תקציר סביר כרך ל"ד חוברת 17

בג"צ 734/88 - התאחדות בעלי המלאכה והתעשיה אשקלון נגד עירית אשקלון ואח'

*החלטת עירית אשקלון להסדיר שילוט באיזור התעשייה באשקלון באמצעות חברה עפ"י מכרז(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

א. השופט אור: באיזור התעשיה באשקלון, בכניסות ובצמתים, הוצבו בצד הדרך, בשטחי ציבור עירוניים, שלטים המכוונים את הבאים למפעלים השונים במקום. בעבר נהגה העיריה להתיר לבעלי מלאכה ותעשיה להציב שלטים במקומות אלה כנגד היתר ותשלום אגרה כדין, אך הוברר כי בעלי עסקים שהתקינו את השלטים לא דאגו לאחזקה תקינה, דבר שגרם לכך שחלקם היה פגום או בלתי קריא. לפיכך החליטה העיריה לפרסם מכרז שלפיו גורם אחד ויחיד יהיה אחראי להצבת השלטים, וכל בעל מלאכה ובעל עסק שירצה להציב שלט במקום ציבורי כאמור, יצטרך לשלם לגורם זה עבור הצבת השלט וההחזקה. המשיבה השניה (להלן: המשיבה) זכתה במכרז ועל פי ההסכם בינה לבין העיריה היא חייבת להציב שלטים כמבוקש ע"י בעלי העסקים באיזור, וגם עניין המחיר שתגבה המשיבה סוכם בינה לבין העיריה. העותרת, המאגדת בתוכה את מרבית בעלי המלאכה והתעשיה באשקלון, עותרת נגד ההחלטה שלא להתיר לחבריה להציב שלטי הכוונה אלא באמצעות המשיבה. את עתירתה משתיתה העותרת על שני אלה: זכותם של העותרת וחבריה להציב שלטי הכוונה ושלטי פרסום היא זכות טבעית הקנוייה לכל אדם ואין להגבילה כל עוד אין הוראה מפורשת בחוק; בהעניקה לחברה זכיון להצבת שלטי הכוונה לפי החוזה, ובמנעה הצבת שלטים כאלה מכל גוף אחר, העניקה העיריה לחברה מונופולין בניגוד לחוק. העתירה נדחתה.
ב. אין לעותרת או לחבריה כל זכות, לא טבעית ולא קנוייה, להציב שלטים בשטחי ציבור של העיריה. אין מדובר בזכותו העקרונית של בעל עסק להציב שלט כשאין בחוק הגבלה או מניעה לכך, אלא בזכותו להציב שלט דווקא בשטח ציבורי המצוי בתכנון, אחזקה ושליטה של העיריה. מה שחל על העיריה מכח כללי המשפט המינהלי הוא לפעול בהגינות, ביושר, בסבירות, בתום לב וכו' ועל כן השאלה היא אם כך נהגה העיריה. התשובה לכך היא חיובית. החלטתה של העיריה להוצאת המכרז וחתימת חוזה עם החברה היו פעולות סבירות של גוף מוניציפלי, ולא דבק כל פסול או הפלייה בהחלטת העיריה. השיקול מעוגן בנימוקים סבירים והגיוניים, שכן ע"י כך שגוף אחד יעסוק בכך, מובטחת האחידות של אופן התקנת השלטים, וכן קיים סיכוי רב יותר לטיב התקנת השילוט ובהירותו. העיריה גם יכולה היתה ללמוד מהעבר על כך שבעלי השלטים השונים לא דאגו די הצורך לתיקון ואחזקה של השלטים, דבר שגרם לאי בהירות בהם וכששלטי ההכוונה אינם ברורים יש בכך כדי לרבות עיכובים ו"פקקי תנועה".
ג. אשר לטענה כי מדובר במתן מונופולין לחברה ועל כן ההחלטה פסולה - גם טענה זו דינה להידחות. אכן, הלכה היא כי אין הרשות מוסמכת להעניק זכות בלעדית המהווה מונופולין, אם לא הורשתה לעשות כן בחוק, ועליה הראייה כי החוק נתן בידיה את הכח להעניק מונופולין. הלכה זו הופעלה גם לגבי מתן זכות בלעדית למפרסמים על גבי שלטים בשטח עירוני כשזכות זו נשללה מאחרים. אולם, בענייננו, המצב הוא שההחלטה על כך שהעבודה תבוצע ע"י גוף אחד בלבד נמצאה החלטה סבירה ואף מתבקשת. משכך הדבר, הרי לטענה נגד מסירת העבודה למשיבה, טענה שהולבשה בלבוש של "הענקת מונופול", יש להשיב, כי כשהוצא מכרז פתוח לכל מי שממלא אחרי תנאים סבירים שנקבעו במכרז, וכתוצאה ממכרז כזה זכה פלוני במכרז - אין לומר שהוענק לפלוני מונופולין, שהרי ניתנה הזדמנות טובה לכל אלה העוסקים באותו עיסוק אליו מתייחס המכרז.
ד. השופט ברק : הסכים לתוצאה והוסיף כי יש להבחין בין שאלת המונופול לבין שאלת המכרז. עשוי להתקיים מונופול אסור בדרך של מכרז, ואין בקיום המכרז כדין כדי להכשיר את האיסור שבמונופול. ברם, אין צורך להיכנס לבחינת השאלה הנדונה, שכן לא
ניתן מונופול לחברה ולא נפגע כלל חופש העיסוק, של העותרת. את חופש העיסוק שהאיסור על מונופול בא להבטיח, בין היתר, יש לבחון על רקע העיסוק בתחום שלם או בענף. אין לבחון את חופש העיסוק במסגרת פעילות ספציפית או מיוחדת. כמובן, קו הגבול בין הספציפי לבין הכללי איננו מדוייק ולעיתים אגד של מקרים ספציפיים עשוי ליצור מכלול. המקרה שלנו נופל באופן ברור באותו צד של קו הגבול, בו אין כל פגיעה בחופש העיסוק של העותרת. הטעם להבחנה בין מונופול לבין מכרז נעוץ במהותם השונה של המונופול ושל המכרז. המונופול הוא בעיקרו תופעה כלכלית משפטית בה מוענקת זכות לפעילות בתחום, בענף או במקצוע מסויים לידי אדם אחד, תוך שלילת אותה זכות מידי האחרים, והמכרז הוא תופעה כלכלית משפטית הקובעת מעין שוק מיוחד בו מתקיימת תחרות הוגנת ושוויונית בין הצעות. על כן, אם נשוא המכרז הינו פעילות כוללת בענף, בתחום או במקצוע שלם, הרי קיום המכרז כדין עשוי ליצור מונופול שלא כדין.
השופט בך הצטרף לפסק דינו של השופט אור ולהערותיו המשלימות של השופט ברק.

(בפני השופטים: ברק, בך, אור. עו"ד גת לעותר, עוה"ד רוזנבאום, צוריאלואליגון למשיבות. 10.10.89).

ע.א. 11/87 - מדינת ישראל נגד חירם לנדאו עבודות עפר... בע"מ

*בקשה לרשות להתגונן(הערעור נדחה).

