ע.א. 208/86 - אברהם ושושנה שבנק נגד רענן וייץ ואח'
*תקפה של מתנה שתוקנה למקבל לאחר מות הנותן(הערעור נדחה).
א. שתי חלקות קרקע מסויימות היו רשומות על שם בני הזוג יוסף ורוחמה וייץ, בחלקים שווים. ביום 20.7.69 נערך הסכם בין שני הבעלים לבין ששת הנכדים שלהם שבגידרו החכירו הבעלים לנכדיהם את שתי החלקות. בסעיף 7 להסכם נקבע כי "כל זמן שהמחכירים עודם בחיים, הזכות המלאה להשתמש בנכס וליהנות מפירותיו ולקבל מהכנסותיו היא למחכירים בלבד...". סעיף 8 בהסכם קובע לאמור "לאחר מות המחכירים יעברו כל זכויות הבעלות על הנכס... לחוכרים בחלקים שווים". יוסף וייץ נפטר בשנת 1972 ועל פי צוואתו הועבר חלקו בבעלות בשתי החלקות לאשתו רוחמה. ביוני 1980 העבירה רוחמה וייץ את הבעלות בשתי החלקות לבנה רענן וייץ. ביום 20.3.82, היינו לאחר רישום הבעלות בשמו של רענן וייץ, רכשו המערערים מאת שלשה מנכדי וייץ את חלקיהם של אלה בחכירה. בהסכם הרכישה נאמר "מעביר בזה המעביר למקבל ההעברה בחלקים שווים, את כל זכויותיו והתחייבויותיו בחוזה החכירה שבהתאם לחכירה הרשומה בלשכת רישום המקרקעין... והרשומים בבעלותו של רענן וייץ". משנפטרה גם רוחמה וייץ, הגישו המערערים בקשה לביהמ"ש המחוזי למתן פסק דין הצהרתי כי הרישום של הבעלות על שמו של רענן וייץ בטל או ניתן לביטול וכי המערערים הם בעלים בחלקות הנזכרות. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה על הסף והערעור נדחה.
ב. סעיף 8 של הסכם החכירה שבין רענן ורוחמה וייץ לבין נכדיהם האומר כי "לאחר מות המחכירים יעברו כל זכויות הבעלות... לחוכרים" פסול משום שהוא נוגד את סעיף 8(ב) לחוק הירושה שלפיו "מתנה שאדם נותן על מנת שתוקנה למקבל רק לאחר מותו של הנותן, אינה בת תוקף, אלא אם נעשתה בצוואה...". הביטוי מתנה שבאותו סעיף הוא כהגדרתו של ביטוי זה בחוק המתנה, לאמור "מתנה היא הקניית נכס שלא בתמורה". כאשרנקבע בסעיף 8 לחוזה החכירה כי הבעלות בחלקה תעבור לנכדים רק לאחר מותם של הבעלים, נתפס המקרה בגידרו של האיסור העולה מחוק הירושה. המערערים ידעו בעת הרכישה שזכות הבעלות בשתי החלקות היתה כבר רשומה בשמו של רענן וייץ (המשיב) וכיוון שכך קיימת הנחה סבירה שהמערערים רכשו אך זכות חכירה, כשזכותם זו כפופה לזכות הבעלות הרשומה בשמו של רענן וייץ.
ג. העיסקה שבין יוסף ורוחמה וייץ ובין הנכדים, היא לפי מהותה בבחינת מתנה על פי חוק המתנה שהיה בתוקף ביום עריכת ההסכם. כיוון שכך היו רשאים נותני המתנה לחזור בהם מהמתנה שנתנו לנכדים, כפי שעולה מסעיף 5(ב) לחוק המתנה האומר כי "כל עוד מקבל המתנה לא שינה את מצבו... רשאי הנותן לחזור בו ממנה, זולת אם ויתר בכתב על רשות זו". המנוח יוסף וייץ ביטא את רצונו לחזור בו מהמתנה כאשר ציווה את הבעלות בשתי החלקות לאשתו רוחמה, ואילו רוחמה עשתה כן עם העברת הבעלות בחלקות לבנה רענן וייץ. בהסכם שבין המערערים לבין הנכדים אין כדי להואיל למערערים, שכן נאמר במפורש בהסכם כי המערערים יודעים שזכות הבעלות רשומה בשמו של רענן וייץ, ואיש לא התחייב בפניהם לבטל זכות זו. לפיכך צדק ביהמ"ש כשדחה את התביעה על הסף בהיעדר כל סיכוי להצלחתה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, ש. לוין, חלימה. החלטה - השופט חלימה. עו"ד מ. עמאר למערערים, עו"ד צלי רשף למשיב. 10.10.89).
ע.א. 436/87 - מנחם קוריצקי נגד יעקב פאר
*תביעות ל"כפל תרופה" - השבת כספים ששולמו על פי הסכם ואכיפת ההסכם(הערעור נדחה).
א. המערער ערך הסכם עם חברה בשם אחוזה, שהמשיב היה אותה עת אחד משני מנהליה, שלפיו התחייבה החברה לבנות דירה למערער ולגרום למכירתה לידיו. כערבות חתם המשיב
אישית על שטר בטחון למערער. החברה לא יכלה לעמוד בהתחייבויותיה והמערער הגיש את השיק לביצוע. למשיב ניתנה רשות להתגונן ובביהמ"ש נסבה המחלוקת על מהות הבטחון שבשטר. ביהמ"ש המחוזי קיבל את גירסת המערער וקבע כי השיק ניתן לבטחון להחזרת הסכומים הנקובים על גבו באם לא יתממש חוזה המכר והדירה לא תוקנה לתובע. בזאת לא הגיע פסה"ד לכלל מיצוי, שכן עדיין נשאלה השאלה מי גרם לסיבה שבגללה לא קויים החוזה. המחלוקת בשאלה זו נדונה בהליך אחר בין הצדדים, ובעת מתן פסה"ד נשוא הערעור טרם נסתיים אותו הליך, שעניינו תביעת אכיפה שהגיש המערער. משום כך קבע השופט בענייננו כי "תביעה זו היא מוקדמת וטרם הגיע זמנה, ולא היה מקום להגישה בטרם התבררה תביעת האכיפה", דחה את התביעה וקבע כי אין בפסק דינו כדי להוות מעשה בית דין. בינתיים ניתן פס"ד המצווה על אכיפת ההסכם, אך המערער טען בערעור כי לא ניתן לממש את פסק האכיפה, מאחר שחברת אחוזה לא מילאה את התחייבויותיה כלפי שלטונות מס שבח. בערעור שב המערער ותובע את מימוש השיק, כי לדעת המערער "עכשיו ברור כי הגיע זמנו וניתן לתבוע את השיק". הערעור נדחה.
ב. אכן, התביעה השטרית היתה מוקדמת ובדין דחה אותה השופט בהדגישו שאין בכך מעשה בית דין. בכך אין כדי לומר כי עם תום ההליכים בתביעת האכיפה נפתחת למערער הדרך לשוב ולתבוע על פי השטר. השיק ניתן, כאמור, כבטחון להשבת הסכומים ששולמו על חשבון מחיר הדירה באם לא יתממש חוזה המכר. רוצה לומר, מימוש השיק משמעו השבת הכספים שעברו בין הצדדים להסכם, וההשבה נגזרת מביטול החוזה. תרופות הביטול והאכיפה סותרות זו את זו ואינן יכולות, מעצם הגדרתן, לדור בכפיפה אחת. משבחר המערער במסלול האכיפה - וזכה בו - אין לו לבוא בבקשה למימוש השטר שמשמעו החזרת המצב לקדמותו, תוך השבת הכספים ששולמו מכח החוזה. אלו תביעות סותרות וזכייה בשתיהן משמעה כפל תרופה.
ג. המערער תפס חזקה בדירה אף שהחברה לא עמדה בהתחייבויותיה כלפיו, ומימוש פסק האכיפה עומד אולי בפני קשיים לא פשוטים אך הוא בר ביצוע. בכך, בתום התהליך, ימומש החוזה שלא בוטל בשום שלב וכפועל יוצא מכך השיק לא יהא ניתן למימוש. לא נותר למערער אלא להמשיך בהליכי ההוצאה לפועל כסידרם כדי לאכוף את ההסכם.
(בפני השופטים: ד. לוין, אור, מצא. החלטה - השופט לוין. המערער לעצמו, עו"ד א. מלך למשיב. 4.10.89).
ע.א. 26/89 - חנה ארגוב נגד דוד ארגוב
*תביעה להצהרה על שיתוף נכסים בין בני זוג (הערעור נדחה).
