תקציר סביר כרך ל"ד חוברת 10

ע.א. 834/87 - מידאס מערכות ומחשבים בע"מ ואח' נגד טרנס גדרות בטחון בע"מ

*מתן רשות להתגונן(הערעור נתקבל).

א. בין המערערים למשיבה נקשר הסכם שלפיו התחייבו המערערים לפתח עבור המשיבה מערכת חדישה של גדר בטחון אלקטרונית, המשיבה שילמה סכומים שונים על חשבון העיסקה ומנגד קיבלה שטרי חוב לבטחון מהמערערים. חלק מן השטרות נכתב עליהם כי הם לבטחון ושניים לא נרשם עליהם דבר. משהתעכב ביצוע הפרוייקט הגישה המשיבה להוצאה לפועל לביצוע את שני השטרות הנ"ל. המערערים ביקשו רשות להתגונן ובקשתם נתקבלה בנוגע לאחד השטרות על סכום של כ-38,000 ש"ח (להלן: השטר הראשון) ואילו לגבי השטר האחר (להלן : השטר האחר) על סכום של כ-6,650 ש"ח נדחתה בקשת הרשות להתגונן.בהתנגדות המערערים נטען כי גם שני השטרות האלה ניתנו לבטחון. הרשמת סברה כי לגבי השטר האחר, הטענה שניתן כשטר בטחון הובררה כבלתי נכונה.
ב. החלטת הרשמת שהוברר שהטענה "בלתי נכונה" התבססה על פרוטוקול הדיון שלפיו נרשם מפי אחד המערערים כי "אני לא זוכר למה ניתן השטר (השטר האחר) ברור שלא ניתן בקשר להסכם אליו התייחסתי בבקשתי". המערערים טענו כי נפלה טעות ברישום הפרוטוקול וצריך היה להיות רשום "ברור שניתן בקשר להסכם..." דהיינו, המילה "לא" נתווספה בטעות והפכה את משמעות הדברים על פניה. הערעור נתקבל.
ג. בטרם הוגשו הסיכומים בערעור ביקשה המשיבה לתקן את כתב התביעה שהגישה לביהמ"ש המחוזי. לגירסתה, הואיל וניתנה רשות להתגונן בשטר הראשון, רשות המצריכה בירור פרטי עיסקת היסוד בין הצדדים, יש לצרף לדיון גם את תביעתה לגבי יתרת הסכום, אשר הובטח בשטרות הנוספים. לשם כך ביקשה המשיבה להחליף את עילת התביעה מן העילה השטרית המקורית לעילה חוזית ולתבוע את סעד ההשבה מכח הפרת עיסקת היסוד. בכתב התביעה המתוקן מודה המשיבה בפה מלא, במספר רב של מקומות, כי גם השטר האחר נועד להבטיח תשלום שבוצע במסגרת עיסקת היסוד לפיתוח המערכות ומאשרת בכך למעשה את טענת המערערים בבקשתם לרשות להתגונן. המסקנה העולה ממסכת העובדות היא כי גם הסכום שהובטח ע"י השטר האחר צריך להתברר במסגרת הדיון לגופו של ההסכם.
ד. אמנם אין זו דרכו של בימ"ש לערעורים להתערב בהחלטות הנוגעות לתיקון פרוטוקול, ובנסיבות עניין רגילות לא היה מקום להתערב בכך, אלא שפני הדברים כפי שהם מוצגים עתה, לאחר תיקון כתב התביעה, מחייבים מסקנה הפוכה מזו שהרשמת קבעה בעת שהונחה לפניה, מטעם המשיבה, תמונה חלקית בלבד של העובדות. בנתונים כפי שהם ידועים היום היה מקום לבצע את תיקון הפרוטוקול, וממילא לא היה מקום להסתמך על האימרה שהובאה בהחלטת הרשמת ואשר על יסודה דחתה את הבקשה לרשות להתגונן לגבי השטר האחר.
ה. אין ממש בטענת המשיבה כי ביהמ"ש שלערעור אינו צריך להזקק לאמור בכתב התביעה המתוקן. כתבי הטענות שמגישים צדדים במסגרת ההליך אינם ראיות אשר לגביהן מגביל עצמתו בימ"ש לערעורים לשמיעת אלה שהובאו בדיון הראשון בלבד. כשהחליפה המשיבה את כתב התביעה, לא נותר בתיק אלא זה המתוקן ורק לאורו ידון ביהמ"ש במחלוקת. אשר לפגם, כביכול, של אי ההפנייה לכתב התביעה המתוקן כבר בכתב הערעור - על פי תקנה 415 לתקנות סדר הדין האזרחי רשאי ביהמ"ש להרשות העלאתו של נימוק ערעור גם אם לא הובא בכתב הערעור, אם ראה טעם מספיק לכך. הטעם העיקרי בענייננו להתיר העלאת הנימוק הנוסף הוא שנימוק זה לא הפתיע את המשיבה, שכן המערערים מסתמכים על טענותיה של המשיבה בכתב התביעה המתוקן, אשר טרם היה קיים בעת שהוגש הערעור. כאשר כתב התביעה המתוקן הינו ממילא במסגרת כתבי הטענות הנספחים לתיק
ואין צורך ברשות כדי לצרפו, ניתן להשתמש בסמכות הנתונה לפי תקנה 415 ולתת רשות להעלות את הנימוק הנוסף.
ו. טעם נוסף לכך שיש לראות בשטר האחר חלק מההסכם הנדון הוא העובדה שאין בכל מסכת העובדות הסכם אחר ונפרד היכול להסביר את קיום השטר. כמו כן, הפתרון של מתן רשות להתגונן גם לגבי השטר האחר הוא הפתרון הצודק בנסיבות העניין. זאת, הואיל והתביעה המתוקנת טרם התבררה בביהמ"ש קמא ואין מניעה שבבירור התובענה המתוקנת יעלה גם עניין השטר האחר.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עו"ד גדעון היכל למערערים, עו"ד אורי בן ארי למשיבה. 24.9.89).

ע.א. 759/86 - גלמן דב נגד ספריית מעריב בע"מ

*סמכות מקומית לדון בהתנגדות לביצוע שטר(הערעור נדחה).

א. המערער, תושב ירושלים, מסר למשיבה, שמקום עסקה בתל אביב, סדרה של שיקים משוכים על בנק בירושלים. השיקים לא נפרעו והמשיבה הגישה בקשה לביצועם בלשכת ההוצאה לפועל בתל אביב. בתצהיר מטעם המשיבה נאמר כי "הסמכות המקומית לדון בהתנגדות לבקשה זו היא בידי ביהמ"ש המחוזי בתל אביב הואיל ובה נוצרה ההתחייבות ובתל אביב נועד החיוב לקיום". המערער הגיש התנגדות ויו"ר ההוצאה לפועל העביר את הדיון לביהמ"ש המחוזי בתל אביב. בתצהיר ההתנגדות העלה המערער טענות שונות לעניין חבותו על פי השיקים וכן כפר בסמכותו המקומית של ביהמ"ש בתל אביב. לעניין זה טען כי מאחר ומקום מגוריו בירושלים ואף הבנק שעליו נמשכו השיקים מצוי בירושלים, הרי הסמכות המקומית לדון בהתנגדותו נתונה לביהמ"ש בירושלים. לקראת הדיון בהתנגדות נדרש המערער להתייצב לחקירה שכנגד על תצהירו אך הוא לא התייצב, וכאשר העלה ב"כ המשיבה את דבר הדרישה שלא כובדה, השיב ב"כ המערער כי לביהמ"ש בתל אביב אין סמכות מקומית לדון בעניין. רשם ביהמ"ש המחוזי פסק לאמור "עניין הסמכות המקומית הוא נושא עובדתי, שיש להצהיר עליו, ואכן המתנגד (המערער) הצהיר עליו אך לא התייצב לחקירה למרות שהוזמן כדין. כאשר מצהיר איננו מתייצב... לא ישמש תצהירו ראיה". על יסוד נימוק זה דחה הרשם את התנגדותו של המערער והערעור נדחה.
ב. טענתו העיקרית של המערער הינה כי נטל הוכחת התנאים המקנים לביהמ"ש את סמכותו המקומית רבץ על המשיבה, ואילו מגוף הבקשה לביצוע השיקים וכן מגוף השיקים עולה כי הסמכות נתונה לביהמ"ש בירושלים. אכן, הנטל האמור רובץ על התובע, אלא שהמשיבה נשאה בנטל זה, כאשר טענה בתצהירה כי הסמכות המקומית לדון בהתנגדות, אם תוגש, נתונה לביהמ"ש המחוזי בתל אביב, שבאיזור שיפוטו נוצרה ההתחייבות. בכך גילתה המשיבה את דעתה להסתמך, לעניין הסמכות, על תקנה 3(א)(2) לתקנה שלפיה ניתן להגיש הליך לביהמ"ש שבאיזורו מצוי "מקום יצירת ההתחייבות". אם חפץ המערער לכפור בסמכותו המקומית של ביהמ"ש בתל אביב היה עליו לסתור את טענת המשיבה. בתצהירו של המערער, שנפסל כאמור, נכללו טענות שמטרתן להראות שלביהמ"ש בירושלים נתונה סמכות מקומית, אך לא הוכחשה טענת המשיבה, בדבר סמכותו של ביהמ"ש בתל אביב. לא פעם קורה שהסמכות לדון בהליך אזרחי נתונה, לפי החלופות השונות שבתקנה 3(א) לתקנות סדר הדין, לבתי משפט אחדים במקביל ובמקרים כאלה נתונה ברירת מקום השיפוט לתובע. כיוון שלא הוכחש כי גם לביהמ"ש בתל אביב סמכות לדון בתובענה, הרי גם אלמלא נפסל תצהירו של המערער בשל מחדלו להתייצב לחקירה, לא היה בו כדי להועיל בעניין הסמכות המקומית.

