ע.א. 87/87 - חמוד סלמאן סובחה ואח' נגד מדינת ישראל
*בקשה לתיקון לוח הזכויות לפי סעיף 59 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין, ללא מתן הצדק סביר לאיחור בהגשת התביעה(הערעור נדחה).
א. המערערים ביקשו לתקן את לוח הזכויות של גוש פלוני במובן זה שחלק מהחלקה שבאותו גוש יירשם בשמותיהם של המערערים במקום הרישום שעל שמה של מדינת ישראל. בקשת המערערים הוגשה לפי סעיף 59 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין (נוסח חדש). ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המערערים ונימק את החלטת הדחייה בכך שמאז שהוכרז הגוש כגוש שבהסדר ב-1946, ועד להגשת הבקשה לתיקון לוח הזכויות ב-1986, חלפה תקופה ארוכה שבמהלכה היו המערערים יכולים לתבוע את החלק שבו הם נאחזים היום, וגם כאשר סוף סוף הגישו את בקשתם באיחור של כארבעים שנה לא נתנו הסבר כלשהוא למחדלם זה. הערעור נדחה.
ב. אמנם מדובר בהחלטה ולא בפסק דין, אך כיוון שמדובר בהחלטה שהביאה לסיומו של התיק הרי היא כפסק דין לצורך הערעור ואינה טעונה רשות ערעור. לגופו של עניין - פקודת ההסדר קובעת מועדים נוקשים לעשיית הפעולות שיש לעשותן על פיה, ובשורה ארוכה של הלכות התייחס ביהמ"ש העליון למצב שבו לן תובע על זכויותיו ומגיש את תביעתו באיחור. סעיף 59 המאפשר תיקון לוח הזכויות אינו בבחינת "מועד ב'" להגשת תביעות, ותובע שלא הגיש את תביעתו במועדה ללא סיבה סבירה שתצדיק את האיחור עלוללהפסיד את תביעתו כליל. אם יותר הרסן יוכל כל תובע פוטנציאלי לשבת בחיבוק ידייםעד לפרסום לוח הזכויות ורק אז יגש לתבוע את זכויותיו. מצב כזה עלול לשבש את פעולות ההסדר ויש בו כדי לגרום לסיכול מטרותיה של הפקודה ואין להשלים עמו. לא למטרה זו בא סעיף 59 ויש לקמץ בשימוש בו עד למינימום האפשרי.
ג. בענייננו - טוענים המערערים כי קיבלו את החלק נשוא הערעור בירושה מאביהם שנפטר ב-1967. אולם המנוח עצמו לא השתתף באף אחת מהפעולות שמחובתו היה להשתתף בהן כתובע. הועלו נימוקים שונים לכך, אך אין בנימוקים אלה כדי להסביר מדוע לא תבע המנוח את זכויותיו במועד הנכון. מחדלו של המנוח ושל יורשיו מקבל משנה חשיבות כאשר אותם מערערים תבעו, במסגרת ההסדר, חלקות אחרות באותו גוש ומשמעות הדבר היא כי הליכי ההסדר היו נהירים להם. יתירה מזו, נציגה של המדינה הגיש המרצה למחוק את הבקשה על הסף משום שאין הסבר לאיחור בהגשת הבקשה ואעפ"כ לא ביקשו המערערים לתקן את בקשתם ולהוסיף את ההסבר שהיו חייבים להעלות.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, חלימה. החלטה - השופט חלימה. עו"ד קאסם למערערים, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 4.10.89).
ע.א. 58/87 - עלי חוסין אבו ח'לא נגד מדינת ישראל
*בקשה לתיקון לוח הזכויות לפי סעיף 59 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין(הערעור נתקבל).
א. המערער הגיש בקשה, לפי סעיף 59 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין, לתקן את לוח הזכויות של גוש פלוני, במובן זה שחלק מחלקה מסויימת תרשם בשמו של המערער במקום הרישום על שמה של מדינת ישראל. המערער טוען כי החלק שתבע בבקשתו עבר לבעלותו עוד בשנת 1927 במתנה מאביו. עוד טען כי אביו נכח בחלקה נשוא הדיון בשעה שהפקיד המסדר ביקר בגוש ובידו מפת השדה, שלתוכה רשם הפקיד את שמותיהם של כל אלה שתבעו חלקות באותו גוש. בין השאר, נטען, רשם את שמו של אביו של המערער בתור תובע של החלקה. ביהמ"ש המחוזי דחה על הסף את בקשת המבקש בקבעו כי לא ניתן הסבר לאיחור בתביעת המערער את חלקו במשך כל הליכי ההסדר. הערעור נתקבל.
ב. מתוך עיון במפה של הפקיד המסדר עולה כי רשום בה שם שקשה לקבוע במבט ראשון אם הוא שמו של אבי המערער או שם אחר. דבר זה היה על ביהמ"ש דלמטה לדון ולהכריע בו אך הוא לא עשה כן. אכן, שומה על כל תובע במסגרת הליכי הסדר הקרקעות להגיש
תביעתו במועד הקבוע בפקודה, שאם הוא לא עושה כן ומחכה עד שנזקק להגיש בקשה על פי סעיף 59 מחובתו להעלות בבקשתו נימוק שיסביר את האיחור, אך בענייננו מצביע המערער על כך שאביו נכח בעת הופעת פקיד ההסדר ורשם את תביעתו. זאת בניגוד למקרהבע.א. 87/87 (ראה לעיל) שבו לא נכח מי שטען לזכות במקרקעין בעת הופעת פקיד ההסדר בגוש. השם הרשום במפה לא פוענח במידה מספקת ולפיכך יש להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, חלימה. החלטה - השופט חלימה. עו"ד סאלח עבדאלה למערער, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 4.10.89).
ע.א. 18/87 - עזבון המנוח סלמאן סאלח אבו ח'לא ואח' נגד מדינת ישראל
*בקשה לתיקון לוח הזכויות לפי סעיף 59 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין(הערעור נתקבל).
א. המערערים ביקשו תיקון לוח הזכויות לפי סעיף 59 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין באופן שחלק מחלקה בגוש פלוני יירשם בשמות המערערים במקום הרישום שעל שמה של מדינת ישראל. מדובר בהליכי הסדר שהחלו ב-1947, הופסקו עם פרוץ מלחמת העצמאות וחודשו ב-1958. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המערערים בשני נימוקים : לא הובאה הוכחה שתתמוך בטענת המערערים כי רצו להגיש תביעה אך פקיד ההסדר דחה אותם מנימוקים פורמליים ; המערערים תבעו בגוש נשוא ערעור זה חלקות אחרות ולא היתה סיבה שלא תבעו את הבעלות בחלקה נשוא הסכסוך. הערעור נתקבל.
ב. מסתבר שבין פרסום לוח התביעות ב-1962 לבין תאריך פרסום לוח הזכויות בשנת 1986 שלחו המערערים מכתב למחלקת הסדר קרקעות, בצירוף מפה, בו טענו שהם הבעלים של חלק מהחלקה נשוא הערעור. למכתבם זה לא באה תגובה מטעם מחלקת הסדר הקרקעות. טוענים המערערים כי לאחר ששלחו את המכתב חיכו לתשובה ומשזו בוששה לבוא, יצאו מתוך הנחה כי פנייתם נתקבלה. רק עם פרסום לוח הזכויות נתגלתה טעותם ואז פנו בבקשה עפ"י סעיף 59 לתיקון לוח הזכויות. אכן, מהמכתב משתמעת תביעה ברורה לבעלותבחלק מהחלקה, ומכיוון שכך לא יכול היה ביהמ"ש להתעלם מתוכנו ומהשלכותיו של מכתבזה ולדחות את התביעה על הסף. הנימוק שהעלו המערערים שבו הסבירו את התנגדותם יכול להשמע כנימוק מספיק לצרכי הדיון בבקשה עפ"י סעיף 59.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, חלימה. החלטה - השופט חלימה. עו"ד סאלח עבדאלה למערערים, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 28.9.89).
ע.פ. 470/85 - גיל בן גל ורונן שי נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח(הערעור נדחה).
