ע.א. 578/88 - טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נגד אורית נצר ואח'
*ביטול הסכמי הלוואה שבין משתכני נופים לבין בנק טפחות 162(הערעור נדחה).
א. בין המשיבים לבין חברת נופים נחתמו הסכמים לפיהם התחייבה נופים לבנות ולמכור למשיבים דירות בשומרון. נופים קיבלה על עצמה התחייבות להמציא לקונים ערבות בנקאית על פי חוק המכר, ודבר המצאת הערבות הבנקאית ע"י בנק טפחות אף מצויין בהודעות שנשלחו למשפחות המשיבים לקבל הלוואות מטפחות לצורך מימון הסכמי הרכישה. בפועל לא הומצאה לקונים, לא למשיבים ולא לקונים אחרים, ערבות בנקאית וגם לא ערבות נאותה אחרת. נופים חתמה על הסכמי רכישה דומים עם כ-180 משתכנים והגיעה להסכם עם טפחות שלפיו יעניק הבנק הלוואות למתקשרים עם נופים. המשיבים, משפחות נצר וסירוטה, חתמו בחודשים יוני-יולי 1983 על הסכמי הלוואה עם טפחות ולפיהם הסכימו כי כספי ההלוואות, בשיעור של כ-80,000 דולר כל אחת, יועברו ע"י טפחות לנופים. נופים נכנסה לפירוק עוד לפני שהתחילה בעבודת בנייה כלשהי. בשלב מסויים עלתה הצעה מצד חברה בשם "יאה יקיר" ליטול על עצמה את התחייבויות נופים בהתאם להסדר משולש בין נופים, טפחות ומשתכניה. הסדר פשרה זה קיבל תוקף של פסק דין. לגבי טפחות נקבע בהסדר כי הבנק יבטל תביעותיו כלפי נופים, ואשר למשתכנים נקבע כי עליהם יהיה "להמשיך לעמוד בתשלומיהם כלפי בנק טפחות... בהתאם להתחייבויות שנטלו על עצמם בהסכם שבינם ובין בנק טפחות...". לאחר שגם "יאה יקיר" נקלעה לקשיים הגישו המשיבים לביהמ"ש המחוזי תביעה בה ביקשו הצהרה כי בנסיבות שנתהוו אין עליהם כל חובה לשלם על פי הסכמי ההלוואה וכן ביקשו להחזיר להם כל סכום ששילמו עבור ההלוואה. ביהמ"ש קיבל את התביעה והערעור נדחה.
ב. אחת מטענות טפחות היתה קיומו של מעשה בית דין מכח הסכם הפשרה. טענה זו בדין נדחתה. אפילו ייקבע שהסדר פשרה בין חברה לנושה, שקיבל תוקף של פס"ד, מהווהמעשה בית דין גם ביחסים שבין הנושים לבין עצמם, עדיין לא יהא בכך לחסום את המשיבים בענייננו, שכן בהתאם להסדר הפשרה שעליו סבה המחלוקת, התחייבו המשתכנים להמשיך בתשלומים לטפחות "בהתאם להסכמי ההלוואה המקוריים". ההסדר אינו בא להקים למשתכנים חבות חדשה כלפי טפחות אלא מאזכר את חבותם המקורית. איזכור זה אין בו כדי למנוע דיון לגופו של עניין בהסכמי ההלוואה. טענה אחרת בפי טפחות היא טענת "השתק חוזי", היינו, כי הסדר הפשרה מחייב את המשיבים כהסכם והם חייבים להמשיך ולעמוד בתשלומים. ברם, גם טענה זו מעוגנת בלשונו של הסכם הפשרה שכאמור אינו מחייב את המשתכנים כלפי טפחות, אלא ככל שהתחייבו בהסכמי ההלוואה המקוריים, והסכמים אלה הם שעומדים כעת במחלוקת. טענה אחרת בפי המערערת היא טענת "השתק מכחהתנהגות" והיא מבוססת על כך שהמשיבים הוסיפו לשלם את כספי ההלוואה גם לאחר התמוטטות נופים. טענה זו נדחתה מן הטעם שהועלתה לראשונה רק בשלב הסיכומים ובדיןנדחתה. אין זו טענה משפטית גרידא אלא טעונה היא הנחת תשתית עובדתית בדבר ההתנהגות שממנה משתמע, כביכול, הוויתור. תשתית כזאת לא הונחה.
ג. אשר לתביעה לגופו של עניין - השופט התייחס למסמכים שהוחלפו בין טפחות לנופים ומהם עולה נכונות של טפחות ליתן ערבות בנקאית למשתכנים בתמורה לערבויות שתסב לטובתה נופים להבטחת ביצוע הבנייה. אלא שבטוחות כאלה לא הומצאו וממילא לא היתה טפחות מוכנה להמציא ערבות בנקאית למשתכנים. הסעיף שבנק טפחות מוכן להמציא ערבויות למשתכנים, הוקרא כלשונו באזני המשתכנים ע"י ראש מדור ההלוואות בסניף ת"א של בנק טפחות, גב' אורבך, וזאת בתשובה לשאלות מפורשות שהיפנו אליה אחדים מןהמשתכנים בנושא הערבויות. מכאן, קבע השופט, כי טפחות הציגה למשיבים מצג שלפיו יינתנו הערבויות הנ"ל בלי להזכיר כי הנכונות לכך מותנית בתנאים שבדיעבד לא התקיימו.
ד. ביהמ"ש מצא דופי בהתנהגות האמורה של טפחות, דופי הבא בגדר סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), שענייננו תום לב במו"מ לקראת כריתת חוזה. קביעה זו של השופט מבוססת היא. הגב' אורבך הוציאה את הסעיף הנ"ל מהקשרו, תוך מתן הרגשה שנכונות הבנק לספק ערבות היא סופית ומוחלטת. אחד מיעודיו העיקריים של סעיף 12 הנ"ל הינו מניעת מקרים מן הסוג שלפנינו, שבהם נוקט אחד הצדדים התנהגות שעל פניה נראית ערמומית, ומניח לצד האחר ליפול בפח הנחותיו המוטעות. על פי הפסיקה, גם אם מדובר בהודעה רשלנית, עולה אחריות נזיקית בגין מצג שווא רשלני על פי סעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין. ברם, לגופו של עניין נכונה מסקנת השופט כי מדובר בחוסר תום לב ממש הבא בגדר סעיף 12 הנ"ל. המשיבים זכאים איפוא לפיצויים בעד הנזק שנגרם להם עקב המו"מ, ונזק זה הרי הוא כל סכום ששילמו המשיבים בעבר או שיידרשו לשלם בעתיד עבור ההלוואה, שהוכח במידת הסבירות הראוייה כי לא היו מתחייבים בה לו התברר להם שכספם אינו מובטח בערבות בנקאית על פי החוק.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, קדמי. החלטה - השופט לוין. עו"ד ד. קוגן למערערת, עו"ד א. מזרה למשיבים. 20.9.89).
ע.א. 143/87 - טפחות בנק למשכנתאות לישראל בע"מ נגד נופים... בע"מ ואח'
*תקפות שעבודים שנתנה נופים לבנק טפחות, לאחר הסדר שנערך עם צד ג' ולא בוצע(הערעור נתקבל).
א. המשיבה, (להלן: נופים), התקשרה עם הממונה על הרכוש הממשלתי בשטחים בהסכם לקבלת קרקע ולהקמת פרוייקט הבנייה "נופים". היא אף מכרה בתים למשתכנים עתידיים ורוב קוני הדירות קיבלו משכנתאות מבנק טפחות. חברת נופים חתמה על אגרת חוב לטובת טפחות שלפיו שיעבדה לו בשיעבוד ספציפי רכוש שפורט בנספח לאיגרת. בתיקון לאיגרת החוב שיעבדה נופים לטפחות בשיעבוד צף את כל רכושה, אך הוסכם כי רכוש שלא פורט במסגרת השיעבוד הספציפי רשאית נופים למכור ולבצע בו דיספוזיציה אחרת. בפברואר 1984 נכנסה נופים להליכי פירוק והמשיב השני מונה למפרק זמני. בנק טפחות ביקש בתוך כך מינוי כונס נכסים ובקשתו נענתה. באוגוסט 1984 הגיעו נושי נופים, ובכלל זה טפחות והמשתכנים, להסדר פשרה עם נופים ועם חברת "יאה יקיר" שהציעה לקבל את השליטה בנופים וליטול על עצמה את התחייבויותיה של נופים. אחד הסעיפים בהסדר הפשרה קובע כי "בנק טפחות... הינו נושה מובטח אשר יש לו שעבוד צף על כל נכסי נופים... אנו (יאה יקיר) מתחייבים בזאת להסדיר את החוב לטפחות... אנו ניתן בטחונות מתאימים לתשלום החוב לטפחות כך שטפחות יבטל את תביעותיו כלפי נופים". על סמך סעיף זה בהסדר הפשרה ביקש טפחות פס"ד הצהרתי כי זכויותיו כנושה מובטח נשמרות לו כלפי "יאה יקיר" כפי שהיו כלפי "נופים" עובר להסדר הפשרה. על סמך אותו סעיף עצמו טענו המשיבים כי הבטחונות ש"יאה יקיר" נתנה או אמורה היתה לתת לטפחות על פי ההסדר ביטלו מכללא את השיעבודים שהיו בידי הבנק על הרכוש של נופים. פרשנות זו של המשיבים נתקבלה על דעת ביהמ"ש המחוזי ובקשת טפחות נדחתה. הערעור נתקבל.