ג. המערער מתרעם גם על כך שביהמ"ש לא נזקק להשגותיו על חבותו לפי השיקים, ואולם טענותיו בתחום הזה נשמטו עם פסילת תצהירו, ומכיוון שפסילת התצהיר היתה כדין אין מקום לעסוק בטענות שנכללו בו לעניין החבות. גם בהשגה על צדקת החלטתו של ביהמ"ש לפסול את התצהיר אין המערער יכול להישמע. ב"כ לא טען בפני ביהמ"ש המחוזי, כפי שטען בערעור, כי בשל מחלת המערער נמנעה הופעתו בביהמ"ש ביום הדיון ולא ביקש לדחות את מועד הדיון, אלא טען טענותיו לעניין חוסר סמכותו המקומית של ביהמ"ש. ההחלטה לפסול את התצהיר ולדחות את ההתנגדות לא היתה איפוא אלא פועל יוצא מן העמדה הדיונית שנקט ב"כ המערער.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, מצא. החלטה - השופט מצא. עו"ד נ. בר חן למערער, עו"ד גדעון אליאב למשיבה. 11.9.89).

ע.א. 813/87 - יואל רוטברד נגד משרד הבריאות ואח'

*דחיית תביעה עקב "מעשה בית דין"(הערעור נתקבל).

א. ב-1985 עתר המערער לפסק דין הצהרתי כי הוא "לא נבדק ולא טופל באופן פורמלי ... ע"י המשיבים, וכי כל חוות דעת ו/או תעודת מחלה... המתיימר לקבוע כי המבקש טופל או נבדק ע"י המשיבים, או המתיימר לקבוע מצב בריאותו הגופני או הנפשי של המבקש, בטלים ומבוטלים...". המשיבים דאז היו, בין היתר, רופאים שעבדו בבית החולים הממשלתי בבת ים. בבקשה ציין המערער כי הוא לא נבדק על ידי מי מהמשיבים ולא היה מאושפז בבית החולים כך שדו"ח סיכום המחלה הוצא שלא כדין ונחתם שלא כדין. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער הובא לבית החולים הממשלתי וכי בתקופת אשפוזו נבדק ע'" הרופאים המשיבים דאז ולפיכך דחה את התובענה בכללותה. המערער ערער לביהמ"ש העליון והערעור נדחה נוכח ממצאיו העובדתיים של ביהמ"ש המחוזי. בפסק הדין בערעור נאמר כי "בטיעונו לפנינו היום מעלה ב"כ המערער טענה, והיא, כי כאשר נכתבו בבקשה העתירות ... היתה הכוונה לכך כי המערער אושפז כביכול שלא כדין ועל כן יש לפרש אישפוזו זה כאילו לא קרה מעולם... דא עקא... כל שטען הוא כי מעולם לא היה בבית החולים האמור... האישפוז שלא כדין המועלה היום, לא נטען כלל... וממילא לא הוכח". לאחר הדברים האלה הגיש המערער לביהמ"ש המחוזי את הבקשה נשוא ערעור זה כאשר בבקשה זו נוספו משיבים שלא נימנו על המשיבים בבקשה הראשונה. בעתירה הנוכחית ביקש המערער פסק דין הצהרתי כי הוא "הוחזק בבית החולים אברבנאל שלא כדין". ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה על הסף משני טעמים : האחד, כי הבקשה "מהווה דוגמא בולטת של שימוש לרעה בהליכי בית משפט... נושא שהייתו של התובע בבית חולים אברבנאל נדון והוכרע בדיון הקודם. זכותו לסעדים בשל אותה מסכת עובדתית מוצתה..." ; הטעם השני לדחיית הבקשה היה קיומו של "מעשה בית דין". הערעור נתקבל.
ב. לעניין הטעם של "מעשה בית דין" - העילה שבבקשה הראשונה היתה בטלותם של המסמכים הרפואיים עקב טענת המערער כי לא היה מאושפז כלל, ואילו הבקשה הנוכחית מושתתת על כך כי הוחזק בבית החולים שלא כדין. בערעור הקודם צויין ע"י ביהמ"ש העליון במפורש כי האישפוז שלא כדין "לא שימש ולא יכול היה לשמש נושא לדיון" בבקשה הראשונה, ומכאן כי אין זהות בעילותיהן של שתי הבקשות, ואין גם השתק פלוגתא. עוד יש לזכור כי המשיבים 2 ו-3 לא היו צד להליך הראשון ומכאן שאפילו היה מעשה בית דין, צריכה היתה הבקשה להידחות רק ככל שהיא נוגעת ליתר המשיבים.
ג. אשר לנימוק של שימוש לרעה בהליכי ביהמ"ש - אכן, הדרך בה נקט המערער אינה מקובלת ואינה ראוייה לעידוד. נהפוך הוא, בהיעדר הצדקה עניינית, מן הראוי שבעל דין יפרוש את היריעה כולה לפני ביהמ"ש, על כל עילותיה, בהליך אחד ולא לשיעורין.
שאם לא כן, לא מן הנמנע הוא כי בנסיבות מתאימות ידחה ביהמ"ש את התובענה הנוספת לפי תקנה 101 (א(3) לתקנות סדר הדין האזרחי וגם מכח סעיפים 39 ו-61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), שהרי חובתו של בעל דין להפעיל את כוחותיו המשפטיים - דיוניים בדרך מקובלת ובתום לב, מטילה עליו את החובה לפעול כפי שבעל דין הגון וסביר היה פועל במקומו. בסיס כזה לדחיית תובענה אפשרי במיוחד בבקשה למתן סעד הצהרתי, המסור לשיקולו של ביהמ"ש. ברם, בענייננו לא רק שלא היה למערער "יומו" בבית המשפט בעילה החדשה, אלא שהיא גם נוגעת למשיבים נוספים שלא היו צד בהליך הקודם. בנסיבות אלה לא יהא זה מן הראוי לחסום את שערי ביהמ"ש לפני המערער. אם יתברר בתום ההליך כי לשווא הטריח המערער את המשיבים יהא מקום להביא זאת לידי ביטוי בפסיקת ההוצאות. לפיכך הוחזר התיק לביהמ"ש המחוזי שידון בתובענה לגופה. (בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד ג. קלינג למערער, עו"ד גב' עשירה ראובני למשיבים. 25.9.89).

ע.א. 636/86 - אמנון חיים שווילי נגד פקיד שומה רחובות

*פסילת ספרים עקב אי רישום תקבול(הערעור נדחה).

