ע.א. 508/86 - א. ברומברג נגד יעקב ורדי
*הודעה על "אי התאמה" בממכר שניתנה באיחור(הערעור נדחה).
א. המערער הינו סוחר פרות המתגורר באיטליה. במחצית השניה של חודש יולי 1980 ביקר בארץ וביקש לרכוש לעצמו לצרכי השקעה, "יהלומים שמשקלם עולה על קראט, שצבעם יהיה לבן ושיהיו נקיים מפגמים". באמצעות ידידו נוצר קשר בינו לבין המשיב, סוחר יהלומים מתל אביב, שבפניו הביע את משאלתו. בסופו של דבר מכר המשיב למערער שלושה יהלומים גדולים. המשיב הציג את היהלומים כבעלי איכות גבוהה וזאת על סמך בדיקה בזכוכית מגדלת, המכונה בפי אנשי המקצוע "לופה" המגדילה את היהלום פי עשרה. בסופה של הפגישה נקבע מחיר היהלומים ל-60,000 דולר, המחיר שולם והיהלומים נמסרו למערער בצירוף תעודות המעידות על טיבן ואיכותן של היהלומים (להלן: התעודות). המערער חזר לאירופה והפקיד את היהלומים בכספת.
ב. מספר חודשים לאחר מכן, בעקבות עיסקה אחרת, התברר למערער שרכש את היהלומים במחיר "מציאה" והדבר עורר חשש בלבו. לפיכך שלח את היהלומים לבדיקה - המכונה בדיקה גמולוגית - במעבדה בשוויץ. עיקרה של הבדיקה שהיא נערכת באמצעות מיקרוסקופ המגדיל את היהלומים פי 40. את תוצאות הבדיקה קיבל המערער בתעודות הנושאות תאריך 11.11.1980. הבדיקה העלתה שהיהלומים הינם באיכות פחותה באופן משמעותי מזו המתוארת בתעודות של המשיב. ביום 1.12.80 הודיע המערער למשיב על אי ההתאמה ודרש ביטול העיסקה והשבת הכסף בצירוף ריבית והוצאות. המשיב דחה את הדרישה והמערער הגיש תביעה לביהמ"ש המחוזי. בפסק דינו קיבל ביהמ"ש את טענתו העיקרית של המערער כי המכר נעשה על סמך הטעייה של המשיב וכי התקשרות התובע עם הנתבע בהסכם לרכישת היהלומים נעשתה עקב טעות שהוא רוכש יהלומים מושלמים הנקיים מכל פגם ואותה טעות הינה תוצאת אותה הטעייה מצד הנתבע. על אף קביעה זו דחה השופט את התביעה על שום שיהוי רב מדי שהשתהה המערער מיום שנודעו לו תוצאות הבדיקה במעבדה בשוויץ ועד שהודיע למשיב על אי התאמה. ביהמ"ש סבר כי 19 ימים שעברו מהווים אי הודעה במועד, שכן מדובר בתקופה שבה ארעה מפולת במחירי היהלומים, ובנסיבות אלה יש חשיבות לכל יום של איחור במסירת ההודעה על אי ההתאמה. הערעור נדחה ולא מטעמו של ביהמ"ש המחוזי.
ג. יש טעם בטענות המערער נגד קביעתו הנ"ל של ביהמ"ש המחוזי, אולם אין צורך לדון בכך שכן דין הערעור להדחות מנימוק אחר. אכן, אבדה למערער זכותו לבטל את העיסקה ולדרוש השבה מפאת שיהוי, אך אין לראות את השיהוי בתקופת 19 הימים שעברו מגילוי הפגמים בבדיקה בשוויץ ועד ההודעה על אי ההתאמה, כי אם בארבעת החודשים שחלפו מיום המכר ועד לעריכת הבדיקה הגמולוגית. בנסיבות העניין לא קיים המערער את חובתו לפי סעיף 13(א) לחוק המכר לבדוק את הממכר מיד לאחר קבלתו. התקופה של ארבעה חודשים אינה יכולה להחשב כבדיקה מיידית אלא כשיהוי. זאת ממספר טעמים : שוקהיהלומים היה נתון באותה עת לתנודות ספקולטיביות חדות במחירים ובשוק כזה פרקי הזמן המשמעותיים נמדדים בתקופות קצרות מאד וגם עניין של חדשים ספורים עלול להיות קריטי מבחינת הצדדים לעיסקה. ביטול עיסקת יהלומים 5 חודשים לאחר כריתתה, כאשר הדבר יכול היה להיעשות מיידית, פוגע קשות במוכר, וזו פגיעה בלתי מחוייבת המציאות ובלתי מוצדקת. במהלך התקופה עד לעריכת הבדיקה אירעה מפולת בשוק היהלומים. אין לאפשר לקונה להחזיק את הממכר בידיו כל זמן שיש בידו תשואה ספקולטיבית, ולהיפטר מן הנכס לפי שוויו הקודם, אם מתברר שהכל נפל. לאור מפולת המחירים, היה צריך המערער להוכיח סיבה טובה במיוחד מדוע לא ערך את הבדיקה מיד לאחר העיסקה וזאת לא עלה בידיו. לפיכך בשל השיהוי הבלתי סביר איבד המערער את התרופות בשל הפרת החוזה.