א. המנוח יעקב אלטרוביץ היה יועץ השקעות ובמסגרת זו שימש יועצו הפיננסי של גיל. בין השניים התפתחו יחסי רעות קרובים. ביום 20.2.83, בסביבות השעה 6, הסיע גיל במכוניתו את המנוח והורידו ברח' אבן גבירול סמוך למקום מגוריו של המנוח. כשעשה המנוח את פעמיו לעבר ביתו, נורו לעברו 11 קליעים והרגוהו. בהודעות ראשונות שנגבו מאת גיל, בטרם נחשד כמעורב ברצח, סיפק גיל לחוקרים שמות של חשודים פוטנציאליים ומניעים אפשריים לרצח ובשלב זה גיל לא הזכיר כלל את רונן. ביום השלישי לחקירתו החליטה המשטרה לעצור את גיל כחשוד ברצח. במשך כחודש לא העלתה חקירת המשטרה דבר עד אשר צוות החקירה החליט לנקוט בדרך של תחבולה. לגיל ניתנה אפשרות ליצור קשר טלפוני עם אמו, ובשיחת טלפון שהתקיימה לאחר חצות הורה גיל לאמו, בין היתר, להתקשר עם רונן, לתת לו 8,000 דולר ולהורות לו לעזוב מיד את הארץ. אמו פעלה לפי הוראות אלה וכעבור 3 ימים נעצר רונן כשעמד לטוס ללונדון.אמו של גיל היתה סבורה כי רונן נסע לחו"ל ואישרה בשיחה עם גיל את ביצוע
השליחויות. אז העלה גיל לראשונה את האפשרות כי רוצחו של המנוח הוא רונן והציג מניע אפשרי לרצח - סכסוך על רקע כספי שהיה כביכול לרונן עם המנוח. לאחר שהציגו בפני רונן את הדו"ח שהכיל ראשי פרקים מדברי גיל, הודה רונן ברצח המנוח ובפציעת עוברי אורח שנקלעו למקום וכן בפציעת אחת גב' בן דוד מפתח תקוה, פציעה - שתכליתההיתה להוכיח לגיל את נכונותו ויכולתו לבצע את הריגת המנוח. רונן טען כי הרצח בוצע לפי יוזמתו של גיל תמורת תשלום של 25,000 דולר. במהלך המשפט לא העידו שני המערערים. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את גיל ואת רונן בעבירות של רצח וכן הרשיע את רונן בעבירה נוספת של נסיון לרצח וגרימת חבלה בנסיבות מחמירות. השניים נדונו למאסר עולם. הערעור נדחה.
ב. באשר להרשעתו של רונן - הרי זו מבוססת היטב בחומר הראיות ואין ספק כי העבירות אכן בוצעו ע"י רונן. הסיבה שהביאה למהפך בעמדתו של רונן מהכחשה מוחלטת להודייה ברצח לא היתה נעוצה בהתנהגות אלימה של חוקריו, אלא בכך שהוצג בפניו המסמך שעליו חתם גיל. להודיותיו של רונן היו עדויות לחיזוק ועדויות אלה מהוות יותר מאשר "דבר מה" הדרוש לחיזוקן של ההודיות.
ג. באשר להרשעתו של גיל - רונן נמנע מלהעיד ובכך נשללה מן התביעה האפשרות להסתמך על הודיותיו של רונן נגד גיל בהיותן בלתי קבילות נגדו. נותרו יתר הראיות, והשאלה היא אם יש בהן כדי להוכיח את האשמה המיוחסת לגיל. התשובה לשאלה זו היא חיובית. עניין לנו בשורה של ראיות נסיבתיות, שצירופן יחדיו, לרבות טיבן ואופן השתלבותן, הפכו את הספק לוודאי ואת הראיות נגד גיל לראיות מוצקות. הלכה היא כי כאשר בראיות נסיבתיות מדובר, צריכות הן להביא בדרך האלימינציה למסקנה אחת של אשמת הנאשם. כל ראייה בפני עצמה חייבת הוכחה מעל ספק סביר, אך המסקנה הסופית יכולה להתקבל מתוך צירופן של כמה ראיות נסיבתיות כאלה, שכל אחת מהן אינהמספקת בפני עצמה להרשעת הנאשם. בענייננו הוכח כי גיל פנה לשניים אחרים בשאלה אםהם מוכנים לבצע עבורו רצח תמורת תשלום, אם כי לא העלה את שמו של הקרבן ; הוכח מניע אפשרי אם כי לא חד משמעי ; ביום ניתוק יחסים בין רונן לגיל כאשר גיל הציג בפני חבריו מספר חודשים לפני הרצח מצב עובדתי כאילו ניתק את כל הקשרים שלו עם רונן ; גילוי חלק מכלי הנשק שבהם בוצע הרצח בחצר ביתו של גיל: כבישת העדות של גיל ביחס לרונן עד שוידא כי רונן, כביכול, עזב את הארץ ; נסיון הברחת רונן מן הארץ ; הצעתו של גיל לקבל מעמד של עד מדינה ; שתיקתו של הנאשם שלא העיד בביהמ"שאשר בנסיבות שלפנינו יש בה כשלעצמה משמעות המשמשת חיזוק למשקל ראיות התביעה. בכל אלה, וראיות נוספות, יש כדי להביא לידי אישור הרשעתו של גיל ברצח.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, חלימה, וינוגרד. החלטה - השופט וינוגרד. עוה"ד ד. ליבאי וד. שיינמן לגיל, עוה"ד ד. אסן וד. חנין לרונן, עוה"ד מ. רוזנטלוא. אליקים למשיבה. 19.9.89).
בר"ע 191/89 - קאסם אבו חסן נגד פקיד הבחירות של המועצה המקומית ג'וליס ואח'
*ערעור על תוצאות בחירות ברשות מקומית(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).
א. בפברואר 1989 התקיימו בחירות למועצה המקומית ג'וליס. נטלו חלק בבחירות 11 רשימות ובכללן רשימה שהמבקש עמד בראשה ושתי רשימות שהמשיבים 3 ו-4 עמדו בראשן. אחוז החסימה בבחירות עמד על 150 קולות וחלוקת הקולות באופן יחסי הביאה לידי כך שאחרון הנבחרים מבין תשעת חברי המועצה, הוא המשיב 3, זכה ב-155 קולות. המשיב 4 זכה ב-157 קולות והמבקש צבר רק 154 ולא נבחר. המבקש סבר כי פקיד הבחירות וועדת הבחירות למועצה המקומית ג'וליס (המשיבים 1 ו-2) שגו בכך שאישרו את תוצאות הבחירות. לטענתו קיימות שתי עילות לפסילת הבחירות: האחת, שהבחירות בקלפי
מסויימת לא התנהלו כחוק והיתה עלולה להיות לדבר השפעה על תוצאות הבחירות ; האחרת, שבהנהלת הבחירות או במהלכן היה פגם העלול להשפיע על תוצאות הבחירות. ביהמ"ש המחוזי דחה את השגותיו של המערער והערעור נדחה.
ב. כנגד בחירתו של המשיב 3, שעמד בראש הרשימה שסימנה "אצ" טוען המערער פסול בכך כי בחמש מעטפות נמצאו שני פתקים ריקים בכל מעטפה עם רישום בכתב יד הנושא את אות הזיהוי של רשימת "אצ". לטענת המערער כאשר מדובר במעטפה שבה נמצאים שני פתקים ריקים עם ציון אות של רשימה בכתב יד, יש לפסול את הקולות. זאת, בהבדל מהוראת החוק המכשירה את הקול כשמדובר בשני פתקים מודפסים של אותה רשימה. לגבי המשיב 4 נטען כי היה צריך לפסול 7 קולות מרשימתו, כי נמצאו פתקים כפולים בכתב יד הנושאים את אות הרשימה של המשיב 4 "רצ". ברם, סעיף 63(ב) לחוק הרשויות המקומיות (בחירות) קובע כי כשנמצאים במעטפה שני פתקים ועליהם אותה אות לא ייפסל הקול. סעיף 63 אינו מבחין בין פתק הצבעה מודפס לבין פתק הצבעה על נייר ריק.
ג. אשר לטענה בדבר פסלות הבחירות משום שהיה פגם בהנהלת הבחירות או במהלכן, פגם העלול להשפיע על התוצאה - בסעיף 72 לחוק לא מדובר על פגמים, אלא על ניהול בחירות שלא כחוק, דהיינו סטייה פסולה מדיני הבחירות ע"י מעשים לא חוקיים שנעשו לצורך סילוף תוצאות הבחירות. טענה כזו טומנת בחובה האשמות כבדות והחשדות רציניות, ומי שטוען לכך חייב להוכיח את הדברים בראיות משכנעות. בענייננו נטען כי הפסלות היא בכך שנמצאו פתקים כפולים רבים, ריקים עם כיתוב בכתב יד. אפשר שזו תופעה לא שגרתית, אולם מימדיה אינם כאלה המלמדים בהכרח על פגיעה בעקרון החשאיות, או על קניית קולות וכיוצא באלה.