א. בביקורת שנערכה בעיסקו של המערער, מוסך פחחות וצבע לרכב בראשון לציון, נמצא שיק ע"ס 1,450 ש"י שלא נרשם בספרי חשבונות של העסק. הביקורת נערכה ביום 7.9.81 ותאריך הפרעון של השיק היה 15.9.81. שיק זה היה אחד משלושה שיקים שניתנוע"י אותו לקוח, כאשר שני השיקים האחרים נרשמו. באשר לאי רישום שיק זה היה הסברו של המערער לעורכי הביקורת כי זה שיק בטחון, שכן הזמין חלקים מחו"ל וכשהחלקים יגיעו יתחשבנו. פקיד השומה לא שוכנע כי היתה "סיבה מספקת" לאי הרישום של התקבול ולפיכך פסל את ספרי החשבונות של המערער על פי סעיף 145(ב)(א)(1) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש). בערעורו לביהמ"ש המחוזי טען המערער כי קיבל את השיק לבטחון, בסכום המכס ומס הקניה שיש לשלם על החלקים שיזמין מחו"ל, וכל עוד לא הושג החלק הנדרש, לא היתה התקשרות בת פועל ולא היתה זכות למערער לממש את השיק. כן נטען כי העובדה ששתי המחאות מאותו לקוח נרשמו כדין, ואילו השלישית, שסכומה מהווה רק %3.5 מהתשלום לא נרשמה, מצביעה על כך כי לא היתה כוונה להעלים מס, אלא הבנה מוטעית בדרישות החוק, ולכן יש לראות בכך סיבה מספקת לאי הרישום. ביהמ"ש המחוזי פסק כי כאשר המערער קיבל את השיק נעשתה עיסקת מכר המותנית בתנאי מתלה, ומכר כזה הוא בגדר פעולה לפי ההוראות, והתקבול חייב ברישום. כן קבע ביהמ"ש כי הבנה מוטעית של החוק, אינה מהווה סיבה מספקת לאי הרישום. הערעור נדחה.
ב. השיק שנמסר למערער היה לכל היותר תשלום על חשבון עיסקת מכר המותנית בתנאי, שהחלק המוזמן יושג וימסר ללקוח. המערער לא הזכיר בהסבר שנתן לאנשי הביקורת את האפשרות שרכישת אותו חלק לא תצא לפועל. ברם, גם אם נניח כי בפנינו מכר מותנה, אין בכך כדי לשנות מבחינת ההוראות החלות על ניהול הספרים. על פי ההוראות חייבים לרשום תקבול גם אם זכותו של הנישום לאותו תקבול אינה שלמה עדיין, כגון, תשלום על תנאי, מכר על תנאי וכל סוגי פקדונות אחרים.
ג. אשר לשאלת קיומה של סיבה מספקת לאי הרישום - כבר נפסק בנסיבות דומות, כי העובדה שהמצב המשפטי אינו נהיר לנישום, אינה מהווה סיבה מספקת לאי הרישום. הסיבה המספקת היא דרך פעולה, שעליה ניתן לומר, שנישום סביר היה נוקט אותה, ועל אי רישום בתום לב כתוצאה מטעות בחוק אין לומר כדבר הזה, שהרי נישום סביר יודע את הדין ופועל לפיו. לעניין זה אין הבדל בין מכר רגיל לבין מכר על תנאי, שניהם חייבים ברישום לפי הוראות מפורשות, ובשניהם אין תום הלב מהווה סיבה מספקת לאי פסילתם של ספרי החשבונות. אין מדובר כאן בנסיבות יוצאות דופן וחריגות במהלך
העסק, אלא בנסיבות שיגרתיות של תשלום על חשבון המחיר ועל כן אין לומר כי היתה קיימת סיבה מספקת לאי הרישום.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ג. עמיר למערער, עו"ד שאול גורדון למשיב. 26.9.89).

ע.פ. 574/87 - דוד אלמקייס נגד מדינת ישראל

*הרשעה בהריגה(הערעור נתקבל בחלקו).

א. באחד הערבים, לאחר חצות, כשחזר המערער לביתו, מצא שנגנב לו מכשיר טלויזיה. הוא חשד במנוח ובעוד אדם (להלן: אמנון) שהם ביצעו את הגניבה. הוא דיווח על הגניבה למשטרה וסמוך לשעה 5 לפנות בוקר נסעו המערער ושוטר לביתו של המנוח. בהגיעם לשם התברר שבדירה ישנו שניים נוספים וביניהם אמנון. התפתח ריב בין המערער לבין המנוח והלה שלף סכין וניסה לתקוף את המערער. תוך מאבק בין השניים הצליח המערער להוציא את הסכין מידיו של המנוח ודקר אותו שלש דקירות בחזהו. בגופה נמצאו שש דקירות, מהן 3 דקירות ע"י סכין חדה משוננת ו-3 ע"י סכין שאינה משוננת. על פי גירסת המערער, נדקר המנוח דקירות נוספות ע"י אמנון. על פי הראיות נגרם מותו של המנוח מדקירות הסכין המשוננת והתעוררה השאלה אם המערער הוא שדקר בסכין המשוננת או מי שדקר את שלשת הדקירות האחרות הוא שדקר בסכין המשוננת. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער הוא שדקר בסכין המשוננת, הרשיעו בעבירה של הריגה וכן בהחזקת רימון יד ודן אותו למאסר של 8 שנים. הערעור נתקבל בחלקו, ההרשעה הומרה לגרימת חבלה חמורה והעונש הופחת ל-5 שנים מאסר בפועל.
ב. הסניגור טען נגד ההרשעה בעבירת הריגה, באשר, לדעתו, לא היו ראיות משכנעות שעל פיהן יכול היה ביהמ"ש לקבוע כי הדקירות שנדקר המנוח ע"י המערער דווקא הן גרמו למותו של המנוח. ביהמ"ש המחוזי ביסס את קביעתו שהמערער הוא שדקר עם הסכין המשוננת על שתי מערכות עובדות ונימוקים שונים. ביהמ"ש העליון בחן את העובדות והנימוקים שעליהם התבסס ביהמ"ש המחוזי והגיע לכלל מסקנה כי לא היה בהם כדי לקבוע שהמערער דווקא הוא שהשתמש בסכין המשוננת. גם אם יש חשד שהמערער הוא שדקר את המנוח בסכין זו, הרי קיים ספק סביר אם כך אירע, ולפיכך לא הוכח שהמערער הוא שגרם למות המנוח ויש לזכותו מעבירה של הריגה.
ג. עם זאת יש מקום להרשיע את המערער בעבירה של פציעה וחבלה חמורה. אין ספק שבדקרו עם סכין בחזהו של המנוח, נתקיימה בו במערער הכוונה הנדרשת בסעיף 329 לחוק העונשין לגרום חבלה חמורה למנוח. מדובר ב-3 דקירות סכין במקום רגיש כמו החזה, כשקיימת חזקה שהמערער היה ער לתוצאות מעשה הדקירה. לפיכך יש להרשיעו בעבירה זו. כיוון שהמערער זוכה מעבירת ההריגה יש גם מקום להקל בעונשו. למערער הרשעות קודמות בעבירות אלימות וכן עבירה הקשורה בסמים, ובהתחשב בכל הנסיבות יש להעמיד את עונשו על 5 שנים מאסר בפועל.

(בפני השופטים: ברק, אור, מצא. החלטה - השופט אור. עו"ד גב' גילה רייך למערער, עו"ד גב' א. ברזילי למשיבה. 17.9.89).

ע.א. 283/87 - משה מכנס, עו"ד נאמן של נכסי החייב מיכאל גיטר, פושט רגל נגד ויולט גיטר ואח'

*בקשת הנאמן בפש"ר שלא להכיר בהעברת נכס של פושט הרגל לאשתו(הערעור נדחה).

