ע.א. 610/85 - נוה עם ברמת גן בע"מ בפירוק נגד שמעון אלעזרי ואח'
*הפרת הסכם למכירת דירות ותשלום פיצויים(הערעור נדחה).
א. המערערת, חברה קבלנית, זכתה בהלוואה נוחה ממשרד השיכון לבניית בית דירות על יסוד התחייבויותיה כלפי משרד השיכון, אשר בסיכומו של דבר הסתכמו בהתחייבות להשכיר את הדירות לתקופה של 5 שנים לזוגות צעירים, על פי תנאי משרד השיכון. המשיבים, ארבעה זוגות, שכרו דירות מהמערערת, וכעבור 3 שנים גילו עניין ברכישת הדירות. הם היו צריכים לקבל ממשרד השיכון אישור להלוואות חריגות, וכן היה צורך לקבל אישור ממשרד השיכון המשחרר את המערערת מהתחייבותה להשכיר את הדירות עד תום 5 שנים כאמור. הטיפול בכל אלה נמשך כמחצית השנה והמו"מ עם המערערת נוהל במשרדה של המערערת. בישיבה שהתקיימה במשרדה של המערערת בנובמבר 1979, (להלן: הישיבה המכרעת), גיבשו הצדדים את כל התנאים החיוניים לרכישת הדירות, כולל המחיר ומועד חתימת ההסכם. מה שנותר היה קבלת אישור משרד השיכון אשר כבר ניתן מבחינה עקרונית אך המתינו לקבלתו בכתב.
ב. המערערת העלתה על הכתב את אשר סוכם באותה ישיבה והזמינה את המשיבים לחתום על המסמכים שסוכמו. במשרדו של עורך דין אלגואטי, אחד ממורשי החתימה של המערערת, חתמו המשיבים, ביום 2.12.79, בנוכחות עורך הדין ובהיעדר מנהלי המערערת, על זכרון דברים ושילמו על החשבון סכום של 50,000 ל"י בשיקים דחויים. על זכרונות הדברים הטביע עורך דין אלגואטי את חותמת המערערת אך הוא לא חתם. נקבע בזכרון הדברים כי הסכם מלא ייחתם ביום 31.12.79. כן נאמר בזכרון הדברים כי "התחייבות הקבלן למכירת הדירה מותנית בקבלת אישור ממשרד השיכון למכירת הדירה...". לאחר ימים ספורים החזיר עורך דין אלגואטי את השיקים למשיבים בצירוף מכתב בו נאמר "הואיל ועניין רכישת דירתך... טעון בירור נוסף עקב המכתב שנשלח ממשרד השיכון הנני מחזיר לך את השיק...". נאמר להם שעד שהחברה לא תקבל ממשרד השיכון אישור מפורש היא לא תחתום על החוזים ובינתיים העיסקה מבוטלת. מחמת תנאי אינפלציה קשים עשו המשיבים שימוש במשכנתאות שהועמדו לרשותם ורכשו דירות חילופיות.
ג. ביהמ"ש המחוזי קבע כי נקשר חוזה מחייב בין הצדדים וכי המערערת הפרה את החוזה, כי סעד של אכיפה אינו צודק לאחר שהמשיבים כבר רכשו דירות אחרות, אך כל אחד מזוגות המשיבים זכאי לפיצויים בגין הפרת החוזה, כשיעור ההפרש שבין מחיר הדירה לבין התמורה הקבועה בחוזה, כאשר על פי עדות אחד ממנהלי המערערת ההפרש מגיע לכדי %10. בנוסף לכך פסק נזק כללי בשיעור מחצית מסכום זה. הערעור נדחה.
ד. המערערת טוענת כי לא היתה גמירות דעת בין הצדדים להתקשר בצורה מחייבת למכירת הדירות, והא ראייה כי זכרון הדברים לא נחתם על ידי מנהליה. טענה זו אין בה ממש. גמירות דעת ניתן להוכיח לאו דווקא על ידי מסמך חתום. המערערת תוקפת את גמירות הדעת לעצם הרצון להתקשר, כאשר ביחס לגמירות הדעת לעניין תנאי ההתקשרות אין חולקים כי אלה סוכמו. ברם, המו"מ לעניין ההתקשרות נמשך חודשים רבים והישיבה המכרעת לא היתה תוצאה של החלטה רגעית, אלא תוצאה ממה שהבשיל זמן רב, ולאחר שמשרד השיכון נתן את הסכמתו העקרונית לעיסקה. במשא ומתן השתתפו כל הזמן שניים ממנהלי המערערת יחד עם עורך דין אלגואטי שהיה אחד משני מורשי החתימה של מנהל שלישי. בנסיבות כאלה לא תישמע הטענה של היעדר גמירות דעת.
ה. משחתמו המשיבים על זכרון הדברים הרי לכל המאוחר במעמד החתימה ביצעו המשיבים קיבול להצעת המערערת, שלווה בתשלום המקדמה כמוסכם. מכאן ואילך לא היתה המערערת חופשית לחזור בה מהצעתה. אשר לטענת המערערת כי עורך הדין אלגואטי לא היה מוסמך להטביע את החותמת שלה על זכרונות הדברים - בלי לדון בשאלה אם היה מוסמך אם לאו, הרי הוא הוסמך להעלות על הכתב כל אשר הוסכם בין הצדדים, וקיבל את
חתימותיהם של המשיבים, והטבעת החותמת על גבי זכרונות הדברים מוסיף רק נדבך ראייתי לגמירות הדעת.
ו. טוענת המערערת כי אין לראות בזכרונות הדברים מסמך העונה לדרישת סעיף 8 לחוק המקרקעין שכן זכרונות הדברים לא נחתמו על ידה. טענה זו בדין נדחתה. כפי שעולה מן ההלכה שנקבעה בע.א. 571/79 (פ"ד ל"ז (1) 589) הרי עצם קיום המסמך בכתב הוא תנאי הכרחי ומהותי לתקפותו של הסכם בעיסקת מקרקעין, ואולם החתימה על ההסכם מהווה גורם ראייתי בלבד, שבא להוכיח את גמירות הדעת בין הצדדים ותנאי החוזה שהוסכם עליהם. כך שהחתימה על ההסכם אינה דרושה לצורך סעיף 8.
ז. באשר לטענת המערערת כי תנאי מתלה בחוזה המצריך לקבל אישור משרד השיכון לעיסקה לא נתמלא - משרד השיכון נתן את הסכמתו למכירת הדירות למשיבים. העובדה שהמשרד דרש החזרת כל יתרת ההלוואה ע"י המערערת ולא רק חלק יחסי של ההלוואה לגבי הדירות הנמכרות, אינה משנה את הדבר. גם בהשגתה של המערערת על שיעור הפיצוי אין מאומה. הטענה היא כי המשיבים לא הביאו ראייה באשר לנזק שנגרם להם, ואולם מה שהחסירו המשיבים השלימה המערערת עצמה, כאשר אחד ממנהליה העיד כי מחירי הדירות שנקבעו בהסכמה היו נמוכים ב-%10 ממחיר דירות דומות בסביבה. גם בפיצוי הכללי שהועמד על %50 מהנזק הממשי אין מקום להתערב, בהתחשב בטרחה הרבה ועגמת הנפש שנגרמה למשיבים.
(בפני השופטים: בייסקי, בך, גולדברג. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד אריה וירניק למערערת, עו"ד אבי גולדברג למשיבים. 8.11.89).
ע.פ. 103+107/87+79 - אביבה גרנות וחוה יערי נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח(הערעור נדחה).
א. שתי המערערות הורשעו ע"י ביהמ"ש המחוזי ברצח המנוחה מלה מלבסקי. על פי ההרשעה מעלה יערי בכספיה של המנוחה, לאחר שיערי וגם גרנות הפסידו כספים במשחקים בבורסה, ויערי תמכה בגרנות בתשלומים שונים עבורה. כדי לטשטש את מעילתה של יערי בכספי המנוחה, הזמינה יערי את המנוחה לנסיעה במכונית כשלנסיעה הצטרפה גם גרנות. תוך כדי נסיעה היכו השתיים במערוך את המנוחה עד שזו איבדה את ההכרה. בדרך כורכר ליד תל ברוך הורידו השתיים את המנוחה, הושיבוה על הדרך ופגעו בה פגיעות מספר במכונית וגרמו למותה. ביהמ"ש המחוזי קבע את הממצאים כאמור על יסוד הראיות שבאו לפניו ומתוך הנתונים הסיק כי נתקיימו כל הרכיבים של רצח בכוונה תחילה. הערעור נדחה.