א. לצורך סלילת כביש רפידים פירסמה מע"צ מכרז לאספקת תערובת אספלטית הכוללת מספר מרכיבים, ובכללם מרכיב ה"ביטומן". במכרז זכו המשיבה ועוד חברה (להלן: החברה האחרת). במכרז נקבע סעיף הצמדה שלפיו ההצמדה תהיה לעלות מחיר הביטומן. מחיר הביטומן עלה יותר מאשר המרכיבים האחרים הכלולים בתרכובת. בחשבונות שהגישה המשיבה היא כללה את ההתייקרויות לפי מדד מחיר הביטומן בהתייחס למרכיב הביטומן בלבד, ואילו המרכיבים האחרים הנכללים בתערובת הוצמדו למדד של אותם חומרים. מאידך, פירשה החברה האחרת את סעיף ההצמדה כקובע הצמדת מחיר כל מרכיבי התערובת למדד הביטומן. ההתדיינות בין המדינה לבין החברה האחרת הגיעה עד לביהמ"ש העליון, הוכרעה לטובת החברה האחרת וביהמ"ש קבע כי ההוראה בחוזה היא ברורה וחד משמעית שתוספת ההתייקרויות תשולם לפי מדד מחיר הביטומן.
ב. בעקבות פסק דין זה עתרה המשיבה בדצמבר 1980 בהמרצת פתיחה לביהמ"ש המחוזי כי יצהיר שפירוש סעיף ההצמדה בהסכם שלה הוא כי יש לחשב את מחיר שיעור ההתייקרות של כל מרכיבי החוזה על פי מדד מחירי הביטומן, וזאת בהסתמך על פסק דינו של ביהמ"ש העליון. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה והצהיר כי "ההתייקרויות לפי מדד מחירי הביטומן יחולו על כל מרכיבי התערובת האספלטית שסופקה על פי החוזה וכי את החשבוןהמגיע יש לערוך בהתאם לפירוש זה. אין באמור כדי לפגוע בזכותה של המדינה לטעון להתעשרות שלא כדין או להפקת רווח בלתי סביר כתוצאה מפירוש זה לכשתוגש התביעה המפורטת לתשלום ההפרשים בהתאם לאמור". כשבידה פסק דין הצהרתי זה הגישה המשיבה לביהמ"ש המחוזי תביעה בסדר דין מקוצר נגד המערערת לתשלום מלוא ההפרשים המגיעים לה על פי החוזה. המערערת הגישה בקשה לדחיית התביעה על הסף בנימוק כי חלפו 7 שנים מאז נתגבשה למשיבה עילת התביעה ולפיכך התיישנה התביעה. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענת ההתיישנות והמדינה ערערה לביהמ"ש העליון על פסה"ד ההצהרתי בדבר תשלום ההפרשים ועל דחיית החלטת ההתיישנות. בע.א. 450/82 (פד"י מ'(1) 658) דחה ביהמ"ש העליון את ערעור המדינה. לאחר דחיית טענת ההתיישנות ביקשה המדינה בביהמ"ש המחוזי לתת לה רשות להתגונן. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה ונתן פס"ד על סכום התביעה. הערעור נדחה.

ג. טענת המערערת היא כי בהליכים הקודמים הושארו מספר טענות המחייבות דיון וצריך היה לתת רשות להתגונן באותן טענות. ברם, טענות המערערת שהועלו בבקשתה לקבל רשות להתגונן לא נידחו בשל כך שהיה הליך קודם בעניין, אלא לגופן. השאלה החשובה היא על כן אם דחיית טענות המערערת, מבלי להרשות לה להתגונן, היתה מוצדקת לפי ההלכות המקובלות באשר למתן רשות להתגונן בתביעה בסדר דין מקוצר. חלק מטענות המערערת הינן למעשה טענות משפטיות שאין כלל מקום להבאת ראיות להוכחתן. במצב מעין זה, אף אם אין הטענות משוללות כל יסוד, הרי שאין מניעה לדון ולהתייחס לטענות מבלי לתת רשות להתגונן.
ד. אשר לטענות לגופן - טענה אחת היא של עשיית עושר ולא במשפט. טענה זו משוללת יסוד. המערערת טוענת כי ההפרש הנתבע, שנבע מעליה גבוהה במיוחד של מדד הביטומן, אליו הוצמדו מחירי התערובת שסופקו ע"י המשיבה, מהווה התעשרות שלא כדין ממנה נהנית המשיבה. ברם, התעשרות שכל כולה היא על סמך חוזה וכחלק מן החיובים הנובעים מן החוזה עצמו אינה יכולה להיות "שלא כדין". המערערת טוענת להתעשרות המשיבה, על יסוד טענה הנוגדת את המוסכם במפורש בחוזה, ועל כן אין צורך להתעכב על הסוגייה המורכבת מה הדין כאשר מדובר בטענת התעשרות על יסוד גורמים הנובעים מהחוזה והפרתו או ביטולו. בענייננו, אף אם זכתה המשיבה ליתרון, שהמערערת קוראת לו התעשרות, אולי מעבר למה שציפתה בעצמה, אין התעשרות זו שלא כדין שהרי היא נובעת מחיוב חוזי והיא כדין.
ה. אשר לטענה כי אכיפת החוזה היא בלתי צודקת בנסיבות העניין - כאן מבקשת המדינה לטעון כי לפי סעיף 3(4) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א-1970, אין לאכוף עליה את חיובה הנובע מהחוזה. גם טענה זו אין לה על מה שתסמוך. מדובר כאן בהתקשרות בחוזה שבו התחייבה המערערת לשלם מחיר הנראה עתה בעיניה גבוה ממה שתנאי השוק הכתיבו. סעיף 3 הנ"ל אינו בא להתערב בחוזה עצמו, וביהמ"ש איננו שוקל את הכדאיות הכלכלית של הצדדים מקום שהחוזה מפורש. בענייננו פורש החוזה ע"י ביהמ"ש העליון בגלגול הקודם ואף המערערת תאלץ לקבל עליה את הדין בעניין זה. אי סבירותם של תנאי החוזה מבחינה משקית או כלכלית, אין לה, כשלעצמה, השלכה על שאלת השלילה של תרופת האכיפה.

(בפני השופטים: בייסקי, בך, חלימה. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד גב' שולמית וסרקרוג למערערת, עוה"ד וינרוט ובלום למשיבה. 22.10.89).

על"ע 11/88 - פלוני נגד הוועד המחוזי של לשכת עוה"ד

*הרשעה בהתנהגות שאינה הולמת בבי"ד רבני(הערעור נתקבל).

א. הנאשם ייצג אשה בתובענת מזונות בביה"ד הרבני ובעת ההופעה סירב לחבוש כיפה. הוא הואשם בכך כי אמר לביה"ד "אין לי כבוד לבית דין זה" וכן התבטא כלפי אב בית הדין בביטוי "מטומטם וזקן". במהלך הדיון בקובלנה שהוגשה לביה"ד המשמעתי הוברר כי הפרוטוקול של ביה"ד אינו משקף את שנאמר בו. הוברר כי הביטוי "מטומטם וזקן" לא נאמר בביה"ד אלא נרשם בפרוטוקול לאחר שעד מסויים אמר כי המערער התבטא כך בצאתו מאולם ביה"ד. גם באשר לשאלה אם אמר "אין לי כבוד לבית דין זה" או לא התבטא בביטוי זה, אין קביעה ברורה ע"י ביה"ד המשמעתי. הרשעתו של המערער בעבירה על האתיקה המקצועית התבססה על עדותו של הדיין, הרב גולדשמידט, שהמערער נהג במידה מסויימת בחרי אף, ולאו דווקא בצורה מכובדת שיש לצפות לה מפרקליט המופיע בפני ביה"ד. ביה"ד המשמעתי הסתמך גם על עדותו של המערער עצמו שאמר "אני במקום לחבוש כיפה התווכחתי עם ביה"ד, האוירה היתה חמורה. יכול להיות שהייתי חובש כיפה אבל פתאום משכו אותי". ביה"ד המשמעתי קבע כי אף שלא הובררו די הצורך המלים
המדוייקות שאמר המערער "הרי שאין ספק בלבנו שנימת הדברים של הנאשם בפני ביה"ד, היתה כזו אותה מתאר כבוד הרב גולדשמידט בעדותו בפנינו", היינו לא בצורה מכובדת. ביה"ד המשמעתי הארצי השאיר את ההרשעה על כנה ברוב דעות והערעור נתקבל.
ב. לאחר זיכויו של המערער מן האמירה "מטומטם זקן" היה על ביה"ד המשמעתי לקבוע אם אמר המערער כי אין לו כבוד לביה"ד. בכך הואשם ועל כך סב הדיון. קביעת ביה"ד המשמעתי כי המערער "אכן סרב לחבוש כיפה כפי שדרש ממנו ביה"ד, ובמקום למלא אחרי דרישתו זו של ביה"ד התווכח עמו", גלשה מעבר לצריך. ההתנהגות הבלתי הולמת שיוחסה למערער לא נגעה לחובתו לחבוש כיפה בהופיעו בבי"ד רבני, או לסרובו למלא אחר דרישת ביה"ד לחבוש כיפה. המערער גם לא הואשם, ולא יכול היה להיות מואשם, אך בשל כך כי ניהל "וויכוח" עם ביה"ד בקשר לדרישה כי יחבוש כיפה. בתגובת המערער כשלעצמה לא ניתן היה לראות התנהגות שאינה הולמת עו"ד, כל עוד נאמרו דבריו תוך כבוד לביה"ד, בנימוס, ובצורה מאופקת ומרוסנת, כפי שחייב עורך דין לנהוג בהופיעו בבי"ד. העובדה שהאוירה היתה מתוחה או "חמורה" כהגדרת המערער, בעקבות חילופי הדברים, אינה גוררת בהכרח את המסקנה כי דברי המערער חרגו, אם מבחינת תוכנם ואם בדרך הצגתם, מן המותר לעו"ד. אין בעדותו של הרב גולדשמידט דבר המעיד על כך כי המערער השמיע את דבריו בקולניות או בדרך אחרת שאינה מכובדת ומנומסת, למעט האמירה, שעליה חולקים, כי אין לו כבוד לביה"ד. מכאן שגם אם קיבל ביה"ד המשמעתי המחוזי שנימת הדברים של הנאשם בביה"ד היתה כזו שאותה תיאר הרב גולדשמידט בעדותו, אין למצוא כי המערער השמיע דכרים שיש לצפות מפרקליט כי לא ישתמש בהם בהופעתו בפני בי"ד זה או אחר.
ג. נותרה השאלה אם אמר המערער לביה"ד "אין לי כבוד לבי"ד זה". כאשר לכך לא קבע ביה"ד המשמעתי כל ממצא עובדתי, וגם מדברי הרב גולדשמידט לא ניתן להסיק מסקנה החלטית כי הדברים נאמרו. לכך מצטרפת הכחשתו הנחרצת של המערער. בהיעדר הכרעה בשאלה עובדתית זו, אין ההרשעה יכולה לעמוד.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד ר. קוט למערער, עו"ד ע. ויצמן למשיב. 16.10.89).

