ע.א. 722/86 - יאסר יונס נגד המאגר הישראלי לביטוח רכב
*פיצויים בתאונת דרכים(הערעור נתקבל).
א. המערער נפגע בתאונת דרכים ביולי 1983 והמשיבה חייבת לפצותו על נזקיו. ביהמ"ש חייב את המשיבה לשלם למערער פיצויים בסכום כולל של 32,800 ש"ח כשסכום זה כולל הפסד של כושר השתכרות בעתיד בסכום של 17,500 ש"ח שנקבע בחשבון גלובלי. המערער הינו יליד 1952, ועסק עד התאונה בעבודה כטייח. את כושר השתכרותו כבסיס לחישוב הפסד כושר ההשתכרות בעתיד קבע ביהמ"ש בשיעור של כ-1,000 ש"ח לחודש לאחר ניכוי מס הכנסה, וכן קבע ביהמ"ש כי נכותו הצמיתה של המערער היא בשיעור של %15. ברם, כדי לקבוע את הפסד כושר ההשתכרות בעתיד לא קבע ביהמ"ש ע"י חישוב קונבנציונלי-אקטוארי אלא קבע, כאמור, הפסד באמדן גלובלי. המערער טוען נגד שיעורו הנמוך של סכום זה ועל כך שביהמ"ש לא חישב את הפסד כושר ההשתכרות בעתיד על פי הנתונים שהיו בפניו. הערעור נתקבל.
ב. בתי המשפט דנו בעבר רבות באשר לשאלת חישוב הפסד השתכרות בעתיד, אם לקבעו על פי חישוב קונבנציונלי או על פי אמדן גלובלי, כאשר לכל אחת מהשיטות היתרונות והחסרונות משלה. בשנים האחרונות מתגבשת נטייה להמליץ על דרך החישוב הקונבנציונלית, באותם מקרים בהם יש נתונים מספיקים לצורך חישוב ההפסד בדרך זו. קביעה לפי הגישה הקונבנציונלית נוהגת בבתי המשפט כשהם משתכנעים שהנכות שנקבעה לנפגע המשקפת נכות פונקציונלית יכולה, בהתחשב בכלל הנסיבות, לשמש מודד סביר לקביעת הפגיעה בכושר ההשתכרות.
ג. בענייננו קבע ביהמ"ש סכום הפסד גלובלי של 17,500 ש"ח, בעוד שבחישוב הקונבנציונלי לפי הפסד של %15 מכושר השתכרות, במשך 31 שנה מתוך שכר של 1,000 ש"ח, מגיעים לסכום של 36,300 ש"ח. ביהמ"ש המחוזי נימק את גישתו בכך שנותרו למערער 31 שנות עבודה ובמשך הזמן אופשר שהוא "ימצא לעצמו שיקום סביר במקצועות מכניסים אחרים, כמו נהיגה, שאינם מחייבים הליכה ממושכת או עמידה רצופה". גישה זו של ביהמ"ש אינה יכולה לעמוד. השיקול שהעלה ביהמ"ש המחוזי אין בו כדי להצדיק קביעת פיצוי בשיעור נמוך מהאמור. להיפך, קיימים שיקולים אחרים שעל פיהם אין ב-%15 הנכות לשקף לכאורה במלואו את הפסד כושר ההשתכרות האמיתי של המערער. מדוברבנפגע שאיננו בעל השכלה של ממש, עסק מגיל צעיר בעבודה כטייח, ובעבודה זו הדורשת מאמץ פיסי או עבודה אחרת דומה, יתקשה המערער לעבוד. נראה על כן כי בנסיבותיו של המערער, אם היה מקום לסטות משיעור הנכות כמשקף את שיעור הירידה בכושר ההשתכרות,היה מקום דווקא להגדיל את שיעור הירידה בכושר ההשתכרות ולא להקטינו.
ד. אכן, אין פסול בדרך כלל בקביעת פיצוי בפריט האמור בדרך של אמדן גלובלי, אך כשאמדן זה סוטה בצורה משמעותית מהפיצוי הראוי, רשאי ביהמ"ש שלערעור להתערב בו.לפיכך יש להעמיד את הפסדו של המערער בגין הפסד כושר השתכרות בעתיד על סכום של 36,300 ש"ח כאמור.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, מלץ, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד אלמאדי למערער, עו"ד רענן למשיבה. 30.10.89).
ע.א. 644/85 - אליעזר קורן נגד מקורות חברת מים בע"מ
*תביעת פיצויים עפ"י חוק המים עקב נזקים, בטענה שהנזקים נגרמו עקב פעולות מפעל הכנרת(הערעור נדחה).
א. למערער בית הנמצא על גדות הכנרת. הבית נבנה לפני למעלה מ-60 שנה והוא בנוי מבלוקי חימר, קש וזבל פרות. היסודות בנויים מאותם חומרים. למבנה מסוג זה, שיש לו תכונה של מים החודרים אליו דרך הנקבים, מניחים שכבה חוצצת בין היסודות לבין קירות הבית, אך הדבר לא נעשה בבניית הבית הזה. בקירות הבית נתגלתה רטיבות
שהביאה לטחב ועובש והמערער טוען כי הדבר נגרם בשל עליית מפלס הכנרת, ועל כן אחראית המשיבה כלפיו על פי חוק המים, תשי"ט - 1959. המשיבה טוענת שאין חוק המיםחל בענייננו, ואפילו היה חל לא מתקיים קשר סיבתי בין עליית מפלס הכנרת לבין הרטיבות בקירות הבית. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הכנרת הינה "מפעל מים" בגדר חוק המים ועל כן מטיל החוק על המשיבה אחריות על נזק שנגרם ע"י ניהול אותו מפעל מים. חרף זאת דחה ביהמ"ש את תביעת המערער בהיותו סבור כי לא הוכח קשר סיבתי בין עליית מפלס הכנרת לבין הרטיבות בקירות הבית. הערעור נדחה ולא מטעמו של ביהמ"ש המחוזי.
ב. ניתן להשאיר בצריך עיון את שאלת הקשר הסיבתי בין עליית מפלס המים לבין הנזק, שכן אפילו הוכח קשר סיבתי כזה אין בכך כדי להטיל על המשיבה אחריות לפי חוק המים. חוק זה מטיל, בין השאר, אחריות על רשות מים בגין נזק הבא כתוצאה מפעולות להקמת מפעל מים או ניהולו. סעיף 45 לחוק המים מגדיר מפעל מים בזו הלשון "מפעל מים... הוא מפעל שמטרתו להפיק... מים ושהוקם בהתאם לתכנית מפעל שאושרה לפי פרק זה...". אפילו ניתן לראות באגם טבעי "מפעל שהוקם" - דבר שאין צורך להכריע בו - הרי הכל מסכימים כי הוא לא הוקם "בהתאם לתכנית מפעל שאושרה לפי פרק זה". לפיכך יש לדחות את הערעור.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, גולדברג. החלטה - השופט ברק. עו"ד מנחם אינבר למערער, עו"ד רחמים כהן למשיבה. 29.10.89).
ע.א. 575+652/88 - לאה קריכלי נגד מיכאל ביהם ואח'
*פיצויים בתאונת דרכים(ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל).
א. המערערת נפגעה בתאונת דרכים וועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי קבעה את אחוזי נכותה לצמיתות ככל שהם נוגעים לזעזוע מוח שעברה ולפגיעות גופניות. ביהמ"שציין כי המערערת, שהיא עוזרת לבורנטית, לא חזרה לעבוד אחרי התאונה, אך לדעת ביהמ"ש המערערת עדיין מסוגלת לעבוד ויש לפצותה בגין הפסד השתכרותה "כדי שיעור נכותה התפקודית, דהיינו בשיעור של %25". את חישוב הפסד ההשתכרות בעתיד ערך השופט עד להגיעה של המערערת לגיל 60, ולא קיבל את טענת ב"כ המערערת כי על פי חוק גיל פרישה שווה לעובדת ולעובד יש להעמיד את גיל פרישתה של המערערת, לצורך חישוב הפסד השתכרותה, על 65 שנה. בסיכומם של דברים העמיד ביהמ"ש את סכום הפיצויים המגיעים למערערת על שיעור של כ-112,000 ש"ח, ומכיוון שהתשלומים התכופים שקיבלה המערערת וגימלאות המוסד לביטוח לאומי עולים על סכום זה, לא חוייבו המשיבים אלא בתשלום הוצאות ושכ"ט עו"ד. את שכ"ט עוה"ד קבע השופט בשיעור של %13 מסכום הפיצויים שזכתה בו המערערת, היינו הסכום של כ-112,000 ש"ח. בעיקריטעונם הסכימו המשיבים כי המערערת זכאית ל-%25 מסך הפיצויים שנפסקו לה, מכח סעיף 152(ג) לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), ובעניין זה שונה פסק הדין לטובת המערערת. ערעורה של המערערת נדחה ואילו ערעור המשיבים על כך שחוייבו בשכ"ט עו"ד מהסכום שלו זכאית המערערת ולא מהסכום שנפסק נתקבל ע"י ביהמ"ש העליון.