ב. ביהמ"ש העליון הבהיר כי הערעור מתייחס למעשה לקביעות עובדתיות של ביהמ"ש המחוזי, וחרף העובדה שאין בית המשפט העליון נוטה, בדרך כלל, להתערב בקביעות עובדתיות של הערכאה הראשונה, מצא לחובה להרחיב את הדיבור בנושא העובדתי ולבחון אותו מחדש, תוך התחשבות בטיעונים שהועלו, באשר מדובר בהרשעה בעבירה שהיא מן החמורות אשר בספר החוקים שלנו. אלמלא כך היה בית המשפט העליון משיב על טיעוניהם של הסניגורים בקצירת האומר ובצורה תמציתית יותר. בעקבות הערה ראשונית זו חזר ובדק בית המשפט העליון את כל הנתונים העובדתיים, בפסק דין נרחב, והגיע למסקנה כי בית המשפט המחוזי יכול היה להגיע לקביעת העובדות כפי שקבע. בעניין אחד העיר בית המשפט העליון על פגם דיוני בביהמ"ש המחוזי. בית המשפט ביקר בזירת הרצח ללא זימון הצדדים. באשר לכך העיר בית המשפט העליון כי הערכאה הראשונה לא היתה יכולה לערוך את הביקור ללא זימון הצדדים, שכן ביקור בזירת העבירה הוא בעצם ישיבה שמקיים בית המשפט מחוץ לכותלי בית המשפט, שלא ניתן לקיימה בהיעדרם של הצדדים
ללא ידיעתם. אולם אין בפגם דיוני זה סיבה לפסילת ההליך כולו, מפני שלא הוכח שעקב הפגם נגרם עיוות דין למערערות או לאחת מהן.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, חלימה, מלץ. החלטה - השופט חלימה. עוה"ד ד. יפתח, א. כהן וא. עמרה לגרנות, עוה"ד א. אלייקים וד. ויניטסקי ליערי, עו"ד גב' פנינה דבורין למשיבה. 10.10.89).
ע.א. 712/86 - פסי דוד נגד קצין התגמולים
*תביעת נכות בגין פגיעה בבסיס צבאי תוך עריכת "קומזיץ פרטי"(הערעור נדחה ברוב דעות השופטים קדמי ובך נגד דעתו החולקת של השופט ד. לוין).
א. בספטמבר 1983 שירת המערער שירות סדיר בצה"ל. באחד הערבים ערכו המערער ושלושה מחבריו - חיילים בשירות סדיר אף הם - "מסיבה פרטית" בבסיס הצבאי בו שרתו. במסגרת המסיבה צלו בשר במתקן צליה "גריל" תוך שימוש בבנזין להבערת האש. בשעה מאוחרת יותר, חזרו המערער ושנים מחבריו לצלות עוד בשר, המערער נטל בקבוק בנזין ושפך על הגחלים שהיו במתקן הצליה. הבנזין התלקח, האש אחזה בבגדיו של המערער, ונגרמו לו כוויות חמורות בכל חלקי גופו - %60. תביעת המערער לתגמולי נכות נדחתה על ידי קצין התגמולים בנימוק שאין קשר בין החבלה לבין השירות. עררו של המערער לועדת העררים נדחה בנימוק שבמקרה דנא "נתן השירות הצבאי הזדמנות לקרות החבלה אך לא את העילה. המערער עם חבריו הדליקו את המדורה מחוץ לשעות השרות... המעשה נעשה ברשלנות תוך הפרת ההוראות הצבאיות, הכוויות הקשות נגרמו בעת השירות הצבאי, אך ללא כל קשר אתו... הן לא נגרמו לו עקב שירותו בצבא". ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו של המערער ואף הוא קבע שבמקרה זה "השירות הצבאי אמנם נתן הזדמנות לאירוע החבלה, אך לא היה בו משום גורם הקשור לשירות זה". הערעור נדחה ברוב דעות השופטים קדמי ובך כנגד דעתו החולקת של השופט לוין.
ב. השופט קדמי: מוסכם על הכל כי אין ליישם במקרה זה את הוראותיו של סעיף 9 לחוק הנכים בדבר שלילת הזכאות לתגמול בשל "התנהגות רעה" מצידו של המערער. במצב דברים זה שוב אין ברשלנותו של המערער ובהפרת כללי המשמעת הצבאית כשלעצמן כדי להשמיט את הבסיס מתחת לטענתו כי נכותו באה לו כתוצאה מחבלה שארעה "עקב שירותו". השאלה היא, איפוא. אם יש בנסיבות הארוע כדי לקיים את דרישת הקשר הסיבתי - הגלומה בדרישה "עקב השירות" - שבין השירות הצבאי לבין אירוע החבלה.
ג. במבחן "סיכון המקום" בסוגיית "עקב השירות" אין אפשרות לקבוע מבחן אחיד. אין די בעצם ההימצאות במקום אירוע החבלה מכח השירות הצבאי, כדי לענות על הדרישה שהחבלה ארעה "עקב השירות". יש לבחון כל מקרה ומקרה אם נתקיימו בו בפועל אותם מרכיבי קשר המצדיקים את קביעת הקשר הסיבתי. בענייננו אין לקבל את גישת המערער כי צליית בשר פרטית בחצות הלילה נכללת ב"שיגרת החיים" בבסיס הצבאי. מכל מקום, לא התאפיינה פעילות המערער בסיכון הקשור בצורה כלשהיא בשרות הצבאי. אין מדובר ב"רעב" שתקף את המערער, כטענתו, אלא מדובר בצליית בשר להנאתם של המערער וחבריו במסגרת בילוי של חצות ללא כל קשר לשירות בצבא. לפיכך צדק המשיב בדחותו את תביעת המערער. עם זאת רשם בית המשפט לפניו כי המערער קיבל תגמולים ברמה הניתנת לנכה בשעור של %30 מאז התאונה ועד לסוף דצמבר 1988, כאשר המערער לא חידש את בקשתו לתגמולים. המשיב הודיע כי אם יחזור המערער ויגיש בקשה כמקובל תשוב הועדה ותשקול את המשך הסיוע.
ד. השופט לוין (דעת מיעוט): מבחן "סיכון המקום" הוא המבחן המרכזי והמכריע בסוגיית "עקב השירות" בגדר חוק הנכים. היקפו של מבחן "סיכון המקום" נדון בפסיקה והעולה מהפסיקה הוא שהמושג "עקב השירות" מתפרס על רקע הווי השירות, שגרת השירות ודברים שדרכם של חיילים לעשות במהלך שירותם הצבאי. מדובר בפעילות חברתית שדרכם
של חיילים לעסוק בה, בדרכים ובמסגרות שונות והפעם הזו סביב מדורה שהבעירו לצלותעליה בשר להנאתם. כך שהשאלה איננה אם עשו זאת החיילים כדי להשביע את רעבונם אם לאו. צורת הבילוי שבחרו בה המערער וחבריו היא צורת בילוי מקובלת בין חיילים בצה"ל, וכל שנדרש הוא כי בעת בילוי כזה ישמרו על כללי בטיחות בסיסיים ולא יעברו אגב כך על פקודות הקבע של הצבא. העובדה שבמהלך הבילוי נעברו עבירות אין בה כדי לשלול את הזכות לתגמולים, כל עוד אין התנהגות המערער עולה כדי התנהגות "רעה וחמורה" בגדר סעיף 9 לחוק הנכים.
ה. בנסיבות המקרה דנן נופל המקרה בתחום "סיכון המקום" ומשום כך הפגיעה היתה "עקב השרות". אולם, אפילו מיטלטל המקרה על גבול הקו האדום, גם אז ראוי שמיקומו ייקבע והמקרה יתפרש על פי מטרת החוק שבו הוא מצוי. חוק הנכים הינו חוק סוציאלי ביסודו, ומטרתו היא לפצות חיילים על פגיעות שנפגעו עקב שירותם ובמהלכו. לפיכך, גם אם היו כפות המאזניים מאוזנות - ראוי שהמערער ייהנה מן הספק וייהנה מתגמולים בזכות ולא בחסד, כפי שהוא נהנה כמידת רוחב לבו של קצין התגמולים.
