ע.פ. 103/88 - משה ליכטמן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות של איומים(הערעור בסעיף אישום אחד נדחה פה אחד ובסעיף אישום אחר נדחה ברוב דעות).
א. המערער, שהוא עתונאי, הואשם במספר סעיפי אישום ונותרו שניים מהם. האחד - עבירה על סעיף 192 לחוק העונשין והשני על סעיף 428 לחוק. האישום הראשון מתייחס לשיחה טלפונית של המערער אל קצין משטרה בשם גוטמן, ששירת ביחידה לחקירות הונאה,בה ביקש המערער להפגש עם גוטמן. בשיחה זו חש עצמו גוטמן מאויים על ידי המערער. גוטמן כתב זכרון דברים מהשיחה ולפיו המערער אמר לו "אני רוצה לדבר אתך. עניתי לו שיפנה לדובר המשטרה ... ליכטמן השיב 'ככה אתם ?' 'אתה יודע שהדובר לא נותן' 'יש לי חומר ואם אתה לא תגיב זה יזיק לך וזה ילכלך אותך...". בית המשפט המחוזי קבע כי הדברים האמורים נאמרו על ידי המערער בשיחה הטלפונית, וכי אין ספק שהמערער ידע היטב כי הדברים יעוררו אצל גוטמן דאגה ופחד. לפיכך הרשיע בית המשפטאת המערער בעבירה של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין. באישום השני מדובר על התקשרות של המערער לקצין אחר ביחידה לחקירות הונאה, הקצין קובנט. המערער ביקש שהקצין יפגש עמו לשיחה ואמר לו כי הוא עומד לכתוב סידרת מאמרים על היחידה הארצית לחקירות הונאה וכדאי לו, לקובנט, להפגש אתו, שאחרת ישתמע מדברים שיפרסם,כי קובנט הוא שמסר לו את החומר ואז עלול קובנט להיקלע לצרה עם מפקדיו. בית המשפט קבע שיש בדברים משום איום בפגיעה שלא כדין בשמו הטוב של קובנט כדי להניעולעשות מעשה ולפיכך הרשיעו בעבירה לפי סעיף 428 לחוק העונשין. הערעור נדחה פה אחד באשר להרשעה באישום לפי סעיף 428 ונדחה ברוב דעות השופטים ברק ומצא, באשר להרשעה באישום האחר לפי סעיף 192, כנגד דעתו החולקת של השופט גולדברג.
ב. השופט גולדברג (דעת מיעוט): גם אם אמת המידה לדבר "איום" אינה נעוצה בהרגשתו הסובייקטיבית של המאויים בלבד, יש ליתן חוות הדעת להבחנה שבין "איומים" כמובנם בסעיף 192 לחוק, לבין עצה, התראה, והבעת דעה, שגם בהם יש כדי להביא את השומע הסביר לידי פחד מפני הרעה הצפוייה לו ולערער את שלוות נפשו. אפילו מביאותאמירות כאלה לידי הפחדת אדם רגיל, אין הן תמיד בגדר "איומים", כשביסוד האמירה עומד הרצון להביא את השומע למודעות בדבר תוצאה פוגענית אפשרית בו, ולשקילת צעדיו בהתאם. אינה דומה "הפחדה קונסטרוקטיבית" ל"הפחדה שלילית", היא ההפחדה שמפניה בא סעיף 192 להגן. בנסיבותיו של המקרה דנן יש מקום לומר כי כל שביקש המערער הוא לקבל מהקצין גוטמן תגובה על החומר המצוי בידו ושאותו הוא עומד לפרסם, ולהזהירו על הנזק הצפוי לו אם גוטמן לא ינצל את "זכות השימוע", שהוא מעניק לו, והכתבה תתפרסם ללא תגובתו. מכאן שעל אף שסגנון הפנייה של המערער היהבוטה ועורר תחושת אי נוחות ופחד בליבו של גוטמן, עדיין ניתן לפרש את דבריו שלא כאיומים גרידא. מטעם זה יש מקום לקבל את הערעור ולבטל את ההרשעה בפרשה הנוגעת לקצין גוטמן.
ג. השופט מצא: אילו דברי המערער בפנייתו לגוטמן אכן התמצו בבקשת תגובה לחומר המצוי בידו, ובאזהרה שהימנעות מתגובה עלולה להזיק לו, היה מקום לומר כי אמירות כאלו אין להסיק מהן בהכרח שהמערער התכוון לאיים על גוטמן. דא עקא, שהמערער לא הסתפק בבקשת תגובה, ואף לא באזהרה שגוטמן עלול להיפגע אם יימנע מתגובה. הוא דרשמגוטמן להיפגש עמו, וכשהיתנה זאת גוטמן באישורו של דובר המשטרה, דחה המערער אפשרות זו כבלתי מעשית. עיקרו של דבר, אמירותיו של המערער לגוטמן שצויינו לעילואמירות נוספות, אינן יכולות להתיישב אלא עם קיומה של כוונה לאיים על גוטמן. יתירה מזו, האיומים לא נבעו מכוונה להפחיד את גוטמן גרידא, אלא היו מכוונים גם להניעו להיפגש עם המערער בניגוד לנוהלים שחייבו את גוטמן כקצין משטרה. בכוונה זו היה, לכאורה, כדי למלא את יסוד המחשבה הפלילית של עבירת סחיטה באיומים לפי
סעיף 428 לחוק העונשין. מלכתחילה אמנם הואשם המערער בפרשה זו בעבירת סחיטה באיומים, אלא שבפתח הדיון ביקשה התביעה לתקן את כתב האישום. בתיקונו של כתב האישום אין כדי לגרוע מן האפשרות להרשיע את המערער בעבירת איומים.
השופט ברק הצטרף לפסק דינו של השופט מצא ובפסק דין מקיף עמד על יסודות עבירת האיומים, על היסודות העובדתיים ועל היסוד הנפשי הנדרש בעבירה זו.
ד. מאידך הוחלט פה אחד לדחות את הערעור באשר לפרשה הקשורה לקצין קובנט. כיוון שהוכח כי המערער ביקש מקובנט להפגש עמו לשיחה, אחרת ישתמע מן הכתבות כי קובנט הוא זה שמסר לו את המידע הכלול בהן וייפגע שמו, הרי שנתקיימו יסודותיה של העבירה שבסעיף 428 לחוק העונשין. היה בדברים אלה משום איום בפגיעה שלא כדין בשמו הטוב של קובנט, כדי להניעו לעשות מעשה, היינו להפגש עמו.
(בפני השופטים: ברק, גולדברג, מצא. עו"ד מוזר למערער, עו"ד גב' יסכה ליבוביץ למשיבה. 6.9.89).
בש"פ 777/89 - דוד ברק ואח' נגד מדינת ישראל
*הארכת מעצר חשודים, כאשר, לפי הטענה, המעצר מלכתחילה לא היה כדין(הערר נדחה).
א. שלשת העוררים נעצרו ביום 11.10.89 על פי צווי מעצר שניתנו ע"י שופט בהתאם להוראות סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי, בשל קיומו של יסוד סביר להניח כי עברו עבירות של חטיפה, סחיטה בכח, סחיטה באיומים ונשיאת נשק שלא כחוק. הם הובאו ביום12.10.89 להארכת מעצרם בפני בימ"ש השלום בחיפה וסניגורם התנגד להארכת המעצר משני טעמים: האחד - כי מעצרם הראשוני של העוררים לוקה בפגמים מהותיים ויש לראותו כבטל מעיקרו וממילא אין ביהמ"ש מוסמך "להאריכו" ; והשני - כי אין הצדקה עניינית להארכת המעצר, הואיל ואין בחומר החקירה כדי לבסס חשד סביר כי בוצעו ע"יהעוררים העבירות המיוחסות להם. בימ"ש השלום בחן את חומר החקירה ולאחר שדחה את הטענות הפורמליות של הסניגור נגד תוקף צווי המעצר שמכוחם נעצרו העוררים, קבע כייש בחומר כדי להצדיק החזקה במעצר של העוררים במשך 12 ימים נוספים לצורך חקירה. ב"כ העוררים הגיש ערר לביהמ"ש המחוזי ובפתיחת הדיון ביקש הסניגור כי העוררים יהיו נוכחים בעת הדיון בערר. בקשתו נדחתה לנוכח ההוראה הקבועה בעניין זה בסעיף 42 לחסד"פ. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערר לאחר שקבע כי מצויות בידי המשטרה ראיות לכאורה לביסוס העבירות המיוחסות לעוררים וכי בהתחשב בטיבן של עבירות אלה יש לאפשר המשך החקירה ללא הפרעות. הערר נדחה.