א. המערערת והמשיב נישאו במרץ 1947 ועלו בסוף אותה שנה ארצה. לבני הזוג שני ילדים. הם התגוררו תחילה בדירה שכורה ולאחר מכן עברו לגור בדירת אחיו המנוח של המשיב. בשנת 1960 נרכשה דירה בחיפה (להלן: הדירה) והיא נרשמה ע"ש המשיב. בתביעה נשוא הערעור הגישה המערערת בקשה לפסק דין המצהיר על שיתופה בבעלות על הדירה, על יסוד חזקת השיתוף, וטענת המשיב היתה כי לא נוצר שיתוף בנכס הנ"ל. המערערת טענה כי נתנה לצורך רכישת הדירה כספים מחשבונה, ואילו המשיב טען כי הדירה נרכשה כל כולה מכספו בלבד, כאשר חלק מהכסף בא לו ממכירת דירת אחיו המנוח וחלק מכספים שירש מאחיו ומכספי פיצויים מגרמניה. אשר לחיי המשפחה אמר המשיב כי אלה היו מלווים במשברים קשים מן ההתחלה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי גירסת המערערת בדבר השקעה מכספים שלה אינה מהימנה עליו, ובאשר ליחסים בין בני הזוג קבע ביהמ"ש כי כבר מתחילת חיי הנישואין היו היחסים בין בני הזוג מעורערים, הבעל עזב את הבית בהיות הבן הבכור בן 9 חודשים וחזר לבית לאחר התייעצות עם פסיכולוג, היו לבעל חשדות לגבי נאמנות האשה וראה עצמו כמי שהיא רדתה בו והוציאה אותו ממעגל חייה, חיי
היום יום היו של גידופים והשפלות, היה "גיהנום" בבית וכו'. על יסוד הנ"ל קבע ביהמ"ש כי נסתרה חזקת השיתוף לחלוטין וכי לא היו לבעלי הדין יחסי גומלין שיצרו חיי שיתוף ונכסים משותפים. לפיכך דחה ביהמ"ש את תביעת המערערת. הערעור נדחה.
ב. אין מקום לחלוק על מסקנתו של ביהמ"ש שלפיה האשה לא תרמה מכספה לרכישת הדירה. אולם, בכך כמובן לא סגי. חזקת השיתוף איננה מעוגנת בעיקרה בהשקעה הכספית המשותפת, שהרי ברוב המכריע של המקרים אין מדובר בהשקעת כספים ע"י שני בני הזוג. חזקת השיתוף קמה על יסוד החיים המשותפים של בני הזוג עם עליותיהם וירידותיהם הטבעיות. כל מרכיב של התא המשפחתי הבסיסי נותן את חלקו: על פי רוב מביא אחד מבני הזוג את שכרו מעבודתו מחוץ לבית, ואם בן הזוג השני איננו משתכר בנפרד, הרי הוא תורם את חלקו ע"י עבודתו בבית, יהיה זה בבישול, גידול הילדים, ובכל תחום דומה אחר. יכול והחזקה בדבר שיתוף, הנוצרת ע"י חיי המשפחה בצוותא, תיסתר ע"י ראיות בדבר היעדר כוונה ליצור מערכת משפחתית כלכלית משותפת, או ע"י סתירת ההנחה שבני הזוג התכוונו לשיתוף בנכס פלוני. בעניין זה לא די בכך שהוכח ריב או משבר, כי כאלה הם טבעיים בכל מערכת יחסים בין בני אדם וגם בין בני זוג.
ג. אולם, אם יש ראיות כי בני הזוג קיימו רק קשר משפחתי פורמלי, וחיו למעשה ברוח עויינת זה לזה, אין להסיק על היווצרות של שיתוף אלא על היעדר מכוון של שיתוף. אם נתברר שבני הזוג לא נתנו דעתם לשאלת השיתוף, אין בכך בלבד כדי לסתור את החזקה הקמה ועולה מתוך מערכת הנסיבות הכוללת המתארת מסגרת משפחתית תקינה. לצורך סתירת החזקה צריך להצביע על כוונה ברורה לשמור על חייץ והפרדה. יכול, כמובן, ותיווצר סתירה לחזקת השיתוף לגבי נכס מסויים בלבד, היינו כי הראיות יצביעו על כך שלמרות יחסים תקינים היתה כוונה ברורה שנכס מסויים יהיה בבעלות בן זוג אחד בלבד.
ד. בענייננו, קבע ביהמ"ש, שהיו חייץ והפרדה תוך כוונה ברורה של המשיב שלא לשתף את המערערת בבעלות בדירה, והיא סברה וקיבלה זאת מאז 1960 ועד לשנת 1983 כשהגישה את תביעתה. יתירה מזו, לפי עדותה של האשה, היא ביקשה מעיקרו שהדירה תירשם על שם שניהם והבעל סירב לעשות כן, וגם לאחר שרשם את הדירה על שמו היא חזרה ותבעה רישום על שמה והבעל התחמק וכעבור כמה חודשים הצהיר ברורות שאיננו מוכן לשיתוף. כוונתו של המשיב שלא ליצור שיתוף התיישנה עם מערכת היחסים בין בני הזוג ואין עילה לדחות את ממצאי ביהמ"ש דלמטה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד שרין סולן למערערת, עו"ד י. פלק למשיב. 22.10.89).
ע.א. 149/85 - אברהם נוסם נגד התבור אגודה שיתופית... להובלה בע"מ
*תביעת תשלום עבור מתן שירותים ומהות ההסכם שבין הצדדים(הערעור נדחה).
א. המערער, בעל משאית, שימש כמוביל משנה של המשיבה בתקופה שבין 1980-1977. המשיבה עוסקת מזה שנים כקבלן לביצוע הובלות שונות, יש לה כלי רכב משלה והיא מעסיקה גם מובילי משנה והמערער היה אחד מהם. המערער טען כי על פי המוסכם היתה אמורה המשיבה לשלם לו עבור ההובלות את התמורה שגבתה מן הלקוחות המזמינים, בניכוי עמלה מסויימת, ולמעשה שילמה לו סכומים הנופלים מהמגיע לו לפי חישוביו. המשיבה טענה כי כלל לא הוסכם על מפתח תשלומים כאמור, אלא המערער הסכים לעבוד כמוביל משנה על פי התנאים ומחירי ההובלות שתקבע המשיבה לכל הובלה, כמקובל אצלה בקשריה עם כלל מובילי המשנה. מחירים אלה אינם שרירותיים אלא נקבעים על פי שיקולים כלכליים נאותים ובכל מקרה הם עולים על מחירי השוק. ביהמ"ש המחוזי קיבל כנכונה את גירסת המשיבה כי המחירים ששילמה לכלל מובילי המשנה לא היו בהכרח
הסכומים שגבתה מהמזמינים. הטעם לכך היה בשוני שבין מערכות היחסים של המשיבה עם המזמינים השונים, לבין מערכות היחסים שבין המשיבה למובילי המשנה, ובכלל זה מועדי התשלום, האשראי, הסיכונים וכדומה, שבהם זכו מובילי המשנה ליתרונות שלא נהנתה מהם המשיבה ביחסים עם המזמינים. הערעור נדחה.
ב. כדי להצליח בתביעתו, היה על המערער להוכיח כי ההסכם עמו שונה היה מן ההסכם או הנוהג שנהגה המשיבה עם כלל מובילי המשנה שהועסקו על ידה, קרי שתנאי העסקתו אינם אותם תנאים שחלו על מובילי המשנה, אלא שהוא זכאי למלוא התמורה בניכוי העמלה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ראיות ההגנה כמהימנות וכל כולן של טענות המערער בערעור הן כנגד העובדות והממצאים הנוגעים למהימנות העדים. הלכה היא שבקביעת העובדות, כמו גם המהימנות והמשקל שיש לייחס לעדויות ולראיות, אין ביהמ"ש שלערעור נוהג להתערב, להוציא מקרים נדירים בהם נראה על פני הדברים שיש מקום להתערבות כזו. בענייננו, קביעות השופט מעוגנות היטב בראיות. אין ממש בטענות המערער שלפיהן אין כל הגיון וסבירות במסקנות שהסיק השופט מן העובדות כפי שנקבעו על ידו. מסקנות ביהמ"ש עומדות כולן במבחן הסבירות וההגיון.
(בפני השופטים: בייסקי, ד. לוין, גב' נתניהו. החלטה - השופט לוין. עו"ד אילן ירון למערער, עו"ד ח. מירום למשיבה. 2.10.89).
