבחירות וועדת הקלפי את מלאכת חלוקת המנדטים, אין עוד בידם להדרש לתיקון חלוקה זו, מכל נימוק שהוא, לאחר שקמו מכסאותיהם. את המעוות, אם הוא קיים, יוכל לתקן, מי שהוסמך לכך בחוק הבחירות, הוא ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: ברק, חלימה, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד ר. יאראק לעותרים, עוה"ד א. מנדל ואמסטר למשיבים. 2.4.89).
ע.א. 480/87 - "צור" חברה לביטוח בע"מ נגד מיכל כפכפי
*פיצויים בתאונת דרכים(ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל חלקית והערעור הנגדי נדחה).
א. המשיבה, ילידת 1953, נפגעה ביולי 1982 בתאונת דרכים בגבה ובצלעותיה. כשלושה חדשים היתה נתונה בגבס ולאחר שהוסר קבע לה המוסד לביטוח לאומי נכות זמנית של %20 עד יום 31.12.82 ומכאן ואילך נכות צמיתה בשעור של %10. עובר לתאונה עסקה המערערת בנהול בתי מלון והצליחה בעבודה. לאחר התאונה לא עבדה כ-4 חודשים ולאחר מכן חזרה לעבודה במלון לתקופה קצרה ואז החליטה לעבור לעבודה אחרת הדורשת פחות מאמץ. ביהמ"ש המחוזי קבע למשיבה שיעורי פיצויים שונים ובכלל זה עבור הפסד שכר מלא בגין 4 חודשים שבהם לא עבדה כלל סכום של כ-1,000 1 ש"ח, הפסדישכר בגין יתרת התקופה שבעבר, עד למתן פסק הדין, כ-40,000 ש"ח ועבור אובדן כושר השתכרות בעתיד כ-89,000 ש"ח. מהסך הכולל ניכה ביהמ"ש את תקבולי המוסד לביטוח
לאומי. על קביעותיו של ביהמ"ש נסבו הערעור והערעור שכנגד. הערעור נתקבל בחלקו והערעור שכנגד נדחה.
ב. באשר לשאלת אחוז הנכות התפקודית של המשיבה - הוועדה הרפואית לעררים של המוסד לביטוח לאומי קבעה, כאמור, נכות של %10 והוסיפה כי "באשר לתקנה 15 - אין מקום להפעלתה היות וגם לפני התאונה הנפגעת עבדה עבודה מינהלית". על אף זאת קבע השופט כי נכותה התפקודית של המשיבה עולה על הנכות הרפואית והעמידה על %15. בפסק הדין מסביר השופט כי עבודתה של המשיבה בניהול המלון איננה עבודה מינהלית - משרדית בלבד, כפי שסברה הוועדה, אלא מצריכה הרבה תנועה במשך שעות רבות ביום וזוהי עבודה המצריכה מאמץ פיזי לא קטן ומכאן הנכות התפקודית. קביעה זו של השופט מעוגנת בחומר הראיות ואין להתערב בה.
ג. את אובדן השכר בארבעת החדשים הראשונים לאחר התאונה חישב השופט על פי התקרה של שילוש השכר הממוצע במשק, בקבעו כי שכרה של המשיבה לפני התאונה יחד עם ההטבות עלה על התקרה הקבועה בחוק. הוא הסביר כי הוא לא עשה חישוב מדוייק שהרי בכל מקרה, לצורך חישוב הנזקים, יש לקחת בחשבון את התקרה של שילוש השכר הממוצע במשק. למעשה אין המערערת חולקת על כך שעובר לתאונה השתכרה המשיבה יותר משילוש השכר הממוצע במשק, אך לטענתה לא צריך היה לפסוק למשיבה כלל פיצוי בגין אובדן ההשתכרות באותם 4 חודשים, משום שלא הוכח שהמשיבה לא קיבלה שכר בתקופה זו, והרי מדובר בנזק מיוחד הדורש הוכחה. טענה זו אין לקבל. אמנם המשיבה לא אמרה בעדותה במפורש כי באותם 4 חודשים לא קיבלה שכר, אך עובדה זו עולה כמסקנה מתחייבת מן הראיות. עולה מהמסמכים שעבור 4 חודשים אלה לא קיבלה תלושי משכורת ממעבידה ולעומת זאת שולמו לה דמי פגיעה ע"י המוסד לביטוח לאומי. על סמך אלה רשאי היה השופט להגיע למסקנה כי בתקופה זו לא קיבלה המשיבה שכר ממעבידה.