(בפני השופטים: ד. לוין, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט לוין. עוה"ד מ. עמאר ועזאם ג'יהד למבקש, עוה"ד מנדל, חוטר ישי ופיש למשיבים. 7.9.89).
בש"פ 712/89 - מדינת ישראל נגד סאלם אלרביעה
*שחרור בערובה (סמים-חשיש)(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
א. המשיב הואשם בהחזקת 50 ק"ג חשיש והמדינה ביקשה את מעצרו עד תום ההליכים. המשיב הוא בן שבט בדואי בנגב וביום המקרה נסע ברכבו הפרטי ,עם חברו מהנגב צפונה.ליד ראש פינה נעצר הרכב ע"י המשטרה ובמכונית נמצא החשיש כאמור. גירסת המשיב היא כי נסע צפונה לפי בקשתו של החבר, בלי שידע כי הלה מתכוון לקנות חשיש ממישהו. בהגיעם לעמיעד נפגש החבר עם מישהו אחר, ובשובו מהפגישה סיפר למשיב כי רכש חשיש והעמיס את החשיש על המכונית. המשיב טען כי לא ידע על כוונה לעשות עיסקה זו והופתע מכך. גירסתו של המשיב נתמכת בגירסת החבר וגירסתם של שני אלה נתקבלה ע"י ביהמ"ש. לדעת השופט המשיב הוא קרבן תמים לתעלוליו של אדם שניצל את תמימותו. לפיכך דחה את הבקשה לעצור את המשיב. הערר נתקבל.
ב. אין מחלוקת כי אם קיימות ראיות לכאורה לעבירה שבה הואשם המשיב יש לעצרו ער תום ההליכים. המסקנה של ביהמ"ש שאין ראיות לכאורה נגד המשיב אינה יכולה לעמוד. ביהמ"ש נכנס להערכת מהימנות גירסת המשיב והגיע לקביעת מסקנות גורפות, לפני ששמע את הראיות וקודם שניתן להתרשם ממידת המהימנות של העדים בהעידם בביהמ"ש. קיימת אפשרות, כפי שטען ב"כ המדינה, כי גירסת המשיב וחברו היתה גירסה מתואמת למקרה שהשניים ייתפסו. הראיות לכאורה נגד המשיב עולות מכך כי מדובר בשני שקים חשיש שנמצאו במכוניתו כשהוא נוסע בה עם ידיד משכבר הימים ; לגבי מטרת הנסיעה לצפון עםמכוניתו, נתגלתה סתירה בין סיפורו של המשיב לבין סיפורו של החבר ; על פי מזכר שלפקד במשטרה אמר לו המשיב, עוד לפני שהעיד במשטרה, "אכלנו אותה קנינו חשיש...". אין לצאת מהנחה שדברי הפקד, שביהמ"ש לא התייחס אליהם, שקר הם. הראיות והנסיבות
כאמור די בהן כדי להוות ראיות לכאורה מספיקות להוכחת האשמה המיוחסת למשיב ולפיכך יש לעצרו עד תום ההליכים.
(בפני: השופט אור. עו"ד אריה רומנוב למבקשת, עו"ד ש. שעשוע למשיב. 29.9.89).
ע.פ. 454/89 - מאיר סויסה נגד מדינת ישראל
*סירוב פסילה(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נתקבל).
א. המערער, שהוא עתונאי, הואשם בבימ"ש השלום באילת בעבירה של פרסום ידיעות כוזבות הגורמות פחד ובהלה. כטענה מקדמית ביקשה הסניגורית בתחילת הדיון כי השופט יפסול את עצמו מלדון בתיק. זאת משום שהשופט ישב בשני הדיונים בעניין הארכת מעצרו של המערער, ולאחר שהובאו בפניו ראיות, שחלקן עשויות להיות בלתי קבילות במשפט, חיווה דעתו השלילית על מהימנות גירסת המערער. השופט דחה את בקשת הפסילה בהסבירו כי הדברים ששמע בעת הדיון בהארכת המעצר, שנערך 5 חודשים קודם לכן, לא יצרו אצלו דעה מוקדמת נגד המערער. הערעור נתקבל.
ב. פעמיים הובא המערער להארכת מעצרו בפני אותו שופט. בפעם הראשונה הוצגו בפני השופט ראיות הכוללות הודאה שמסר המערער, כאשר המערער טען כי זו הוצאה ממנו בדרכים לא חוקיות. בהחלטתו לעצור את המערער קבע השופט בין השאר כי "קצת קשה לי לקבל את טענת החשוד כי הודה בעבירה שלא ביצע". מספר ימים לאחר מכן הובא המערער לאותו שופט להארכת מעצר נוספת, ובמהלך הישיבה הוצגה בפני השופט בדיקת פוליגרף שנערכה למערער ובה הוא נמצא משקר. השופט האריך את המעצר באמרו "למעשה מצבו של החשוד פחות טוב מאשר בעת הדיון הקודם בהארכת מעצרו שכן הודעתו במשטרה בכתיבה על גבי המראה בחדר השרותים חוזקה עתה". לאור דברים אלה שנאמרו, והתחושה שנוצרה עקב כך אצל המערער כי השופט כבר גיבש דעה שלילית לגבי גירסתו, מן הראוי כי שופט אחר ישמע את המשפט.
ג. שאלת מהימנותו של המערער עתידה להיות שאלה מרכזית במשפט הצפוי. העובדה כי השופט כבר הביע בשתי הזדמנויות דעה שלילית על מהימנותו של המערער, מקימה אפשרות ממשית של משוא פנים, אפילו סבור השופט כי יוכל להתעלם מהראיות שראה ושמע. אמנם השופט מתכוון להתעלם ממה שראה ושמע, אך שופט אינו אלא בשר ודם ולא ניתן לשלול את האפשרות שבכל זאת יושפע, במודע או שלא במודע, מהדעה השלילית שכבר הביע בדבר מהימנות המערער. אפשרות זו, אפילו קלה היא, די בה כדי להצדיק העברת הדיון לשופט אחר.
(בפני: השופט מלץ. עו"ד גב' פנינה דבורין למערער, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 26.9.89).
ע.א. 37/87 - יעקב עקנין נגד רטפון אימפורט בע"מ
*רשות להתגונן(הערעור נדחה).
א. המשיבה תבעה מהמערער את התמורה של מכונית שהעבירה למערער. התביעה מתבססת על פרוטוקול ישיבה בו נאמר "מוסכם שמכונית שברולט... תעבור לבעלותו של מר עקנין יעקב... עקנין מתחייב לשלם לרטפון את מחיר המכונית... (לפי חוברת הביטוח) צמוד לדולר ארה"ב. הכסף ישולם לרטפון מתוך הכספים הראשונים שיגיעו לעקנין...". בקשר למחיר המכונית הסתמכה המשיבה על חוברת המחירון ותבעה מהמשיב כ-38,000 דולר. המערער טען להגנתו: חוסר יריבות בינו לבין המשיבה ; במועד מאוחר יותר הוסכם על מחיר סופי של 17,000 דולר ונקבע אופן תשלום אחר ; טענת קיזוז. ביהמ"ש המחוזי דחה
את טענות חוסר היריבות והקיזוז, נתן רשות להתגונן באשר לסכום העולה על 17,000 דולר, ואילו באשר לסכום של 17,000 דולר סירב לתת רשות להתגונן. הערעור נדחה.
ב. בעניין חוסר היריבות גרס המערער כי ההסדר החוזי נערך עם רטפון השקעות בע"מ ולא עם רטפון אימפורט בע"מ, ואולם ביהמ"ש המחוזי שבדק את המסמכים יכול היה להגיע למסקנה כי ההסכם נערך עם המשיבה ולדחות את טענת חוסר היריבות. בהסתמך על פרוטוקול אחר יכול היה ביהמ"ש להגיע למסקנה כי נכון יהיה אם המערער יזכה לרשות להתגונן על כל תשלום מעבר ל-17,000 דולר, שכן באותו פרוטוקול נקבע שמחיר הרכב יעמוד על סכום של 17,000 דולר.