ע.א. 590/86 - אוליבקס תעשיות בע"מ נגד עירית פתח תקוה

*פיצויים בגין הפקעת מקרקעין(הערעור נדחה).

א. העיריה הפקיעה מקרקעין השייכים למערערת, והובא בחשבון בתשלום הפיצוי, כי בעבור %40 מהשטח שהופקע פטורה המשיבה מלשלם פיצויים, מכח ההוראה שבסעיף 190(א)(1) לחוק התכנון והבנייה. ההפקעה המדוברת בוצעה על פי תכנית בניין עיר מסויימת (להלן: התכנית המפקיעה). בתכנית המתאר שהיתה בתוקף לפני התכנית המפקיעה, היעוד של השטח המופקע היה חקלאי. ביהמ"ש מינה שמאי והלה הגיש חוות דעת מקצועית, בהתחשב ביעודה של החלקה כקרקע חקלאית, ובהתאם לכך נקבע סכום הפיצויים ע"י ביהמ"ש המחוזי. טענת המערערת היתה כי מתוך שטח החלקה שהופקע לפי התכנית המפקיעה, היה רק חלק חקלאי ואילו החלק העיקרי היה מיועד לדרך וחניה. טענת ב"כ העיריה הינה לעומת זאת שאין המערערת יכולה ליהנות משינוי יעודה של הקרקע ואפילו נעשה שינוי היעוד בשלבים. ההפקעה בענייננו נעשתה, לטענת העיריה, בשני שלבים: תחילה שונה היעוד בתכנית מסויימת כשמודגש בתכנית זו שהקרקע המיועדת לצרכי ציבור - חניה ודרך - מיועדת להפקעה, ואחר כך באה התכנית המפקיעה ותוך שינוי יעוד נוסף, אף הוא יעוד לצרכי ציבור, קבעה הפקעת אותם חלקים של החלקה שיועדו כבר בתכנית הקודמת להפקעה. בנסיבות אלה, טוענת העיריה, יש לקבוע את שווי הקרקע
המופקעת לפי שוויה של זו עפ"י יעודה לפני שתי התכניות, שכן שתיהן הן תכניות מפקיעות. ביהמ"ש קיבל את עמדת העיריה והערעור נדחה.
ב. בשומת הפיצויים אין מביאים בחשבון עלייה בשווי המקרקעין קודם ההפקעה בשל התכנית העומדת ביסוד ההפקעה. עפ"י ההלכה ביהמ"ש אינו מעריך את שווי המקרקעין על פי התכנית שהיתה בתוקף ערב ההפקעה, ואשר לצורך הגשמתה נעשתה ההפקעה, אלא על פי התכנית הקודמת שבוטלה ע"י התכנית העומדת ביסוד ההפקעה. הלכה זו יפה גם לענייננו כשהיעוד שהיה בתחילה חקלאי שונה על פי שתי תכניות שבאו בזו אחר זו. סיכומם של דברים, ביהמ"ש פעל כהלכה כאשר קבע את שיעור הפיצויים על פי הערכת הקרקע המופקעת כקרקע חקלאית.
ג. אשר לנושא הברוטו והנטו של החלקה בקביעת הפיצויים - שומת מקרקעין הקובעת את גובה הפיצויים בגין הפקעה נעשית בשתי דרכים : הערכה על פי הערך השיורי של הנכס, שלפיה מעריכים את שווי הנכס כאילו היה מוכן לשימוש מיידי למטרתו; השיטה ההשוואתית - דהיינו, על דרך השוואת עסקאות קרובות במקום ובזמן תוך התאמות המתחייבות מהשוני בנתונים של נושאי ההשוואה. בענייננו, עולה מחוות דעתו של השמאי, כי שומתו נעשתה על פי שיטת ההערכה השוואתית שלגביה אין נושא הברוטו והנטו מתעורר.

(בפני השופטים: בייסקי, חלימה, אור. החלטה - השופט חלימה. עוה"ד א. סוכובולסקי ומ. בורנשטיין למערערת, עוה"ד אביטל רימון וגב' חנה פאר למשיבה.19.10.89).

ע.א. 560/87 - מנהל עזבון המנוח רענן מליץ נגד האגודה למען דיור לקשיש ואח'

*פירוש הסכם(ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).

א. במסגרת פרוייקט שהוקם ע"י המשיבה, למען הבטחת מגורים לקשישים, (להלן: הפרוייקט), חתם המנוח, ביום 22.8.79, חוזה עם המשיבה לרשיון מגורים ביחידת דיור כשהמבנים ייבנו. בהסכם נקבע כי זכותו של המנוח היא בלתי ניתנת להעברה. בהתאם לחוזה התחייב המנוח, בין היתר, להעביר לאגודה סכום כסף שייחשב כהלוואה, שתעמוד לפרעון עם סיום תוקף החוזה. סך כל התשלומים ששילם המנוח לאגודה במסגרת זו הסתכם בכ-60,000 דולר. בניית הפרוייקט השתהתה ורק בפברואר 1984 הוחל באיכלוס יחידות הדיור. ברם, עוד קודם לכן, הודיע המנוח לאגודה כי מחמת מצב בריאותו הלקוי אין הוא רואה עצמו יותר מועמד לגור במקום. המנוח הביע רצונו כי הסכומים ששולמו על ידו יחשבו ככספים שנמסרו לאגודה באופן מוחלט ולא כהלוואה, וזאת בשני תנאים: ראשית, על האגודה לפנות אל בת דודתו של המנוח ולהציע לה, אם תחפוץ בכך, להתקבל כחברה בפרוייקט במקומו של המנוח; לחילופין, אם בת דודתו תסרב להצעה זו, להעמיד את כספי ההשקעה לרשותו של נצרך, לשם רכישת זכות למגורים בפרוייקט. האגודה הביעה הסכמתה לתנאים אלה במכתב ששיגרה אל המנוח.
ב. כאשר נפטר המנוח, ביום 6.6.84, ולאחר שבת דודתו הודיעה כי אינה מעוניינת בהצעת המנוח, נתגלתה מחלוקת בין האגודה ובין מנהל עזבונו של המנוח. שני הצדדים הסתמכו על הוראות חוק המתנה, תשכ"ח - 1968. מנהל העזבון סבר כי יש כאן התחייבות מצד המנוח להעניק מתנה, אשר ביצועה תלוי בהתגשמות אירועים שונים בעתיד. על פי סעיף 5(א) לחוק המתנה "התחייבות לתת מתנה בעתיד טעונה מסמך בכתב" ומאחר שלא נערך מסמך בכתב הרי שכספי ההשקעה מגיעים לעזבון, בתור החזר הלוואה על פי האמור בחוזה המקורי. לעומת זאת טוענת האגודה כי היה זה מקרה של הענקת מתנה על תנאי, על פי סעיף 4 לחוק המתנה, וזו הושלמה ברגע שהמנוח ויתר על החזרת כספי ההלוואה,
ולכן לא היה צורך במסמך בכתב כדי לשוות לו תוקף חוקי. ביהמ"ש המחוזי לא קיבל את הטיעון המשפטי של שני הצדדים גם יחד.
ג. לדעת ביהמ"ש המחוזי, סעיף 2 לחוק המתנה מחייב קיומה של הסכמה בין הנותן והמקבל, שהדבר ניתן במתנה, ולדעת ביהמ"ש מהות העיסקה הנדונה אינה מצביעה כלל ועיקר על הענקת מתנה מצד המנוח לאגודה. המנוח התכוון להיטיב עם בת דודתו, או לחילופין עם נצרך כלשהוא, ולא התכוון להעניק טובת הנאה לאגודה. מכאן המסקנה כי לאחר שהבת דודה סירבה ליהנות מיחידת הדיור, הנהנה היחידי הוא למעשה הנצרך. לדעת ביהמ"ש המחוזי יש לראות בהסכם שנערך בין המנוח ובין האגודה, מבחינה משפטית, חוזה לטובת צד שלישי, שעליו יש להחיל את הוראות הסעיפים 38-34 לחוק החוזים (חלק כללי). לפיכך דחה את תביעת מנהל עזבון המנוח, במובן זה שקבע כי בשלב זה אין כספי ההשקעה שייכים לעזבון. ביהמ"ש הטיל על האגודה לאתר נצרך, תוך זמן סביר, ולהציע לו זכות דיור בגבולות סכום ההשקעה שעליו ויתר המנוח. אם תפקע חברותו של אותו נצרך מסיבה כלשהיא, יהיה על האגודה למצוא נצרך אחר שיבוא במקומו. ביהמ"ש קבע כי המערער יהיה זכאי לדרוש את החזרת הכספים לעזבון המנוח אם וכאשר תחדל האגודה מלמלא את חיוביה על פי ההסכם, מסיבה כלשהיא. הערעורים של שני הצדדים נדחו.
ר. יתכן שניתן היה להשקיף על פרטי ההדברות בין המנוח והאגודה מתוך ראייה שונה, אך גישתו של ביהמ"ש המחוזי לא זו בלבד שהיא מבוססת מבחינה משפטית, אלא שהיא מבטאת בצורה נכונה את מהות ההסכם שנעשה, והיא מביאה גם לתוצאה צודקת ומניחה את הדעת. העובדה בלבד ששני הצדדים לא העלו בטיעוניהם את הפתרון המשפטי, שאליו הגיע ביהמ"ש מיוזמתו, ולא חשבו כנראה כלל בכיוון זה, אלא הגבילו את עמדותיהם במסגרת סעיפי חוק המתנה, אין בה כדי לפסול את החלטתו של ביהמ"ש המחוזי.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, קדמי. החלטה - השופט בך. עו"ד ח. פרנק למערער, עו"ד מ. עליאש למשיבים. 29.10.89).