ב. הטענה העיקרית של ב"כ המערערת היא כי ביהמ"ש מנע בעדו להוכיח את מצבה של המערערת בתחום הפסיכיאטרי, בכך שלא איפשר לרופא שטיפל במערערת מטעם המרפאה הפסיכיאטרית להעיד על מצבה. טענה זו אין לקבל. המוסד לביטוח לאומי קבע את אחוז נכותה של המערערת, ומשנקבעו אחוזי הנכות מחייבת קביעה זו גם לצורך תביעת המערערת, כאמור בסעיף 6ב' לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975, אלא אם היה ביהמ"ש מתיר למערערת "להביא ראיות לסתור את הקביעה האמורה...". לא זו בלבד, אלא שבענייננו הסכים ב"כ המערערת בסיכומיו בביהמ"ש המחוזי כי "אין
מחלוקת כי נכותה הרפואית של התובעת היא כפי שנקבעה ע"י הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי". ב"כ המערערת המשיך וטען כי המחלוקת אינה לגבי הנכות הרפואית שהוכרעה לפי סעיף 6ב' הנ"ל אלא לגבי הנכות התיפקודית, וכיוון שכך היה בידי המערערת להביא ראייה על נכותה התיפקודית, ככל שהיא נוגעת לאותן פגיעות שבגינן קבע המוסד לביטוח לאומי את הנכות הרפואית. דא עקא כי עדותו של הפסיכיאטר שהמערערת ביקשה להעיד אמורה היתה לגעת בפגיעה הנפשית של המערערת, שלגביה לא קבע המוסד לביטוח לאומי כל נכות. נותרה השאלה אם נתקיימו טעמים מיוחדים, שהיה בהם כדי להתיר למערערת להביא ראיות לסתור את קביעת המוסד לביטוח לאומי במובן זה שיתווסף ממצא של ביהמ"ש כי יש למערערת גם נכות נפשית. בנסיבות המקרה דנא התשובה היא שלילית.
ג. אשר לטענה כי צריך היה לפסוק למערערת הפסד השתכרות בעתיד עד להגיעה לגיל 65 - ההנחה כי אורך תקופת עבודתו של עובד שכיר עד 65 ושל עובדת שכירה היא עד 60 מצאה ביטוייה שנים רבות בפסיקתו של ביהמ"ש העליון. ההנחה ניתנת לסתירה אך צריך ראיות חזקות כדי להוכיח כי מקרה מסויים הוא מקרה יוצא מן הכלל. ברם, עם חקיקת חוק גיל פרישה שווה, שבא לבטל את האפלייה הקיימת בעניין זה ולקבוע גיל פרישה שווה לעובד ולעובדת, אין עוד מקום לדבוק בהנחת ההשתכרות הצפוייה שהיתה קיימת קודם לכן לגבי נשים עובדות. נוכח התפתחות זו ראוי עתה להניח כי הזכות לעבוד גם לאחר גיל 60, תנוצל ע"י עובדת שכירה, וכי עבודתה תמשך, או היתה נמשכת, עד הגיעהלגיל 65, כל עוד לא באה מצדו של הנתבע ראיה לסתור הנחה זו. בענייננו, דחה ביהמ"ש את טענת ב"כ המערערת, אותה העלה לראשונה רק בסיכומיו, כי יש לחשב את הפסד ההשתכרות עד הגיעה של המערערת לגיל 65, מן הטעם כי לא נטען ולא הוכח כי "השינוי (בחוק) אכן חל על התובעת". דא עקא, כי בהיעדרן של ראיות בנושא זה, לא נסתרה ההנחה כי עבודתה היתה נמשכת עד גיל 65. אעפ"כ בדין נדחתה הטענה, וזאת מן הטעם כי לא נטענה במועדה. אכן, בעת שהוגשה התביעה, בה תבעה המערערת הפסד השתכרות עד גיל 60, טרם נחקק החוק, אולם משלא תוקנה התביעה לאחר מכן, נמנעה מהמשיבים ההזדמנות להוכיח כי ההנחה האמורה אינה חלה על המערערת.
ה. נותרה לדיון טענת המשיבים בערעור הנגדי הנוגעת לשיעור שכ"ט עו"ד. בעניין זה צודקים המשיבים כי יש לפרש את הביטוי "הסכום שנפסק" בחוק הקובע שכ"ט של %13 "מהסכום שנפסק", כאותו סכום שמחוייב הנתבע לשלם בפועל לתובע. תשלומי המוסד לביטוח לאומי אינם בגדר סכום שנפסק ועבור תשלומים אלה אין התובע זכאי לתשלומי שכר טרחה.
(בפני השופטים: ברק, גולדברג, קדמי. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד י. קונפינו למערערת, עו"ד מ. ניסני למשיבים. 5.10.89).
בג"צ 528/88 - אליעזר אביטן נגד מינהל מקרקעי ישראל ואח'
*התנגדות המינהל להקצות לעותר קרקע לבניית בית ביישוב שיועד להתיישבות של בדואים(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
א. המינהל מחזיק במגרשים בישוב שגב שלום (להלן: הישוב) הנמצא בקרבת העיר באר שבע, ומחכירם לבדואים בלבד וזאת בתנאים מועדפים. העותר, יהודי אזרח ישראל, המתגורר בבאר שבע, קצין משטרה במקצועו, ביקש לחכור מגרש בישוב ועל פי תנאי החכירה הנהוגים לגבי ישוב זה, והמינהל דחה בקשתו. עתירתו של העותר מתייחסת הן לעובדה שמסרבים להחכיר לו מגרש ביישוב, כשלטענתו אין להפלותו ע"י כך שמחכירים מגרשים לבדואים בלבד, והן לתנאי החכירה כשלטענתו הוא זכאי לחכירת מגרש ביישוב באותם תנאים בהם מוחכרים מגרשים ביישוב לבדואים. העתירה נדחתה.
ב. לעניין תנאי החכירה - עקרון השוויון בא לשרת מטרה של השגת תוצאה צודקת. לא השוויון הפורמלי הוא הראוי להגנה, אלא שוויון מהותי - דהיינו השוויון בין שווים. לעתים יש צורך להפלות בין מי שאינם שווים, כדי להגן על החלש והשאלה המתעוררת כשנטענת טענת אפלייה, אינה רק אם פלוני מופלה לטובה לעומת אלמוני, אלא אם ההפלייה היא בלתי מוצדקת, היינו אם נסיבות זהות גררו אחריהן יחס שונה. על מנת שיזכה בעתירתו, היה על העותר להראות שאין יסוד להבחנה בינו לבין הבדואים בכל הנוגע לחכירת מגרש ביישוב, וכי באי היענות לפנייתו נהג המינהל באפלייה פסולה. העותר לא הצליח להראות זאת.
ג. מתשובת המשיבים עולה שיש אינטרס ברור למדינה לעודד את התיישבות הבדואים, ומטעם זה הוא מעמיד לרשותם מגרשים במחירים נמוכים ביותר המסובסדים על ידי המדינה. אין אינטרס למדינה לתת לעותר או לשכמותו הקלות או לעודדם להתיישב ביישוב זה. לא אחת רואות רשויות ציבוריות לעודד מגזר מסויים באוכלוסיה ע"י מתן הקלות, הנחות, פטורים או סובסידיות, כשקיימים שיקולים ציבוריים ראויים למתן טובות הנאה כאלה. בענייננו קיים אינטרס ציבורי לסייע לבדואים להתיישב התיישבות קבע בישובים עירוניים, הן משיקולים הקשורים במתן שירותים ציבוריים מתוקנים להם והן משיקולים תכנוניים וציבוריים אחרים הקשורים בצורך לפנות אדמות מדינה שנתפסו ע"י בדואים, ולהרוס מבנים אשר נבנו ללא רשיון.
