תקציר סביר כרך ל"ג חוברת 7

ע.פ. 42/89 - חברת לב תעשיות בע"מ ואח' נגד מדינת ישראל

*סירוב פסילה(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

א. המערערים הואשמו בביצוע עבירות שונות הנובעות מניהול פנקסי חשבונות כוזבים. נטען כנגד המערערים כי השמיטו הכנסות מתוך הדוחו"ת שהגישו לפקיד השומה ועשו זאת, בין היתר, בכך שהשתמשו בחשבוניות מס פיקטיביות שרכשו מחברה אחרת. ברשימת עדי התביעה מופיעים כשני העדים הראשונים אחד בשם ציון מרציאנו ואחד בשם אברהם שומכר. שניים אלה הם עדים מרכזיים מטעם התביעה, והוכחת האישומים מושתתת במידה רבה על עדותם. מסתבר כי הוגשו מספר ניכר של כתבי אישום נגד נאשמים שונים, על רקע הספקת חשבוניות מס פיקטיביות על ידי החברה האמורה. מרציאנו ושומכר הם העדים המרכזיים גם בכתבי האישום האחרים. חלק מכתבי האישום הוגשו לביהמ"ש המחוזי בבאר שבע ומתבררים בפני שופט אחד בעוד שכתבי אישום אחרים הוגשו לביהמ"ש המחוזי בת"א. בפני השופט בב"ש הוגש גם כתב אישום נגד המערערים. השופט פסק בחלק מהמקרים על פי עיסקות טעון ובאחד התיקים האחרים נשמעו חלק מעדי התביעה, לרבות העדים מרציאנו ושומכר. באותו תיק השמיע מרציאנו בחקירה ראשית דברים שלא הניחו את דעת התביעה, באשר לטענתה הוא סטה מדברים שאמר בחקירה המקדמית בפני חוקרי הפרשה. התביעה ביקשה להכריז על מרציאנו כעל עד עויין ולביסוס הבקשה הוגשה לביהמ"ש ההודעה שנגבתה ממרציאנו בעת חקירתו ושבמהלכה התייחס למספר ניכר של מקרים שהיה מעורב בהם, לרבות הפרשה נשוא כתב האישום נגד המערערים. לאחר שהשופט עיין באותה הודעה ונתן דעתו לתוכנה הכריז על מרציאנו כעל עד עויין. המשפט ההוא טרם הסתיים ובשלב זה לא הכריע השופט במחלוקת העובדתית שהתעוררה שם וגם לא הביע דעה לגבי אמינותו הכללית של מרציאנו.
ב. המשפט דנן החל להשמע, כאמור, בפני אותו שופט, וכבר נשמעו חלק מעדי התביעה לרבות העד שומכר. משהגיעה שעת השמעת עדותו של מרציאנו ביקשו הסניגורים מהשופט כי יפסול עצמו משום שמרציאנו הוא עד מרכזי במשפטם של המערערים ומשהוכרז עד עויין בתיק האחר, הרי שהמערערים נמצאים כבר בנחיתות מסויימת שהרי ביהמ"ש כבר גיבש דעה לגבי העד מרציאנו. זאת ועוד, ביהמ"ש עיין בהודעה שבה אומר מרציאנו על המערערים דברים שאפשר ויש בהם כדי להפלילם, כשלמערערים לא היה כל מעמד באותו משפט ולא יכלו להתנגד להגשת ההודעה, או להגיב עליה. נמצא שגם מבחינה זו אפשר שנתגבשה בתודעת השופט דעה קדומה העלולה להשפיע לרעה על ההכרעה במשפטם של המערערים, כטענת הסניגורים. השופט דחה את הבקשה שיפסול עצמו בציינו כי אין יסוד לחשש למשוא פנים מצידו. לדעתו, הודעת מרציאנו הוגשה בתיק האחר ויוכל להתייחס אליה כראייה רק באותו תיק ואילו בתיק דנא יתייחס רק לראיות שיוגשו בתיק זה. השופט, לאחר שבחן את עצמו ונתן דעתו לסוגייה כולה, חש עצמו מנותק מכל השפעה או דעה קדומה בעניין דנן, אפילו קיבל מידע כאמור ולקחו לתשומת לבו בתיקים האחרים. המערערים סבורים, למרות החלטת השופט, כי ראוי שמשפטם יישמע בפני שופט אחר, כדי להסיר כל חשש למשוא פנים, או לדעה קדומה, העלולים להיווצר ולו גם שלא במודע. הערעור נדחה.
ג. תחושתו של השופט הדן במשפט כי יוכל להכריע בעניין בצורה אובייקטיבית ועל פי הראיות הספציפיות המובאות בפניו די בה כדי לשכנע בדרגת הערעור שעילת הפסילה לא קיימת. אין להתעלם מכך שמדובר בשופט מקצועי ובמערכת הבנוייה כך שייתכנו מקרים שאותו שופט עצמו יצטרך לדון במשפטיהם של נאשמים שונים, הקשורים זה בזה באותה פרשה ולשמוע אותם עדים בכל אחד מהמשפטים בנפרד. יכולתו האובייקטיבית של ביהמ"ש להתנתק ממידע, הזר לתיק המסויים, ולדון בכל עניין לגופו כבר עמדה במבחן במקרים שונים. בסוגייה של פסילת שופט נקודת המוצא היא שיש להבטיח כי מעשה
השפיטה יהא חסר פניות, כי השופט הדן בעניין לא יהא מעורב בהתדיינות באופן אישי מכל בחינה שהיא, וכי לא תתגבש אצלו דעה קדומה כלפי בעל-דין. מן ההכרח הוא, למען עשיית דין צדק, כי גישתו של השופט תהא נייטרלית וכי יהיה ברור כי שפיטתו היא בלתי תלוייה. עם הזמן התגבשו בפסיקתו של ביהמ"ש העליון כללים מנחים בסוגייה של פסילת שופט. המבחנים המנחים הם בתמצית: פסילתו של שופט תהיה מובנת מאליה ומתחייבת כאשר לשופט נגיעה אישית לעניין נשוא הדיון ולא תהיה מתחייבת מאליה כאשר אין לו, לשופט, נגיעה אישית כזו. במקרים אלה תהיה הפסילה מוצדקת אם תיווצר אפשרות ממשית למשוא פנים או דעה קדומה מצידו של השופט או יתקיים חשש סביר למשוא פנים או דעה קדומה. המבחן הוא אובייקטיבי כאשר החשש הממשי עולה על פני העובדות. מאידך, כאשר העובדות אינן מצביעות מתוכן על אפשרות ממשית של משוא פנים או דעה קדומה, אלא שבלבו של בעל הדין מקונן אותו חשש שמא בכל זאת בנסיבות המקרה, עלולה להיווצר דעה קדומה כאמור, חשש סובייקטיבי כזה אינו מביא לפסילת שופט בדרך כלל.
ד. בענייננו לא נתגלתה כל עובדה שתצביע על כך שלשופט ישנה דעה קדומה או דעה כלשהי באשר לתוצאה הסופית או באשר למציאות העובדתית. כל שמתקיים בענייננו היא התחושה הלא נוחה המקננת בלב המערערים שהשופט ימצא עצמו קשור וכבול לדעה שהתגבשה בלבו באשר לעד מרציאנו במשפט אחר. מציקה למערערים גם העובדה שהשופט עיין בהודעה שמסר מרציאנו לחוקריו ושלדעתם אינה יכולה להתקבל כראייה במשפטם שלהם. הם חוששים כי אם השופט יקבע שהוא מאמין למרציאנו בתיק אחד, לא יוכל עוד לקבוע במשפטם שלהם שהוא אינו מאמין לו. לכאורה, ומבחינת מראית פני הצדק, אפשר להבין ללבם של המערערים. אין ספק שעדיף היה, ככל שרק ניתן, ששופט לא יועמד בפני הדילמה כיצד להתייחס לעדותו של עד פלוני בתיק אחד, כאשר כבר קבע עמדתו לגביו בתיק אחר. אולם, מכאן ועד לחשש ממשי למשוא פנים עדיין רבה הדרך. במצב דברים זה יש חשיבות מסויימה לתחושתו של השופט ולהכרה, שהצהיר עליה, שיוכל להתמודד עם מצב המצוקה שיימצא בו, שהוא לא נדיר במערכת המשפט כפי שהיא בנוייה. על כן, בכל נסיבות המקרה, אין עילה מספקת לפסול את השופט מלדון בעניינם של המערערים.
ה. עם זאת, בהחלט רצוי היה, אם רק ניתן היה הדבר, כי השופט ישלים את הדיון בתיק האחר ושם יקבע את עמדתו לגבי העד מרציאנו, ואילו באשר למשפטם של המערערים יגלה נכונות שהמשך משפטם יועבר לשופט אחר, שטרם דן בפרשה הנדונה, אם תמצא אפשרות מינהלית לעשות כן. מלכתחילה רצוי היה שעדותו של עד כמו מרציאנו בפרשה זו, תישמע פעם אחת, באשר לכל הנאשמים, בפני שופט אחד, ולאחר מכן, אם יהיה צורך בכך, יופרד הדיון לשמיעת יתר העדים בכל תיק ותיק בנפרד. אולם כפי שהוברר אין הדבר אפשרי בענייננו. התוצאה היא שדין הערעור להדחות, אולם שקילה נוספת של העניין כאמור רצוייה אם ביכולתה לתרום במקרה מיוחד זה למראית פני הצדק, ואם יהא בה כדי להסיר מעמסה לא הכרחית מהשופט בבואו לפסוק במקרה דנן.