ע.א. 448/87 - צבי המרמן קבלן לבנין בע"מ נגד עיד איברהים חסן

*אחריות בתאונת עבודה וגובה הפיצויים(הערעור נדחה).

א. בדצמבר 1982 עבד המשיב אצל המערערת בעבודת בנייה. הוא נתבקש ע"י אחד הטייחים, מעובדי המערערת, להכין טיח ולשם כך השתמש המשיב במערבל בטון. היה יום גשום, האיזור היה בוצי ומשביקש המשיב להפסיק את פעולת המערבל החליק, ידו הימנית נתפסה בין השרשרת לבין גלגל השיניים של המערבל, ונכרתו שלש מאצבעות יד ימינו של המשיב ואצבעו הרביעית נפגעה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי האחריות לתאונה רובצת כולה על שכמה של המערערת וכן קבע את הפיצויים שעל המערערת לשלם למשיב. הערעור הוא על הטלת מלוא האחריות על המערערת וכן על גובה הפיצויים שנקבע. המשיב מערער בערעור שכנגד על ניכוי של 2,000 ש"ח מהסכום הכללי של הפיצויים שנפסקו. הערעורים נדחו.
ב. באשר לאחריות המערערת לתאונה - מסתבר שכמחצית השנה לפני אירוע התאונה ביקר במקום מפקח מטעם משרד העבודה והתריע על החובה להתקין מגן במערבל. בעקבות זאת הותקן מגן בצורה לקוייה שלא היה בו כדי למנוע את התאונה שקרתה למשיב. צדק ביהמ"ש המחוזי כי תקנה 89 לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בנייה) מחייבת שכל חלק מסוכן במכונה יהיה מגודר לבטח. גידור כזה חייב להגן לא רק על פועל זהיר וקפדן כי אם גם על פועל רשלן ובלתי זהיר. פחית המגן שהותקנה כאן אינה מהווה גידור לבטח ומה גם שהוכח שהיתה בלתי יעילה לחלוטין. מכאן אחריותה של המערערת לתוצאה המזיקה .

ג. אשר לתרומת הרשלנות המיוחסת ע"י המערערת למשיב - במקרה דומה למקרה דנן פסק ביהמ"ש העליון כי פגיעה בלתי רצונית תוך החלקה אין בה משום רשלנות תורמת כלשהי וכי המגן או הגידור הנדרשים בפקודת הבטיחות נועדו להגן גם מפני פגיעה רשלנית או מכוונת. הטענה כי לא ניתן לגדר את המכונה לבטח אין בה הגנה למעביד ועליו לפצות את העובד שנפגע. הלכה זו תואמת את המקרה שלפנינו. מדובר כאן בהחלקתו של המשיב (התובע) ואירוע התאונה תוך כדי כך. בנתונים אלה אין לייחס למערער אשם תורם בשיעור כלשהוא ויש לדחות את טענת האשם התורם.
ד. אשר לגובה הפיצויים - מדובר בתאונת עבודה ולא בתאונת דרכים, ולפיכך אין להיזקק, בנושא גובה הפיצויים, להוראות חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, וגם לא להלכות שהורה ביהמ"ש העליון מכוחו של חוק זה. יש לדון במקרה דנן על פי ההלכות שהתגבשו על פי פקודת הנזיקין.
ה. ביהמ"ש קבע למשיב נכות אורטופדית בשיעור של כ-%37, נכות נפשית בשיעור של %15 עקב תגובתו הדכאונית לפציעתו, שיצרה אצלו סימנים קליניים קשים הן בתיפקודו כאב וכבעל והן בתיפקודו בחיים והנכות המשוקללת שנקבעה למשיב מסתכמת ב-%47. שיעור זה מבוסס על הראיות ואין להתערב בכך. כמו כן צדק ביהמ"ש המחוזי כי השפעת התאונה על התובע היתה קשה וכי הצירוף של הפגיעה ביד הימנית בצירוף לפגיעה הפסיכיאטרית יצרו "תרכובת" המונעת מהתובע להמשיך ולעסוק בסוג העבודות שעסק בהן, ומקשה עליו להסתגל למומו ולרכוש לעצמו תחומי עיסוק חדשים הדורשים הכשרה ולימוד.
ו. באשר לפרטי הפיצויים - ביהמ"ש קבע בפריט כאב וסבל פיצוי של 35,000 ש"ח. ביהמ"ש התרשם מצורת אירוע התאונה ותוצאותיה. אין לשנות את קביעתו האמורה של ביהמ"ש חרף העובדה שאילו היה ביהמ"ש העליון יושב כערכאה ראשונה ייתכן שהיה קובע סכום פחות במשהו מזה שנקבע בגין ראש נזק זה. אין מדובר כאן בסטייה משמעותית מהנורמה המקובלה ולפיכך אין להתערב נכך.
ז. באשר לאובדן ההשתכרות בעבר - הפסד זה העמיד ביהמ"ש, בדרך של אמדן גלובלי, על סכום של 40,000 ש"ח. הפסדי השתכרות בעבר הינם נזק מיוחד שעל התובע להוכיחו. אולם, לעתים גם הפסדי ההשתכרות בעבר הינם בגדר נעלם ורב בהם הנסתר על הנגלה כך שאין לחשבם במדוייק. כך הוא כשבעת התאונה היה התובע בתחילת דרכו המקצועית והשתכרותו עשוייה היתה לגדול, אך אין נתונים לקבוע את שיעור הגידול אלא בדרך אמדן. בנסיבות כאלה יכול ביהמ"ש לקבוע את הפיצוי על הפסד ההשתכרות בעבר על דרך של אמדן גלובלי. בענייננו, מדובר בתקופה של 53 חודשים, כך שהסכום שנפסק לתובע הוא כ-755 ש"ח הפסד לחודש. ביהמ"ש הסתמך על נתונים ראויים בקבעו סכום זה ואין הצדקה להתערב בו. המערערת טענה שהמשיב יכול היה בינתיים לעבוד עבודה אחרת ואולם בנסיבות המקרה אין לומר שהמשיב יכול היה להקטין את הנזק. הוא היה נתון במרבית הזמן בטיפולים פסיכיאטריים כדי להוציאו מהמצב שאליו נקלע, ובנתונים אלה אין מדובר בתובע סרבן עבודה אשר במתכוון לא עשה דבר להקטנת נזקו.
ח. באשר להפסד השתכרות בעתיד - לעניין זה על ביהמ"ש להביא בחשבון את ההפרש שבין מה שהניזק היה משתכר אחרי התאונה אלמלא המום וכמה הוא משתכר או עשוי להשתכר במומו. ביהמ"ש פסק למשיב בגין ראש נזק זה סכום כולל של 200,000 ש"ח לפי הפסד חודשי של 770 ש"ח, כאשר סכום זה הוכפל במקדם ההיוון, ל-35 שנות עבודה שנותרו למשיב. אם כי ייתכן שהפיצוי בפריט זה הוא במידת מה על הצד הגבוה, אין מקום להתערב בכך. הפגיעה שנפגע המשיב, המורכבת מנכות פיזית מגבילה ומנכות פסיכיאטרית, פגעה בכושר השתכרותו של המשיב בשיעור העולה לכאורה על נכותו
הרפואית. בהתחשב בכך ובסיכויי התקדמותו של המשיב בכושר השתכרותו לולא התאונה, אין לומר שהסכום שנפסק מצדיק התערבות.
ט. בערעור שכנגד העלה המשיב שאלה אחת ויחידה אם היתה הצדקה שביהמ"ש ינכה מכלל הפיצויים 00ס,2 ש"ח. ביהמ"ש מנמק ניכוי זה באומרו "מאידך סבורני שהתובע יוכל לעשות כדי שנכותו הפסיכיאטרית תוכר במוסד לביטוח לאומי ובמקרה כזה תוגדל גם גימלתו. אני מעריך אפשרות זו שאינה בטוחה ב-2,000 ש"ח שגם אותה יש לנכות מסכום הפיצויים". הערעור הנגדי נדחה. אם אמנם קיים סיכוי סביר שאחוז הנכות שייקבע למשיב ע"י וועדה רפואית יגדל בגין נכותו הפסיכיאטרית, סכום הניכוי של גמלאות המוסד לביטוח לאומי יגדל גם הוא. הוכח שיש לכך סיכוי אם יפעל המשיב בכיוון זה, והיה די בראיות כדי לקבוע ניכוי נוסף בשיעור זה.