ד. אשר לעתירת העותר כי יוחכר לו מגרש בישוב אפילו בתנאים אחרים וללא ההטבות הניתנות לבדואים - גם דרישה זו יש לדחות. הנחת היסוד של ב"כ העותר הינה כי מדובר בהפלייה על רקע לאומי ואולם הנחה זו בטעות יסודה. ההתייחסות אל הבדואים בעניין זה אינה התייחסות אל בני לאום מסויים. האופי ודרך החיים של נוודים ללא ישובי קבע מסודרים, היא העושה את הבדואים לבני קבוצה ייחודית, אשר לדעת המשיבים יש לסייע להם ולעודדם, והגישה המיוחדת אליהם אינה קשורה לכך שהם ערבים. הא ראייה, שלא רק ליהודים אלא גם לערבים, דרוזים או מוסלמים, או לכל מי שאינו בדואי, אין המינהל מוכן להחכיר מגרש ביישוב.
ה. גם אם לא באפלייה על רקע לאומי עסקינן, עדיין ניצבת השאלה אם קיימים שיקולים ענייניים וסבירים בדבר מניעת החכרת מגרשים ביישוב למי שאינם בדואים. התשובה לכך היא חיובית. לפי חוות דעת של מומחים שלמדו ובחנו את צרכיה של החברה הבדואית, העיירות שיוקמו עבור הבדואים צריכות להיות מיועדות כל אחת לשבטים ולפלגים בדואים מסויימים. לדעת המומחים של המשיבים, גם אין זה ראוי לפתוח את היישוב הבדואי לאחרים, שכן אז עלול הדבר לסכל לחלוטין את המטרה של הקמת היישוב. העותר מסתמך על חוות דעת של מומחים אחרים, אשר לדעתם עדיף שהישובים הבדואים ייפתחו גם לאנשים אחרים, ואולם כשהרשות משתיתה החלטה על דעתם של מומחים לדבר, לא יטה בג"צ להתערב לשינוי החלטת הרשות גם אם יש דעות אחרות של מומחים אחרים.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, מלץ, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד יהושע שופמן לעותר, עו"ד מנחם מזוז למשיבים. 25.10.89).
בש"א 356/89 - שמעונה בריק נגד בנק אוצר החייל
*הארכת מועד להגשת ערעור(ערעור על החלטת הרשם שלא להאריך מועד להגשת ערעור - הערעור נתקבל).
א. המשיב הגיש בביהמ"ש המחוזי תביעה בסדר דין מקוצר נגד המבקשת וארבעה אחרים. המבקשת לא הגישה בקשה לרשות להתגונן, וביום 20.2.89 נתנה רשמת ביהמ"ש המחוזי פסק דין על פי התביעה ובהיעדר המבקשת. פסה"ד הומצא למבקשת ביום 3.3.89. ביום 31.3.89 הגישה המבקשת לביהמ"ש המחוזי בקשה לביטול הפסק ולהארכת המועד להגשת בקשה לרשות להתגונן. הרשמת דחתה ביום 5.6.89 את בקשת הביטול לאחר שהגיעה למסקנה
כי אין עילה להארכת המועד ליתן רשות להתגונן וממילא פסה"ד יעמוד בתוקפו. המערערת הגישה ערעור על החלטה זו לביהמ"ש המחוזי, ובמקביל הגישה לביהמ"ש העליון בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסה"ד מיום 20.2.89. לפני הרשם טענה המבקשת כי משפעלה בהתאם לתקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי בהגישה בקשה לביטול פסה"ד, קמה בפניה מניעה דיונית להגיש ערעור על פי זכותה, כקבוע בסעיף 41 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב). מניעה זו קמה, לסברתה, בעקבות פסיקתו של ביהמ"ש העליון כי אין לפעול בעת ובעונה אחת על פי שתי דרכים - הגשת בקשה לביטול פס"ד והגשת ערעור על פסה"ד. טענה זו נדחתה ע"י הרשם שלא האריך למערערת את המועד. הערעור נתקבל. ב. משניתן פס"ד במעמד צד אחד או בהיעדר בקשה לרשות להתגונן, רשאי בעל דין לפעול על פי אחת משתי דרכים אשר נתונות לו: לפעול לביטול פסה"ד בהתאם לתקנה 201 (או 214 כשמדובר בהליך של סדר דין מקוצר) וכן נתונה לו הזכות המהותית לערעור על פסה"ד מכח סעיף 41 לחוק בתי המשפט. שתי דרכים אלו יכולות להביא בסופו של דבר לתוצאה זהה. יוצא איפוא כי פעולה על פי שתי הדרכים בעת ובעונה אחת עלולה להתברר כנקיטת יתר של הליכים והכבדה שלא לצורך על בתי המשפט העמוסים גם כך לעייפה. על כן נקבע בפסיקה כי אין בידי בעל דין הזכות לבקש את שתי התרופות גם יחד, ועליו לבחור את התרופה שברצונו להפעילה, אם תרופת הערעור אום תרופת הבקשה לביטול.
ג. המערערת טוענת כי המניעה הדיונית שקמה לה לערער על פסה"ד, לאחר שבחרה ללכת במסלול של בקשת הביטול, פוגעת בזכותה המוקנית לה מכח המשפט המהותי. הדעה המקובלת היא שהדגש בהלכה האמורה הוא במלים בעת ובעונה אחת, לאמור, בעל דין שהגיש בקשת ביטול לפי תקנה 201 ונדחתה לפני שעבר המועד להגשת ערעור על פסה"ד שלא בפניו, עדיין יכול להגיש ערעור, וכן להיפך, בעל דין שהגיש ערעור ולא נענה, והמועד לבקשת הביטול טרם עבר, עודנו יכול להגיש בקשת ביטול. ברם, במציאות דהיום אין סיכוי רב שתינתן החלטה בהליך אחד עוד בטרם חלפה התקופה הרלבנטית לנקיטת ההליך האחר. לחשש זה תשובה פשוטה - מי שמבקש שלא להחמיץ את המועדים הרלבנטיים, רשאי לקראת סיומה של אחת התקופות להגיש ערעור או בקשה להארכת מועד להגשתו. הליכים אלה חייבים להיעשות בתוך המועד המוקנה על פי חוק. בכך גם נמצאו האיזון הראוי: מחד גיסא אין כאן נקיטת הליכים בו זמנית, אלא נקיטת הליך נוסף מטעמי זהירות, ומאידך יש בדרך זו כדי למנוע מצב דברים בלתי מתקבל על הדעת לפיו ילך אדם במסלול אחד, ומשמיצה אותו ולא בא על סיפוקו יבקש הארכת מועד בשל "מניעה דיונית". משנמנע אדם מכל פעולה ב"מסלול" השני, גילה דעתו כי הוא מוותר עליו, ומשחלף המועד הקבוע בדין לנקוט בהליך באותו מסלול, רשאי הצד השני לראות בהחלטה או בפסה"ד שבידו החלטות חלוטות. העולה מן האמור כי בפני המבקשת לא היתה מניעה דיונית להגשת ערעור, ועל כן אין גם לראות במניעה לה טענה "טעם מיוחד" להארכת מועד.
ד. טענה נוספת בפי המערערת כי כל עוד לא נסתיים ההליך במסלול האחד מהווה עובדה זו כשלעצמה "טעם מיוחד" להארכת מועד להליך האחר. בענייננו, הוגש ערעור לביהמ"ש המחוזי על החלטת הרשמת שלא לבטל את פסה"ד מיום 20.2.89, וערעור זה עודנו תלוי ועומד. משכך הדבר, הרי על פי הטענה, יפה לענייננו פסיקת ביהמ"ש העליון כי "עצם העובדה שקיים הליך משפטי (הערעור הנ"ל) באותו העניין, שהוא גם נשוא הערעור, שברצון המבקש להגיש לאחר הארכת המועד, הרי עובדה זו כשלעצמה הינה טעם מיוחד". אולם, הכוונה היא להליך משפטי התלוי ועומד "באותו עניין". הביטוי "באותו עניין" זכה לפרשנות צרה והכוונה היא במפורש לעניינים אשר מהווים חלק מההתדיינות הקיימת. הלכה זו אף מסוייגת בתנאי נוסף שלא תהא אפשרות לנקוט בהליך אחר, נוסף, שיש בו משום הרחבת יריעת ההתדיינות התלוייה ועומדת. עם זאת נראה כי
השאיפה למנוע התדיינות נוספת והרחבת היריעה איננו עקרון נוקשה, אלא סייג אשר יש לשקול אותו במסגרת שיקלול כל הנסיבות בכל מקרה ומקרה.