ו. השופט בך: אמנם בחקיקה סוציאלית עסקינן ולכן אין לגלות נוקשות יתר ביישום החוק ואין לפרש את החוק במקרי גבול נגד החייל דווקא, אך מאידך יש להציב את הגבול בנקודה כלשהיא, והמקרה שלפנינו חורג מתחום המקרים שניתן לכלול אותם בין מקרי הפציעה שאירעו "עקב השירות". המקרים בהם פסקו בתי המשפט לטובת הנפגע במסגרת המבחן של "סיכון המקום" היו כאלה שבהם התובע נפגע עקב היותו במקום, בו חייב היה להמצא אותה שעה בגלל עבודתו או שירותו, והאירוע לא חרג מהסיכונים הכרוכים בהמצאות באותו מקום. לא ניתן ליישם עקרון זה על נסיבות המקרה שלפנינו. הקומזיץ היחידתי הוא קצה גבול המעשים הנכנסים למסגרת פעילות "עקב השירות", ואין לצעוד בשל כך עוד צעד קדימה ולכלול במונח זה מפגש מהסוג שהיה במקרה זה.
(בפני השופטים: ד.לוין, בך, קדמי. עו"ד אהוד שלוש למערער, עו"ד גב' עשירה ראובני למשיב. 26.10.89).
ע.א. 783/86 - ראובן גרוס בע"מ נגד עירית תל אביב יפו
*פירוש הסכם של העיריה עם חברת "מסנדלים" לכלי רכב(הערעור נדחה).
א. בין המערערים לבין המשיבה נכרת חוזה שעל פיו התחייבו המערערים לבצע פעולות של "נעילת" כלי רכב בתחום המשיבה. בין הצדדים נפלה מחלוקת באשר לפירושו של החוזה. בית המשפט המחוזי פירש את החוזה ומכאן ערעורם של המערערים. הערעור נדחה.
ב. בית המשפט פירש את החוזה כראוי ואין יסוד להתערב בכך. נכון שסעיפים אלו ואחרים של החוזה נוסחו בצורה גורפת, התומכת לכאורה בעמדת המערערים, דא עקא, כי החוזה כולל הוראה כללית לפיה מוסמך "המנהל", האחראי מטעם המשיבה, ליתן הוראות, ועל המערערים למלא אחריהן. בכך הוכנס יסוד של גמישות להוראות החוזה. יסוד זה חיוני הוא שכן באמצעותו ניתן להגשים את התכלית העומדת ביסודו של החוזה, שעניינה ביצוע הסמכויות השלטוניות המוטלות על המשיבה מכוח חוק העזר לתל אביב יפו (העמדת רכב וחנייתו). את החוזה יש לפרש על רקע תכליתו, ו"בחוזה שלטוני", תכלית זו הינה, בין השאר, הגשמה כדין של הזכות השלטונית הנתונה לצד השלטוני.
ג. השאלות העיקריות המתעוררות בערעור שלפנינו הן מספר. בחוזה נקבע כי "פעולות הנעילה, השחרור והגרירה יבוצעו... בשעות 0.600 - 24.00". המערערים טוענים כי מובנו של סעיף זה, כי בידם הכוח לנעול רכב בשעות אלה, ואין המשיבה רשאית להורות על צמצום השעות. המשיבה טוענת כי בידה הסמכות להורות שלא לבצע נעילה בשעות מסויימות וזאת במסגרת מדיניות אכיפת החוק אותה קובעת המשיבה. לענין זה הדין עם
המשיבה. פירושם של המערערים, שהוא אפשרי מבחינה לשונית, נוגד את התכלית של החוזה שעניינה הגשמת המדיניות של המשיבה. מחלוקת אחרת נוגעת לפירוש סעיף בחוזה שעניינו מועד שחרורם של כלי הרכב, וגם בענין זה הדין עם המשיבה כי על המערערים לשחרר את הרכב בתוך 48 שעות על פי הוראות המשיבה, ולא כטענת המערערים שבכוחם להחזיק את הרכב עד 48 שעות וכי אין הם חייבים לשחררו בטרם עבר מועד זה. גם באשר להיקף וטיב העבירות שבגינן תבוצע הנעילה הדין עם המשיבה. הנעילה מהווה שלב בהפעלת סמכויות סטטוטוריות וטבעי הוא כי פירוש הוראה חוזית בענין הפעלת סמכות זו תיעשה על רקע הוראת החוק המסמיכה את הרשות השלטונית. אין להניח כי הרשות השלטונית ביקשה להתפרק משיקול הדעת הנתון לה בעניין זה, ולהעבירו לגורם פרטי הפועל מתוך שיקולים עסקיים ואשר תכלית החקיקה אינה עומדת לנגד עיניו.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט ברק. עו"ד ד. כהן למערערים, עו"ד נ. קונשטוק למשיבה. 16.11.89).
ע.א. 800/88 - קרן קמחי קטינה ואח' נגד שלמה קמחי
*שינוי בפסיקת מזונות לפי הסכם, כאשר חל שינוי נסיבות(ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
א. המערערת הרביעית והמשיב נישאו ב- 1971 ולהם שלוש בנות קטינות. אחת הקטינות סובלת משיתוק מוחין ונכות פיזית מוחלטת. ביום 20.7.86 הגישה האשה בשמה ובשם 3 הקטינות תביעת מזונות נגד המערער. ביום 23.6.87 חתמו בני הזוג על הסכם גירושין, שבו קבעו, בין היתר, כי החזקת הקטינות תהיה משותפת לשניהם, כאשר מחצית החודש יגורו עם האשה ומחצית החודש יגורו עם הבעל. עוד קבעו בני הזוג חיובים שהוטלו על המערער לסיפוק צורכי הקטינות, לרבות הילדה הנכה שצרכיה מיוחדים וגדולים. כן ביקשו הצדדים מביהמ"ש לקבוע מזונות לקטינות שיכללו "את מרכיבי המזון, החינוך והקייטנות והביגוד, וזאת בהתחשב בהכנסותיה של האשה ובעובדה שהילדות נמצאות ברשותה וברשות הבעל בזמנים שווים...". בית המשפט נתן אישור להוראות ההסכם וקבע את שיעור המזונות לקטינות.
ב. האשה לא שיתפה פעולה בביצוע החלק בהסכם שדיבר על הגירושין. מספר חודשים לאחר חתימת ההסכם אף הגישה תביעה לשינוי התנאים שנקבעו בהסכם, וזאת לאחר שהקטינות עברו להיות באופן קבוע בהחזקת האשה. לאור קיומו של ההסכם שניתן לו תוקף של פסק דין, בחן בית המשפט את תביעת הקטינות לפי מה שנקבע בהסכם הקודם, והמבחן שאומץ על ידי בית המשפט היה כי השינוי המהותי שחל חייב להבחן תוך זיקה להסכם האמור. בית המשפט ציין כי השינוי שחל בכך שהילדים יהיו כל החודש ברשות האם, צריך להביא לידי שינוי בחיובי הבעל, אך שינוי זה יהיה צמוד למתבקש משינוי הנסיבות המהותי, ולא תהיה זו קביעה חדשה, ובלתי תלוייה, ממה שנקבע בפסק הדין הנ"ל. בית המשפט דחה את טענת האשה. כי הבעל גרם לכך שהסכם הגירושין לא בוצע, וקבע כי האשה היא המבקשת להשתחרר מתנאי ההסכם הקודם, לאחר שהגיעה למסקנה שעשתה מקח טעות בתנאים שנקבעו.
ג. בהתחשב בכל האמור לעיל דן ביהמ"ש המחוזי מה השינויים בהסכם המתחייבים מן העובדה שהקטינות יהיו עם אמן בלבד, בחן את שאלת התשלום עבור מדור שאינו משתנה, את עניין התשלום למטפלת ואת הסכום הדרוש עבור המזון כפשוטו וכן הביא בחשבון חישוביו את דמי הטיפול, ופסק את סכום המזונות. הוגשו ערעור וערעור נגדי והערעורים נדחו.
