תקציר סביר כרך ל"ג חוברת 9

עש"מ 3/88 - ארמנדט אזוט נגד מדינת ישראל

*רמת ההוכחה הנדרשת להרשעה בעבירות משמעתיות, הרשעה בעבירות שונות ומידת העונש(הערעור נתקבל בחלקו).

א. המערער שימש במשך שנים בתפקיד מודד מחוזי ומנהל משרד אגף המדידות בבאר שבע. ביום 13.8.85 הוגש נגדו כתב אישום לביה"ד למשמעת של עובדי המדינה כאשר הרקע לכתב האישום תלונות מתלונות שונות שהועלו כנגדו על ידי חלק מעובדי המשרד שהיו נתונים למרותו. המערער תבע מעובדיו את שקיים הוא עצמו במילוי תפקידו בעבודה - חריצות רבה, אם לא חריצות יתר. אם לא היה מפעיל, במסגרת סמכותו, יד קשה כנגד ציבור עובדיו, ניתן להסיק כי כתב האישום לא היה בא לעולם. כתב האישום כלל שבעה אישומים אך ביה"ד זיכה את המערער משלשה אישומים והרשיעו בארבעה אישומים אם כי לא בכל העובדות שבארבעת האישומים. אישום מס' 1 נוגע לתלונותיהן של שלש עובדות, שהיו כפופות למרותו של המערער, כי הטריד אותן בהזדמנויות שונות הטרדה מינית ובית הדין הגיע למסקנה כי תלונות אלה הוכחו במלואן. אישום מס' 2 עניינו סדרת מעשים שיוחסו למערער בקשר להשכרת דירתו הפרטית למכון קוסמטיקה לאשרלפי הטענה מסר את הטלפון של המשרד שאליו יתקשרו וביקש מעובדות המשרד לקבל עבורוטלפונים. ביה"ד הגיע למסקנה כי שלשה מתוך ארבעת מרכיבי האישום לא הוכחו ולפיכך זוכה המערער מאשמות שיוחסו לו בהקשר לכך, אך באחד ממרכיבי האישום סבר ביה"ד כי העובדות הוכחו ועל כן הרשיע את המערער בהפרת הוראות התקשי"ר. באישום מס' 4 ייחסה המדינה למערער החזקת איטליז בבאר שבע והפעלתו בפועל בשעות העבודה של המשרד. ביה"ד הגיע למסקנה כי המערער היה מעורב בניהול עסקי בשר באותו איטליז, כולל מכירת בשר וקבלת תמורה בעבורו, והרשיעו בהפרת סעיפים בתקשי"ר וביצוע עבירתמשמעת, אך לא בביצוע מעשה שעניינו התנהגות שאינה הוגנת במילוי תפקידו. אישום מס' 7 עניינו תלונה שלפיה עשה המערער שימוש בכלי רכב של המדינה בשעות העבודה לצורך העברת חמרי בניה אל בית שבנה לעצמו, וביה"ד הגיע למסקנה כי העובדות שפורטו באישום לא הוכחו במידה מספקת. יחד עם זאת מצא בית הדין כי יש ראיות להרשעתו של המערער בגין עבודות שביצע בבניית ביתו הפרטי במהלך שעות העבודה המקובלות.
ב. ביה"ד התקשה מאד בגזירת הדין. מחד גיסא שיווה לנגד עיניו את המערער בהיבטים החיוביים שבו כעובד מסור ונאמן, כאיש יעיל וכמי שתרם רבות לקידום ענייני משרדו, ומאידך לא יכול היה להתעלם מן היחסים המעורערים במשרד. ביה"ד נתןדעתו לטיבם של המעשים שיוחסו למערער, לא הקל ראש בחומרת התנהגותו של המערער כלפי העובדות בהטרידו אותן, ועם זאת לא התעלם מכך כי חלק מהאשמות לא הוכחו ואחרות חומרתן התגמדה עם שמיעת הראיות. בסופו של דבר הגיע ביה"ד למסקנה כי בנסיבות המקרה, מתוך ראיית צרכי השירות, ראוי להטיל על המערער עונש של פיטורין,מבלי שייפגעו התנאים וזכויות הפרישה של הנאשם עקב הפסקת עבודתו בשירות המדינה. הערעור על חלק מן ההרשעות נתקבל וכן הערעור על מידת העונש.
ג. הסניגור טוען כי נקודת המוצא של ביה"ד לעניין רמת ההוכחה הנדרשת מצד התביעה מוטעית מיסודה. בית הדין הינחה את עצמו לאמור, כי רמת ההוכחה הנדרשת בדיון משמעתי בפני ביה"ד היא כרמת ההוכחה הנדרשת על פי דיני הראיות המקובלים במשפט אזרחי רגיל, היינו אין צורך לשם הרשעה ברמת הוכחה שמעבר לספק סביר, ודי נכך שהתביעה הצליחה להוכיח את גירסתה על פי מאזן ההסתברויות. לטענת הסניגור מתערער פסק הדין מיסודו, שהרי משהינחה את עצמו ביה"ד שלא כהלכה בעניין זה, כי אז אין לדעת עוד באיזה אישום, אם בכלל, רמת ההוכחות היתה מספקת לצורך ההרשעה. באשר לסוגייה זו בדבר רמת ההוכחה הנדרשת, הרי בעיקרו של דבר צודק הסניגור בביקורתו. עניין לנו ביסודו של דבר בסוגייה הכללית של כבילות טריבונלים
מינהליים למיניהם לדיני הראיות הפורמליים החלים על בתי משפט רגילים. אם כי טריבונל מינהלי חופשי לנהוג לפי מיטב שיפוטו ולסטות מדיני הראיות, כשהחוק עובר בשתיקה בשאלה זו, הרי עליו לשמור על עקרונות הצדק הטבעי.
ד. אם כי אין מקום לדרוש את רמת ההוכחה הנוהגת במשפט פלילי רגיל, מעל לכל ספק סביר, שאלה היא אם רשאי בית הדין להסתפק ברמת הוכחה אזרחית על פי "מאזן ההסתברויות" בלבד. רמת הוכחה "דלה" מסוג זה משמעה שדי בכך לצורך הרשעה, שגירסת התביעה מתיישבת עם מידת הסבירות, יותר מגירסת הצד שכנגד. באשר לכך כבר נפסק, אםכי באשר לביה"ד למשמעת של לשכת עורכי הדין, כי "אין לדרוש בהליכים אלה, שהקובל יוכיח את האישום למעלה מספק סביר... יחד עם זאת... כאשר מייחסים... בדיון משמעתי מעשה שיש בו משום מרמה או קלון, אין להסתפק בכך שלפי מאזן הראיות הכף נוטה לחובת הנאשם, ואין לבסס הרשעה על ראיות שהיו מספיקות במשפט אזרחי". אין ספק כי בענייננו, האישום בהטרדות מיניות יש בו כדי להדביק אות קלון במערער. בהתחשב בפסיקה ברור כי מבחינת מדיניות ראוייה, שחרורו של ביה"ד למשמעת מכבלי דיני הראיות, אינו יכול להביא לידי הרשעה על בסיס ראייתי רופף - הרשעה שעלולה לסתום את הגולל על הקריירה של עובד מדינה ועל אפשרויות העסקתו בעתיד. העולה מן האמור שאין למצוא יסוד של ממש לקביעתו של ביה"ד כי יש להחליט על פי מאזן הראיות, כדין המשפט האזרחי. יתר על כן, גם אם תאמר שמידת ההוכחה הראוייה היא המידה הנהוגה בדיון אזרחי, כדברי ביה"ד, עדיין נוהג ביהמ"ש ל"ווסת" את המידה הנדרשת גם במסגרת דיון אזרחי נתון, על פי חומרת העניין. גם במשפט האזרחי כמות הראיות שיהא בה כדי לספק את המידה הדרושה משתנה על פי מהות הנושא הכל לפי רצינות העניין השנוי במחלוקת. בענייננו, אין ספק כי היה זה מן הצורך כי תונח בפני בית הדין תשתית ראייתית העולה על הנדרש בהליך אזרחי, הגם שאיננה מגעת לכדיראייה שמעבר לספק סביר.
ה. ברם, גם אם טעה בית הדין בהנחייה שהציב בפניו בעניין רמת ההוכחה הנדרשת, הרי מתוך החומר ומפסק הדין עולה כי בפועל, להוציא מקרה אחד, לא שקל בית הדין אתהעובדות על פי הנחייה מוטעית זו, אלא הקפיד לקבוע ממצאיו על פי רמת הוכחה גבוההובטוחה מזו הנדרשת בהליך אזרחי. היוצא מן הכלל הוא תלונתה של המתלוננת לאה טל שהתלוננה נגד המערער כי הטריד אותה הטרדה מינית. אם באשר לתלונותיהן של שתי העדות האחרות היה חיזוק לגירסתן ועדותן היתה נקייה מפירכות וסתירות, הרי כשמדובר בלאה טל, אכן אין רמת ההוכחה עולה על מאזן הסתברויות גרידא ובכך לא סגי. וודאי שזו צריכה להיות המסקנה כשנותנים את הדעת לכך שלאה טל, בין היתר, היתה מעורבת בהטלת דופי חסר שחר במערער בפני שלטונות המס. לפיכך יש לזכותו מהאישום באשר לעדה זו.
ו. טענה אחרת העלה הסניגור כי נתקבלו ראיות שלא בידיעת הסניגוריה ובאיחור. בשלב כלשהו לאחר שנשמעו הראיות, קיבל בית הדין, בלי ידיעת הסניגוריה, סידרת מסמכים. בית הדין קובע בפסק הדין כי נמצאים לפניו מסמכים שבעת הדיון לא נתקבלו ולא סומנו. אכן, יש יסוד לכך שבית הדין נתן דעתו למסמכים שלא הוגשו בצורה מסודרת במהלך הדיון, וגם הסניגוריה הגישה מסמכים מטעמה שלא סומנו. לא ברור גם שהסניגוריה התנגדה להגשה חריגה זו של מסמכים. עיקרו של דבר, השפעת מסמכים אלה לצורך הכרעת הדין היתה שולית. בית הדין משוחרר מן הסייגים הקבועים בדיני הראיותהמקובלים ובלבד שתימנע פגיעה בכללי הצדק הטבעי. במקרה דנן החריגה לא היתה קיצונית ולא נפגעו בדרך כלשהי עקרונות הצדק הטבעי וזכויותיו של המערער.ז. אשר לאישום מס' 2 - נטען נגד המערער, שלאחר שהשכיר את דירתו הפרטית למכון לקוסמטיקה פירסם במקומונים היוצאים לאור בבאר שבע את מספר הטלפון של משרד
המדידות בבאר שבע כטלפון למסירת הודעות עבור המכון לקוסמטיקה וכן נטען שביקש אתעובדות משרד המדידות הכפופות לו, לקבל הודעות המגיעות עבור המכון ולהעבירן לו. כל סיפור המעשה הוא שלמות אחת. משקבע בית הדין שהמערער לא היה שותף למעשה הפרסום במקומונים ולא נתן הוראות לעובדות המשרד, לא היה יסוד מספיק להרשיעו בכלל על פי עובדות של האישום מס' 2 ומן הדין לזכותו מההאשמות שבאישום זה מכל וכל. מאידך היה יסוד להרשעה באישומים הנותרים.
ח. לעניין העונש - טוען הסניגור כי אין לבית הדין סמכות לפטר עובד אך ורק בגלל צרכי השירות, וזאת לאחר שביה"ד קבע, כפי שסובר הסניגור, שאין מקום לפיטוריו של המערער בגין עבירות המשמעת גרידא. משפטית, אין הסניגור צודק בטענתוכי אין סמכות לבית הדין לפסוק פיטורין בנסיבות אלה. בית הדין רשאי לנקוט את אמצעי המשמעת של פיטורין לא רק בהתחשב עם מידת אשמתו של העובד העומד בפניו, אלאגם בהתחשב עם צרכי השירות. השאלה היא אם מוצדק היה בנסיבות המקרה לעשות כן והתשובה לכך היא שלילית. וודאי שהמערער היה ראוי לעונש על שניצל את מעמדו לרעה ועל שנהג שלא כראוי בעובדות שהיו נתונות למרותו, אולם על פי מה שקבע בית הדין עצמו החומרה לא היתה כה רבה שתחייב את הפיטורין. אמנם צרכי השירות אינם מאפשריםהמשך תיפקודו של המערער כמנהל אגף המדידות בבאר שבע, אך המערער יכול להמשיך ולעבוד כמודד מחוזי במחוז אחר. לפיכך הוחלט לבטל את עונש הפיטורין ולהורות כי המערער יועבר מתפקידו בבאר שבע למחוז אחר תוך הפחתת דרגה אחת מדרגתו.