ג. באשר לטענת הקיזוז קבע ביהמ"ש המחוזי כי המערער לא הביא פירוט מינימלי כנדרש כדי לבסס הסתמכות על טענת קיזוז במסגרת בקשת רשות להתגונן. כל שהמערער טען היה כי עניין הרכב הינו חלק "ממכלול היחסים העסקיים שביני לבין שאר שותפי כעולה מן הפרוטוקולים שצורפו", ולטענתו חייבת לו החברה כ-80,000 דולר בגין משכורות, הוצאות וכדומה. לא הובא כל פירוט או הסבר לגבי אופן היווצרות חוב של 80,000 הדולר, שניתן היה לראותו כביסוס ראשוני נאות של טענת קיזוז. הערכה של חוב ללא פירוט של חישובי הנתבע, אין די בה לצורך ביסוסה של טענת קיזוז.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, בך. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מנחם דניאל למערער, עו"ד ק. קרני למשיבה. 6.9.89).
ע.א. 88/87 - הרב אלחנן פרלמוטר נגד הרב שלום וייס ואח'
*ביצוע הסכם להעברת שליטה בעמותה(הערעור נדחה).
א. בשנת 1937 הקים הרב אלחנן פרלמוטר את ישיבת חדרה וניהל אותה שנים רבות בסיועו של הרב יעקב גלינסקי. בשל קשיים בניהול שוטף ,צירפו אליהם את אנשי ישיבת אתרי בירושלים בראשות הרב מרדכי אוליפנט. שתי הקבוצות הקימו יחדיו עמותה בשם ישיבת חדרה (אתרי) שהיא בעלת מבנים וציוד המשמשים את הישיבה. נתגלעו סכסוכים בין שתי הקבוצות והוחלט על מינוי הרב גולדשמיט מירושלים כבורר. משנמשכו הסכסוכים נערך הסכם (להלן ההסכם) בהוראת הרב גולדשמיט ועליו חתמו בקבלת קניין הרב חיים וייס מטעם קבוצת ירושלים והרב אליקים כהנוביץ מטעם קבוצת חדרה. חותמים אלה היו חברי הוועד. בהסכם נקבע כי שלושת חברי הוועד מטעם קבוצת ירושלים - המשיבים דנן - ישלמו לשלושת חברי הוועד מטעם אנשי חדרה - המערערים - 250,000 אלף דולר, לא יאוחר מיום 1.11.83, תמורת העברת זכויות המערערים בעמותה על כל רכושה למשיבים. נקבע בהסכם כי אם יאחרו המשיבים בתשלום ולו ביום אחד - יהיו זכאים המערערים לשלוט בלעדית בעמותה תמורת תשלום למבקשים של 150,000 דולר על פי השער היציג. חמישה ימים לפני המועד הקובע, אישר הרב כהנוביץ, בחתימת ידו במעמד הרב גולדשמיט, קבלה של 250,000 דולר על פי השער היציג בשלשה שיקים. שניים על סכום של 200,000 דולר משוכים על בנקים בישראל ושיק אחד על סך 50,000 דולר המשוך על בנק בארה"ב בסניף ליברטי בניו יורק. באישור קבלת השיקים התחייב הרב כהנוביץ לבצע את ההסכם ולעשות את הדרוש לשינוי הבעלות בעמותה, לפנות את המבנים של הישיבה וכו'.
ב. השיקים על סך 200,000 דולר בשקלים נפרעו ולעומת זאת השיק על 50,000 דולר לא הוצג לפרעון, לא בישראל בבנק סוחר מוסמך ואף לא בסניף הבנק עליו נמשך. הרב גלינסקי נטל עמו את השיק לארה"ב וביקש שם מאחד פרידמן לסייע בידו ולברר בסניף ליברטי בניו יורק אם לשיק יש כיסוי. בבדיקה דרך סניף אחר של הבנק התברר כי מצויים בחשבון 1,300 דולר בלבד, אך בבירור טלפוני נאמר כי החשבון הוא "טוב" והוצע לגלינסקי להציג את השיק בחשבון בסניף ליברטי. במקום להציג את השיק השיג
גלינסקי, אחרי הפצרות, מזכר בו רשם הפקיד כי השיק הנ"ל "לא היה טוב באותה שעה". במצב דברים זה טענו המערערים כי הסכום המלא של 250,000 דולר לא שולם במועד. לעומת זאת טענו המשיבים כי לו היו המערערים מציגים את השיק באמצעות סוחר מוסמך כמצופה, או לפחות בסניף עליו נמשך, הוא היה מכובד ולפיכך עמדו הם בהתחייבויות שקיבלו על עצמם. המשיבים עתרו לביהמ"ש המחוזי כי יוצהר שעמדו בכל חיוביהם על פי ההסכם וכי הבעלות בישיבה עברה לידיהם. ביהמ"ש המחוזי קיבל את תביעת המשיבים והערעור נדחה.
ג. המערערים טענו כי לביהמ"ש לא היתה סמכות לדון בתובענה משום שהתובענה דנה בשליטה בישיבה, שהיא מקום קדוש, ולפי סימן 2 לדבר המלך במועצה על פלשתינה (א"י) (המקומות הקדושים), לא יבורר ע"י ביהמ"ש בישראל כל עניין הקשור למקומות קדושים, וכי במקרה של ספק יש להביא את העניין בפני שר הדתות להחלטתו. ביהמ"ש המחוזי דחה טענה זו ובדין דחה אותה. הסכסוך האמיתי נוגע לשאלה, למי מבין שתי הקבוצות הניצות תהיינה הזכויות והשליטה בעמותה פלונית, ולצורך כך על ביהמ"ש לקבוע אם נחתם הסכם מחייב בין הצדדים ואם כן האם הוכחה הפרתו. העובדה שבנכסיה של העמותה לומדים תורה, אינה עושה נכסים אלה למקום קדוש, באין ראיה מספקת לכך שמדובר אכן במקום קדוש כמובנו בדבר המלך הנ"ל.
ד. טענה אחרת העלו המערערים כי ההסכם היה חוזה למראית עין בלבד. טענה זו הופרכה בראיות מהימנות, וגם התנהגותו של כהנוביץ מלמדת על כך שלא היה זה חוזה למראית עין בלבד. עוד טענו המערערים כי הרב כהנוביץ לא היה מוסמך להתחייב בשם המערערים האחרים בהסכם הנדון, וכן כי מדובר ב"עיסקת מקרקעין" המצריכה הסכם בכתב, כך שהמערערים האחרים היו צריכים לחתום אישית על ההסכם ואין להסתפק בחתימתו של הרב כהנוביץ. גם טענות אלה יש לדחות. הוכח כי המערערים האחרים גמרו בדעתם להתקשר בהסכם הנ"ל, ונתנו הרשאה לרב כהנוביץ להתקשר בהסכם בשמם, ואפילו מדובר בעיסקת מקרקעין, אין בכך כלום שלא חתמו באופן אישי על ההסכם. ניתן להוכיח בראיות בעל פה שפלוני פעל בתור שלוחו של אלמוני והשליחות אינה טעונה הוכחה בכתב דווקא. יתר על כן, העיסקה הינה התחייבות של אנשי קבוצת חדרה לפרוש מחברותם בעמותה תמורת תשלום כספי, והעובדה כי העמותה היא בעלת נכסים הכוללים נכסי מקרקעין אינה הופכת את העיסקה לעיסקת מקרקעין.
ה. טענה נוספת, שההסדר אינו חוקי, משום שכאילו משלמים לחברי ההנהלה תשלום עבור מכירת רכוש העמותה שאינו שייך להם - אין לקבלה. יש לראות את ההסכם כמכוון לכך שחלק מחברי העמותה יפרוש כנגד קבלת תמורת מהנשארים כחברים בעמותה, מבלי שרכוש העמותה ייפגע. הבעלות ברכוש העמותה נשאר בידיה והכספים ששולמו אינם כספי העמותה. נותרה טענת המערערים שהמשיבים לא מילאו התחייבותם על פי ההסדר, בכך שהשיק בסך 50,000 דולר לא נפרע כי לא היה לו כיסוי וגם טענה זו דינה להדחות. הוכח כי אילו היה השיק מוצג בסניף הבנק שעליו נמשך היה השיק מכובד ע"י הבנק.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד רפאל שטוב למערערים, עו"ד ד. בלום למשיבים. 28.9.89).
ע.א. 753/87 - יוסף בראשי נגד עזבון המנוח משה בראשי ואח'
*בקשה לביטול רישום בלוח הזכויות שהושג במרמה 200(הערעור נתקבל).