בש"א 373/89 - (ע.א. 305/89) - שלמה סולימני ואח' נגד ארתור בראונר ואח'
*עיכוב הליכי הוצל"פ עד לפס"ד בערעור(בקשה לעיכוב הליכי הוצל"פ עד לשמיעת הערעור - הבקשה נתקבלה).
א. ההתדיינויות בין המבקשים לבין המשיבים הן ממושכות וכללו דיונים בביהמ"ש המחוזי וערעורים בביהמ"ש העליון. בסופן של ההתדיינויות קבע ביהמ"ש העליון כי על המבקשים (הקונים) לשלם לבראונר סכומי כסף מסויימים, אך החיוב בתשלום הותנה בהבטחת העברת זכויותיו של בראונר בחברה מסויימת הרשומה בחו"ל לקונים. בפסק הדין נקבע כי אם הצדדים לא יגיעו להסכם בדבר דרך הבטחת העברת הזכויות בחברה לקונים תיקבע דרך זו ע"י ביהמ"ש המחוזי. נתקיימו הליכים נוספים ולבסוף הגישו המבקשים לביהמ"ש המרצה למתן הוראות. בהמרצה זו טענו המבקשים כי בראונר אינו יכול להעביר את הזכויות כפי שהתחייב, כאשר הטענה מבוססת על פרטים נוספים שהגיעו לידי המבקשים בדבר מבנה החברה בחו"ל ודרך העברת הזכויות בה. המשיבים ביקשו למחוק על הסף את בקשת המבקשים וביהמ"ש נעתר לבקשה. על כך הוגש ערעור לביהמ"ש העליון ובמסגרת הערעור נתבקש עיכוב הליכים. הבקשה נתקבלה.
ב. כדי להכריע בשאלת קיומם של סיכויים למבקשים לזכות בערעור אין צורך להכנס לפרטי הטענות ולקביעת עמדה נחרצת לגופם של דברים. די במסגרת הבקשה דנא להראות כי ערעור המבקשים אינו נראה חסר סיכוי, ובערעור די אם יראו המבקשים שיש להם סיכוי לזכות בתובענה שהגישו בביהמ"ש המחוזי, כדי שהערעור על ההחלטה לדחות את תובענתם על הסף יתקבל. נראה לכאורה כי השאלה שעוררו המבקשים עם קבלת המידע החדש, מצדיקה התייחסות של ביהמ"ש ומתן הוראות ביחס לכך. בקשת המבקשים לעיכוב ההליכים נסמכת גם על כך כי אם יזכו בערעור ובסופו של דבר ייקבע שעל בראונר להחזיר להם כספים שיתקבלו על ידו בהליכי הוצל"פ, נבצר יהיה מהמבקשים לגבות כספים אלה בחזרה. כבר בעבר הוברר שיש קושי לגבות מבראונר כספים, כאשר הגיעו למבקשים הוצאות שנפסקו ע"י ביהמ"ש והם נזקקו לנקוט נגדו הליכי הוצאה לפועל, הליכי פשיטת רגל, ולשכור עו"ד לשם כך בגרמניה. בהתחשב בכל האמור יש להיעתר לבקשה לעיכוב הליכי ההוצל"פ כמבוקש.
(בפני: השופט אור. עו"ד אמיר לויצקי למבקשים, עוה"ד מ. כספי וברימר למשיב. 4.10.89).
ע.א. 71/88 - דניס (מיכאל) שפיצר נגד כונס הנכסים הרשמי
*בקשה להכרזה כפושט רגל(הערעור נדחה).
א. המערער הגיש בקשה למתן צו כינוס על נכסיו ולהכרזתו פושט רגל. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה בהחלטה קצרה שבה נאמר "בהתחשב בהוראות סעיף 18 לפקודת פשיטת הרגל ובהתחשב בעובדה שהמבקש איננו נוכח היום, אין לו כתובת קבועה ואין לו כל נכסים, לא נראה לי שהליכי פש"ר הם הדרך הנאותה להסדר. הדרך פתוחה בפני המבקש להעלות את טענותיו ולשכנע את יו"ר ההוצל"פ לעניין הכנסותיו ואפשרות תשלום חובותיו. על כן דוחה הבקשה". פרקליטו של המערער טוען כי המערער לא היה חייב להופיע לדיון כשהיה מיוצג ע"י פרקליט; שאי מסירת כתובתו של המערער אינה קריטית;שהנימוק שאין לחייב כל נכסים צריך היה להביא למסקנה שהליכי פש"ר הם הדרך הנאותה; שאילו שמע ביהמ"ש ראיות היה נוכח לדעת כי שתי בקשות קודמות של החייב לאיחוד תיקים בלשכת ההוצאה לפועל נדחו וכי קיימים חובות המגיעים למערער בחו"ל ואם תינתן לו ההזדמנות לממשם יהא בידו להחזיר חובותיו לנושים. הערעור נדחה.
ב. מתשובת המשיב עולה כי המערער כבר הגיש בקשה קודמת, הדומה לבקשה דנא, וביהמ"ש לא נעתר לבקשה כל עוד לא יתן המערער הסבר לאן נעלם רכושו בשווי של 500,000 דולר, שלפי הצהרתו לפני ראש ההוצ"פ הביא ארצה, ולאן נעלם הרכוש שהיה לו ושהוטל עליו עיקול. מעיון בבקשת המערער בתיק הנוכחי מתברר כי המערער ממשיך לצבור חובות גם לאחר ההליך הקודם, ומסיכומי פרקליטו יוצא כי הצהרתו בגוף הבקשה שנכסיו כוללים רק שתי מכוניות היתה כוזבת, שכן מגיעים לו עוד כספים מחו"ל שעליהם לא ניתנו כל פרטים. אין הבקשה יכולה לשמש למערער "עיר מקלט" להתחמק בגידרה ממילוי החלטות ביהמ"ש בהליך הקודם, לתת הסבר סביר כיצד נעלם רכושו ולאן נעלם. אם מוסיפים לכך שהמבקש נמנע מלציין כתובת מגורים, אפילו ארעית, אין מנוס מלקבוע כי יש בהגשת הבקשה משום שימוש לרעה בהליכי משפט. מטעם זה, ומבלי לדון בשאר טעמיו של השופט דלמטה יש לדחות את הערעור.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, מצא. החלטה - השופט לוין. עו"ד ירון רבינוביץ למערער, עו"ד ציגלר למשיב. 4.10.89).
בש"א 367/89 - פרנק ב. הול נגד יעקב רננברג
*גובה סכום הערבון בערעור(ערעור על החלטת הרשם בעניין גובה הערבון שעל המשיב להפקיד - הערעור נתקבל).
א. המשיב חוייב בביהמ"ש המחוזי לשלם למבקש סכום של כ-5,000,000 ש"ח וכן הוצאות משפט בסך 50,000 ש"ח. כמו כן חוייב בהחלטות אחרות לשלם למשיב סכום נוסף של 7,000 ש"ח. המשיב לא שילם עד כה על חשבון חובו כל סכום שהוא. המשיב הגיש ערעור על פסק הדין וגובה הערבון שנקבע היה בסך 3,500 ש"ח. המבקש ביקש מהרשם להגדיל את סכום הערבון אך הרשם דחה את ההחלטה. על כך הוגש ערעור. המבקש טוען כי בנסיבות המקרה, כפי שצויינו לעיל, אליהן מצטרפת העובדה כי המשיב עזב את הארץ, מן הראוי היה להגדיל את גובה הערבון. הערעור נתקבל.
ב. בעניין דנא עולה השאלה המקדמית, שבעלי הדין לא העלו אותה, אם בכלל יכול בעל דין לערער על החלטת הרשם באשר לשיעור הערבון שמערער נדרש להמציא. השאלה היא אם קביעת גובה הערבון הינה החלטה מינהלית טהורה, שאז ככל הנראה אין עליה זכות ערעור, או שמא זו החלטה שיפוטית, מעין שיפוטית או בעלת סממנים שיפוטיים, שאז עומדת היא לביקורת שיפוטית של דרגת ערעור. סיווג החלטות, בין החלטות שהן מינהליות טהורות לבין החלטות אחרות שהן שיפוטיות במהותן, העסיק לא מעט את ביהמ"ש העליון והתלבן מזוויות ראייה שונות. יש והחלטת הרשם בראשיתה היא מינהלית-טכנית גרידא, אך משנדרש לשנותה, הופכת היא להחלטה המחייבת הכרעה
שיפוטית בין דעות משפטיות הלכתיות שונות, תוך הפעלת שיקול דעת שיפוטי ואז היא הופכת להחלטה שיפוטית. למשל, בהתאם לתקנות, קביעת הרשם בדבר גובה הערבון נעשית ביוזמתו וכאקט טכני מינהלי, ובשלב זה דומה שאין ספק כי ההחלטה היא מינהלית גרידא, אלא שניתן להביא את גובה הערבון לעיון חוזר ולהכרעה בפני הרשם. בשלב הדיון הנוסף הרשם נדרש לשמוע טענות ולשקול נסיבות אשר מטבען ההכרעה בהן יכול שתישא אופי שיפוטי, ועל כן ניתן לומר שבשלב זה הכרעת הרשם אינה עוד מינהלית גרידא. לפיכך החלטת הרשם ניתנת לערעור.