ד. ביהמ"ש בחן את התביעה שבפניו, תוך מתן הדעת בדרך נאותה לכל הנתונים הרלבנטיים. נקודת המוצא נכונה היתה כי יש הסכם אשר ניתן לו תוקף של פס"ד, ויש לכבדו ואין להכניס בו שינוי אלא אם מוכח שינוי מהותי בנסיבות. התביעה הוגשה
במקרה דנן זמן קצר מאוד אחרי מתן פסה"ד הקודם, ובנסיבות כאלה נבחן באופן יסודי, ולפי מבחנים הגיוניים, מה השינוי המהותי שחל, היינו שהיית הילדים במשך כל החודש אצל האם, ומה ההשלכות שיש לשינוי זה על שיעור התשלום בהם חוייב האב. שיקולי ביהמ"ש כיסו את כל הנושאים הרלבנטיים והיו סבירים והוגנים. לפיכך יש לדחות הן את הערעור והן את הערעור הנגדי, ולחייב את שני הצדדים לשלם הוצאות לאוצר המדינה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד אריאל רם שריג למערערות, עו"ד משה יצחק הלוי למשיב. 13.11.89).
ע.פ. 960/85 - מחמוד קסקס נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח(הערעור נדחה).
א. המערער, יליד 1966, מתגורר בבית הוריו בכפר מג'דל כרום. אחותו, המנוחה, כבת 17, היתה נשואה לתושב הכפר אבו סנאן ונישואין אלה הסתיימו בגירושין ביום 29.7.85. הסיבה לכך היתה נעוצה בקשריה הרומנטים של המנוחה מחוץ למסגרת נשואיה. יומיים לאחר הגירושין אירח המערער חבר ושניהם ישבו בחדר האורחים בקומה השניה של הבית והאזינו למוסיקה. סמוך לשעה 2 ירד המערער למטבח בקומת הקרקע וראה שם את אחותו המנוחה כשהיא עומדת לצאת מן הבית. לשאלת המערער השיבה המנוחה כי בכוונתה לגשת לבית בעלה לשעבר. המערער ניסה למנוע זאת ממנה ומשנוכח כי איננה מצייתת לו, נטל סכין, שהיה מונח במטבח, ודקר בו בחזקה את המנוחה וחזר ודקרה עד שהלהב נשבר. אז נטל סכין שני והמשיך להנחית דקירות עמוקות בגופה של המנוחה עד שבאחת מהן נשאר הסכין תקוע בגוף כשהמערער מתקשה להוציאה. גם בשלב זה לא הניח המערער לאחותו, נטל סכין שלישי והמשיך במלאכת הדקירות. סה"כ דקר את המנוחה 19 דקירות. לאחר מכן השאיר המערער את המנוחה שרועה על רצפת המטבח, עלה לקומה השניה, שטף מעליו את הדם, נכנס לחדר האורחים שבו ישב חברו והזמינו להצטרף אליו בדרכו למקום עבודתו. השניים יצאו מן הבית ובהמתינם לרכב נכנסו לחנות והמערער קנה גלידה לחברו ולעצמו. לאחר מכן נפרד המערער מחברו, פנה לתחנת המשטרה ושם סיפר את כל המעשה בהסבירו כי עשה את אשר עשה מתוך רוגז על רצונה של המנוחה לנסוע לבעלה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירה של רצח והערעור נדחה.
ב. המערער טוען כי אין לראות במעשהו רצח אלא הריגה, שכן לא היה בכוונתו לרצוח את אחותו, הוא לא הכין את עצמו לבצע את המעשה והסכינים שהשתמש בהם היו מונחים במטבח והוא נתקל בהם תוך כדי סערת רוחו. לטענתו נגרר למעשה בשל התנהגותה הקנטרנית של המנוחה בכך שהתכוונה ללכת ולקיים חיי אישות עם האדם שממנו התגרשה, ואם לא די בכך, טען, גידפה אותו, נטלה סכין ודקרה אותו ורק אז איבד את שלוות רוחו והגיב כפי שהגיב. כל הטענות הנ"ל בדין נדחו.
ג. באשר לטענת הקינטור - התנהגות המנוחה לא היתה מקובלת על בני המשפחה וגרמה להם למורת רוח, אולם התנהגות זו לא היתה חד פעמית ופתאומית אלא נמשכה לאורך זמן. רצונה ללכת אל בעלה אין בו משום מעשה קינטור סובייקטיבי. אשר לביטויים מעליבים, כביכול, של המנוחה - אפילו נאמרו הדברים עדיין לא היה בהם מן הקינטור הסובייקטיבי ובוודאי שלא מן הקינטור האובייקטיבי. הטענה בדבר פגיעה בכבוד המשפחה כמעוררת קינטור נדחתה כבר לא אחת בפסיקה עקבית של ביהמ"ש העליון. אשר לטענה שהמנוחה דקרה את המערער - עדות זו אינה אמינה וגם נסתרה מניה וביה ע"י המערער במהלך חקירתו הנגדית. על כן בדין הגיע ביהמ"ש לכלל מסקנה כי התביעה הוכיחה היעדר קינטור.
ד. אשר ליסוד הכוונה לגרום למות המנוחה - המערער דקר את המנוחה בשלושה סכינים 19 דקירות עמוקות שכל אחת מהן כשלעצמה יכלה לגרום למוות. ניכר מחומר הראיות שלא נתקררה דעתו של המערער עד שהיה בטוח ומשוכנע כי המית את אחותו. אז, בשלוות נפש חזר לחברו וליווה אותו בדרכו בלי שיובחן בו ובתגובותיו דבר המלמד על רוח נסערת ואבדן עשתונות. התנהגות זו גם היא יש בה כדי ללמד על הכוונה שליוותה את המערער בעת המעשה. אשר לרכיב "ההכנה" - מעשה ההכנה יכול להתבצע ולהתממש כהרף עין, תוך כדי גיבוש הכוונה להמית. נטילת הסכינים מהמקום בו היו מונחים במטבח, ועשיית השימוש בהם ממלאים אחר יסוד ההכנה.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, אור. החלטה - השופט לוין. עו"ד שקד למערער, עו"ד גב' רבקה לוי-גולדברג למשיבה. 1.11.89).
ע.א. 40/87 - נשר, מפעלי מלט ישראליים בע"מ נגד אבוטבול אלישע ואח' (הערעור נתקבל).
*בקשה לתיקון כתב תביעה לאחר שנערך "קדם משפט" והחל המשפט לגופוא. המשיב, שהיה עובד של המערערת, הגיש תביעת נזיקין נגד המערערת ונגד המשיבים הפורמליים בערעור זה. בכתב תביעתו טען המשיב כי נפגע ע"י ידית הפעלה של מכונה לערבול בטון וכי "ידית ההפעלה של המערבל (מנואלה) היתה פגומה בפגם נסתר וכשניסה התובע (המשיב) לסובב אותה היא קפצה ופגעה במצחו". המשיב לא טען בכתב התביעה כי נסיבות התאונה אינן ידועות לו, ולא ציין כי בנסיבות המקרה חל הכלל שבסעיף 41 לפקודת הנזיקין כי "הדבר מעיד על עצמו". להיפך, בכתב תביעתו העלה המשיב את פרטי הרשלנות שהוא מייחס למערערת. התקיים קדם משפט וביהמ"ש החליט כי הדיון יפוצל ותוכרע תחילה שאלת האחריות. משנסתיימה פרשת העדויות של המשיב ביקשה ב"כ המערערת לדחות את התביעה מן הטעם כי המשיב "לא הוכיח את דרך אירוע התאונה כפי שנטען בכתב התביעה". אז ביקש ב"כ המשיב לתקן את כתב התביעה ע"י הוספת העובדות הנחוצות לצורך העלאה הטענה של "הדבר מדבר בעד עצמו". ב"כ המערערת התנגדה לתיקון וביהמ"ש ציין כי הטיעונים של ב"כ המערערת נכונים הם ומשכנעים ואולם מה שמנחה אותו הוא "התוצאה הקשה של עובד... שייצא וידיו על ראשו עקב פגם משפטי שנפל בכתב תביעתו". ביהמ"ש מצא "גשר הצלה" לתיקון בכך שהמשיב טען בתביעתו כי "ידית ההפעלה של המערבל היתה פגומה בפגם נסתר" וייתכן, אם כי בדוחק, לקרוא לתוך טענה זו את העובדה שהפגם היה נסתר מעין כל, ובבחינת נסתר גם היום. הערעור נתקבל.