ד. באשר להפסד ההשתכרות בעתיד, קבע השופט כי הסכום יחושב לפי %15 מהתקרה בניכוי מס הכנסה, ולפי מקדם היוון של 25.5 שנים הגיע לסכום של 88,800 ש"ח. המערערת תוקפת קביעה זו וכן גם המשיבה בערעור שכנגד. לטענת המשיבה שגה השופט בדרך החישוב. להשקפתה צריך היה לחשב תחילה %15 מהכנסתה המלאה ומסכום זה להפחית %25 מס הכנסה, ומאחר שגם לאחר חישוב כזה תהא התוצאה גבוהה מ-%15 מהתקרה, יש לפסוק %15 מהתקרה. טיעון זה אין לקבל. דרך חישוב הפיצוי עפ"י הוראות סעיף 4 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים היתה בעבר שנוייה במחלוקת והובעו לגביה דעות שונות. כיום מחלוקת זו איננה קיימת יותר לאחר שנוסח הסעיף תוקן בחוק. הנוסח כיום איננו מותיר יותר שום ספיקות בעניין זה ומכאן שדין טענה זו להידחות.
ה. מאידך, יש לקבל את ערעורה של המערערת על הסכום שפסק השופט. ביהמ"ש סבר כי סיכויי התובעת להתמיד בתפקיד של מנהל מלון הם בכל מקרה למספר שנים מוגבל בלבד, ובכל זאת קבע חישוב של פיצוי עד לגיל פרישה של 60 שנה. אמנם מספר חודשים לפני כתיבת פסק הדין הועלה גיל הפרישה של האשה ל-65 שנים, אך אעפ"כ יש טעם בטענת המערערת כי אין לקבוע גיל פרישה של 60 שנה במקרה הנדון. עפ"י הראיות היה מקום לחשב את הפסדי המשיבה לעתיד לתקופה קצרה יותר מגיל הפרישה ואפילו אם נלקח בחשבון גיל פרישה של 65 שנה, עדיין אין זה סביר לראות את גיל 60 כביטוי הולם לאותה תקופה קצרה יותר, מה גם שמדובר בתפקיד הדורש מאמץ פיזי. לפיכך יש להעמיד את גיל הפרישה על 55 שנה ובהתאם לכך להעמיד את הפסד השכר על 70,000 ש"ח.
ו. עבור השכר עד מתן פסק הדין, מלבד 4 חודשי ההיעדרות המלאים, קבע ביהמ"ש מחצית מן ההפרש בין הסכום הכולל של שכרה והטבותיה של התובעת לפני התאונה לבין הסכומים שהרויחה מאז התאונה. לפי חישוב זה הגיע ביהמ"ש ל-40,000 ש"ח כאמור. קביעה זו אין לקבל. פסה"ד אינו קובע מהם הסכומים שהתובעת הרויחה מאז התאונה ועד
למתן פסה"ד ולא ברור על איזה הפרש מדובר. ברם, אפילו אם ניתן היה להגיע ל"הפרש" אין הסבר מדוע דווקא מחציתו של ההפרש הוא שצריך להיות המפתח לחישוב אובדן ההשתכרות. מתוך החשבון עולה כי ביהמ"ש קבע למשיבה סכום של %30 משילוש השכר הממוצע במשק בעוד שנכותה נקבעה כאמור על %15 ולכן יש לנכות גם בסעיף זה חלק מהפיצוי שנפסק.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עו"ד שמואל ילינק למערערת, עו"ד א. ולדמן למשיבה. 18.4.89).
רע"פ 42/89 - מדינת ישראל נגד אברהם ועקנין
*ריצוי עונש מאסר בעבודת שירות, כאשר המאסר הוטל בעבירות בנייה(הבקשה נדחתה).