ב. הטענות הפורמליות נגד צווי המעצר שמכוחם נעצרו העוררים הן: הצווים ניתנו בדיון שקויים בבימ"ש השלום על פי בקשת המשטרה בהיעדרם של העוררים ; הצווים לא נמסרו לעוררים לפני מעצרם כמצוות סעיפים 24 ו-25 לחסד"פ ; העוררים לא הובאו ב"הקדם האפשרי" בפני ביהמ"ש כמצוות סעיף 27 לחסד"פ אלא למחרת יום המעצר ולאחר שקודם לכן נחקרו. צדק שופט השלום בהחלטתו כי אין צורך לדון בטענות אלו, שהרי אפילו יש בכוחם של הפגמים כדי לפגוע בחוקיות צווי המעצר, אין בכך כדי לשלול את סמכותו של שופט להתיר החזקה במעצר בהתאם להוראות סעיף 17 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש). סמכות המעצר הקבועה בסעיף 17 הנ"ל, הינה סמכות עצמאית שלהשופט הדן בעניינו של מי שמובא בפניו כשהוא עצור, ואין היא מותנית בחוקיות של המעצר הראשוני שמכוחו מוחזק אותו "עצור" במעצר. השופט שבפניו מובא עצור כאמור חוקר בנסיבות המעצר ומחליט על מעצרו או על שחרורו בערובה של הנאשם על פי הנתונים הנפרשים בפניו, ואפילו מתברר שהחזקתו של העצור במעצר עד להבאתו בפניו נגועה באי חוקיות יכול הוא להורות על המעצר. לפיכך דין הטענות הפורמליות להידחות.
ג. באשר לטענות הענייניות - בחומר החקירה מצוייה תשתית מספקת לחשד בדבר עבירות שעברו העוררים. בשלב זה של הליכי המעצר, כל שנדרש בהקשר זה הוא בסיס לחשד סביר. ככל שמדובר בשלב מוקדם יותר של החקירה - כן מצטמצמת הדרישה, שהרי החקירה מיועדת לבחון את החשד ולבססו בראיות המושגות במהלכה. בין היתר טען הסניגור כנגד מהימנותה ומשקלה הראייתי של הודעת המתלונן. רשאי הסניגור להצביע על פגמי מהימנות, ואולם בשלב זה של ההליכים נבחנת התשתית הראייתית לקיומו של החשד "על פניה", ועל מנת ליטול מכוחה לבסס קיומו של חשד בשל גורמים המכרסמים במשקלה, מן הדין שיהיו אלה גורמים משמעותיים שכוחם ניכר על פניהם. גורמים כאלה לא באו בענייננו.
ד. אשר לעילת המעצר - בדין קבעו בתי המשפט דלמטה כי העבירות המיוחסות לעוררים - והמדובר בגילויי בריונות חמורים - מצדיקות על פי טיבן ומידת החומרה הגלומה בהן החזקה במעצר עד להשלמת החקירה. אגב, גם טענתו של הסניגור לפיה חייב היה ביהמ"ש המחוזי שדן בערר לקיים את הדיון בנוכחות העוררים אין לקבלה. הוראות סעיף 42 לחסד"פ בעניין זה קובעות במפורש כי ניתן לקיים דיון בערר לפי סעיף 38 לחסד"פ בפני הסניגור בלבד.
(בפני: השופט קדמי. עו"ד א. לנדשטיין לעוררים, עו"ד י. שדמי למשיבה.18.10.89).
בג"צ 777/89 - מאג'די חמד נגד שר המשטרה ושופט ביהמ"ש המחוזי בנצרת
*הגשת ראיות חסויות(העתירה נדחתה).
א. נגד העותר מתנהל משפט פלילי בגין עבירות סמים ובין הראיות שבידי התביעה עדויות של שוטרים ששהו בתצפית. שר המשטרה חתם על תעודת חסיון, בין השאר, לגבי כל פרט או מידע שעניינו המקום ששימש את אנשי המשטרה לקיום התצפית. סניגורו של העותר ביקש מביהמ"ש לגלות את הראיות, בהתאם לאמור בסעיף 45 לפקודת הראיות, שלפיו יכול ביהמ"ש הדן בדבר, על פי עתירת בעל דין, להורות על גילוי הראייה. השופט שמע הסברים לגבי הראייה החסוייה, וקבע כי גם ללא חשיפת מקום התצפית יש בידי הסניגור אמצעים רבים כדי לבדוק אם העד שהיה בתצפית דובר אמת או לא. ביהמ"ש קבע כי לאחר שהעריך את ענייני טובת הציבור וטובת הנאשמים הגיע למסקנה שגילוי מקום התצפית יסכן שלומם של בני אדם ויפגע בהמשך שיתוף הפעולה בין הציבור לבין המשטרה. לפיכך דחה את בקשת הסניגוריה והשאיר את החסיון על כנו. העתירה נדחתה.
ב. לפי סעיף 45 לפקודת הראיות (נוסח חדש) הסמכות לדון בעתירה כנגד תעודת החסיון שהוציא שר המשטרה מסורה ל"ביהמ"ש הדן בדבר" היינו, בענייננו, לביהמ"ש המחוזי. העתירה מכוונת אמנם, להלכה, נגד החלטת שר המשטרה להוציא את תעודת החסיון, אך למעשה אין העתירה אלא ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי שלא לגלות את הראיות בדבר מקום התצפית. בפנינו איפוא ערעור על החלטת ביניים במשפט פלילי ועל החלטה כזו אין לערער תוך כדי הדיון אלא במסגרת ערעור על הכרעת הדין. אין לבעל דין זכות מקבילה לפנות לבג"צ בעניין של סדר דין ובג"צ לא יתערב בכגון דא ולא יבוא במקום ערכאת ערעור בהליכים פליליים. במסגרת הדיון בערעור, אם יהיה צורך בו, יכול ותועלה כל טענה שהיא הנוגעת לתעודת החסיון, וניתן להביא אותה ראייה חסוייה והסברים הנוגעים לה, שהובאו בפני ביהמ"ש המחוזי, לתשומת לב ההרכב הדן בערעור הפלילי.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, ד. לוין, מלץ. החלטה - המשנה לנשיא אלון. עו"ד גב' גרשוני לעותר, עו"ד בלס למשיבים. 10.10.89).
בג"צ 421/89 - דורון ערן הפקות בינלאומיות בע"מ ואח' נגד הקרן הציבורית לעידוד הסרט הישראלי
*התערבות בג"צ בהחלטות הקרן הציבורית לעידוד הסרט הישראלי(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
א. העותרים הפיקו סרט בשם "לול" ופנו למשיבה בבקשה להכיר בסרט כסרט ישראלי הזכאי למענק. המשיבה סירבה לבקשה ומכוון העתירה לבג"צ. המשיבה נמצאת בהליכי רישום על פי חוק העמותות ועד כה פעלה בלא שהתאגדה כלל. מטרותיה של המשיבה הן עידוד, קידום ופיתוח הסרט הישראלי, ולשם כך מוסמכת המשיבה, בין השאר, ליתן מענקים לסרטים וליזמים ישראליים בהפקת סרטים. חברי המשיבה הם מדינת ישראל ומספר גופים פרטיים בתעשיית הסרטים הישראלית, ובכללם התאחדות ענף הקולנוע בישראל, איגוד מפיקי סרטים בטלויזיה וכיוצא באלה אגודות. בוועד המשיבה מכהנים מספר חברים, יו"ר הוועד הוא נציג המדינה, סמכות החתימה בשם המשיבה נתונה לשלשה מחברי הוועד הפועלים בצוותא, ובהם נציג המדינה, והחלטה שעניינה הוצאת כספים אינה מתקבלת אלא אם הצביע בעדה גם נציג התאחדות ענף הקולנוע. כספי המשיבה מקורם בתרומות של בעלי בתי הקולנוע בישראל ומפיצי הסרטים בישראל. עתירת העותרים נדחתה.
ב. סמכותו של בג"צ קבועה בסעיף 15(ג)(ד) לחוק יסוד: השפיטה. לא נטען כי העתירה נופלת למסגרת סעיף 15(ג) וממילא נקבעת סמכותו של בג"צ על פי האמור בסעיף 15(ד). על פי הוראה זו מותנית סמכות בג"צ בכך כי המשיבה ממלאת תפקידים ציבוריים על פי דין. ניתן להניח, בלי לפסוק בדבר, כי המשיבה ממלאת תפקיד ציבורי, ואולם אין לומר כי היא ממלאת תפקיד על פי דין. משמעותו של התנאי "על פי דין" הוא כי מילוי התפקיד הציבורי מוטל על אדם או על גוף מכח הדין, ותנאי זה אינו מתקיים מקום בו התפקיד הציבורי מוטל על אדם או על גוף מכח הסכם. הטעם לכך נעוץ בעובדה שבג"צ עוסק בפעילות השלטונית של הגופים השונים, ואין הוא עוסק בפעילותם מתחומי המשפט הפרטי. על פי אמת מידה זו, תפקידה הציבורי של המשיבה מוטל עליה מכח הסכם, ואין התפקיד הציבורי מוטל עליה מכח דין כלשהו. חוק לעידוד הסרט הישראלי אינו מטיל כל תפקיד על המשיבה, ממילא העתירה אין עניינה האופן בו המשיבה ממלאת תפקיד שהוטל עליה על פי כל דין.