א. המשיבה נישאה לחייב בינואר 1973 ושבוע לאחר מכן התקשרו בני הזוג בחוזה לרכישת מגרש (להלן: המגרש) שנרשם על שמם בחלקים שווים כעבור כמחצית השנה. זמן מה לאחר מכן הסתבך החייב וחב סכומי כסף גדולים לנושים. אותה שעה היו בבעלותו
זכויות חכירה בבית בכפר שמריהו (להלן: הבית). בפברואר 1974 נערך הסכם בין החייב לבין נושיו שבו התחייב להשלים את בניית הבית, בהשקעה של 150,000 ל"י, למכור את הבית ולשלם מכספי התמורה את חובותיו. להבטחת התחייבותו נחתם חוזה בין המשיבה לבין הנושים שלפיו שיעבדה המשיבה את חלקה במגרש לטובת הנושים. גם החייב שיעבד את חלקו במגרש. בסופו של דבר מילאו החייב ואשתו (המשיבה) אחר התחייבויותיהם, הבית נמכר ושולמו החובות והמגרש נשאר רשום על שם החייב ואשתו. בשנת 1976 שוב היה מצבו של החייב איתן. היחסים בין בני הזוג התערערו ובסופו של דבר אף התגרשו אחר משא ומתן ממושך. בינתיים שוב הסתבך החייב בחובות וביום 30.3.80 ניתן נגדו צו כינוס והוא הוכרז פושט רגל. לפני כן, ביום 14.6.79 נחתם הסכם בין החייב לבין המשיבה (להלן: ההסכם משנת 1979) שבו נאמר "...הואיל ומיכאל וויולט נשואים זה לזה ; והואיל ורישום המקרקעין הרשומים... אינו משקף את הבעלות האמיתית... וברצוןהצדדים לרשום את המקרקעין באופן שישקף את הבעלות לאמיתה... מיכאל מעביר בזה לויולט את החלק (מחצית) הרשום על שמו (במגרש)... מיכאל מאשר בזה שאין לו כל זכויות בכל נכס מקרקעין על שם ויולט...". ביום 12.7.79 נרשמה הערת אזהרה לטובת האשה על המגרש. בבקשה נשוא ערעור זה עתר המערער לבטל כ"הענקה של החייב לאשתו" את רישום זכויותיה של האשה במגרש מכח החוזה שנערך בשנת 1973 , וכן לבטל כ"הענקה"את הזכויות נשוא ההסכם משנת 1979, ולמחוק את הערת האזהרה במגרש. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה על שני חלקיה והערעור על כך נדחה.
ב. באשר למחצית המגרש שנרשמה על שם האשה מכח החוזה שנערך בשנת 1973 - לעניין זה טען הנאמן שהאשה לא הביאה ראיות המצביעות על כך שהיא רכשה מכספיה את החלק במגרש שנרשם בבעלותה, ואולם ביהמ"ש נתן אמון בגירסת המשיבים בעניין זה, ובכגון דא אין ערכאת הערעור מתערבת. ברם, דין טענת המערער בעניין זה להדחות גם מטעם אחר. אין חולקין שבשנת 1973 היה מצבו של החייב איתן והיה בכוחו של החייב אותה שעה לשלם את חובותיו מכספיו שלו. משנעשתה ה"הענקה" הנטענת תוך התקופה שבין שנתיים לעשר שנים לפני פשיטת הרגל, אין לפסלה כאמור בסעיף 96(ב) לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש) תש"מ-1980.
ג. באשר לטענת המערער כי המסמך משנת 1979 מעורר חשד שמדובר בהענקה - אמנם המסמך האמור נחתם בשעה שהחייב היה מסובך בחובות, ולכאורה היה מקום לקבל את טענות המערער, ואולם גירסת האשה היא כי הסכימה עם בעלה החייב, סמוך לעריכת ההסדר עם הנושים בשנת 1974, כי בתמורה לעזרתה ולאחר שבניית הבית תושלם, יעביר הבעל על שמה את חלקו במגרש. לא זו אף זאת, מתצהירה של האשה יוצא שלאחר השלמת הבנייה נתגלעו קשיים בביצוע ההסכם עם הנושים, וכדי למנוע את מכירת המגרש שילמה סכום כסף נוסף והיה מוסכם בינה לבין הבעל כי זכויותיו במגרש תועברנה על שם האשה. לטענת האשה לא מומש ההסכם עקב רישום הערת אזהרה במגרש לטובת הנושים ורק בשנת 1979, כשהדבר נתאפשר, נחתם המסמך החדש. ביהמ"ש המחוזי יכול היה לקבוע כממצא עובדתי שאמנם ניתנה התחייבות ע"י החייב לאשתו כי יעביר על שמה את מחצית המגרש וזאת עוד בשנת 1974.
ד. טוען המערער כי אף אם נכונה התשתית העובדתית האמורה עדיין יש לפסול את "ההענקה" וזאת משתי סיבות: ראשית, ההתחייבות נעשתה בעל פה ואין היא תופסת לפי דין ; שנית, ההתחייבות משנת 1979 אינה תופסת משום שחסר בה יסוד התמורה הנדרש לפי סעיף 8 לחוק המקרקעין, וגם משום שלא ניתן לייחס את ההתחייבות הכלולה בה להתחייבות הקודמת בעל פה. גם דין טענות אלה להידחות. בבוא ביהמ"ש לבחון אם העברת נכסים ע"י החייב היא "הענקה" אם לאו, עליו לתת את דעתו בעיקר למשמעות הכלכלית מסחרית של העיסקה שנעשתה, ואין שמים את הדגש על הדרך הפורמלית שבה
בוצעה ההעברה. גם אם נכונה טענת המערער, בלי לפסוק בדבר, שכל עוד לא נערך המסמך משנת 1979 לא היתה האשה זכאית לסמוך על ההתחייבות בעל פה, הרי משנערך המסמך משנת 1979, אפשר, לפי נוסחו, לראותו כמאשר את ההתחייבות הקודמת וכנותן לה תוקף חוקי.גם טענתו של המערער בנוגע לתוקפה של העיסקה לפי סעיף 8 לחוק המקרקעין דינה, להידחות. מדובר בהתחייבות שניתנה לאחר שתמורתה כבר בוצעה. האסמכתאות שעליהן ביסס המערער את טענתו לפסילתה של העיסקה אמנם מחייבות את ציון התמורה בגוף ההסכם, והוא כדי למנוע ויכוח בין הצדדים לגבי שיעור התמורה ומהותה, אך הדין הוא אחר כאשר "הקונה" כבר שילם את מלוא התמורה בעת עריכת המסמך, שאז ציון התמורה בהסכם כבר אינו חיוני.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, מצא. החלטה - השופט לוין. עו"ד מכנס למערער, עו"ד פרחודניק למשיבה. 17.9.89).

ע.א. 823/88 - טפחות בנק למשכנתאות... בע"מ נגד אלימלך סלומון ואח'

*בקשה לדחיית תביעה על הסף בגין "מעשה בית דין"(הערעור נדחה)

א. המשיבים (להלן: המשתכנים) רכשו דירות בישוב המכונה "נופים" בשומרון. הסכמיהרכישה עם חברת "נופים" היו כרוכים גם בהתחייבויות כספיות כלפי המערערת, בנק למשכנתאות, אשר עמה התקשרה נופים בהסכם שלפיו תעניק המערערת הלוואות למשתכנים. הסכמי ההלוואה נכרתו בין המערערת לבין כל אחד מהמשתכנים והכספים הועברו ל"נופים". בטרם ניבנו אף יסודות הבתים נכנסה חברת "נופים" להליכי פירוק. במכרז שפרסם מפרק נופים הציעה חברה בשם "יאה יקיר" לרכוש את פרוייקט החברה שבפירוק לאחר קיום אסיפות הנושים אישר ביהמ"ש המחוזי הסדר פשרה, שלפיו חברת "יאה יקיר" תסדיר את החוב לטפחות, בנוסף להתחייבותה לתשלום סכום ההצעה שהציעה לנופים. נקבע בהסדר כי "מאידך, על המשתכנים יהיה להמשיך לעמוד בתשלומיהם כלפי בנק טפחות ואין באמור בהסדר זה לפטרם מתשלום כלשהו לטפחות בהתאם להתחייבויות שנטלו על עצמם בהסכם שבינם ובין בנק טפחות". גם חברת "יאה יקיר" נקלעה לקשיים והמשתכנים היו צריכים להמשיך לשלם את חובותיהם לטפחות. בשלב מסויים פנו המשיבים לבימ"ש השלום ותבעו מהמערערת השבת כל הכספים ששילמו לה על פי הסכמי ההלוואה. בתביעתם פירטו המשתכנים חובות שהיו על המערערת והיא הפרה אותם במהלך המו"מ לכריתת הסכמי ההלוואה עמם ובמהלך ביצועם של הסכמים אלה, הפרות שבגינן קמה להם עילת תביעתם הנ"ל. המערערת הגישה בקשה לדחיית התביעה על הסף בנימוק של "מעשה בית דין" שקם מכח הסדר הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין. בקשה זו נדחתה ע"י בימ"ש השלום ולאחר מכן ע"י ביהמ"ש המחוזי והערעור על כך נדחה.
ב. השאלה המשפטית שעמדה במרכז הדיון בביהמ"ש דלמטה הינה אם הסדר פשרה בין החברה לנושיה, שקיבל תוקף של פסק דין, מהווה "מעשה בית דין" גם ביחסים שבין הנושים לבין עצמם.לדעת המשיבים הסדר פשרה לפי סעיף 233 לפקודת החברות עניינו אך ורק היחסים בין החברה שבפירוק לבין נושיה, ואין בו כדי ליצור מעשה בית דין ביחסים שבין הנושים לבין עצמם. המערערת טוענת כי חבותם של המשתכנים כלפיה הינה חלק מן ההסדר שאושר וממילא מושתקת כל טענה בקשר להסכמי ההלוואה המוזכרים בהסדר. ברם, ההכרעה בשאלה זו אינה צריכה לענייננו. אכן, סעיף 233 לפקודת החברות בא להסדיר את היחסים בין החברה מצד אחד לבין הנושים מצד אחר, אולם ספק אם ראוי לקבוע, כהלכה חד משמעית, שאין להסדר כזה כל תחולה ביחסים שבין הנושים לבין עצמם.בהסדר פשרה מסוג זה, חבויות הצדדים, לרבות הנושים, שלובות ומותנות בדרך כלל זו בזו, ואין לצד אחד אפשרות לקיים התחייבותו בלי שצד שני יקיים התחייבות שונה כלפי צד שלישי וכיוצא בכך.
ג. ייתכנו נסיבות שבהן יהא זה נכון להשתיק נושים בריבם עם נושים אחרים מכח הסדר פשרה מסוג זה שלפנינו. אך גם אם כך הדבר, עדיין הכל תלוי בנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה, בלשונו של הסדר הפשרה המסויים ובשאלה אם יש בו להקים חבות חדשה של הנושים בינם לבין עצמם או שהוא נסמך, כמו בענייננו, על חבות קודמת מכח הסכמי ההלוואה המקורית. בענייננו, גם אם נאמר כי איזכור חבותם של המשתכנים לבנק בהסדר הפשרה מהווה חלק מן ההסדר עצמו, ואפילו נאמר כי גם לחלק הזה בהסדר ניתן תוקף של פסק דין, עדיין יש לקבל את טענת המשיבים כי ההסדר לא יצר את חבות המשיבים להמשיך בתשלומים לבנק, אלא חבות זאת, גם לפי ההסדר, מקורה עדיין בהסכמי ההלוואה המקוריים. הדברים ברורים ונעלים מכל ספק מלשון הסעיף בהסדר האומר "על המשתכנים יהיה להמשיך לעמוד בתשלומיהם כלפי בנק טפחות... בהתאם להתחייבויות שנטלו על עצמם בהסכם שבינם ובין בנק טפחות". מכאן ברור שגם אם ביקש הסדר הפשרה להטמיע לתוכו אף את מערכת היחסים בין הבנק למשתכנים, עדיין המסמך הקובע בהקשר זה הוא הסכמי ההלוואה המקוריים, ואין בהסדר החדש כדי לחסום מישהו מהעלאת טענה כלפי הסכמי ההלוואה, רק משום שאוזכרו בהסדר עצמו. מכאן שצדקו הערכאות דלמטה בהכרעותיהן שאין לדחות את התביעות על הסף וראוי שיידונו לגופן לבירור השאלות העובדתיות שבמחלוקת והשלכותיהן המשפטיות.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, קדמי. החלטה - השופט לוין.עו"ד ד. קוגן למערערת, עוה"ד ג. קריב וסטרנס למשיבים. 20.9.89).