ה. ראוי כי בהתקיים נסיבות מיוחדות ומסויימות יעדיף ביהמ"ש, חרף מחדלי בעל דין, את השגת מטרתו העיקרית לעשות משפט וצדק, על פני מגמתו לשמור על כללי הפרוצדורה בקפדנות וללא פשרנות. המקרה שלפנינו הוא מקרה כזה, שבו נתגלגלה המבקשת, אמנם באשמתה, לסד דיוני לוחץ בלא שטענת ההגנה האפשרית שהיא מעלה נבחנה כלל בשום שלב שהוא. ברור גם כי אילו היה מוגש בזמן ערעור, או בקשה מבעוד זמן, לפחות, להארכת המועד להגשת ערעור, היה מתאפשר לה, על פי זכותה, בשמיעת הערעור, להשמיע את טענתה בדבר היעדר עילה לתביעה שכנגדה, וטענה זו היתה נבחנת לגופה. דחיית הערעור מטעמים פורמליים בלבד, עלולה לגרום לתוצאה שקשה להשלים עמה, דהיינו שהמערערת תחוייב בתשלום סכומי עתק בשל ערבות שנתנה, מבלי שתישמע ממנה כל טענה מהותית ובלא שטענתה תזכה אפילו לעיון ולבחינה ראשוניים. על כן, בנסיבות המיוחדות של המקרה, דין ייעשה אם יועדף עניינה של המערערת על פני עניינו של המשיב. לפיכך נתקבל הערעור והוארך המועד להגשת ערעור על פסק הדין.
(בפני: השופט ד. לוין. עוה"ד ארדינסט ובן נתן למבקשת, עו"ד בודה למשיב. 12.10.89).
בש"א 348/89 - קו-נקודה בע"מ נגד BRIEFHOUDER .B.V ואח'
*עיכוב ביצוע פס"ד עד לפסה"ד בערעור(בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד עד לפסה"ד בערעור - הבקשה נתקבלה).
א. בביהמ"ש המחוזי ניתן פס"ד לפרוק המבקשת. בהחלטתו קבע ביהמ"ש כי המבקשת נדרשה לשלם חוב שהיא חבה למשיבות והיא לא עשתה כן תוך 21 יום מהדרישה ולחברה אין יכולת לשלם את חובותיה. המבקשת טענה כי המשיבות חבות לה סכומי כסף וכי היא זכאית לקזז את המגיע לה מהמשיבות כנגד חובה למשיבות. ביהמ"ש המחוזי לא שוכנע שקיימת למבקשת תביעה נגד המשיבות וכי קיימת מחלוקת "בתום לב ובטעם של ממש" בדבר חובה של המבקשת למשיבות ולכן החליט על פירוק החברה. על פסק הדין הוגש ערעור לביהמ"ש העליון ומתבקש עיכוב ביצוע הפירוק עד לשמיעת הערעור. הבקשה נתקבלה.
ב. קביעתו של ביהמ"ש המחוזי במחלוקת בין הצדדים היא, בעיקרה, עובדתית והדבר מכביד על סיכויי הערעור של המבקשת. עם זאת אין לומר כי ניתן לשלול סיכויים אלה מכל וכל. זאת בעיקר לנוכח העובדה שמספר ימים לפני הגשת הבקשה לפירוק ע"י המשיבות, אלה הסכימו להעביר את המחלוקת הכספית בין הצדדים לבוררות כשהמבקשת טוענת, בין היתר, לזכותה לקבל פיצויים מהמשיבות. פירוק החברה יביא בסופו של דבר לחיסולה והסיכוי שתוכל לחזור ולפעול קטן ביותר. מכח מצב דברים זה, ומאחר ואין לשלול את סיכויי המבקשת בערעור, יש להיעתר לבקשה לעיכוב ביצוע פסה"ד ובלבד שהמבקשת תמציא ערבות הולמת להבטחת נזקי המשיבות עקב עיכוב הביצוע, באם ערעור המבקשת יבוטל או יידחה.
(בפני: השופט אור. עו"ד משה מכנס למבקשת, עו"ד ח. סמט למשיבות. 12.10.89).
ע.א. 810/88 - איתמר סארילן נגד רחל סארילן ואח'
*מזונות. *העלאת טענה חדשה בערעור כי המערער אינו יהודי אלא מוסלמי(הערעור נתקבל).
א. המערער, בעלה של המשיבה הראשונה ואביהם של שלשת המשיבים האחרים, שהם קטינים, חוייב בתשלום מזונות המשיבים בסכום של 1,500 ש"ח לחודש צמוד למדד של ינואר 1987, וכן חוייב בכיסוי הוצאות הביטוח הרפואי של המשיבים. בערעור טוען המערער כי מצבו הכלכלי אינו מאפשר לו לשאת בתשלום מזונות כאמור לעיל, וכן שצרכיהם של המשיבים אינם מצדיקים פסיקת הסכום כאמור. עוד העלה טענה, שלא הועלתה
בביהמ"ש המחוזי, כי ביהמ"ש היה נטול סמכות לדון בעניינו, מאחר והמשיבה הראשונה איננה נשואה לו, וזאת משום שלדבריו הוא מוסלמי והמשיבה יהודיה, והם נישאו בנישואין אזרחיים בקפריסין. הדין השרעי אמנם נותן תוקף לנישואין בין מוסלמי לבין יהודיה, אולם לאור מה שקרוי בפיו "השיטה הקומולטיבית", הנישואין חסרי תוקף ואין הוא חייב בתשלום מזונות לאשתו. בכל הנוגע לטענות בדבר המצב הכלכלי של המערער וצרכי המשיבים נדחה הערעור, כאשר ביהמ"ש אימץ את מסקנות ביהמ"ש המחוזי על פי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי. מאידך נתקבל הערעור מחמת טענת הסמכות.
ב. בביהמ"ש המחוזי לא עורר המערער את שאלת היותו מוסלמי ולא גילה זאת במשך שלש שנות ההתדיינות. עתה הוא טוען כי מן הצדק לאפשר לו לנסות ולהוכיח את טענתו כי הוא מוסלמי. הוא אמנם לא ביקש הגשת ראיות נוספות גם בשלב הערעור, אך משהעלה נושא כגון זה מן הראוי שהנושא יבורר כנאות. לאור הוראות סעיפים 2א' ו-3א' לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), אמת המידה הקובעת לצורך הגדרת חובותיו של המערער היא זו העולה מן הדין האישי אשר חל עליו, ולא מן הדין האישי של האשה והילדים. לפיכך הוחלט להחזיר את הדיון לביהמ"ש המחוזי שבפניו יביא המערער ראיות בדבר דתו והצדדים יוכלו להביא ראיות וטיעונים בדבר מהות חובותיו של המערער לפי הדין. עד להחלטה אחרת הוחלט להשאיר על כנן את קביעותיו של ביהמ"ש המחוזי בעניין המזונות.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ש. ברק למערער, עו"ד שמואל מלכא למשיבים. 30.10.89).
בש"פ 740+744/89 - אוחיון אילן ואח' נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (נסיון לשוד)(הערר נתקבל).
א. שני העוררים הואשמו בעבירה של נסיון לשוד וביהמ"ש נתבקש לעצור את העוררים עד תום ההליכים. הדיון בבקשת המעצר נתקיים ביום 28.9.89 וב"כ העוררים טענו כי אין ראיות לכאורה לכוונת העוררים לבצע את השוד, ולחילופין כי ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה בתנאים מגבילים. בתום הדיון באותו יום קבע ביהמ"ש כי ההחלטה בבקשה תינתן ביום 25.10.89, ועד מתן החלטה אחרת ישארו העוררים במעצר. הטענה העיקרית של הסניגורים הינה כי לא היה מקום להורות על מעצר העוררים למשך כחודש ימים עד למתן ההחלטה בבקשה למעצר עד תום ההליכים. אמנם מקובל, לאור העומס המוטל על בתי המשפט, לדחות מתן החלטה בכגון דא למספר ימים, אך דחייה ארוכה כל כך אינה מוצדקת. הערר נתקבל במובן זה שהתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי על מנת שיעשה כל מאמץ לתת החלטתו במועד מוקדם במידה משמעותית מזה שנקבע על ידו, וזאת תוך מתן עדיפות ראוייה לדיון בשלילת חרותו של נאשם לפני שמוכרע דינו.
ב. מעצרו של אדם כחשוד לפני הגשת כתב אישום מצריך תשתית ראייתית המבססת קיומו של חשד סביר, ואילו מעצרו של נאשם עד תום ההליכים לאחר הגשת כתב אישום מותנה בקיומה של ראייה לכאורה להוכחת האשמה. תנאי מוקדם להחזקת העוררים במעצר הוא, איפוא, שקיימות ראיות לכאורה נגדם. כאשר מועלית טענה כי אין בחומר הראיות ביסוס לכאורה לאשמה, שומה על ביהמ"ש הדן בבקשת המעצר ללמוד את חומר הראיות. לא אחת מצריך לימוד החומר זמן לא מבוטל וביהמ"ש אינו מסוגל ליתן החלטתו מייד עם סיום הדיון. במקרים כאלה רשאי הוא להורות על מעצר עד למתן החלטה, אך ההחלטה צריכה להנתן תוך זמן סביר. שאם לא כן, גובר העניין הציבורי של אי פגיעה בחרותו של הפרט ללא תשתית ראייתית, על כוחה של חזקת התקינות שמכוחה מורה ביהמ"ש על החזקת נאשם במעצר עד למתן החלטה. בענייננו, חומר הראיות שברשות התביעה אינו מצריך פרק
זמן ארוך ללימודו, וחרותו של הפרט ראוייה בנסיבות כגון דא לעמוד בשורה הראשונה של סדר העדיפות של ביהמ"ש הדן בבקשה. לפיכך הוחלט כאמור לעיל.