(בפני השופטים: ברק, אור, מצא. החלטה - השופט ברק. עו"ד ד. רוזין לעותרים, עוה"ד ד. פרי וש. שרצר למשיבה. 19.10.89).
ע.א. 427/86 - ישעיהו בלאס נגד קיבוץ השומר הצעיר "דן"
*בקשה לתיקון פס"ד(בקשה לתיקון פס"ד לפי סעיף 81 לחוק בתי המשפט - הבקשה נדחתה).
א. בפסק הדין בע.א. 427/86 הוחלט, בין היתר, לקבל את ערעור המבקש באופן שהוא זכאי לתמלוגים בגין פטנט, שישולמו לו ע"י הקיבוץ המשיב. זאת מכח הסכמים שנחתמו בין הצדדים בשנים 1970 ו-1972. בפסק הדין לא נקבעה הוראה כלשהי בדבר הפרשי הצמדה וריבית שישאו אותם תשלומים, הנקובים בערכים נומינאליים של מועד חתימת ההסכמים. המבקש סבור כי מדובר בהשמטה מקרית ומצביע על כך כי הערך הריאלי הנוכחי של הסכומים הנקובים בהסכמים הוא אפסי, בעקבות עליית מדד המחירים בעשרות אלפי אחוזים מאז. הבקשה נדחתה.
ב. כבר בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, נשוא הערעור, לא הופיעה כל התייחסות לסוגיית ההצמדה והריבית. הואיל וכל פועלו של פסק דינו של ביהמ"ש העליון בערעור הוא לשנות אותו חלק בפסיקתא של פסק הדין המחוזי המתייחס לסכום התמלוגים, אין הוא נוגע לשאלת ההצמדה והריבית. גם במסגרת הערעור לא העלה המבקש כל השגה לעניין ההצמדה והריבית למרות שהיתה לו הזדמנות מלאה לכך. בקשה לפי סעיף 81 לחוק נועדה
לאפשר לביהמ"ש לתקן טעויות בנושאים שהיה ער להם בעת הדיון, אך נשמטו באקראי בעת הכתיבה של פסה"ד. היעדר התייחסות בפסה"ד לשאלת הריבית וההצמדה איננה טעות במובן זה. אכן, בהיעדר חיוב להפרשי הצמדה וריבית מאבד המבקש את הסעד המעשי שפסה"ד ביקש להעניק לו, אך על כך אין לו להלין אלא על עצמו. יחד עם זאת יצויין כי אין בהחלטה זו קביעת עמדה לגבי סמכותו של ראש ההוצל"פ לפסוק הצמדה וריבית על החוב הפסוק.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, מלץ. 31.10.89).
ע.א. 340/86 - מדינת ישראל נגד בולבול כדורי ואריה חברה לביטוח בע"מ
*טענות התיישנות בתביעת המדינה להשבת סכומים מצד המזיק בגין תשלומים של המדינה לניזק שהיה שוטר בעת האירוע(הערעור נתקבל ברוב דעות).
א. ביום 14.5.71 נפגע שוטר (להלן: הנפגע) מטנדר שהיה נהוג בידי המשיב הראשון (להלן: המשיב) ושהיה מבוטח אצל המשיבה השניה (להלן: המשיבה). הנפגע פנה לקצין התגמולים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט-1959 (להלן: החוק), הוכר כנכה והחל לקבל תגמולים לפי החוק בשנת 1974. בחודש דצמבר 1978 נקבעה לנפגע נכות צמיתה בשיעור של %82. ביום 21.3.84 הגישה המדינה תביעת שיפוי נגד המשיבים "בגין סכומים ששילמה ותשלם בעקבות התאונה הנדונה". התביעה היתה מבוססת על שתי עילות: על סעיף 36 לחוק ; על החוק לתיקון דיני נזיקין (הטבת נזקי גוף) תשכ"ה - 1964 (להלן: חוק ההטבה). ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה על הסף מחמת התיישנות. באשר לעילה הראשונה - ביהמ"ש איבחן את המקרה דנן מהמקרה שנדון בע.א. 166/59 (פד"י ט"ו 1134) שבו נקבע שתקופת ההתיישנות על תביעת שיפוי בגין תגמולי המדינה לפי סעיף 24(א) לחוק חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) מתחילה עם כל תשלום ותשלום ששולם ע"י המדינה. ביהמ"ש קבע כי בעוד שלפי סעיף 21(א) לחוק, בנוסח המקורי, זכאית היתה המדינה להיות מפוצה רק בעד תשלומי העבר, הרי לפי סעיף 36 לחוק, בנוסחו החדש, חל השיפוי לא רק על תשלומי העבר אלא גם על "כל תשלום אחר ש(המדינה) עלולה להתחייב בו מכח חוק זה". לפיכך, סבר ביהמ"ש המחוזי, שומה על המדינה מכח החוק עצמו, לרכז בתובענה אחת את תביעתה כולה. לעניין העילה השניה קבע ביהמ"ש המחוזי שאין מדובר אלא בתביעת שיבוב ואין המדינה יכולה להימצא במצב טוב יותר ממצבו של הניזק לעניין ההתיישנות. בערעור טענה ב"כ המדינה כי זכות המדינה התגבשה רק עם קביעת נכותו הצמיתה של הנפגע, ולחילופין שיש לנהוג גם בענייננו לפי הלכת ע.א. 166/59. עוד טענה כי זכותו של המיטיב לפי חוק ההטבה אינה זכות שיבוב, אלא זכות עצמאית, ולפיכך קמה למדינה עילת תביעה עם כל תשלום ותשלום ששילמה. הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים חלימה וגולדברג, בפסק דין מפי השופט גולדברג, כנגד דעתו החולקת של השופט ש. לוין.
ב. השופט ש. לוין (דעת מיעוט) : התאריך שבו נקבעה נכותו הצמיתה של הנפגע אינו רלבנטי לעניין ההתיישנות. המלים "עד לסכום אותם הפיצויים" בסעיף 36 לחוק, מתייחסות לקביעת גג לתביעת המדינה, ואין משמעותן שהמדינה אינה זכאית לתבוע את התגמולים לפי החוק כל עוד לא נקבעה נכותו הצמיתה של הנפגע. אשר לטענה כי כל עוד לא נקבעה הנכות הצמיתה אין המדינה יכולה לערוך חישוב מהוון לצורך תביעת הסכומים שיגיעו לה בעתיד - לעניין זה אין מצבה שונה ממצבו של כל נפגע שמוטלת עליו החובה להגיש תביעה בתוך תקופת ההתיישנות אף על פי שנזקו לא התגבש לכלל נכות צמיתה ביום הגשת התביעה. צדק ביהמ"ש המחוזי בקביעתו כי נוכח הבדלי הנוסח בין סעיף 36 לחוק וסעיף 21 שנדון בע.א. 166/59 הנ"ל, התוצאה במקרה שלפנינו צריכה להיות שונה מהתוצאה במקרה ההוא. משניתן למדינה לתבוע בעד תשלומי העבר והעתיד, לפי סעיף 36, שומה עליה לרכז את תביעותיה ביחד. גם מבחינה דיונית אין מניעה שהמדינה תתבע
ביחד עם תגמולי העבר גם את תגמולי העתיד, מבלי לפרש את הסכום המדוייק. על כן בדין נדחתה התביעה על הסף במידה שזו הוגשה על יסוד החוק.
ג. צדק ביהמ"ש המחוזי גם בהחלטתו לדחות את התביעה במידה והיא מתבססת על חוק ההטבה. גם אם תמצי לומר שבחוק ההטבה אין מדובר בזכות שיבוב "נקייה", הרי מגמתו הכללית של חוק זה היא שלא להעמיד את המזיק במצב גרוע מכפי שהיה עומד כלפי הניזק, ובהיעדר הוראה לסתור בחוק ההטבה לעניין ההתיישנות, יש לראות את המדינה כאילו עומדת היא בנעליו.