(בפני: השופט ד. לוין. עוה"ד י. רובין ודרורי למערערים, עו"ד גב' ר. לוי למשיבה. 2.4.89).

ע.א. 737/84 - הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נגד חגי כרמון

פירוש הסכם. טענה בדבר הפרת תנאי ההסכם(ערעור וערעור נגדי - הערעורים נתקבלו).

א. המערערת (להלן: הפניקס) היא חברת ביטוח שנתנה הלוואה למשיב (להלן: כרמון). כרמון שימש אותה עת בעל מניות ומנהל בחברה שהיא סוכנות לביטוח (להלן: החברה) וחברה זו הינה מורשה של הפניקס ובעלת הסכם חתום עמה. בין הפניקס לבין כרמון נחתם שטר משכנתא להבטחת פרעון ההלוואה שניתנה ע"י הפניקס לכרמון. המחלוקת בין הצדדים היא באשר לפרושן של הוראות שטר המשכנתא הנוגעות לחישוב שיעורי הריבית
המשתנים בהתחשב בסכום הפרמיות לביטוח שתצליח החברה להעביר לפניקס מדי שנה. נקבע כי אם סך הפרמיות לא יגיע לסכום מסויים תישא ההלוואה מתחילתה בשיעור הריבית המכסימלית על משיכות יתר שיהיה מקובל אותה עת בבנק דיסקונט ישראל בע"מ. ביהמ"ש קבע כי משנה פלונית לא הגיע סכום הפרמיות לשיעור שנקבע בהסכם ועל כן יש להחיל את הריבית "בשיעור הריבית המכסימלית של משיכות יתר" כאמור בהסכם. על מנת לקבוע שיעור זה נשמעה עדותו של עובד הבנק. ביהמ"ש קבע כי שיעור הריבית הוא %89 וכן צמצם את המחלוקת לשאלת הריבית ודרך חישובה ולא התייחס לשאלות החורגות מכך. שני הצדדים מערערים וערעוריהם נתקבלו.
ב. צדק ביהמ"ש המחוזי בפירוש ההוראות של שטר המשכנתא באשר לשיעור הריבית. שיטת החלופות של שיעור הריבית בא לשקף בדרך של תמריצים חיוביים ושליליים את עניינה של הפניקס בהגדלת הפרמיות שמשיגה החברה הפועלת כמורשה מטעמה. משנקבע כי החברה לא עמדה בשנה פלונית ברצפה של הסכום שנקבע ממילא על כרמון לשלם את הריבית החילופית שנקבעה למקרה כזה. אשר לשיעור הריבית, יכול היה ביהמ"ש לקבוע כי שיעור הריבית המכסימלית כאמור בהסכם הוא %89 וזאת על יסוד העדות שבאה בפני ביהמ"ש. נכון כי קיים שיעור ריבית של %139, כפי שטוענת הפניקס, והוא השיעור הגבוה ביותר שיכול היה הבנק לגבות מלקוחותיו בגין משיכות יתר. אולם שיעור זה כולל מרכיב של "ריבית חריגה" של %50 ובצדק התעלם ביהמ"ש משיעור זה בהסתמכו על העדות שבאה בפניו ועל ההגיון המסחרי שבעיסקה. זאת באשר לשאלת שיעור הריבית. מאידך, יש לקבל את הערעור באשר לדרך חישוב הריבית. לעניין זה קבע ביהמ"ש כי הריבית היא %89 לשנה, וצודקת הפניקס בטענתה כי על פי העדות נעשה חשבון ריבית בבנק כל שלשה חודשים והריבית מצטברת בהלוואה. מכיוון שדרך חישוב זו היא שאומצה על ידי הצדדים מן הראוי היה לקבוע דרך זו ביחסים שביניהם.
ג. אשר לערעור הנגדי - בתחילת ההתדיינות בין הצדדים טען כרמון כי לא ניתן להכריע באופן חלקי ומקוטע בבקשתה של הפניקס מבלי להכריע ביחסים שבין הצדדים במלואם. לטענת כרמון גרמה הפניקס להקטנת עסקי הביטוח של החברה ועל כן אין היא יכולה לתבוע את שיעור הריבית הגבוה, באשר היא עצמה אחראית להיווצרות התנאים לתחולתו. ביהמ"ש המחוזי דחה טענה זו ועל כך נתקבל הערעור. אם אמנם צודק כרמון כי התנהגותה שלא כדין של הפניקס כלפי החברה היא שגרמה לירידה בפרמיות הביטוח, הרי יש לכך השפעה על שיעור הריבית שהיא זכאית לו מכרמון. לפיכך יש להחזיר את התיק לערכאה הראשונה כדי שיבחון את השפעת התנהגותה של הפניקס על גובה הפרמיה שגבתה החברה ומכאן גם על שיעור הריבית שבו חייב כרמון.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, גב' נתניהו. החלטה - השופט ברק. עו"ד י. רייזינגר למערערת, עו"ד ש. מנהיים למשיב. 13.4.89).

ע.א. 523/87 - מוריס שחאדה נגד אליהו חברה לביטוח בע"מ

*פיצויים בתאונת דרכים(הערעור נתקבל בחלקו).

א. המערער, כבן 47, חשמלאי מוסמך שבשנים האחרונות לפני התאונה עבד כעצמאי, נפגע בתאונת דרכים וכתוצאה מהפגיעה מתמלאת ידו השמאלית נוזלים בכמות ניכרת, מתנפחת ומצריכה טפול מתמיד בשאיבתם. הטפול כולל שימוש במכשיר שלוש פעמים ביום, כל פעם לשעתיים ובהפסקות שבין הפעלה אחת לשניה מוכנסת היד "לשרוול לחץ". החיבור למכשירים וההתנתקות מהם מצריכים סיוע המוגש למערער ע"י אשתו ובנוסף לאלה מחובר המערער במשך כל היממה למכשיר לשיכוך כאבים. נכותו של התובע הועמדה ע"י הוועדות של המוסד לביטוח לאומי על %82 וזאת לאחר תוספת על פי תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי. על פי הראיות שהיו בפניו קבע השופט את שיעורי הפיצוי המגיעים למערער
ב-6 ראשי נזק נפרדים, ופרט לנושא אחד שבו קופח המערער, הוא נושא הפסד כושר ההשתכרות לעתיד, אין פגם בחישובים שערך השופט על פי הנתונים שהיו בפניו. לפיכך יש להתערב רק באותו פרט.
ב. המערער ביקש שכושר ההשתכרות ייקבע על פי הדוחו"ת שהגיש לשלטונות מס הכנסה. נתוח הדוחו"ת מראה כי בשנת 1977 היתה הכנסתו החודשית של המערער 460 דולר, בשנת 1978-201 דולר, בשנת 1979-547 דולר ואילו בששת החודשים של שנת המס 1980, בהם עבד המערער עד ליום התאונה, היתה ההכנסה החדשית, על פי הדוחו"ת, 2220 דולר, דהיינו פי ארבעה מזו שבשנה הקודמת. הדוחו"ת הנ"ל התקבלו ע"י שלטונות המס והשומות נקבעו על פיהם ואילו ביהמ"ש המחוזי לא התחשב בדוחו"ת שהוגשו לאחר התאונה. לא הובא בפני ביהמ"ש כל הסבר לעלייה התלולה והפתאומית של ההכנסה החודשית וביהמ"ש סבר כי הדו"ח הותאם לצורכי המשפט. בכך אין להתערב. ביהמ"ש קבע את הכנסתו של המערער לצורך חישוביו על דרך אומדנה והעמידה על 1200 ש"ח לחודש, סכום שהיה שווה כמעט לשכר הממוצע במשק. יתכן שאומדן זה הוא על דרך הצמצום, אך לא ניתן לומר שהוא בלתי סביר עד כדי כך שיצדיק התערבות בו.
ג. ביהמ"ש קבע את הפסד השכר בעבר על יסוד ההכנסה החודשית של 1200 ש"ח ואילו בחישובי הפסד כושר ההשתכרות בעתיד, עשה השופט את החישוב על פי מפתח של 1000 ש"ח לחודש בסברו כי למערער נותר כושר השתכרות מועט המאפשר לו להשתכר סכום של 200 ש"ח בעתיד. גישה זו אין לקבל. פסק הדין שנכתב שבע שנים לאחר התאונה קובע כי מאז התאונה לא עבד התובע כלל, ובהתחשב במצבו הרפואי אין לבוא עמו בטרוניה על כך. אם קיבל השופט כדבר סביר שהמערער לא עבד כלל במשך שבע שנים שלאחר התאונה, הרי אין כל שינוי צפוי בחלוף השנים שאז יוכל לפתע להתחיל להשתכר. לפיכך יש לערוך את חישוב הפסד ההשתכרות בעתיד לפי כושר ההשתכרות של 1200 ש"ח לחודש.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עו"ד א. ברק למערער, עו"ד ח. גלזר למשיבה. 18.4.89).