ג. לגופו של עניין - הרשם שמע את הצדדים באשר לשיעור הערבון והחליט בקצרה כי אינו מוצא צידוק להגדלת הסכום, בנימוק שסכום הערבון נועד לכיסוי ההוצאות בערעור. בעניין זה שגה הרשם במסקנתו. כדי לקבוע את סכום הערבות יש להביא בחשבון, בין השאר, את מספר המשיבים, כשאלה מיוצגים ע"י עורכי דין שונים, שווי נשוא המשפט, מקום המצאו של המערער בארץ או בחו"ל וכיוצא באלה שיקולים. התעריף המינימלי של לשכת עורכי הדין איננו משמש הנחייה בלעדית לקביעת סכום הערבון, אך יכול לשמש אמת מידה לסכום זה. השיקולים המנחים את ביהמ"ש בפסיקת הוצאות בדרגה הראשונה יכולים לשמש קנה מידה טוב גם כשבאים לשקול שיעורו של הערבון בערעור, בשים לב לכך שערבון הוא מעין סעד זמני.
ד. אכן, ביהמ"ש לערעורים אינו מתערב על נקלה בפסיקת ההוצאות של ביהמ"ש בדרגה הראשונה, והנחייה זו יפה גם לענייננו - מקום בו מדובר בערבון להבטחת הוצאות. כאשר למעשה קיים עדיין סיכוי שהמערער יזכה בערעורו, אין מקום, בדרך כלל, להתערבות בהחלטות הרשם על גובה הערבון, ביחוד לנוכח העובדה כי ההתערבות נדרשת לאחר שהרשם עיין פעם ופעמיים בהחלטותיו הקודמות. חרף זאת נראה כי המקרה שלפנינו הוא אחד מאותם מקרים נדירים בהם על פני הדברים נראה כי סכום הערבון נמוך באופן משמעותי מן הסביר בנסיבות אלו. מדובר כאן בחיוב בתשלום של כ-5,000,000 ש"ח ועוד הוצאות של 50,000 ש"ח שנפסקו וסכומים נוספים בהליכים אחרים. כאמור לא שילם המשיב סכום כלשהו על חשבון החיוב, הוא נמצא בחו"ל ואין כלל לדעת אם ישוב ארצה אם לאו. בנסיבות אלו, ובשים לב לכך שהטיפול המשפטי בתביעות בסדר גודל כזה יקר עד מאוד, מן הראוי להטיל על המשיב חובה להפקיד ערבון בשיעור של 15,000 ש"ח לפחות. נוסף לכך חוייב המשיב בהוצאות בדיון זה בסך 3,000 ש"ח.
(בפני: השופט ד. לוין. עוה"ד פגי שרון וגב' רחל לויתן למבקש, עו"ד צ'רטוב למשיב. 3.10.89).
בג"צ 48/89 - ריינהלר עיסא נגד מנהלת הלשכה האיזורית למינהל האוכלוסין ואח'
*הפעלת שיקול הדעת של שר הפנים ברישום ילד שנולד לאם תושבת קבע בישראל ואב תושב השטחים(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי במובן זה שעל השר לשקול את בקשת העותרת) .
א. העותרת נולדה ב-1964 בירושלים. הוריה היו תושבי ירושלים ועם החלת השיפוט של מדינת ישראל על מזרח ירושלים נרשמה העותרת כתושבת קבע במרשם האוכלוסין וניתן לה מספר זהות בהתאם לחוק מרשם האוכלוסין. ב-1987 נישאה העותרת לתושב רמאללה שבאיזור יו"ש ובעלה הוא בעל תעודת זהות של האיזור. בקשתה של העותרת לאיחוד משפחות ולמתן מעמד של תושב ישראל לבעל נדחתה. ב-1988 נולדה לבני הזוג בת, העותרת ביקשה לרשום את הבת כתושבת ישראל ובקשתה נדחתה.
ב. העותרת אינה אזרחית ישראלית אלא תושבת קבועה בישראל, על פי היתר שניתן לה מכח חוק הכניסה לישראל. מעמדה של הבת חייב איפוא להקבע על פי הוראות חוק הכניסה לישראל. בחוק זה אין הוראה מפורשת באשר לילדים הנולדים לתושבי קבע בישראל. ההוראות מצויות בתקנות הכניסה לישראל. תקנה 12, הנוגעת לענייננו, קובעת כי ילד
שנולד בישראל ולא חל עליו חוק השבות יהיה מעמדו כמעמד הוריו. במידה ולהורים אין מעמד אחד מקבל הילד את המעמד של אביו, זולת אם ההורה השני מתנגד בכתב לכך, ואז "יקבל הילד את המעמד של אחד מהוריו, כפי שיקבע השר". בענייננו התנגדה העותרת לכך כי מעמדה של הבת ייקבע על פי מעמד אביה ועל כן על השר להחליט במעמדו של מי מהוריה תזכה העותרת.
ג. מתוך עיון בתצהיר התשובה מטעם משרד הפנים עולה כי אין התייחסות של ממש בדבר הפעלת שיקול הדעת של שר הפנים בעניין זה. אין כל הסבר על השיקולים שהניעו את שר הפנים שלא לעשות שימוש בשיקול דעתו, ולקבוע כי הבת תקבל את המעמד של האם. התשובה שניתנה ע"י ב"כ משרד הפנים בדיון בעל פה אינה מספקת, שכן לא נתבהרה המדיניות של המשיב באשר להפעלת שיקול דעתו על פי תקנה 12. כן לא נתבהרה עמדתו של השר באשר לעובדות המקרה, והאם עמדה זו תואמת את המציאות. לפיכך הוחלט לעשות את הצו למוחלט, במובן זה שעל שר הפנים לשקול את בקשת העותרת במסגרת תקנה 12.
(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, מלץ. החלטה - השופט ברק. עו"ד א. רוזנטל לעותרת, עו"ד א. מזוז למשיבים. 11.10.89).
בג"צ 723/89 - חסן שחארה וסאלם אבו דקה נגד מפקד כוחות צה"ל ברצועת עזה
*הריסת בתים של חברי וועדות הלם(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
א. בנו של העותר הראשון (להלן: חסאן) ואחיו של העותר השני (להלן: סאלח) היו פעילים בוועדות הלם בחאן-יונס ששמו להן למטרה לפגוע בתושבי המקום שנחשדו בשיתוף פעולה עם השלטונות המוסמכים. לפני המשיב הונחו ממצאי חקירה שכללו הודאות מפורטות מפי שני המעורבים בפעילות האלימה. חסאן התגייס לוועדות ההלם והוטל עליו להקים שתי וועדות. לשם כך גייס חסאן אנשים נוספים ובכללם את סאלח. השניים פעלו בהנחייתו של אחד מוחמד אבו סקרה שהיה אחראי לפעילות של כל כוחות ההלם המקומיים. באחד הערבים יצאו השניים עם אנשיהם, בלוויית מוחמד ואנשי קבוצתו, כ-35 אנשים רעולי פנים, לבתיהם של שני תושבי חאן-יונס שהוגדרו כמשתפי פעולה. השניים הוצאו מבתיהם לשטח פתוח, הוכו קשות והושארו במקום כשהם חבולים ושותתי דם. חסאן היה מעורב גם בהכנה והפצת מכתבי איום לתושבים מקומיים שנחשדו בשיתוף פעולה עם שלטונות. פעולת התקיפה האלימה שתוארה לעיל הניעה את המשיב לעשות שימוש בסמכותו לפי תקנה 119(1) לתקנות ההגנה (שעת חרום) ולהוציא צווים שעניינם החרמת בתי העותרים והריסת חלקים מבתים אלה. העתירה נגד צווים אלה נדחתה.