(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד בן טובים למערער, עו"ד גב' א. ברזילי למשיבה. 30.5.89).

ע.א. 833/88 - פלונית נגד היועץ המשפטי לממשלה

*אימוץ(הערעור נדחה).

א. ביהמ"ש המחוזי נענה לבקשת היועץ המשפטי והכריז על בתה הקטינה של המערערת כבת אימוץ. הכרעת בית המשפט נתבססה על הקביעה כי במערערת נתקיימו יסודותיו ותנאיו של סעיף 13 לחוק אימוץ ילדים הקובע כי "...רשאי בית המשפט... להכריז על ילד כבר אימוץ, אם נוכח כי נתקיים אחד מאלה...(7) ההורה אינו מסוגל לדאוג לילדוכראוי בשל התנהגותו או מצבו, ואין סיכוי שהתנהגותו או מצבו ישתנו בעתיד הנראה לעין...". המערערת, שהיא כיום בת 21, ילדה את בתה שלא בגדר נישואים, בהיותה כבת15 וחצי. זהותו של אבי הקטינה לא נתבררה מעולם לאשורה. המערערת עצמה נולדה לאשהפנויה ואביה נפטר בעודנה פעוטה. בגיל 11 נודעו לה באקראי העובדות לאמיתן ומאז החלה לברוח מבית אמה, התרועעה עם גברים, לפחות חלקם עבריינים. היא הופנתה מפעם לפעם למוסדות שונים אך היא נמלטה מהם. לאחר שנולדה הקטינה היתה היא, במשך שלש שנות חייה, ברשות המערערת, ולעיתים נעזרה המערערת באמה לצורך הטיפול בקטינה. לאפעם יצאה המערערת לבילויים והניחה את בתה לבדה, בלא השגחה ובלא טיפול. את חיי המערערת איפיינו פריקת עול ודבקות באורח חיים עברייני והיו לה גם נסיונות התאבדות. באחד הימים, ביוני 1986, הובאה הקטינה לבית חולים ע"י המערערת שהתלוננה על מחלת חום ממנה סובלת הקטינה, אך בבדיקה אובחנו בגופה של הקטינה שברים בעצמות וכן סימנים לשטפי דם תת עוריים. האבחנה היתה שהקטינה הוכתה. ביוזמת פקידת סעד, מכח סמכותה לפי חוק הנוער (טיפול והשגחה), הועברה הקטינה לפנימיה בה שהתה כ-15 חודשים ובמהלך כל התקופה בדקו שירותי הרווחה את מסוגלותה של המערערת לגדל את הקטינה. המסקנה היתה כי אינה מסוגלת לגדלה ולטפל בה בצורה נאותה. על רקע נתונים אלה נתגבשה המלצת המומחים למסור את הקטינה לאימוץ. או הוחל בנקיטת הליכים להכרזת הקטינה כבת אימוץ, והיא נמסרה לטיפולה של משפחה
אומנת שהיא המועמדת לאמצה. ביהמ"ש המחוזי בדק אם המערערת מסוגלת לטפל בילדתה ולדאוג לצרכיה מחד גיסא ואת צרכי הקטינה על פי שיקולי טובתה מאידך גיסא. ביהמ"שקבע כי בתקופה בה נמצאה הקטינה במשמורתה הזניחה אותה המערערת וגילתה אוזלת יד והיעדר מסוגלות בתחום הטיפול בקטינה ובתחום השמירה על שלומה עד כדי העמדתה בחזקת סיכונים ממשיים, וכי בהתחשב בגילה של הקטינה טובתה מחייבת שלא לדחות עוד את ההחלטה בדבר אימוצה, לצרכי עריכת ניסויים נוספים. הערעור נדחה.
ב. ביסוד הכרעתו של בית המשפט ניצבו ציוני דרך רבים, מהם קודמים ומהם מאוחרים לפרשת גילוי החבלות, ואין לומר כי פרשה זו היא שהביאה את ביהמ"ש למסקנתו. הכלל הוא ששאלת מסוגלותו של הורה לדאוג כראוי לילדו, עשוייה להבחן גם על פי מצבו והתנהגותו של ההורה בעבר, בהיותם בעלי משקל בהערכת סגולותיו בהווה ובבניית התחזית לעתיד לבוא. אם נוכח בית המשפט כי חל שינוי בנסיבות שגרמו להיעדר מסוגלות בעבר והונח בסיס לתיפקוד נאות בעתיד, יימנע בית המשפט ממסירת הילד לאימוץ. השופט היה ער להלכה זו ופסיקתו לא נתבססה על כישלונה של המערערת לתפקד כראוי כאם בעבר, אלא על בחינה מקיפה של כלל הראיות תוך התייחסות נפרדת לכל אחד מפרקי הזמן הרלבנטיים - ההווה והעתיד הנראה לעין.
ג. טוען ב"כ המערערת כי אל לו לבית המשפט לחרוץ את גורל הערעור בטרם יתן למערערת הזדמנות נוספת לעמוד במבחן, שכן מאז הדיון בביהמ"ש המחוזי עברו חלפו כמה שנים, והמערערת שהיא כיום בת 21 שוב איננה אותה נערה שאישיותה נבחנה ע"י המומחים. בקשה זו יש לדחות. אין ממש בציפיית ב"כ המערערת שחוות דעת של מומחה נוסף תציג מסקנות מיידיות אחרות. כמו כן, גורלה של הקטינה ושקילת טובתה אינם סובלים את דחיית ההכרעה לפרק זמן נוסף. להיותה של המערערת בת 21 אין כל משמעות, ולא רק מפני שמאז מתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי חלפו פחות מששה חודשים, אלא בהסתמך על עדויות המומחים הרי מיגבלותיה של המערערת אינם נעוצים בהיעדר בשלות אלא נמצאו במערערת סימנים של פיגור רגשי בן כ-5 שנים ויותר ולנוכח מחדלה של המערערת להיזקק לטיפול במשך הזמן, הרי השנים שחלפו החמירו את המצב.
ד. משקבע ביהמ"ש כי המערערת אינה מסוגלת להיות אם לילדתה ואף לא תהיה מסוגלת לכך בעתיד הנראה לעין, הגיע למסקנה כי בנסיבות העניין ראוי לו לעשות שימוש בשיקול הדעת ולהכריז על הקטינה כבת אימוץ, וזאת על פי המבחנים הקבועים בחוק האימוץ שבמרכזם עומדת שקילת טובתה של הקטינה. טובתה של הקטינה מחייבת כי השלמת מהלכי האימוץ לא תעוכב ולא תידחה, באשר כל עיכוב או השהייה עלולים לפגוע בקטינה. מתסקיר שהוגש לביהמ"ש העליון עולה כי בזכות טיפול מסור והשקעה אדירה שלכח נפשי שהשקיעו ההורים המבקשים לאמץ את הקטינה חל שינוי מרשים לטובה הן במצב בריאותה ובחוסנה הפיסי של הקטינה והן בתחום התפתחותה השכלית. עיכוב השלמת הליכי האימוץ צופן בחובו סיכונים. גם למערערת לא תצמח טובה ממתן החלטה שתפיח בה ציפיות חדשות, שסיכוייהן להתממש רחוקים ודלים.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, ד. לוין, מצא. החלטה - השופט מצא. עו"ד שורר למערער, עו"ד גב' א. זיסקינד למשיב. 15.5.89).