(בפני: השופט קדמי. עוה"ד אלי כהן ומחאג'נה למערערים, עו"ד גב' בורנשטיין למשיבה. 11.10.89).
בש"פ 736/89 - מדינת ישראל נגד זקלין בת שלמה (דדון) ואח'
*שחרור בערובה (סמים)(ערר על שחרור בערובה - הערר נחקבל לגבי שתיים מהמשיבות ונדחה לגבי אחח מהן).
א. שלשת המשיבות הואשמו בעבירות של סחר בסמים ואחזקת סמים במסגרתה של תחנה משפחתית (ארבעה מששת הנאשמים הם אחים ואחיות והשניים הנוספים הם בעלה לשעבר של אחת האחיות וידידה כיום) להפצת סמים בטבריה. למרות שיש ראיות לכאורה נגד המשיבות החליט בית המשפט שלא להורות על מעצר המשיבות עד תום הליכים, ולהסתפק בתנאי מעצר בית, בהתחשב בנסיבות האישיות של כל אחת מהמשיבות. המשיבה 1 הינה חולת אפילפסיה וקצרת ובית המשפט סבר כי החזקתה בכלא תהווה מעמסה כבדה על שלטונות הכלא; המשיבה 2 סובלת מסכרת, מטופלת בתינוק בן שמונה חדשים ומצוייה בחודש השלישי להריונה ובית המשפט סבר כי ניתן להשיג לגביה את מטרת המעצר במעצר בית; המשיבה 3 לוקה בראייתה כדי כמעט עוורון וחולת סכרת ובית המשפט סבר כי נסיבותיה האישיות גוברות על כל שיקול אחר. הערר נתקבל לגבי המשיבות 1 ו-3 ונדחה לגבי המשיבה השניה.
ב. מדובר בעבירות של סחר בסם מסוכן שנעברו במסגרת של קשר משפחתי, שפעל בצורה שיטתית ומאורגנת במשך פרק זמן לא מבוטל, והרי עבירות הסמים הן בראש רשימת העבירות שאישום בהן מהווה עילה להחזקה במעצר עד תום ההליכים. תכלית המעצר בעבירות סמים אינה מכוונת כנגד הנאשם בלבד, אלא כדי להביא לשיבוש פעולתה של מערכת הפצת הסמים המסוכנים בכללותה, ומטרה זו מושגת רק ע"י החזקת המואשמים במעצר; שחרור בערובה, גם כשהוא מותנה במעצר בית, אינו משיג בדרך כלל את התכלית של שיבוש פעולת מערכת הפצת הסמים בכללותה ואף לא את התכלית הכללית של הרתעת עבריינים בכח; המאבק בנגע הסמים ההולך ומתפשט מצדיק ומחייב נקיטה באמצעים קשים ומכאיבים ושיקולים הנעוצים בסיבות אישיות חייבים לסגת בפני העניין הציבורי. לפיכך, אין במחלתה של משיבה 1 כדי להצדיק את שיחרורה בערובה שכן היא נטלה חלק ממשי בהפעלת מנגנון הפצת הסמים המשפחתי. הוא הדין במשיבה 3 שנטלה חלק ממשי בפעילות הפצת הסם. לעומת זאת, לא בלי היסוסים ולאחר התלבטות לא מבוטלת, הוחלט לסטות מן הכלל האמור לגבי משיבה 2 זאת בשל המשקל המצטבר של מצב בריאות חמור, טיפול בתינוק בן 8 חדשים והריון מתקדם. אילו עמד מצב בריאותה של משיבה זו לבדו, או אילו עמד רק עניין היותה מטופלת בתינוק לא היתה בכך הצדקה לסטות מן הכלל האמור. אם הוחלט שלא לקבל את הערר ביחס למשיבה זו הרי זה בזכות המשקל המצטבר של כל הגורמים האמורים. לפיכך הוחלט להורות על החזקת המשיבות 1 ו-3 במעצר ער תום ההליכים ולדחות את הערר ביחס למשיבה השניה.
(בפני: השופט קדמי. עו"ד אריה רומנוב לעוררת, עו"ד קידר למשיבות 1 ו-2, עו"ד שלמה אלכביר למשיבה 3. 11.10.89).
בג"צ 660/88 - אגורת אינש אל אוסרא ואח' נגד מפקד כוחות צה"ל ביו"ש
*אורך התקופה של סגירת מוסדות העותרת עקב פעילות עויינת(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
א. ביום 19.6.88 הוציא מפקד כוחות צה"ל באזור יו"ש, בתוקף סמכותו לפי סעיף 91 (א)(2) לצו הוראות בטחון (יהודה והשומרון), צו לפיו נסגרו חצריה של האגודה העותרת לתקופה של שנתיים. הסעיף הנ"ל נותן למפקד צבאי סמכות לסגירת מקום "אם
הוא סבור כי הדבר דרוש לשם קיום הממשל התקין, הסדר הציבורי ולשם בטחון כוחות צה"ל". העתירה היתה מכוונת נגד צו הסגירה כולו ולחילופין נגד תקופת תחולתו. בדיון הראשוני החליט בג"צ להגביל את הצו על תנאי רק לענין אורך תקופתו של צו הסגירה, משום שלאור החומר שהובא בפניו לא התעורר ספק, אף לכאורה, לגבי תקפו של עצם צו הסגירה. נותרה לדיון שאלת סבירותה של תקופת הסגירה ובעניין זה נתקבלה העתירה.
ב. האגודה נוסדה בשנת 1965 ונרשמה על פי החוק הירדני לרישום אגודות צדקה. העותרת השניה היא המנהלת של האגודה. המטרה המוצהרת של האגודה היא לקדם את רווחת המשפחה והאשה הפלסתינאית והמטרות המוצהרות של האגודה מתייחסות לנושא זה. במסגרת פעולותיה מקיימת האגודה מרכז הדרכה ללימוד מקצועות לנשים ופנימיה לנערות, גן ילדים, ארכיון של כתבי יד וקלטות וכד'. לטענת המשיב הסתבר לרשויות הבטחון, עוד בשנות ה-70 ותחילת שנות ה-80, כי פעילות האגודה חורגת ממטרותיה ותפקידיה המוצהרים והיא עוסקת בפעילות פוליטית עויינת למדינת ישראל, כולל תעמולה עויינת והסתה לאלימות וזאת בניגוד לחוק הירדני. מנהלת האגודה זומנה מספר פעמים ע"י רשויות הבטחון והוזהרה לבל תמשיך האגודה בפעילותה זו. כן הוצאו נגד המנהלת צווי הגבלה שלפיהם נאסר עליה לעזוב את תחומי אל-בירה. עם תחילת המהומות באיזור יו"ש בדצמבר 1987 חלה, לטענת המשיב, החרפה והתעצמות בפעילות העויינת של האגודה ושל המנהלת. במשרדי האגודה אף נמצאה ספרות עויינת ומסיתה בסרטי וידיאו אנטי ישראליים ואנטישמיים בצורה קיצונית ובוטה. הוגש כתב אישום נגד העותרת השניה (המנהלת) וכמו כן החליט המשיב להוציא את צו הסגירה נשוא העתירה. טוענים ב"כ העותרות כי סגירה לשנתיים של מוסד חינוך וצדקה אינה סבירה, ועל כן אינה מותרת על פי הצו הנוגע בדבר. לעומת זאת טען המשיב כי אין פסול באורך תקופת הסגירה, והוא מסתמך על מהותה וחומרתה של הפעילות העויינת המיוחסת לעותרות, כי אין מדובר במעשה ספונטאני חד פעמי אלא בפעילות שיטתית שנמשכה זמן רב. כן מצביע המשיב על כך כי מספר ארגונים אחרים, כגון ארגון השביבה, ארגוני ספורט וארגוני פועלים נסגרו אף הם לתקופה של שנתיים.