ב. באת כח העותרים טענה כי פעילותם של חסאן וסאלח אינה מצדיקה שימוש בסנקציה החמורה של פגיעה בבתי המגורים של משפחותיהם. היא הצביעה על כך כי בגין כלל פעילותו החתרנית, כולל מעשה התקיפה, נדון חסאן בבימ"ש צבאי ל-14 חודשים מאסר בפועל ו-16 חודשים מאסר על תנאי. בנורמת הענישה הנוהגת בביהמ"ש הצבאי, טענה הפרקליטה, הרי זה עונש מתון עד למאוד, ובהתחשב בכך שחלקו של סאלח היה יותר מצומצם, יש יסוד לשער כי עונשו יהיה יותר קל. לדעת הפרקליטה יש בעונש הקל האמור משום אינדיקציה לכך שאף בעיני שלטונות הצבא אין מדובר במעשים חריגים, ולטענתה השימוש בסנקציה של החרמת בתים והריסת חלק מהם חורג מאמת מידה סבירה בענייננו. טענות אלה אין לקבל.
ג. העונש שנגזר אמנם קל להפליא, אך אין בגזר הדין של ביה"ד הצבאי כדי להעיד כי החלטת המשיב לעשות שימוש בסמכות לפי תקנה 119 אינה מבוססת על שיקולים נאותים. התופעה של פגיעה אלימה, מצד וועדות ההלם, בתושבים מקומיים, על רקע חשד בשיתוף פעולה, מתרחבת והולכת וסבירות האמצעים שנוקטים הממונים על שמירת הסדר והביטחון אינה יכולה להימדד אלא על רקען של הנסיבות המשתנות. כפי שהוטעם בפסקי
הדין של ביהמ"ש העליון, מטרתה העיקרית של הסנקציה הקבועה בתקנה 119 היא הרתעת הרבים מפני מעשים דומים. התרחבות התופעה מחייבת נקיטת אמצעים שיש בהם כדי להרתיע את כלל התושבים מפני נטילת חלק בהתארגנויות ובפעילויות המכוונות לפגיעה בתושבים אחרים, ובכלל האמצעים הללו מצוייה גם הסנקציה הקשה הקבועה בתקנה 119. על מפקד האיזור להחליט, בגדר סמכותו ועל יסוד שיקולים ענייניים וסבירים, מתי לעשות שימוש באמצעי זה ובחינת שיקוליו של המשיב בענייננו אינה מגלה כל דופי או פסול. מסתבר כי רק כנגד שלשה, מתוך כ-35 משתתפים בתקיפה האלימה, החליט המשיב לנקוט בסנקציה האמורה, והיחס שבין ריבוי המשתתפים בתקיפה לבין מיעוט המועמדים ליתן את הדין על דרך הפגיעה בבתיהם, מעיד לכאורה שהוצאת הצווים אכן נשקלה כראוי.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, אור, מצא. החלטה - השופט מצא. עו"ד גב' לאה צמל לעותרים, עו"ד גב' יוכי גנסין למשיב. 10.10.89).
בש"א 329/89 - קרן הופר נגד בנק לאומי לישראל בע"מ ואח'
*הגשת תביעה בשם צד "מעוניין"(ערעור על החלטת הרשם . הערעור נדחה).
א. המערערת וחברה נוספת הגישו בביהמ"ש המחוזי תביעה כספית נגד ארבעת הבנקים המשיבים, בגין הפסדים כספיים אשר נגרמו להן, לטענתן, מהורדה בלתי חוקית של שיעורי הריבית על חשבונות מסוג תפ"ס. הואיל ונזקי המערערת לבדה לא איפשרו לה להכנס בגדר סמכותו העניינית של ביהמ"ש המחוזי, היא הגישה בקשה לצרף 12 קבוצות אנונימיות של "מעוניינים", לפי תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי. בסופו של דבר נדחתה בקשת המערערים לייצג את ה"מעוניינים" והתביעה נמחקה על הסף. המערערת הגישה ערעור לביהמ"ש העליון ופנתה, במעמד צד אחד, לרשם, כדי שימנה אותה כמייצגת של קבוצות ה"מעוניינים" בהליכי הערעור. הרשם דחה את הבקשה במספר נימוקים, ובכללם כי הבקשה הינה נסיון לקבל בדרך עקיפה סעד שלא קיבלה המערערת בביהמ"ש קמא, עניין שלגביו תלוי ועומד הערעור בתיק העיקרי. ל"מעוניינים" אין מעמד בערעור הואיל ולא היו בעלי דין בערכאה הקודמת, ורק אם יתקבל הערעור תמונה המערערת לייצגם. המערערת ערערה על כך וערעורה נדחה.
ב. מבלי לקבוע מסמרות בשאלת תחולת תקנה 29 בהליכי ערעור, אין המקרה דנא מתאים למתן רשות ייצוג. אם תינתן רשות כזו יוקנה בכך למערערת הסעד אשר למענו הגישה את הערעור בתיק העיקרי. ה"מעוניינים" לא היו בעלי דין בתיק ביהמ"ש המחוזי, וגם אילו היו ה"מעוניינים" מיוצגים לפי תקנה 29(א), הרי עדיין אין הם בבחינת בעלי דין, כל עוד לא החליט ביהמ"ש לעשותם לבעלי דין לפי תקנה 29(ב). בהיעדר מעמד של בעלי דין, אין ה"מעוניינים" בבחינת משיבים בערעור. מכאן שהקשר היחיד שלהם להליך יכול להיווצר ע"י מתן רשות למערערת לייצגם ועל כך הרי נסוב הערעור בתיק העיקרי.
ג. ביהמ"ש העליון מתח ביקורת חריפה על ב"כ המערערת וציין כי כתב הערעור שהוגש הוא מסמך מביש שאי אפשר לעבור עליו בשתיקה. ביהמ"ש ציין כי ב"כ המערערת הוסיף לטיעוניו התקפה שלוחת רסן נגד הרשם ורעייתו, שהיתה בשעתו עוזרת היועץ המשפטי, וכיום שופטת בבימ"ש השלום בירושלים. ביהמ"ש העליון הורה להעביר את כל החומר הנוגע לערעור ליועץ המשפטי לממשלה ולוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, כדי שיבדקו אם אין בדברים משום עבירה של זילות ביהמ"ש, או עבירה על כללי האתיקה של לשכת עוה"ד. לעניין הוצאות בערעור טען ב"כ המערערת כי אין למערערת אמצעים כספיים לשלם הוצאות שייפסקו נגדה, אך ביהמ"ש החליט להטיל על עוה"ד באופן אישי
לשאת בהוצאות ההליך. זאת עקב התנהגותו הראויה לגינוי של עוה"ד במהלך הדיון בערעור, הנאצות שהטיח ללא כל מעצורים ברשם, ואורך הדברים הבלתי רלבנטיים שהרצה מעל ומעבר לנדרש.
(בפני: השופט מלץ. 11.10.89).
ע.פ. 57/88 - אדורם אלחנן הר שפי נגד היועץ המשפטי לממשלה
*חומרת העונש (סמים - קוקאין)(ערעור על חומרת העונש - העונש הוקל במקצת).
א. המערער הורשע, לאחר עיסקת טיעון, בעבירות סמים. על פי העובדות נשלחה מניו יורק לתל אביב חבילת דאר ובה כמחצית הקילוגרם קוקאין. המערער קיבל לרשותו את הסם מהנמען אליו נשלחה החבילה, העביר את מרביתו לאנשים שונים והותיר לעצמו חלק שלא לצריכה עצמית. בגדר עיסקת הטיעון הסכימו הפרקליטים לבקש מביהמ"ש שיגזור למערער עונש שלא יפחת מ-4 שנים מאסר ולא יעלה על 6 שנים, וביהמ"ש גזר למערער 5 שנים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. הערעור הוא על חומרת העונש.
ב. הסניגור מודע לכך כי העונש שנגזר הוא בתחום עיסקת הטיעון. אולם בדיון בערעור הונחו בפני ביהמ"ש מספר חוות דעת חיוביות ביותר מהמרכז לבריאות הנפש שבו מקבל המערער טיפול לגמילה, ובכולן צויין המאמץ הרב שעושה המערער כדי לעמוד בטיפול הגמילה. לפיכך מבקש הסניגור, בהסתמך על המלצת שירות המבחן, לקצר את תקופת המאסר. שירות המבחן סבור שמאחר ותהליך השיקום הוא בעיצומו ולמעשה הגיע לשלב סופי, יש חשיבות שלא לקטוע את התהליך ולקצר את תקופת המאסר, באופן שאם וועדת השחרורים תמצא את המערער ראוי ליהנות מניכוי שליש ממאסרו, יוכל להשתחרר בזמן הקרוב, אגב הבטחה כי יהיה מעקב והמשך טיפול במערער גם לאחר שישוחרר ממאסרו. ההמלצות הנ"ל נתקבלו.