ב. עניין לנו בהליך בו נתקיים "קדם משפט" ולפיכך חלה הוראת תקנה 149(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי הקובעת קטגורית כי "לא ידון ביהמ"ש... בשום בקשה שבעל דין יכול היה להביאה בקדם משפט, זולת אם ראה לעשות כן מטעמים מיוחדים שיירשמו וכשהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין". התקנה 149(ב) הנ"ל גוברת על תקנה 92, היא התקנה הכללית בדבר תיקון כתבי טענות. המשיב ידע עוד בקדם המשפט את שידע במהלך עדותו, כי אינו יכול להסביר את הסיבה לתאונה, כך שמדובר בטענה שפרטיה היו ידועות כבר בקדם המשפט.
ג. טעם נוסף לדחיית הבקשה הוא שהפגם שביקש המשיב לתקן לא היה רק "פגם משפטי שנפל בכתב תביעתו" אלא מדובר בפגם שבעובדה. כדי לבסס את טענתו בדבר החלת הכלל של "הדבר מדבר בעדו", על המשיב לתקן את תביעתו באופן שייאמר בה כי "לא היתה לו ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה" וכן "כי הנזק נגרם ע"י נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו". שני תנאים אלה מבין התנאים של סעיף 41 לפקודת הנזיקין הם תנאים שבעובדה, כך שעל המשיב היה לתמוך את בקשתו בתצהיר.
ד. זאת ועוד, בבקשה תיקון כתב התביעה, היה על משיב להראות, לא רק שיש יסוד לכאורה לטענתו שאם לא יתיר לו ביהמ"ש לתקן את טעותו עלול להינתן פס"ד שיעמוד בסתירה למציאות העובדתית או המשפטית, אלא שעליו הוכחה כי עמדתו הקודמת נקבעה בשל טעות - אם טעות עובדתית ואם משפטית - שנעשתה על ידיו בתום לב. אין אפשרות לקבוע את תום לבו של המשיב בלי שתמך את בקשתו בתצהיר. עניין לנו בתיקון מהותי של טענה שזכרה לא בא בכתב התביעה, ולא פורטה בו אף לא טענה אחת הנוגעת לקיומו של הכלל. לפיכך יש לבטל את החלטת ביהמ"ש לאפשר למשיב את תיקון כתב התביעה. יש לציין כי "התוצאה הקשה" שביהמ"ש ביקש למנוע אף היא אינה עומדת עוד ל"מכשול", לנוכח החלטה מאוחרת יותר שנתן ביהמ"ש לתיקון כתב התביעה, משנודעו למשיב (לטענתו) סיבות התאונה, ואלה פורטו בכתב התביעה המתוקן.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט גולדברג. עו"דויינברג למערערת, עו"ד מ. בן ארי למשיב. 8.11.89).
בש"פ 816/89 - אנג'אם עבדל קדר נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים - קוקאין) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העוררת הואשמה בעבירות סמים, בגין החזקת כמות של כ-230 גרם קוקאין, אשר בחלקו נועד לצריכה עצמית, וכן בקשירת קשר לביצוע שוד של בנק. משיחות מוקלטות של העוררת עולה כי עסקי סמים הם עיסוקה של העוררת. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העוררת עד תום ההליכים והערר נדחה. בהתחשב בכך כי העיסוק של העוררת הוא בסמים, מוצדק מעצרה, כי מי שעיסוקו בכמויות סם כאלה מהווה סכנה לציבור, כי אם יורשה להלך חופשי ימשיך בעיסוקו זה. הנחה היא כי כמות כה גדולה של סם איננה לצריכה עצמית בלבד וקיימת חזקה על פי הוראת המחוקק שכמויות כאלה נועדו למטרות הפצה. אשר לקשירת קשר לביצוע שוד - בעניין זה מבוסס האישום על שיחה בין העוררת לבין ידידה שעמו נעצרה במלון, שיחה שאנשי המשטרה צותתו לה וממנה עולה כי דובר ביניהם על תכנון מפורט לשדוד את הבנק. טוען הסניגור כי העוררת היא אם לשלשה ילדים ומעצרה השאיר אותם ללא טיפול, ואולם מסתבר כי גם לפני המעצר לא העוררת טיפלה בילדים אלא מטפלת שהיא שכרה. בינתיים שוחרר בעלה של העוררת ממאסר, והוא שלקח את הילדים לחזקתו. בכל הנסיבות אין להתערב בהחלטת המעצר.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד קינן לעוררת, עו"ד גולן למשיבה. 6.11.89).
ע.פ. 212/89 - מדינת ישראל נגד מרסל נבון ואוה אנקרי
*קולת העונש (זיוף דולרים) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל לגבי המשיב הראשון).
המשיב הראשון היהבעל משרד פרסום בו עבד המשיב השני. אחד בשם אברהם הביא למשיבים דוגמאות של דולרים מזוייפים והם החלו בנסיונות לזייף שטרות בני 100 דולר. רכישת הציוד מומנה ע"י אברהם והמשיבים הכינו עבור אברהם דולרים מזוייפים. ביהמ"ש המחוזי עמד על חומרת העבירות שבהן הורשעו המשיבים, וציין שיש מקום לשקול הגדלת העונש המקסימאלי הקבוע בחוק. אעפ"כ הטיל על המשיבים עונשים קלים, היינו שנתיים וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי למשיב הראשון ושנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי למשיב השני. ביהמ"ש התחשב בנסיבות האישיות של המשיבים אשר לשניהם אין עבר פלילי, שניהם מטפלים בהורים זקנים וחולים ולשניהם זהו כשלון ראשון וחד פעמי. הערעור על קולת העונש נתקבל לגבי המשיב הראשון ונדחה לגבי המשיב השני.
העונש שהוטל על המשיב הראשון נופל מהעונש שהיה ראוי להטיל עליו על פי מדיניות הענישה הראוייה. משיב זה הינו בעל המקום והוא קשר קשר לבצע עבירה חמורה
בנסיבותיה. עומדות לזכותו נסיבות מקילות, אך העונש אינו משקף כראוי את המדיניות הרצוייה. לפיכך יש להעמיד את ענשו על 4 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. אשר למשיב השני - אף העונש שהוטל עליו קל הוא, ואילו ביהמ"ש העליון היה יושב כערכאה ראשונה היה מחמיר בענשו. עם זאת ניתן להתחשב בנסיבות המיוחדות של המשיב השני והעובדה שהוא הינו רק פועל במפעלו של המשיב הראשון. על כן הוחלט, לא בלי היסוס, שלא להחמיר בענשו.
(בפני השופטים: ברק, בך, גולדברג. עו"ד רומנוב למערערת, עו"ד בן שחר למשיב הראשון, עו"ד הלברשטט למשיב השני. 19.11.89).
ע.פ. 217/88 - ישראל רפאל קריספין נגד היועץ המשפטי
*חומרת העונש (התפרצות וגניבה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע ב-31 אישומים ובכללם עבירות התפרצות, גניבה, תקיפה, החזקת נשק והיזק בזדון, ונדון לחמש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי, וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי של 13 חודשים. הערעור על חומרת העונש נתקבל במובן זה שהמאסר על תנאי שהופעל יהיה חופף ולא מצטבר.
מתוך תסקיר שירות המבחן עולה כי המערער נגמל פיזית והוא בעל מוטיבציה חזקה. בשל היותו אסיר טעון בטחון אין אפשרות להכניסו למסגרת של גמילה נפשית, ושירות המבחן ממליץ על הפחתה משמעותית במאסר בפועל, כדי להכניס את המערער לתכנית גמילה מחוץ לכתלי בית הסוהר במסגרת תכנית שיקום שתוכן עבורו. ברם, בשל חומרת העבירות ועברו הפלילי של המערער אין מקום להתערבות משמעותית בגזר הדין. עם זאת, יש לעודד את המערער להמשיך בדרך בה החל. לפיכך נתקבל הערעור כאמור.