ב. ביהמ"ש המחוזי יצא מתוך הנחה כי בחתימת הסדר הפשרה חדל נופים מלהיות בחזקת חייב של הבנק, ומאחר שנופים אינה חייבת עוד דבר לבנק אין עוד תוקף לשעבודים הרובץ והצף שהיו לבנק על פי איגרת החוב, שכן אין הם צריכים עוד להבטיח דבר. הסוגייה שבמחלוקת משלבת בתוכה שאלה שבחוק ושאלה שבעובדה. השאלה העובדתית היא אם בפועל נתנה "יאה יקיר" לבנק טפחות את הבטחונות שהתחייבה, והשאלה המשפטית הינה מהי הפרשנות הנכונה של הסעיף האמור בהסדר הפשרה, האם בעצם החתימה על ההסדר ויתרה טפחות על מעמדה כנושה מובטח, או שמא הותנה שעם מתן הבטחונות המתאימים יפוג תוקפה של איגרת החוב. באשר לשאלה העובדתית - מכלל החומר שהיה בביהמ"ש עולה
כי "יאה יקיר" לא נתנה התחייבויות כפי שהתחייבה. לפיכך יש לצאת מתוך הנחה שבמישור העובדתי לא עמדה "יאה יקיר" בחובתה להמציא בטחונות מתאימים.
ג. אשר למישור המשפטי - ברור כי בסעיף הפשרה הנ"ל אין ויתור מפורש מצד טפחות על מעמדה כנושה מובטח. השאלה היא אם מעצם הסכמתה להעביר את חובה מ"נופים" ל"יאה יקיר" יש להסיק הסכמה משתמעת לוותר על השעבוד הצף שיש לה על נכסי נופים והתשובה לכך היא שלילית. הכלל הוא כי ויתור נושה מובטח על מעמדו ראוי שייעשה במפורש בהסדר. מסקנה אחרת היתה מובילה לתוצאה שנושה המחזיק בידו ערבויות יירתע מלהסכים להסדר פשרה בכדי לא לפגוע בכוחה של הערבות שבידיו. לפיכך יש לקבל את הערעור ולהכריז כי איגרת החוב נשוא התביעה ונספחיה, שחתמה והוציאה נופים לטובת טפחות, היא בת תוקף וכי כל הזכויות לגבי מקרקעין של נופים בפרוייקט משועבדים לטובת טפחות.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, קדמי. החלטה - השופט לוין. עו"ד פ. פריצקי למערערת, עו"ד ד. פישלר למשיבים. 20.9.89).
ע.א. 469/87 - עו"ד יוסף בורלא ואח' נגד טפחות בנק למשכנתאות לישראל בע"מ
*רשות להתגונן(הערעור נדחה).
א. במהלך שנת 1984 חתמו המערערים על הסכמים לרכישת שבוע שימוש ביחידות נופש מהחברות אילת קלאב הוטל בע"מ ו/או טבריה קלאב הוטל בע"מ. לצורך מימון יחידות נופש אלה, לקחו המערערים הלוואות מבנק טפחות (להלן הבנק) וחתמו על הסכמי הלוואה לפיהם סכום ההלוואה ייפרע ב - 60 תשלומים חודשיים בצירוף ריבית ובצמוד למדד. כל אחד מהמערערים חתם על הרשאה לחיוב חשבונו בבנק. לאחר התחלת התשלומים נכנסו החברות טבריה קלאב הוטל ואילת קלאב הוטל להליכי פירוק ולא יכלו לעמוד בהתחייבויותיהם כלפי המערערים. כיוון שכך נתנו המערערים הוראות לבנקים שלא לכבד עוד את ההרשאות לחיוב חשבונותיהם ולמעשה הפסיקו להחזיר את ההלוואה למשיב. הוגשה תביעה בסדר דין מקוצר לפרעון על אתר של סכומי ההלוואות, והמערערים ביקשו רשות להתגונן בטענות שונות, שכללו, בין היתר, טענה כי ההלוואה לא יצאה מן הכח אל הפועל, היינו כי כספי ההלוואה לא הועברו לחברות הנ"ל. הבקשה לרשות להתגונן נדחתה והערעור על כך נדחה.
ב. נגד תצהירי המערערים באשר למקורות שמהם למדו כי לא כל כספי ההלוואה הועברו לחברות, הוגש, ברשות, תצהיר של המשנה למנכ"ל בנק טפחות שלפיו, בהתאם להוראה בלתי חוזרת בהסכמי ההלוואה העביר הבנק את מלוא כספי ההלוואה לחברות. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הוכח שסכומי ההלוואה הנזכרים בהסכמים אכן הועברו לחברות. בכך אין להתערב.
ג. אמנם, בבקשת רשות להתגונן אין מקפידים עם המבקש וביהמ"ש ייטה לתת רשות להתגונן במקום בו מגלה התצהיר הגנה אפשרית, אפילו מדובר בהגנה דחוקה. אולם, על המבקש להראות כי תצהירו מגלה עובדות היכולות, בהנחה שהן נכונות, להוות בסיס כלשהו לטענה משפטית ראוייה. בבוא ביהמ"ש לשקול מתן רשות להתגונן עליו להניח כי העובדות שהמבקש טוען להן אמנם נכונות ולבדוק אם יש באלה כדי להצביע על הגנה אפשרית ולו אף בדוחק. אולם, יכול שההנחה העובדתית שטוענים לה תקרוס לחלוטין בעת החקירה הנגדית של המצהיר, וכן יכול שההנחה העובדתית הנטענת תקרוס אל מול חומר הראיות כולו, כפי שהובא בפני ביהמ"ש, ושבחינתו אינה מצריכה לבחון שיקולי מהימנות. טענת הגנה שבתצהיר, המתבדית מניה וביה, אינה עילה למתן רשות להתגונן.
ד. המערערים העלו טענה כי חלקו על כך שזיכוי החשבונות של החברות בבנק מהווה העברת כספי ההלוואות לידי החברות - טענה שזיכרה לא בא בפני ביהמ"ש דלמטה.
המערערים לא הצביעו על כל עובדה שתסתור היות זיכוי כזה "העברה" כאמור, הם גם לא הביאו כל עובדה או טענה כנגד זכאותו של הבנק לעשות כן בהתאם להסכם ההלוואה. על פי תצהיר פקיד הבנק ידעו המערערים על דרך זו של העברת כספים וקיבלו העתקים של הודעות הזיכוי. יתירה מזו, המערערים לא הניחו בסיס לטענה זו, אף בסיס משפטי גרידא. גם בעניין זה אין די בטענה כללית, בניסוח כוללני החסר פרטים רלבנטיים וחיוניים להבהרתה. המדובר בטענה שהיא מסקנה משפטית אשר לא עוגנה בעובדות הנטענות.
(בפני השופטים: ד. לוין, אור, מצא. החלטה - השופט לוין. עו"ד י. בורלא למערערים, עו"ד י. בביוף למשיבים. 5.9.89).
בג"צ 529/89 - דור ריעני נגד מרדכי ליניק יו"ר המועצה המקומית יהוד
*פסילת חבר מועצה מקומית המשמש גם כיו"ר מועצה דתית(העתירה נדחתה).
א. העותר, שהוא חבר המועצה המקומית יהוד (להלן: מועצת הרשות), וסגן ראש מועצת הרשות, משיג על הודעתו של המשיב, ראש מועצת הרשות, שלפיה פסול העותר מלכהן כחבר מועצת הרשות בשל ניגוד אינטרסים בין תפקידו האמור לבין כהונתו כיו"ר המועצה הדתית של יהוד. פרקליט העותר טען כי אין קיימת עילה מספקת לפסול את העותר בשל ניגוד עניינים, ולתימוכין בטענה זו הסתמך על בג"צ 353/66 (פד"י כ"א(1) 449) ועל חוות דעת שהוגשה מטעם היועץ המשפטי בשנת 1972 שאינה פוסלת לחלוטין יו"ר מועצה דתית מלכהן כחבר מועצת הרשות, אך קובעת שעליו לפסול את עצמו מלהשתתף בישיבות מועצת הרשות הנוגעות לעניינה של המועצה הדתית. גם לגופו של עניין נטען שמצב של ניגוד עניינים קיים רק במגזר צר של ענייני כספים שאינו מצדיק פסילתו של העותר להימנות על חברי מועצת הרשות. העתירה נדחתה.