ד. השופט גולדברג (דעת הרוב): סעיף 36(א)(2) לחוק מתווה למדינה שתי דרכים שבידה ללכת בהן לשם שיפויה. הדרך האחת היא לתבוע את התשלומים שכבר שילמה, והדרך השניה היא לתבוע בעד כל תשלום אחר שהיא עלולה להתחייב בו מכח החוק. שתי הדרכים אינן מוציאות זו את זו. המדינה רשאית לנקוט בדרך הראשונה ולתבוע רק את התשלומים ששילמה, כשם שרשאית היא לתבוע לאחר התשלום הראשון את תשלומי העבר ובנוסף להם את התשלומים שנותרו לעתיד כשהם מהוונים. עילת התביעה לגבי תשלומי העבר קמה עם התשלום ששילמה המדינה לנכה, שכן, כאמור בע.א. 166/59 הנ"ל, כל תשלום ששילמה המדינה מוליד עילת שיפוי חדשה הניתנת לביצוע ע"י תביעה חדשה. האפשרות שניתנה למדינה בסעיף 36 לתבוע מראש גם את תשלומי העתיד, אינה משנה את העקרון האמור.
ה. העילה לתביעת תשלומי עתיד מראש נולדת למדינה עם מימוש זכותו של הנכה להתחיל ולקבל תשלומים על פי החוק, ומאותו יום יש גם למנות את תקופת ההתיישנות בתביעה שכזאת. מאידך, לגבי תשלומי העבר אין לסטות מן ההלכה שנקבעה בע.א. 166/59. תביעת המדינה לשיפוי אינה מתיישנת אלא כעבור תקופת ההתיישנות המתחילה מיום עשיית התשלום בפועל ע"י המדינה, ואין מונים את תקופת ההתיישנות לגבי כל תשלום אלא למן אותו תשלום. לפיכך, התיישנה תביעת המדינה לזכות מראש בתשלומים העתידיים כשהנכה החל לקבל את תגמוליו בשנת 1974, אולם התובענה לא התיישנה ככל שהיא נוגעת לתשלומי העבר ששולמו תוך שבע שנים שלפני הגשת התובענה ולגבי כל תשלום שלאחר הגשת התובענה.
(בפני השופטים: ש. לוין, חלימה, גולדברג. עו"ד גב' רבקה פלדמן למערערת,עוה"ד וויסגלס ור. צוק למשיבים. 11.10.89).
בג"צ 37/89 - אסם תעשיות מזון בע"מ ואח' נגד שר המסחר והתעשיה ואח'
*היטל מלאי(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
א. העותרות הן חברות המייצרות דברי מאפה שונים ומשתמשות בקמח בתהליך הייצור של מוצריהן. ביום 1.1.89 הועלו מחיריהם של סוגי הקמח השונים ובאותו יום הוצא צו ע"י המשיב, בתוקף סמכותו לפי תקנות שעת חירום (תשלומי חובה), אשר קבע היטל על מלאי של חיטה וקמח חיטה. מטרת ההיטל, לפי הצו, היא קיום מחיר אחיד, וספיגתו או מניעתו של רווח עודף. הגדרה של "רווח עודף" היא "ההפרש בין המחיר שהשיג מחזיק טובין או שיכול היה להשיג בשוק הפתוח בעד טובין לבין המחיר שעלו לו הטובין...". העותרות טוענות כי אין להחיל עליהן את הצו שכן אין הן מוכרות את מלאי הקמח שברשותן ככזה, אלא משתמשות בו כחומר גלם לייצור מוצרי מ)ופה שונים, ובשל כך לא מתקיימת לגביהן אף אחת מן המטרות הנקובות בצו, היינו, קיום מחיר אחיד או מניעתו של רווח עודף. כן הן טוענות כי יש להוכיח קיומן של שתי המטרות האמורות בצו באופן מצטבר, ולא די בהתקיימותה של אחת מן המטרות. לחילופין נטען כי הצו בטל שכן הוא לוקה בחוסר סבירות קיצונית וטענה חילופית נוספת כי תקנות תשלומי החובה, מכוחן ניתן הצו, בטלות שכן לא הותקנו לשם המטרות המנויות בסעיף 9(4) לפקודת סדרי שלטון ומשפט. העתירה נדחתה.
ב. המטרות של קיום מחיר אחיד לטובין וספיגתו או מניעתו של רווח עודף הן חילופיות ואין צורך כי שתי המטרות יחולו יחדיו לצורך הצדקת ההיטל. בענייננו, המטרה של "קיום מחיר אחיד" אינה חלה, ואשר למטרה של ספיגתו או מניעתו של רווח עודף - התקנות צפו את האפשרות של הטלת היטל על מלאי טובין אשר נועד לשמש חומר גלם לייצורם של מוצרים, וקבעו במפורש כי "מחזיק" יכול שיהא גם מי שמלאי הטובין משמש אצלו כחומר גלם ואין בכוונתו או ביכולתו למכור את המלאי ככזה. העותרות המחזיקות מלאי של קמח לשם ייצור מוצרי מאפה באות בגדר ההגדרות הנ"ל.
ג. אשר לשאלה אם התקיימה המטרה של מניעתו וספיגתו של רווח עודף בעניינן של העותרות - בהקשר זה אין נפקא מינה בכך שהעותרות אינן מוכרות קמח ככזה, ובלבד שיש להן פוטנציאל למכירת קמח ולהפקת רווח עודף. בבדיקת התקיימותו של רווח עודף יש לבחון מחיריהם של המוצרים אשר יוצרו מן הטובין שבגין החזקתם הוטל ההיטל. אכן, מקום שמועלה מחיר הקמח אך מחיר המוצרים מן הקמח מוקפא על פי החוק, אין הצדקה להטיל היטל על החזקת מלאי הקמח, שכן למחזיקים אין ולא יכול להיות רווח עודף בגין מכירת המוצרים שיוצרו מן הקמח, בעוד שיכול היה להיות להם רווח עודף לו מכרו את הקמח ככזה. ברם, בענייננו, המוצרים שמייצרות העותרות אינם נתונים בפיקוח והן רשאיות היו להעלות את מחיר המוצרים באופן חופשי. העובדה כי העותרות בחרו משיקוליהם שלא להעלות את מחיר המוצרים ביום הקובע,ולא מספר שבועות לאחר מכן, אינה רלבנטית. סיכומו של דבר, המטרה של מניעתו או ספיגתו של רווח עודף, המונחת ביסוד הצו, מתקיימת בעותרות, שכן היתה להן אפשרות להפיק רווח עודף, כהגדרתו, ממכירת המוצרים שיוצרו מן הקמח שעל ההחזקה בו הוטל ההיטל.
ד. אשר לטענה כי תקנות תשלומי החובה, מכוחן הוצא הצו, בטלות בשל כך שלא הותקנו לשם המטרות המנויות בסעיף 9(4) לפקודת סדרי שלטון ומשפט - דא עקא שכבר נפסק ע"י בג"צ כי משהאריכה הכנסת את תוקפן של תקנות שעת חירום בחוק, הן קיבלו תוקף של חוק ממש, ואין עוד כל אפשרות לשוב ולבדוק את היחס בינן לבין החוק המסמיך שמכוחו הותקנו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא אלון, חלימה. החלטה - הנשיא שמגר. עוה"ד ישראל קנטור ויוסף עזגד לעותרות, עו"ד גב' יוכי גנסין למשיבים. 17.10.89).
ע.א. 665/86 - רשות החינוך מושירפה נגד ברגמן מדלג' קבלני בניין
*קביעת ביהמ"ש במחלוקת מי מבין הצדדים הפר את ההסכם ביניהם(הערעור נתקבל).
א. המערערת, שהיא רשות מקומית, פרסמה מכרז לתוספת בנייה ולשיפוץ בניין בית ספר, המשיבה זכתה במכרז ונערך הסכם בין הצדדים. התעוררו חילוקי דעות בביצוע העבודה וההתחשבנות והעניין הגיע לביהמ"ש. ביהמ"ש מינה מומחה שהיה עליו להכריע, בין היתר, אם עבודות מסויימות, הקשורות בבניית אולם הספורט, הן עבודות הכלולות בחוזה, כטענת המערערת, או שאינן כלולות בחוזה, כטענת המשיבה. המומחה השיב כי "עבודות תשתית של אולם הספורט נכללו כאמור כמותית במסגרת החוזה" היינו כטענת המערערת, אולם המומחה לא הסתפק במתן תשובה לשאלה שנשאל, אלא הוסיף קטע, המהווה למעשה פרשנות לחוזה, ובו נאמר כי ההימנעות מלהצהיר על כך במפורש בחוזה "מהווה לדעתי הסוואה מכוונת...". בהסתמכו על הפיסקה אשר לפיה הוכנסו הפרטים הנוגעים לאולם הספורט לחוזה, מתוך הסוואה מגמתית, קבע ביהמ"ש המחוזי כי תוספת בניית התשתית של אולם הספורט, היא שעמדה ביסוד האיחור שחל בביצוע העבודות ע"י המשיבה, וכן כי המערערת הפרה חובת תום הלב במשא ומתן שהיה בין הצדדים, כמתחייב מסעיף 12
לחוק החוזים. לפיכך קבע ביהמ"ש כי על המערערת לפצות את המשיבה בפיצויים מסויימים. הערעור נתקבל.