(בפני השופטים: חלימה, אור, קדמי. החלטה - השופט חלימה. עו"ד ישראל גולדברג למערערת, עו"ד א. גוהר למשיב. 4.10.89).

בש"פ 737+772/89 - אברהם קהיל ויוסף קידר נגד מדינת ישראל

*הארכת מעצר לפי סעיף 54 לחסד"פ(ערר על המשך מעצר ובקשה להארכת מעצר מעבר לשנה - הוחלט לשחרר את העוררים בערבות).

א. העוררים נעצרו ביום 21.10.88 עד תום ההליכים, בהקשר לכתב אישום שהוגש נגדם בגין קבלת שוחד, סיוע לבריחת אסיר ועבירות נלוות נוספות. הערר על מעצר זה נדחה ע"י ביהמ"ש העליון בפברואר 1989 וצויין בהחלטה כי עילת המעצר מוצדקת, בין היתר, מחשש של שיבוש מהלכי משפט ושידול להשמדת ראייה, וכן חומרתן של העבירות. עוד נאמר באותה החלטה כי "ביהמ"ש כבר החל בשמיעת ראיות ועל פי מצוות המחוקק יש להמשיך בבירור המשפט מיום ליום... מכאן שאין להניח כי יתמשך בירור המשפט יתר על המידה". מאז נשמעו רק ראיות התביעה וכעת ההגנה מביאה ראיותיה. העוררים הגישו בקשה לעיון חוזר בטענה כי חל שינוי בנסיבות, הן משום שלא קיים עוד חשש של השפעה על עדים ושיבוש מהלכי משפט, שכן כל עדי התביעה כבר נשמעו, והן משום שמאז ניתנה ההחלטה בביהמ"ש העליון לא נתקיימה הצפייה כי בירור המשפט יימשך מיום ליום והוא יסתיים בפרק זמן סביר. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה לעיון חוזר ועל כך הוגש הערר. יום לפני הדיון בערר הגישה המדינה בקשה להאריך את מעצר העוררים בשלשה חודשים, לפי סעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי, כאשר הצידוק היחידי לכך הוא חומרת העבירות המיוחסות לעוררים. תום השנה לפי סעיף 54 הוא יום 21.10.89. הבקשה להארכת המעצר נדחתה ולפיכך הורה ביהמ"ש העליון על שחרור העוררים ביום 21.10.89.
ב. העומס הקשה הרובץ על ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע מביא לידי כך שביהמ"ש אינו יכול לקיים את מצוות המחוקק לקיים בירור משפטי מיום ליום. אולם, כאשר מדובר בנאשמים הנתונים במעצר זמן רב, יש הכרח לעשות כל מאמץ לסיים את המשפט לפחות לפני תום שנת המעצר, שהרי משעברה שנה יש צורך בנסיבות מיוחדות להאריך את המעצר. נסיבות מיוחדות כאלה אין למצוא כאן. כבר בעת הדיון בערר הקודם, ב-23.2.89, היה המשפט בעיצומו ומאז עברו כשבעה חודשים, ולא הועלו נסיבות מיוחדות מדוע לא נסתיים בירור המשפט עד היום. התובעת הסכימה לכך כי לאחר שהתביעה סיימה את ראיותיה שוב אין חשש להשפעה על עדים, ונותר רק עניין חומרת העבירות. בנסיבות כאלה אין צידוק להאריך את מעצר העוררים מעבר לשנה, ועם דחיית בקשת המדינה ממילא ישוחררו העוררים בתום שנה מן המעצר.

(בפני: השופט בייסקי. עוה"ד שפיגל וגב' שלו לעוררים, עו"ד גב' צילה קינן למדינה. 17.10.89).

בש"פ 813/89 - שמואל שופר ויצחק רוטשטיין נגד מדינת ישראל

*תנאי שחרור בערובה (עבירות מכס)(ערר על תנאי שחרור בערובה - הערר נתקבל).

א. העוררים נעצרו ביום 6.9.89 בשל חשד לביצוע עבירות מכס, מע"מ ומס קניה בהיקף המסתכם בכששה שבעה מליון ש"ח הפסד לאוצר המדינה. ביום 28.9.89 החליט בימ"ש השלום כי ניתן לשחרר את העוררים בערובה אם יעמדו בשבעה תנאים מצטברים ובכללם הפקדת ערבות בנקאית, או במזומנים, בסכום של 1,000,000 ש"ח, וערבות צד ג' בסך 2,000,000 ש"ח נוספים. העוררים הפקידו ערבות בנקאית של 500,000 ש"ח וביהמ"ש הורה כי הם יוכלו להפקיד את הסכום הנוסף של 500,000 ש"ח וכן ערבות צד ג' כאמור תוך 48 שעות לאחר שישוחררו. העוררים עררו לביהמ"ש המחוזי כנגד חלק מתנאי השחרור בערובה ונותר במחלוקת החיוב בהפקדת 1,000,000 ש"ח במזומנים או בערבות בנקאית. ביהמ"ש המחוזי לא התערב בעניין זה והערר נתקבל.
ב. הטענה הבסיסית של הסניגור היא כי השגת ערבות בנקאית נוספת של 500,000 ש"ח מהווה נטל כלכלי שהעוררים אינם יכולים לעמוד בו, וכי בנסיבות העניין אין הצדקה עניינית להימנע מלשחרר את העוררים בערובה לאחר שעמדו בכל התנאים המגבילים. הסניגור מדגיש כי אין בסיס לחשש שמא הפחתת הסכום של ההפקדה במזומנים או בערבות בנקאית לחצי מליון ש"ח תביא לידי כך שלא יימנעו משיבוש הליכי משפט וינסו להימלט מאימת הדין: זאת משום שהתנאים שכבר מולאו ע"י העוררים מבטיחים במידה מספקת שלא ישבשו את ההליכים ויתייצבו לדין. עם זאת מציע הסניגור להמיר את הפקדת הערבות הבנקאית הנוספת של 500,000 ש"ח בתוספת ערבות צד ג'. מאידך עומד ב"כ המדינה על הפקדת הסכום המלא של הערבות הבנקאית, בהתחשב בכך כי ערך המיסים שנמנעו מאוצר המדינה מסתכם בכששה שבעה מליון ש"ח, ועל כן קיים חשש רציני שהעוררים יימלטו מהארץ אם הדבר לא יהיה כרוך באבדן סכום הערובה הבנקאית של מליון ש"ח.
ג. די בסכום הערובה הכולל שהוטל על העוררים כדי להבטיח במידה סבירה את התייצבותם לחקירה ולמשפט, שאם לא כן הדבר, הרי מן הנכון היה להימנע משחרורם בערובה בכלל. נכון הדבר שקיימים בהקשר זה גם שיקולי כדאיות אישיים, ברם עמידה על הפקדת ערבות בנקאית נוספת של 500,000 ש"ח, כמוה כדחיית הבקשה לשחרור בערובה ולכך לא נתכוונו הערכאות דלמטה. סיכומם של דברים, משלא באו ראיות לביסוסו של החשש שמא יימלטו העוררים מאימת הדין, וחשש זה הינו פרי הערכה בלבד לנוכח טיבו של העונש הכרוך בהרשעה אם תהיה כזו, הרי ניתן להסתפק בערבויות שכבר ניתנו וערבות צד ג' נוספת של 500,000 ש"ח.