ב. בג"צ יצא מתוך הנחה כי העותר אינו מקבל שכר כיו"ר המועצה הדתית. כן ציין בג"צ כי עילות הפסילה של חבר המועצה אינן מוגבלות לעילות הנזכרות בסעיף 101 לצו המועצות המקומיות ובג"צ אף פעם לא היה מוגבל בעילות הפסילה הנזכרות בחוק, שהרי מדובר בדוקטרינה כללית מתחום המשפט הציבורי. אשר להסתמכות העותר על הדברים שנאמרו בבג"צ 353/66 הנ"ל הרי שם נדון ההיבט האישי של ניגוד העניינים המתייחס להיותו של יו"ר המועצה הדתית ממלא תפקיד במשכורת בעוד שהשאלה שלפנינו היא שונה. אשר לחוות הדעת שעליה סמך פרקליט העותר - זו מבוססת על הלכות ישנות והנושא כולו עבר התפתחות פסיקתית רבה מאז שנת 1972. גם לגופו של עניין נראה שהוכח קיומו של ניגוד אינטרסים מוסדי המצדיק את משלוח הודעת הפסילה ע"י המשיב.
ג. מועצת הרשות המקומית חייבת לפעול לטובת הרשות המקומית וכלל תושביה. לפי חוק שירותי הדת היהודיים אחראית המועצה הדתית לספק שירותי דת הכוללים שירותי קבורה, רבנות ונישואין, פעילות תרבות תורנית וכדומה. ניגוד העניינים אליו עלול העותר להקלע הינו בין העניינים המגוונים עליהם מופקדת המועצה המקומית ובין העניינים הספציפיים עליהם מופקדת המועצה הדתית. העובדה שקיימת חפיפה בין העניינים שבהם מטפלת המועצה הדתית לבין העניינים שבהם מטפלת מועצת הרשות אינה משנה עובדה זו, בשל המשקל השונה העלול להינתן לו בכל אחת מן הרשויות האמורות. לפי חוק שירותי הדת היהודיים מממנת הרשות המקומית %60 מתקציב המועצה הדתית והמועצה הדתית צריכה לקבל את הסכמת מועצת הרשות לתקציב. בהסכמה זו טמון גם היבט של ביקורת, האמורה להתבטא בבדיקה אם התקציב מאוזן ואם הוא משקף נכונה את צרכי האיזור וכדומה. ייווצר מצב שלפיו המבקר הוא גם המבוקר. כמו כן עשוייה להווצר חפיפה שיש בה משום ניגוד אינטרסים במסגרת הגופים המופקדים על בחירת רב העיר, כאשר המועצה המקומית שולחת נציגים לבחירה והמועצה הדתית שולחת נציגים כאלה.
ד. העותר העלה טענה כי יש לדחות את העתירה מחמת מניעים פסולים של המשיב, ש"נוכר" לפסול את העותר מכהונתו רק מחמת שיקולים קואליציוניים. באשר לכך, קבע השופט ש. לוין, שכתב את פסק הדין, כי אינטרס הציבור עדיף על התנהגות במעשה או במחדל של פלוני, גם אם נפל בו פסול. השופט בך העיר בקשר לכך כי היה מייחס משקל לטענה בדבר השיקולים הקואליציוניים לצורך ההכרעה בעתירה, אילו הגיע למסקנה כי קיום ניגוד האינטרסים בשני התפקידים של העותר מוטל בספק רציני, או אילו סבר כי טענות המשיב בעניין זה מתייחסות לנושאים שוליים וחסרי חשיבות בלבד. אולם, בנסיבות העניין אינו מתעורר ספק כזה, כאשר המשיב העלה בתצהירו דברים שלא הופרכו המצביעים על ניגוד אינטרסים. מבחינה ציבורית זה הוא השיקול הדומיננטי, ולאורו אין משמעות לניתוח מניעיו הסובייקטיביים של המשיב אשר לא הובהרו די צרכם.
(בפני השופטים: ש. לוין, בך, חלימה. החלטה - השופט לוין. עו"ד פ. מעוז למערער, עו"ד בן זאב למשיבה. 18.9.89).
=ע.א. 77/88 - גדעון צימרמן נגד שרת הבריאות ופרופסור אנייס
*אורך תקופת ההשעייה של רופא שגרם למוות ברשלנות(הערעור נדחה ברוב דעות המשנה לנשיא אלון והשופט מלץ נגד דעתו החולקת של השופט ברק).
א. הילדה איה צימרמן ז"ל נפטרה בהיותה בת חמש שנים, לאחר טיפול שיניים והרדמה רשלנית שקיבלה מהמשיב השני (להלן: המשיב) במרפאתו הפרטית בירושלים. בגין כך הורשע המשיב בעבירה של גרימת מוות ברשלנות ונדון לששה חודשים מאסר בפועל. בהליך משמעתי נגדו על פי פקודת רופאי השיניים, מונתה ע"י משרד הבריאות וועדה (להלן: וועדת ורדי) אשר מנתה חמישה חברים. הוועדה המליצה להתלות את רשיונו של המשיב לתקופה של שנתיים. המערער, אביה של איה ז"ל, תובע לשלול לצמיתות את רשיונו של המשיב. המערער מצביע על שני מקרים דומים שקדמו למותה של בתו, אשר בהם נתן המשיב טיפול מסוג דומה, ובשניהם ארעו סיבוכים שאך באורח נס לא נסתיימו במוות. לדעתו, אם ממקרים אלה לא למד המשיב את הלקח אין להניח כי להבא ינהג ביתר זהירות. עוד סבור המערער כי חומרת המעשים של המשיב, כפי שנקבעו בפסק הדין המרשיע של ביהמ"ש המחוזי, חייבו אמצעי משמעתי ההולם את אמות המידה הראויות לענישה, וועדת ורדי נתנה משקל יתר לנסיבותיו האישיות של המשיב. הערעור נדחה ברוב דעות המשנה לנשיא אלון והשופט מלץ, נגד דעתו החולקת של השופט ברק שסבר כי יש להעמיד את ההשעייה על חמש שנים.
ב. התעוררה שאלה מקדמית, אם למערער זכות עמידה לצורך הגשת ערעור, שכן הוא איננו צד להליך המשמעתי. זכות הערעור על צו התליית רשיון מוסדרת בסעיף 51 לפקודה לאמור "הרואה עצמו נפגע בצו... רשאי לערער עליו לפני ביהמ"ש העליון... וביהמ"ש רשאי לתת הוראות כפי שיראה לנכון...". השאלה שהתעוררה היתה אם בא המערער בגדר "הרואה עצמו נפגע בצו". לעניין זה סבר השופט מלץ. כי לכאורה אין לראות במערער, לצורך סעיף זה, מי ש"נפגע", לשם הענקת זכות ערעור. אעפ"כ החליט לדון לגופו של עניין: ראשית, משום שדחיית הערעור מן הטעם הנ"ל לא היתה מונעת מהמערער לעתור לבג"צ נגד שרת הבריאות ולאור התפתחות כללי זכות העמידה בבג"צ יתכן והיה למערער מעמד כ"עותר ציבורי" המייצג אינטרס המשותף לו ולרבים אחרים ; שנית, וזה עיקר, אין מקום בעניין דנא להציב מכשולים פרוצדורליים בפני האב. בדיני זכות העמידה עסקינן, ויהא זה מצב עגום אם ביהמ"ש לא יכיר במעמדם של הורים שכולים כ"צד נפגע" בהליך המתנהל נגד הרופא, אשר רשלנותו גרמה לשכולם. השופט מלץ הציע לא לקבוע מסמרות בשאלת המעמד בנושא זה, ולהשאירו בצריך עיון, ביחוד לאור מסקנתו הסופית, לגופו של עניין, שאין להתערב כעונש המוטל על המשיב. הציע השופט
מלץ לדון בעניין לגופו. המשנה לנשיא אלון סבר אף הוא כי אין לראות את המערער כמי ש"נפגע" לצורך החוק ולדעתו אין זכות עמידה למערער להגיש ערעור על החלטת הוועדה. ברם, בהתחשב בפרשה האומללה שיסודה במותה הטראגי של ילדה קטנה שנפלה קורבן לרשלנותו החמורה של המשיב, יש צורך לקבוע עמדה גם לגופו של הערעור. מאידך סבר השופט ברק כי למערער זכות עמידה בדין. לדעתו יש להרחיב את ההגדרה של "מי שנפגע" שתכלול לא רק את הרופא העלול להיות נפגע מהחלטת הוועדה אלא גם מתלונן אשר נפגע מפעולתו של הרופא. למסקנותיהם הגיעו שלשת השופטים לאחר סקירת ההיסטוריה החקיקתית של הסעיף, המצב בשטחים אחרים של דיונים משמעתיים וזכויות הערעור בהם, המטרה החקיקתית של הסעיף וכיוצא באלה דברים.