ב. המשיבה לא העלתה במסגרת כתב התביעה עילה על פי סעיף 12 לחוק החוזים וביהמ"ש לא צריך היה לגלוש לנושא זה ולבסס עליו ממצא. אשר לעניין הכללת בניית התשתית לאולם הספורט - למומחה לא נמסרו סמכויות של בורר, ולא היה מקום לאפשר לו לסטות מגידרן של השאלות שהצדדים עצמם היו מעוניינים בהן. גם לא היה מקום לעורר בגידרה של חוות הדעת את נושא "ההסוואה המגמתית", כאשר אין בכתב התביעה טענה ברוח זו. גם לגופו של עניין אין יסוד לטענה של היעדר תום לב מצד המערערת לקראת כריתתו של החוזה.
ג. המערערת הגישה לביהמ"ש המרצה שבגידרה ביקשה למחוק מחוות הדעת של המומחה את הדברים המהווים חריגה מהשאלות שנמסרו להכרעתו כמומחה. ביהמ"ש דחה את הבקשה, מפני שההתנגדות הועלתה לאחר שחוות הדעת הוגשה לתיק ולאחר שהמומחה נחקר עליה ע"י הצדדים. ספק אם בדרך זו ניתן לחסום בפני המערערת את הדרך על מנת שתוכיח לביהמ"ש שהמומחה אכן חרג מהשאלות המוסכמות. במקרה כזה רשאי היה ביהמ"ש לנפות מחוות הדעת את אותם הדברים שמהווים חריגה מהמוסכם, ומה גם שדברים אלה עומדים בסתירה מוחלטת לתוכנו של החוזה הכתוב.
(בפני השופטים: ש. לוין, חלימה, אור. החלטה - השופט חלימה, הוסיפו הערות השופטים ש. לוין ואור. עו"ד א. כהן למערערת, עו"ד נחום שחר למשיבה. 26.10.89).
בג"צ 473/89 - נציגות הבית המשותף... רמת גן נגד המפקח על המקרקעין בחל אביב
*דרישה לקבל פרוטוקול דיון של החלטות ביניים של המפקח על רישום מקרקעין ללא תשלום אגרה(העתירה נדחתה).
א. עניינה של העתירה דרישת העותרים לקבל לידיהם העתק צילומו של פרוטוקול הדיון, ושל ההחלטות שניתנו במהלך הדיון, בפני המפקח על המקרקעין במחוז תל אביב. העותרים ביקשו העתק מן הפרוטוקול, אך מסירת ההעתק נמשכה זמן רב מדי, לטעמם של העותרים. מתברר כי טעם ההשתהות היה שהמפקח כתב אותה עת את פסה"ד בתיק הנ"ל, ואחרי שניתן פסה"ד, ביום 16.6.89, לא היתה עוד מניעה לקבלת העתק מן הפרוטוקול. מחלוקת נוספת מתייחסת לעניין פרשנותו של סעיף 75(ג) לחוק המקרקעין התשכ"ט-1969. בסעיף האמור נאמר כי "החלטת המפקח תהיה בכתב, תנומק ותומצא לכל אחד מן הצדדים". טענת העותרים היא כי סעיף 75(ג) הנ"ל מקנה להם זכות שתומצא להם, ללא תשלום, כל החלטה מן ההחלטות הניתנות במהלך הדיון, כגון החלטה על הכרזת הפסקה, החלטה על הקלטת הדיון והחלטה על דחיית המשך הדיון למועד אחר. מכאן טענתם כי זכאים הם לקבל אותו חלק מן הפרוטוקול הכולל את ההחלטות ללא תשלום האגרה. העתירה נדחתה.
ב. סעיף 75(ג) הנ"ל מתייחס להחלטה הניתנת עם סיום הדיון בסכסוך, ולא להחלטות ביניים דיוניות. מסקנה זו עולה באופן ברור מנוסחו של סעיף 75(ג), ומן ההקשר החקיקתי. מכאן כי העותרים היו זכאים לקבל את ההחלטה בסכסוך שנדון בתיק כפי שאכן קיבלוה. קבלת עותק מן החלקים האחרים של הפרוטוקול, הכוללים את החלטות הביניים הדיוניות, איננה כלולה באמור בסעיף 75(ג) וטעונה תשלום אגרה כמקובל.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, קדמי. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד יוסף טרוצקי לעותרת, עו"ד שאול גורדון למשיב. 15.10.89).
ע.פ. 433/89 - אטיאס ג'ורג' נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (תקיפה מינית של תיירת ע"י נהג מונית)(ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
א. המערער היה נהג מונית באילת. באחד הלילות, בשעה מאוחרת, יצאה המתלוננת ממועדון לאחר ששתתה גם משקאות אלכוהוליים ועצרה את המונית על מנת להגיע למקום
בו התגוררה. המתלוננת אמרה לנאשם את היעד שאליו היא רוצה להגיע והנאשם החל בנסיעה. למתלוננת לא היו כספים לתשלום הנסיעה, היא נסעה עם הנהג הלוך ושוב מרצונה הגמור, כשהוא מעלה ומוריד נוסעים והתנהגותה היה בה כדי לעורר אצל המערער, לדבריו, את הרושם שהיא מבקשת התקרבות מינית. בסופו של דבר נרדמה המתלוננת וכשהיא התעוררה מצאה כי המערער מבצע בה תקיפה מינית. ביהמ"ש גזר למערער שנה מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי וכן שלילת רשיון נהיגה ברכב ציבורי למשך 7 שנים ובכל רכב אחר למשך שנה. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
ב. למערער עבר נקי, התקדם בשירות קבע בצה"ל, במלחמת שלום הגליל נפצע בזרועו הימנית אך לא תבע הכרה בו כנכה צה"ל. בינואר 1986 שוחרר מצה"ל, תחילה עבד כנהג וסבל וכעבור ומן החל לעבוד כנהג מונית. יש לו משפחה התומכת בו, יש לו שלש בנות שהגדולה בהן בת 13 והן מחונכות וגדלות כראוי וכיאות. העבירה שעבר המערער חמורה באופייה ובנסיבותיה ואחד השיקולים החשובים במדיניות הענישה בעבירות כגון אלה היא הרתעתו של הנאשם והרתעתם של עבריינים בכוח. בענייננו נתלוו למעשה שתי נסיבות מחמירות: האחת - המערער שימש כנהג מונית ודינו כדין משרת הציבור שסרח ; השניה - שהמערער ידע שהמתלוננת היא תיירת, זרה במקום וסומכת על יושרו והתנהגותו המתאימים של נהג ברכב ציבורי ומעשהו יש בו משום הוצאת דיבת הארץ רעה. יחד עם זאת מצויות במקרה דנן נסיבות, גם מבחינת המעשה עצמו, הדורשות שימת לב של ביהמ"ש, היינו, התנהגותה של המתלוננת, כאמור. אמנם הלכה פסוקה היא שאין בכך כדי לפטור את המערער מהעבירה שהודה והורשע בה, שכן הוא חייב לדעת את גבולות האסור והמותר, אבל נכונים דברי ב"כ שירות המבחן שהיתה כאן מצידו של המערער "קריאה לא נכונה של המפה".
ג. באשר לנסיבות האישיות - המערער עמל קשות להקים ולבנות בית ופרנסה והצליח בכך. הפרשה דנן הביאה עליו ועל משפחתו מכות, יסורים ועונשים שמקצתם ארעו לאחר מתן גזר הדין. משהשתחרר ממעצרו ונפסל בינתיים להשתמש ברשיון נהיגה, חזר למלאכת הנגרות ותוך כדי עבודה זו ארעה לו תאונה בה נקטעה אחת מאצבעות ידו ושתים מהן נפגעו קשה. לדברי המערער, העומס הרגשי בו היה נתון ותחושת הבושה העמוקה, הסיחו את דעתו וגרמו לפציעתו. בעטייה של בושה זו, נשתבשו סדרי הבית והמשפחה נאלצה לעזוב את אילת ולעקור לערד, דבר שהסב למערער נזקים כספיים רציניים. שירות המבחן הציע להסתפק בתקופת המעצר שבה נתון היה המערער ולהעמידו במבחן לתקופה של שנה ותוך כדי המבחן יבצע עבודה שרות לתועלת הציבור. ב"כ המדינה ביקש לדחות את הערעור, פרט לכך שפסילת הרשיון לנהיגה תצומצם לרכב ציבורי בלבד.