ע.פ. 626/88 - אבי חנניה גולן נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (בריחה ממאסר, מרמה)(הערעור נדחה).

א. העורר הורשע, על פי הודייתו בעובדות, בעבירות של בריחה ממשמורת חוקית ושורה ארוכה של מעשי מרמה, כולל קבלת דבר במרמה, זיוף, גניבה והתחזות כאחר. סכומי הכסף שהוצאו מאנשים שונים מסתכמים בלמעלה מ-100,000 שקלים. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער בשל הבריחה שנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי ובשל עבירות המרמה לסוגיהן שש שנים מאסר בפועל ושלש שנים מאסר על תנאי כשתקופות המאסר חופפות ומניינן מיום בו סיים המערער לרצות מאסר קודם שריצויו נפסק בשל בריחתו של המערער מהכלא. המערער טוען כי לא היה מקום להרשיעו בפרט האישום השביעי שבכתב האישום, שכן התביעה הודיעה במהלך הדיון שלא תביא ראיות בקשר למקצתו של האישום השביעי ומשמעות ההודעה חזרה ממקצתו של האישום. הערעור נדחה.
ב. אחרי שנשמעו מספר עדי תביעה הודה המערער בכל העובדות שבכתב האישום ולא סייג הודאתו, אלא ייחס אותה לאישומים כפי שהובאו בכתב האישום. הודעת המדינה לגבי אי הבאת הראיות באה על רקע כפירתו של המערער. משהודה המערער בכל העובדות רשאי היה ביהמ"ש להסיק כי אין לסייג הודייתו לגבי חלק מן העובדות המפורטות באישום השביעי. עיקרו של דבר, בתוך מספרן הרב של העבירות שבכתב האישום אין משמעות מיוחדת לעניין השטרות שהתביעה היתה נכונה שלא להביא ראיות לגביהן. אפשר להסיק מגזר דינו של ביהמ"ש כי העונש שנגזר למערער מתייחס לפועלו הכולל וההרשעה בזיופו של שיק מסויים זה או אחר אין בו כדי לגרוע.
ג. המערער ביקש מביהמ"ש המחוזי בדיקה רפואית של מצבו הנפשי כתנאי להעמדתו לדין ולהרשעתו. בדיקה כאמור נערכה והצביעה על כך שהמערער כשיר לעמוד לדין. המערער חלק על תוצאות הבדיקה וניתנה לו אפשרות להביא רופא אחר לפי בחירתו, אך לטענתו הזמן שהוקצב לו היה קצר מדי. דא עקא, מתוך הפרוטוקול עולה כי היה פסיכיאטר שהמערער הקים עימו קשר, אך הפסיכיאטר ציפה לכך שיכוסה שכר הטרחה שלו ע"י אחיו של המערער ומשלא אירע כך נותק הקשר עימו. אין סיבה להטיל ספק בתוצאות
הבדיקה הרפואית שנערכה מטעם ביהמ"ש. אם מבקש המערער בדיקה פסיכיאטרית חוזרת ע"י הרשויות הרפואיות של בית הסוהר, או אם שלטונות בית הסוהר יהיו סבורים מיוזמתם כי יש מקום לבדיקה כאמור, הרי הדבר הוא בר ביצוע ולעניין זה אין הדיון בפני ביהמ"ש העליון משמש סוף פסוק.
ד. באשר למידת העונש - ביהמ"ש המחוזי נתן דעתו לנסיבות לקולא, אך מאידך אין להתעלם מרשימת ההרשעות הקודמות הארוכה מאד, שעיקרה עשרות עבירות מאותו סוג עליהן נדון המערער עתה. אין אלא להסיק כי המערער הוא עבריין מועד בתחום עבירות הרכוש והמרמה ושליחתו למאסר לתקופה ארוכה היתה בגדר פועל יוצא מן הסיכון לציבור אשר אותו הוא מהווה.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. המערער לעצמו, עו"ד גב' מיקי חשין למשיבה. 10.9.89).

בג"צ 687/88 - החברה לפיתוח גבעת המייסדים בע"מ ואח' נגד מפקד כוחות צה"ל באיזור יו"ש ואח'

*מסירת ניהול ופיתוח גבעת המייסדים לידי חברה של הרשות המקומית מעלה אדומים(העתירה נדחתה).

א. המשיבים הראשון והשני (מפקד כוחות צה"ל באיזור יו"ש והממונה על הרכוש הנטוש הממשלתי ביו"ש) התקשרו עם המשיבה השלישית, "מעלה אדומים... בע"מ" (להלן : המשיבה) לצורך ניהולה ופיתוחה של גבעת המייסדים במעלה אדומים. שבעת העותרים מתגוררים בגבעת המייסדים ויחד עמם כ-25 משפחות נוספות. אין תוכניות סופיות בדבר איכלוס האיזור למגורים ועתידו של המקום עדיין לוט בערפל. זמן מה אחרי שיושבה גבעת המייסדים, באמצע שנות ה-70, קמה מעלה אדומים שהפכה למועצה מקומית החולשת גם על גבעת המייסדים. עד לשנת 1986 נוהל איזור הגבעה ע"י חברת עמידר ואחרי שזו הפסיקה פעילותה נמסר הניהול ע"י המשיב השני (הממונה על הרכוש הנטוש הממשלתי) לידי המשיבה. העניין סוכם סופית במרץ 1986. המשיבה היא חברה שמניותיה בידי הרשות המקומית מעלה אדומים והיא החלה בפעולותיה מאז 1986. העותרים מעלים טענות ותלונות רבות נגד פעולות המשיבה, שעניינן, בין היתר, דרישה לתשלומים מופרזים, ניהול משקי כושל ויחסים גרועים עם האוכלוסיה. לטענת העותרים מן הראוי היה לפרסם מכרז בקשר לניהול האיזור ולשתפם בו, ומכל מקום משהתברר כי הניהול הקיים בלתי תקין מן הנכון למסור את הניהול לידי העותרת. העתירה נדחתה.
ב. ניהול המקום נמסר למשיבה עפ"י החלטת כל הגורמים המוסמכים לכך עוד במרץ 1986, ואין לבוא באוקטובר 1988, מועד הגשת העתירה, ולהלין על אי עריכת המכרז שנתיים וחצי לפני כן. זהו שיהוי מובהק, ובפרט שהעותרים הם תושבי המקום שידעו בדיוק מה מתרחש שם. זאת ועוד, ליקויים ניהוליים יכולים להוות עילה להגשת תלונה לרשויות המוסמכות, ואין בהם כדי להצדיק מסירת הניהול לידי העותרים דווקא. ב"כ העותרים ביקש, בין היתר, כי יובטח כבר עתה שאם המשיבה השלישית תפסיק לנהל את המקום ייערך מכרז שבו תשותף העותרת הראשונה. לעניין זה יש לקבל את תשובת ב"כ המשיבים כי לא ניתן לדעת עתה מה הנסיבות בהן תסתיים פעולת המשיבה אשר הניהול נמסר לה למשך 7 שנים ממרץ 1986, וייתכן שכאשר ייפסק הניהול ע"י משיבה זו תהיה התמונה במקום שונה מזו המצטיירת היום. שאלת מסירת הניהול צריכה להיבחן במועד הרלבנטי, ורק אז ניתן יהיה להחליט אם יש מקום להתערבות בג"צ בעניין זה.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, מצא. החלטה - השופט הנשיא שמגר. עו"ד ד. מינץ לעותרים, עוה"ד מלכיאל בלס, מיכאל שניידר ופלורה צדוק למשיבים. 26.9.89).