(בפני: השופט קדמי. עוה"ד י. רובין וי. שוהם לעוררים, עו"ד י. כהן למשיבה. 31.10.89).

ע.פ. 527/88 - מדינת ישראל נגד מאיר סויד

*קולת העונש (שוד)(ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).

א. בחודש אפריל 1988 קשר המשיב עם אדם אחר, שזהותו אינה ידועה, קשר לשדוד מלטשת יהלומים בתל אביב. המשיב ושותפו הצטיידו בכפפות, כובעי גרב ושני אקדחים, והגיעו למלטשה. הם הכירו את סידורי הבטיחות במקום וכאשר הגיעו הפועלים בשעות הבוקר אילצו את מנהל העבודה באיומי אקדח לפתוח את דלת המלטשה ולנתק את האזעקה, ולפועלים הורה המשיב לשכב על הארץ כשהוא מכוון לעברם אקדח דרוך. השותף אילץ את מנהל העבודה באיומי אקדח לפתוח את הכספות והוציא יהלומים בשווי של 760,000 דולר. שני השותפים נמלטו מהמקום כאשר היהלומים היו בתיק שנלקח ע"י המשיב. פועלים נוספים שנזדמנו למקום פתחו במרדף אחרי השניים. המשיב איים על אחד הרודפים שהתקרב אליו כי יירה בו אך הפועלים גברו עליו. הם גם תפשו את היהלומים
השדודים שהיו ברשותו. השותף נמלט והמשיב מסרב לגלות את זהותו. ביהמ"ש המחוזי גזר למשיב 3 שנים וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי והערעור על קולת העונש נתקבל.
ב. ביהמ"ש המחוזי לקח בחשבון נסיבות לקולא, היינו, הודאת המשיב בעובדות, היעדר הרשעות קודמות ורקעו האישי של המשיב שנראה לו חיובי. אולם, גם אם מביאים בחשבון את הנסיבות לקולא אין להתעלם מחומרת העבירה. המשיב קשר קשר עם אדם בלתי ידוע שאיננו מסייע בגילוי זהותו כדי לבצע שוד מזויין, בידי שני המבצעים היו אקדחים טעונים ודרוכים והאיום על חיי האנשים שנמצאו במלטשה היה ברור וגלוי. נכונותו של המשיב להגיע עד כדי סיכון חיי אדם כדי לשלול שלל אינה יוצאת דופן, וגם כאשר נותנים את מלוא המשקל לחשיבות שבנקיטת צעדי שיקום וחינוך במקרים אינדבידואליים, חייבים להציב מול עבירות מן הסוג דנא עונשים מרתיעים שיבהירו הן למעורבים בדבר והן לציבור הרחב, שמעשי פשע חמורים מן הסוג דנא יביאו לידי תגובה עונשית מחמירה. על כן צדקה המדינה כאשר סברה כי העונש מופרז לקולא ויש להעמידו על שש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, קדמי. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב' אפרת ברזילי למערערת, עו"ד משה שרמן למשיב. 17.10.89).

בש"פ 677/89 - מדינת ישראל נגד זאב בן שלמה שגיא

*תנאי שחרור בערובה (עבירות מכס) (ערר על תנאי שחרור בערובה - הערר נתקבל).

המשיב הואשם, יחד עם אחרים, בעבירות לפי פקודת המכס, שעניינן הברחות ושחרור מכשירים חשמליים ומצלמות מהמכס, במסווה של ספרים ותוך שימוש במסמכים מזוייפים. ערך הטובין ששוחררו כך הגיע לסכום של כ-8,000,000 ש"ח ומסי היבוא החלים עליהם מגיעים לסכום של 17,000,000 ש"ח. שניים מבין שותפיו של המשיב נעצרו עד תום ההליכים ואילו את המשיב החליט ביהמ"ש לשחרר בתנאי ערובה שכללו עיכוב יציאה מהארץ וכן מתן ערובות שעניינן הפקדת מזומן או ערבות בנקאית בסך 35,000 ש"ח, ערובה עצמית בסך 50,000 ש"ח וערבות צד ג' של שני ערבים על סך 30,000 ש"ח. ערר המדינה מכוון כנגד תנאי השחרור הכספיים. לטענת ב"כ המדינה התנאים מופלגים בקולתם, שכן בהתחשב בעונש הצפוי למשיב, קיים חשש שהמשיב ינסה להמלט מאימת הדין. הערר נתקבל.
ב"כ המשיב מציין כי אין בידי המשיב אמצעים להמציא ערבויות נוספות על אלה שהמציא. בהתחשב בכך, יוגדל אמנם גם סכום ההפקדה אך הערבויות האחרות מן הראוי שתוגדלנה בצורה משמעותית ביותר. לפיכך הוחלט כי ההפקדה או הערבות הבנקאית תהיה על סך 100,000 ש"ח במקום 35,000 ש"ח, ואילו הערבות העצמית תעמוד על מליון ש"ח במקום 50,000 ש"ח וערבות צד ג' תהיה בסך 500,000 ש"ח במקום 30,000 ש"ח.

(בפני: השופט אור. עו"ד יהושע רזניק לעוררת, עו"ד ג. אדרת למשיב. 4.10.89).

רע"פ 117/89 - מנאריב מברוק ואח' נגד מדינת ישראל

*מידת העונש בעבירות גניבה ותעבורה (הבקשה נדחתה).

המבקשים הורשעו בביצוע עבירות שעניינן גניבת רכב ונהיגתו ללא רשות, ללא רשיון נהיגה וללא תעודת ביטוח, ובמרבית המקרים השתמשו ברכב זה כדי להעביר בו צאן ובקר שגנבו בקיבוצים ובמושבים. בימ"ש השלום התחשב בתסקירי שירות המבחן וגזר למבקשים 6 חודשים מאסר בפועל, העמידם בפיקוח שירות המבחן והטיל עליהם קנס ועונשי פסילה מלנהוג בכלי רכב. המדינה ערערה על קולת העונש וביהמ"ש המחוזי העמיד את המאסר בפועל על שנתיים, שנה מאסר על תנאי, ביטל את הקנס והשאיר על כנם את יתר פרטי גזר הדין. ביהמ"ש המחוזי הדגיש את חומרת המעשים המחייבים עונש חמור עוד יותר אלא שמכיוון שמדובר בערעור לא מיצה את הדין עם המבקשים.
הבקשה לרשות ערעור נוסף מתבססת על הטענות כי העונש אינו עומד במבחן אחידות הענישה, בהשוואה לעבריין נוסף שהיה מעורב במעשים אלה, וכי העונש שנגזר אינו מביא בחשבון במידה מספקת את הנסיבות האישיות. הבקשה נדחתה. רשות ערעור נוספת אינה ניתנת כעניין שבשיגרה ויש להצביע על עילות ראויות שיצדיקו התייחסות של ביהמ"ש העליון למקרה הנדון, ועילות כאלה אינן קיימות במקרה דנן. ברור שהעונש שגזר בימ"ש השלום היה מופרז לקולא והצדיק התערבות דרגת הערעור, והשאלה אם דרגת הערעור היתה צריכה להסתפק ב-18 חודשים מאסר בפועל או 24 חודשים מאסר בפועל אינה כזו שיש ליתן בגינה רשות ערעור.

(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד י. אנגלנדר למבקשים, עו"ד א. קורן למשיבה. 17.10.89).