א. בשנת 1973 הקים המשיב מפעל פיברגלס בלב שכונת מגורים על קרקע של מינהל מקרקעי ישראל. בשנת 1975 הורשע המשיב בביצוע עבודה ושימוש כמקרקעין שלא כחוק, נדון לקנס ונצטווה להפסיק את השימוש במפעל ולהרוס את המבנים. אז החלה מסכת של הוצאת צווים והפרתם על ידי המערער, מסכת ששזורים בה ארבעה כתבי אישום נוספים שהוגשו נגדו בבימ"ש השלום בנתניה ובכולם הורשע. בסוף התהליך הופעל נגדו עונש של מאסר על תנאי לששה חודשים שהושת עליו בעקבות ההרשעה הקודמת ושופט השלום לא נעתר לבקשת המשיב לאפשר לו ריצוי העונש בעבודות שירות. הוגש ערעור לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש החליט כי המשיב ירצה את עונשו בעבודות שירות. ב"כ המדינה מבקש להחמיר עם הנאשם שהפר "במצח נחושה" צווי בית משפט שהוצאו נגדו בזה אחר זה ועמד על העובדה שמדובר בעבירות על חוק התכנון והבניה כאשר ביהמ"ש העליון הדגיש לא אחת את חומרתן המהותית של עבירות אלה ועמד על הצורך להחמיר בענישה בגינן. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. על הפרק אינה עומדת השאלה אם יש לגזור לעבריין כזה מאסר בפועל שהרי נגזרו למשיב ששה חודשי מאסר. הסוגייה האמיתית והעניינית שבמוקד הדיון שונה והיא במישור אחר, לאמור: האם במקרה זה, או כמותו, ראוי לנאשם שירצה ענשו בכלא ממש או שמא צודק, ומכל מקום ניתן, לאפשר ריצוי עונש בעבודת שירות. ב"כ המדינה הביע דאגה מפני השארת פסיקת ביהמ"ש המחוזי על כנה וזאת על שום ההנחייה הכללית שעלולה להשמע ממנה לבתי משפט השלום בכל הנוגע למדיניות הענישה כלפי עברייני בניה. ברם, אין להסיק מן המקרה שלפנינו אמת מידה כללית שלפיה יש ללכת בבימ"ש השלום. ב"כ המשיב עמד על "ההנחיות הסותרות" שניחתו על ראש המשיב מטעם הרשויות השונות כשמצד אחד הצווים השיפוטיים שרדפו זה את זה ומצד אחר קוצר ידה של הרשות המקומית שרצתה את המשך קיומו של המפעל אך לא היתה נחרצת מספיק להעביר את המפעל למקום אחר הראוי והמיועד לו. מבלי לקבוע עמדה בעניין זה הרי גלוי לעין שלא "עזות מצחו" של המשיב בלבד היא שגרמה לסחבת בסגירת המפעל שהוקם בלי היתר. יתירה מזו, המפעל נסגר והמבנה נהרס עוד לפני מתן פסק הדין בביהמ"ש המחוזי והוא מופעל כבר במקום אחר כדין. עובדה זו עמדה לנגד עיני השופטים בהחלטתם לאפשר למשיב לרצות עונשו בעבודות שירות, עבודות שיש בהן תרומה חברתית חשובה.
ג. אין כאן גם בהכרח "אמת מידה כללית מקילה" וגם לא סטייה ממדיניות הענישה המקובלת בנדון כפי שזו מצאה את ביטויה בפסקי הדין של ביהמ"ש העליון. עבודת שירות אינה סוג נוסף של עונש אלא צורה של נשיאת עונש. בכך שונה עבודת שירות משירות לתועלת הציבור, הנחשב כעונש בפני עצמו. הסוגייה הנדונה כבר זכתה להתייחסות ביהמ"ש העליון ואין לראותה עוד כחדשה וקשה המצריכה קביעת הלכה. נכון הוא כי היו מקרים שבהם סברו בתי המשפט, כי הרתעה אפקטיבית תושג רק באמצעות מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח, אך זאת לא ככלל בל יעבור. השאלה אם ניתן לשאת את
העונש בעבודת שירות אם לאו שונה ממקרה למקרה והוא קם ונופל על "נסיבותיו האישיות" של הנאשם על רקע נסיבות המקרה בכללו. בעניין דנא קיימות נסיבות המצדיקות ריצוי העונש בעבודות שירות.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד גורדון למבקשת, עו"ד יוסף אלברק למשיב. 2.5.89).
ע.א. 669/86 - שכון ופתוח לישראל בע"מ נגד עמוס ידין ועליזה רז
*תביעת פיצויים בגין פגמים בבנייה (הערעור נדחה).
בערעור זה מתעוררות שלוש פלוגתאות המחייבות התייחסות: האחת, האם מבחינה דיונית היו המשיבים רשאים לעורר את שאלת פסלותו של מוצג מסויים (להלן - המוצג) ללא טיעון בעניין זה בכתב התביעה; שנית, האם עקב העברת דירתה שלגב' רז לאחרים פקעה זכותה לתבוע נזקים עבור הפגמים הניכרים שנתגלו בדירה; שלישית, האם התנאי במוצג לפיו ויתרה גב' רז על טענותיה כנגד המערערת - הוא תנאי מקפח. אין בערעור זה כל ממש.