ע.א. 240/87 - מירב קריכלי נגד א.פ.ל. בע"מ

*אחריות בתאונת עבודה(הערעור נתקבל).

א. המערער הפעיל מכונה במפעלה של המשיבה ובתאונת עבודה איבד ארבע מאצבעות ידיו. הוא הגיש תובענה לביהמ"ש המחוזי להטבת נזקו, כשהתובענה מבוססת על עילת הרשלנות לפי סעיף 35 לפקודת הנזיקין (להלן: פקודת הנזיקין) ועילה נוספת היא הפרת חובה חקוקה על פי סעיף 63 לאותה פקודה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי התובע לא הוכיח אף אחת משתי עילות אלה וכי התאונה נגרמה ע"י רשלנותו הבלעדית של המערער. לפיכך דחה ביהמ"ש את התובענה על כל היבטיה.
ב. סעיף 37(4) לפקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש) קובע לאמור "כל אחד מחלקים אלה יגודר לבטח... במכונות שאינן מניע ראשי או ממסרת כל חלק מסוכן שבהן". בענייננו מדובר במכונה המיועדת לכבישת חלקי פח שטוחים והפיכתם לצינורות שישמשו כצינורות מפלט לכלי רכב. המכונה מורכבת מחלק תחתון שהוא החלק הקבוע של המכבש וחלק עליון שהוא חלק נע. הפועל היושב ליד המכונה מכניס את הפח בין שני חלקים אלה ועל ידי לחיצת דוושה חשמלית יורד החלק העליון של המכונה בעוצמה רבה על חלקה התחתון ובדרך זו נכבש הפח. מיתקן הדוושה החשמלית בנוי בצורת סנדל שלתוכו מכניס מפעיל המכונה את כף רגלו ואז די בלחיצה על הדוושה כדי שהמכונה תתחיל לפעול. אין מגן כלשהו שימנע בעד המפעיל מלהכניס את ידו לתוך המרווח המסוכן שנוצר בין שני חלקי המכונה, וגם אין גידור שיעצור את הפעלת המכונה באורח אוטומטי במקרה של תקלה. המערער הפעיל את המכונה ותוך כדי ההפעלה נתפש אחד הצינורות בחלק העליון של המכונה. המערער הכניס את שתי ידיו לחלל שבין שני חלקי המכונה ועשה מאמץ להוציא את הצינור החוצה. עקב מאמץ זה לחצה כף רגלו הימנית, שהיתה בסנדל הדוושה, על הדוושה, וכתוצאה מכך נפל החלק העליון על שתי ידיו ונקטעו ארבע אצבעותיו. ביהמ"ש המחוזי קבע כי האחריות לאירוע התאונה רובצת כולה לפתחו של המערער מן הטעמים הבאים: למכונה היה מפסק שעל ידי השמוש בו ניתן היה להשתיק את פעולת המכונה והמערער לא השתמש במפסק זה ; המערער לא הוציא את רגלו מסנדל הדוושה, שאם היה עושה כן לא היה המאמץ שעשה גורם להפעלת הדוושה. ביהמ"ש הגיע למסקנתו, למרות שלדעתו היה צורך להוסיף למכונה מתקני בטיחות נוספים והמשיבה לא עשתה כן. הערעור נתקבל.
ג. על פי ההלכה שנפסקה - החובה לגדור מכונות לבטח היא חובה אבסולוטית, במובן זה שהבטחון שהגידור צריך לתת הוא מוחלט. החובה לגדור לבטח חלק מסוכן של מכונה היא חובה אישית המוטלת על המחזיק של המכונה. החובה על המחזיק קיימת והיא נשארת גם כשמדובר בפועל רשלן. לא די בכך כי לעובד זהיר אינה נשקפת סכנה. החוק בא להגן על עובדים מכל הסוגים ובכל המצבים, וכל עוד ניתן לחזות באופן סביר מראש כי עובד, ולאו דווקא עובד סביר, עלול להיפגע ע"י מגע עם חלק מכונה, הרי הוא חלק מסוכן וטעון גידור בטוח. על יסוד האמור אין להשלים עם התוצאה של ביהמ"ש המחוזי שלפיה מלוא האחריות לאירוע התאונה מוטלת על המערער דווקא. מסקנה זו אינה יכולהלהתקבל כאשר הוכח כי המשיבה הפרה חובה חקוקה, בכך שלא התקינה במכונה גידור לבטח.
ד. מתעוררת השאלה מה דינה של הפרת חובה חקוקה ע"י מעביד כאשר מחדלו של העובד שנפגע גרם לפגיעה או תרם לאירוע - התשובה לכך היא כי לא בנקל ימצא ביהמ"ש עובד הסומך תביעתו על הפרת חובה חקוקה אשם ברשלנות תורמת. הטלת חובות אלה על המעביד מיועדת להבטיח את העובד גם בפני רשלנותו הוא, ולכן יקבע ביהמ"ש רק במקרים נדירים שגם העובד אשם בתוצאה המזיקה. באירוע שלפנינו עניין לנו בסיטואציה שלפיה הפרת החובה החקוקה היתה מחדל של המשיבה בלבד, שהינה מעבידתו של המערער, ולפיכך
אין לפטור אותה מתוצאות ההפרה. היה עליה להביא בחשבון כי מהחלק המסוכן של המכונה נשקפת סכנה סבירה לגופו של העובד ולחזות מראש שחלק גופו של העובד עלול, עקב העדר גידור לבטח, לבוא במגע עם החלק המסוכן של המכונה ולהיפגע.
ה. עם זאת ניתן לשבץ את מקרהו של המערער במסגרת אחד המקרים הנדירים שבהם תוטל האשמה גם על העובד, כך שבנסיבות המקרה מתחייב שגם המערער ישא בחלק מהאחריות לתוצאה. המערער לא השתמש ב"שולף" שנועד לשמש אותו לצורך שחרור הצינור על פי ההוראות וההנחיות שקיבל ובכך תרם לקרות התאונה. כשבאים לקבוע את שיעור תרומת הרשלנות של המערער לאירוע, יהיה זה צודק לקבוע כי המשיבה תישא ב-%90 מכלל האחריות ואילו המערער ישא ב-%10. לפיכך הוחלט להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי שידון בשיעור הפיצויים המגיעים למערער לפי חלוקת האחריות הנ"ל.

(בפני השופטים: חלימה, אור, קדמי. החלטה - השופט חלימה. עו"ד בן ציון גל למערער, עו"ד גב' לאה ויינברג למשיבה. 7.9.89).