ע.פ. 591+611/88 - מוסא אלעאסס ואח' נגד היועץ המשפטי לממשלה

*חומרת העונש (גניבות רכב והצתתו) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

שלשת המערערים הורשעו בביצוע סידרה מתמשכת של עבירות חמורות שעניינן גניבת כלי רכב, נהיגה בהם ללא רשיון וללא תעודות ביטוח, והצתת רוב כלי הרכב שנגנבו. בנוסף הם גרמו נזק לרכושם של אחרים. ביהמ"ש המחוזי שקל את כל השיקולים לעניין העונש לחומרה ולקולא: העובדה שמדובר בעבירה שהפכה לתופעה שכיחה עד שאפשר לראות בה ממש מכת מדינה; הקרבנות הם רבים; עוגמת הנפש והנזק הכספי בשל המעשים הוא רב וחמור. בבוא ביהמ"ש לגזור את דינם שומה היה עליו לתת את הדעת לקרבנות שסבלו מהתנהגותם הנפסדת של המערערים ולפגיעה החמורה בסדר הציבורי ובשלום הציבור. כמובן שלצד השיקולים לחומרה ראוי שביהמ"ש יתן דעתו גם לנסינותיהם האישיות של המערערים, להודאה בעובדות, לחרטה שהביעו ולמצבם המשפחתי הקשה. אולם, ככל שהעבירות חמורות יותר ופוגעות בצורה קשה בציבור כן פוחת משקלם של השיקולים לקולה. ביהמ"ש המחוזי שקל את כל השיקולים האמורים וגזר לכל אחד מהמערערים 4 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן פסילה מנהיגה לתקופה של 7 שנים. הערעור על חומרת העונש נדחה.
הסניגור מכיר בחומרת המעשים אך סבור כי מדובר באנשים צעירים ללא עבר פלילי ובהתחשב במצבם המשפחתי הקשה סבור הוא שיש להקל בעונש. גם שירות המבחן בדעה כי ראוי למתן את עונשי המאסר. ברם, למרות האמור הרי המעשים שבוצעו חומרתם כה רבה שכל עונש שאינו תואם את מדיניות הענישה אשר נקבעה בביהמ"ש העליון למקרים דומים תובן שלא כהלכה. בסך הכל הכללי כל סטייה מהמדיניות המחמירה תפגע במשמעות ההרתעה הנדרשת לגבי המערערים ואחרים שכמותם. לפיכך יש לדחות את הערעור.

(בפני השופטים: ד. לוין, גולדברג, מלץ. עו"ד קרביס למערערים, עו"ד שדמי למשיב. 12.10.89).

ע.א. 133/88 - אילן הראל ואח' נגד בית יצחק - שער חפר... בע"מ

*רשות להתגונן (הערעור נתקבל).

המשיבה הגישה תביעה נגד המערערים בסדר דין מקוצר והם הגישו בקשה למתן רשות להתגונן ומחיקת הכותרת בסדר דין מקוצר. לבקשת המערערים לא צורף תצהיר וכשהופנתה תשומת לבו של מי שייצג אז את המערערים, עו"ד עפרוני, לעובדה זו, השיב "יש פה טעות. אני מצטער. לא הוגש בטעות התצהיר. אני מתנצל... ישנו תצהיר... וישנה חוות דעת. אם לא הוגש תצהיר אז גם לא חוות דעת. נבקש רשות להגישה". הרשם דחה את טענות המערערים לעניין כשירותה של התובענה להתברר בסדר דין מקוצר, סירב לקבל את בקשת עו"ד עפרוני להגיש בתיק תצהיר, דחה את הבקשה לרשות להתגונן ונתן פס"ד נגד המערערים. הערעור נתקבל.

טענת המערערים בערעור הינה כי הכינו תצהיר הגנה והגישוהו בתיק המרצה אחר שבאותו תיק אזרחי, היינו המרצה לבטל צו עיקול זמני על נכסיהם. באותו תיק הגישו תצהיר ועיון בתצהיר מלמד כי הוא ניתן "בקשר עם תביעה בסדר דין מקוצר בביהמ"ש המחוזי". צורפו לו נספחים רבים ומופיע בו פירוט רב של טענות נגד התביעה. עיון בנימוקי הבקשה לרשות להתגונן מגלה שהם תואמים את התצהיר ואף מאזכרים את הנספחים שצורפו אליו ואת הטענות הכלולות בו. ממכלול הנסיבות עולה כי רק מחמת אי סדרים במשרד הפרקליטים לא תוייק התצהיר בתיק המתאים והעובדות לאשורן לא הועלו לפני ביהמ"ש המחוזי. כשנתברר שהמערערים נקטו בצעדים כדי לקבל רשות להתגונן, לא מן המידה הוא לחסום לפניהם את הדרך לכך, מבלי לחוות דעה לגבי השאלה אם תצהירם מגלה עילת הגנה אם לאו. עם זאת על המערערים לשאת בהוצאות ההליכים עד כה. לפיכך הוחלט לקבל את הערעור, לתת למערערים רשות להתגונן, ולחייב את המערערים לשלם למשיבה הוצאות של 10,000 ש"ח בשתי הערכאות.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, אור. עו"ד א. ירון למערערים, עו"ד א. הכט למשיב. 19.10.89).

בש"א 295/89 - הרמן אברהם נגד יצחק גולדפרב ואח'

*בקשה לפטור מהפקדת ערבון (בקשה לפטור מהפקדת ערבון - הבקשה נדחתה).

המבקש נפגע בתאונת דרכים, הגיש תביעה נגד חברת הביטוח לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים והתביעה נסתיימה בהסדר של פשרה שלפיה קיבל המבקש תשלומי פיצויים. לימים הגיש תביעה נגד הנהג וחברת הביטוח ובה תבע נזקיו מעבר לתקרת הנזקים הקבועה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים והתביעה נדחתה. על פסה"ד הגיש המבקש ערעור ועמו הגיש בקשה לפטור מהפקדת ערבון. הדיון התמקד בטענת המבקש כי הוא חסר יכולת. המבקש צירף לבקשתו תצהיר שלפיו אינו עובד, מתקיים מקיצבת נכות בעבודה המסתכמת בסכום של כ-2,400 ש"ח לחודש, יש לו חריגה כספית בבנק בסכום של קרוב ל-5,000 ש"ח לחודש ונקלע לחובות כספיים המסתכמים ב-100,000 ש"ח. הבקשה נדחתה.
אף שב"כ המשיבים לא חקר את המבקש על תצהירו יש להתייחס לתצהיר. התצהיר אינו מפורט דיו ואין בו נתונים כדי לבסס, ולו לכאורה, טענה בדבר חוסר יכולת. אין בתצהיר פרטים על רכושו של המבקש ורכוש אשתו, אין בו התייחסות להכנסת האשה, אין בו פירוט לגבי חובותיו של המבקש ואין בו התייחסות או הסבר מדוע סכום הקיצבה שמקבל המבקש מן הביטוח הלאומי מביא לכדי מצב של חוסר יכולת. טענת המבקש היא כי הקיצבה מיועדת לסיפוק צרכיו וצרכי המשפחה ואין להשתמש בו לצורך הפקדת ערבון. טענה זו חסרת שחר. אכן, קיצבה אינה ניתנת לשיעבוד או לעיקול, אך אין כל מניעה חוקית להשתמש בה לצורך הליכים המתנהלים בביהמ"ש. באין נתונים מפורטים על מצבו הכלכלי של המבקש ומשפחתו לא הונח הבסיס המינימלי לטענה בדבר חוסר יכולת ומטעם זה בלבד דין הבקשה להדחות.

(בפני: הרשם צור. המבקש לעצמו, עו"ד גלזר למשיבים. 4.10.89).