ע.א. 31/87 - שמואל חרמש נגד אשר ברעם ואח'

*מועד כניסתה לתוקף של התפטרות חבר בגוף נבחר של אגודה שיתופית(הערעור נדחה ברוב דעות המשנה לנשיא אלון והשופט חלימה נגד דעתו החולקת של השופט בך).

א. ביום 16.4.85 לפנות ערב נתכנסו בביתו של המשיב השני, שלמה עמר, שכיהן כיו"ר מזכירות של אגד, מספר חברים של אגד, וביניהם המשיב אשר כיהן אותה שעה כחבר בוועדת הפיקוח של אגד. לאחר דין ודברים נמסרו לעמר 5 מכתבים של חברי אגד,
בהם הם מתפטרים איש איש מתפקידיו בגופים הנבחרים של אגד. בין מכתבי ההתפטרות היה גם מכתב התפטרות של ברעם מתפקידו כחבר בוועדת הפיקוח. למחרת היום זומנו חברי ועדת הבחירות של אגד וביניהם יו"ר הוועדה, מר מירנדה, כדי לטפל במכתב ההתפטרות של ברעם בלבד. בו ביום שלח יו"ר הוועדה מכתב אל ברעם בו הוא מאשר את התפטרותו ובאותו מכתב נאמר גם כי המערער יכהן כחבר וועדת הפיקוח במקומו של המשיב. הודעות כאמור קיבלו בו ביום גם עמר והמערער וזה האחרון נכנס לתפקידו כחבר ועדת הפיקוח בו ביום. ביום 19.4.85, בטרם חלפו שלשה ימים ממסירת מכתב ההתפטרות של ברעם, מסר ברעם למירנדה מכתב ובו הוא מודיע לו כי הוא חוזר בו מהתפטרותו וחוזר לתפקידו הקודם כחבר וועדת הפיקוח. ביום 21.4.85 הודיע ברעם על כך גם לחרמש אך הלה לא אבה לוותר על חברותו בוועדת הפיקוח. ברעם פנה לביהמ"ש המחוזי וביקש להצהיר כי הוא ממשיך לכהן כדין כחבר בוועדת הפיקוח של אגד וכי משרתו לא נתפנתה בעת כניסתו של חרמש לתפקיד תחתיו. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה ופסק כי מקומו של ברעם בוועדת הפיקוח של אגד לא התפנה, וכי חרמש לא נכנס כדין כחבר בוועדה האמורה. הערעור על כך נדחה ברוב דעות השופטים המשנה לנשיא אלון וחלימה, בפסק דין מפי המשנה לנשיא, כנגד דעתו החולקת של השופט בך.
ב. המשנה לנשיא אלון (דעת הרוב): לאגד, כאגודה שיתופית, תקנות אגודה שאושרו על ידי רשם האגודות השיתופיות. בתקנות אלה מדובר כיצד מתמלא מקום באחד מהגופים השונים של האגודה, כגון אסיפת המורשים, ההנהלה, המזכירות וכו', כאשר מתפנה באותו גוף מקום מבין החברים הנבחרים. התפנות מקום יכול ותהא בעקבות התפטרותו של חבר מכהונתו, אך השאלה היא מאימתי נכנסת היא לתקפה. התייחסות לשאלה זו מצוייה בתקנות האגודות השיתופיות (רשויות האגודה) אשר הותקנו מכוחה של פקודת האגודות השיתופיות, וכוחן יפה לגבי אגד, בהיותה אגודה שיתופית הפועלת במסגרת הפקודה והתקנות הנ"ל. בסעיף 24א' לתקנות נאמר "ביקש חבר הוועד להתפטר מחברותו בוועד יודיע על כך בכתב... והתפטרותו תיכנס לתוקף 4 ימים- מיום מתן הודעה כאמור". בסעיף 21 לתקנות נאמר "על התפטרות חבר המועצה או בא כח באסיפת המורשים, לפי העניין, יחולו הוראות תקנה 24א", היינו התקנה לעניין התפטרותו של חבר הוועד שנכנסת לתקפה כעבור 4 ימים. טוען ב"כ המערער כי ההוראה האמורה בסעיף 24א' יפה היא רק לעניין התפטרות מהוועד ולא מכל גוף אחר באגודה השיתופית, אלא אם כן יש על כך הוראה מפורשת בתקנות. הוראה כזו מצוייה כאמור לעניין מועצת האגודה ואסיפת המורשים ואין הוראה כזו לעניין ועדת הפיקוח. טענה זו בדין נדחתה. תקנות האגודות השיתופיות דנות במספר גופים המצויים באגודה שיתופית ולעניין גופים אלה נקבע כי ההתפטרות נכנסת לתקפה כעבור ארבעה ימים. הרשות בידי אגודה שיתופית לקיים גופים נוספים על אלה המנויים בתקנות האמורות וגופים נוספים כאלה קיימים באגד. הדעת נותנת שהוראות תקנות האגודות השיתופיות חלות לעניין תקנות אגד על כל גופיה של אגודה שיתופית זו, כולל וועדת הפיקוח, ובכל הגופים המקום יתפנה רק משעברו ארבעה ימים מעת הודעת ההתפטרות.
ג. למסקנה זו ניתן להגיע מתוך כמה וכמה טעמים. אין הגיון להבחין לעניין מתן שהות של ארבעה ימים עד לכניסה לתוקף של התפטרות, בין התפטרות מגוף זה או מגוף אחר של האגודה, ועל דרך ההיקש באים למסקנה שדין זה חל לעניין התפטרות חבר מכל גוף שהוא של האגודה. כשם שדרך בחירתם של החברים לגופים אלה שווה היא, כך גם דרך פרישתם, במקרה שהם מתפטרים מחברותם בגוף, שווה היא. וודאי כי ייתכן לקבוע מועדים שונים לגבי גופים שונים בתוך האגודה, אך משלא נקבעו מועדים שונים ומשלא נמצא כל טעם להבחנה בדבר מועד החרטה בין התפנות מקום מגוף אחד לשני, חזקה שהמחוקק שביקש להשוות ביניהם.