ד. ביהמ"ש העליון כתב בפסק דינו כי "המערער ישלם למשיב הוצאות הליך זה בסך 3,000 ש"ח". מיד לאחר הקראת פסק הדין ביקש ב"כ המערער כי ביהמ"ש ידון מחדש בעניין ההוצאות "שכן אין לפסוק הוצאות לאדם שלא היה מיוצג". ביהמ"ש העיר על כך כי הכוונה בפסה"ד היתה לפסוק למשיב את יציאותיו ולא לפסוק לו שכר טרחה. זה גם עולה מן הסכום הנמוך שנפסק. לפיכך תוקן האמור בפסק הדין באופן שהמילה "הוצאות" תוחלף במילה "יציאות".
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עו"ד שפאר למערער, המשיב לעצמו. 27.8.89).
ע.א. 682+693/87 - הפניקס הישראלי נגד יצחק אקרמן ואח'
*קיום "שותפות". *אחריות ברשלנות כאשר בעל מלטשה מסר מפתח כספת לעובדת צעירה. *הוצאות משפט(ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל).
א. יהלומים בשווי של כ-220 אלף דולר נגנבו מכספת במלטשה של המשיב (להלן: אקרמן). היהלומים נמסרו למלטשה לצורך עיבודם ע"י חברה בשם פיספיגו (להלן: פיספיגו). הגניבה התאפשרה ע"י כך שאחת מן הפקידות במלטשה (להלן: הפקידה), שהיא קרובת משפחה של אקרמן, מסרה את המפתח ואת הצופן של הכספת לידיד שלה שפרץ למלטשה וגנב את היהלומים. חברת פיספיגו ביטחה את היהלומים אצל הפניקס והגישה תביעה נגד הפניקס. התביעה הסתיימה בפשרה שלפיה שילמה הפניקס לפיספיגו 150,000 דולר. הפניקס הגישה תביעת שיבוב נגד אקרמן, הפקידה והפורץ לשלם לה את הסכום של 150,000 דולר. נגד אקרמן טענה חברת הביטוח, בין היתר, כי הוא אחראי לנזק בתור קבלן ושומר שכר ולחילופין שהוא התרשל בכך שמסר לפקידתו, שהיתה אז קטינה, את המפתחות והצופן של הכספת, וזאת במיוחד בהתחשב בשווי הגדול של היהלומים. בכתב הגנתו טען אקרמן, בין היתר, כי בעת ארוע הגניבה היה קיים קשר של שותפות בינו לבין פיספיגו ושותף נוסף בשם יהלומי אושר והיהלומים שנגנבו היו רכוש השותפות והוחזקו על ידיו כשותף עבור השותפות. לפיכך, טען, אין לפיספיגו עילת תביעה נגדו וממילא אין גם לפניקס תביעה נגדו שכן בהגשת תביעת שיבוב עומדת הפניקס בנעליה של פיספיגו. אקרמן אף שלח הודעה לצד ג' לפיספיגו וכן ליהלומי אושר בטענה שבהיותם ביחסי שותפות איתו זכאי הוא לקבלת דמי השתתפות ושיפוי מהם.