(בפני השופטים: ברק, בך, גולדברג. המערער לעצמו, עו"ד רומנוב למשיב. 19.11.89).
בש"פ 851/89 - רחמים עגיב נגד מדינת ישראל
*מעצר ושחרור בערובה (ערר על החלטת מעצר - הערר נתקבל).
העורר הואשם בכך שנטל חלק בעבירות של סחיטה באיומים, ועל אף שהמחלוקת העיקרית נטושה על זיהויו של העורר, נערכו מסדרי זיהוי של תמונות בלי נוכחות ב"כ העורר. זאת כשהמשטרה ידעה על דבר ייצוגו של העורר ע"י עו"ד. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר ועררו נתקבל. אין צורך לדון בשאלה אם העובדה הנ"ל כשלעצמה דיה לקבל את הערר, שכן מצטרפות אליה נסיבות אחרות שיש ליתן להן משקל לא מועט כבר בשלב זה. נסיבות אלה נוגעות למצבה הרפואי של בתו היחידה של העורר, כפי שעולה מהתעודה הרפואית שהוגשה במסגרת הערר. מעצרו של העורר עלול לפגוע בהתפתחות הילדה הנמצאת במסגרת טיפולית בה משולבים שני ההורים וחשש זה מכריע את הכף לקבלת הערר.
(בפני: השופט גולדברג. עו"ד גורדון למבקש, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 17.11.89).
בש"פ 846/89 - סאלם אבועייש וסלמן אבועייש נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (התפרצות וגניבה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העוררים הואשמו בעבירות של התפרצות לסניף דואר לשם ביצוע גניבה ופגיעה במזיד ברכוש של חברת בזק וביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרם עד תום ההליכים. הערר נתקבל. העוררים מכחישים כל מעורבות בביצוע העבירות וחומר הראיות ועובדות המקרה מעוררים תמיהות רבות; לשני העוררים עבר נקי לחלוטין; הפורצים לא הצליחו להשלים את ביצוע העבירה ולא נגנב דבר; אין הכרח לעצור עד תום ההליכים כל נאשם בביצוע עבירת התפרצות, כאשר זו הסתבכותו
הראשונה עם החוק, אף אם קיימות נגדו ראיות לכאורה מספיקות. קל וחומר כאשר הראיות עצמן הינן פרובלמטיות. לפיכך הוחלט לשחרר את העוררים בערבות.
(בפני: השופט בך. עו"ד א. ביתן לעוררים, עו"ד גב' מיקי חשין למשיבה. 12.11.89).
בש"פ 831/89 - מרדכי נחמיאס נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים - קוקאין) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם, יחד עם שנים אחרים, בעבירה של ייבוא קוקאין. ביהמ"ש המחוזי איפשר את שחרורם בערובה של שני הנאשמים האחרים, בשל המשקל הבלתי משביע רצון לכאורה של הראיות נגדם, ולעומת זאת הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. הערר נתקבל. בהתחשב במהות העבירה בה מדובר ובעברו של העורר היתה לכאורה הצדקה להורות על מעצרו הנמשך של העורר, ואולם בנסיבות המקרה אין להפלות את העורר לרעה לעומת הנאשמים האחרים בתיק זה. גם לגבי העורר מתעוררות במשפט זה שאלות מסובכות ומורכבות, עובדתיות ומשפטיות כאחת, שבגללן מן הדין לאפשר גם לו להיות משוחרר בערובה. אין ספק כי קיימות ראיות מחשידות מאוד נגד העורר, אך השאלה אם יש בראיות אלה כדי לאפשר ממצא חד משמעי של אשמת העורר, אינה מן הקלות כלל ועיקר. בנוסף לכך יהיה על ביהמ"ש להתמודד עם שאלה משפטית קשה במישור של דיני הראיות. מדובר בקבילותן כראיה של הקלטות המתייחסות לשיחות טלפוניות בין שני אנשים, כאשר על פי נוסח ההיתר לפי חוק האזנת סתר ניתן ההיתר לגבי שיחותיו של אדם אחר. לפיכך הוחלט לשחרר את העורר בערובה.
(בפני: השופט בך. עוה"ד ד. יפתח וא. עמירם לעורר, עו"ד י. שדמי למשיבה. 9.11.89).
ע.א. 41/89 - מוחמד אל עזה נגד בלנש נאוי
*חיוב במזונות של מוסלמי שנישא בפני הקאדי לאשתו היהודיה (הערעור נדחה).
המערער, יליד 1917, והמשיבה ילידת 1928, חיים בצוותא כאיש ואשתו מאז ראשית שנות החמישים. המערער הוא ערבי מוסלמי והמשיבה היא יהודיה. לבעלי הדין שלוש בנות מבוגרות. המשיבה תבעה את מזונותיה על יסוד נישואיה למערער והמערער לא חלק על כך כי הוא חי יחד עם המשיבה כבני זוג לכל דבר, אך טען כי מעולם לא נערך טקס נישואין. בית המשפט המחוזי קיבל את הטענה העובדתית של המשיבה כי נישאה למערער בתחילת שנות החמישים, וכי הקאדי של יפו קבע לאחר מכן, בפסק דין מספטמבר 1959, כי בני הזוג נשואים. על יסוד קביעתו כי בני הזוג נשואים חייב את המערער לשלם למשיבה 1,000 ש"ח לחודש כדמי מזונותיה בנוסף להוצאות הבית הקבועות. הערעור נדחה.
חובותיו של המערער נקבעות על פי האמור בסעיף 2 (א) לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), התשי"ט - 1959, כי "אדם חייב במזונות בן זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו...". מכאן כי חובות המערער נקבעות לפי הדין המוסלמי, המכיר בתקפות הנישואין של מוסלמי עם בת אחת הדתות האחרות. בעניין חובת המזונות חל חוק המשפחה העותומני בענייני נישואין וגירושין משנת 1917, ולפי חוק זה חייב המערער במזונות המשיבה שהיא אשתו. בית המשפט יכול היה לקבוע, על פי הראיות שבאו בפניו, כי השנים נשואים. אשר לגובה המזונות - בהתחשב בהכנסתו של המערער, המקבל דמי שכירות מהשכרת נכס גדול למשרד הבטחון, וכן יש לו הכנסה ממוסך ומקיצבת המוסד לביטוח לאומי, אין להתערב בסכום שנפסק.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב' דורית ולודבסקי למערער, עו"ד משה יצחק-הלוי למשיבה. 13.11.89).
רע"א 483/89 - בנק הפועלים בע"מ נגד כרמלה זילברמן ואח'
*ביטול פס"ד תוך כדי דיון בבקשה לביטול החלטה המוחקת את הבקשה לביטול פסה"ד (בקשת רשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
ביום 2.11.88 ניתן בבית המשפט המחוזי פסק דין לטובת המבקש לאחר שהמשיבים לא ביקשו רשות להתגונן נגד תביעה שהוגשה נגדם בסדר דין מקוצר. המשיבים עתרו לביטול פסק הדין, אך ביום שנקבע לדיון בבקשה לא הופיע איש מטעם בעלי הדין והבקשה נמחקה. ביום 11.7.89 עתרו המשיבים (להלן: הבקשה השניה) לביטול ההחלטה המוחקת את הבקשה לביטול פסק הדין ובדיון שנתקיים בבית המשפט המחוזי בבקשה השניה הוחלט לבטל את פסק הדין. הבנק ביקש רשות לערער כשאינו מתנגד לביטול ההחלטה המוחקת את הבקשה לביטול פסה"ד, אך טוען שלא היה מקום לבטל בגידרה גם את פסק הדין. הבקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
המחלוקת האחרונה בין בעלי הדין סבה אך על השאלה אם יש מקום לבטל את ההחלטה המוחקת את בקשת הביטול. לענין זה טען הבנק טענת סרק שאין בית המשפט המחוזי מוסמך לדון בבקשה ועל טענה זו אין ב"כ הבנק חוזר עוד. ניתן היה לדון בו במועד גם בבקשה לביטול פסק הדין, אך הבנק לא הוזמן לדיון בבקשה לביטול פסק הדין וגם לא הועמד במהלך הדיון על כך שיתקיים דיון בבקשה המקורית. כל שנקבע לדיון היה הדיון בבקשה השניה לביטול מחיקת בקשת הביטול הראשונה. בנסיבות אלו קופחו זכויותיו הדיוניות של הבנק. לפיכך הוחלט לבטל את החלטת בית המשפט המחוזי ולהחזיר אליו את הענין על מנת שידון בבקשה לביטול פסק הדין לגופה.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד י. בן אפרים למבקש, עו"ד י. שפלר למשיבים. 22.11.89).