ע.פ. 369/87 - יצחק אברג'יל נגד מדינת ישראל

*בקשה לחזור מהודאה בעיסקת טיעון וחומרת העונש(הערעור נדחה).

א. המערער הורשע עפ"י הודאתו בעקבות עיסקת טיעון, בעבירה של רצח שעליה נגזרו לו 18 שנות מאסר, ובשלוש עבירות של סחר בהירואין שעליהן נגזרו לו 6 שנים בחופף ועבירות של רכישת שלשה כלי נשק ונסיון לשוד מזוין שעליהן נגזרו לו 6 שנים אף הן בחופף. בנוסף לכך הפעיל ביהמ"ש במצטבר מאסר על תנאי של 18 חודש שנגזר למערער בתיק אחר. בערעור מבקשים הסניגורים לאפשר למערער לחזור בו מהודאתו ולראות את עיסקת הטעון שנעשתה עם המדינה כבטלה. הטעם לכך, לפי הטענה, הוא כי ביהמ"ש לא קיים אחרי החובה המוטלת עליו להבהיר לנאשם כי העיסקה אינה מחייבת את ביהמ"ש, הרשאי לגזור את הדין כראות עיניו. כן נטען כי העונש חמור מדי. הערעור נדחה פרט לכך שהמאסר על תנאי שהופעל יהיה חופף ולא מצטבר.
ב. מהרשום בפרוטוקול ברור שאם כי ביהמ"ש לא הסביר למערער בעצמו כי עיסקת הטיעון אינה מחייבת את ביהמ"ש, הרי ידע המערער והבין יפה את משמעות העיסקה. הדבר הוברר לו לא רק מפי באי כוחו אלא גם מדברי ב"כ המדינה כפי שנרשמו בפרוטוקול ושעליהם באה תגובתו של המערער כי הוא מבין את העיסקה. אין גם טעם בטענה כי המדינה אינה רשאית לטעון נגד הערעור בהיותה קשורה בעיסקת הטיעון. המדינה אינה מתנערת מהעיסקה, אך עם זאת היא מכירה בסמכות ביהמ"ש לפסוק בניגוד למוסכם והיא לא רק רשאית אלא אף חייבת להתייחס לערעור זה בהתאם.
ג. השאלה האחת הצריכה דיון היא האם העונש שנגזר אינו מחמיר מדי עם המערער והתשובה היא בשלילה. המערער הוא נער צעיר שמלאו לו זה עתה 20 שנה ובעת ביצוע הרצח ומתן גזר הדין היה כבן 17.5. על אף גילו הצעיר הוא עבריין ותיק וקשה. גליון ההרשעות שלו הרצוף עבירות של אלימות מתחיל כבר בגיל 14. נראה שלא היתה תגובה עונשית הולמת במועד. הוא הבן הצעיר למשפחה שחמשת בניה הם עבריינים המרצים תקופות מאסר. כעולה מכתב האישום ברצח, שבו הודה המערער, הנסיבות הן חמורות וגילו הצעיר של המערער אינו יכול לעמוד לו לזכות. על פי עיסקת הטיעון הסכימה המדינה לעונש המסתכם בין 15-9 שנה, אך ביהמ"ש גזר 18 שנה עבור הרצח החופפות את העונשים בגין העבירות האחרות. אין העונש חמור מדי. אילו הסתפק ביהמ"ש ב-15 שנה מאסר בגין הרצח, לא היה זה מוצדק לחפוף עמו את העונש בגין עבירות הסמים החמורות. על אלה בלבד היה זה עונש קל יחסית להטיל 3 שנות מאסר נוספות וכך היה העונש מגיע לאותן 18 שנה שנפסקו. בנקודה אחת יש לקבל את הערעור והוא באשר להפעלת המאסר על תנאי במצטבר. כשמדובר בתקופת מאסר ארוכה של 18 שנה אין ההפעלה במצטבר משיגה מטרה עונשית ראוייה.

(בפני השופטים: ברק, בייסקי, גב' נתניהו. החלטה - השופטת נתניהו. עוה"ד מ. מרוז ור. בר-חיים למערער עו"ד גב' מ. חשין למשיבה. 17.4.89).

רע"פ 37/89 - טוראי מנחם עזיזה נגד התובע הצבאי הראשי

*טענת היעדר סמכות של בי"ד צבאי(בקשה לרשות ערעור על פסק דין של ביה"ד הצבאי לערעורים - הבקשה נדחתה).

א. המערער הועמד לדין בפני בי"ד צבאי מחוזי ובהפסקת הצהרים, כאשר השופטים הצבאיים (שופטי הצד) פגשו באקראי בתובע ובסניגור, התבטא אחד השופטים בפניהם כי לדעתו יש משום בזבוז זמן בכל ההליך, שכן מן הסתם צריך הנאשם לצאת זכאי בדינו. בעקבות אמירה זו ביקשה התביעה את פסילת המותב מתוך חשש שהרכב זה שוב לא יוכל לדון באובייקטיביות בעובדות והמסקנות שצריכות לעלות מהן. הסניגור דחה את טענת התביעה באמרו כי אין באמירה הנ"ל כדי לפגוע ביכולתו של המותב לדון בעניינו של הנאשם. ביה"ד האיזורי בהחלטתו ציין כי האמירה יכולה להתפרש על ידי השומע אותה כנטייה מוקדמת היכולה בהחלט לבסס מבחינה אובייקטיבית חשש ממשי למשוא פנים. מתוך גישה כי הצדק לא רק צריך להיעשות אלא גם להיראות, החליטו שופטי המותב לקבל את טענת הפסול ולבטל את מותב בית הדין.
ב. אחרי החלטה זו ערך נשיא בית הדין המחוזי, שהוא גם מי שכיהן כאב בית הדין הקודם, כתב החלפת שופטים לפי סעיף 458 לחוק השיפוט הצבאי. במותב החדש נכלל מחדש אב בית הדין הנ"ל שכיהן במותב הקודם, ונוספו לו שני שופטים צבאיים חדשים שבאו במקום השניים האחרים. עם פתיחת הדיון נשאלו הצדדים אם יש להם התנגדות להרכב ובפרוטוקול רשום "לצדדים אין טענות פסול או התנגדות להרכב המותב". לאחר מכן הודיעו התובע והסניגור כי הגיעו לעיסקת טיעון. המבקש הורשע על סמך הודייתו ועונשו נגזר. אז ערער המערער לביה"ד הדין הצבאי לערעורים ובין היתר העלה טענה כי ההרכב שדן בתיק היה נעדר סמכות לדון בו ולחילופין ערער נגד חומרת העונש. בית הדין הצבאי לערעורים דחה את הערעור במידה ונסב על טענת היעדר הסמכות והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ג. באשר להחלפת ההרכב, אין ספק שפעולה משפטית כגון זו נתחייבה מן ההחלטה בדבר פסלות המותב. משמעותה של ההחלטה עלתה מן הנוסח שלה ולפיה נפסל ההרכב כולו. טענת הפסלות נטענה אמנם רק נגד אחד משופטי ההרכב, אך בית הדין ראה בכך בקשה לפסילת המותב כולו וכך גם ניסח את החלטתו המסכמת. משנפסל המותב צריך היה למנות אחר תחתיו וכך נעשה. אולם, היתה צריכה להיות חפיפה בין היקפה של החלטת הפסילה לבין
ההחלטה בדבר מינוי מותב חדש, כך שצריך היה להחליף את כל שופטי המותב הקודם. מאידך, אם תרצה לומר כי החלטת הפסילה של המותב התייחסה רק לאחד השופטים, לא היה מקום להחלפת שניים מן השופטים הצבאיים אשר בהרכב המקורי, שהרי לא נטען כי השופט השני שהוחלף ואשר נגדו לא הועלתה טענת פסלות, נבצר ממנו לכהן בהמשך הדיון. ברם, בכל אלה אין כדי להביא לבטלות ההרכב. ראשית, המבקש ובא כוחו קיבלו את עניין ההחלפה ולא חלקו עליה והודיעו שאין להם טענה כלפי ההרכב. בכך נחסמה בפניהם הדרך להעלות בשלב הערעור טענת פסלות המבקשת להתבסס על כתובים שהיו ידועים להם בעת הדיון בערכאה הראשונה. שנית, על נסיבות העניין חל האמור בסעיף 314 לחוק השיפוט הצבאי אשר לפיו "נכלל במותב בית הדין שופט שהוא פסול לפי סעיפים 310 או 311, או שקיימים לגביו נימוקי התנגדות... ולא נטענה טענת פסול או התנגדות כפי שנקבע בחוק זה... אין פסלותו של השופט או נימוק ההתנגדות פוגעים בחוקיותו של הרכב בית הדין". טוען הסניגור הצבאי הראשי כי לא העלה טענת פסלות של שופט אלא טענה של חוסר סמכות, היעדר הרכב חוקי של בית הדין, וטענה זו הוא רשאי להעלות בכל שלב משלבי הדיון. אין בדברים אלה כדי להועיל כי לא הונח יסוד מספיק לטענה כי יש חשיבות, קשיות או חידוש בשאלה המשפטית שנדונה כבר לא אחת, אימתי רואים שופט כמי שנבצר ממנו למלא תפקידו באופן שניתן להחליפו. אגב, גם לא הוכח שנגרם במקרה דנן עיוות דין כלשהו.