ג. לגופו של עניין, בדבר תקופת ההשעייה שיש להשית על המשיב, ציינו שלשת השופטים את החומרה שבמעשיו של המשיב, ובכלל זה שלא היה זה המקרה הראשון שבו התרשל המשיב. אף על פי כן החליטו שופטי הרוב, בשני פסקי דין נפרדים, שכיום אין עוד נשקפת סכנה מן המשיב שלמד את הלקח המתחייב. מכאן כי אין כבר נשקפת סכנה מהמשיב לציבור. מבחינת הענישה על המעשה גופו החליטו שופטי הרוב כי לאחר מה שעבר על המערער, ולאחר שלמעשה מבחינה פלילית נענש במשפטו הפלילי, אין להתערב בתקופת ההשעייה. מאידך סבר השופט ברק כי בנסיבות המקרה, ובפרט בהתחשב בכך שלא היה זה המקרה הראשון שבו התרשל המשיב, היה מקום לקבל את דרישת התובע בוועדה לשלול את רשיונו של המשיב לצמיתות, אך מכיוון שמדובר בערעור הציע לשלול את הרשיון ל-5 שנים .
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, ברק, מלץ. עוה"ד צ. אגמון ומ. חשין למערער, עו"ד גב' אתי כהנא לשרת הבריאות, עו"ד מ. קירש לפרופסור אנייס. 18.9.89).
ע.פ. 266/88 - מאיר בצלאל נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח(הערעור נדחה).
א. המנוחה מעברי זאדי היתה אשה נשואה שנטשה את משפחתה ועברה להתגורר עם אחיו של המערער בבית הוריו של המערער. התעוררו סכסוכים בין האח לבין המערער וההורים. מספר ימים לפני האירוע נשוא הערעור נעצר האח. המערער ניצל את ההזדמנות, גירש את המנוחה מבית הוריו ואיים עליה כי יהרגנה אם תחזור ותתקרב למקום. למחרת בשעות הערב יצא המערער מביתו כשהוא מבוסם, לאחר ששתה מספר ניכר של בקבוקי בירה, והבחין במנוחה היושבת במרפסת הבית הסמוך. המערער פנה אל המנוחה והזהיר אותה שלא תבוא יותר למקום והוסיף "אם לא תלכי הדם שלך ילך לביוב". בין השניים התפתחו חילופי דברים ובין היתר אמרה המנוחה למערער "מי אתה בכלל מניאק, אבוא מתי שארצה". משפט זה הוציא את המערער מכליו, הטיח במנוחה מספר מכות אגרוף שמהן התעלפה ואז דרך עליה ברגליו ומיד לאחר מכן רץ לבניין סמוך, מרחק של 7 מטר, הביא משם בלוק בנייה כבד והטיח אותו בראשה של המנוחה והמיתה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירה של רצח בקבעו כי הוכחו בפניו שלשת רכיביה של ה"כוונה תחילה" הדרושים להרשעה ברצח והם: דרישת ה"הכנה" שבאה על סיפוקה בריצתו של המערער לבניין סמוך והבאת הבלוק ; דרישת "העדר קינטור" באה על סיפוקה, באשר דברי המנוחה הנ"ל אינם עומדים במבחן האובייקטיבי שקבעה ההלכה לעניין היעדר קינטור ; יסוד ה"החלטה להמית" הוכח בשניים אלה : ראשית - בדברי האיום המפורשים שאמר המערער למנוחה כשהזהיר אותה ביום שלפני הרצח שלא תחזור למקום וכן בפתח המחלוקת ביניהם בערב הרצח ; ושנית - מכח החזקה שאדם מתכוון לתוצאות הטבעיות של המעשה, כל עוד אין הוא סותר חזקה זו. השופט בחן שמא נסתרה החזקה בהתחשב בכך שהמערער היה
מבוסס, אך הגיע למסקנה כי לא הונחה תשתית ראייתית לכך ששיכרותו של המערער שללה ממנו את היכולת לגבש החלטה להמית. הערעור נדחה.
ב. הסניגורית טענה כי בעת המקרה היה המערער נתון במצב נפשי ששלל ממנו את היכולת לגבש "החלטה להמית", וזאת הן בשל מבנה אישיותו הפסיכופטית והן בשל היותו מבוסם במידה לא מבוטלת. כמו כן, לטענתה, הבאת הבלוק והטחתו בראשה של המנוחה נעשו ללא שיקול דעת הגיוני, אלא מכוחה של סערת הרגשות שהשתלטה על המערער עקב דברי המנוחה. טענות אלה אין לקבל. על פי חוות הדעת הרפואית אין המערער חולה נפש ו"היעדר שיקול הדעת" שהסניגורית טוענת לו נעוץ כל כולו בעלבון ובכעס שתקפו את המערער לנוכח התגובה הבוטה של המנוחה וזאת על רקע מבנה אישיותו. ככלל, הגורם הרגשי אינו נמנה על מרכיבי היסוד הנפשי שבעבירה, אלא אם כן נאמר הדבר במפורש בהגדרתה. כאשר מדובר בעבירת רצח ניתן ביטוי לגורם הרגשי במסגרת המבחן הסובייקטיבי של רכיב "היעדר הקינטור" ורק במקרים נדירים, שהמקרה הנוכחי אינו אחד מהם, אפשר ותהיה לגורם הרגשי השלכה גם לעניינו של רכיב הכוונה להמית. אכן, על פי חוות הדעת הרפואית נמנה המערער על אותם בני אדם שסף הגירוי שלהם נמוך ביותר ועל פי טיבעם נוטים הם להיעלב ולהתרגז על נקלה, אך אין בכך דבר המעיד כי המערער איבד את כושרו השכלי או הרצוני. המערער נושא בנטל השכנוע בעניין זה ואין ראיה שבכוחה לבסס הגנה של אי שפיות, או של דחף לאו בר כיבוש, או הגנה הנגזרת מהן.
ג. גם האפשרות שהעלתה הסניגורית שמא נפגם כוחו של המערער לגבש כוונה מיוחדת להמית מחמת שכרותו החלקית, בעקבות שתיית כמות נכבדה של בירה, אינה יכולה לסייע למערער. לא הובאה ראייה ממשית בדבר עוצמת שכרותו של המערער ומידת השפעתה על כושרו השכלי, ואילו התנהגותו של המערער לפני ההמתה ובסמוך לאחריה מלמדת כי אין מדובר כאן אלא בהחלשת כוחו של המערער לרסן עצמו ותו לאו. החלשה כזו, אין לה ולא כלום לעניין היכולת לגבש כוונה להמית.
(בפני השופטים: ד. לוין, חלימה, קדמי. החלטה - השופט קדמי. עו"ד גב' אמיר למערער, עו"ד גב' רות רבין למשיבה. 28.9.89).
ע.א. 427/86 - ישעיהו בלאס נגד קיבוץ השומר הצעיר דן
*תשלומי תמלוגים בגין ניצול פטנט(ערעור וערעור שכנגד - הערעורים נתקבלו חלקית).
א. ביום 17.7.61 נרשם ע"ש המערער, כממציא, פטנט ישראלי המתייחס לממטירים מווסתים של מים כאשר תוקף הפטנט ל-16 שנים, היינו עד ליום 16.7.77. (להלן: הפטנט). ביום 10.9.70 נחתם הסכם בין המערער לבין הקיבוץ שלפיו מוסר המערער לקיבוץ את הזכות הבלעדית לייצור הממטירים לפי הפטנט ובתמורה התחייב הקיבוץ לשלם לו תמלוגים מהמכירות. ההסכם כלל תמלוגים בגין כל פיתוח של הפטנט שייעשה ע"י הקיבוץ. כאמור נרשם הפטנט עד ליום 16.7.77, אך למעשה פג תוקפו כבר ביום 2.4.76, כאשר רשם הפטנטים קיבל תובענה שהוגשה לביטול הפטנט משום שאין בו חידוש כנדרש לפי חוק הפטנטים. סמוך לאחר ביטול הפטנט ע"י הרשם הגיש המערער תביעה לביהמ"ש המחוזי נגד הקיבוץ והסעד העיקרי שביקש הוא מתן דוחו"ת וחשבונות מהקיבוץ. בכתב ההגנה טען הקיבוץ שהפטנט בגינו נערכו ההסכמים בוטל ע"י הרשם כאמור, ולפי הוראות חוק הפטנטים דינו כאילו מעולם לא היה ראוי להירשם כפטנט. לפיכך, טען הקיבוץ, ההסכמים בטלים ואין הם יכולים לשמש בסיס לתביעה כלשהי. לחילופין, נטען כי ההסכמים בטלים מיום ביטול הפטנט.