ג. צו סגירה על פי סעיף 91 הנ"ל אינו בא להעניש את המוסד או הגוף הנוגע בדבר או את חבריו, אלא לשמש בתור התראה וכן בתור פעולה מניעתית, וכל זאת לשם קיום הממשל התקין, הסדר הציבורי ולשם בטחון כוחות צה"ל. ההחלטה לסגור את האגודה למשך תקופה ארוכה של שנתיים חורגת מהמטרות האמורות. אמנם אין עילה להתערבות במסקנת המשיב כי העותרות עושות שימוש במוסדות האגודה לשם הפצת דעות חתרניות ומסיתות, אך יחד עם זאת אין להתעלם מכך כי מדובר באגודה המנהלת גם פעילות חינוכית וסוציאלית עניפה. יש להבחין לעניין הסגירה בין גופים ומוסדות, שלגביהם ניתן להסיק שארגון מהומות ופעילות עויינת אחרת הפכו במשך הזמן למטרתם הדומיננטית, כגון השביבה וארגוני נוער דומים, ובין מוסדות חינוך, כגון בתי ספר וכדומה שמנוצלים גם למטרות העלולות לפגוע בבטחון ובסדר הציבורי באיזור. זו הפעם הראשונה שהוטל צו סגירה על האגודה וגם מבחינה זו נראית סגירה למשך שנתיים כארוכה באופן בלתי סביר, ומן הדין היה להיווכח תחילה שמא ישיג צו לתקופה מוגבלת יותר את המטרה המרתיעה המבוקשת.
ד. על יסוד האמור הוחלט כי צו סגירה ביחס למוסדות האגודה לא צריך היה לחרוג ממסגרת של שנה. לפיכך ניתן צו החלטי המצהיר כי צו הסגירה המופנה לאגודה צריך היה להיות מוגבל לתקופה של שנה אחת ובתום אותה שנה צריך היה לעיין במצב מחדש, על פי כל היבטיו, ולקבל החלטה בעניין הארכת הצו לתקופה נוספת. ברם, לאור העובדה שצו הסגירה ניתן בתאריך 19.6.88 ושנה לתוקף הצו הסתיימה כבר, ובהתחשב במצב
הבטחוני השורר כרגע בשטחי יו"ש, הוחלט כי הצו יישאר בתקפו עד יום 31.12.89, כך שיהיה סיפק בידי המשיב לערוך בחינה מחודשת של כל הבעיות והשאלות הקשורות באגודה העותרת, ולקבל החלטה תוך שלוקחים בחשבון את כל הנתונים הרלבנטיים.
(בפני השופטים: בייסקי, בך, חלימה. החלטה - השופט בך. עוה"ד א. פלדמן ול. צמל לעוחרות, עו"ד מ. מזוז למשיב. 11.10.89).
בש"פ 677+691/89 - אורי פרנק ורפאל רבין נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (עבירות מכס וזיוף)(ערר על מעצר ער תום ההליכים - הערר נדחה).
א. שני העוררים הואשמו בעבירות לפי פקודת המכס, ושימוש במסמכים מזוייפים בנסיבות מחמירות לשחרור מכשירים חשמליים ומצלמות מהמכס, במסווה שמדובר בספרים. בדרך זו שוחררה כמות גדולה של מוצרי חשמל בשווי כולל של כ-8,000,000 ש"ח, אשר מסי היבוא עליהם מגיעים לכדי כ-17,000,000 ש"ח. ביהמ"ש הורה על מעצר העוררים עד תום ההליכים. אין מחלוקת בשאלה כי קיימות ראיות לכאורה נגד העוררים והמחלוקת היא בשאלה אם קיימת עילת מעצר נגד העוררים ואם לא ניתן להשיג את מטרת המעצר ע"י אמצעי אחר. העררים נדחו.
ב. לטענת העוררים, חומרת העבירות כשלעצמה אינה יכולה לשמש עילה למעצר, לנוכח הוראת סעיף 21א'(ד) כפי שהוחק בתיקון מס' 9 לחוק סדר הדין הפלילי. אכן, זה הדין לפי הסעיף הנ"ל, אך השאלה היא אם מתקיימת עילת מעצר, כטענת ב"כ המדינה בהסתמך על האמור בסעיף קטן (א)(1) לסעיף 21, שעל פיו מתקיימת עילת מעצר אם "ביהמ"ש סבור, על סמך החומר שהוגש לו... שבשל נסיבות העבירה או מהותה קיים יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן... את שלום הציבור...". אין הסעיף מדבר בחשש לפגיעה בגוף דווקא מצד הנאשם. די אם ניתן ללמוד מהנסיבות שסביר להניח כי שחרור הנאשם עלול לגרום סיכון לשלום הציבור, גם במובן פגיעה חמורה בקופת הציבור, או ברכוש של רבים. עילה כזו אכן קיימת נגד שני העוררים. מדובר בפעילות פלילית מתוכננת ושיטתית מצידם בשיתוף עם אחרים, פעילות המשתרעת על פני עשרות מקרים במועדים שונים, פעילות שנתבצעה בהתמדה ובנחישות בנסיבות שמהן כשלעצמן ניתן להסיק שאימת הדין היא מהעוררים והלאה. לכך מתלוות נסיבות לגבי כל אחד משני העוררים המחזקות את החשש, שבאם ישוחרר עלול הוא לחזור על מעשים פליליים, שיהא בהם לסכן את שלום הציבור.
ג. העורר פרנק הובא בעבר לדין על עבירות לפי פקודת המכס בעלות אופי דומה לעבירות דנא, כאשר מדובר היה בפעילות עבריינית רצופה ומגוונת. תוך כדי ניהול המשפט הסתבך פרנק בעבירות מכס נוספות, שבגינן נדון למאסר של 3 חודשים שאותן ריצה בעבודות חוץ. כבר למחרת פסה"ד, עוד קודם שהחל בעבודת השירות, מיוחס לו כי החל בביצוע העבירות נשוא תיק זה, ובמהלך עבודת השירות המשיך בביצוען. בהתנהגותו זו הראה פרנק שאין באימת הדין למנעו מלחזור לדרכו העבריינית, ומכאן הסיכון לשלום הציבור אם ישוחרר ממעצרו. גם לעורר רבין עבר פלילי אם כי לא בעבירות מכס. הוא נדון למאסר על תנאי בגין עבירות של איומים בכח, והוא צפוי להפעלת המאסר על תנאי נגדו אם יורשע, וכן מיוחסות לו עבירות נוספות של זיוף בנסיבות מחמירות, מרמה ועבירות של איומים ואלימות. גם לגביו המסקנה המתבקשת היא כי שחרורו עלול להוות סיכון לציבור. בנסיבות האמורות המסקנה היא שקיימת עילת מעצר נגד העוררים, וששחרורם בערובה לא יהיה בו, אפילו יותנה בתנאים, להשיג את מטרת המעצר.
(בפני: השופט אור. עוה"ד אדרת ופרידמן לעוררים, עו"ד א. רזניק למשיבה.4.10.89).
ע.א. 117/87 - סלאמה מוצטפא אל משנה ואח' נגד יורשי אברהם בלומנטל ואח'
*תביעת מקרקעין בהסדר(התיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי לדיון מחדש באחת מטענות המערערים).
א. במהלך פעולות הסדר קרקעות הורה ביהמ"ש המחוזי לרשום קרקע מסויימת, נשוא המחלוקת, בשמם של המשיבים, עזבונותיהם של אברהם ומאיר בלומנטל, ודחה את תביעת המערערים לרשום על שמם את הקרקע. עזבונות בלומנטל תבעו במסגרת הליכי ההסדר את הקרקע שבסכסוך, מכח קנייה שבדין מאת הבעלים הקודמים, אחד וסטר שמו, לפי שטר שנרשם בפנקסי הרישום לפי השיטה הישנה ביום 13.3.44. מנגד תבעו המערערים את הבעלות באותן חלקות כשתביעתם מושתתת על שתי עילות: עילה שיסודה ברישום והיא מבוססת על שלשה שטרי רישום שלפי הטענה מוכיחים כי מורישיהם של המערערים קנו את החלקות לאחר ששילמו את שוויים; עילה שיסודה בטענת התיישנות כאשר לפי הטענה החזיקו מורישיהם של המערערים וגם המערערים עצמם בחלקות הנזכרות בחזקה נוגדת למשך תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק. במידה שמדובר בעילה המבוססת על רישום, עומדת במרכז המחלוקת שאלת זיהוייה של הקרקע לה מתייחס השטר הרלבנטי של המערערים לעומת השטרות שעליהם מסתמכים המשיבים. בנקודה זו סמך ביהמ"ש ידיו על עדותו של המהנדס קראוס אשר קבע כי החלקות שמדובר בהן מכוסות כולן על פי השטר שבו מחזיקים המשיבים, ומנגד נדחתה גירסתו של המודד סולימאן איוב האומרת ששטח החלקות מכוסה ע"י השטרות שבידי המערערים. אשר לעילת ההתיישנות - זו נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי מהטעם שהמערערים הודו שלא שמעו את שמו של וסטר ולא את שמותיהם של בלומנטל, ובנתונים אלה, סבר ביהמ"ש המחוזי, לא ייתכן שתקום למערערים טענת התיישנות. בכל הנוגע לטענת הרישום נדחה ערעורם של המערערים ובאשר לטענת ההתיישנות הוחזר התיק לביהמ"ש המחוזי לדיון מחדש.