באשר לשאלה הראשונה - נכון הדבר שמי שטוען לעילת פטור בחוזה אחיד עליו חובת הטענה והראייה, ואולם המוצג לא שימש עילה לתביעת המשיבים, פשיטא שלא היה עליהם לתקוף בכתב התביעה את סעיף הפטור שבו. אשר לתניית הפטור בסעיף שבהסכמי הרכישה, הרי שסעיף זה אינו חל על הנסיבות דנן, ושוב לא היה על המשיבים לטעון לבטלותו ולהוכיח את טענתם. אשר לטענה השניה - השאלה אם זכויותיהם האובליגטוריות של המשיבים נותרו בעינן עם העברת הדירה תלוייה בנסיבות. בענייננו, ברור שהמערערת מנסה להתחמק מן ההתחייבויות החוזיות שנטלה על עצמה. היא טוענת שזכותם של המשיבים פקעה עקב ההעברה ומאידך היא כופרת או אמורה לכפור בזכותם של הקונים לתבוע אותו נזק. המשיבים שיירו לעצמם עם המכירה את הזכות האובליגטורית לתבוע את נזקיהם. לעניין הטענה השלישית, מקובלת עמדתו של ביהמ"ש המחוזי האומר "הייתי מצפה מכל מוכר הגון שמכר חפץ פגום, כי יחליף או יתקן מיד את הפגם... ואת חשבונותיו יסדיר המוכר אחר כך עם היצרן של החפץ הפגום. המוכר לא יגרור את הקונה לביהמ"ש, גם אם לא היה כל אשם במוכר. לא כן נוהגת שו"פ, שהיא חברה ממשלתית ציבורית. היא ממצה את כל זכויותיה במשפט, למרות שברור שהקונה בודאי אינו אשם שמכרו לו דירה פגומה...". הערעור הוא טרדני ואין לו כל אחיזה בדין ומטרתו להגן על דרכי מסחר בלתי הוגנות. לפיכך הוחלט לדחות את הערעור.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, גולדברג. החלטה - השופט לוין. עו"ד ארטמן למערערת, עוה"ד גוט ויוסף תוסיה כהן למשיבים. 2.4.89).
ע.פ. 139/89 - גיזלה מורי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבה ע"י פקידת בנק) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל בחלקו).
המערערת עבדה כפקידה בבנק לאומי וטיפלה בפקדונות של לקוחות. החל בספטמבר 1985 ועד להתפטרותה ממשרתה בסוף מרץ 1986, גנבה סכומי כסף מפקדונותיהם של לקוחות, שהורו להעביר כספים מחשבונם הרגיל לחשבון פק"מ לתקופה קצובה. המערערת ערכה את מסמך ההעברה כמקובל, ואף מסרה ללקוח את העתקו, אך את המסמך המקורי השמידה ולאחר שזייפה את חתימת הלקוח על גבי הוראה למשיכת מזומנים מחשבונו, משכה מן החשבון ושילשלה לכיסה את הסכום שעל העברתו לפק"מ הורה הלקוח. הגניבות הסתכמו בכמה עשרות אלפי שקלים ומעשיה נתגלו לאחר שהתפטרה מעבודתה. המערערת סיפרה כי ביקשה לכסות במעשיה על הפסדים כספיים שנגרמו לה עקב הימוריה בשוק המניות. בעקבות התדיינות אזרחית עם הבנק חוייבה בשיפויו של הבנק בסכום של 52,000 ש"ח ומשפחתה משלמת מדי חודש 1,500 ש"ח לסילוק הלוואה שבעזרתה שולם השיפוי לבנק. שירות המבחן המליץ בביהמ"ש המחוזי וגם
בביהמ"ש העליון שלא לשלוח את המערערת למאסר כי דבר זה יהיה הרסני ויקשה על שיקומה. ביהמ"ש המחוזי סבר כי יש להעניש את המערערת ע"י הטלת מאסר לריצוי בפועל בציינו שהשיקול הניצב ביסוד הצורך להעניש בחומרה יתירה פקידי בנק שסרחו, איננו נובע משיקולי גמול, כפי שטען הסניגור, אלא מן הצורך להרתיע את כלל עובדי הבנקים מפני מעשים של שליחת יד בנכסים הכספיים שעל שמירתם וניהולם הריהם מופקדים. לאור שיקולים אלו, גזר ביהמ"ש המחוזי על המערערת שנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי וכן מבחן של שנה וחצי לאחר תום ריצוי העונש. הערעור על חומרת העונש נתקבל והמאסר בפועל הועמד על שנה אחת בלבד.