ב. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אחד הדגמים שיוצר ע"י הקיבוץ לפי פטנט שהוזמן ע"י הקיבוץ מאחד כצמן (להלן: "פטנט כצמן") יש להוציאו ממסגרת הממטירים שבגינם חלה
חובת תשלום תמלוגים. עוד קבע ביהמ"ש המחוזי כי כל חיוב הנובע מקיומו של הפטנט, בטל עם ביטול הפטנט ודינו כדין פטנט שלא היה קיים מעולם. לפיכך אין הקיבוץ חייב בתשלום תמלוגים בגינו למערער כלל. מאידך קבע ביהמ"ש כי הקיבוץ חייב לשלם למערער תמלוגים עבור הידע שמסר לקיבוץ אם כי לא עבור הפטנט. את החיוב הזה העמיד ביהמ"ש על %40 תמלוגים ממה שהוסכם. ביהמ"ש סבר כי התשלום צריך להימשך עד ליום סיום תוקף הפטנט לפי החוק אילמלא בוטל. הערעורים נתקבלו בחלקם.
ג. לעניין "פטנט כצמן" - ביהמ"ש פסק כי הדגם המסויים יוצר ע"י הקיבוץ עפ"י "פטנט כצמן" ולא לפי,הפטנט והידע שנרכשו מהמערער, ואולם בהסכם שבין המערער לבין הקיבוץ נקבע במפורש כי הוראות ההסכם בדבר תשלום תמלוגים יחולו לגבי כל פיתוח נוסף שיעשה לגבי הפטנט או הממטירים על ידי הקיבוץ. לפיכך לעניין הדגם המסויים הזה יש לקבל את ערעורו של המערער ולהחיל את ההסכם גם על דגם זה.
ד. ביהמ"ש המחוזי ביסס את קביעתו שהקיבוץ אינו חייב בתמלוגים על פי הפטנט על סעיף 75(ב) לחוק הפטנטים האומר "בוטל פטנט סופית לפי סימן זה... ירשום הרשם את דבר הביטול בפנקס ורואים את הפטנט כאילו לא ניתן". בהסתמכו על סעיף זה נתפס ביהמ"ש לכלל טעות, מאחר שלפי הוראות המעבר לחוק הפטנטים ימשיכו לחול הוראות פקודת הפטנטים והמדגמים על פטנט שניתן לפני תחילתו של החוק, ובפקודה זו אין הוראה דומה לזו שבסעיף 75(ב) הנותנת תוקף רטרואקטיבי לביטול פטנט. כיוון שבפקודה אין הוראה הקובעת מאימתי נכנס הביטול לתקפו ההנחה היא שהשפעת ביטול הפטנט היא מכאן ולהבא. ההלכה באנגליה, שעל בתי המשפט בישראל להתייחס אליה בבואם לפרש עליה פקודת הפטנטים, היא, שאין לביטול פטנט השפעה רטרואקטיבית על חבות תשלום תמלוגים. מכאן שעל פי הוראת הפקודה אין לביטול פטנט השפעה רטרואקטיבית על החובה לשלם תמלוגים. השאלה אם הוראות סעיף 75(ב) לחוק שינו הלכה זו איננה עולה כאן וניתן להשאירה בצריך עיון.
ה. עם ביטול הפטנט נפסקת התחייבותו של הקיבוץ לשלם תמלוגים. הוראות הסכם המחייבות תשלום תמלוגים לאחר שהפטנט חדל להיות בתוקף נוגד את תקנת הציבור, ובטלות הוראה שביצועה נוגד את תקנת הציבור היא עקרון יסודי בשיטתנו. לפיכך, יש לראות כבטל, תנאי בהסכם המחייב לשלם תמלוגים מעבר לחיי הפטנט או מעבר ליום ביטולו של הפטנט.
ו. המערער טוען כי החלטת הרשם לבטל את הפטנט בטלה היא. הבקשה לביטול הפטנט הסתמכה על חוק הפטנטים ולדעת המערער הליך הביטול צריך היה להתנהל עפ"י הוראות הפקודה ולא עפ"י הוראות החוק, ולכן יכול היה הביטול להסתמך רק ע"י עילת ביטול מאלה המנויות בפקודה. טענה זו אין לקבל. אפילו אם עילת הביטול איננה עילה כשרה לפי הפקודה, מבלי לחוות דעה בעניין זה, הסתמכותו של הרשם עליה היא בבחינת טעות משפטית שהתרופה לה היא ערעור לערכאת הערעור המתאימה. מאחר שלא הוגש ערעור על החלטת הרשם הרי שזו החלטה חלוטה ואין להתערב בה.
ז. טענה אחרת היא כי עפ"י הפקודה יכול לתת את צו הביטול רק שופט של ביהמ"ש המחוזי ולא רשם הפטנטים, ולפיכך החלטת הרשם ניתנה ללא סמכות והרי היא בטלה וניתנת לתקיפה בכל בימ"ש ובכל מועד. גם טענה זו אין לקבל. כאשר סעיף 195(1) לחוק הפטנטים קובע שבעניין פטנט שניתן לפני תחילת החוק תחול הפקודה "בכל הנוגע לכשירותו ולתוקפו" של הפטנט, המדובר הוא בדין המהותי הנוגע לעניין ולא בסדרי דין. הלכה פסוקה היא שלגבי חוק המשנה את "דרכי הדיון" של בתי המשפט "ההנחה היא כי הוא פועל למפרע, היינו מחייב את בתי המשפט לנהוג על פיו גם כלפי עניינים שכבר הוחל בהם לפני החוק החדש". לצורך הלכה זו חוק המשנה סמכותו של בימ"ש הוא חוק דיוני, אלא אם שינוי הסמכות אינו עניין שבסדרי דין בלבד, כדוגמת העברת
סמכות מבימ"ש אזרחי לבי"ד דתי. בענייננו מעביר חוק הפטנטים את הסמכות לביטול פטנט מבימ"ש לרשם הפטנטים וניתן לאפיין אותו כשינוי של סדרי דין בלבד, באופן שהוראה זו של החוק החדש חלה גם על פטנטים שניתנו לפני תחילת החוק.
ח. טעה ביהמ"ש בקבעו כי על פי ההסכם בין הצדדים רכש הקיבוץ מהמערער הן את זכות השימוש בפטנטים והן ידע שהיה ברשותו ולפיכך אם אין פטנט יש ידע שעל הקיבוץ לשלם עבורו. אין הקיבוץ חייב לשלם עבור הידע ולכן אין תשלומו מתמשך עד לסוף תקופת ההסכם שהוא סוף תקופת הפטנט. מאידך, כאמור, חייב הקיבוץ לשלם תמלוגים עבור הפטנט והתשלום צריך להיות רק עד ליום הביטול ע"י הרשם ולא עד ליום תום תוקפו אילמלא הביטול ע"י הרשם.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עוה"ד י. שגב וש. אוסלנדר למערער, עו"ד צבי טמיר למשיב. 4.9.89).
ע.א. 412/86 - ג'השאן מוריס נגד מנהל המכס והמע"מ
*תשלום מס קנייה על קמין המותקן במבנה(הערעור נתקבל).
א. המערער, שהוא רצף במקצועו, עסק בשנים 1982-1984, בבניית קמינים לחימום בדירות מגורים. בשומתו לפי חוק מס קניה קבע המשיב כי מכירת הקמינים חבה במס קניה וביהמ"ש המחוזי אישר את עמדת המשיב. ענייננו באח, הנבנה מלבני שמוט, והמוצמד בעזרת מלט לאחד מקירות הדירה. פתחו העליון של האח מחובר לארובת פח המיתמר מעל לגג הבית. את האח בונים בדרך כלל בזמן הקמת שלד הבניין, אך יש מקרים שבהם הבנייה מתבצעת אחרי בניית השלד וגם אז משתלב האח בקיר שאליו הוא מוצמד. המשיב קבע שאח טעון מס קניה כ"מכשיר לחימום" כאמור בתוספת לצווי מס קניה על טובין. קביעה זו התבססה על ההנחה שאח הינו בגדר "טובין" כמשמעם בהגדרת סעיף 1 לחוק מס קניה, מכח היותו "ריהוט המותקן במבנה". המערער טוען כי בהיותו חלק בלתי נפרד מן המבנה אין אח נכנס לגדרה של הגדרת "טובין". עמדת המשיב נתקבלה על דעת ביהמ"ש המחוזי והערעור נתקבל.