א. המערער הוא אחיו של משה בראשי המנוח (להלן: המנוח). השניים ניהלו שותפות עיסקית של עבודות קבלנות וחפירה. בשנת 1963 רכש המנוח בית, נשוא הסכסוך, ובחודש אפריל 1969, עם סיומו של הליך להסדר זכויות במקרקעין, נרשמה זכות הבעלות בבית, בלוח הזכויות, על שם מנהל העזבון של המנוח. בתביעתו ביקש המערער פס"ד הצהרתי כי
מחצית מן הזכויות בבית היא בבעלותו. לטענתו נרכש הבית מכספי השותפות, ורישום הבית כולו על שם מנהל העזבון בלבד, הושג, לדבריו, במרמה. מכאן הבקשה לתקן את לוח הזכויות. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת המערער באשר לדעתו לא היתה למערער זכות בעלות בבית נשוא הסכסוך והרישום בלוח הזכויות לא הושג במרמה. הערעור נתקבל.
ב. המשיב העלה טענה מקדמית שלפיה התיישנה תביעת המערער. לדעתו, עילת התובענה של המערער צמחה בשנת 1963 , בעת רכישת הבית, והתביעה לפס"ד הצהרתי הוגשה כעבור 16 שנים ומכאן שהיא התיישנה. טענה זו אין לקבל. מירוץ הזמן של תקופת ההתיישנות מתחיל עם הולדתה של עילת התובענה, ומקום בו עילת התובענה עניינה תרמית מתחילה תקופת ההתיישנות ביום שבו נודע לתובע דבר התרמית. עילת התובענה בענייננו היא רישום מוטעה שהושג, לפי הטענה, במרמה. מכאן שמועד הולדתה של עילת התובענה הוא בחודש אפריל 1969, כאשר נרשמו הזכויות בלוח הזכויות וניתן להניח כי זה אף העיתוי בו נודע למערער על התרמית הנטענת. כיוון שמשך תקופת ההתיישנות בענייננו הוא 15 שנים, ומכיוון שממועד רישום הזכויות ועד להגשת התביעה חלפו 10 שנים בלבד הרי שהתביעה לא התיישנה.
ג. הבקשה לתיקון הרישום מעוגנת בסעיף 93 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין ולפיו ניתן לתקן רישום זכויות בשני מקרים, שהאחד מהם עניינו רישום שהושג עקב מרמה. ההליך לפי סעיף 93 מהווה חריג לעיקרון של סופיות הרישום. לבקשה מכח סעיף 93 שני שלבים: השלב הראשון עניינו בהוכחת הזכות בנכס המקרקעין של מי שטוען לתיקון הרישום ; השלב השני עניינו בהוכחה כי הרישום לוקה באחד מן הפגמים המנויים בסעיף. על כן יש לבחון תחילה אם הוכיח התובע את זכות הבעלות בנכס ומסקנה חיובית לשאלה זו מובילה לשלב השני העוסק בפגם שנפל ברישום הזכויות.
ד. טענת המערער לזכות בבעלות מושתתת על סעיף 32 לפקודת השותפות הקובע חזקה שלפיה נכס שנרכש בכספי השותפות הוא נכס של השותפות. בענייננו נרכש הנכס בכספי השותפות והשאלה היא על כן אם בנסיבות העניין ניתן להסיק כי חזקת השותפות נסתרה, כסברת ביהמ"ש קמא. התשובה היא שלילית. לעניין זה יש לציין כי המאזן של השותפות שנחתם ע"י מנהל העזבון, המשיב, כולל בין נכסיה של השותפות ביום פטירת המנוח את הבית נשוא הסכסוך בשלימותו ; דו"ח מנהל העזבון שנערך ע"י המשיב והוגש לביהמ"ש המחוזי בתיק הירושה מציג את מצב נכסי העזבון ולפי האמור בו רק מחצית מן הבית שייכת למנוח ; הוצאות כספיות שונות בקשר לבית מומנו מכספי השותפות ; השימוש בבית הנדון בשנים הראשונות לאחר רכישתו היה לצרכי שותפות והמשפחה כולה.
ה. משנקבע כי היו למערער זכויות בנכס עולה השאלה השניה אם הוכח פגם אשר נפל ברישום מן הסוג המנוי בסעיף 93 לחוק. ביהמ"ש המחוזי סבר כי אף אם ידע מנהל העזבון על זכות המערער והסתיר עובדה זו אין לומר כי הרישום הושג בתרמית. במסקנה זו נתפס ביהמ"ש לכלל טעות. טענת המרמה לפי סעיף 93 לפקודת ההסדר עניינה אי יושר פשוטו כמשמעו והתנהגותו של מנהל העזבון לוקה באי יושר כאמור. הוא נמנע מלגלות לפקיד ההסדר את אשר היה ידוע לו וכאשר מי שהנכס נרשם על שמו נמנע מלגלות את שידוע לו בדבר זכויותיו של אחר בנכס האמור התנהגותו לוקה במרמה. לפיכך יש להורות על תיקון רישום הזכויות בפנקס המקרקעין באופן שלמערער זכות בעלות על מחצית הבית נשוא הסכסוך.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד הרצל קדש למערער, עו"ד יעקב בן מלך למשיבים. 26.9.89).
בש"פ 815/89 - מדינת ישראל נגד מוחמד שהואן
*שחרור בערובה (גרימת חבלה ושימוש בנשק חם)(ערר על שחרור בערובה - הערעור נתקבל).
א. בין המתלונן לבין המשיב קיים סכסוך מתמשך בדבר זכותו של המתלונן לעבור במשאיתו בדרך עפר הסמוכה למוסך השייך למשפחת המשיב. כתב האישום מייחס למשיב גרימת חבלה חמורה בכך שביום 1.8.89 1 חבט באגרוף בפניו של המתלונן ושבר את אפו. באישום אחר מואשם המשיב בכך כי חודשיים לאחר מכן ירה מספר יריות מאקדח, שנשא ללא רשיון, לעבר ביתו של המתלונן, בכוונה להפחידו ולהניעו לבטל את התלונה שבבסיס האישום הראשון. ביהמ"ש קבע כי יש ראיות לכאורה לעבירות המיוחסות למשיב, ואף על פי כן לא קיבל את בקשת המדינה לעצור את המשיב עד תום ההליכים. ביהמ"ש סבר כי בנסיבות העניין ניתן להשיג את תכלית המעצר ע"י קביעת תנאים מגבילים לשחרור בערובה ומכאן ההחלטה של ביהמ"ש לשחרר את המשיב בערובה. בערר טוענת ב"כ העוררת כי יש יסוד סביר לחשש כי אם המשיב ישוחרר בערובה הוא יסכן את חייו של המתלונן ובטחונו. זאת לאחר שהמשיב כבר השתמש בנשק חם, כלי הנשק טרם נתפס, והסיבה לסכסוך שבין השניים בעינה עומדת, כל עוד המתלונן עובר במשאיתו בדרך שליד המוסך של בני משפחת המשיב. באת כח התביעה מוסיפה ואומרת כי אין בכוחם של התנאים המגבילים כדי למנוע את הסיכון הממשי לחיי המתלונן. הסניגור מסכים למעשה כי קיימות ראיות לכאורה נגד המשיב אך לטענתו אין בנסיבות העניין יסוד לסיכון שמפניו חוששת המדינה, ומכל מקום די בתנאים המגבילים שקבע ביהמ"ש המחוזי כדי ליטול את כוחו של החשש האמור. הערר נתקבל.
ב. התדרדרות הסכסוך שבין המתלונן למשיב, שהוא כשלעצמו פעוט ערך, לשימוש בפועל בנשק חם, אכן מקימה יסוד סביר לחשש ממשי לחייו של המתלונן. מי שלא בחל בשימוש בנשק חם כדי להניע את המתלונן לבטל תלונתו במשטרה בדבר שבירת אפו - אין בטחון כי לא יממש את איומו באותו אמצעי קטלני. ההיזקקות לנשק חם במסגרת של סכסוך הנראה על פניו פעוט ערך, מלמדת כי בעיניו של הפונה לשימוש בנשק יש לו לאותו סכסוך משמעות מיוחדת, המצדיקה נקיטה באמצעים קיצוניים. החשש שמא ייעשה שימוש נוסף בנשק - הופך להיות חשש ממשי, ללא קשר לאופיו האמיתי של הסכסוך שבין הצדדים. כן אין להתעלם מעברו של המשיב הכולל עבירות של שימוש בכח והחזקת נשק שלא כחוק. עבר זה תומך בחשש האמור, באשר יש בו כדי ללמד שהמשיב, לכאורה לפחות, * מתקשה לרסן את תגובותיו.