ג. העונש שנגזר למערער אינו חמור כלל ועיקר וביהמ"ש כבר לקח בחשבון את כל הנסיבות האישיות של המערער ואת העובדה שמדובר בהרשעה ראשונה. מאידך, בדיקות שנערכות במפתיע אצל המערער מראות שאין הוא משתמש בסמים, הוא משתלב יפה בלימוד מקצוע והשלים הכשרתו כחשמלאי מעשי, הוא עובד באורח סדיר במפעל מחוץ לבית הסוהר וגם משפחתו סועדת אותו. השאלה היא תמיד של איזון מתאים בין ענישה המתחייבת מחומרת העבירה לבין המשקל שיש לתת לנסיבות אישיות. החזרתו של נאשם למוטב היא אחד משיקולי הענישה. בהתחשב במאמצים הנעשים ע"י המערער ולסיכויי ההצלחה אם יתמיד בכך, הוחלט להושיט למערער יד מעודדת כדי לא לקטוע את התהליך השיקומי. לפיכך הועמד המאסר בפועל על 51 חודשים במקום 60 חודשים, והמערער הועמד, בהסכמתו, בפיקוח שירות המבחן לתקופה של שנה אחת מיום שישוחרר.
(בפני השופטים: בייסקי, גולדברג, קדמי. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד זיו למערער, עו"ד גב' מיקי חשין למשיב. 24.10.89).
ע.א. 784/86 - חברת גוש... בע"מ נגד צבי את עזרא חברה לבניין... בע"מ ואח'
*בקשה למחוק הערות אזהרה לטובת קוני דירות עקב הפרת הסכם קומבינציה(הערעור נדחה).
א. בדצמבר 1979 נחתם הסכם קומבינציה בין המערערת לבין המשיבה בדבר בניית בניין במגרש השייך למערערת. על פי ההסכם היתה המערערת אמורה לקבל שש דירות מכלל הדירות שייבנו. המשיבה התחילה בבנייה ואף מכרה דירות למשיבים 5-28 ואלה רשמו הערות אזהרה בטאבו. ב-1983 פנתה המערערת לביהמ"ש המחוזי וטענה כי המשיבה הפרה את הסכם הקומבינציה ועל כן ביקשה להצהיר על בטלות ההסכם, על בעלותה הבלעדית בחלקה ועל מחיקת כל הערות האזהרה שנרשמו. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אף אם הפרה המשיבה את התחייבויותיה אין להתעלם מרוכשי הדירות ולמחוק את הערות האזהרה. באשר
לבקשת ההצהרה על בטלות ההסכם - ביהמ"ש דחה את הבקשה משום שהערות האזהרה אינן ניתנות למחיקה כאמור, ולפיכך לא יהיה בהצהרה על בטלות ההסכם כדי להושיע את המערערת נגד רוכשי הדירות. הערעור על סירוב ביהמ"ש למחוק את הערות האזהרה נדחה פה אחד, והערעור על סירוב ביהמ"ש לדון בהצהרה על בטלות הסכם הקומבינציה נדחה ברוב דעות השופטים בייסקי וד. לוין נגד דעתו החולקת של השופט חלימה. ב. השופט חלימה: באשר למחיקת הערות האזהרה - ביסודה של עיסקת קומבינציה מצויות שתי מערכות של יחסים: הסכם היסוד שבין בעל המקרקעין לבין הקבלן והסכם בין הקבלן לבין הרוכשים של הדירות. שני הסכמים אלה מבטאים את האינטרסים המשולבים של שלשת הגורמים המעורבים בעיסקה. מערכת ההתקשרויות שבין הקבלן לבין הרוכשים היא אמנם נפרדת מהסכם הקומבינציה ואינה מטילה חבויות על בעל הקרקע להשלים את הדירות, אך מאידך ההתקשרות בין הבעלים לבין הקבלן מאפשרת, על פי רוב, רישום הערות אזהרה לטובת רוכשי הדירות על יסוד התחייבותו והסכמתו של בעל הקרקע. הרוכשים ידעו מראש על התחייבותו של הבעלים לאפשר רישום הערת אזהרה, ולאחר שעיסקת הקומבינציה הופרה ע"י הקבלן, השקיעו הרוכשים מיטב כספם להשלמת הבנייה, חלק מהם תפש חזקה בדירות והכל נעשה לעיני בעל הקרקע מבלי שימחה בידם.
ג. (דעת מיעוט) : אשר לסעד ההצהרה על בטלות הסכם הקומבינציה - ביהמ"ש המחוזי לא דן בכך מהנימוק שמדובר בסעד תיאורטי גרידא ואין דרכם של בתי המשפט להעניק סעדים כאלה. לעניין זה אין לקבל את גישתו של ביהמ"ש המחוזי. אין סיבה לחייב את המערערת לפתוח בהליך חדש כדי לשוב ולדון בביטול הסכם הקומבינציה, כאשר סעד כזה נתבקש במסגרת ההליך נשוא הערעור הנוכחי. לפיכך יש להחזיר את הדיון לביהמ"ש המחוזי כדי להשלים את הדיון בנקודה זו.
ד. השופט בייסקי: לעניין ביטול רישום הערות האזהרה המערערת טענה כי בענייננו, בניגוד להלכות שנפסקו נגד ביטול רישום הערות אזהרה, נרשמו הערות אזהרה לטובת המשיבים בניגוד להסכם הקומבינציה וללא הרשאה או התחייבות של בעלי הקרקע. טענה זו אין לקבל לא מבחינה עובדתית ולא מבחינה משפטית. על פי הסכם הקומבינציה התחייבו המערערים למסור, ומסרו בפועל, יפוי כח בלתי חוזר לעורכי הדין שלהם להעברת הממכר ע"ש הקונה וכן "לצורך כל חתימה נדרשת אחרת של המוכרת ועל פי התחייבות המוכרת בהסכם זה". בהסכם נקבע חד משמעית כי הצדדים מוסרים את עניין רישום הערות האזהרה לידי עורכי הדין של המערערת וכן נקבע בהסכם כי החוזים שייערכו וייחתמו בין הקבלן לבין רוכשי הדירות "יהיו בהתאם ובכפוף לחוק המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות)". מרבית הערות האזהרה לטובת המשיבים נרשמו ע"י מיופה הכח של המערערים. הנה כי כן מצוייה בהסכם הקומבינציה הרשאה לרשום הערות אזהרה והפנייה מפורשת לחוק המכר (דירות) לעניין הבטחת השקעות של רוכשי הדירות והתחייבות לפעול על פי החוק. המצב העובדתי האמור מחייב אי מחיקת הערות האזהרה. זאת בנוסף למה שהודגש בפסקי הדין של ביהמ"ש העליון בעבר כי מכירת דירות ע"י קבלן שהתקשר בעיסקת קומבינציה ורישום הערת אזהרה, אם לא הותנה וסוייג במפורש אחרת, הוא ביסודה של עיסקה כזו.
ה. (דעת הרוב): באשר לעתירת העותרים להצהרה כי הסכם הקומבינציה בטל - צדק ביהמ"ש המחוזי שאין צורך לבחון את הטענות הנוגעות להפרת ההסכם ע"י הקבלן, שכן אפילו צודקות הטענות של הבעלים לא יהיה בכך כדי להשפיע על זכויות רוכשי הדירות וההצהרה על ביטול ההסכם יהיה תאורטי וחסר נפקות.
(בפני השופטים: בייסקי, ד. לוין, חלימה. עו"ד א. סוכובולסקי למערערת, עו"ד גב' חנה ברק למשיבה, עוה"ד פינצ'וק, מיכאלי, אלטף, גב' נירה דיסקין ובית הלחמי למשיבים).