בג"צ 115/89 - יצחק ירימי נגד בית הדין הרבני האיזורי רחובות ורחל ירימי (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

*סמכות ביה"ד הרבני לדון באישור גט שניתן בחו"לא. העותר הינו ישראלי לשעבר שוויתר על אזרחותו הישראלית והפך לאזרח שבדיה, מדינה בה הוא מתגורר מזה כ-13 שנה. העותר והמשיבה השניה, (להלן: המשיבה), שהינה אזרחית ישראלית, נישאו בישראל באפריל 1984, אך הם חיו בשבדיה ונולדו להם שם שני ילדים. בשנת תשמ"ח התגרש העותר מהמשיבה בבית דין רבני בשבדיה והוצאה לו שם תעודת גירושין ו"אישור מעשה בית דין". בסוף פברואר 1988 הגיעה המשיבה לישראל עם ילדיה וזמן קצר לאחר מכן פתחה במספר הליכים משפטיים נגד העותר. היא הגישה לביהמ"ש המחוזי תביעה למזונות ולאחזקת הילדים ופנתה לביה"ד הרבני האיזורי ברחובות (להלן : המשיב) בבקשה לאשר את הגט שקיבלה מהעותר בשבדיה. המשיבה פנתה למשיב בבקשה הנ"ל כדי לאפשר השגת שינוי הרישום בתעודת הזהות שלה מ"נשואה" ל"גרושה". העותר ראה בהתנהגות המשיבה נסיון לשלול באופן מלאכותי את סמכותם של בתי המשפט בשבדיה לדון בשאלת אחזקת הילדים והשאלות האחרות הנובעות מהגירושין, ובא לישראל כדי לגרום להחזרת הילדים לשבדיה.
ב. העותר לא חלק על סמכותו של ביהמ"ש המחוזי לדון באחזקתם הזמנית של הילדים, בהתחשב בכך שמדובר בילדים קטינים הנמצאים בישראל, אולם העותר התנגד לסמכותו של המשיב לדון בעניין אישור הגט. זאת בהסתמך על סעיף 1 לחוק שיפוט בתי הדין רבניים שלפיו "ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה יהיו בשיפוטם היחודי של בתי דין רבניים". העותר טוען כי אין הוא אזרח ישראל ולא תושב ועל כן הסעיף הנ"ל אינו חל לגביו. העותר אומר גם שהוא לא הביע הסכמתו לכך שביה"ד ידון בעניינו כאמור בסעיף 9 לחוק. המשיב לא קיבל את התנגדות העותר וקבע כי בסמכותו לדון בבקשת המשיבה לאשר את הגט. ביה"ד ראה את העותר בנסיבות העניין כ"תושב" במובן החוק, וגם סבר כי בהתחשב בעובדה שבני הזוג נישאו והתגרשו כדמו"י, יש לראות את העותר כמי שהסכים לשיפוטו של ביה"ד הרבני. העתירה נדחתה.
ג. הצדדים עוררו במהלך טיעוניהם טענות משפטיות הנוגעות הן לפרשנות הנכונה של סעיפי חוק בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), והן לשאלה אם יש לראות בעותר, המצוי בישראל למעלה משנה, תושב במובן החוק. אולם אין צורך להכריע בשאלות אלה משום שבג"צ אינו צריך להיזקק לעתירה בשלב הנוכחי מנימוקים אחרים. בתי הדין הרבניים מהווים מערכת שיפוטית סגורה ונפרדת וככלל חייב עותר למצות את כל סעדיו ותרופותיו במסגרת אותה מערכת עד שיותר לו לפנות אל בג"צ. כפי שנפסק, מדיניות משפטית תקינה מחייבת, כי פסק דין של בי"ד דתי ושל ערכאה שיפוטית אחרת, יהא נתון
לביקורת בפני ערכאת ערעור של אותה מערכת. ככלל נוהג בג"צ לדחות עתירות נגד בתי דין או גופים שיפוטיים מינהליים כאשר העותר לא מיצה סעד חילופי יעיל שבערעור. לבג"צ אמנם סמכות לדון בנושא, אך הוא יעשה כן, לפני מיצוי ערכאת הערעור כאמור, בגלל דחיפות העניין ולאחר שישוכנע כי הדרך החילופית של פנייה לערכאת הערעור לא תהיה אפקטיבית. אין פירוש הדבר כי בג"צ ידון בכל עתירה המופנית כנגד סמכות בי"ד דתי מבלי שיפנה את העותר קודם כל לתרופתו שבהגשת הערעור. גם החלטה בדבר טענה המופנית כנגד סמכות ביה"ד הרבני האיזורי, ניתנת לערעור בפני ביה"ד הרבני הגדול, ועל כן אין טענה מסוג זה מחייבת אוטומטית את היזקקות בג"צ לגופה של הטענה מבלי שיפנה את העותר תחילה לסעדו שבהגשת הערעור. ישנה כאן סמכות מקבילה של ביה"ד הרבני הגדול בדרך הערעור ושל בג"צ, ובג"צ יעדיף את הדיון בעתירה לגופה כאשר הוא משתכנע כי יש צורך בפעולה מהירה וכי הפניית העותר לפרוצדורה של הגשת ערעור לא תמנע את העוול או העיוות האפשריים הצפויים ; כאשר על פי שיקולי צדק כלליים נראה לבג"צ כי מן הדין שיכריע בעצמו בעתירה לגופה. אין זה המצב בענייננו. (בפני השופטים: בך, אור, מצא. החלטה - השופט בך. עו"ד פיכמן לעותר, עו"ד ע. יניב למשיבה. 28.9.89).

ע.א. 76/86 - ד"ר יוסף פיינשטיין נגד ה.ש. מלונות בע"מ ואח'[פ"ד מג (3) 124]*מחיקת תביעה על הסף מחוסר עילה(הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים ש. לוין ומלץ נגד דעתו החולקת של השופט ד. לוין).
א. ביום 31.8.83 נחתם בין הצדדים זכרון דברים שלפיו שכרו המערער ושותפו מהמשיבים מלון בצפת לתקופה של שלש שנים ו-7 חודשים תמורת סכום של 50,000 דולר, שממנו שולם סכום של 20,000 דולר במעמד מסירת החזקה. העיסקה לא עלתה יפה ושבועות אחדים לאחר חתימת זכרון הדברים החליטו הצדדים לסיים את היחסים ביניהם. ביום 20.9.83 הוסכם ביניהם כי העיסקה תבוטל. הצדדים החליפו ביניהם שני מכתבים כאשר המשיבים מתחייבים במכתבם שלא תהיינה להם כל טענות או תביעות נגד המערערים בגין זכרון הדברים, והמערער ושותפו הפנו מכתב למשיבים בו נאמר בין היתר "עם חתימת מכתב זה, לא תהיה לנו כל טענות או תביעות לא לנו ולא לאחר בשמנו בגין כל העיסקה שנעשתה בינינו. לא באופן אישי ולא כלפי המלון. החתימה מבטלת כל זכות לתביעה". כשנתיים לאחר מכן הגיש המערער תביעה נגד המשיבים להשבת 20,000 דולר ששילם על חשבון דמי השכירות וכן סכומים נוספים שהפקיד בחשבון בנק כהשקעה במלון. המערער מציין בכתב תביעתו את דבר החתימה על מכתבי הוויתור ואולם לדבריו "הוסכם בין הצדדים כי לא תהיה לאף צד טענות בגין העיסקה וכי הנתבעים ישיבו לשוכרים את כל הסכומים ששולמו ו/או השקיעו במלון". בכתב הגנתם הכחישו המשיבים את טענת המערער בדבר התחייבות להשבה וטענו כי דין התביעה להימחק על הסף מפאת חוסר עילה. ביהמ"ש המחוזי מחק את התביעה בקבעו כי לאור האמור המערער התחייב שלא תהיה לו זכות תביעה נגד המשיבים, ומשלא קיימת זכות תביעה לא קיימת עילת תביעה. הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים ש. לוין ומלץ, בפסק דין מפי השופט מלץ, כנגד דעתו החולקת של השופט ד. לוין.
ב. השופט מלץ (דעת הרוב) : טענתו העיקרית של המערער היא כי כתב הוויתור אינו עומד בפני עצמו, אלא יש לראותו על רקע כוונת הצדדים בבואם לבטל את העיסקה, שהיא, להשיב את המצב לקדמותו, דהיינו לראות את העיסקה כאילו לא היתה מעולם. לטענת המערער, הוויתור על טענות ותביעות כפוף להחזרה הדדית של כל הסכומים והנכסים שהועברו במסגרת העיסקה. אמנם כתבי הוויתור אינם מפרטים תנאי זה במפורש אבל מחדל זה נובע מכך שהמסמכים נוסחו "על ידי הדיוטות". אמנם טענה זו הינה
דחוקה וסיכוייו של המערער להצליח בתביעה המבוססת על טענה זו נראים קלושים למדי, אך אין בזה כדי להצדיק נעילת שערי ביהמ"ש בפני המערער בנקיטת הצעד הדרסטי של מחיקה על הסף.
ג. הלכה פסוקה היא כי אין למחוק על הסף מפאת חוסר עילה תביעה בה קיימת אפשרות, אפילו היא קלושה, שהתובע יצליח בתביעתו. המערער טוען כי המסמך ניתן לפירוש חילופי, והוא כי הוויתור שנקבע בו מתייחס רק לטענות ולתביעות היכולות לעלות לאחר החזרת המצב לקדמותו מלפני העיסקה, לרבות השבת הכספים שהושקעו במסגרתה, תנאי שהצדדים הסכימו לו אם כי הסכמה זו לא קיבלה ביטוי בכתב. כדי להכריע בין הפירושים השונים של כתב הוויתור, על ביהמ"ש ללמוד אומד דעתם של הצדדים, ולצורך זה ניתן להתחשב גם בנסיבות כריתת ההסכם, כל עוד אומד דעה זה אינו עולה ברורות במסמך. המסמך אינו כל כך ברור על פניו שאין ביהמ"ש יכול להיעזר בראיות חיצוניות בדבר נסיבות כריתתו בבואו לפרשו. אין למנוע מהמערער להעלות טענותיו מטעמים שבדרכי הוכחה בלבד. לפיכך יש לקבל את הערעור.
ד. השופט ד. לוין (דעת המיעוט): השאלה היא אכן אם קיים סיכוי כלשהו, על פי כתבי הטענות, שהתובע יצליח בתביעתו, והתשובה לכך היא שלילית. נוסח הוויתור של המערער סותם את הגולל על כל טענה שהיא שהוא מעלה בכתב תביעתו, מן הסיבה הפשוטה שהמסמך הנ"ל מבטל כל זכות תביעה, ומשלא קיימת זכות תביעה לא קיימת עילת תביעה. המסמכים ברורים ופשוטים וכוונתם נעלה מכל ספק. במצב דברים זה אין כל צורך, ואף לא נכון מבחינה משפטית, לפנות לנסיבות חיצוניות לטקסט החוזי הבהיר דיו. כמו כן, למסמכים הנדונים הגיון כלכלי ברור, כאשר כל אחד מן הצדדים וויתר על זכויות כספיות שונות, וכל אחד מהם אף נטל על עצמו התחייבויות כספיות שונות. כנגד וויתורם של המערער ושותפו על כל תביעה, וויתרו המשיבים על כל דרישה שעשוייה להיות להם מן המערער.