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד סא"ל דוד רוזן למבקש, עו"ד רס"ן עינת רון למשיב. 3.4.89).

ע.א. 191/88 - שמואל בן ברק בע"מ נגד מדינת ישראל

*פיצויים לפי חוק פיצוי מפוני סיני (ערעור על החלטת וועדת הערר לפי חוק פיצוי מפוני סיני - הערעור נדחה).

למערערת היתה פעילות עסקית באופירה במשך כ-10 שנים. חודשים מספר לפני היום הקובע לצורך מתן פיצויים לפי החוק פסקה הפעילות העסקית של המערערת עקב הפסקת ההתקשרויות החוזיות עם הגופים הציבוריים שהיו לקוחותיה. בשעתו תבעה פיצוי לפי חוק פיצוי מפוני סיני, תביעתה נדחתה, העניין הגיע לביהמ"ש העליון והוחזר לוועדה כדי לדון אם להעניק למערערת פיצוי לפי סעיף 36(4) לחוק, המתייחס למי שאיננו זכאי לפיצויים לפי הוראות החוק ואשר וועדת הזכאות מגיעה למסקנה כי מן הצדק להעניק לתובע כזה זכות לפיצוי מלא או חלקי. וועדת הערר שבה ודנה בסוגייה זו וסברה כי למעשה אין לה סמכות להעניק פיצוי לפי הסעיף האמור וכי הסמכות מוקנית לוועדת הזכאות בלבד. גם לגופו של עניין סברה וועדת הערר כי אין זה מקרה שבו יש להפעיל את שיקולי הצדק לפי סעיף 36(4) הנ"ל. הערעור נדחה.
למעשה יש לוועדת הערר כל הסמכויות שיש לוועדת הזכאות, כך שועדת הערר מוסמכת לדון בפיצוי לפי סעיף 36(4) הנ"ל. בדרך כלל, לערכאת ערעור מוקנות הסמכויות של ערכאה אשר עוררים או מערערים עליה, והוא אם לא נקבע אחרת ואם לא משתמע אחרת מהקשר הדברים. משהוקנתה לוועדת הערר כל סמכות של וועדת הזכאות ממילא מוסמכת היתה להפעיל סמכויותיה של וועדת הזכאות לפי סעיף 36(4) לו ראתה מקום לכך מבחינה עניינית. ברם, לגוף העניין אין להתערב בהחלטת וועדת הערר. אם סברה כי מן הנכון שלא להפעיל את סמכותה למתן פיצוי מן הצדק כאמור, במקרה בו מדובר במערערת שאיבדה זכותה לפיצויים עקב נסיבות שנגזרו ממעשה פלילי, אין מקום לשלול את שיקוליה האמורים של הוועדה. לפיכך יש לדחות את הערעור.

(בפני: הנשיא שמגר. עוה"ד שמואל ברזל ודרור ברנדויין למערערת, עו"ד יהושע באום למשיבה. 25.4.89).

ע.פ. 435/88 - מנשה ניסים נגד מדינת ישראל

*הטלת מאסר עקב אי תשלום פיצוי לנפגע שנפסק בגז"ד פלילי (הערעור נדחה בעיקרו).

העורר הורשע בשורה ארוכה של עבירות התפרצות וגניבה וביהמ"ש גזר לו שלש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן הטיל עליו תשלום פיצוי לפי סעיף 77 לחוק העונשין לאחד מקורבנות ההתפרצות בשיעור של 1000 ש"ח. כן הורה ביהמ"ש כי במקרה של אי תשלום הפיצוי יישא המערער במאסר של מאה ימים. מאחר והמערער לא עמד בתשלום הרי שעליו לרצות על פי המצב היום שלש שנות מאסר ועוד מאה ימים. הערעור נדחה פרט לעניין המאסר תמורת אי תשלום הפיצוי.
צודק הסניגור, והסכים לכך ב"כ המדינה, כי אין מקום להטיל מאסר למקרה של אי תשלום הפיצוי. סעיף 77(ג) לחוק העונשין קובע כי לעניין גביית הפיצוי דינו כדין קנס ואולם הכוונה היא לדרך הגבייה הקבועה בסעיף 70 לחוק, אשר לפיו יחולו על גבייתו של קנס שלא שולם במועדו, הוראות פקודות המסים (גבייה) כאילו היה למס כמשמעותו באותה פקודה. אולם, בהיעדר הוראה מפורשת, אין ללמוד מן האמור בסעיף 77(ג), כי יש לביהמ"ש סמכות להטיל מאסר במקרה של אי תשלום הפיצוי. לפיכך יש לבטל את ההוראה הקובעת מאה יום מאסר תמורת הפיצוי במקרה של אי תשלומו. אשר לעונש לגופו - בהתחשב בעברו של המערער ובמספר הרב של ההתפרצויות שבהן הורשע, אין לומר שהעונש חמור מדי.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, מצא. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד י. שביט למערער, עו"ד גב' נורית ישראלי למשיבה. 11.4.89).

ע.פ. 291+332/88 - שרה אילן ואלי שושן נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (גרימת חבלה) (ערעור על חומרת העונש - העונש הוקל במקצת).

המערערים קיבלו מידי המתלונן הלוואה בשקלים בשווי של 120 דולר והתחמקו מלהחזירה. המתלונן עמד על דרישתו לקבל את כספו בחזרה ולפי פנייתו הובילה המערערת את המתלונן לבית מלון בו היה גם המערער ושם חזר המתלונן על דרישתו. בתגובה הותקף המתלונן על ידי המערער בדוקרן ונגרמו לו שלש דקירות וחתכים בחזה ובכתף. המערערת סייעה במעשה התקיפה בכך שהחזיקה את המתלונן בידיו ומנעה ממנו להגיב. ביהמ"ש המחוזי התייחס בחומרה למעשה אלים זה בציינו את התופעה שהפכה שכיחה לפתור בעיות עיסקיות או חיסול חשבונות בנשק קר וכי יש לעשות כל מאמץ לעקור את התופעה מן השורש. העונש המירבי בגין עבירה זו הוא 14 שנות מאסר והשופט התחשב בנסיבות המקילות האישיות של המערערים וגזר להם שש שנות מאסר שמתוכן 4 שנים לריצוי בפועל. באשר למערערת קבע כי שנתיים וחצי יהיו מצטברות ושנה וחצי חופפות למאסר אחר שהמערערת ריצתה. הערעורים על חומרת העונש נתקבלו באופן שהמאסר בפועל הופחת בחצי שנה.
אין יסוד לטענה כי העונש שנגזר למערערים הוא חמור. הרי זה עונש ההולם בהחלט את המעשה החמור שהמערערים היו מעורבים בו. בתי המשפט חייבים לתרום את תרומתם לעקירת התופעה הבלתי נסבלת של פתרון בעיות בין אזרחים באלימות, ועל אחת כמה וכמה באלימות חמורה, תוך שימוש בנשק. על כן, אין לבוא בביקורת על ביהמ"ש שיישם מדיניות זו. ברם, לאחר מאסרם עוברים המערערים תהליכים שניתן להתחשב בהם. מתוך תסקירי שירות המבחן עולה כי אצל המערערים חל מפנה מרשים בהתנהגות, בהתרחקות מאורח החיים השולי והשלילי וניכרים ניצני שיקום חיובי לקראת העתיד. שירות המבחן סבור כי הקלה מסויימת בעונש תהווה עידוד חשוב לחיזוק המגמות החיוביות ותפיח תקווה טובה לעתיד. בהתחשב בכך, הוחלט, לפנים משורת הדין, להפחית את עונש המאסר בפועל בחצי שנה.