בש"פ 749/89 - אליהו זיתון נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (חבלה חמורה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בגרימת חבלה חמורה באחד מאיר אביטן, אותו דקר העורר שתי דקירות בבטן ובבית החזה שגרמו לפגיעות בכבד, בקיבה ובלבלב. המתלונן מסר את הודעתו הראשונה לאחר שהוכנס לחדר הניתוח ובה מסר כי אלמוני הוא שדקר אותו. בהודעה שניה שמסר נקב בשמו של המתלונן כמי שדקר אותו, אך לא חתם על הודעה זו, ורק בהודעה שלישית מסר פרטים מלאים על האירוע וחתם גם על הודעותיו הקודמות. ביהמ"ש המחוזי החליט לעצור את העורר עד תום ההליכים בהסתמכו על הודעות המתלונן. הסניגור טוען כי הראיות לכאורה אינן יציבות דיין, בהתחשב בכך שבהודעה הראשונה לא מסר המתלונן את שמו של העורר. הערר נדחה.
בעובדה שהעורר לא מסר בהודעה הראשונה, לפני שנותח, פרטים על הדוקר, אין לראות פגימה בראייה לכאורה כפי שהיא נובעת מהודעתו המאוחרת המלאה של המתלונן. טרונייה אחרת של הסניגור היא שהמשטרה לא עשתה מאמץ לאמת את טענת האליבי שמסר העורר. אכן, בנסיבות המקרה היתה המשטרה מיטיבה לעשות אילו בדקה כבר בשלב זה את טענת האליבי, אולם מחדל זה אינו מכרסם את הראיות לכאורה האחרות שבאו לפני ביהמ"ש. הסניגור ניסה להצביע על פירכות מסויימות בהודעות השונות של המתלונן, אגב תקיפת המהימנות שלהן. אכן, ביהמ"ש דלמטה נכנס לפני ולפנים של הראיות והביע עמדה לגבי אמינותן וסבירותן כאילו היה זה פס"ד, והרי בשלב זה ראוי להימנע מכך מעבר לנדרש לבחינת הראיות לכאורה. האמינות והסבירות ייקבעו ע"י ביהמ"ש שידון בעניין לגופו. מבחינת הראיות לכאורה היה בהן די והותר כדי להוות בסיס יציב להרשעת העורר אם תמצאנה אמינות. המעשה עצמו בוצע באלימות ותוך שימוש בנשק קר, ולעורר הרשעות קודמות של שימוש באלימות תוך כדי ביצוע עבירות רבות ומגוונות.
מבחינה זו מהווה העורר סכנה לציבור ובמיוחד למתלונן שהעז להתלונן עליו. לפיכך יש לדחות את הערר.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד יהב לעורר, עו"ד גב' בורנשטיין למשיבה. 26.10.89).
רע"פ 127/89 + בש"פ 811/89 - אלי הדדי נגד מדינת ישראל
*בש"פ 811/89 - הרשעה בגרימת מוות בתאונת דרכים ומידת העונש (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בבימ"ש השלום לתעבורה בתל אביב בעבירה של גרימת מוות ברשלנות ונדון למאסר, פסילה מנהיגה וקנס. הוא ערער לביהמ"ש המחוזי וערעורו נדחה ומכאן הבקשה לערעור נוסף. מדובר בתאונה שארעה בכביש בן שני מסלולים שגדר בטחון מפרידה ביניהם, ובה פתח לשימושם של הולכי רגל במעבר חצייה. במסלול בו נסע המבקש שני נתיבים והוא נסע בשמאלי הקרוב לפתח הנ"ל. לדבריו הבחין באשה שחצתה את המסלול הנגדי בריצה עוד ממרחק של 60 מטר. על אי תנועה המפריד בין שני המסלולים המתין אותה שעה אדם נוסף, והמבקש סבר שכאשר תגיע האשה למקום תעצור אף היא. אלא שהאשה המשיכה בריצתה אל תוך מסלול נסיעתו של המבקש ולאחר שעברה שם כ-3 מטר נפגעה ומתה מפצעיה. לאחר הפגיעה המשיך המבקש בנסיעה עוד כ-25 מטר עד שעצר. סניגורו של המבקש ער למגבלות שיש על הבאת עניין בפני ערכאה שלישית, אך לדעתו מדובר כאן בסוגייה הצריכה התייחסות וקביעת הלכה שיפוטית. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אין חולקים כי כאשר מעבר חצייה מחולק על ידי שטח הפרדה, רואים כל חלק ממעבר החצייה כמעבר נפרד, ואין גם חולקים על כך כי חובת הזהירות של נהג בדרך כלפי הולכי רגל באי-תנועה פחותה מאשר כלפי הולכי רגל במעבר חצייה. המחלוקת היא בשאלה כיצד משפיעות עובדות אלו על חובת הזהירות של הנוהג בדרך, וחובת הצפייה מראש של התנהגות אותם הולכי רגל אפילו היא התנהגות רשלנית. מחלוקת כגון זו אין להביאה לדיון בפני ערכאה שלישית. המבקש לא האט ואף הפסיק להסתכל על האשה הרצה במסלול השני, למרות שריצתה היתה חייבת לעורר בלבו את החשש שמא לא תעצר על אי ההפרדה, ותמשיך לרוץ אל תוך מסלול נסיעתו. עניין לנו במבחן הישן של חובת הצפייה מראש, ובנסיבות העניין נקבע על ידי הערכאות דלמטה כי המבקש לא עמד במבחן זה. זוהי קביעה עובדתית מובהקת ואין שום שאלה הלכתית מתעוררת כאן. הסניגור מבקש גם רשות לערער על חומרת העונש, ואולם, למרות שהעונשים שהוטלו כאן חמורים הם, הרי הלכה היא שעניין חומרת העונש איננו מצדיק הבאת הנושא לערעור שני אלא במקרים יוצאי דופן.
(בפני: השופט מלץ. עו"ד לויתן למבקש, עו"ד שדמי למשיבה. 15.11.89).
ע.א. 395/89 - פלונית נגד היועץ המשפטי לממשלה
*אימוץ (הערעור נדחה).
המערערת הינה אמו של קטין, שהוא היום בן 7 שנים, אשר הוכרז כבר אימוץ ביחס למערערת, על פי הוראות סעיף 13 לחוק אימוץ ילדים. ביהמ"ש הגיע למסקנה זו לאחר שהשתכנע כי בגלל ליקוי באישיותה אין המערערת מסוגלת לתפקד כאם, ולספק לקטין את צרכיו החיוניים ביותר. הערעור נדחה. על פי הראיות שבתיק וכן חוות דעת מומחים מקצועיים מצטיירת תמונה של הזנחת הקטין ופגיעה בו כל זמן שהיה בשליטתה של המערערת. רק בדרך האימוץ קיים סיכוי שקטין זה, שהינו ילד בעייתי מהרבה בחינות, אף שנראה כי הוא בעל כישורים בסיסיים טובים, יוכל לגדול באוירה משפחתית הרמונית, רגועה ונורמלית, ולמצוא את דרכו בחיים. בא כוח המערערת הציע, הצעה חילופית, להורות על "אימוץ פתוח" שיאפשר מגעים בין הקטין ובין אמו, אך
נראה בכל הנסיבות כי אין זה המקרה המתאים לעריכת נסיון כזה, שנעשה אך במקרים נדירים ביותר.
(בפני השופטים: ברק, בך, מלץ. החלטה - השופט בך. עו"ד אורי שטיינמץ למערערת, עו"ד גב' נילי מיימון למשיב. 19.10.89).
ע.פ. 430/89 - אלי שלו נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת סמים וחומרת העונש (הערעור נדחה בעיקרו).