ד. השופט בך (דעת מיעוט) : הכלל הבסיסי הוא שכאשר הגיש אדם הודעת התפטרות ממשרה או מתפקיד, אזי נכנסת ההתפטרות לתקפה באופן מיידי. בהיעדר קביעה מפורשת בדבר הסדר שונה ומיוחד, שהינו חריג לכלל, חשוב, מטעמי מדיניות כבדי משקל, שהכלל יישמר בקפדנות. אחרת יגרום הדבר לאי וודאות ולאנדרלמוסיה. האחראים על העובד או על בעל המשרה שהתפטר חייבים לדעת אם הם רשאים למנות לאותו תפקיד או לאותה משרה אדם אחר, או אם עליהם להמתין עד תום תקופת "החרטה האפשרית". חשוב, ולעיתים חיוני, שיוכלו לראות את המתפטר בתור מי שפסק, באופן מיידי, מלכהן בתפקידו. כלל זה יפה, בחינת קל וחומר, כאשר כבר התמנה לתפקיד אדם אחר, והוא יפה שבעתיים, כאשר אותו אדם החל במילוי התפקיד בידיעתו ובהסכמתו המלאות של בעל התפקיד הקודם וזכה לברכתו של הלה, כפי שאירע בענייננו, באותה תקופת מעבר שבין התפטרות המשיב ומינוי המערער ועד לחרטתו של המשיב.
ה. השאלה היא רק אם הוכח קיומו של הסדר חריג כזה ביחס לתפקיד נושא ערעור זה והתשובה היא שלילית. לא בתקנות האגודות השיתופיות ולא בתקנות אגד נקבעה תקופה כלשהי לחזרה מהתפטרות מחברות בוועדת הפיקוח. אין לעשות היקש מתקנה 24א' הדן בהתפטרותו של חבר ועד האגודה. זאת בהתחשב גם בעובדה שתקנה 21 לתקנות הנ"ל מחילה את ההסדר של ארבעת "ימי החסד" שבתקנה 24א' גם על התפטרות חבר המועצה ועל התפטרות ב"כ באסיפת המורשים. העובדה שמחוקק המשנה מצא לנכון לקבוע הסדר מיוחד לגבי הוועד, שהוא הגוף המרכזי באגודה, ואימץ הסדר זה לגבי חברים בשני גופים נוספים, היא הנותנת שהכלל הרגיל הוא שצריך לחול על גופים אחרים. אילו רצה מחוקק המשנה להחיל את ההסדר המיוחד על כל הגופים של האגודות יכול היה לקבוע שההסדר שבתקנה 24א' יחול על כל גופי האגודה או לפחות על גופי האגודה הנבחרים.
ו. ביהמ"ש המחוזי קובע גם כי ניתן היה להגיע לתוצאה זהה אף אילו היה מקבל את הטענה כי המשיב לא היה זכאי לחזור בו מהתפטרותו על פי התקנות. לשיטתו, התקנות של גוף מאוגד דינן כדין הסכם בין החברים באותו גוף וחוזה יש לקיים בדרך מקובלת ובתום לב. לדעת ביהמ"ש נהג המערער שלא בתום לב בכך שנכנס באופן מיידי לעבודה בוועדת הפיקוח ובכך שעמד על זכותו להמשיך בחברותו בוועדה האמורה. גם נימוק זה אין לקבל. המערער היה בעל מספר קולות הבוחרים הרב ביותר לאחר המשיב ועל פי נוהל בחירת המועמדים הקבוע בתקנות אגד היתה זו זכותו, ואולי אף חובתו כלפי בוחריו, להכנס לתפקיד. קל וחומר משנוכח כי חבר וועדת הפיקוח היוצא אכן מעוניין בחילופין, דבר שבא לידי ביטוי חד משמעי בברכות שהרעיף המשיב על המערער לאחר שהלה נכנס לתפקידו.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, בך, חלימה. עו"ד מיבי מוזר למערער, עו"ד אריאל נחום לברעם, עו"ד אורי ברימר לעמר ולאגד. 17.5.89).

ע.א. 741/86 - פקיד שומה תל אביב נגד דפי זהב הוצאה לאור בע"מ

*מפעל תעשייתי" לצורך פטור ממס מעסיקים(הערעור נתקבל ברוב רעות השופטים ד. לוין ומלץ כנגד דעתו החולקת של השופט גולדברג) .
א. המשיבה מפיקה ומפיצה מדריכי טלפון שבהם שמות המנויים ופרסומות לבתי עסק. היא רוכשת את רשימת מנויי הטלפון מחברת בזק ומארגנת את הסיווגים המילוניים, המקצועיים והאיזוריים של המידע. המשיבה יוצרת קשר עם מנויים המעוניינים לפרסם במדריך מודעות בתשלום, היא מעסיקה צוותי גרפיקה ואיור כדי לעצב את המודעות ולערוך עריכה מילולית וצורנית את עמודי המדריך. מהעימוד הסופי מייצרת המשיבה את הגלופות המשמשות להדפסת העמודים בדפוס אופסט, ואחרי שהמשיבה מוסרת את הגלופות לבית דפוס חיצוני לצורך הדפסה וכריכה, היא מפיצה את מדריכי הטלפון במרכזי
החלוקה. השאלה שהתעוררה היא אם עיקר הפעילות של המשיבה היא פעילות ייצורית שאז זכאית היא לפטור ממס מעסיקים. וועדת הערר לפי חוק עידוד התעשייה קבעה כי החברה אינה חברה יצרנית ועל כן הפטור אינו חל עליה, אך ערעורה של החברה לבית המשפט המחוזי נתקבל ונקבע כי עיקר פעילותה היא ייצורית ומצדיקה מתן פטור. הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים ד. לוין ומלץ כנגד דעתו החולקת של השופט גולדברג.
ב. השופט מלץ (דעת הרוב) : וועדת הערר הפעילה את המבחן המנחה שנקבע על ידה, לפיו פעילות ייצורית היא עשיית "יש מוחשי מחומר גלם מוחשי אחר" ומצאה כי מבחן זה אינו מתקיים בפעילותה של החברה המשיבה. ביהמ"ש המחוזי הפך את ההחלטה בקבעו כי "כל עשיה בחומר בתהליך הייצור של המוצר, המעלה את ערכו וטיבו של החומר היא פעילות ייצורית... תהליך הייצור של ספר מורכב... משלשה שלבים ועבודת הגליפה המבוצעת על ידי המערערת היא החשובה ביותר...". בהסתמכו על ההלכה שנפסקה בעניין מסדה (בג"צ 441/86 פד"י מ'(4) 788) ולאחר ומצא כי המשיבה מבצעת שלב עיקרי בפעולת הדפוס, דהיינו ייצור הגלופה, קבע כי היא נחשבת חברה תעשייתית, למרות שהשלבים האחרים של הדפסה וכריכה אינם מבוצעים על ידה. טעה השופט במסקנתו. אילו תחום עיסוקה היחיד או המרכזי של החברה היה בייצור גלופות, ראוי היה לאמץ את פסיקתו של ביהמ"ש המחוזי שהתבסס על הלכת מסדה. אולם המשיבה אינה חברה לייצור גלופות והפעילות הכלכלית המתנהלת בה אינה פעילות שייעודה הוא ייצור הגלופה, כי אם מזיגה של מספר פעילויות אשר סיווגן הוא בחלקו ייצורי ובחלקו בלתי ייצורי. השאלה העולה בערעור זה איננה שאלת מיון סוג מסויים של פעילות כייצורית או בלתי ייצורית, אלא הצורך לבחון מאיזו פעילות נובעת הכנסתה העיקרית של החברה.
ג. חוק עידוד התעשייה בו מצוייה ההגדרה של "מפעל תעשייתי" קובע כי רק אם עיקר פעילותו של המפעל היא ייצורית הוא ייחשב כמפעל תעשייתי המזכה את החברה בפטור. במונח "עיקר פעילותו" התכוון המחוקק לחלק הארי, שהוא כ-75 אחוז מן הערך המוסף של המפעל. זאת למדים מן התהליך החקיקתי שעבר על ההגדרה של "מפעל תעשייתי" שהיתה מצוייה בחוק העדוד. בטרם התיקון משנת תשל"ח ההגדרה אימצה במפורש את המבחן לפיו רק אם לפחות 75 אחוזים משכר העבודה המשולם על ידי המפעל הוא עבור פעילות ייצורית, ייחשב המפעל לתעשייתי. המבחן היה כרוך בקשיי יישום ולפיכך נקבע לאחר מכן מבחן גמיש יותר של "עיקר הפעילות". זהו שינוי טכני גרידא אשר לא התכוון לשנות את התפיסה העומדת מאחורי ההגדרה.
ד. ניתן להיעזר בדו"ח רווח והפסד של המשיבה כדי לבדוק מה עיקר פעילותה. מהדו"ח עולה כי עיקר הוצאותיה של המשיבה הן הוצאות מכירה והנהלה כלליות, ואינן הוצאות הכרוכות בתהליך ייצור הגלופה או הדפוס בכללותו. הוצאות המכירה וההנהלה הן בעיקר בפעולות שיווק כאשר הפעילות הייצורית של הכנת הגלופות איננה מרכיב דומיננטי בעסקיה. אכן, ההסתמכות על דו"ח ההוצאות כדי לקבוע מהו עיקר הפעילות חייבת להיות זהירה. העובדה שחלק מן ההוצאות מוצא על פעולות שאינן ייצוריות אינה שוללת בהכרח את אופייה של המשיבה כייצורית. ברם הדו"ח יכול לתת אינדיקציה לגודלה של הפעילות הייצורית מתוך סך כל הפעילות של המפעל, ובענייננו ברור מעיון בדו"ח כי עלות ההוצאה לאור מהווה פחות מ-30 אחוז מההוצאות של המשיבה. יתירה מזו, חלק גדול מעלות זו אינו נוגע לייצור הגלופות כי אם לרכישת נייר ולהדפסה, אשר אינם חלק מן הערך המוסף של המשיבה. המסקנה היא כי עיקר פעילותה של המשיבה אינה ייצורית וכי טעה השופט כאשר ראה בה חברה ייצורית.
ה. השופט ד. לוין: מסכים למסקנתו של השופט מלץ. המבחן שהוצב לקביעת המסקנה אם לענייננו יש להתייחס למשיבה כאל מפעל ייצורי, מבחן נכון הוא וגם ישים במקרה דנן. אין שוני עקרוני בין מהותה של המשיבה כחברה המספקת שירותים לציבור
בתהליכים טכנולוגיים ברמה מתקדמת, הכוללת גם מרכיבי ייצור, לבין חברת ניקוב שעניינה נדון בע.א. 798/85 (פד"י מ"ב(4) 162). מאותם טעמים שנקבע שם כי חברת ניקוב אינה חברה שעיקר עיסוקה הוא פעילות ייצורית, ניתן להגיע לתוצאה דומה גם באשר למשיבה בענייננו.
ו.השופט גולדברג (דעת מיעוט): אין מקום לאבחן בין פעילות המשיבה ובין פעילות של הוצאה לאור של ספרים שהוכרה בפסיקה כ"מפעל תעשייתי" (הלכת מסדה). אם קיימת אבחנה הרי היא לטובת המשיבה דווקא. אפילו לא נעשית הפעילות הייצרנית שבהוצאה לאור על ידי המוציא לאור עצמו, אלא ע"י קבלני משנה, יש להכיר בהוצאה לאור כמפעל תעשייתי. על אחת כמה וכמה כשבענייננו מבצעת המשיבה את עיצוב המודעות ואת העריכה המילולית והצורנית של המדריך ולאחר מכן היא זו שמייצרת את הגלופות. אין הכנסותיה והוצאותיה של המשיבה יכולות לשמש לבדן אמות מידה ראויות לצורך והוצאותיה של המשיבה יכולות לשמש לבדן אמות מידה ראויות לצורך הקביעה אם היא "מפעל תעשייתי" כמובנו בחוק עידוד התעשייה אליו מפנה חוק מס מעסיקים. גםאם הוצאות המכירה של חברה להוצאה לאור עולות על עלויות הייצור, אין היא יוצאת מגדר "מפעל תעשייתי", שכן לא המאזן של חברה כזאת, שכל עיסוקה בהוצאה לאור, הוא שמביא לקביעה כי עיקר פעילותה "היא פעילות ייצורית", אלא מהותה וטיבה של הפעילות להוצאה לאור. כיוון שהמשיבה אינה עוסקת אלא בהוצאה לאור של מדריכי טלפון, אין לפשפש במאזנה כדי לבחון כיצד מכלכלת היא את עסקיה, ומה היחס בין הוצאותיה והכנסותיה במסגרת הפעילות הייצורית האמורה.