(בפני השופטים: ד. לוין, חלימה, מצא. החלטה - השופט לוין. עו"ד ברון למערערים, עו"ד י. כהן למשיבה. 3.4.89).

ע.פ. 77/88 - צ'ארלס סייקס ותימוטי הרדס נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (הריגה ושוד) (ערעור על חומרת העונש - ערעורו של סייקס נדחה ושל הרדס נתקבל).

המערערים שהו בארץ כתיירים ותקפו תייר אחר באילת כדי לשדוד את כספו. תקיפתם האלימה הביאה למותו של הקורבן ושללם של המערערים בשוד הסתכם ב-30 ש"ח בלבד. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את שני המערערים בעבירת הריגה ובעבירת שוד וגזר לסייקס 12 שנות מאסר ולהרדס 10 שנות מאסר. ביהמ"ש אבחן בין השניים בכך כי סייקס הוא המבוגר שבין השניים, הוא היה הדמות הפעילה יותר בקטטה האלימה, ויש לו עבר פלילי כשהורשע כבר בארץ מולדתו לא פחות מ-9 פעמים בעבירות חמורות של פריצה וגניבה, תקיפה מינית ומעשה שוד ואילו הרדס הורשע בעבר בעבירה אחת בלבד של גרימת נזק. הסניגורית מעלה את העובדה כי המערערים הם זרים בארץ ובהיותם בודדים קשה עליהם המאסר ביותר, כשאיש לא בא לבקרם. כן טענה הסניגורית כי הנסיבות האישיות של הרדס וחלקו בארוע חייבו פער גדול יותר בענישה בינו לבין סייקס. הערעור על חומרת העונש של סייקס נדחה ושל הרדס נתקבל.
אין ספק כי המערערים מתחרטים על מעשיהם חרטה כנה, אך מאידך עומדות העובדות הזועקות בחומרתן, כשבעטיים של המערערים קופחו חיי אדם חסר ישע בעבור בצע כסף. לפיכך אין להתערב בעונש שהושת על סייקס. באשר להרדס - הפער בין עונשו לזה של סייקס אינו מבטא דיו את חלקו בפרשה, כשם שלא מודגשת בו העובדה כי למעשה יש לראות מערער זה כבעל עבר נקי. לפיכך יש להעמיד את עונשו על 8 שנים מאסר.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד גב' ג. אייזנמן למערערים, עו"ד גב' ח. בורנשטיין למשיבה. 18.4.89).

בג"צ 781/88 - בזז אורי ואח' נגד שר האוצר ושר התחבורה

*דרישה להעלות שכר הסעה במוניות (העתירה נדחתה).

העותרים הם שבעה בעלי מוניות הנמנים על שתי תחנות מוניות בתל אביב. עתירתם היא להורות למשיבים להתיר העלאת שכר ההסעה במוניות. לטענת העותרים סובלים הם הפסדים. אשר לעובדה שהמחיר של רשיון מונית עלה בצורה ניכרת בזמן האחרון ואף גברה והלכה התופעה של קניית מכוניות חדשות לשם החלפת המכוניות של בעלי המוניות, טוען ב"כ העותרים כי אין בכך כדי להעיד על שיפור מצבם הכלכלי של בעלי המוניות. יצויין כי העתירה לא הוגשה ע"י הארגון המייצג את המספר הגדול ביותר של בעלי המוניות, ולכאורה, טוען ב"כ המשיבים, משתמע מכך שהארגון בתור שכזה אינו עומד מאחורי העתירה. העתירה נדחתה. אין העתירה מגלה עילה להתערבותו של בג"צ. שיעור העלאה או הורדה של מחיר מצרך או שירות, עניין הוא למדיניות כלכלית ולשיקול דעתה של הרשות המינהלית המופקדת על כך. אין בג"צ מתערב בשיקול דעת ובמדיניות אלה, אף אם יש בהם כדי לפגוע בגורם כלכלי זה או אחר, כל עוד המדיניות שבה נוקטת הרשות המינהלית אינה לקוייה באחד הפגמים הפוסלים אקט מינהלי, כגון שרירות, אפליה, חוסר סבירות קיצונית וכיוצא באלה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, בך, מלץ. החלטה - המשנה לנשיא אלון. עו"ד שמואל דניאל לעותרים, עו"ד מזוז למשיבים. 16.4.89).

בג"צ 80/89 - חיה ויהודה עמירן נגד שר העבודה ואח'

*מינוי בורר לפי פקודת האגודות השיתופיות (העתירה נדחתה).

עתירה זו עניינה מינויו של בורר לפי סעיף 52(2) לפקודת האגודות השיתופיות. המשיבה הרביעית, אגודת שילת, ביקשה מן המשיב השני, רשם האגודות השיתופיות, מינוי בורר, והמשיב השלישי, עו"ד אהרונסון, נתמנה לתפקידו. העותרים התנגדו למינויו של בורר אשר עליו החליט הרשם ובדיונים לפני הבורר הועלו מצד העותרים טענות נגד סמכותו של הבורר. כן העלו העותרים השגות נגד ההחלטה
לגופה של הבורר. העותרים טוענים כי עקב הליקויים שנפלו בעצם מינויו של הבורר ובדרך בה ניהל את הבוררות, מתבקש מינויו של בורר אחר. שר העבודה אף נתבקש על ידי העותרים למנות רשם מיוחד במקום המשיב השני לעניין הבוררות שלהם. העתירה נדחתה.
פסק הבורר ניתן ביום 4.8.88 ועתירה זו הוגשה ביום 29.1.89. לפי הוראות הפקודה אין פסק הבוררים בגדר סוף פסוק ובעל דין שהוא צד לבוררות רשאי להביא השגותיו בדרך הערעור בפני הרשם בתוך 10 ימים מיום מתן ההחלטה. הפסק מקבל תוקף רק אחרי חלוף הזמן לערעור. בפסק הבורר צויינה זכותם של העותרים לערער בתוך 10 ימים אך העותרים לא הגישו ערעור כזכותם אלא פנו לשר העבודה כדי שימנה רשם מיוחד שיורה על קיום בוררות חדשה בפני בורר אחר מראשיתה. הרשם, שלא הוגש לו ערעור כדין, אישר את פסק הבוררין ביום 7.10.88 ומשאושר פסק הבוררין יש לו תוקף של פסק דין שאינו ניתן עוד לערעור. ההימנעות מהגשת הערעור היא בגדר מחדל של העותרים, שהעדיפו את הנסיון לתקוף את מעמדו של הרשם, במקום לעשות שימוש בזכות הערעור. זאת ועוד, האיחור הרב בפנייה לבג"צ, המגיע בנסיבות מקרה זה לשיהוי ממשי, מוסיף, כשלעצמו, משקל שלילי נוסף לכך שנבחרה על ידי העותרים דרך דיונית בלתי נכונה. אין גם לגלות הצדקה למינויו של רשם מיוחד שכן לא נמצא פסול בדרך פעולתו של הרשם. אין להסיק ממינויו של בורר לפי פניית אגודת שילת כאילו הביע בכך הרשם דעה לטובת המשיבה דווקא, באופן שיהיה בכך כדי לפוסלו מלדון באישור פסק הבוררים. (בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, ד. לוין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב' מלכה אביב לעותרים, עו"ד עוזי פוגלמן לשר העבודה והרשם, המשיב השלישי לעצמו. 17.4.89).

=ע.פ. 163/87 - נואף מוצטפא ואח' נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות סמים וחומרת העונש (הערעור נדחה).