הסניגור התייחס בטענותיו לעמדתו של שירות המבחן שהמליץ על המנעות מהטלת מאסר בפועל וכן עמד על כך שחלף זמן רב מאז ביצוע העבירה, ב-1986. אכן, המערערת נתונה במשבר קשה אך מאידך אין להותיר את עבירתה ללא נקיטת צעדי ענישה אפקטיביים שיהיה בהם כדי להרתיע עבריינים בפועל מביצוע מעשים דומים. רובו המכריע של הציבור תלוי בקיומם של שירותים בנקאיים אמינים. לפרט אין, בדרך כלל, אפשרות מעשית של מעקב אפקטיבי אחר כל שלב משלבי הפעולות הבנקאיות הנערכות בכספו בתוך המוסד הבנקאי. הוא צריך להשען על כך שהמסמכים המונפקים לו משקפים את מה שמתבצע בכספו וכי ההוראות הנמסרות לפקידי הבנק יכובדו. עבירות של פקידי בנק אינן נדירות ומבצעיהן הם בדרך כלל אנשים חסרי עבר פלילי המתפתים לכך בשל לחץ אישי או משפחתי. ביהמ"ש המחוזי איזן בין השיקולים לקולא ולחומרה והגיע למסקנה נכונה בגזר דינו. ברם, חלף זמן לא מעט מעת גילוי העבירה ולאור ההודאה בעבירה קשה להבין מדוע השתהתה הגשת כתב האישום עד לחודש מאי 1988. בשל טעם זה ומתוך רצון לתת את המשקל המירבי האפשרי בנסיבות דנא להמלצתו יוצאת הדופן של שירות המבחן, יועמד עונשה של המערערת על שנה מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, חלימה. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד אבשלום שיינפלד למערערת, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 3.4.89).
רע"א 86/89 - עוה"ד אהרון פריצקי ויוסף שטבהולץ נגד גני אביב הנדסה ובנין בע"מ
*מכירת נכס ע"י חברה לפני שנכנסה לפירוק (הערעור נתקבל).
ביום 4.2.86 נערך זכרון דברים בין החברה המשיבה לבין המבקשים שעל פיו נמכרו מקרקעין למבקשים במחיר של 600,000 דולר וביום 20.5.86 נרשמה ההעברה בלשכת רישום המקרקעין. ביום 5.6.86 התאבד המנוח גינדי שהיה מנהל בחברה ובעל השליטה בה ובאותו תאריך הוגשה בקשה לכינוס אסיפת נושים של החברה על מנת לאשר הסדר נושים. ביהמ"ש המחוזי מינה נאמן על נכסי החברה במעמד של קדם מפרק וביום 9.10.86 הוגשה בקשת פירוק נגד החברה ונתמנו לה מפרקים. המפרקים הגישו לביהמ"ש בקשה לביטול עיסקת המכירה הנ"ל וטענו, בין השאר, כי בתיקי המשיבה מצאו שתי שמאויות של החלקה: האחת בשווי של כ-1,800,000 דולר והאחרת בשווי של כ-660,000 דולר ובמימוש מהיר - %80 מסכום זה. המפרקים טענו כי לא מצאו כל החלטה של מועצת המנהלים של החברה המאשרת את המכירה ולא נמצא עותק של יפוי כח והסכמה לחתום בשם החברה. המפרקים הזמינו שמאות של החלקה לפיה היה שוויה ביום המכירה כ-1,300,000 דולר. לבסוף כתבו המפרקים בבקשתם "בהתאם לסעיף 96(א) לפקודת פשיטת הרגל... (החל גם על פירוקי חברות), כל ההענקות שבוצעו שנתיים לפני יום הגשת בקשת הפירוק... בטלות אלא אם יוכח כי הקונה רכש את החלקה בתום לב ובתמורה בת ערך". המפרקים הוסיפו כי לכאורה לא נמכרה החלקה בתמורה בת ערך. בתחילת הדיון טענו המבקשים כי סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל אינו חל בפירוק חברות, וביהמ"ש המחוזי סבר בטעות כי טענתם היתה שסעיף 96 אינו חל משום שסעיף 98 לפקודה עשוי היה לחול על העיסקה, ושלעניין זה, כך סבר, היתה טענת המבקשים כי סעיף 98 אינו
חל משום שבקשת הפירוק הוגשה לאחר שכבר חלפו שלשה חדשים מיום השלמת העיסקה וביהמ"ש סבר כי בקשת הפירוק מתחילה מיום מינוי קדם המפרק ועד אז לא עברו שלשה חדשים. הערעור נתקבל.