ב. סעיף 1 לחוק מס קניה קובע את ההגדרה של טובין לאמור "טובין" - לרבות מעלית, הסקה מרכזית וריהוט, כשהם מותקנים במבנה... 'טובין טעונים מס' טובין ששר האוצר קבע אותם כך בצו...". הגדרת "טובין" מניחה איפוא כי טובין במשמעם הרגיל הריהם מטלטלין, אך ניתן להגדיר כטובין, לפי החוק, מטלטלין מסויימים המחוברים למבנה, כגון מעלית, הסקה מרכזית, ו"ריהוט" גם כשהם מותקנים במבנה. לענייננו המחלוקת היא בשאלה אם אח כאמור הוא בגדר "ריהוט". הגדרת "מכשיר לחימום" שבתוספת לצווים יכולה לחול על אח רק אם הוא נתפס בגדר "ריהוט המותקן במבנה" ואילו אם איננו נתפס בגדר "ריהוט" כי אז אי אפשר בצו להטיל עליו מס קניה. החוק לא הגדיר מהו "ריהוט" ויש להיעזר בכללי הפרשנות. הבחינה איננה בחינה לשונית גרידא אלא יש לבדוק ולהווכח כי הפירוש שאליו מגיעים מגשים את תכליתו של החוק.
ג. הדיבור "ריהוט" כהגדרתו במילון ובלשון הבריות הוא שם כולל לרהיטים. הגם שרהיטים נתפסים בתודעה כמטלטלין, אין בעצם חיבורם למבנה כדי לשנות את מהותם ולגרוע מהיותם רהיטים. במה דברים אמורים - במוצרים שמבחינת אופי תהליכי ייצורם ומבחינת אמצעי חיבורם למבנה, הריהם קיימים, כרהיטים, במובחן מן המבנה עצמו. כך, שולחן אשר יוצר כרהיט, אין חיבורו למבנה, בקיבוע רגליו ברצפה, או בהברגתו לקיר, משנה את מהותו כרהיט. שונים במהותם הם חלקי מבנה, המעוצבים כרהיטים והמהווים חלק בלתי נפרד מן המבנה עצמו. לדוגמא, שולחן הנבנה מלבנים או מאבן והמוצמד לרצפה או לקיר בעזרת מלט, אפשר שיכונה שולחן ואף לשמש כשולחן אך חרף זאת איננו רהיט. אם מקבלים אבחנה זו הרי אח בנוי איננו רהיט. אח אשר כזה, איננו מיוצר
בתהליך ייצור נפרד אלא נבנה בחופף לבניית הבית, מאותם חומרים ובאמצעים דומים לאלה המשמשים בבנייתו של הבית. הוא איננו "מותקן במבנה" ואין לו קיום במובחן מן המבנה, אלא מהווה חלק בלתי נפרד מן המבנה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, מצא. החלטה - השופט מצא. עו"ד א. שמואלי למערער, עו"ד יעקב כהן למשיב. 26.9.89).
ע.פ. 355/88 - רפאל לוי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות שוחד, הפרת אמונים ומטבע חוץ וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער, שכיהן שנים רבות כממונה על מחוז ירושלים במשרד הפנים, הורשע בשני אישומים של לקיחת שוחד, אישום אחד של קשירת קשר ללקיחת שוחד, ארבעה אישומים של הפרת אמונים, אישום אחד של סחיטה באיומים ואישום אחד של הדחה בחקירה. כן הורשע בעבירות נילוות שעניינן הברחה וביצוע עיסקה במט"ח. ביהמ"ש המחוזי התייחס בחומרה רבה למעשיו של המערער וסבר כי התנהגות נפסדת זו מחייבת תגובה הולמת בענישתו וגזר למערער שלש וחצי שנים מאסר בפועל ותשלום קנס של 10,000 ש"ח. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
באשר להרשעה - סקר ביהמ"ש המחוזי בפסק דין מקיף את היסודות השונים הקשורים בעבירות של קבלת שוחד והפרת אמונים וההלכות שנפסקו במעשים אלה, וכן בדק את הראיות השונות שבאו נגד המערער והגיע לכלל מסקנה כי ההרשעה בדין יסודה. גם באשר לעונש עמד ביהמ"ש העליון על החומרה שיש בעבירת שוחד ורמת הענישה הנדרשת במקרים כגון אלה, ולפיכך הגיע למסקנה שאין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: ד. לוין, חלימה, מלץ. החלטה - השופט לוין. עו"ד ש. תוסיה כהן למערער, עו"ד גב' יסכה ליבוביץ למשיבה. 4.9.89).
ע.א. 41/87 - תמר אהיוני וזיוה גליני נגד עו"ד אברהם זר וישראל שרון
*בקשת שכ"ט ע"י מי שנקבעו כמנהלי עזבון בצוואה ולא מונו כמנהלי עזבון ע"י ביהמ"ש (הערעור נתקבל).
המנוח, איתמר גליני, נפטר ביוני 1985 והשאיר אחריו צוואה בה הביע את רצונו כי עו"ד זר ביחד עם ישראל שרון יהיו מנהלי עזבונו. אחת היורשות הגישה לביהמ"ש המחוזי בקשה לקיים את רצונו של המנוח ולמנות את שני המשיבים כמנהלי עזבונו. ביהמ"ש נתן צו לאמור "למנות כמבוקש לשנה אחת. המינוי יכנס לתוקפו במתן צו קיום צוואה". ברם, גם כאשר קויימה הצוואה לא אושר מינויים של המשיבים כמנהלי עזבון, מפני שבינתיים הוגשה בקשה ע"י יורשת אחרת, אליה הצטרפה גם היורשת שתחילה ביקשה למנות את המשיבים כאמור, ובה נתבקש ביהמ"ש לבטל את החלטת הרשמת למנות את המשיבים כמנהלי עזבון, מן הטעם שכל יורשות המנוח הגיעו ביניהן לידי הסכמה וחילקו ביניהן את הירושה ברוח טובה. אין מחלוקת על כך כי עוד לפני הגשת הבקשה למינויים כמנהלי עזבון, ביצעו שני המשיבים, על פי בקשת כל היורשים, פעולות בקשר עם רכוש העזבון. אין אפשרות להגדיר מה היו הפעולות שכן עו"ד זר לא הגיש תצהיר ואילו שרון מסר תצהיר כוללני שאינו מבהיר את טיב הפעולות הממשיות שנעשו. חרף כל האמור קבע ביהמ"ש המחוזי כי המשיבים זכאים לשכר מינימום בשיעור של %3 משווי העזבון, שהוערך ב-325,000 דולר. הערעור נתקבל.
לפי סעיף 81 לחוק הירושה "קבע המוריש בצוואתו אדם שיבצע צוואתו או שינהל עזבונו, ימנה ביהמ"ש למנהל עזבון אותו אדם, זולת אם... (ש)יש סיבות מיוחדות שלא למנותו". העולה מן הסעיף הנ"ל ומן הפסיקה כי מנהל העזבון מתמנה ע"י ביהמ"ש והוא ממלא חובותיו בכפוף להוראות ביהמ"ש. רק המינוי נותן למנהל העזבון את מעמדו בתור שכזה, אף על פי שהמוריש הביע רצונו למנות אותו בתור מנהל עזבון. בענייננו, כיוון שהמשיבים פעלו, עד שכמה שפעלו, כמנהלי עזבון שלא מכח מינוי, כי אם אך על פי פניית המערערות ישירות אליהם, אין כל עילה שלפיה יכולים הם לדרוש מביהמ"ש את
שכרם כמנהלי עזבון, על פי הערכתו של ביהמ"ש. גם נושא המניעות אינו יכול לבוא לעזרת המשיבים, מפני שמדובר בדרך הדיונית שלפיה היה על המשיבים לפעול לצורך קביעת שכרם, כאשר הדרך שלפיה פעלו אינה הדרך הנכונה. כיוון שכך לא יכול היה ביהמ"ש לפסוק למשיבים שכר טרחה כמנהלי עזבון ויש לבטל את החלטת ביהמ"ש. המשיבים רשאים להגיש תובענה רגילה שבגידרה יתבעו את שכרם.
(בפני השופטים: חלימה, אור, מצא. החלטה - השופט חלימה. עו"ד קיבלוביץ למערערות, עו"ד חן לזר, עו"ד פרזנצ'בסקי לשרון. 24.9.89).
ע.א. 458/87 - חברת הכשרת הישוב בע"מ נגד האפוטרופוס על נכסי נפקדים
*תביעת מקרקעין בהסדר (הערעור נדחה).