ב. באשר לעניין הרישום - המהנדס קראוס, נתן פירוט מלא באשר לדרך בה הגיע לקביעתו כי הקרקע נשוא המחלוקת מכוסה ע"י השטר שבידי המשיבים, הוא הסתמך על הרישומים בשטר, מצלומי אויר, השכנים של החלקה כפי שהם מצויים בשטח ורשומים בשטר, וסימנים אחרים שהיו בשטח. ביהמ"ש המחוזי יכול היה להגיע למסקנה כי יש לקבל את עדותו לעומת עדות המודד סולימאן איוב ובכך אין להתערב.
ג. נותרה עילת ההתיישנות, וכאמור דחה ביהמ"ש את התביעה המבוססת על עילה זו מן הטעם כי לפי עדות המערערים עולה שהם לא שמעו כלל על וסטר ולא ידעו על קיומם של בלומנטל והיעדר ידיעה כזו מונעת מהמערערים לטעון חזקה נוגדת. בכך טעה ביהמ"ש, שכן קבע קנה מידה שאינו מתבקש לא מהחוק ולא מההלכה. מאז תחילת חוק ההתיישנות תשי"ח - 1958, שומעים טענת התיישנות במקרקעין גם כשאין בצידה חזקה נוגדת או טענת קניין אחר. אמנם גם לאחר היכנס חוק ההתיישנות לתקפו לא עבר ובטל עניין החזקה הנוגדת במתכונתה השלמה שמלפני החוק, אך לגבי טיב החזקה הנוגדת ומהותה נקבע בפסיקה כי על פי ההלכה האחרונה יש חשיבות להתנהגות ולמעשי הנתבע - אם הם מתיישבים עם זכותו החוקית של הבעלים ייחשבו כהודאה בזכות התובע, ולהיפך אם הם מפגינים החזקה נגד רצון הבעלים, יפורשו בהתאם לכך ולא יהא דינם כדין הודאה בזכות התובע. זהו המבחן שלפיו תיבחן החזקה אם היא נוגדת אם לאו, אך לא מעבר לזה. לאור הדברים האמורים יהיה זה מוצדק, לאור קנה המידה שקבע ביהמ"ש בנושא ההתיישנות, להחזיר את התיק לביהמ"ש כדי שיקבע עמדה מחודשת לאור ההלכה המקובלת. ד. המערערים טענו לאורך כל החזית טענת ההתיישנות לגבי הקרקע הרשומה על פי השטרות שבידיהם, וכיום, לאחר מתן פסה"ד, מסתבר שאין בין שטרות אלה לבין הקרקע שבה עסקינן קשר כלשהו. במקרה כזה מחייב ההגיון לראות בטענת ההתיישנות כמתייחסת לקרקע נשוא הרישום בשטרות שהציגו, ואם נלך בדרך זו לא יהיה מנוס מלדחות את התביעה גם כשהיא מבוססת על טענת ההתיישנות. ביהמ"ש המחוזי לא קבע עמדה בנושא
מהימנות העדים שהעידו בנושא ההתיישנות, ועל פי המצב הקיים חסרה התשתית העובדתית שעל פיה ניתן לפתור את הסוגייה הנדונה. לפיכך יש להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: חלימה, מלץ, מצא. החלטה - השופט חלימה. עו"ד מרדכי סגל למערערים, עוה"ד מ. מזובר, י. תוסייה כהן וגב' עשירה ראובני למשיבים. 25.10.89).
בש"פ 752/89 - עבד אל כרים אבו בלאל נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (מכירת נשק) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בכך כי השיג, לפי בקשתו של תושב עזה בשם טאלב, אקדח ותחמושת ומכרם לטאלב שהינו חבר באירגון פת"ח. כתב האישום מייחס לעורר ידיעה כי הנשק עלול להגיע לארגון עויין או לשמש במעשה פשע. התביעה ביקשה מעצר העורר עד תום ההליכים וביהמ"ש נעתר לבקשה. ביהמ"ש סבר כי שחרורו של העורר בערובה יסכן את שלום הציבור וכי לא ניתן להשיג במקרה דנן את מטרות המעצר ע"י קביעת תנאי שחרור מגבילים. הערר נדחה.
קיימת מחלוקת בין הצדדים אם ידע העורר, כשמכר את הנשק לטאלב, שהלה הוא חבר באירגון הפת"ח, או שהדבר נודע לו רק לאחר מכירת הנשק, כשטאלב הציע לו להצטרף לפת"ח. אולם, למעשה אין צורך לבחון בשלב זה אם ידע העורר על דבר חברותו של טאלב בארגון מחבלים ואם לאו. זאת משום שאפילו לא ידע על כך יש לעצרו עד תום ההליכים. מכירת נשק לתושב עזה בימים אלה, ימי התלקחות האינתיפאדה, מהווה כשלעצמה מעשה חמור ביותר, אפילו נמכר הנשק על רקע הצהרת הקונה כי הוא זקוק לו להגנה עצמית. מרגע שהמוכר נפרד מן הנשק, שוב אין לדעת לידיו של מי יתגלגל נשק זה, ומה השימוש שייעשה בו לאחר שיצטרף למאגר הנשק הבלתי חוקי המוחזק בעזה. שחרורו של העורר בערובה מבסס בנסיבות העניין יסוד סביר לחשש של סיכון לשלום הציבור ולבטחונו, בכך שיפנו אליו שוב כי ישיג נשק וימכור לתושבי עזה. כמו כן יש להורות על המעצר כדי לטעת בהכרת הכל את החומרה הטמונה במכירת נשק לתושבי עזה בעת אשר כזאת, וליצור בדרך זו גורם מרתיע ממשי בהקשר זה.
(בפני: השופט קדמי. עו"ד מ. מורגנשטרן לעורר, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה. 11.10.89).
ע.פ. 594/88 - אילן בכור נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הפרת צו לסגירת מוסך) (ערעור על חומרת העונש - העונש הוקל במקצת).
המערער הורשע בנובמבר 1987 בעבירה של ניהול מוסך ללא רשיון ונדון לקנס של 500 ש"ח. כן הורה ביהמ"ש למערער לסגור את המפעל לא יאוחר מאשר ביום 1.2.88 והמערער חוייב בהתחייבות של 10,000 ש"ח שלא יפר את צו הסגירה. בביקורת שנערכה ביום 6.3.88 נמצא כי המערער מפעיל את המוסך בניגוד לצו הסגירה ועל כן הועמד לדין על שתי עבירות: אי קיום צו הסגירה לפי גזר הדין הקודם וכן עבירה חדשה של ניהול מוסך ללא רשיון כדין. ביהמ"ש גזר למערער קנס של 30,000 ש"ח או 15 חודשים מאסר, הפעיל את ההתחייבות שהוטלה בביהמ"ש בגזר הדין הקודם בסך 10,000 ש"ח, וכן חוייב המערער בתשלום הוצאות משפט של 3,000 ש"ח שדינם כדין קנס. המערער מלין על שיעורו של הקנס שהוטל עליו והסניגור מדגיש כי מבחינת מצבו הכלכלי אין באפשרות המערער לשלם את הקנס. הערעור נתקבל והעונש הוקל במקצת.
אכן, הקנס שהושת על המערער אינו קטן, ואולם כאשר נידון אינו מקיים צו סגירה של ביהמ"ש חייב הוא להיות מודע לכך כי הוא יחוייב בסנקציה משמעותית. בנסיבות רגילות לא היה מקום להתערב בקנס שנגזר, אך כנגד המערער הופעלה גם התחייבות בסך
10,000 ש"ח כך שבסך הכל עליו לשלם 40,000 ש"ח מלבד הוצאות משפט כאמור. בהתחשב במצבו הקשה של המערער הוחלט להקל עמו במעט, ע"י כך שסכום הקנס בעבירות החדשות יועמד על 20,000 ש"ח ויתר חלקי גזר הדין לעניין הפעלת ההתחייבות, המאסר על תנאי והוצאות משפט ישארו בעינן.