שלשת המערערים הורשעו בהחזקת כמות של כ-243 ק"ג חשיש. ביהמ"ש הטיל על שניים מהנאשמים 20 חודשים מאסר בפועל, 20 חודשים מאסר על תנאי וקנסות של 2,000 ו-4,000 ש"ח ואילו על השלישי הטיל ביהמ"ש שנה מאסר בפועל, שנה מאסר על תנאי וקנס של 1,000 ש"ח. הכרעת הדין מבוססת בעיקרה על אמרתו של אחד המשתתפים בעבירה, בשם אלגריסי, אשר אמרתו במשטרה התקבלה כראייה לפי סעיף 10א' לפקודת הראיות והשופט מצא "דבר לחיזוקה" באמרתו של משתתף אחר בקשר, בשם דיב, ובראיות נסיבתיות אחרות. אלגריסי ודיב הורשעו לפי הודיותיהם במשפטים נפרדים ונגזרו עליהם עונשי מאסר. בעדותו במשפט חזר בו אלגריסי מהאמור באמרתו וביהמ"ש החליט לקבל את האמרה וכן קבע כאמור כי קיים דבר לחיזוק. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
בערעור תקפו הסניגורים את מהימנות אמרתו של אלגריסי וכן טענו שאין דבר לחיזוקה, אך טענות אלה נדחו. ביהמ"ש לא קיבל את הגירסה כי אלגריסי הוכה וכן לא הונחה תשתית עובדתית לטענה שכאילו ניתנה לאלגריסי הבטחה כלשהי תמורת מתן האמרה. בנסיבות אלה יש להעדיף את תוכנה של האמרה על עדותו של אלגריסי במשפט. אשר לחיזוק אמרתו של אלגריסי - ביהמ"ש ראה באמרתו של דיב "דבר לחיזוק" לאמרתו של אלגריסי. הסניגורים תוקפים גישה זו גם משום שדיב כשלעצמו אינו אמין וגם משום שלא זיהה את המערערים כאמרות. או בעדותו במשפט וגם משום שלא נערך מסדר זיהוי. אמנם יש הבדלים עיקריים בין אמרותיו של דיב לבין אמרתו של אלגריסי וגם קיימות סתירות באמרתו של דיב, ולפיכך אין ספק בדבר שעל אמרותיו של דיב, לא ניתן היה לבסס הרשעה כנגד המערערים. בנסיבות העניין אין משקל רב למחדל, אם היה מחדל, הכרוך באי עריכת מסדר זיהוי לדיב, שהרי די ב"יש" באמרה כדי להרשיע את המערערים
במעשי העבירה המיוחסים להם. אשר לעונשים - הרי הם מפליגים בקולתם ואין מקום להתערב בהם.

(בפני השופטים: ש. לוין, בך, גב' וולנשטיין. החלטה - השופט לוין. עו"ד בטיטו למערערים, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 9.4.89).

ע.פ. 397/88 - מוחמד נאשף נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות מרמה וחומרת העונש (הערעור נדחה).

המערער הורשע בשורה של עבירות מרמה המתבטאות בכך שהציג עצמו בפני המתלוננים כרופא היכול לקשור קשרים עסקיים בינם לבין גורמים ממשלתיים ופרטיים ביפן, בפיליפינים, במקסיקו ובזאיר. למטרה זו אף ערך מסמכים, שהתיימרו להיות מסמכים מהשגרירויות וביקר בשגרירויות האמורות בלווית חלק מקורבנותיו, כדי לערוך שם מצג של מפגש למטרות העיסקיות הנ"ל כביכול, עם גורמי השגרירות. בדרך זו הוציא כספים במרמה מקורבנותיו. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער שש שנים מאסר בפועל, מצטבר לתקופות מאסר שריצה אותה שעה, וכן מאסר על תנאי של שנתיים. המערער טען כי לא קיבל כסף מידי אלה שרומו על ידיו וכן כי לא היו בפני ביהמ"ש ראיות מהן יכול היה ביהמ"ש להסיק כי המסמכים שעליהם נסבה ההרשעה, זוייפו על ידו. כן טען כי ביהמ"ש סרב, שלא כדין, להזמין עדי הגנה מסויימים. הערעור נדחה.
מדובר במסמכים שנבדקו ע"י מומחה ונקבע כי המערער זייף אותם. קביעה זו אמינה על אף העובדה שהתבססה על צילומי מסמכים ולא על המסמכים המקוריים שלא נתפסו. ביהמ"ש ביסס מסקנותיו, בין היתר, על עדויות של קורבנות העבירה שהיו מהימנות עליו. מעדויות אלו גם עלתה המסקנה שהמערער קיבל תמורה כספית מקורבנותיו ואין לקבל הכחשתו לעניין זה. אין גם לומר כי נגרם עיוות דין כלשהו למערער עקב סירובו של ביהמ"ש להזמין אחדים מעדי ההגנה, כי ביהמ"ש הסיק נכונה שהעדויות הללו לא היו נחוצות כלל. אשר לעונש - אין להתערב במידתו. המערער רקם מסכת מעשי רמייה מסועפת והוא עשה כן אחרי הרשעה קודמת באותו סוג עבירות ממש, וביהמ"ש הסיק כי העונש הקודם לא היה בו כדי להרתיעו כדבעי וכדי להגן על הציבור בפניו הטיל את העונש האמור. בכך אין להתערב.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. המערער לעצמו, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 6.4.89).

בש"א 141/89 - יוסף ספרני נגד רחל ספרני

*עיכוב ביצוע פס"ד (בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין - הבקשה נדחתה).

המבקש חוייב בתשלום מזונות לאשתו וילדיו וביהמ"ש גם אישר ונתן תוקף סופי לעיקול כספי המבקש בחשבונו בבנק. ב"כ המבקש מביע חשש שאם פסה"ד לא יעוכב ואם לא יעוכב תוקפו הסופי של העיקול ויועברו כספים לתשלום חוב המזונות, כי אז גם אם יזכה המבקש בערעור לא יוכל לקבל את כספו בחזרה. ב"כ המשיבים חולק על כך ומציין כי הצטבר חוב המגיע לכדי 20,000 ש"ח בשל מזונות שלא שולמו בעבר וחיובים נוספים. והבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין נדחתה. אין חשש שאם יזכה המערער בערעור לא יהיה לו ממי להפרע שהרי במזונות תמיד יהיה חייב והויכוח הוא רק על שיעור המזונות. אם ישלם מעבר למה שהוא חייב עד ליום מתן פסק הדין בערעור, יוכל לקזז את היתרה, אם תהיה כזו, מדמי המזונות שיהיה חייב לשלם בעתיד. מעבר לכך, ב"כ המבקש עצמו טוען כי המשיבה משתכרת כ-1500 ש"ח לחודש, הווי אומר שיהיה ממי לתבוע סכומים ששולמו ביתר.

(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד סמי כהן למבקש, עו"ד א. חדד למשיבה. 12.4.89).

בש"פ 279/89 - דני כהן נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (זריקת בקבוק תבערה על רכב של בני מיעוטים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם בזריקת בקבוק תבערה לעבר רכב השייך לבני המיעוטים. הבקבוק לא פגע במכונית אך התנפץ על הכביש ועלה באש. העורר אינו מתכחש לביצוע המעשה אך טוען כי לא התכוון לפגוע באנשים ורצה רק להרתיע את בני המיעוטים לבל יבקרו באיזור המגורים של העורר ביפו. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים והסניגור טוען כי מדובר בבחור צעיר, יליד 1965, שאין לו עבר פלילי, אינו משתייך לכל ארגון קיצוני ואשר ביצע מעשה ספונטאני, בלתי מחושב, שהינו מצטער עליו. לפיכך, טוען הסניגור, אין בשחרורו של העורר בערובה כדי לסכן את שלום הציבור, ומה גם וניתן לוודא, שעד תום משפטו ישהה העורר רק בבית מגוריו ובמקום עבודתו. הערר נדחה.
זריקת בקבוקי תבערה על רכב נוסע מהווה עבירה חמורה ביותר, אשר הסיכון הכרוך בה לחיי אדם ולרכב המצוי על הכביש רב. סכנה זו קיימת אף אם לא התכוון הזורק לפגוע בבני אדם. זריקת בקבוק לעבר רכב והתלקחותו עלולה לגרום לבהלה ולאיבוד עשתונות מצד הנהג ובדרך עקיפה לסכן את נוסעי הרכב ויתר המשתמשים בכביש. בקשר לעבירות מהסוג הנדון קיימת עילה למעצרו הנמשך של הנאשם, אף אם ביהמ"ש אינו משתכנע שיש בשחרורו בערובה של הנאשם כדי לסכן במישרין את שלום הציבור. הגורם של סיכון שלום הציבור כתנאי למתן צו למעצרו של נאשם, כלול בסעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי שהוסף לחוק זה לא מכבר, ואילו המקרה הנדון נכנס למסגרתו של סעיף 21א'(א) (2) לאותו חוק אשר מאפשר את מעצרו של נאשם "... שהואשם בעבירה שנעשתה באלימות... או תוך שימוש... באש...". נודעת חומרה רבה להתנכלות לרכב הנע בכביש. מעשים כאלה גרמו בתקופה האחרונה לאסונות מחרידים וטרגיים ויש לעשות כל מאמץ בכדי להפסיקם. זאת במיוחד כאשר מבוצעות העבירות כביטוי לשינאה עיוורת בין חלקי האוכלוסין. אם ביהמ"ש העליון החליט לאחרונה במספר תיקים כי אין לשחרר בערובה צעירים המואשמים ביידוי אבנים על רכב הנע בכבישים, חלים הדברים, בחינת קל וחומר, כאשר מדובר בהשלכת בקבוקי תבערה לעבר המשתמשים בכביש. במקרים כאלה אין בדרך כלל באלטרנטיבות למעצר כדי להשיג את מטרת המעצר.