לפי הלכת ע.א. 471/68 (פד"י כ"ג (2) 65) אין סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל חל בפירוק חברות. מאידך, אפילו צדק השופט בהשקפתו שלעניין סעיף 98 לפקודת פשיטת הרגל מביאים בחשבון כתאריך קובע את יום מינויו של קדם המפרק ולא את יום הגשת בקשת הפירוק, ולעניין החלטה זו, הפרובלמטית כשלעצמה, אין צורך לחוות דעה, הרי לא הובא לפני ביהמ"ש המחוזי כל חומר ראייתי מטעם המפרקים שיש בו כדי להראות שיסודותיו של סעיף 98 הנ"ל נתקיימו, למשל, שניתנה עדיפות "לנושה פלוני או למי שערב לחובו". מטעמים אלה הדין עם המבקשים. אעפ"כ התוצאה של קבלת הערעור לא תהיה מחיקת הבקשה על הסף, שכן המשיבים אמרו כי יש להם טענות אחרות לבטלותה של העיסקה מבחינת דיני החוזים או הקנין הכללי, כגון שהחברה לא קיבלה החלטה חוקית על המכירה. המחלוקת בעניין זה לא נתבררה לאשורה. לפיכך הוחלט להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי והמשיבים יהיו רשאים להגיש בקשה מתוקנת לביטול העיסקה שבגדרה יוכלו לעורר טענות בטלות מבחינת דיני החוזים או הקנין. אם לא יעשו כן יראו את הבקשה כנמחקת.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, גולדברג. החלטה - השופט לוין. עו"ד א. קמר למערערים, עוה"ד ש. ברגרזון וא. ארז למשיבים. 3.4.89).
ע.פ. 252/88 - חסאם בן יעקב חסונה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירת שוד שעניינה תקיפה ושוד כסף מלווים באיומי נשק ואף בירייה. השלל של השוד הסתכם ב-20,000 דולר, אך מסתבר כי המטרה העיקרית היתה להפחיד אדם שנחקר אותה שעה במשטרה בקשר לעיסקאות סמים, שגם המערער היה מעורב בהן, ואשר, לפי השמועה, שיתף פעולה עם החוקרים. ההליכים המשפטיים בקשר לפרשת הסמים הסתיימו לפני ההליכים בתיק זה ונגזרו למערער שבע שנות מאסר וכן נפסקו לו עונשי מאסר אחרים שמהם שלושה חודשים מצטברים. בתיק נושא הערעור נגזרו למערער שלוש שנים מאסר בפועל שמהן שנה אחת חופפת את המאסר האחר ושנתיים מצטברות. הסניגורית העלתה שלוש טענות מרכזיות בערעורה: שותפיו של המערער למעשה השוד קיבלו עונשים קלים בהרבה מהמערער; לא ניתנה הדעת במידה מספקת לכך שהמערער מרצה עונש מאסר ארוך; חלפה תקופה ארוכה מעתביצוע העבירה בשנת 1984 ועד למתן גזר הדין ב-1988. הערעור על חומרת העונש נדחה.
טענותיה של הסניגורית הן ללא ספק בעלות משקל, אך עם זאת לא ניתן להתעלם מהנסיבות של המקרה, המשליכות על הטענות שהועלו. העונש שנגזר לשותף של המערער, חצי שנה מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי, נוטה אכן במידה רבה לכיוון הקולא בהתחשב עם חומרת המעשים. אולם, אין להתעלם מכך שהמערער היה הגורם המניע, לא רק מבחינת הדומיננטיות שלו בביצוע מעשה העבירה, אלא בשל העניין שהיה לו בהפחדת העד ובהפעלת הלחץ על העד שהוא קרבן העבירה דנא. המשפט אמנם התמשך זמן רב, אך בידי המערער היתה האפשרות לקצר את ההליכים, אילו ביקש לצרף את התיק דנא לתיק הסמים. תקופת המאסר שנגזרה עקב: עבירת הסמים אכן איננה קצרה, אך היא מבטאת את חומרתה של העבירה שנדונה שם. השוד נשוא הערעור דנא, לא יכול היה להביא לגזירת עונש של שלוש שנות מאסר בלבד, אלמלא מודעותו של ביהמ"ש לכך שהמערער מרצה כבר אותה שעה עונש מאסר אחר. אילו נדונה עבירת השוד כעבירתו הבלעדית של המערער,
היה נגזר לו בעטייה עונש חמור בהרבה. מדובר באדם השקוע עמוק בעולם העבריינות והתנהגותו מהווה סיכון לציבור.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, מצא. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב' יעל אמיר לב-ארי למערער, עו"ד גב' נורית ישראלי למשיבה. 11.4.89).