(בפני השופטים: ד. לוין, גולדברג, מלץ. עו"ד גב' לאה מרגלית למערער, עו"ד יעקב נאמן למשיבה. 30.5.89).

ע.א. 773/86 - ערגול פלדות בע"מ נגד מדינת ישראל

*החזר הפרש מע"מ בערך נומינלי כאשר בטעות לא נוכו תשומות בשיעור שניתן היה לנכות(הערעור נדחה).

א. מחודש אוגוסט 1982 ועד לחודש אוקטובר 1984 ייבאה המערערת ארצה מוצרי ברזל שונים ושילמה מע"מ בשיעור של %15 בעת התרת רשימוני הייבוא. על פי סעיף 38 לחוק מס ערך מוסף "עוסק זכאי לנכות מהמס שהוא חייב בו את מס התשומות הכלול... ברשימון ייבוא...". המערערת הגישה דוח"ות תקופתיים על פי החוק אך מתוך טעות ניכתה כמס תשומות רק %80 מסכום המע"מ ששילמה בשעת הייבוא, היינו מע"מ בשיעור %12 מערך הטובין במקום %15. משנתגלתה הטעות הגישה המערערת דוח"ות משלימים על פי סעיף 71 לחוק, ותבעה החזר הפרש המע"מ, בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מן היום בו היתה רשאית לנכות סכומים אלה כמס תשומות. המשיב החזיר למערערת את סכום הקרן, אךסירב לשלם ריבית והצמדה על הסכום האמור. המערערת תבעה בביהמ"ש המחוזי את סכום הריבית והפרשי ההצמדה והשתיתה תביעתה על חוק מסים עקיפים (מס ששולם ביתר או בחסר) ; לחילופין, נטען כי הזכות להפרשים קמה "בשל הצווים החופפים והסותרים זה את זה" ; לחילופי חילופין, נסמכה התביעה על דיני עשיית עושר ולא במשפט. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה והערעור נדחה.
ב. המחלוקת בין בעלי הדין נוגעת לשאלת סיווגן של הנסיבות שבפנינו מבחינת דיני המס. המערערת טוענת כי אי ניכוי מס תשומות בשל טעות, כמוהו כתשלום מס ביתר, ומכיוון שכך זכאית היא להחזר מס התשומות בערכו הריאלי. מאידך, טוען המשיב כי אין החזר מס תשומות, זולת במקרה המיוחד של עודף מס תשומות על המס שהעוסק חייב בו, נושא המוסדר באופן מפורש בסעיף 39 לחוק, ואילו בכל שאר המקרים מס התשומות ניתן אך לניכוי ובערכו הנומינלי. לעניין זה יש לקבל את עמדת המשיב. הוכות לניכוי "מס תשומות" כנגד מס הערך המוסף שהעוסק חייב בו קמה לפי סעיף 38 לחוק הקובע כי "העוסק זכאי לנכות מהמס שהוא חייב בו את מס התשומות הכלול בחשבונית מס
שהוצאה לו כדין...". ניכוי מס התשומות כנגד המס שהעוסק חייב בו נעשה בדו"ח תקופתי המוגש על פי הוראות סעיף 67 לחוק. ניכוי מס תשומות הוא לעולם בגדר 'זכות ולא חובה. המועד בו ניתן היה לבצע את הניכוי אינו קבוע בחוק, ולפיכך ניתן היה לנכות את מס התשומות מן המס שהעוסק חייב בו בכל תקופת דו"ח שהיא ללא הגבלת זמן (בינתיים שונה החוק לעניין זה). אין בחוק הוראה בדבר שיערוך ניכויים, ומכאן שניכוי מס התשומות נעשה לעולם בערכו הנומינלי. עוסק אשר בחר לממש את זכות הניכוי שלא בהזדמנות הראשונה, גרם לשחיקת ערכו של מס התשומות בשל האינפלציה. החוק אינו מבחין בין אי הכללה מכוונת של מס התשומות הניתן לניכוי בדו"ח פלוני, מטעמים עיסקיים ואחרים של העוסק, לבין השמטה שלא מדעת של מס התשומות עקב טעות, שיכחה וכיוצא באלה.
ג. התיזה העומדת ביסוד טענות המערערת היא כי מקום שמס תשומות לא נוכה בשל טעות, להבדיל ממעשה מכוון, נוצר מצב של תשלום מס ביתר, הגורר בעקבותיו חיוב להשבת סכום היתר בערכים ריאליים על פי החוק. תיזה זו אין לקבל. המס שהעוסק חייב בו הוא פועל יוצא של סך כל עיסקאותיו החייבות. החוק אינו מטיל חובה לנכות את מס התשומות שהעוסק עמד בו. מקום שהעוסק בחר שלא לממש את זכותו, אין בפנינו מצב של תשלום מס ערך מוסף ביתר, כפי שיכול לקרות, דרך משל, כאשר עוסק מדווח בטעות פעמיים על אותה עיסקה, או משלם מס ביתר על פי דו"ח ארעי. אי ניכוי מס תשומות שניתן היה לנכותו אינו הופך אותו סכום בשל כך בלבד למס ששולם ביתר בגובה הניכויהקונסטרוקטיבי. החזר מס תשומות נעשה רק במקרה של עודף מס תשומות על סכום המס שהעוסק חייב בו, כפי שמוסדר בסעיף 39 לחוק הדן ב"החזר". אשר לניכוי מס תשומות, הרי אין כל הוראה בחוק בדבר שיערוך ניכויים.
ד. על פי החוק דהיום עוסק שלא ניכה את מס התשומות תוך ששה חודשים מיום שצמחה לו הזכות לכך, יום הוצאת החשבונית, הרשימון או המסמך, קיפח את זכותו לנכותה ובתקופת ששת החודשים הניכוי הוא נומינלי.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ש. בן שהם למערערת, עו"ד גב' לאה מרגלית למשיבה. 7.5.89).