(בפני: השופט בך. עו"ד י. זילברברג לעורר, עו"ד גב' ת. בורנשטיין למשיבה. 23.4.89).

ע.א. 682/85 - עו"ד דוד ארנברג נגד יצחק שוורץ ואח'

*החזרת שכ"ט עו"ד ע"י עו"ד שלא סיים את התפקידים שנטל על עצמו (הערעור נדחה).

על פי חוזי מכירת דירות בבית משותף שנכרתו בין המשיבות 4 ו-5 לבין רוכשי הדירות, הוסכם כי המערער יטפל ברישום הבית לפי חוק המקרקעין וברישום הדירות על שם הקונים. המערער קיבל שכר טרחה מן הקונים בשיעור של אחוז אחד מערך הדירה. בהמרצת פתיחה שהוגשה על ידי המשיבים 3-1 כנגד המשיבות 5-4 והמערער, נתבקש ביהמ"ש להורות על רישום הבית כבית משותף ועל רישום הדירות על שם רוכשיהן. ביהמ"ש נעתר לבקשה וקבע כי המערער הוא שיבצע את הרישום עד לתאריך פלוני, ואם לא יבוצע הרישום יהיו זכאים המבקשים לבקש מינוי כונס נכסים כדי שיבצע את כל הפעולות הדרושות בשם המשיבים. הרישום לא בוצע וביהמ"ש מינה את עו"ד שטיינהרץ להיות כונס נכסים לגבי המבנה הנ"ל לשם רישומו כבית משותף ורישום הדירות על שם רוכשיהן. ביהמ"ש חייב את המשיבה 4 בהוצאת הבקשה בסך 5,000 שקל. לאחר שעו"ד שטיינהרץ השלים את מלאכתו נתבקש ביהמ"ש לפסוק לו את שכר טרחתו. המערער ביקש למחוק אותו מרשימת המשיבים מן הטעם כי פעל כעו"ד לצורך ביצוע פעולות משפטיות ולא היה צד להתקשרויות החוזיות בין הצדדים ומכאן שאין כל יריבות בינו לבין הקונים. ביהמ"ש קבע כי המערער קיבל שכר טרחה עבור ביצוע הפעולות הכוללות רישום הבית כבית משותף
ורישום הדירות על שם רוכשיהן, וכיוון שלא השלים את תפקידו הרי הוא חייב להחזירחלק משכרו. לפיכך סבר שעל המערער להחזיר חצי אחוז מתוך האחוז שקיבל. כן חייב את המערער בחלק מתשלום שכר טרחתו של המשיב ובחלק אחר חייב את המשיבים 5-4. משיבים אלה לא ערערו על פסק הדין ואילו המערער ערער על פסק הדין וערעורו נדחה.
באשר לטענת המערער כי אין ולא היתה יריבות בינו לבין המשיבים 3-1 - התובענה המקורית הוגשה גם נגד המערער וכך גם בקשות נוספות במסגרת התיק העיקרי. רק כאשר הוגשה בקשה לפסיקת שכר טרחתו של כונס הנכסים ראה המערער לבקש את מחיקתו. בדיון בעל פה שהתקיים לאחר מכן נזנחה הטענה ועתה שב המערער לטענת חוסר היריבות. טענה זו אין בה ממש. ראשית, די בכך שטענת חוסר היריבות לא נטענה אלא לאחר חלוף שלש שנים מיום פתיחת התיק כדי לדחותה ; שנית, וזה העיקר, גם המערער אינו חולק על כך כי קיבל שכר טרחה מהקונים עבור פעולות משפטיות שבוצעו לבסוף על ידי כונס הנכסים. לפיכך בדין חוייב בתשלום שכר טרחתו של כונס הנכסים. ביהמ"ש גם חייב את הנתבעים בתשלום הוצאות משפט של 5,000 ש"ח והמערער טוען כי הסכום אינו עומד בשום יחס לזמן ולמאמץ שהוקדש לתיק התביעה. כן נטען כי סכום ההוצאות שנפסק מגיע לכדי %50 ויותר מהשכר שנפסק לכונס הנכסים. אין להתערב בסכום ההוצאות שאינו גדול מדי. יתירה מזו, אין ערכאת ערעור נוהגת להתערב בשאלת הוצאות משפט אלא במקרים חריגים ונדירים ובענייננו אין נסיבות מיוחדות המצדיקות סטייה מהכלל האמור.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד אברהם ע. מקליס למערער, עו"ד א. שטיינהרץ למשיבים 1,2,3. 18.4.89).

בש"פ 272/89 - אמנון דהרי נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (החזקת דולרים מזוייפים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר נעצר כשבאחזקתו כ-215,000 דולרים מזוייפים ומשהוגש נגדו כתב אישום בגין החזקת שטרי כסף מזוייפים הורה ביהמ"ש המחוזי על מעצרו עד תום ההליכים. ביהמ"ש הורה על המעצר לאחר שהשתכנע כי קיים חשש סביר כי העורר ימשיך בביצוע העבירות באשר לא נתגלה בית הדפוס. הסניגור טוען כי אין יסוד לחשש כי העורר יסכן את שלום הציבור, עברו לא מלמד על כך ועצם האחזקה בדולרים מזוייפים אינה מחייבת את המסקנה האמורה. לטענתו ציווה ביהמ"ש על המעצר לא בשל חשש מוצדק לפגיעה בשלום הציבור, אלא בשל חומרתה של העבירה בלבד. מכל מקום, כך סבור הסניגור, אפשר להסתפק בסנקציה פחות חריפה דהיינו שחרור העורר בתנאים מגבילים. הערר נתקבל.
העבירה היא אכן חמורה ויש משמעות לכך שטרם נתגלה בית הדפוס, וייתכן שאותו בית דפוס ממשיך לייצר דולרים מזוייפים, אולם אפשר למנוע מהעורר החזקה והפצה של דולרים כאלה, אם אמנם היתה לו גישה עיסקית אליהם, על ידי הגבלת תנועותיו. לפיכך הוחלט לשחרר את העורר בערובה ובתנאי שכל עוד לא יוחלט אחרת, יימצא העורר בדירת מגוריו בנתניה בכל שעות היממה ולא ייצא מדירתו אלא ברשות מפורשת שתינתן על ידי שופט ביהמ"ש, או כדי להתייצב לדיון בעניינו בביהמ"ש.

(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד מרוז לעורר, עו"ד שדמי למשיבה. 4.5.89).

רע"א 111/89 - שכון ופיתוח לישראל בע"מ נגד קרוטשי בנימין וסוזי

*פיצויים בגין עגמת נפש עקב הפרת חוזה (הבקשה נדחתה).

המשיבים רכשו דירה מאת המערערת ובמסגרת תביעת פיצויים כנגד המערערת פסק בימ"ש השלום פיצויים בגין עגמת נפש, בסכום העולה על הסכום שהמשיבים עצמם העריכו בתביעתם. המערערת ערערה לביהמ"ש המחוזי אך הוא אישר את פסק דין בימ"ש השלום. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. המערערת סבורה שהסוגייה שהעלתה יש בה עניין ציבורי והיא מחייבת הכרעה והנחייה של ביהמ"ש העליון. טענה זו אין לקבל.
אין חולק שעל פי הדין ועל פי ההלכה רשאי ביהמ"ש לפסוק, בין יתר מרכיבי הפיצוי בגין הפרת חוזה, גם פיצוי על נזק כללי המתבטא בעגמת נפש. שיעורו של סכום הפיצול נתון לשיקול דעתו של ביהמ"ש המשווה לנגד עיניו את כל נסיבות המקרה. אמנם המשיבים בתביעתם חילקו את שיעורי הנזק על פי מרכיבים שונים, ובעניין הנזק הכללי הסכום שתבעו היה צנוע ביותר, אולם משהוכחו העובדות בעליל לנגד עיני ביהמ"ש, והתברר שהנזק בגין עגמת הנפש רב יותר, ושהסכום הכולל שנפסק אינו חורג מסכום התביעה, הרי אין דופי בפסיקתו.