ג. אשר לשחרור בתנאים מגבילים - אין בכוחם של התנאים המגבילים שנקבעו כדי לסלק את החשש של פגיעה בחייו של המתלונן או של מי מבני משפחתו. לכך יש להוסיף כי להחזקת המשיב במעצר במקרה זה יש תוצאה נילוית - המהווה למעשה מטרה נוספת - והיא : קביעת החומרה היתירה הכרוכה בעצם הפנייה לשימוש בנשק חם בהכרת הציבור כולו ובדרך זו יצירת גורם מרתיע משימוש בנשק, ואפילו רק לצרכי איום במסגרת של סכסוכים בעלי אופי אזרחי. שחרור המשיב בערובה עלול להשיג תוצאה הפוכה. לפיכך יש להורות על מעצר המשיב עד תום ההליכים.
(בפני: השופט קדמי. עו"ד גב' רבקה פלדמן לעוררת, עו"ד מסאלחה למשיב.27.10.89).
ע.א. 380/86 - אילנה ושלמה נעים נגד עירית תל אביב
*תשלום אגרת ביוב כאשר לא נשלחה במועד הודעה על ההחלטה לבצע פעולות ביוב(הערעור נדחה).
א. המערערים, תושבי תל אביב, גרים באיזור שלא היה מחובר לרשת ביוב עירונית. עד למחצית 1984 השתמשו התושבים באותו איזור בבורות שופכין פרטיים. בראשיתה של אותה שנה נתגלו בעיות בתפקודו של בור השופכין בביתם של המערערים והם פנו לעירית
תל אביב כדי לקבל סיוע. הובהר להם, לטענתם, כי הדאגה לתקינות הבורות הינה באחריותם הפרטית ולפיכך פנו המערערים לקבלן פרטי שביצע את העבודה תמורת תשלום נכבד. מספר שבועות לאחר השלמת העבודה האמורה, החלה העיריה בחציבת תשתית להקמת רשת ביוב באיזור הנדון, ושלחה למערערים הודעה על ביצוע העבודה בצירוף שובר לתשלום היטל ביוב. המערערים סירבו לשלם את ההיטל ופנו אל וועדת הערר. הוועדה קיבלה את הערר ופטרה את המערערים מתשלום ההיטל. הוועדה הסתמכה על הוראות חוק הרשויות המקומיות (ביוב) וקבעה כי החיוב בתשלום ההיטל משתכלל רק עם מסירת הודעה כדין. לדעת הוועדה, מסירת ההודעה על ההחלטה להתקין ביוב, בעיתוי המאוחר של מסירת שובר התשלום, אינה עונה על דרישות החוק ואיננה הודעה כדין. לפיכך החליטה הוועדה כי המערערים פטורים מתשלום ההיטל. העיריה ערערה לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש קבע כי חובת מסירת ההודעה על ההחלטה להתקנת ביוב, איננה אלא חובה פרוצדורלית, באופן שאין די במחדל של הרשות העירונית שאינה שולחת הודעה כדין, כדי לפטור מתשלום. לפיכך התקבל הערעור והמערערים חוייבו בתשלום ההיטל. הערעור נדחה.
ב. הערעור מתמקד בשאלת משמעותה הראוייה של חובת מסירת ההודעה הקבועה בחוק, אם מהותית היא או פרוצדורלית בלבד. ביהמ"ש המחוזי, בקבעו, כאמור, כי מדובר בחובה פרוצדורלית, הסתמך על הגישה המקובלת בביהמ"ש העליון לעניין תשלום היטל הקשור בסלילת כביש. בנושא היטל כביש נקבע בביהמ"ש העליון כי היעדר מסירת הודעה במועדה אין בה כדי לפטור את האזרח מתשלום ההיטל. אין לקבל את טענת המערערים בדבר הבחנה בין היטל סלילת כביש לבין היטל ביוב. המסקנה היא כי חובת מסירת ההודעה היא פרוצדורלית גרידא בדומה להודעה על סלילת רחוב או כביש.
ג. אכן, עיתוי הקמת תשתית הביוב העירוני במקרה שלנו, מקרי ככל שיהיה, גרם אצל המערערים תחושה של קיפוח, שכן לדידם לו נמסרה ההודעה בזמן וכדין היתה נמנעת מהם ההוצאה לשיפוצו היסודי של בור השופכין הפרטי שלהם. אין ספק כי מבחינת המינהל התקין מן הראוי הוא כי העיריה תמסור הודעה על ההחלטה להקמת רשת הביוב זמן סביר לאחר קבלתה, ובענייננו נתקבלה החלטה זו מספר שנים לפני ביצוע העבודה. מה גם שלא נמסר למערערים המידע הדרוש בדבר העבודה המתוכננת כאשר פנו אל העיריה בשאלה בנושא זה. אולם, לעניין החובה לתשלום ההיטל אין לעובדה זו משמעות. אם טוענים המערערים כי נגרם להם נזק ע"י התנהגות העיריה, הרי באפשרותם להגיש בעניין זה תביעה אזרחית נפרדת לביהמ"ש המוסמך, אם כי אין מובעת בזה דעה בקשר למידת ביסוסה של תביעה כאמור.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, קדמי. החלטה - השופט בך. עו"ד רון נעים למערערים, עו"ד פ. הרניב למשיבה. 4.10.89).
ע.א. 156/89 - לילה שטרן ואח' נגד עודד שטרן
*מזונות(הערעור נתקבל).
א. במסגרת התדיינות קודמת הגיעו המערערת והמשיב, באוקטובר 1986, לידי הסכם גירושין ונקבע בו, בין היתר, כי המשיב ישלם למזונות שתי בנותיו, ילידות 1982 ו-1983 סכום של 900 ש"ח לחודש. סכום זה הוצמד למדד והגיע בפברואר השנה לכדי 1,300 ש"ח. המשיב הגיש תביעה חדשה לביהמ"ש, בה ביקש כי הסכום יופחת ויועמד על 500 ש"ח וזאת בהסתמך על שינוי נסיבות. את השינוי בנסיבות ראה המשיב בכך כי התחתן מחדש ב-1987 ונולד לו ילד באותה שנה ; כי יצא להשתלמות של שנתיים בלונדון וטרם מצא עבודה במקצוע ; הילדות כבר אינן במעון ועל כן איננה דרושה הוצאה בסך של 256 ש"ח שהוכללה בחשבון המזונות; אם הקטינות עובדת ומשתכרת 500 ש"ח לחודש: היא נישאה מחדש ובעלה משתכר 1,000 ש"ח לחודש; בהסכם הגירושין העביר המשיב למערערת
את הדירה בה התגוררו והאם התחייבה לשאת לבדה במשכנתא אולם התשלום נעשה למעשה מתוך אמצעיה של המערערת הכוללים את הכספים שמועברים לה כמזונות. ביהמ"ש המחוזי ציין כי יש בנתונים שהובאו לעיל כדי להצביע על שינוי מהותי בנסיבות המצדיק עיון מחדש בשיעור המזונות, והתייחס בעיקר לעובדות שהמשיב התחתן מחדש, כי יצא להשתלמות וטרם מצא עבודה וכן כי הילדות כבר אינן במעון. ביהמ"ש קבע כי בהתחשב בשינוי הנסיבות יועמדו המזונות על סכום של 750 ש"ח לחודש צמוד למדד ינואר 1989. הערעור נתקבל.
ב. אין להתערב בקביעת ביהמ"ש כי חל שינוי בנסיבות, אך יחד עם זאת לא קבע ביהמ"ש כממצא מה הם צרכי המערערות, תוך כדי דחיית טענתן בקשר לשיעור צרכיהן. הנתון של שיעור הצרכים של המערערות הוא אחד משני עמודי הציר שעליהם נשענת פסיקת המזונות. כן לא נתן ביהמ"ש דעתו לשאלת תשלום המשכנתא הרובץ על האם ובנותיה, ולזכות הקטינות בדמי הטיפול שיש להם משמעות רבה לגבי קטינות ילידות 1982 ו-1983. לפיכך יש לקבל את הערעור ולהעמיד את סכום המזונות על 1,100 ש"ח צמוד למדד ינואר 1989.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד עמוס גבעון למערערות, עו"ד יעקב דובר למשיב. 2.10.89).
ע.א. 74/88 - האפוטרופוס לנכסי נפקדים נגד סולימאן מניזל חג'אג'רה ואח'
*בקשה לתיקון לוח הזכויות לפי סעיף 59 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין(הערעור נתקבל).