ע.א. 737/88 - ד"ר אמיר חרותי נגד בועז חרותי ואח'

*מזונות וזמני ביקור האב אצל הילדים(הערעור נדחה).

א. המערער והמשיבה הרביעית נישאו בשנת 1976 ונתגרשו בשנת 1986 בעקבות הסכם גירושין בין ההורים שאושר בבית דין רבני. לבני הזוג שלשה ילדים קטינים. לפי הסכם הגירושין נשארו הילדים במשמורתה של האם, העובדת כאחות בבית חולים סורוקה. האב, שהוא רופא, נטל על עצמו לפי ההסכם תשלום מזונות של 100 דולר לכל ילד לחודש (בשקלים) כאשר הסכום הוצמד לתוספת היוקר וכן לתוספת השחיקה, עליה בדרגה וותק וצריך היה להתעדכן מדי חודש. כן התחייב האב לשלם מחצית התשלומים החריגים כגון רופא שיניים, קייטנות, בית ספר, ועוד. נקבעו לאב מפגשים עם הילדים פעמיים בשבוע למשך שעתיים וכן בימי שישי וחגי ישראל. האב נישא מחדש וגר בעומר שליד באר שבע. אשתו השניה עובדת כמורה בבית ספר תיכון. לבני הזוג שתי מכוניות. התובענה בביהמ"ש המחוזי הוגשה בשל מחלוקות ואי בהירות סביב שיעורו של תשלום המזונות החודשי המתעדכן שגרמו לוויכוחים מתמידים. המערער החל לעבוד בפברואר 1988 כמתמחה ברפואת ילדים בבית חולים סורוקה ושכרו עמד לרדת, לטענתו, באופן מהותי, בתקופת ההתמחות, העומדת להימשך חמש שנים. ביהמ"ש המחוזי קבע בממצאיו את שיעור ההשתכרות של כל אחד מבעלי הדין, הטעים כי הדרך שנקבעה בהסכם הגירושין לחישוב דמי המזונות מורכבת ומסובכת ומן הראוי לפשט אותה. הוא הוסיף כי אין לקבל את טענת הנתבע כי
את יכולת ההשתכרות שלו צריך לקבוע על פי השכר שהוא אמור לקבל בעת ההתמחות. צרכיהם של הילדים אינם יכולים להיות מותנים בכך שהאב רוצה לקדם עצמו ע"י התמחות. בהתחשב באמור קבע כי האב ישלם לילדיו סכום של 850 ש"ח לחודש צמוד למדד ממאי 1988. ביהמ"ש דחה הודעת צד ג' שהגיש המערער בעקבות הסכם הגירושין. באשר להסדר הביקורים אצל הילדים הסתבר כי המערער דורש קביעת זמני ביקור גמישים שיתאימו להסדרי העבודה שלו.
ב. המערער הקדים וטען כי הנושא אינו בתחום סמכותו של ביהמ"ש המחוזי כי נכלל בהסכם הגירושין ועל פי כלל ההמשכיות צריך להביאו להכרעה בפני בית דין רבני שאישר את הסכם הגירושין. ביהמ"ש דחה טענת חוסר הסמכות בציינו כי בבית הדין הרבני האיזורי לא התקיים דיון לא בעניין המזונות ולא בעניין החזקת הילדים ובית הדין אישר את הסכם הגירושין בלי לקיים דיון. הליך זה אינו קושר את הצדדים לערכאות השיפוט על פי כלל ההמשכיות. זאת ועוד, קבע ביהמ"ש, התביעה הנדונה הוגשהגם בשם הילדים וההסכם בין הורים איננו קושר את הקטינים ואינו חוסם להם את הדרך לתבוע זכויותיהם. עניין הסדרי הראיה אינו רק אינטרס ההורים אלא גם אינטרס הילדים. ביהמ"ש קיבל את עמדת העובדת הסוציאלית שצריך לקבוע הסדרים קבועים ומוסדרים ולא שיטה גמישה לראיית הילדים בה צידד המערער. הערעור נדחה.
ג. לעניין הסמכות - לטענת המערער מוקנית לביה"ד הרבני סמכות ייחודית לפי סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים אך אין יסוד לטענה זו. בני הזוג התגרשו ובכך תמו ההליכים של הגירושין וכל הכרוך בהם וממילא לא היה מקום להסתמכות על סעיף 3 הנ"ל. עיקרו של דבר, הילדים לא היו צד לתביעת הגירושין ולהסכם הגירושין שכלל הוראות בעניין ביקוריהם אצל אביהם. במצב כזה אין מניעה כי הילדים יתבעו בעניינם מבלי להחיל עליהם כלל המשכיות, שכן לגביהם לא היתה נקודת התחלה המחייבת אותם. ד. אשר לשיעור המזונות - מדובר בשלשה ילדים שנשארו בידי האם המגדלת אותם והמטפלת בהם וראוי היה שהמערער יגלה הבנה למצב שנוצר. כאשר על המערער האחריות לשאת בנטל מזונותיהם של שלשת ילדיו, יכול ויידרש לדחות תכניותיו המקצועיות, שהרי- צרכי הקטינים אינם יכולים להדחות מפני רצונו של המערער לקידום מקצועי, אם יש בכך כדי לפגוע באופן מהותי בצרכיהם. ביהמ"ש בדק את נושא שיעור המזונות ואין להתערב בפסיקתו. המערער גם מלין על דחייתה של הודעת צד ג' ללא הנמקה, אולם הטעם לדחיית ההודעה גלוי על פניו. ביהמ"ש ניתח בפרוטרוט את הכנסות בעלי הדין ולאור ממצאיו אין להטיל על האם עומס כספי, שיגרע מיד מיכולתה לקיים חובותיה כלפי הילדים אשר בהם היא מטפלת.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב' עדנה חרותי למערער, עו"ד סימונה חיים למשיבים. 15.5.89).

ע.א. 9/87 - ג'ריס חורי נגד צבי פרידמן ומדינת ישראל

*אחריות בתאונת דרכים ושיעור הפיצויים(ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נדחה).