ד. כשמביאים בחשבון את כל הנסיבות האמורות נראה כי יש מקום לקבל את הערעור ולהיענות לעיקר המלצת שירות המבחן אם כי לא במידה ובאופן המומלץ על ידו. אחד השיקולים החשובים בשיקולי הענישה הוא מהותה של העבירה וחומרתה, לכך מתווסף שיקול ההרתעה ולשני שיקולים אלה מתווסף שיקול נוסף והוא קיום מדיניות אחידה ככל האפשר, שתשמש כקו מנחה וכמורה דרך בעולמה של ענישה. בנוסף לאלה קיים השיקול של תיקונו של הנאשם ושיקומו, ובנסיבות מיוחדות ונכונות, ייתכן ששיקול אחרון זה יגבר על השיקולים האחרים ויקבע את מידת העונש וצורתה. מתוך עיון בפרטי פרשת העבירה, תסקירי שירות המבחן וההתרשמות מהמערער שהופיע בערעור, נראה שבמכלול שיקולי הענישה במקרה דנן יש משמעות מיוחדת ומכריעה לשיקול של תיקון העבריין ושיקומו. אכן, אין להורות על שחרורו המיידי של המערער כפי שהציע שירות המבחן, אך יש לשנות את גזר הדין באופן שהמאסר בפועל יועמד על ששה חודשים והמאסר על תנאי על שנה וחצי וכן הפסילה מנהיגה תהיה לרכב ציבורי בלבד. כן יועמד המערער
בפיקוח שירות המבחן לתקופה של שנה אחת ובתנאי המבחן ייקבע שהמערער יבצע 300 שעות עבודה בהתנדבות לפי הוראות של שירות המבחן ושיקול דעתו.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, אור, מצא. החלטה - המשנה לנשיא אלון. המערער לעצמו, עו"ד יעקב כהן למשיבה. 3.10.89).
ע.א. 814/88 - צבי ועירית דוידוביץ נגד עו"ד זהר גרינברג מפרק חיים שכטר... בע"מ ואח'
*תשלום לנושה בפירוק חברה כאשר ביהמ"ש סבר בטעות כי כבר ניתנה החלטה שהחוזה עם הנושה מהווה "נכס מכביד"(הערעור נתקבל).
א. בשנת 1983 רכשו המערערים דירה בת 4.5 חדרים מחברת חיים שכטר (להלן: החברה), בבנין שהחברה עמדה להקים על חלקה בראשון לציון. מחיר הדירה, 85,000 דולר, שולם כולו ע"י המערערים. במחצית 1984 הפכה החברה לחדלת פרעון והמשיב נתמנה כמפרקה. הבנין שהוחל בהקמתו כלל 7 יחידות דיור, שמהן שלש היו מיועדות לבעלי החלקה בעיסקת קומבינציה, ארבע האחרות היו מיועדות למכירה, ומהן נמכרה הדירה למערערים. ביהמ"ש אישר הסדר שלפיו נמכר הבנין במצבו לצד שלישי שישלים את הבנייה, וחלק יחסי מהתמורה, על פי טבלה שאושרה ע"י ביהמ"ש, נזקף לזכות בעלי החלקה ורוכשי הדירות. המערערים לא הסכימו להסדר בשום שלב. בשל היעדר הסכמה מצד המערערים, פנה המפרק בהמרצה לביהמ"ש המחוזי על מנת שיקבע כי החוזה בין החברה לבין המערערים הינו "נכס מכביד" ויאשר לו לוותר עליו, בהתאם לסמכותו של ביהמ"ש לפי סעיף 361(א) לפקודת החברות (נוסח חדש) תשמ"ג - 1983 (להלן: הפקודה). לפני שניתנה החלטה בבקשה זו, עתר המשיב לביהמ"ש וביקש לבטל הערת אזהרה שהיתה רשומה לטובת המערערים על יסוד החוזה שבינם לבין החברה. בהחלטתו מיום 3.9.87 הורה ביהמ"ש על ביטול הערת אזהרה זו. כמו כן נתן ביהמ"ש החלטות נוספות המאשרות את מכירת ארבע הדירות של החברה לאחרים, כולל זו שרכשו המערערים. כן הורה ביהמ"ש להעביר את התמורה ממכירת ארבע הדירות לרוכשי הדירות הראשונים, באופן פרופורציונלי. על פי החלטה זו הגיע למערערים סכום המהווה ריאלית פחות מרבע המחיר ששילמו עבור הדירה. המערערים לא הסכימו להסדר הנ"ל וביהמ"ש ציין בהחלטתו כי הוא מאשר את ההסדר למרות התנגדות המערערים, וכי אם ימצאו המערערים דרך משפטית לתבוע את הסכומים ששילמו אין החלטתו מונעת מהם לנקוט בדרך זו. בהחלטתו מציין ביהמ"ש במספר מקומות כי ניתנה החלטה שחוזה עם המערערים הוא "נכס מכביד" ועל כן המפרק משוחרר ממנו. דא עקא, שקביעה זו לא היתה מבוססת, באשר החלטה כזו לא ניתנה לא עד אותו תאריך ולא בכלל. המערערים מבקשים כי תשולם להם מלוא התמורה ששילמו עבור הדירה והערעור נתקבל.
ב. בשום שלב לא ניתנה החלטה של ביהמ"ש, המרשה למפרק לוותר על החוזה עם המערערים. ממילא לא שקל ביהמ"ש בווילו תנאים יש להיעתר לבקשת המפרק בדבר וויתור על החוזה. על פי סעיף 361(ג) לפקודה, כשביהמ"ש בא ליתן אישור לוויתור על נכס מכביד רשאי הוא להתנות את הדבר בתנאים כפי שייראה לו לצודק. כך, למשל, ייתכן מקרה שביהמ"ש יחליט על נכס שהוא נכס מכביד וישחרר את המפרק מהתחייבויותיו, אך יורה, כתנאי לכך, להחזיר לבעל החוזה את התמורה ששילם לחברה ללא שבעל החוזה יצא נפסד. ויתור על חוזה כנכס מכביד אינו עניין שבשיגרה ודורש התייחסות והחלטה מפורשות אשר במסגרתן ישקול ביהמ"ש ויחליט מה התנאים למתן האישור.
ג. כאמור החליט ביהמ"ש החלטות שונות על יסוד ההנחה שכבר ניתנה החלטה לוותר על החוזה עם המערערים והמפרק לא העמידו על טעותו. להיפך, על אף שהמפרק ידע שהחלטה כזו לא ניתנה ע"י ביהמ"ש, פנה אליו בבקשה שיתיר מחיקת הערת אזהרה שנרשמה לטובת המערערים, וביהמ"ש נעתר לו. בדיון בערעור הסכים המפרק שלא ניתנה החלטה מפורשת
בדבר היות החוזה עם המערערים "נכס מכביד", וטענתו היתה שבמהלך הדיונים בביהמ"ש המחוזי היתה "הרגשה" שזו עמדת ביהמ"ש וכאילו יש "גמירות דעת" בדבר עמדת ביהמ"ש בעניין זה. ברם, לא הרגשה והבנה בדבר גמירת דעת נחוצים היו, אלא החלטה ברורה ומפורשת של ביהמ"ש, תוך שיקול כל שצריך להשקל קודם מתן החלטה כזו. על פי הדברים שאמר ביהמ"ש בהחלטותיו, ניתן גם להסיק, שלו היה דן ביהמ"ש בבקשה ומחליט בה תוך ושיקול הפגיעה במערערים שיש בוויתור, סביר להניח שהיה מוצא שיש ליתן למערערים תמורה ההולמת את מצבם המיוחד. לפיכך, ומכיוון שהדירות בבניין כבר נמכרו, יש להחזיר לתובעים את מלוא התמורה ששילמו עבור הדירה בשוויה הריאלי.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, מלץ, אור. החלטה - השופט אור. המערערים לעצמם, המשיב לעצמו, עו"ד קליבץ לכונס הרשמי. 6.9.89).
בש"פ 750/89 - נסים בן מורנו בובטס נגד מדינת ישראל
*דיון חוזר בהחלטת מעצר כאשר ההחלטה ניתנה בהסכמת העציר תוך קביעה כי תנתן לו הרשות לדרוש דיון מחדש "בכל עת"(הערר נתקבל).
א. העורר הואשם בביהמ"ש המחוזי בעבירות נגד הרכוש והחזקת נשק שלא כדין וכן בעבירות סמים. ביהמ"ש נתבקש להורות על החזקת העורר במעצר עד תום ההליכים, ובעת הדיון ביקש מי שהיה הסניגור באותה עת, "דחייה קצרה", על מנת שיוכל ללמוד את חומר החקירה ובקשתו נענתה. כעבור 10 ימים הודיע ב"כ החדש של העורר כי העורר "מסכים למעצר אך מבקש לשמור זכות לטיעון נגדו בכל עת, והוא מבקש שימונה לו סניגור מהמדינה". לנוכח הצהרה זו החליט ביהמ"ש "לעצור את המשיב עד תום ההליכים, ואולם המשיב יהיה רשאי בכל עת לבקש דיון בשאלת המעצר ללא צורך בנסיבות חדשות". החלטה זו ניתנה ביום 22.6.89.