א. חלקה מסויימת נרשמה בלוח הזכויות על שם עזבון המנוח עבדאלה אחמד יאסין (להלן: יאסין) 1/3, ועל שם עזבון המנוח מניזל עיד אלחג'אג'רה (להלן: מניזל) 2/3. המשיבים, יורשיו של מניזל, פנו לביהמ"ש המחוזי בבקשה לפי סעיף 59 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין וביקשו לתקן את לוח הזכויות של הגוש במובן זה, שגם השליש הרשום בשמו של יאסין יירשם בשמותיהם של יורשי מניזל. המערער ביקש מביהמ"ש המחוזי לדחות את בקשת המשיבים על הסף, משום שלא ניתנה סיבה סבירה, שתצדיק את האיחור בהגשת התביעה. לפי הטענה, ההגיון ביסוד ההלכה המצריכה סיבה סבירה כאמור, הינו כי סעיף 59 אינו בבחינת "מועד ב'" להגשת תביעות ותובע שלא הגיש את תביעתו במועדה ללא סיבה שתצדיק את האיחור עלול להפסיד את תביעתו כליל. טענה אחרת בפי המערער מתייחסת לכמות הראיות שהיה על המשיבים להביא לצורך הזכייה בתביעה ולטענת המערער לא הובאו ראיות כאלה. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשת המשיבים והערעור על כך נתקבל.
ב. לטענה בעניין כמות הראיות שני מישורים : האחד מבוסס על חוק נכסי נפקדים אשר לפיו תובע נגד האפוטרופוס חייב לעמוד בנטל הוכחה "מעל לכל ספק המתקבל על הדעת" והדבר אינו נתון לשיקול דעתו של ביהמ"ש ; המישור השני הינו כי תביעת המשיבים מבוססת על הסכם בעל פה בקשר לנכס דלא ניידי, שמוגשת נגד אדם שהלך בינתיים לעולמו, ובעבר החמיר ביהמ"ש העליון עם תובע אשר כזה. אמנם אין כלל טכני הדורש כמות מסויימת של הוכחות בתביעה נגד עזבון, אבל כרגיל לא יסתפק ביהמ"ש בעדות יחידה בעל פה של התובע. השאלה היא אם עמדו המשיבים במבחנים אלה המתחייבים הן מהחוק הרלבנטי והן על פי ההלכה, והתשובה היא שלילית.
ג. בדרך כלל אין ערכאה שניה מתערבת בנושא מהימנות, אולם כאשר מתגלית טעות בהערכת מהימנות העדים או בשיקולי הערכאה הראשונה, ניתן לקבוע עמדה שונה מזו שקבעה הערכאה הראשונה. מבלי להיזדקק לטענה כי אין לשמוע עדות בעל פה כאמור ניתן לקבל את הערעור בנושא הנדון, שכן מן הראיות אין להסיק את מסקנתו של ביהמ"ש המחוזי. נראה כי בנושא מהימנות לא שמר ביהמ"ש על כללי הזהירות המתבקשים מהעובדה
שמדובר בתובענה נגד נפקדים שהעד היחידי שהיה יכול להפריך ולהזים את גירסתם הלך לעולמו. בנוסף לכל אלה, אין בחומר הסבר לעובדה שיאסין תבע את החלק שבסכסוך ואילו המשיבים ישבו בחיבוק ידיים מאז שהוכרז ההסדר באיזור בשנת 1945 וער ליוני 1986 כאשר הגישו את תביעתם. בנסיבות אלה יש לקבל את הערעור ולבטל את פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי.
ד. לעניין הדחייה על הסף, יש להוסיף כי בבקשה שהוגשה מטעם המשיבים לא העלו נימוק שיסביר את האיחור בהגשת הבקשה. לכאורה נתקיימו כל הנתונים שנקבעו בהלכות המחייבים דחיית הבקשה על הסף. אף על פי כן לא נתקבל הערעור מסיבה זו אלא תוך דיון בערעור לעיצומו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, חלימה. החלטה - השופט חלימה. עו"ד גב' עשירה ראובני למערער, עו"ד אליאס שוקרי למשיבים. 4.10.89).
ע.פ. 457/88 - כלימו מימון נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות של שיבוש מהלכי משפט(הערעור נחקבל בחלקו).
א. המערער שימש כשוטר בלשכת התנועה של משטרת אשקלון והורשע בשתי עבירות של שיבוש מהלכי משפט. מדובר במקרים של נהגים שנתפסו נוהגים ברכב מבלי שהיו בידם רשיונות כדין. הנוהג הוא כי אם אדם נתפס כשהוא נוהג בכלי רכב ואין בידו רשיון נהיגה, או רשיון רכב או תעורת ביטוח בתוקף, נרשם לו דו"ח. כאשר הנהג טוען כי הוא מצוייד בתעודה החסרה אלא אינו נושא אותה עמו, כי אז ניתן לו עם הדו"ח טופס הנקרא "כתב ארכה" המאפשר לו להציג במשטרה תוך 5 ימים את התעודה החסרה. אם מציג הנהג במועד את התעודות החסרות ממלא השוטר חלק אחר של כתב הארכה, ועם אישור זה מתבטל הדו"ח בשל העבירה החמורה של נהיגה ללא רשיונות כדין, ובמקום ואת מוצא דו"ח על אי נשיאת רשיונות, שהיא בגדר עבירת קנס. השוטר הממציא את כתב הארכה צריך לציין את הפרטים של האדם אשר הציג בפניו את הרשיונות, ואם מתברר כי רשיון הרכב פקע 6 חודשים ומעלה לפני הדו"ח הוא מומר בדו"ח על נהיגת רכב שרשיונו פקע, וזו אינה עבירה בגדר עבירת קנס. בתוקף תפקידו כשוטר תנועה הוצגו בפני המערער רשיונות כאמור והוא היה ממלא את כתב הארכה.
ב. נהג בשם סעדה שלמה נעצר כשהוא נוהג משאית ללא רשיון נהיגה ותעודת ביטוח ונרשם לו דו"ח. הוא השיג תעודת ביטוח מזוייפת וזו הוצגה בפני המערער, אך לא על ידי סעדה עצמו, אלא על ידי מאן דהוא אחר שלא זוהה, וכן לא בתוך 5 ימים. המערער מילא את החלק של כתב הארכה המעיד על הצגת הרשיונות בפניו על ידי סעדה במועד. ביהמ"ש קבע כי המערער לא ידע שתעודות הביטוח מזוייפות, אך מצאו אשם בעריכת רישום לא נכון, שכן הרשיונות לא הוצגו על ירי סעדה כנדרש ולא תוך 5 ימים. באישום זה נתקבל הערעור והמערער זוכה. מדברי העדים עולה כי בזמנו לא הקפידו על כך כי יוצגו הרשיונות על ידי הנהג עצמו או כי ירשם שמו של מציג הרשיונות, וכן לא היתה הקפדה על הצגת הרשיונות תוך המועד של 5 ימים דווקא ובלבד ותקפם הוכח. זהו הנוהל שהיה מקובל במשטרת אשקלון. ניתן לומר שיש בהתנהגות המערער רשלנות או אי מילוי תפקיד כהלכה, אך אין להסיק "כוונה למנוע או להכשיל הליך שיפוטי" כדרישת הסעיף 244 לחוק סדר דין הפלילי.
ג. הפרשיה האחרת בה הורשע המערער מתייחסת לאחד שלמה חג'ג' שנתפס כשהוא נוהג ללא רשיון נהיגה, ללא רשיון רכב וללא תעודת ביטוח. מסתבר כי תוקף רשיון רכבו פג ביום 16.3.84, וכאשר הציג את התעודות רשם המערער באישור כי הוצג בפניו רשיון רכב שתקפו פג ביום 16.3.85. בית המשפט קבע כי המערער כתב זאת בידעו כי זו עובדה לא נכונה ובכך ראה רישום כוזב המכוון למנוע ולהכשיל הליך שיפוטי. ביהמ"ש לא
האמין למערער כי "התבלבל" ואין לתמוה על כך. על כן דין הערעור על הרשעה זו להידחות. העונש שהושת ע"י ביהמ"ש המחוזי היה שנה אחת מאסר על תנאי וכיוון שנתקבל הערעור באישום אחד יועמד המאסר על תנאי על 8 חודשים.
(בפני השופטים: בייסקי, חלימה, מצא. החלטה - השוסט בייסקי. עו"ד גת למערער, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 25.10.89).