בש"א 412/88 - שלמה ופזית הרבט נגד שבי שומרון - אגודה שיתופית להתישבות
*הארכת מועד להגשת ערעור (בקשה להארכת מועד להגשת ערעור - הבקשה נדחתה).
בין הצדדים התנהלה בוררות בקשר לסכסוך כספי כלשהו ומשניתן פסק הבורר פנתה המשיבה לביהמ"ש המחוזי בבקשה לביטולו וביהמ"ש ביטל את פסק הבורר בהחלטה מיום 16.2.88. ביום 16.3.88 הגישו המבקשים לביהמ"ש העליון בקשה לרשות ערעור על ההחלטה לביטול פסק הבורר, לפי סעיף 38 לחוק הבוררות, וביום 5.5.88 הוחלט ליתן רשות ערעור. בהתאם לתקנה 398 לתקנות סדר הדין האזרחי "המועד להגשת ערעור ברשות על החלטה, הוא חמישה עשר ימים מהיום שבו ניתנה הרשות לערער", אך המבקשים לא הגישו הודעת ערעור בתוך המועד שנקבע. כחלוף שבעה חודשים הגישו המבקשים בקשה להארכת מועד להגשת ערעור וב"כ המבקשים טוען כי הודעת הערעור לא הוגשה במועד מחמת טעות כנה וסבירה מצדו. לדבריו, סבר כי משניתנה הרשות לערער על יסוד בקשה מפורטת ומנומקת, אין צורך להוסיף על הבקשה לרשות ערעור והערעור עצמו יבוא לדיון במהלך העניינים הרגיל ובלא כל צורך בפעולה מיוחדת. לדבריו, הגשת הודעת הערעור בעקבות החלטה למתן רשות לערער הינה אקט פורמלי גרידא וההליך המתנהל בביהמ"ש העליון נמשך מאז הגשת הבקשה לרשות ערעור וטרם הסתיים. הבקשה להארכת מועד נדחתה.
בתקנות סדר הדין האזרחי קבועות הוראות מיוחדות לעניין בקשת רשות לערער והוראות אלה חלות על שלב הבקשה בלבד. שלב זה מסתיים עם מתן החלטת ביהמ"ש בבקשה. עם מתן הרשות לערער נפתח הפתח לשלב השני, הוא שלב הערעור. המעבר משלב לשלב אינו מתרחש מאליו ויש צורך בהגשת הודעת ערעור מיוחדת ונפרדת לביהמ"ש, אם כי בעל דין שניתנה לו רשות לערער פטור מלכלול בהודעת הערעור את נימוקי הערעור ורואים את הנימוקים הכלולים בבקשה לרשות ערעור כנימוקי הערעור. העובדה שב"כ המערערים טעה בתום לב אין בה כדי לשנות, שכן טעות שכזו הינה טעות שבדין ואין היא בבחינת צידוק להארכת מועד. קל וחומר כשמדובר במועד שלהארכתו יש צורך בטעם מיוחד. (בפני: הרשם צור. עוה"ד סרוסי ווייס למבקשים, עו"ד רותם למשיבה. 19.4.89).
בש"פ 283/89 - אלי גבאי נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע עונש מאסר (הבקשה נדחתה).
העורר, רואה חשבון, נדון בבימ"ש השלום לשנתיים וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי וכן לתשלום קנס של 20,000 ש"ח בשל עבירות מרובות של התחמקות במירמה מתשלום מס הכנסה. העורר הגיש ערעור על הכרעת הדין ולחילופין על גזר הדין וערעור זה תלוי ועומד בפני ביהמ"ש המחוזי. העורר הגיש בקשה לעכב את מועד ריצוי העונש ולשחררו בערובה עד למתן פסק הדין בערעור וביהמ"ש דחה את הבקשה וקבע כי על המבקש לרצות את עונש המאסר החל ביום 30.4.89. בערר, טוענים הסניגורים כי יש לעורר סיכויים טובים לזכות בערעורו המופנה כנגד הכרעת הדין. הסניגורים שמים את הדגש על טענה שלפיה עולה מנוסח פסק דינו של שופט השלום כי לא שקל כלל, או לפחות לא שקל כראוי, את הטיעונים בכתב שהוגשו מטעם הסניגוריה. טענה זו מבוססת בעיקר על העובדה שהשופט חזר בהכרעת הדין במידה רבה על הסיכומים בכתב שהוגשו לו ע"י התביעה. כמו כן, טוענים הסניגורים כנגד הכרעת הדין לגופם של דברים, וכן טוענים הם כי השופט החמיר מאוד בענשו של הנאשם ושביהמ"ש עשוי להקל
במידה מסויימת בעונש העולה בחומרתו על עונשים שניתנו בעבר בגין עבירות מהסוג הנדון. הבקשה נדחתה.