בג"צ 193/88 - ההסתדרות הרפואית בישראל נגד ביה"ד הארצי לעבודה ואח'
*פירוש הסכם עבודה(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
א. עניינה של העתירה בהסכמי העבודה של הרופאים שהעותרת הינה הארגון היציג שלהם. הרופאים המועסקים ע"י המשיבות 2-4, (מדינת ישראל, קופת חולים והדסה), זכו בהסכם קיבוצי משנת 1976 (להלן: ההסכם הראשון) בתוספת שכר המכונה "תמורת כספית זהה" (להלן: תכ"ז). בהסכם לשנים 1978-1980 (להלן: ההסכם השני) הורחבה תחולתה של התכ"ז. בינואר 1981 נחתם הסכם שכר לשנים 1980-1982 (להלן: ההסכם השלישי), שהאריך למעשה את תשלומי התכ"ז. בדצמבר 1982 שלחה העותרת הודעת ביטול של ההסכם השלישי, כצעד לקראת שביתת הרופאים שעמדה לפרוץ. סכסוך העבודה בין העותרת למשיבים הסתיים ביוני 1983, בחתימת "זכרון דברים" שבו נקבע כי זכרון הדברים והנספח שצורף אליו כוללים את "העקרונות המוסכמים לפיהם ייחתם הסכם השכר לשנים 1984-1982", וכי הצדדים יהפכו את זכרון הדברים להסכם קיבוצי מחייב. הסכם קיבוצי מחייב לא נערך, אך זכרון הדברים כמות שהוא נרשם כהסכם קיבוצי. בסעיף 4 לזכרון הדברים נאמר כי "בהסכם החדש שייחתם יחדשו הצדדים תוקפם של כל ההסכמים הקיבוציים... למעט הוראות ששונו או ישונו במפורש או במשתמע על ידי ההסכם הקיבוצי החדש...". במבוא לנספח צויינו מבנה השכר ופירוט התוספות לשכר הרופאים לשנים הבאות וכן נקבע כי רופאי המינהל ורופאי מרפאות יהיו זכאים לתכ"ז. בספטמבר 1983 הוציא הממונה על השכר במשרד האוצר "חוזר ביצוע" שבו לא נכללה תוספת התכ"ז לרופאי בתי החולים. העותרת פנתה לביה"ד האיזורי לעבודה בתביעה כי ייקבע שביטול תשלום התכ"ז היה שלא כדין. ביה"ד האיזורי קיבל את תביעת העותרת וערעורם של המשיבים לביה"ד הארצי לעבודה נתקבל. ביה"ד הארצי קבע כי ביטול ההסכם השלישי פירושו גם ביטול סעיף התכ"ז, וכי זכרון הדברים האחרון לא החזיר לתוקף את מערכת ההסכמים הקיבוציים, עד לעריכת הסכם כללי חדש. העתירה נדחתה.
ב. באשר לשאלה אם ביטולו של ההסכם השלישי גרר אחריו גם את ביטולם של ההסכם הראשון והשני - שאלה זו אינה צריכה לעמוד לדיון, שכן אפילו בטלו ההסכמים הקודמים ע" ביטול ההסכם השלישי, הרי הם חזרו ונתחדשו מכח סעיף 4 לזכרון הדברים. נכון כי לזכרון הדברים אמור היה להינתן חותם פורמלי של הסכם קיבוצי חדש, אעפ"כ יש לראות בזכרון הדברים ובנספח "הסכם גמור ומוחלט" היוצר את הקשר המשפטי בין הצדדים, גם אם החוזה הפורמלי לא יצא לפועל. לא זו בלבד שכוונת הצדדים היתה ליצור קשר חוזי מחייב עם חתימת זכרון הדברים, אלא שבזכרון הדברים ובנספח מצויים כל הפרטים המהותיים והחיוניים להסכם הקיבוצי החדש. לעניין חידוש תוקפם של ההסכמים הקיבוציים שבעבר, לא הותירו הצדדים לעצמם כל מרחב לשיקול דעת, וקבעו קטגורית בסעיף 4 לזכרון הדברים כי "בהסכם החדש שייחתם יחדשו הצדדים תוקפם של כל ההסכמים הקיבוציים" שבעבר. מכאן שתקפם של ההסכמים הקודמים חודש.
ג. שאלה אחרת היא אם יש בזכרון הדברים ובנספח הוראות הנוגעות לתכ"ז, המשנות את ההסכמים הקיבוציים הקודמים בעניין זה, היינו, אם חל הסייג שבהמשכו של סעיף 4 לזכרון הדברים האומר כי תוקפם של ההסכמים יחודש "למעט הוראות ששונו... במפורש או במשתמע...". קיימות שתי פרשנויות לגיטימיות באשר לשאלה למה התכוונו הצדדים, ויש ללכת לפי הכלל שבסעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973, הקובע כי יש לפרש את החוזה על פי אומד דעתם של הצדדים כפי שהוא משתמע מתוכן החוזה, ואם אינו משתמע ממנו - מתוך הנסיבות. גם אם אין לרדת לאומד דעתם של הצדדים מתוך ההסכם הקיבוצי עצמו, שעל פי לשונו יש בו, כאמור, אחיזה לכל אחת משתי הפרשנויות, ניתן להכריע את הכף מעמדת העותרת בבוררות שנתקיימה מכח ההסכם. בפנייתה לבוררים
מציינת העותרת כי היא מצרפת "טבלת משכורת של רופאי ביה"ח... מסומנת כנספח ח'..." ועיון בטבלה ח' מלמד כי משכורתם החדשה של רופאי בתי חולים אינה כוללת תכ"ז אלא רק תוספת בית חולים. פירוש זה של בעל הדין להסכם מכריע את הכף ואינו מותיר ספק באומד דעתם של הצדדים.
(בפני השופטים: בייסקי, ש. לוין, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד גב' מיכל שקד לעותרת, עו"ד גב' מרים רובינשטיין למשיבים. 12.10.89).
בש"פ 711/89 - מדינת ישראל נגד יוסף אשואל
*הארכת מעצר לפי סעיף 54 לחסד"פ (רצח) (בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי - הבקשה נתקבלה).
המשיב הואשם ברצח ובית המשפט כבר האריך פעמיים את מעצרו מעבר לשנה, לפי סעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי. בינתיים הסתיים המשפט ומזה כשלושה חודשים מחכים הצדדים לפסק דין. אכן, העיכוב במתן פסק הדין נגרם לא מעט בעטיו של העומס הרב שבו נתונים בתי המשפט, אבל זוהי נחמה פורתא. הכלל שבסעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי, כי באין פסק דין לאחר עבור שנה מיום הגשת כתב האישום, יש לשחרר את הנאשם, הולך ונהפך, במקרים רבים, ליוצא מן הכלל, ויותר ויותר מתבקש בית המשפט להשתמש באפשרות הארכת המעצר לפי סעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי. דבר זה אינו רצוי, בראש ובראשונה, מבחינת השמירה על חרות אדם שלא תישלל, לתקופה ממושכת מדי בטרם נתברר דינו. לגוף הבקשה אין מנוס מלהיענות לה מאחר שמדובר בעבירת רצח, ועל כן הוחלט להאריך את המעצר בחודש אחד.
(בפני: המשנה לנשיא אלון. עו"ד גב' אפרת ברזילי למבקשת, עו"ד ציון אמיר למשיב. 27.9.89).
ע.פ. 495/88 - חאלד עווד נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הריגה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
לאחר סכסוך בין המנוח לבין המערער, בא המערער מיזמתו אל מקום שהותו של המנוח וע"י דקירת סכין בלבו של המנוח גרם למותו. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירת הריגה וגזר לו 10 שנים מאסר בפועל. הערעור על חומרת העונש נדחה. עזיבת מקום הסכסוך בשלב הראשון, שיבתו של המערער הביתה וחזרתו, נעשו אך ורק למטרה של הצטיידות המערער בסכין אותה הביא מביתו. בנסיבות אלה אין מקום לשנות את גזר דינו של ביהמ"ש המחוזי. אכן, בינתיים נערכה סולחה בין הצדדים, אך אין לומר כי האירועים שבאו על המערער ומשפחתו, בעקבות הדקירה, לרבות התשלום שהושת על המערער במסגרת הסולחה, היו בלתי צפויים מבחינת המערער. יש להניח כי ידע אל נכון כי בעקבות דקירתו למוות של אדם אחר בשל קטטה, שלא היה בה כדי להצדיק נקיטת צעד כה חמור, יבואו פעולות נגדיות המקובלות עדיין .בחברתו של המערער.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד אבי תגר למערער, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 27.9.89).
בש"פ 698/89 - גילי סספורטס נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (אינוס) (ערר על מעצר עד תום ההליכים . הערר נחקבל).
העורר, יליד 1971, הועמד לדין בעבירה של אינוס בנסיבות מחמירות וביהמ"ש המחוזי החליט לעצרו עד תום ההליכים. ביהמ"ש היה ער לחלקו הקטן של העורר ביחס לשלשת חבריו למעשה, אך סבר כי שחרור העורר בשלב זה "יטול מידה ניכרת מחומרתם של המעשים ויציגם בצורה מעוותת, כאילו היו מעשים קלים בעיני הציבור". הערר נתקבל. אין ספק כי העבירה המיוחסת לעורר היא מהחמורות, אך כל מקרה יש לדון על פי נסיבותיו. הראיות המתייחסות לחלקו של
העורר בפרשה יש בהן אי בהירות רבה והמתלוננת עצמה, בחלק מגירסתה, אומרת שבשלב השני של המעשים, אותו שלב שבו נטל העורר חלק, לא היו עמה יחסי מין מלאים, והעורר רק נגע בחזה. העורר לא רק שלא יזם את הפרשה, וחלקו בה היה קטן מכל האחרים, אלא שהוא גם ניסה לשכנע את חבריו לעזוב את המתלוננת לנפשה ואף ניסה לשלוח אותה לדרכה. העורר הינו בעל עבר נקי, אין כל טענה שהוא יהווה סיכון אם ישוחרר והוא עומד לפני גיוס לצה"ל. בנסיבות אלה לא היה מקום לעצור את העורר רק בשל אפיה החמור של העבירה עליה הועמד לדין. נסיבות מעורבותו של העורר בפרשה מיוחדות הן, והן שונות לקולא בצורה משמעותית משל כל השלשה האחרים שנטלו בה חלק.