המערער הורשע בעבירות של סחר בסמים, יחד עם שניים אחרים, ונדון ל-3 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן לתשלום קנס של 10,000 ש"ח או ששה חודשי מאסר תמורתו. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה פרט לעניין תשלום הקנס. אין ממש בערעור על ההרשעה המבוססת על שורה של ראיות קבילות. אשר לעונש - הובאו ע"י ביהמ"ש בחשבון כל הנימוקים לקולא שהעלה הסניגור, לרבות נכותו של המערער וההחמרה שחלה במצבו בעת האחרונה. על פי רמת הענישה הנקוטה בעבירות כאלה עונש המאסר שהוטל איננו חמור כלל ועיקר ואין להתערב בו. לעומת זאת נראה שלא היה מקום להטיל על המערער קנס רק משום שלא ניתן לחלט את מכוניתו שלא היתה יותר בחזקתו. קנס כזה לא הוטל על אף אחד מן המעורבים האחרים. בגלל מצבו הכלכלי של המערער, משמעותו המעשית של קנס זה היא מאסר נוסף של ששה חודשים ולכך אין הצדקה. לפיכך הוחלט לדחות את הערעור פרט לעניין תשלום הקנס.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, מלץ. עו"ד י. בר-דיין למערער, עו"ד גב' א. ברזילי למשיבה. 14.11.89).
בש"פ 897/89 - פלונים נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (קטינים שביצעו הצתות בירושלים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העוררים, ילידי 1975, הואשמו בביצוע הצתות של חנות ומכוניות בשכונת אבו טור בירושלים. מטרות האינטיפאדה שימשו מניע לביצוע העבירות הנדונות. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העוררים עד תום ההליכים והערר נדחה. הסניגור מרגיש בטיעוניו את גילם הצעיר של העוררים וכן כי אין חומר ראיות לכאורה. אכן, הלב כואב לנוכח החזקה במעצר של נאשמים כה צעירים, ואולם אין כרגע מנוס מהפעלת אמצעי דרסטי זה אף כלפי קטינים, כאשר מבוצעות עבירות מהסוג הנדון. אין להתעלם מכך שמשימות של הצתת בניינים ומכוניות מוטלות על ילדים כאלה דווקא, וכל חלקי האוכלוסיה חייבים לדעת, כי מי שייתפס בביצוע עבירות מסוג זה קלושים סיכוייו להשתחרר בערובה. זאת בתנאי שקיימות בידי התביעה ראיות לכאורה בעלות משקל רציני.
(בפני: השופט בך. עו"ד ר. נאשף לעוררים, עו"ד גב' ר. לוי-גולדברג למשיבה. 26.11.89).
בש"פ 882/89 + 873 - כדורי סלטון נגד מדינת ישראל
*הארכת מעצר לפי סעיף 54 לחסד"פ (חבלה חמורה, שידול לזנות ואיומים) (עררו של העורר על מעצרו נדחה ובקשת המדינה להארכת מעצר לפי סעיף 54 לחסד"פ נתקבל).
העורר הואשם בגרימת חבלה חמורה, פציעה, שידול וסרסרות למעשי זנות ואיומים ונעצר בשעתו עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי ציין אז כי "עברו של המשיב וחומרת עבירותיו הנוכחיות מבססים היטב את טענת המאשימה, שאם ישוחרר ממעצרו עלול הוא לפגוע לרעה במתלוננת ובעדות תביעה אחרות (שרובן יצאניות)". משנסתיימה פרשת התביעה הגיש בקשה לעיון חוזר בהחלטת המעצר והטעם העיקרי הוא כי "משתמה פרשת התביעה אין עילה למעצרו שכן אין כל חשש שיאיים או יפגע בעדי התביעה". ביהמ"ש דחה בקשה זאת בציינו כי ישנן ראיות לכאורה על ביצועם של מעשים קשים, וכן למערער הרשעות קודמות, ואחת מהן מהווה סיפור עובדתי כמעט מאותו סוג כמו האישום דנא. על
כן צריך שההליכים בתיק זה יסתיימו כשהמבקש במעצר. על החלטה זו ערר העורר ומאידך ביקשה המדינה הארכת המעצר לפי סעיף 54 לאחר שחלפה שנה מיום המעצר. הערר של המערער נדחה ובקשת המדינה נתקבלה.
אין לפרש את החלטת המעצר של ביהמ"ש המחוזי כפי שהעורר מבקש לפרש אותה. החשש לפגיעה במתלוננת וביתר עדות התביעה שהועלה על ידי בית המשפט, אינו מוגבל רק לתקופה שלפני מתן עדותן. כל שביקש בית המשפט לומר הוא כי העורר מסוכן לציבור וכי אם ישוחרר קיימת סכנה לשלומן של העדות. חשש זה היה קיים לפני עדותן כפי שהוא קיים היום. מטעם זה יש לדחות את עררו של העורר. אשר לבקשת המדינה להארכת המעצר - זו שלובה בדברים שנאמרו לעיל, היינו, כי הסכנה הנשקפת מהעורר אינה מותירה דרך אחרת אלא להאריך את מעצרו. נקבעו ארבעה תאריכים בחודש דצמבר לדיון ויש להניח כי פרשת ההגנה תסתיים בתאריכים שנקבעו. לפיכך הוחלט להאריך את המעצר בשלושה חודשים.
(בפני: השופט גולדברג. עו"ד גבאי למבקש, עו"ד גולן למשיבה. 24.11.89).
ע.פ. 280/89 - חיחינשוילי טנגיס נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (החזקת דולרים מזוייפים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע על פי הודאתו בהחזקת 48 שטרות בני מאה דולר כל אחד, בידיעה שהם מזוייפים. הוא נדון ל-18 חודשים מאסר על תנאי ותשלום קנס של 15,000 ש"ח או 15 חודשי מאסר תחתיו. הערעור על גובה סכום הקנס נדחה. הסניגור הדגיש כי למערער אין אמצעים כספיים לתשלום הקנס וגם מצב בריאותו אינו שפיר, כך שלא יהיה בפניו מוצא אלא לרצות מאסר תחת הקנס. ברם, חסד עשה ביהמ"ש המחוזי כאשר מלכתחילה לא גזר למערער מאסר לריצוי בפועל, כפי שרצוי לעשות בגין עבירה מסוג זה. ביהמ"ש התחשב בעיקר במחלת הסכרת ממנה סובל המערער, ומכאן שמן הדין הוא כי המערער ירגיש בכיסו את תוצאת העבירה בה הורשע, ואין מקום להפחית מהקנס.
(בפני השופטים: בייסקי ד. לוין, קדמי. עו"ד א. שלנגר למערער, עו"ד גב' א. ברזילי למשיבה. 26.11.89).
ע.פ. 476/88 - אברהם אהרון מרציאנו נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהחזקת נשק, סמים והתפרצות (הערעור נתקבל בחלקו).
המערער הורשע בהתפרצות למקום מגורים, גניבה, החזקת נשק והחזקת סמים ונדון לחמש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל גזר הדין נתקבל בחלקו.
מהראיות נובע כי המערער החזיק במרפסת בה נמצאו שני אקדחים, כדורים ומחסניות. ההחזקה במרפסת מעמידה חזקה כי המערער החזיק בנשק. חזקה זו לא נסתרה ונמצא כי הרשעתו של המערער בהחזקת הנשק בדין יסודה. אשר לעבירת ההתפרצות - בנסיבות הענין, אין לומר כי לאור הזמן שעבר מאז ההתפרצות וטיב החפץ המוחזק, בטוח הוא להרשיע את המערער, על פי חזקת החזקה התכופה, בעבירה של התפרצות וגניבה ויש לזכותו מהרשעה זו. כמו כן מוטל היה על התביעה להוכיח כי המערער החזיק בסמים שנמצאו בחדרו, בנטל זה לא עמדה התביעה ויש לזכות את המערער מעבירת הסמים. בעקבות הזיכוי בחלק מן העבירות יש גם להקל בעונש שהוטל על המערער, ומאידך יש לקחת בחשבון כי למערער עבר פלילי ניכר, לרבות בעבירות של החזקת נשק. בנסיבות אלה הועמד עונשו של המערער על שלוש שנים וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, בך. עו"ד א. ריכטמן למערער, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 5.11.89).