(בפני השופטים: בייסקי, גולדברג, קדמי. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד אפרים רזון למערער, עו"ד גב' מיקי חשין למשיבה. 24.10.89).
בג"צ 752/89 - ד"ר אוטו פרנקל ואח' נגד הממונה על תשלום הגימלאות במשרד האוצר ואח'
*פסיקת בי"ד לעבודה בעניין הכללת תשלום מסויים לרופאים בחישוב הקיצבה (העתירה נדחתה).
העותרים כיהנו כמנהלי מחלקות בבתי חולים לפני פרישתם לגימלאות ולטענתם התשלומים שקיבלו עבור כוננות העל הם חלק מן המשכורת הקובעת, כמשמעותה לפי סעיף 8 לחוק שירות המדינה (גימלאות) וצריך להכליל את התשלום עבור כוננות העל בקיצבה. הממונה על תשלום הגימלאות סבר כי התשלום עבור כוננות העל איננו חלק מן המשכורת וסירב לחשב את הקיצבה בדרך המבוקשת. העותרים פנו לביה"ד לעבודה שדחה את תביעתם, גם ביה"ד הארצי לעבודה לא קיבל את עמדת העותרים ועתירתם נדחתה.
טענת העותרים היא כי נפלה טעות משפטית מהותית בפסק דינו של ביה"ד הארצי לעבודה כאשר דחה את עמדתם אך אין לקבל טענה זו. סעיף 8 הנ"ל לחוק שירות המדינה מגדיר את המונח "משכורת קובעת" לעניין הקיצבה וקובע בין היתר כי מונח זה מתייחס למשכורת על תוספותיה הקבועות. המונח "תוספת קבועה" מוגדר בסעיף 8 כתוספת המשתלמת על משכורתו היסודית של עובד ושהוכרה על ידי הממשלה כתוספת קבועה לעניין החוק. אין חולק כי תוספת כוננות על איננה בגדר התוספות שהוכרו ע"י הממשלה כאמור בסעיף 8, ואין לקבל את טענת העותרים כי יש לראות את התוספת כחלק אינטגרלי של המשכורת, היינו כתשלום שלא נועד להיות בגדר תוספת עבור עבודה מיוחדת או מילוי תפקיד מסויים, אלא הגדלה סמוייה של המשכורת.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, קדמי. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב' מיכל שקד לעותרים, עו"ד גב' מרים רובינשטיין למשיבים. 30.10.89).
בג"צ 651/89 - סאמיה חורי נגד שר הבטחון
*החרמת רכב ששימש להובלת חומר הסתה (העתירה נדחתה).
בנה של העותרת הורשע בעבירה על תקנות ההגנה בכך שהוביל במכוניתה של העותרת קופסאות קרטון ובהן קלטות של שירים לאומניים. הבן הורשע ביום 8.4.88, ערעורו נדחה ביום 28.9.88, וביום 18.5.89 הורה שר הבטחון על החרמת הרכב אשר שימש להעברת חומר ההסתה ואשר נתפס ע"י כוחות הבטחון. העותרת מלינה על צו ההחרמה ועתירתה נדחתה. העותרת טענה טענת הפלייה לעומת מישהו אחר שהוביל אף הוא קלטות דומות - אבל קיימת הבחנה בין עניינה של העותרת לבין עניינו של השני אשר לא ידע כי הוא מוביל חומר הסתה. טענה אחרת בפי ב"כ העותרת כי עבר זמן רב מדי בין תפיסת המכונית והרשעת המערער, לבין החרמת המכונית, וכי יש בכך כדי להצביע על חוסר סבירות ההחלטה. אין ממש בטענה זו. אמנם הזמן שחלף הוא ניכר ובחלקו אין לו צידוק, אך יחד עם זאת אין בכך בלבד כדי להצביע על חוסר סבירות של ההחלטה להחרים את המכונית או על שיקול זר שנפל בהחלטה.
(בפני השופטים: ברק, גולדברג, אור. עו"ד נסאר לעותרת, עו"ד גורדון למשיב. 26.10.89).
ע.א. 141/88 - קלמן שמי ואח' נגד משה מונזון ואח'
*סרוב לרישום פטנט (הערעור נדחה).
פטנט שניתן למערערים בפברואר 1986 הופר ע"י המשיבים ותביעה בגין כך הוגשה לביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש קבע כי הפטנט, העוסק בשיטה לייצור "משטחי מטווה בסגנון אפליקציה" ומנוצל לייצור תעשייתי של שטיחים אמנותיים, אמנם נושא בחובו חידוש אמצאתי כנדרש בסעיף 5 לחוק הפטנטים תשכ"ז - 1967, אלא שהתביעה נדחתה הואיל והשטיחים המיוצרים על פי הפטנט הוצגו והוצעו למכירה עוד בטרם הוגשה הבקשה לרישומו של הפטנט. לפיכך מצא ביהמ"ש כי הוכח "ניצול או הצגה" הקודמים לבקשה ולפי סעיף 4(2) לחוק, ההמצאה אינה יכולה להחשב כחדשה ולזכות בהגנה פטנטית. הערעור נדחה.
הטענה שמעלים המערערים הינה כי כדי שיתקיים "ניצול קודם" במשמעות סעיף 4(2), יש להוכיח כי בעל מקצוע יכול היה מתוך התבוננות גרידא ומבלי להכיר מבעוד מועד את פרטי הפטנט, להבין ולבצע את ההמצאה או לבצע מוצר זהה בדרך שבוצע המוצר נשוא ההמצאה. לטענתם לא הוכח דבר זה. ברם ביהמ"ש המחוזי קבע כי המומחים שהעידו מטעם המשיבים הצליחו ללמוד את התהליך המוגן מראיית השטיחים ומימושם בלבד, ללא בדיקות מעבדתיות ומיקרוסקופיות, ובמסקנתו זו של ביהמ"ש אין להתערב.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עו"ד ארנן גבריאלי למערערים, עו"ד עמנואל צנטלר למשיבים. 31.10.89).
בש"פ 725/89 - שושנה דהן נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים - הרואין) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העוררת ובעלה הואשמו בעבירות סמים ובכללן סחר בהירואין במספר מקרים. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את השניים עד תום ההליכים והעוררת מבקשת לשחררה בערבות. הסניגור אינו חולק על קיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמות נגד העוררת, ואף לא על כך שקיימת עילת מעצר נגד העוררת, אלא שלדעתו, במקרה של העוררת, יש לשחררה. זאת משום שגם הבעל נעצר ולבני הזוג שני ילדים קטינים. הערר נדחה. הוברר שלקטינים נמצא סידור בבית אחי העוררת ואין כל טענה כי הסידור אינו נאות בהתחשב בנסיבות. משכך הדבר, ולאור נסיבות המקרה, לרבות חומרת העבירות המיוחסות לעוררת, אין להתערב בהחלטת המעצר.
(בפני: השופט אור. עו"ד תגר לעוררת, עו"ד גב' מ. חשין למשיבה. 5.10.89).
בש"פ 804/89 - דוד בן חמו נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים - הרואין) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בשני אישומים של סחר בהירואין והחזקת הירואין בשתי הזדמנויות, כאשר באחת מהן מדובר בשתי מנות ובשנייה ב-4 מנות. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים והערר נדחה. באשר לטענה בדבר היעדר ראיות לכאורה - מתוך בדיקת החומר עולה כי קיימות ראיות לכאורה נגד העורר. באשר להערת הסניגור כי גם לגבי עבירות של סחר בסמים נתון המעצר עד תום ההליכים לשיקול דעתו של ביהמ"ש - אכן זה המצב העובדתי ואין מדובר כאן במעצר חובה. ברם, הלכה פסוקה היא, שככלל יורה ביהמ"ש על מעצר עד תום ההליכים של מי שמואשם בעבירות של סחר והפצת סם קשה, דוגמת ההירואין, ורק במקרים נדירים ויוצאים מן הכלל יסטה ביהמ"ש מן הכלל האמור, ואין זה המצב בענייננו. ככלל, נסיבות אישיות, ותהיינה קשות ומכבידות, חייבות לסגת מפני העניין שיש לציבור בצמצום היקפו של נגע צריכת הסמים. החזקתו של נאשם בהפצת סם קשה במעצר הינה אחד האמצעים היעילים להשגת התכלית הכפולה שהמעצר מכוון להשגתה - שיבוש פעילות מערכת הפצת הסם והרתעת עבריינים בכח.
(בפני: השופט קדמי. עו"ד אסכנדר לעורר, עו"ד שדמי למשיבה. 29.10.89).