(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד אדם טל למבקשת, עו"ד בלפור קיוויתי למשיבים. 2.5.89).

בש"פ 262/89 - עטוה עבדלעזיז אבו עמרה נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (התפרצות) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם בהתפרצות לבית ספר לאחר ניסור סורגי החלון וגניבת מכשירי וידיאו, רדיו טייפ ותנורי חשמל. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. העורר ביקש לשחררו בערובה בהתחשב בגילו הצעיר, הוא כיום בן 20-19, חולשות מסויימות בחומר הראיות ואלטרנטיבות יעילות למעצר הפתוחות בפני ביהמ"ש. הערר נדחה. קיימות בידי התביעה ראיות לכאורה במידה סבירה לביסוס האישום ; על אף גילו הצעיר רשומות כנגד העורר הרשעות קודמות בשל פריצה וגניבה במספר לא מבוטל ; העורר נדון עוד בסוף 1987 למאסר בפועל ותלויים ועומדים נגדו שני מאסרים על תנאי ; העורר הסתתר מהמשטרה במשך מספר חודשים ונעדר אותה תקופה מביתו וממקום עבודתו, כאשר ידע שהמשטרה מחפשת אחריו בקשר לחקירה נשוא הערר.

(בפני: השופט בך. עו"ד ט. אלסאנע לעורר, עו"ד גב' א. כהנא למשיבה. 8.5.89).

בש"א 96/89 - דינה גולן נגד מאיר פסלר

*הארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור (בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור - הבקשה נדחתה).

המבקשת נפגעה בתאונת דרכים בהיותה קטינה ושנתיים לאחר מכן, בשנת 1975, הגיעה לבגרות. בשנת 1978 הגישה לבימ"ש השלום תביעה נגד המשיב לפיצויים בקשר לתאונת הדרכים וכחלוף כחמש שנים מאז הגשתה נמחקה התביעה מחמת חוסר מעש. כעבור 4 שנים, באוגוסט 1987, הגישה המבקשת תביעה שניה בקשר לאותה תאונה אך תביעה זו נדחתה על הסף על יסוד טענת התיישנות. על פסק דין זה הגישה המבקשת ערעור לביהמ"ש המחוזי וזה נדחה בפסק דין מיום 30.1.89. לפי תקנה 399 לתקנות סדר הדין האזרחי ניתן היה להגיש בקשת רשות ערעור תוך 30 יום, היינו עד יום 1.3.89. המבקשת פנתה בבקשת רשות ערעור באיחור של יומיים, ביום 3.3.89 אך בקשתה לא התקבלה באשר הוגשה באיחור ואז הגישה המבקשת, ביום 9.3.89, בקשה להארכת מועד. הבקשה נסמכת על שתי טענות מצטברות: מחלתה של באת כח המבקשת משך שלשה ימים במהלך התקופה להגשת בקשה לרשות ערעור; חשיבות העניין העולה מן הבקשה לרשות ערעור. הבקשה נדחתה.
באשר לנימוק הראשון - עניין לנו במועד הנקבע בחיקוק ולהארכתו יש צורך בטעם מיוחד. מחלתו של בעל דין או של עורך דין יכול ותהווה טעם מיוחד להארכת המועד אם המחלה מנעה אותו מלעסוק בענייניו. אין זה מתקבל על הדעת שכל אימת שבעל דין, או בא כוחו, נופל למשכב, יידחה המועד לעשיית הפעולה כדבר שבשיגרה, למשך תקופת המחלה. לרשות המבקשת ובאי כוחה עמדו 30 ימים להגשת הבקשה לביהמ"ש. לא ניתן כל הסבר מה מנע מב"כ המבקשת לנצל את מלוא פרק הזמן ולהגיש את הבקשה מבעוד מועד. בעל דין החייב לפעול בתוך פרק זמן נתון ומבכר לפעול ברגע האחרון, נוטל על עצמו סיכון ועליו לשאת בתוצאותיו. זאת ועוד, באת כח המבקשת אינה עובדת לבדה,
ובמחיצתה עו"ד נוסף וניתן היה להעזר בעו"ד זה. אשר לחשיבות העניין העומד על הפרק - לטענת ב"כ המבקשת עמדה לדיון בבימ"ש קמא שאלת פרשנותו של סעיף 15 לחוק ההתיישנות אשר לפיו אם הוגשה תובענה לביהמ"ש והתובענה "...נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה". בענייננו מדובר בתובענה הראשונה שנמחקה ולא נדחתה ועל כך קבע ביהמ"ש כי מרוץ ההתיישנות לא נפסק. פרשנות זו לגבי ההתיישנות מעוגנת בפסיקת ביהמ"ש העליון בנקודה זו ממש.

(בפני: הרשם צור. עו"ד שכטר למבקשת, עו"ד תירוש למשיב. 8.5.89).

ע.פ. 606/88 - הרצל דדון נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (שוד מזויין, נסיון לשוד ועוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

בגין שורה ארוכה של עבירות, ביניהן עבירות של שוד מזויין, נסיונות לשוד וגניבת משאיות ונהיגה ללא רשיון, שאליהן צורפו עבירות נוספות שהיו עדיין בשלב של חקירה ושבכולן הודה המערער, נדון המערער ל-4 שנים מאסר בפועל וכן הופעלו נגדו שני מאסרים על תנאי החופפים ביניהם ומצטברים למאסר שהוטל בתיק זה. על המערער לרצות בסה"כ מאסר בפועל של חמש שנים ושמונה חודשים. הערעור על חומרת העונש נדחה. שיקולי ביהמ"ש המחוזי תואמים את מדיניות הענישה המקובלת לגבי מקרים דומים. ביהמ"ש הביא בגדר שיקוליו את העובדה שהמערער הודה בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום ואף חשף עבירות אחרות שהיו בשלב חקירה, שאלמלא כך היה מטיל עליו עונש חמור יותר. מספר העבירות גדול במיוחד וביצוען על ידי המערער גרם להרס כלכלי להרבה משפחות. נוכח נתונים אלה, אין לתת לנסיבותיו האישיות של המערער עדיפות על האינטרס הציבורי שמחייב עונש מתאים.

(בפני השופטים: חלימה, גולדברג, מלץ. עו"ד א. כאהן למערער, עו"ד גב' מ. חשין למשיבה. 2.5.89).

בג"צ 702/88 - מוחמד מצנאח ח'ליל עאשור נגד הנהלת בית סוהר מרכזי ביו"ש

*ריצוי עונש מאסר עולם בכלא בשטחים כשהעונש נגזר בישראל לתושב של השטחים (העתירה נדחתה).

העותר נדון למאסר עולם בבימ"ש בישראל והועבר לריצוי עונשו לבית סוהר ביו"ש. טענתו היא כי זכותו היא שירצה את עונשו בבית סוהר בישראל. מאידך טוענת המדינה כי על פי תקנה 6א' לתוספת מן החוק לתיקון ולהארכת תוקפן של תקנות שעה חירום (יהודה, שומרון וחבל עזה...), ניתן לבצע באיזור יהודה ושומרון עונש מאסר, שהוטל בביהמ"ש בישראל על תושב של האיזור האמור. פרקליטו של העותר טען כי תקנה 6א' הנ"ל אינה חלה על העותר כי יש לראותו כתושב ישראל. הוא אמנם אינו חולק על כך כי העותר נושא תעודת זהות של יהודה ושומרון ורשום במרשם האוכלוסין של האיזור האמור, אך לדבריו מתגורר העותר כבר שנים רבות בירושלים ויש לבחון את שאלת התושבות על פי אמת מידה עובדתית ולא פורמלית. לדעתו יש להתייחס לקביעת מקום המושב ולמקום בו נמצא מרכז חייו של האדם ואמת מידה זו מכלילה את העותר, לטענת פרקליטו, בין תושבי ישראל. העתירה נדחתה.
האבחנות שננקטו על ידי המדינה לעניין המאסר באיזור יו"ש בדין יסודן. לצרכי תקנה 6א' הנ"ל יש לאמץ אמת מידה פורמלית ומי שרשום במרשם האוכלוסין של האיזור ונושא תעודת זהות של האיזור, יש לראותו גם כתושב האיזור. מסקנה זו נשענת על הגיונם של דברים, שהרי אין להעלות על הדעת שבכל מקרה בו יבקשו להפעיל את התקנה 6א' לגבי אסיר מסויים, יהיה צורך לקיים דיון משפטי לצורך קביעת העובדה איפה היה מרכז חייו עובר למעשה.