אין ללמוד מאימוץ טיעוניה של התובעת ע"י ביהמ"ש, שטיעוני הסניגוריה, שאף הם הוזכרו ונותחו בפסק הדין, לא נשקלו ע"י השופט. ייתכן והדרך של העתקה, מילולית, של חלקים ארוכים מסיכומי התביעה לתוך פסק הדין, בה בחר השופט במקרה דנן, אינה מומלצת, ועלולה היא לגרום לאי-הבנות, אולם מכאן ועד למסקנה כי השופט שקל ברצינות טיעוני צד אחד בלבד, הדרך ארוכה, ואין לומר כי מסקנה כזו עולה מהעובדות שבתיק. אשר לטענת הסניגוריה כנגד הכרעת הדין לגופם של דברים, גם כאן לא נראה כי הטענות הן בעלות משקל רב במיוחד. רציניות יותר הן הטענות הקשורות בגזר דינו של העורר. הטענה היא כי השופט החמיר מאד בענשו של המבקש, כנראה, בעיקר, בהתחשבו במעשי המרמה המתוחכמים שביצועם הוכח בפניו והרושם הרע שהעורר עשה בתור עד, ובעובדה שמדובר ברואה חשבון אשר חייב להיות דוגמה לאחרים בכל הנוגע לניהול ספרים תקין ואמין. עם זאת אין לשלול את הסיכוי הסביר שביהמ"ש המחוזי יקל במידה מסויימת בעונש. ביהמ"ש המחוזי ציין שיש להניח כי הערעור הנדון יישמע לפני סוף השנה הנוכחית ואם כך הרי קיימת סכנה שהעורר ירצה חלק ניכר מהעונש שבסופו של דבר יוטל עליו, עד למתן פסק הדין בערעור. מצד שני אין להתעלם מההלכה שהשתרשה היטב בפסיקה של בתי המשפט, שלפיה אין לעכב ריצוי עונשי מאסר שנפסקו לתקופות ארוכות, אלא מסיבות מיוחדות, כאשר הסיכויים להצלחה משמעותית בערעור נראים טובים. בהתחשב בכל האמור אין עילה מספקת להתערב בהחלטה בעניין תחילת המועד לריצוי העונש ובנושא זה יש לדחות את הערר. עם זאת, אם ערעורו של המערער לא יישמע בתוך ששה חדשים, יוכל הוא לחדש את בקשתו להשתחרר בערובה.
(בפני: השופט בך. עוה"ד י. ברובסקי וי. רובין לעורר, עו"ד ד. רדלמן למשיבה. 28.4.89).
בש"פ 259/89 - מדינת ישראל נגד דרור חצרוני
*שחרור בערובה למשך ימי החג (ערר על שחרור בערובה למשך ימי החג - הערר נתקבל).
נגד המשיב מתנהל משפט בעבירות של נסיון לרצח וגרימת חבלה בכוונה מחמירה. מדובר בנסיון לגרום למותה של פרוצה ע"י חניקתה וכן בגרימת כוויות לה על ידי מצית ובתקיפת אותה מתלוננת בדרכים שונות נוספות. חלק ניכר מהעדים, לרבות המתלוננת והמשיב, כבר מסרו עדותם, והמשפט אמור להסתיים בקרוב. ביום 12.4.89 החליט ביהמ"ש המחוזי, ברוב דעות, לאפשר למשיב, העצור עד תום ההליכים, להשתחרר בערובה לימי החג, היינו מיום 19.4.89 ועד יום 23.4.89. ערר המדינה נתקבל. לא זו בלבד שהמשיב מואשם בעבירות חמורות ביותר על פי מהותן, אלא שהמעשים המיוחסים לו בוצעו בברוטליות ובסדיזם מירביים. גם לא נטען כי חלה במהלך המשפט תפנית מהפכנית בגירסות העדים ובמיוחד של המתלוננת. בנסיבות אלה נכונה מסקנתו של שופט המיעוט כי קיים סיכון לשלום הציבור אם ישוחרר המשיב בערובה. בהתחשב בכך, ובשל התקווה ששמיעת המשפט תסתיים בקרוב, אין הצדקה לשחרורו של המשיב בערובה אפילו למספר ימים. (בפני: השופט בך. עו"ד גב' י. ליבוביץ לעוררת, עו"ד מ. זרסקי למשיב.16.4.89).