המחלוקת בין הצדדים נטושה על חלקת קרקע מסויימת. האיזור שבו נמצאת החלקה הוכרז בזמן המנדט כאזור שבהסדר לפי פקודת ההסדר ושניים תבעו בעלות בחלקה עוד בשנת 1942 : המערערת שביססה תביעתה על הסכם מכר משנת 1925 (להלן: ההסכם), ולפי טענתה, בעליה של החלקה מכרו את החלקה לקונים אונגר והרמן ואלה השניים העבירו את זכויותיהם למערערת ; הנפקד שתביעתו מבוססת על ירושה מאביו המנוח וכן על חזקה ועיבוד רצופים למשך תקופת ההתיישנות. ביהמ"ש המחוזי העדיף את תביעתו של הנפקד. באשר להסכם שעליו מסתמכת המערערת - המסמך המקורי לא הוגש אלא תצלום ממנו, ולא נטען וגם לא הוכח שהמערערת עשתה מאמץ כלשהוא לאיתורו של ההסכם המקורי. כן לא הוכח שאלה שמכרו את החלקה לאונגר והרמן היו בעליה של החלקה ולא הוכח כי זכויותיהם של אונגר והרמן עברו למערערת. לפיכך דחה ביהמ"ש את תביעתה של המערערת. כיוון שתביעתו של הנפקד היתה מבוססת על תעודת הנפקדות שהוציא האפוטרופוס לנכסי נפקדים, ראה ביהמ"ש לרשום את החלקה כנכס נפקד על פי החזקה העולה מסעיף 30(ב) לחוק נכסי נפקדים. הערעור נדחה.
תכנו של ההסכם, להבדיל מעצם קיומו, מוכחש כולו ובעיקר מוכחשות החתימות המופיעות על פניו שאינן ניתנות לזיהוי ולקריאה. לגבי מקרים מסוג זה קובעת ההלכה שיש להציג את "הראייה הטובה ביותר", היינו את המסמך במקורו. לא נטען כי המסמך המקורי אבד ואיננו, וגם לא נטען כי לאחר חיפוש סביר לא ניתן לאתרו. בנתונים הקיימים לא ניתן היה להסתמך על ראייה משנית להוכחת תוכנו של ההסכם. ברם, גם אם ביהמ"ש יתייחס לתצלום כאל מסמך מקורי, עדיין אין אפשרות לקבוע על פיו לאיזו קרקע הוא שייך. כמו כן, כאמור, לא הוכח כי אונגר וסמואל העבירו את הזכויות שקנו למערערת.
(בפני השופטים: בייסקי, חלימה, מצא. החלטה - השופט חלימה. עו"ד דניאל גושן למערערת, עו"ד גב' עשירה ראובני למשיב. 25.9.89).
ע.פ. 544/88 - שכיב גזאוי ומוניר חורי נגד מדינת ישראל
*שיבוש מהלכי משפט (הערעור נדחה).
המתלונן, יוסף זהרה, עבד אצל אחיו של המערער גזאוי. האח נעצר והמערערים באו למתלונן ואמרו לו שלא יסבך את האח אם יוזמן לחקירה משטרתית. שני המערערים הכחישו כי אמרו משפט כאמור למתלונן, אך ביהמ"ש העדיף את גירסת המתלונן והרשיע את המערערים בעבירה על סעיף 245(א), יחד עם סעיף 249(א) לחוק העונשין. בערעור שב וטוען הסניגור כי המערערים לא השמיעו משפט כנ"ל, וגם אם השמיעו דברים כאמור אין בהם משמעות מפלילה, שהרי מבחינת תוכנם, יש בהם אך ורק משום העמדת המתלונן על כך שיספר את הדברים כהווייתם. הערעור נדחה.
צודקת ב"כ התביעה כי היעדר הכוונה להשפיע על העד תוך ייחוס משמעות נייטראלית למילותיהם של המערערים, לא הועלתה על ידיהם בערכאה הראשונה, שהרי שם התכחשו לחלוטין לאמירה הנ"ל. ממילא לא יכלו להוסיף ולהסביר כי כוונתם היתה זו שהועלתה
על ידי הסניגור. אולם, עיקרו של דבר, השאלה היא, לאור הממצא שהמלים נאמרו, מה המשמעות שיש למלים על פי תוכנם כפשוטם, היינו מה המסקנה אותה מסיק אדם סביר במצבו של המתלונן, כאשר נאמר לו לא לסבך עצור פלוני בעת חקירתו במשטרה. לפי פשוטם של דברים, פירושן של מלים אלה הוא, כי אל לו לעד לומר דבר שיש בו כדי להפליל את העצור, תהיה האמת אשר תהיה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, קדמי. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד עזרא וינברגר למערערים, עו"ד גב' יסכה ליבוביץ למשיבה. 6.9.89).
ע.פ. 305/89 - ישראל יחזקאלי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גרימת חבלה חמורה)(הערעור נדחה).
במהלך הלוויתו של עו"ד דב איתן, שפך המערער מי מלח על פניו של עו"ד יורם שפטל, סניגורו של ג'ון דמיאניוק. כתוצאה מכך נכווה עו"ד שפטל בפניו ונפגע פגיעה חמורה בעיניו. כמו כן נפגעה באורח קל אשה שעמדה בסמוך לעו"ד שפטל בשעת המעשה. המערער הורשע בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה ונדון ל-3 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן חוייב בתשלום פיצוי לעו"ד שפטל על הוצאות הטיפול הרפואי והסבל שנגרם לו. הערעור נדחה.
אכן, העונש שנגזר הוא עונש כבד בהתחשב בנסיבותיו האישיות של המערער, גילו המתקדם (71 שנה), מצבו הכלכלי הרעוע וכדומה. כל אלה הובאו בחשבון ע"י השופט שכן מדובר בעבירה שהעונש המירבי בגינה הוא 20 שנות מאסר. העבירה בוצעה בנסיבות חמורות במיוחד כאשר המערער זמם ותכנן לתקוף את עו"ד שפטל ונשא עמו את החומצה פרק זמן ממושך עד לאירוע. חומרה נוספת היא עיתוי התקיפה וכן הטלת החומצה כאיזור הרגיש של הפנים והעיניים. על כל אלה מתווספת העובדה שהמערער לא הביע חרטה והצהיר כי בעת המעשה לקח בחשבון את העונש שיוטל עליו.
(נפני השופטים: ש. לוין, מלץ, אור. החלטה - השופט מלץ. עו"ד פינקו למערער, עו"ד משה גולן למשיבה. 19.9.89).
בש"פ 642/89 - יעקב נעימי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (מרמה וזיוף) (ערר על מעצר ער תום ההליכים א הערר נדחה).
העורר ואדם נוסף הואשמו בסידרה ארוכה של עבירות מרמה וזיוף. מדובר במעשי מרמה כלפי כ-35 סניפי בנקים וכן כלפי בעלי חנויות בהיקף כספי ניכר, ותוך שימוש בשיטה מתוחכמת של הצגת תעודות זהות מזוייפות שהעורר ושותפו הנפיקו לעצמם בבית דפוס בטורקיה. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים, בציינו כי יש יסוד סביר לחשש ששחרור העורר יביא לידי שיבוש הליכי משפט ויסכן את שלום הציבור ובטחונו. הסניגור טוען כי למרות שקיימות ראיות לכאורה אין עילת מעצר, וכן כי נימוקו של השופט מהווה חזרה עקיפה לעילת המעצר של חומרת העבירה וזאת בניגוד להוראות סעיף 21א' לחוק סדר הדין הפלילי. הערר נדחה.
אמנם חומרת העבירה אין בה עוד כדי לשמש, כשלעצמה, עילת מעצר, אולם סכנה לשלום הציבור וחשש לשיבוש הליכי משפט אינם שקולים ונגזרים מחומרת העבירה. בענייננו יש סכנה ממשית בשחרורו של העורר לשיבוש הליכי משפט ולשלום הציבור. מדובר בשרשרת ארוכה ביותר של עבירות ומספר כה רב של מעשים מגביר באופן ניכר את החשש כי הציבור עלול ליפול ברשתו של העורר אם ישוחרר. אין לקבל את הצעת ב"כ העורר כי העורר יושם במעצר בית ובכך תובטח מטרת המעצר. בענייננו, אין במעצר בית כדי להבטיח הגנה על שלום הציבור וסיכול החשש לשיבוש הליכי משפט. העורר עצמו הודה כי בטרם נעצר ניסה להשמיד ואף השמיד ראיות חשובות למשפט. הזלזול שביטא כלפי החוק, הן בכמות המעשים והן בהשמדת הראיות מצביעה על כך כי אין הוא מוחזק
כמי שיקיים תנאי שחרור. ביסוד התחליף שקובע ביהמ"ש בדרך של שחרור בערובה ובתנאי שחרור יש גם משום הבעת אמון בנאשם כי יקיים את התנאים שעל פיהם ישוחרר, וכשאמון כזה נפגע אין לאמר כי ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך חילופית.
(בפני: השופט מלץ. עו"ד קליין לעורר, עו"ד שדמי למשיבה. 13.9.89).
בש"פ 699/89 - מדינת ישראל נגד יצחק סבג
*שחרור בערובה (התפרצות) (ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).