ב. בשלב מאוחר יותר פנה העורר לביהמ"ש המחוזי וביקש לקיים דיון ענייני בשאלת החזקתו במעצר עד תום ההליכים, ובקשתו נדחתה לאחר שביהמ"ש ראה בה בקשה לעיון חוזר ולא מצא בנימוקיה בסיס לכך. הסניגורית טוענת, וב"כ המדינה מסכים עמה, כי לנוכח ההחלטה הבסיסית שניתנה ביום 22.6.89, זכאי העורר לכך שיקויים דיון ענייני "בכל עת" בשאלת החזקתו במעצר ואין לומר שהעורר החמיץ את המועד, או שיש לראות בפרק הזמן שחלף עד להגשת הבקשה משום ויתור על זכותו. שני בעה"ד הבהירו כי לא אחת מצהיר נאשם או ב"כ על הסכמה מסוייגת למעצר עד תום ההליכים, תוך שמירת הזכות לחזור ולקיים דיון ענייני בבקשה, ובתי המשפט נוהגים להיעתר לבקשות מסוג זה ולקיים דיון ענייני בשאלת מעצרו של הנאשם בשלב מאוחר יותר אם הוא מבקש זאת. הערר נתקבל.
ג. הסכמה למעצר עד תום ההליכים, לרבות הסכמה זמנית או מסוייגת לצורך לימוד חומר הראיות ובירור העובדות, כפופה להוראות סעיף 21 א(ב) רישא לחסד"פ, לפיו לא יתן בית המשפט צו מעצר עד תום ההליכים "אלא אם נוכח שיש ראיות לכאורה להוכחת האשמה". משמעותה של הסכמה "בלתי מסויגת" למעצר מהווה, איפוא, מבחינה משפטית, הודאה בכך שאכן מצויות ברשות התביעה ראיות לכאורה להוכחת האשמה, וכי קיימת עילה המצדיקה החזקה במעצר עד תום ההליכים. לעומת זאת, הסכמה "מסוייגת" למעצר - כגון זו שניתנה במקרה דנן - משמעה השלמה עם חזקת התקינות, לפיה מוחזקת התביעה הכללית שהגישה את הבקשה, שיש ברשותה ראיות לכאורה להוכחת האשמה, עד לקיומו של דיון ענייני בבקשה. מטבע הדברים, הדיון הענייני חייב להתקיים תוך זמן סביר, שאם לא כן ייראה הנאשם כמי שמוותר על זכותו לטעון כנגד החזקה האמורה.
ד. במקרה דנן ניתנה הוראת המעצר עד תום ההליכים על פי הסכמה מסוייגת, המותירה לעורר זכות לחדש את הדיון "בכל עת". דחיית הדיון הענייני על פי הסכמה מסוייגת יכול שתהיה, כאמור, לפרק זמן סביר בלבד, ונקיטת הדיבור "בכל עת" אינה יכולה
לשנות זאת. על כן, מבחינה משפטית פורמלית, יכול היה בית המשפט לראות את העורר כמי שוויתר על זכותו לחידוש הדיון הענייני בבקשתו בשל הזמן הרב שחלף. אולם בהתחשב בכך שבית המשפט בהחלטתו הבסיסית אימץ את בקשת העורר להותיר לו זכות לחדש את הדיון "בכל עת", מבלי להעמידו על כך שמדובר בדחייה לפרק זמן סביר בלבד, ולנוכח העובדה כי בתקופת הדחייה ייצגו את העורר לפחות שלשה סניגורים, נראה כי מטעמים של צדק יש לאפשר לעורר, באופן יוצא מן הכלל, לחדש את הדיון בשאלת מעצרו שלא על דרך של עיון חוזר.
(בפני: השופט קדמי. עו"ד כ. חנוך לעורר, עו"ד י. רזניק למשיבה. 12.10.89).
בג"צ 267/88 - רשת כוללי האידרא ואח' נגד ביהמ"ש לעניינים מקומיים ואח'
*סמכות ביהמ"ש לדון באישום פלילי של בנייה ללא רשות ברחבת הכותל שהיא "מקום קדוש"(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
א. העותרים הועמדו לדין בפני בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים בעבירה כי בנכס המצוי בתחומי העיר העתיקה בירושלים, בשטח רחבת הכותל, הקימו העותרים, ללא היתר, מבנה המורכב מקונסטרוקציות זכוכית ואלומיניום וביניהן המילה "יזכור". עם פתיחת הדיון העלו העותרים טענה מיקדמית והיא טענת חוסר סמכות של בית המשפט לדון באישומים. על פי הטענה, נופל האישום במסגרתו של סעיף 2 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל (המקומות הקדושים) 1924 , הקובע כי בית המשפט לא ישמע ולא יכריע בכל משפט או עניין הקשור במקומות הקדושים. על פי הטענה, המקום בו נבנה המבנה הוא "מקום קדוש" והטעם לבנייה קשור למימוש זכות הפולחן היהודי ברחבת הכותל ולחידוש מסורת עתיקת יומין ועל כן הוא קשור במקום הקדוש. לחילופין נטען כי קיים ספק באשר לתחולתו של סעיף 2 לדבר המלך הנ"ל, ועל כן יש להעביר את שאלת תחולתו של הסעיף להכרעת השר לענייני דתות, על פי הוראת סעיף 3 לדבר המלך.
ב. לעומת זאת טענה המדינה כי המקום בו הוקם המבנה אינו "מקום קדוש" וכן כי אפילו המקום הוא קדוש אין בכך למנוע תחולתם של דיני התכנון והבניה. זאת משני טעמים - ראשית, משום שחוק התכנון מתגבר על דבר המלך האמור, אם משום היותו מאוחר ואם משום היותו מיוחד; שנית - משום שדבר המלך אינו חל על ענייני תכנון ובניה. לדעת המדינה אינה מתעוררת כל שאלה שבמסגרתה יש להפעיל את הוראת סעיף 3 לדבר המלך. בית המשפט לעניינים מקומיים קבע כי המקום בו הוקם המבנה הוא אכן "מקום קדוש" במשמעות ביטוי זה בסעיף 2 לדבר המלך, ויחד עם זאת קבע כי יש לו סמכות לדון בעניין משום שהוראת סעיף 2 אינה חלה, שכן האישומים אינם קשורים למקום קדוש. נוכח מסקנה זו הוסיף בית המשפט וקבע כי אין מקום להעביר את שאלת תחולתו של סעיף 2 להכרעת השר לענייני דתות לפי סעיף 3. העתירה נדחתה
ג. בבג"צ התעוררה שאלה אם יש מקום בכלל שבג"צ יתערב בנושא, ואם אין ללכת בעניין זה בדרך המשפטית הרגילה, היינו להעלות את טענת חוסר הסמכות בנתיבים הרגילים בדרך של ערעור פלילי. באשר לכך החליט בג"צ כי יש מקום להתערבותו בנושא העתירה. השאלה איננה שאלה של סמכות בג"צ להחליט בענין, שכן סמכות זו נתונה לבג"צ על פי סעיף 15 לחוק יסוד: השפיטה. השאלה היא של שיקול דעת, היינו, אם מן הראוי הוא שבג"צ ינקוט עמדה בטרם מוצה ההליך הפלילי. בדרך כלל, בג"צ לא יתערב בהליכים אזרחיים ופליליים לפני מיצוי ההליכים הרגילים, אלא אם עולה טענה של היעדר סמכות, או אם מתגלית תופעה קיצונית של שחיתות בתחום שהוא מינהלי טהור. נמצא, כי במקרים של חוסר סמכות, יש מקום לשקול הפעלת סמכותו של בג"צ, אך יחד עם זאת מושג הסמכות הוא מושג מורכב וקשה, והוא משתרע על קשת רחבה של מצבים ועניינים. לנוכח המסקנה כי יש לדחות את העתירה לגופה אין צורך לבחון שאלה זו לעומקה בענייננו. על פני הדברים נראה כי המקרה דנן שייך לאותה קבוצה חריגה של
מקרים, בהם החריגה מסמכות מצדיקה הפעלת סמכותו של בג"צ. ברם, כאמור, אפשר להשאיר שאלה זו בצריך עיון.