בש"פ 787/89 - זכריה ברזילי נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (איומים והדחה בחקירה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר והמתלוננת נשואים. לדברי האשה נהג בה העורר ביד קשה מאז נישואיהם לפני כ-13 שנים, התעמר בה ואף התעלל בילדיהם. היא נמנעה מלהגיש נגדו תלונות למשטרה ושידלה אותו לקבל טיפול רפואי נפשי. לבסוף, לנוכח איומים ברצח, פנתה המתלוננת למשטרה והעורר ניסה באיומים ובהרחקת הילדים מהבית להניע את המתלוננת לחזור בה מתלונתה. בגין מעשים אלה הואשם העורר בעבירות של איומים והדחה בחקירה. אישום שני בכתב האישום מתייחס לכך
שהעורר הסיע את אשתו לתחנת המשטרה בצפייה כי תבטל את התלונה נושא האישום הראשון, ושם התברר לו כי התלונה אינה מתבטלת. בדרך חזרה, סטה העורר עם רכבו לצדי הדרך ובאיזור שאינו מיושב הכה את האשה קשות, פצע בסכין את אגודלה וחבל במפתח גלגלים ברגלה ולבסוף אנס אותה. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נדחה.
מתוך חומר הראיות עולה כי קיימות ראיות לכאורה נגד העורר באישומים שהתביעה מייחסת לו. אשר לטענה כי אין קיימת עילת מעצר - העבירות המיוחסות לעורר הן עפ"י הנסיבות שבהן נעברו והן עפ"י מהותן, מקימות יסוד סביר לחשש כי אם ישוחרר העורר יהיה בכן משום סיכון של המתלוננת, אימה והילדים, אם כדי לנקום בהם ואם כדי לסכל את העדתם לחובתו. לכאורה, יש גם לראות עבירות אלו כעבירות שנעברו באלימות ובאכזריות, באופן שיש בחומרתן כדי להצדיק החזקה במעצר עד תום ההליכים. אשר לבקשה להורות על שחרור בתנאים מגבילים - אין בכוחם של תנאים כאלה להשיג את תכלית המעצר.

(בפני: השופט קדמי. עו"ד ד. מקרין לעורר, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 25.10.89).

בש"פ 714/89 - אברהם כליף נגד מדינת ישראל

*סיבה המצדיקה עיון חוזר בהחלטת מעצר (ערר על דחיית בקשה לעיון חוזר בהחלטת מעצר - הערר נדחה).

העורר ועוד 15 נאשמים הואשמו בשורת עבירות הכוללות עבירות שיש עמן אלימות ואיומים וביהמ"ש ציווה על מעצרם עד תום ההליכים. ביהמ"ש העליון אישר את החלטת המעצר באפריל 1989. משחלף הזמן ושמיעת ההוכחות טרם החלה עתר העורר לשחרורו מהמעצר במסגרת עיון חוזר, כשטענתו העיקרית היא שחלוף הזמן, ללא תחילת שמיעת הראיות, יכולה לשמש נסיבה חדשה, שתצדיק עיין מחודש בשאלת מעצרו עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי לא היה מוכן לראות בהתארכות הדיון סיבה המצדיקה עיון חוזר. הערר נדחה ולא מטעמו של ביהמ"ש המחוזי.
כבר נקבע לא אחת בביהמ"ש העליון כי התארכות בלתי מוצדקת של דיונים יכול ותשמש עילה לעיון חוזר בבקשה למעצר עד תום ההליכים. אולם, גם אם מבחינה עקרונית היה מקום לשקול, לאור חלוף הזמן מאז ההחלטה על המעצר, אם יש מקום לשחרר את העורר ממעצרו, הרי לעצם העניין דין הבקשה להידחות. מדובר בעבירות חמורות שנעשו במתוכנן ע"י מספר לא קטן של אנשים שנזקקו לאלימות, איומים וסחיטה. כתב האישום הוגש נגד 18 נאשמים והתנהגות הנאשמים עצמם, ביניהם העורר, תרמה לכך שנבצר לקיים דיון כהלכתו. התביעה פעלה לקיום הדיון בכל ההקדם ומנימוקים שאינם תלויים בה לא נסתייע הדבר. בינתיים נקבע שופט שידון במשפט מיום ליום ויש סיכוי שלא יחולו עוד עיכובים נוספים. בנסיבות אלה אין להיעתר לערר.

(בפני: השופט אור. עו"ד אלי כהן לעורר, עוה"ד גב' רות דוד וגב' אורית אברמוב למשיבה. 10.10.89).

בש"פ 757/89 - מדינת ישראל נגד אלי לנקרי

*שחרור בערובה (איומים לבטל תלונה במשטרה) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

במשטרה הוגשה תלונה ע"י המתלוננת בקשר לעבירות סמים והמשיב הואשם עתה בעבירות של נסיון לחטיפה, פציעה בנסיבות מחמירות ואיומים על המתלוננת כדי שתבטל את תלונתה במשטרה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אמנם קיים חומר ראיות לכאורה נגד המשיב, המבוסס בעיקרו על עדות המתלוננת, כי ניסה לחטוף אותה וכי פצע אותה במהלומות מוט ואיים עליה אם לא תחזור בה מתלונתה, ברם,
השופט סבר כי לאור טענת אליבי שהעלה המשיב ושטרם נתבררה באותו שלב וכן בהיעדר סכנת השפעה על עדים אין לעצור את המשיב עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
לעניין האליבי עולה מן הראיות שבידי התביעה כי הוא מתייחס לשעות אחרות מאלה שבהן בוצעו העבירות, ולא היתה מניעה שהמשיב יגיע מהמקום עליו הוא מצביע, שנראה בו לפני המעשה, אל מקום האירוע בשעה שבוצעו העבירות. כך שנימוק זה אינו מצדיק את השחרור בערובה. אשר למסקנת ביהמ"ש כי אין סכנה של השפעה על עדים ושיבוש מהלכי משפט - וודאי שנימוק זה אינו מוצדק, שהרי עצם העבירות המיוחסות לעורר בוצעו במטרה יחידה, לגרום לכך כי המתלוננת תחזור בה מתלונתה נגד המעורבים בעסקות הסמים. העובדה שמרבית העדים הם אנשי משטרה אינם משנה את פני הדברים, בייחוד לאור העובדה כי לאחר המעשים המיוחסים למשיב בכתב האישום, ניסה הוא בשיחה עם המתלוננת בטלפון לגרום לכך כי תחזור בה מתלונתה. המשיב הוא בעל עבר פלילי עשיר ביותר בעבירות קשות ומגוונות המעלות את החשש כי אם יורשה להלך חופשי יהווה סכנה לציבור. לפיכך יש לעצור את המשיב עד תום ההליכים.

(בפני: השופט בייסקי. עו"ד גב' בורנשטיין לעוררת, עו"ד כהן למשיב. 15.10.89).

ע.פ. 417/88 - חוסין מוחמד חוואג'ה נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (סמים - הירואין) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע בסחר בהירואין כאשר לפי כתב האישום סיכם המערער עם תושב לבנון, המבקר מדי פעם בישראל, כי הלה יביא לו הירואין. בחודש יולי 1987 קיבל המערער מידי הלבנוני 200 גרם הירואין ושילם לו 500 דולר מתוך התחייבות לשלם 6,000 דולר. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 10 שנים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה.
הסניגור הביא שורה של פסקי דין שבהם נגזרו עונשים קלים יותר מזה שנגזר במקרה דנן, וכן תיאר את מצב בריאותו הלקוי של המערער הסובל מכיב קיבה וסכרת. ברם, נסיבות אלה אין בהן כדי להשפיע על הערעור דנא. אין ספק שעונש מאסר של 10 שנים הוא עונש כבד, אולם בעבירות הקשורות בסמים מסוכנים וקטלנים כמו הירואין, יש להטיל עונשים חמורים ומרתיעים המתקרבים במידה משמעותית למקסימום הקבוע בחוק. ע"י השגת 200 גרם הירואין, המיועד להפצה, יוצרים סיכון רב לבריאותם של רבים המכורים לסם, ורק נקיטת עמדה מחמירה ע"י בתי המשפט יכולה ליצור מחסום כלשהו בפני ההפצה של הסם המסוכן האמור.

(בפני השופטים: . הנשיא שמגר, בך, קדמי. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד יוסף רוטמן למערער, עו"ד גב' רבקה לוי-גולדברג למשיבה. 12.10.89).

ע.פ. 428/88 - עמר סעדי נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (תקיפה וחבלה)

(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה). המערער היה נתון במאסר על עבירות שוד וסחיטה באיומים בהן נדון למאסר של 23 חודשים. בתיק נשוא הערעור דנן הואשם המערער כי תקף את שני המתלוננים וחתך בהם חיתוכים עמוקים בסכין. את המעשים עשה ללא כל קינטור או נימוק כיוצא בכך. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 7 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי, כשהמאסר בפועל חופף את המאסר הקודם שנגזר על המערער. הערעור על חומרת העונש נדחה. המערער הוא בעל עבר פלילי ניכר ויש להגיב על עבריינות חמורה כגון זו בעונשים חמורים, כדי להרתיע את המערער עצמו מלחזור על מעשיו וכדי להרתיע אחרים. לפיכך אין להתערב במידת העונש.