א. ביום 6.8.82, בכביש בירנית - ראש הנקרה, התנגשו אופנוע נהוג בידי המערער ומשאית צבאית נהוגה בידי המשיב שנסעה בכיוון ההפוך. הכביש במקום הוא צר - 4.20 מ' רוחבו - מצד אחד של הכביש צלע הר מכוסה צמחיה ומצדו השני תהום מכוסה אף היא בצמחיה. במקום, עקומה חדה בכיוון נסיעת האופנוע ומשני כיווני הנסיעה הכביש הוא במורד אל כיוון מקום ארוע התאונה, שהיה ליד מעבר מים שהוא במקום הנמוך ביותר בכביש. ביהמ"ש המחוזי קבע כי שדה הראיה במקום היה למרחק 25-20 מ' בשל הצמחיה שמשני צידי הכביש. מקום המפגש בין שני כלי הרכב, מבחינת רוחבו של הכביש, היה 2.20 מ' מהשוליים הצפוניים ושני מטר מהשוליים הדרומיים ואם מחלקים באופן דמיוני
את הכביש לשני מסלולי נסיעה שווים בני 2.10 מ' כל אחד הרי שהמפגש בין כלי הרכב היה 10 ס"מ בתוך מסלול הנסיעה של המשאית. רוחבה של המשאית הוא 2.60 מ' ובנסיעה במרחק של חצי מטר מהשוליים תופסת המשאית 3.10 מ' מרוחבו של הכביש, כך שנותר לאופנוע מסלול פנוי של 1.10 מטר. בעת התאונה היתה המשאית בהילוך רביעי מתוך חמישה הילוכים ובמהירות של 50-40 קמ"ש ומהירות האופנוע היתה 40-30 קמ"ש. בשל מהירות נסיעתו של האופנוע ובשל הכוחות הצנטריפוגיים שפעלו עליו, הקטין המערער את רדיוס הסיבוב במרכז העקומה וכך סטה ממסלולו אל תוך מסלול נסיעתה של המשאית. ביהמ"ש ראה את סטייתו של המערער ממסלולו כסיבה המכרעת לתאונה אך לא הסיבה היחידה. לדעתו תרמה לכך גם המהירות של שני כלי רכב שבתנאי המקום היתה בלתי סבירה ושללה משני הנהגים את האפשרות לבלום במועד או למלט את רכבם מהתנגשות. בהביאו בחשבון את כל אלה ייחס השופט %70 מהאחריות לתאונה למערער ו-%30 למשיב. על חלוקה זו של נטל האחריות מערערים שני הצדדים. כן קבע ביהמ"ש המחוזי פיצויים למערער והמערער השיג על גובה הפיצויים. הערעורים של המערער ושל המדינה באשר לנטל האחריות נדחו ואילו הערעור של המערער באשר לגובה הפיצויים נתקבל.
ב. ב"כ המערער סבור שעל פי הממצאים צריך היה לחלק את האחריות בחלקים שווים בין שני הנהגים. אין בטענה זו ממש. על פי הנתונים היתה רשלנותו של המערער, ובעיקר סטייתו אל תוך מסלול הנסיעה שממול, הגורם המרכזי והעיקרי לתאונה ורשלנותו זו עולה בהרבה על זו של נהג המשאית. באת כח המדינה, לעומת זאת, סבורה שצריך היה להטיל את כל האחריות על נהג האופנוע שכן רשלנותו של נהג המשאית, אפילו היתה כזו, לא היוותה גורם בארוע התאונה. סטיית המערער לעבר מסלול הנסיעה הנגדי שללה מנהג המשאית כל אפשרות למנוע את התאונה אפילו נהג במהירות פחותה מזו שנסע בה. טענה זו אין לקבל. בכביש כה צר, במורד תלול, בעקומה חדה ובתנאי ראות קשים כפי שהיו כאן, מי שנוהג במשאית כבדה ביותר, 15 טון, התופסת כשלשה רבעים מרוחבו של הכביש, חייב לנהוג בזהירות מירבית ובעיקר במהירות קטנה ביותר שתתן לו אפשרות תמרון כדי למלט עצמו מסכנת התנגשות או לפחות להמעיט מעוצמתה. סביר להניח כי אילו נהג המשיב במהירות קטנה יותר, כפי שהתחייב מתנאי המקום, היתה נותרת בידי המערער שהות לייצב את אופנועו ולהחזירו לימינו. אשר לחלוקה עצמה של נטל האחריות הרי זו תמיד עניין של הערכה. ייתכן שהיה מקום להעריך את חלקו של כל אחד מהנהגים אחרת מכפי שהעריך בית המשפט דלמטה, אך אין לומר כי הערכת השופט מופרכת ובלתי סבירה עד כדי כך שתצדיק את התערבות בית המשפט שלערעור.
ג. אשר לגובה הנזק - למערער נגרמו נכויות בשטחים שונים. בתחום הכירורגי - פנימי - כריתת כליה וטחול, בתחום האורטופדי - דפורמציה בברך הגורמת לצליעה, ובתחום השמיעה והנוירולוגיה צפצוף באזניים. נכותו הרפואית המשוקללת נקבעה על ידי ביהמ"ש ל-%61.2 ואת נכותו התפקודית של המערער העריך השופט ב-%35, ולפי זה עשה את חישוב הנזקים, כאשר המפתח לחישוב הפסדי השכר מבוסס על השכר הממוצע במשק. שני הצדדים קובלים על קביעותיו וחישוביו של השופט ומכל טענות הצדדים קיימת אחת הראוייה להתייחסות והמצריכה התערבות ביהמ"ש. מדובר בנכות התפקודית בשיעור %35 מול הנכות הרפואית של %61.2. את עיקר ההשפעה על התפקוד ייחס השופט לנכות האוטופדית - %30 וייחס חשיבות מועטה בשטח התפקודי לכריתת הכליה, ולא ייחס כל חשיבות לכריתת הטחול ולפגיעה באזניים. בכך קופח המערער. כריתת הטחול ואחת מהכליות וכן ההפרעות בשמיעה, כאשר מדובר בגבר צעיר בן 43, מצטברות לנכות תפקודית העולה בהרבה על אותם %5 שהעניק השופט בגין כל הנכויות, מלבד הנכות האוטופדית שהועמדה כאמור על %30 נכות תפקודית. יצויין שגם רופא מומחה מטעם המשיבים העריך את נכותו התפקודית של המערער ב-%50. עניין לנו כאן בהערכה אך
הערכתו של השופט היא בלתי סבירה עד כדי הצדקת התערבות בה. נכותו התפקודית של המערער קרובה הרבה יותר להערכתו של המומחה מטעם המשיבים מאשר לזו של השופט. בהתאם לכך ועל פי חישובים שונים יש להעמיד את כלל נזקיו של המערער על סך 192,000 ש"ח במקום 142,000 ש"ח שנפסקו ומזה מגיע למערער %30 דהיינו כ-58,000 ש"ח.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, ד. לוין, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עו"ד ר. וייס למערער, עו"ד גב' עשירה ראובני למשיבים. 8.5.89).

ע.א. 564/86 - חברה ישראלית לקירור והספקה בע"מ נגד מדינת ישראל.משרד הבטחון[פ"ד מג (1) 727]*אופן חישוב מחיר מצרך, עפ"י הסכם אספקה, כאשר המצרך סופק בתקופה שעליה חלות תקנות שעת חירום (יציבות מחירים במצרכים ושירותים) (הערעור נתקבל). במרכזו של הערעור עומדת שאלת אופן חישוב מחיריהם של דגים קפואים, נשוא עיסקת מכר שבין המערערת למשיבה. בהסכם בין הצדדים התחייבה המערערת לספק למשיבה דגים קפואים בששה משלוחים במהלך החודשים אפריל עד אוגוסט 1985. נקבעו תנאי הצמדה למחירים כאשר %89 מהמחיר יהיה צמוד לדולר ארה"ב ו-%11 צמוד לחישוב אחר של שיעור השינוי בתשואה להון חוזר. המחלוקת נסבה על אופן חישוב המחיר תמורת דגים שסופקו במועדים של בין 16.7.85 ו-15.8.85, כאשר על תקופה זו חלות תקנות שעת חירום (יציבות מחירים במצרכים ובשירותים). תקנה 2 לתקנות קובעת כי "בתקופת תקפן של תקנות אלה לא ימכור אדם במהלך עיסקו מצרך... במחיר העולה על המחיר הקובע". הוראה זו חלה אף אם החוזה נכרת לפני תחילת תחולתן של התקנות. "המחיר הקובע" מוגדר בתקנה 1 לתקנות ולענייננו רלוונטית פיסקה (3) להגדרה זו. לפי פיסקת משנה (א) אם המחיר סמוך לפני המועד הקובע היה נקוב במטבע חוץ או צמוד לשער מטבע חוץ, המחיר הקובע הוא הסכום לפי השער היציג לפני המועד הקובע. מאידך קובעת פיסקת משנה (ב) כי אם המחיר סמוך לפני המועד הקובע היה צמוד למדד כלשהו או למחירו של דבר כלשהו, ייקבע המחיר הקובע לפי תנאי ההצמדה שחלו על חישוב המחיר סמוך לפני המועד הקובע. המחלוקת בין הצדדים סבה על שאלת תחולתם ויישומם של סעיפים קטנים (א) ו-(ב) שבפיסקה (3) הנ"ל, וביהמ"ש המחוזי קבע כי מדובר בהצמדה שאיננה הצמדה לדולר בלבד ולכן חל סעיף קטן (ב), כפי שגרסה המשיבה. משהגיע ביהמ"ש המחוזי למסקנה שמדובר בהצמדה למדד כלשהו, קבע ביהמ"ש המחוזי כי יש לפנות לתנאי ההצמדה החוזיים, ואלו קובעים כי המועד לחישוב המחיר הוא "14 יום לפני מועד האספקה". לפיכך סבר ביהמ"ש כי כל הדגים שסופקו לאחר יום 1.7.85 יש לקבוע לגביהם את המחיר הקובע של יום 30.6.85, ומתאריך זה יש להפחית 14 יום כאילו "היום הקובע" הוא מועד האספקה. הערעור נתקבל.
צדק ביהמ"ש המחוזי כי חלה הפיסקה (ב) כאמור וכי ההוראה מפנה אל דרך החישוב החוזית, ואולם אין לומר כי "מועד האספקה" הוא המועד הקובע של ה-30.6.85. מועד האספקה הוא המועד שהסחורה סופקה בפועל וממועד זה יש להפחית את ה-14 הימים. בכל מקרה מגיעים למועד שאיננו לפני יום 1.7.85 שהוא המועד הקובע, ולכן ההצמדה צריכה להיות לאותו יום ולא ל-14 יום לפני אותו מועד קובע.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, חלימה. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד משה צ. נאמן למערערת, עו"ד גב' שולמית וסרקרוג למשיבה. 25.5.89).