(בפני: השופט אור. עו"ד שלו לעורר, עו"ד גולן למשיבה. 25.9.89).
ע.א. 431/87 - ניסים בן שושן נגד אוניות משא "אל-ים" בע"מ ואח'
*תביעה בגין פגיעה כתוצאה מהחלקה על סיפון אניה (הערעור נדחה).
המערער עבד כמלצר על אניה שהיתה בבעלות המשיבה, והמשיב השני היה רב חובלה. באפריל 1977, בעת שהיה מהלך על הסיפון לצרכי עבודתו, החליק המערער ונפל וכתוצאה מכך נגרמה לו נכות. בתביעתו טען כי ההחלקה קרתה שעה שהים היה גלי וסוער והסיפון רטוב, וכן כי מה שהוסיף להיותו של הסיפון חלקלק היו גרגרי חול שהיו מפוזרים עליו ושהגיעו לשם משום שבעזרתו ניסו למרק חלודה שהצטברה. כל אלה, טוען המערער, גרמו לכך שהמשיבים לא עמדו בחובתם לספק לעובד שלהם מקום עבודה בטוח. ביהמ"ש המחוזי קבע כי לא הוכח בפניו אף אחד מן המרכיבים הנ"ל. לפי קביעת ביהמ"ש הסיפון היה יבש, לא היו עליו גרגירי חול ואילו הים היה שקט. הערעור נדחה.
באשר לקביעות העובדתיות, אין כל נימוק שיצדיק התערבות בהן. לחילופין טען ב"כ המערער כי חל כאן הכלל של "דבר המדבר בעד עצמו" והצביע על שלשת התנאים הדרושים להחלת כלל זה כפי שהם מפורטים בסעיף 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש). דא עקא, שלפחות שניים משלשה תנאים אלה אינם מתקיימים במקרה דידן: התנאי האחד הוא כי "לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו הנסיבות שגרמו למקרה" כלשון הסעיף, ותנאי זה איננו מתקיים כאן. המערער וודאי ידע או שיכול היה לדעת מדוע החליק. העובדה שניסה לייחס את ההחלקה לנסיבות שלא היו מקובלות על השופט אינן מעלות ואינן מורידות לעניין זה. תנאי נוסף הדרוש להחלת הכלל הוא כי "נראה לביהמ"ש שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שנקט זהירות סבירה". גם תנאי זה אינו קיים בענייננו. החלקה כשלעצמה היא נייטרלית ואיננה מצביעה על קיום רשלנות מחד או על אי קיומה מאידך. במצב כזה נשאר נטל ההוכחה על תובע שטוען לרשלנות מצד הנתבעים והתובע לא הוכיח רשלנות כזאת.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, מלץ, אור. עו"ד אלבראנס למערער, עו"ד עציוני למשיבים. 3.10.89).
ע.א. 612/88 - יוסף ארליך נגד יניב ארליך קטין ומירי ארליך (צד ג')
*מזונות (הערעור נדחה).
המערער והמשיבה השניה היו נשואים והתגרשו. לקראת הגירושין ערכו הסכם גירושין שאושר ביום 24.12.84 ושכלל גם הסדר מזונות הקטין. בהסכם נקבעו מזונות בשיעור של 200 דולר לחודש שישתלמו בשקלים לפי השער היציג וזאת החל ביום 15.1.84 ואילך. בתובענה נשוא ערעור זה תבע הקטין את מזונותיו מאביו מעל ומעבר להסכם הנ"ל, וזאת על יסוד הטענה כי הקטין אינו קשור להסכם בנושא מזונותיו שנערך בין הוריו. המערער נישא בינתיים בשנית ויש לו שני ילדים וכן סמוכה על
שולחנו ילדה של אשתו מנישואיה הראשונים. ביהמ"ש המחוזי לא ראה מקום לשנות באופן מהותי את סכום המזונות וקבע זאת על יסוד אמצעיו של המערער, צרכיו של הקטין והכנסותיה של האם. עם זאת סבר כי נקיבת המזונות בסכום דולרי הביא לשחיקה עקב הקפאת הדולר ומכאן החלטתו לקביעת בסיס חדש לחישוב המזונות כאשר התשלום החדש משקף סכום זהה כמעט לפי חישוב שקלי. את תביעת האב לשיפוי מצד האם דחה ביהמ"ש המחוזי. הערעור נדחה.
אכן, לא הוכח שינוי שיצדיק התערבות בסכום המזונות, אך בדין נקבעה התאמה פיסקאלית, אשר לפיה יושמו לגבי המזונות אמות המידה המקובלות של חישוב בשקלים ושל מועדי העידכון.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד א. שגיא למערער, עו"ד יהודה פרץ למשיבים. 17.10.89).
ע.א. 325/83 - רותם חברה לביטוח בע"מ ואח' נגד יוסף ארביב ואח'
*פיצויים בתאונת דרכים (הערעור נתקבל).
נושא הערעור וערעור שכנגד, פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי שפסק למשיב ולילדיו פיצויים עקב מותה של אשת התובע ואם הילדים בתאונת דרכים. ביהמ"ש המחוזי אמד את סיכויי המנוחה לעבוד אלמלא נפטרה, ב-%75 של משרה מלאה כשכירה בענף שירותים עסקיים ומשפטיים והערעור נתקבל.
גם אם מביאים בחשבון את הראיות בדבר כוונותיה של המנוחה לעבוד, אין להתעלם מהעובדה שמאז נישואיה לא עבדה המנוחה אלא מעת לעת, ובעיקר בעבודות מזדמנות ולתקופות קצרות ביותר ונראה שהמנוחה היתה תלוייה בבעלה ולא להיפך. מבחינת כישוריה של המנוחה לא היה יסוד להניח שהיא תעבוד דווקא בענף האמור, ולא הובאה בחשבון האפשרות שיוולדו למנוחה ילדים נוספים, וגם אם תצא לעבודה יש לזקוף לחובתה תשלומים למטפלת לילדים. בנתונים שנקבעו ע"י ביהמ"ש המחוזי הפסד שכרה של המנוחה אינו יכול לעלות על %25 ממשרה מלאה כפי שנקבעה ע"י ביהמ"ש המחוזי. מהחישובים יוצא כי במצב זה יש להפחית מסכום פסק הדין סכום של כ-120,000 ש"ח פרקליט המערערים הסכים להגביל את הערעור לסכום המופקד שטרם שולם, המסתכם ב-90,000 ש"ח, ובנסיבות אלה הוחלט לקבל את הערעור ולהורות כי הסכום המופקד ישולם למערערים.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, גולדברג. החלטה - השופט לוין. עו"ד קרינסקי למערערים, עו"ד מלמן למשיבים. 11.10.89).
בש"פ 786/89 - עלי מסרי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים - הרואין) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירות סמים מסוג הירואין, עיסקה בכמות של 5 גרם והחזקת סמים שלא לצריכה עצמית, וביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הטענה היחידה שהעלה הסניגור אומרת כי העד העיקרי, שעל דבריו מבוסס כתב האישום, חזר בו בינתיים מההודעה שמסר במשטרה, כאשר נתבקש להשיב על כתב האישום שעל פיו הוא הועמד לדין. הערר נדחה. הטענה האמורה אין בה כדי להצדיק שינוי החלטת המעצר, שכן אין לדעת אם יחזור בו אותו עד מהודעתו כאשר ייקרא להעיד במשפטו של העורר, להבדיל מעמדתו במשפטו שלו, וגם אם יעשה כן, עדיין יהיה על ביהמ"ש לבחון עשיית שימוש בסעיף 10א' לפקודת הראיות. בהתחשב בכך, ובעובדה שמדובר בעיסקת סמים בכמות משמעותית, והסכנה הקיימת לציבור הרחב מאלה העוסקים בכך, אין להתערב בהחלטת המעצר.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד עדנן לעורר, עו"ד גב' בורנשטיין למשיבה. 26.10.89).