ע.פ. 28/89 - מדינת ישראל נגד משה חיון
*קולת העונש (שימוש ברכב ללא רשות, התפרצות וגניבה) 206(ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
א. המשיב הורשע בעבירות של שימוש ברכב ללא רשות, התפרצות לבית עסק, גניבה והיזק בזדון. העבירות מתייחסות להתפרצות של הנאשם וחברו לחנות קו-אופ בהרצליה וגניבת מכשירי חשמל בשווי של כ-100,000 ש"ח. הנאשם וחברו תכננו את המעשה בצורה מפורטת. יום לפני כן גנבו רכב מסחרי וצבעו אותו בצורה כזו שיהיה קשה לזהותו; ביצוע הפריצה והגניבה נעשה תוך לימוד המקום בצורה מפורטת כאשר הנאשם וחברו ידעו לנטרל את מערכת האזעקה, לנתק את תאורת החרום ולהכנס דרך דלת החרום. ביהמ"ש המחוזי דחה את מתן גזר הדין כדי לאפשר למשיב להחזיר את הרכוש הגנוב אך דבר זה לא נעשה. ביהמ"ש גזר למשיב חמש שנים מאסר שמתוכן שנתיים וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי. הערעור על קולת העונש נתקבל.
ב. באת כח המדינה ביקשה להחמיר בענשו של המשיב בהתחשב בעברו הפלילי העשיר בעבירות רכוש, איומים וכדומה, וכן בעובדה שביהמ"ש העליון הקל בעבר בענשו בעבירה אחרת, בציינו כי יש מקום לאמץ את טענות הסניגור ולא להכשיל את הנסיון לאפשר לנאשם לפתוח דף חדש בחייו. המשיב חזר לסורו, בעבירות חמורות שבוצעו בנסיבות חמורות. כמו כן, ביהמ"ש לא השית על המשיב סכום כלשהו להטבת הנזק ולא חייבו בקנס כספי. )וכן, העונש שהושת על המשיב קל בצורה מופלגת ויש להחמירו. התכנון הקפדני של העבירות, הסכום הנדון שנגנב ולא הושב, מעידתו הנוספת של המשיב בצורה כה חמורה לאחר שביהמ"ש העליון נענה בעבר לבקשתו והקל בעונשו למען ישוב מדרכו הרעה, כל אלה מחייבים החמרה בעונש. ברם, ביהמ"ש העליון אינו ממצה את הדין בקבלו ערעור על קולת העונש ולפיכך יעמוד המאסר בפועל על שלש שנים וחצי והמאסר על תנאי על שנה וחצי.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, ד. לוין, קדמי. החלטה - המשנה לנשיא אלון. עו"ד גב' תמר בורנשטיין למערערת, עו"ד דוד יפתח למשיב. 2.10.89).
ע.פ. 270/89 - מימון ועקנין נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סחיטה, פציעה, החזקת נשק וכו')(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. המערער הורשע על יסוד הודייתו בעבירות של סחיטה, אחזקת נשק, פציעה שלא כדין, תקיפה, אחזקת רכוש גנוב, נהיגה ללא רשיון נהיגה וללא ביטוח בר-תוקף, והכשלת שוטר במילוי תפקידו. ההודייה בעובדות באה בעקבות הסדר טיעון בין התביעה לסינגוריה. התובעת הודיעה לבית המשפט כי היא מבקשת להטיל על המערער שנתיים מאסר בפועל ומאסר על תנאי. בית המשפט הודיע למערער כי איננו רואה עצמו קשור בעיסקת הטיעון וכי על המערער לשקול אם רצונו להודות בעובדות לאור הבהרה זו. אעפ"כ הודה המערער בעובדות ובית המשפט ציין בגזר דינו כי לאחר שיקולים לא קלים החליט לאשר את עיסקת הטיעון בחלקה המירבי. הוא הטיל על המערער בשל מכלול העבירות, למעט אלה הקשורות לנשק, מאסר בפועל של שנתיים ואילו בקשר לעבירה של החזקת הנשק נגזרו למערער שמונה חודשי מאסר מצטברים. כן הטיל בית המשפט על המערער שנתיים וחצי מאסר על תנאי ופסילה מלהחזיק רשיון נהיגה. הערעור על חומרת העונש נדחה.
ב. הטענה המרכזית של הסניגור הינה כי לא היה מקום לכך שביהמ"ש יסטה מההסדר המוסכם שבו דובר על מאסר של שנתיים, ולפיכך לא היה מקום להוסיף 8 חודשי מאסר מצטברים ולא היה מקום לפסילת רשיון הנהיגה. אין לקבל טיעון זה. ביהמ"ש איננו קשור לפרטיה של עיסקת טיעון. מחובתו להודיע למערער מראש כי אין הוא קשור לעיסקה כאמור וכי יפעיל את שיקול דעתו העצמאי. מובן שביהמ"ש יתן דעתו בכל מקרה לעובדה שנערכה עיסקה בין התביעה לסניגוריה והדבר יהווה נתון חשוב במסגרת שיקול הדעת בעניין העונש. אולם אין לומר כי כל אימת וביהמ"ש קובע עונש הסוטה מן המוסכם מראש יש מקום להתערבותה של ערכאת הערעור. בענייננו לא היה פגם בשיקולי ביהמ"ש. לא ניתן היה להתעלם מכך שמדובר בשורה ארוכה של עבירות חמורות, שנעברו בידי מי שגם היה בעל הרשעות קודמות. גם לאחר שלא נתקבלה עיסקת הטיעון, עדיין העונש קל בהרבה מזה שהיה ראוי למערער בשל המעשים בהם הורשע.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד עובדיה אבוש למערער, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 3.10.89).
ע.א. 854/86 - רחמים רומנו נגד אסתר וסיגלית רומנו
*מזונות
(הערעור נתקבל כחלקו).
בדיון קודם לדיון נשוא הערעור קבע ביהמ"ש המחוזי לאם ולשתי בנותיה (עדי וסיגלית) מזונות חודשיים של 2,800 ש"י שהוצמדו למדד של חודש יולי 1980. בשלב הערעור בביהמ"ש העליון על אותה החלטה הוקטן סכום המזונות לאחר שהבת הבכירה עדי הגיעה לבגרות, וכן הסיק ביהמ"ש העליון על קיום הכנסות מסויימות למשיבה הראשונה (אשתו של המערער) ממסעדה שבבעלות המשפחה. בדיון דנא טענו המשיבות כי חל שינוי נסיבות המצדיק הגדלת המזונות, שכן, לטענתן, גדלו הכנסות המערער. מאידך תבע המערער הקטנת המזונות בהתחשב בהכנסותיה של האשה וכן עקב הגיעה של הבת סיגלית לבגרות, והגידול בהוצאותיו בגלל חובתו לזון את בנו הקטין, ילד בן 3, שנולד לו מחברתו החדשה לחיים. ביהמ"ש המחוזי סבר שלא הוכח גידול בהכנסות המערער ומכאן דחיית תובענתן של המשיבות. באשר לתביעת המערער קבע ביהמ"ש כי אמנם הבת סיגלית הגיעה לבגרות, ואולם, מאידך, לא הוכח בפניו כי לאשה הכנסות מן המסעדה, גורם שנלקח בחשבון ע"י ביהמ"ש העליון כאשר הפחית בדיון הקודם את המזונות, ועל כן, אין לשנות שינוי מהותי את גובה המזונות המשולם. בעקבות זאת פסק ביהמ"ש המחוזי, בנובמבר 1986, תשלום של 650 ש"ח למשיבות למזונותיהן, כאשר סכום זה צמוד. כן חוייב המערער לשאת בהוצאות הבית, מסי קופת חולים, ביטוח רכב של המשיבה וכד'. הערעור נתקבל בחלקו.
אין להתערב בעניין קביעת ממצאיו של ביהמ"ש המחוזי בקשר להכנסה מן המסעדה. הנושא נדון מחדש בפני ביהמ"ש אחרי שהיה כבר בסיבוב הקודם בפני ביהמ"ש המחוזי ובפני ביהמ"ש העליון, והערכאה הראשונה רשאית היתה לסכם ממצאיה ומסקנותיה לאור הראיות שהובאו בדיון השני, ללא תלות במסקנות שעלו בדיונים הקודמים. אולם, ביהמ"ש נמנע ממתן ביטוי נאות בקביעת המזונות לכך שהבת סיגלית הגיעה לבגרות. מסקנת ביהמ"ש כי לא חל שינוי מהותי המשפיע על גובה המזונות לא היתה במקומה. לפיכך יש להפחית קמעה מן המזונות אם כי אין מקום לשינוי כה מהותי כפי שנטען ע"י המערער. בהתחשב בכל האמור הוחלט להעמיד את שיעור המזונות של המשיבה על 500 ש"ח.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, בך. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד דוד ליבוביץ למערער, עו"ד ציון סמוכה למשיבים. 11.9.89).