(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, מלץ. עו"ד דב פישלר למערער, עו"ד עודד ונגלניק למשיבים. 24.9.89).

ע.א. 323/86 - גרש לרנר נגד זהבית ניב ואח'

*תביעה לזכויות בנכס המסתמכת על מסמך חתום והמוגשת נגד עזבון (הערעור נדחה).

המערער הוא תושב ונצואלה, והוא אחיה של אמה המנוחה של המשיבה (להלן: המנוחה). המחלוקת נוגעת לדירה אשר זכויות החכירה שלה היו רשומות על שם המנוחה שנפטרה באפריל 1975. לאחר פטירתה נרשמו זכויות אלה, על דרך של רישום ירושה, על שמה של המשיבה ביולי 1979. ב-1983 עתר המערער לביהמ"ש המחוזי לקבוע כי זכות החכירה בדירה היא שלו והוא מתבסס על הצהרה שערכה המנוחה (להלן: המסמך) שבו נאמר כי ידוע למנוחה שהדירה נקנתה מכספי המערער, וכי דירה זו שייכת כולה למערער, ועל כן לא תהווה חלק מנכסיה שיעברו בירושה. המשיבה טענה כי המסמך לא נחתם ע"י המנוחה וגם אם נחתם הרי אינו משקף את מה שהוא נחזה לשקף לפי תוכנו. לטענתה, מטרת המסמך היתה למנוע אפשרות שאביה של המשיבה, שנפרד מאמה, ישים את ידו לאחר פטירתה, על הדירה. כן טענה המשיבה כי היה שיהוי רב בהגשת התובענה של המערער ושהוא נמנע מהגשת תצהיר ומתן עדות בביהמ"ש. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המסמך נחתם ע"י המנוחה, לא קיבל את ההסבר של המשיבה להחתמת אמה על המסמך, אך יחד עם זאת דחה את התביעה. ביהמ"ש קבע כי מדובר בתביעה נגד עזבון ומי שבא לתבוע מן העזבון נדרשת ממנו רמת שכנוע גבוהה בהרבה מאשר זו הנדרשת בדרך כלל בהליך אזרחי. המסמך, לכאורה, תומך בגירסת המערער, אולם המערער לא תמך את בקשתו בתצהיר ולא התייצב לומר את דברו במהלך הדיון. התביעה נתמכת בתצהירו של אחד בשם פנחס לרנר (להלן: פנחס) שהיה בן דודה של המנוחה והוא זה שהחזיק במסמך במשמורת והוא זה
שאישר שהמסמך הוא אוטנטי ונחתם על ידי המנוחה. אולם במהלך עדותו התברר כי בשיחה בינו לבין בעלה של המשיבה, שיחה שהוקלטה, נתן פנחס במידה רבה של וודאות ביטוי לכך שהמסמך לא נוצר במטרה שהמבקש יעשה בו שימוש לצרכיו, והיה ברור שלמבקש לא היה ספק מעולם שהדירה היא של המשיבה. בסיכומו של דבר קבע ביהמ"ש כי קיים ספק בדבר משמעותו של המסמך ומטרתו ולכן דחה את התביעה. הערעור נדחה.
ביהמ"ש העליון אימץ את פסק דינו וקביעותיו של ביהמ"ש המחוזי ועל יסוד אלה החליט לדחות את הערעור. המשיבה הגישה ערעור על כך שלא נפסקו לה הוצאות אך גם ערעור זה נדחה.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, קדמי. החלטה - השופט לוין. עו"ד ש. אריאלי למערער, עו"ד י. עציוני למשיבה. 6.9.89).

בג"צ 622/88 - ד"ר שמואלי דוד נגד שר הבריאות ואח'

*בקשה להורות על העסקת העותר כרופא (העתירה נדחתה).

העותר, רופא שעלה ארצה בשנת 1976, מבקש כי המשיבים (רשויות המדינה וקופת חולים) או מי מהם יקבלוהו לעבודה וכי לא יפוטר עוד ממשרתו כפי שאירע לו בעבר מפעם לפעם. העתירה נדחתה. ככל שהעתירה מכוונת לקופת החולים של ההסתדרות הכללית - תהא העילה אשר תהא, אין בג"צ יכול להורות לקופת חולים כלשהי כי תכנס עם העובד ליחסי עובד ומעביד, מאחר ואין הדבר בתחום סמכויותיו לפי סעיף 15 לחוק יסוד: השפיטה. ככל שהדבר נוגע למשיבים האחרים, לא נתגלה טעם, ולו לכאורי, מכוחו ניתן יהיה להסיק כי אלו חורשי רעתו של העותר או כי מנעו ממנו כל זכות על פי דין. לא רק שאין העסקתו של העותר בגדר חובותיה של רשות ממלכתית כלשהי, אלא שגם אין מקום למסקנה עובדתית כאילו פעלו רשויות השלטון בצורה כלשהי, כדי להביא לפיטוריו של העותר ממקומות העבודה בהם הועסק מעת לעת, במשרות זמניות.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא אלון, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד שמואל סעדיה לעותר, עוה"ד גב' יוכי גנסין ודן לפידור למשיבים. 24.9.89).

בש"פ 472/89 - נאסר אבו סייף נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (סמים)

(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל). העורר הואשם במספר עבירות של מכירת הירואין לסוכן משטרתי מוסווה וביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נתקבל. ההחלטה לקבל את הערר מתבססת על מספר נימוקים ובכללם : הסוכן המוסווה שעל עדותו מתבססת למעשה התביעה, הופעל נגד חשודים מרובים שגם נגדם הוגשו כתבי אישום, ואחדים מהללו שוחררו בערובה בשל פגמים שנתגלו בעדותו של הסוכן ; מסתבר כי העורר הובא ביחד עם נאשם אחר בפני אותו שופט של ביהמ"ש המחוזי (השופט אבן ארי) לדיון בשאלת המעצר והשופט דן תחילה במקרהו של הנאשם האחר והחליט לשחררו בערובה על סמך נימוקים שהיו למעשה זהים לאלה שהושמעו מטעם העורר. אולם בטרם עלה בידי השופט לדון גם בתיקו של העורר נאלץ להפסיק את הדיון, וכתוצאה מכך נדון מקרהו של העורר בפני השופט גלעדי והוא החליט שלא לשחרר את העורר בערובה. בנסיבות מיוחדות אלה מתעוררת השאלה של הרגשת קיפוח אצל העורר, ושל התחושה האפשרית, אצל הנאשמים ואצל משפחותיהם כאחד, כי תוצאות הדיון המשפטי מושפעות ממזל וממקריות, תחושות שיש עניין ציבורי רב למנען ; מתברר כי היו בידי המשטרה הקלטות הנוגעות לרכישת הסם שנתגלו רק בשלב מאוחר של הדיונים בערר. בהתחשב בכל הנ"ל הוחלט לקבל את הערר ולשחרר את העורר בתנאים של ערבות כספית ומעצר בית.