ד. אשר לשאלה אם מוסמך בית המשפט לדון בעבירות נשוא כתב האישום - בעניין זה עמד השופט ברק בהרחבה על פסיקתם של בתי המשפט בשאלה של סמכות שיפוט בעניין פלילי הנוגע למקום קדוש, החקיקה ומטרתה, הפרשנות של מילות החוק, ההבחנה בין ביצוע עבירה בכלל במקום קדוש, ביצוע עבירה במקום קדוש כאשר המניע הוא קדושתו של המקום, ובאשר לכך קבע כי אין הבדל בין השניים משום שבשני המקרים אין לראות קשר המצדיק שלילת סמכות של בית המשפט האזרחי. השופט ברק הבהיר כי קיימות שתי דרכים לפירושו של סעיף 2 לדבר המלך. האחד - שכל עבירה פלילית הינה מחוץ לגדר דבר המלך ; והשניה - שעבירות מסויימות נתפסות בגדר דבר המלך, כאשר לשם הכרעה בחפותם או באחריותם של העותרים, יש צורך להכריע בזכויות ובתביעות כלשהן הקשורות לבעלות במקומות הקדושים. בענייננו, אין הסמכות נשללת בכל אחד משתי הדרכים שניתן ללכת בהן כאמור. מכאן כי על פי פרושו של סעיף 2 לדבר המלך אינה נשללת סמכות השיפוט של בית המשפט לעניינים מקומיים לדון ולהכריע בנושא דנן.
ה. להלן בירר בית המשפט העליון את טענת העותרים החילופית כי בנסיבות העניין, יש מקום להעביר את שאלת תחולתו של סעיף 2 לדבר המלך, להכרעת שר הדתות מכוח הוראות סעיף 3 לדבר המלך. על פי הוראה זו אם מתעוררת שאלה אם משפט או עניין נופל בגדרו של סעיף 2 או לאו יש להביא את השאלה בפני שר הדתות שיחליט בה. השאלה היא איפוא מתי מתעוררת שאלה שיש להביאה להכרעת השר לענייני דתות. בית המשפט העליון עמד בהרחבה על נושא זה והגיע למסקנה כי אין הסעיף חל בענייננו.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, חלימה. החלטה - השופט ברק. עו"ד גולדנברג לעותרים, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבים. 2.10.89).
בש"פ 801/89 - מדינת ישראל נגד יאיר גילאור
*הארכת מעצר לפי סעיף 54 לחסד"פ (מרמה)(בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 54 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
א. המשיב עצור עד תום ההליכים בגין שורה של אישומים המייחסים לו עבירות מרמה, גניבות, זיוף מסמכים ושימוש בהם, התחזות כעובד ציבור וכדומה, כשביצוע העבירות משתרע על פני תקופה של כשנתיים. משפטו של המשיב לא נסתיים בתוך השנה והמדינה מבקשת הארכת המעצר לפי סעיף 54 לחסד"פ. טוענת באת כח המשיב כי משפטו של נאשם הנתון במעצר צריך להסתיים תוך שנה כמצוות המחוקק ולפיכך היא מתנגדת להארכת המעצר. הבקשה להארכת המעצר נתקבלה.
ב. העקרון שיש לסיים את המשפט תוך שנה איננו מוחלט, וסעיף 54 מותיר שיקול דעת לצורך האיזון בין זכויות הפרט מחד לבין זכויות הציבור וטובתו מאידך. על ביהמ"ש לבחון בנוסף לשיקולים המצדיקים מעצר עד תום ההליכים המשפטיים, שיקולים המתחייבים מעצם התקופה הארוכה בה נתון הנאשם במעצר, הסיבות שגרמו להארכת בירור המשפט ואם נגרמה ההשהייה בעטיו של הנאשם או מסיבות אובייקטיביות, אם שחרורו של הנאשם עשוי להקשות על המשך בירור תקין של המשפט ואם קיימת סכנה שאם ישוחרר הנאשם הוא עלול לבצע עבירות נוספות או לנסות להשפיע על עדים וכדומה באלה שיקולים. מחמת העומס הכבד הרובץ על מרבית בתי המשפט הולכים ורבים המקרים שבהם לא מסתיים המשפט תוך שנה, ויש לעשות כל מאמץ לתת קדימות לסיום משפטים שבירורם נשתהה מעבר למה שהמחוקק מצא לראוי ולמקסימלי.
ג. בענייננו, העבירות המיוחסות למשיב בוצעו בתחכום רב, כלפי אנשים רבים ובנקים, למשיב עשרות רבות של עבירות מאותו סוג ונראה כי במשך שנים רבות עשה לו המשיב עבריינות זו דרך חייו והפיל קרבנות מרובים מקרב הציבור. מכאן כי המשיב
מהווה סכנה לציבור ויש חשש סביר כי אם יורשה להלך חפשי ימשיך במעשיו, ומה עוד שהוא מסובך קשות מבחינה כספית. היו אלה המשיב וסניגורו הקודם שתרמו לא במעט, ואולי בעיקר, להשהיית בירור המשפט, על ידי בקשות דחייה, חילוקי דעות עם הסניגור והחלפתו, דבר שדרש דחייה לצורך לימוד החומר ע"י הסניגורית שמונתה. בכל הנסיבות יש להאריך את המעצר כמבוקש.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד גב' ספיר חן למבקשת, עו"ד גב' מרים מרק למשיב. 30.10.89).
בש"פ 673/89 - פלוני נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (תקיפת ערבים על רקע לאומני) (ערר עד מעצר ער תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר ושותפיו לכתב האישום, הואשמו במעשי תקיפה בנסיבות מחמירות, כולל גניבה במהלך התקיפה, וכן עבירות אחרות כלפי בני מיעוטים כשהמעשים מכוונים כלפי ערבים בשל היותם ערבים. נעשתה עיסקת טיעון בין המדינה לבין העורר שעל פיה שונו מספר סעיפי אישום, בוטלו מספר סעיפים ובכל יתר העובדות והאישומים מודה העורר. הסניגור ציין את גילו הצעיר של העורר שטרם מלאו לו 17 שנים וכן את עובדת סבלו בעת מעצרו אך ביהמ"ש הורה לעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה.
מבלי להתעלם מגילו של העורר, הרי חומרת המעשים של העורר, בצירוף הסיכון שבהתנהגותו, מצדיקים את השארותו במעצר. אין חולק שקיימת עילה למעצר מכח הוראות סעיף 21א'(א)(2) לחסד"פ והעורר מהווה גם סיכון אם ישוחרר, בנסיבות שמעצרו דרוש ומוצדק הוא. העורר ואחרים, נערים גם הם, פעלו בדרך שיטתית נגד ערבים, כשהם עושים להם למטרה לאתר את אלה, להכותם מכות נאמנות ואף ליטול מהם את רכושם. תופעה זו אינה יוצאת דופן ויש לפעול נגדה בתקיפות, כמו כלפי עבירות אחרות, שיש עימן סיכון והפכו נפוצות. הסניגור הזכיר בהודעת הערר שמדובר בעבירות אשר "רובן ככולן צמחו על רקע לאומני". אם סבור הסניגור שאם נערים יהודים נטפלים על רקע לאומי על ערבים בדרך מאורגנת ושיטתית יש להתייחס לכך בסלחנות הרי הוא טועה בכך. דווקא הדגשת היסוד הלאומי כעילה להתנהגות העורר, מצביעה על הסיכון של חזרה על מעשים דומים מצד העורר, באם ישוחרר ממעצרו. לכך יש להוסיף שהדיון בעניינו של העורר קבוע למועד קרוב ומכיוון שהעורר מתכוון להודות באשמה יש סיכוי סביר שהדיון בעניינו לא יתארך.
(בפני: השופט אור. עו"ד ויור לעורר, עו"ד כהן למשיבה. 3.10.89).
ע.א. 793/87 - ארכימנדריט האב גרבה נגד RUSSIA THE BISHOP OF SYNOD
*מחיקת תובענה על הסף
* (הערעור נתקבל).
המערער הגיש תובענה נגד המשיבים והמשיבים הגישו בקשה לדחות או למחוק על הסף את התובענה. ביום הדיון, 27.9.87, הגיש המערער בקשה לתיקון כתב התביעה וביקש לדון בה. השופט החליט כי "הבקשה תידון במועד שייקבע, כך שאין מקום להתייחס אליה בשלב הזה". ביום 23.10.87 נתן ביהמ"ש את פסק דינו בו הורה על מחיקת התובענה על הסף ועל ביטול היתר ההמצאה אל מחוץ לתחום השיפוט. הערעור נתקבל. השופט נתפס לכלל טעות בכך שלא דן בבקשת התיקון לפני שהחליט על סילוקה של התובענה על הסף, שהרי מן המפורסמות הוא שאין להצמית תובענה בעודנה באיבה אם כתב התביעה ניתן לתיקון. אכן, אם יעתר ביהמ"ש לבקשת התיקון עשוי הדיון בשאר השאלות שנדונו על ידי השופט ללבוש פנים אחרות. מטעם זה בלבד דין הערעור להתקבל.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, מצא. החלטה - השופט לוין. עו"ד שיבולת למערער, עו"ד ש. דויטשר למשיב. 4.10.89).