המשיב הואשם בהתפרצות לדירת מגורים וגניבת 1,000 ש"ח וכן הואשם שבהיותו במעצר בגין העבירה הנ"ל איים על שוטר, תקף שוטר אחר בהשליכו אליו צלחת, וכן הצית את המזרון בתא המעצר. ביהמ"ש המחוזי החליט לשחרר את המשיב בערבות למרות ההרשעות הקודמות של המשיב שעיקרן עבירות רכוש ומקצתן שימוש עצמי בסמים. ביהמ"ש ציין כי לאחרונה חלה התמתנות מסויימת בעבריינות של המשיב. כן קבע ביהמ"ש כי אין יסוד סביר לחשש של השפעה על עדים או לסיכון שלום הציבור במידה המצדיקה את המעצר עד תום ההליכים, ועוד קבע כי ניתן להשיג את מטרת המעצר גם בדרך שאינה שלילת החירות בטרם משפט. הערר נדחה.
מתוך הראיות עולה כי העבירות נגד השוטרים לא היו אלא אי הבנות ופליטות פה, המשיב התנצל על דחיפת הצלחת והשוטר סלח לו. המשיב נגמל משימוש בסמים, הוא נשוי ואב לשלשה ילדים ועל פני הדברים אמנם נראה כי נסיבות עבירת התקיפה אין כהן משמעות חמורה במיוחד וב"כ המדינה אף לא ביסס עליהן את בקשת המעצר. האישומים אין בהם משום עילת מעצר לפי סעיף 21 לחסד"פ ואין בנסיבות יסוד סביר לחשש שהמשיב יסכן את שלום הציבור במידה המצדיקה את מעצרו. כמו כן תנאי השחרור בערבות שקבע השופט מקובלים הם. מדובר בערבות כספית של 5,000 ש"ח, ערבות עצמית וצד ג' של 6,000 ש"ח, איסור לצאת מן הארץ ואיסור לבוא במגע עם המתלוננת או מי מהעדים. אין להיענות לבקשת הפרקליטות לקבוע כאחד מתנאי השחרור מעצר בית. יש לתת את הדעת על כך שלמשיב אשה ושלשה ילדים, שהוא מפרנסם מעבודתו ומעצר בית פירושו פגיעה קשה בפרנסתו. התנאים האמורים לעיל יש בהם כדי להרחיק את החשש של סיכון שלום הציבור.
(בפני: המשנה לנשיא אלון. עו"ד גב' אתי כהנא לעוררת, עו"ד זילברשטיין למשיב. 26.9.89).
בשג"צ 359/89 (בג"צ 736/89) - הרב שמחה מירון נגד השר לענייני דתות ואח'
*הצטרפות לעתירה כמשיב נוסף (בקשה להצטרפות כמשיב נוסף בעתירה - הבקשה נדחתה).
המשיב ביקש להצטרף כמשיב נוסף לבג"צ שהוגש נגד שר הדתות ואח' ובקשתו נדחתה. הנימוקים אשר פורטו להנמקת הבקשה אין בהם כדי להצביע על כך, כי הצטרפות כאמור דרושה לצרכי בירור נאות של העתירה הנדונה. יש בכך משום הכבדה בלתי מוצדקת על ההליכים המשפטיים, כאשר אל דיון המתקיים בפני בג"צ מצטרפים מיוזמתם משיבים נוספים, אשר עמדתם איננה שונה מעמדתם של המשיבים המקוריים שצויינו בעתירה, ושאין לגלות לכאורה במה יוסיפו לבירורו הנאות של הנושא עליו נסב הדיון, מעבר למה שיכול היה להיעשות ממילא על ידי בעלי הדין הקיימים.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. המבקש לעצמו. 10.9.89).
ע.א. 435/87 - משה פיכטנבוים נגד עו"ד דוד ברקוביץ ואח'
*תביעה נגד עו"ד על התרשלות בייצוג משפטי (הערעור נדחה).
המערער נשא אשה בשנת 1933. בשנת 1943 רכש חלקת קרקע שעליה נבנתה דירת בני הזוג. בדירה זו גרו וניהלו את חייהם המשותפים ביחד עם ארבעת
ילדיהם. בשנת 1967 התגרשו בני הזוג. בשנת 1978 הגישה האשה תובענה לביהמ"ש המחוזי בה ביקשה לקבוע כי הזכויות בדירת המגורים משותפות לה ולמערער ויש להחיל על המקרה את חזקת השיתוף בנכסים של בני הזוג. המערער התגונן בטענות שונות, כאשר את כתב ההגנה מטעמו הגיש המשיב הראשון, אשר הוחלף עם הזמן בעו"ד אחר. המערער ביקש להעלות במסגרת הדיון טענת התיישנות, אך לא ניתן היה לעשות כן משום שטענה זו לא בא זכרה בכתב ההגנה. התובענה הוכרעה בכך שעתירת האשה נתקבלה. המערער סבר כי נכשל בהגנתו משום שלא הועלתה כראוי בכתב הגנתו טענת ההתיישנות, והגיש תביעה בנזיקין נגד המשיב. הלה ביקש לדחות את התביעה על הסף, שכן היא חסרת יסוד בעליל. זאת על שום שלא עמדה לו למערער בשום שלב, ובכל דרך שהיא, טענת התיישנות בת סיכוי כנגד תביעת גרושתו. ביהמ"ש המחוזי אכן דחה את התביעה על הסף בהגיעו לכלל מסקנה כי בנסיבות המקרה "ברור כבר בשלב הנוכחי שאין כל יסוד לתביעת התובע בתיק הנוכחי ואין לו כל סיכוי להצליח בה". הערעור נדחה.
תביעת גרושתו של המערער להכרה בזכויותיה מכח חזקת השיתוף, התייחסה לדירת המגורים. זכויות אלה, זכויות במקרקעין הן לכל דבר ועניין. במצב דברים זה צדק ביהמ"ש המחוזי כי למערער לא עמדה ולא יכלה לעמוד טענת התיישנות. במקרה הטוב ביותר, מבחינתו של המערער, תקופת ההתיישנות היתה של 15 שנה, ואילו התביעה הוגשה תוך 11 שנים מתאריך הגירושין. אולם, שאלה היא אם בכלל יכול היה המערער להעלות טענת התיישנות במקרה כזה מכל טעם שהוא.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, קדמי. החלטה - השופט לוין. המערער לעצמו, עוה"ד א. מזור וא. זוסמן למשיבים. 17.9.89).
ע.פ. 536/88 - אדי אברהם כברא נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מרמה)
(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה). במשך תקופה של שלש שנים קיבל המערער בדרכי מרמה סכומי כסף ניכרים מאנשים שונים ונהנה מבילוי יוקרתי בבתי מלון, שם התאכסן וקיבל שירותים בלי ששילם עבורם. בהזדמנויות מסויימות הציג עצמו כעו"ד ובמקרים אחרים התחזה כאיש משטרה. מדובר בנוכל ערמומי אשר במשך תקופה של שנים הוליך שולל אנשים תמימי דרך, נטל מהם כספים או שירותים, ונהנה מן ההפקר עד שנתפס והובא לדין. המערער עמד פעמיים למשפט בקשר למעשיו הפליליים האמורים. פעם אחת בבימ"ש השלום בעפולה, שם נדון לשנתיים מאסר בפועל בגין העבירות שבכתב האישום, וכן הופעלו שני עונשי מאסר על תנאי של ששה חודשים כשהם מצטברים כך שעל המערער היה לרצות שלש שנים מאסר בפועל. בפעם השניה עמד לדין בביהמ"ש המחוזי בחיפה בגין שורה של עבירות מרמה שהמערער הודה בביצוען. תשומת לבו של ביהמ"ש הופנתה לכך שהנאשם כבר מרצה שלש שנים מאסר בפועל וביהמ"ש הגיע לכלל מסקנה כי בשל המעשים הנוספים ראוי להוסיף ולהטיל עליו שלש שנים וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי כשהמאסר בפועל מצטבר לעונש הקודם. המערער מפנה את תשומת הלב כי תקופת המאסר הכוללת ארוכה מאד ולדעתו אילו עמד לדין על כל העבירות בעת ובעונה אחת, בפני שופט אחד, העונש היה מתון יותר. הערעור נדחה. תקופת המאסר שעל המערער לרצות היא ארוכה, אולם היא פועל יוצא של התנהגות נפשעת מצדו נמשך תקופה ארוכה. שוגה המערער בהנחתו כי אם כל העבירות היו נדונות בפני שופט אחד, העונש הנגזר לא היה עולה בהרבה על שלש שנות מאסר שהושתו עליו בתיק הראשון. ביהמ"ש צריך לתת את הדעת לכל עבירה ועבירה שהנאשם מבצע, הגם שלא יתעלם מההצטברות הכוללת של כל תקופות המאסר.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, קדמי. המערער לעצמו, עו"ד גב' ר. לוי גולדברג למשיבה. 13.9.89).