בג"צ 286/89 - אחמד עבדל ראוף נגד מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית ואח'

*מעצר מינהלי (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

עתירה זו עניינה במעצרו המינהלי של העותר שהוארך לאחרונה בששה חודשים נוספים. טענתו הראשונה של העותר היא כי לא היתה סמכות להוציא לגביו צו מעצר מינהלי של מפקד יו"ש מאחר ולפני כן הוצא נגדו צו הגבלה מכח תקנה 10 1 לתקנות ההגנה (שעת חירום) שלפיו היה נתון להשגחת משטרת
ישראל וחייב היה לגור בתחומי איזור ירושלים. לטענתו, אין לראותו בו זמנית הן כתושב מדינת ישראל והן כתושב איזור יו"ש. אין ממש בטענה זו. העותר הוא, גם לפי טענתו, תושב איזור יו"ש וצו המעצר המינהלי נשוא הדיון דנא ניתן ע"י מי שמוסמך לכך לגבי תושב כאמור. זאת ועוד, לפי תקנה 2(6) לתקנות הנ"ל, משתרעת סמכותו של המפקד הצבאי על האיזור עליו נתמנה וסמכויותיו לא הוגבלו לתושבי האיזור דווקא. טענה נוספת בפי העותר כי בעת הדיון בערר שהוגש על ידו, לפי הצו בדבר מעצרים מינהליים, נתקבלו ראיות חסויות אשר בהן עיין השופט המשפטאי בלבד. לטענתו אין בצו הוראה שלפיה יכול כל חומר הראיות להיות חסוי כפי שהיה, לטענתו, במקרה דנן. לגירסתו, מקצתו של החומר חייב תמיד להיות גלוי. לכאורה אין בסיס לטענה המשפטית האמורה, כי סעיף 6(ב) לצו אינו יוצר הגבלה כטענת העותר. החומר מוגש לשופט המשפטאי ונבדק על ידיו ובכל מקרה ומקרה הוא המכריע על יסוד העיון הענייני בחומר הראיות ומידת סודיותו מה ניתן להימסר לידיעת העצור ומה לא ניתן להימסר. יתירה מזאת, השאלה המשפטית הנ"ל אינה מתעוררת במקרה דנן כי נאמר לעותר מהי הטענה המרכזית המופנית כלפיו, והיא, שהוא בעל עמדה בכירה בתנועה הקרוייה "תנועת המאבק העממי". כך שאין הוא יכול לטעון כי לא ידע בכלל מה מייחסים לו.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא אלון, חלימה. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב' אנדרה רוזנטל לעותר, עו"ד גב' נילי ארד למשיבים. 5.8.9.25).

ע.פ. 478/87 - גבריאל שוב נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירת שוד וחומרת העונש (הערעור נדחה).

המערער הורשע בהשתתפות בעבירת שוד אלים של ישיש בן קרוב ל-100 שנה לאחר התפרצות לדירתו באישון לילה. המערער הודה כי העלה בידי שני חבריו רעיון של שוד כזה והוכח כי בשיחה עם חבריו אמר כי מזה כמה חודשים הוא עוקב אחרי אותו זקן שהיה חלפן כספים. ביהמ"ש הסיק ממצב עובדות זה כי לא היתה זו שיחה בעלמא שבשעה שנערכה עלה רעיון ערטילאי של שוד במוחו של המערער, אלא כי היה כאן עניין מתוכנן ומחושב, תכנית לביצוע שהנאשם תכנן והזמין את האחרים להצטרף אליה. משאמנם בוצע השוד כפי שתוכנן והוצע על ידי המערער, הרי אפילו לא השתתף בו המערער בפועל, מן הדין היה להרשיעו כשותף לעבירה המוגמרת. ברם, ביהמ"ש המחוזי מצא בעובדות שהובאו בפניו די ראיות כדי להרשיע את המערער בהשתתפות בפועל בביצוע השוד. בכל הנסיבות אין להתערב באשר להרשעה. לעניין העונש - ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 8 שנים מאסר בפועל ואין להתערב בגזר הדין. המעשה, מן השפלים שבעבירות - תקיפה אכזרית של זקן מופלג על ידי שלושה גברים צעירים כדי לשדוד את כספו. ביהמ"ש התחשב בעובדה שעברו של המערער נקי, ובשל כך הטיל עליו עונש קל מזה שהטיל על חבריו בעלי הרשעות קודמות. עונש של 8 שנות מאסר נראה מתון בנסיבות המקרה.

(בפני השופטים: בייסקי, ד. לוין, גב' וולנשטיין. עו"ד לויט למערער, עו"ד גב' נורית ישראלי למשיבה. 16.4.89).

בש"פ 327/89 - חמוד רפעת ואגבריה אחמד נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העוררים הואשמו בסחר בכמות של ק"ג וחצי הירואין וביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרם עד תום ההליכים. עררם נדחה. גם לדעת הסניגורית יש ראיות לכאורה לעניין העורר הראשון, אך טוענת היא שהמשטרה השתהתה כשבועיים ימים בבקשת מעצרו, ומכאן היא למדה שהמשטרה סברה בתחילה שהעורר אינו מסוכן לציבור אם יתהלך חופשי. ב"כ המדינה נתן הסבר לאיחור זה, אך בלאו הכישיהוי כגון זה אינו עושה עבירה כה מופלגת בחומרתה לפחות מסוכנת לציבור. באשר לעורר השני, טוענת הסניגורית שאין סיוע ואין חיזוק ומצוייה רק עדות אחת. גם
טענה זו אין לקבל. מבלי להחליט מה היה המצב אילו נדרש סיוע, הרי במקרה שבפנינו לא נדרש סיוע אלא חיזוק בלבד וחיזוק כזה קיים כאן לכאורה. לכך יש להוסיף שגם אילו לא היה קיים חיזוק לכאורה אין נכך כדי למנוע בשלב זה מעצר עד לתום ההליכים.

(בפני-: המשנה לנשיא אלון. עו"ד גב' אולמן למבקשים, עו"ד א. רומנוב למשיבה. 28.5.89).

על"ע 9/88 - הועד המחוזי של לשכת עוה"ד נגד פלוני

*קולת העונש (הטעיית רוכש מקרקעין כאילו יש היתר בנייה על המקרקעין)

(ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל). המשיב, עורך דין, הצהיר בפני מי שעמד לרכוש חלקת קרקע מלקוחותיו, כי ניתן היתר בניה על החלקה בידעו שאין היתר כזה. לא זו בלבד שהדברים נאמרו בעל פה, אלא שדבר ההצהרה האמורה מופיע בהסכם שהכין המשיב בין המוכרים והקונים, שבסופו של דבר לא נחתם, לאחר שהמתלונן גילה כי לא ניתן היתר בנייה. ביה"ד האיזורי של לשכת עורכי הדין הרשיע את המשיב בעבירה על סעיפים 53 ו-61(1) לחוק לשכת עורכי הדין וגזר למשיב עונש של אזהרה בלבד "בהתחשב בנסיבות המיוחדות של המקרה". ביה"ד לא פירט את הנסיבות. הוועד המחוזי של הלשכה ערער על קולת העונש לביה"ד המשמעתי הארצי וביה"ד ציין כי לדעתו "הקל ביה"ד קמא, בעונש שהשית... בהתחשב באופי העבירה שבה הורשע" המשיב. ביה"ד הארצי שנתבקש לגזור למשיב עונש של השעייה ציין בפסק דינו כי "אין ספק שלאור חומרת העונש יש להשתמש בו רק במקרים כה חמורים, כשבית דין המשית עונש השעייה חייב לשאול את עצמו את השאלה האם עורך דין זה ראוי להיות חבר בקהיליית עורכי הדין, כן או לא, אם התשובה היא כן הרי שיש להסתפק בעונש אחר פרט לעונש השעייה... אם התשובה היא לא, דהיינו שאותו עו"ד... אינו ראוי להיות חבר בלשכה .ובכל זאת ביה"ד רוצה לתת לאותו עורך דין הזדמנות נוספת להרהר במעשיו... כי אז יש להטיל על העו"ד עונש השעייה ושתקופתו תקבע בהתאם לשיקולים של גובה העונש, על פי אופי וחומרת העבירה". ביה"ד לא מצא נימוקים המצדיקים התערבות במידת העונש. הערעור על קולת העונש נתקבל.
עונש השעייה לתקופה קצובה אינו בא ללמד כי עורך הדין אינו ראוי עוד להיות חבר בקהיליית עורכי הדין. עונש זה, ככל עונש אחר, מוטל בהתחשב במכלול הנסיבות, הן של העבירה והן של הנאשם. אם כי מובן הוא, כי עקב חומרתו של עונש ההשעייה, הוא יושת במקרים חמורים וכשהנסיבות ראויות לכך. כך המצב בענייננו. הנסיבות במקרה זה חמורות הן. יושרו של עורך הדין חייב שיהיה מעל. לכל חשד בעיני כל מי שמקבל את שירותיו. יסוד זה הוא אחד היסודות עליהם מושתת מקצוע עריכת הדין, ומן האינטרס הציבורי הוא כי לא יהיו בו בקיעים. כדי להגן על אינטרס זה מן הראוי הוא שעורך דין אשר נכשל בעבירה כזאת, העלולה לפגוע בתדמיתו של ציבור עורכי הדין, ייענש בצורה משמעותית. לכך יש להוסיף כי המשיב כבר הורשע בעבר בעבירה על סעיפים 53 ו-61 לחוק לשכת עורכי הדין ועונש האזהרה שהוטל עליו לא הביא את המשיב ללמוד את לקחו. לפיכך יש לקבל את הערעור ולגזור למשיב עונש של השעייה לתקופה של ששה חודשים.