ב. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענתו של אקרמן בעניין השותפות עם פיספיגו ויהלומי אושר וקבע כי אקרמן היה במעמד של קבלן כלפי פיספיגו. בזה גם הושמט הבסיס להודעה לצד ג' שנשלחה ע"י אקרמן ותביעה זו נדחתה. לגופו של עניין, קיבל ביהמ"ש את טענתו של אקרמן כי הוא לא אחראי לאבדן היהלומים. ביהמ"ש קבע כי אקרמן פעל כשומר שכר לפי הרישא של סעיף 2(ב) לחוק השומרים המטיל עליו נטל כבד להוכיח כי אבדן הנכס השמור נגרם עקב נסיבות שלא יכול היה לחזותן מראש ולא יכול היה למנוע תוצאותיהן. ברם, לדעת ביהמ"ש יצא אקרמן ידי הנטל הזה בהוכיחו כי בנסיבות הקיימות לא יכול היה לחזות מראש את המעילה. לפיכך דחה ביהמ"ש את תביעת הפניקס נגד אקרמן. ביהמ"ש חייב את אקרמן לשלם 15,000 ש"ח לצד ג' הוצאות משפט ושכר טרחה ואת הפניקס חייב לשלם לאקרמן שכר טרחה של 3,000 ש"ח בלבד. ערעורה של הפניקס נדחה וערעור נגדי של אקרמן על מיעוט שכר טרחה שנפסק לו נתקבל.
ג. באשר לשאלת השותפות בין אקרמן לפיספיגו - לעניין זה צודק אקרמן כי היתה שותפות בינו לבין פיספיגו ויהלומי אושר. היתה בין השותפים חלוקת רווחים והשתתפות בהפסדים ואלה מסימני ההיכר של השותפות. לצורך הכרעה בדבר קיום שותפות המבחן החשוב הוא זה של השתתפות בהפסדים. מסקנה זו אינה נסתרת על ידי העובדה שאקרמן ויהלומי אושר ניהלו כל אחד מלטשה משלו. העובדה שלכל שותף תפקיד שונה במסגרת השותפות מצביעה רק על יעילות ההסדר. ההוצאות של כל מלטשה שולמו למעשה
ע"י שלשת השותפים. עצם קיום השותפות אף אינו נשלל על ידי העובדה שכספה של פיספיגו הוא שהושקע ברכישת חומר הגלם. ראשית, הסדר בו תורם שותף אחד השקעה כספית ושותף שני תורם השקעה בעבודה הינו אחת מהצורות המקובלות של השותפות. שנית, כספה של פיספיגו בלבד הושקע ברכישת חומר גלם רק בשלבים הראשונים של העסק ולאחר שהשותפות החלה לגלגל רווחים הושקעו הרווחים ברכישת חומר הגלם. כן אין לייחס משקל רב לאמירתו של אקרמן כי היה במעמד של קבלן כלפי פיספיגו שכן לעניין קיומה של שותפות מכריע תוכנה של ההתקשרות ולא המונחים שבהם השתמשו הצדדים.
ד. ברם, המסקנה כי מדובר בשותפות אינה שוללת את זכות התביעה של פיספיגו כלפי אקרמן וממילא את תביעת השיבוב של הפניקס כלפי אקרמן. הטענה של אקרמן שהפניקס לא יכולה היתה לתבוע אותו מאחר והוא אינו "בגדר צד שלישי מזיק" כלפי פיספיגו מסתמכת על ע.א. 23/64 (פד"י י"ח (2) 523), בו נדחתה תביעת שיבוב שהוגשה נגד מינהלת נמל יפו ע"י חברת ביטוח הסנה שביטחה מטען מסויים שנועד למשרד הבטחון ואשר ניזוק בגלל רשלנותה של מינהלת הנמל. נקבע שם שמאחר ומשרד הבטחון ונמל יפו הינם שתי "זרועות של אישיות משפטית אחת: מדינת ישראל", תביעתו של אחד נגד השני היא למעשה תביעתה של המדינה נגד עצמה ומאחר ותביעה עצמית כזאת אינה קיימת אין לחברת הביטוח, העומדת בנעלי המבוטח בהגשת תביעת שיבוב, זכות לתבוע את מינהלת הנמל. ברם, הלכה זו אינה חלה בענייננו. קיומם של יחסי שותפות אינו שולל כליל זכותו של שותף אחד לתבוע את רעהו. כל העילות שרשאי אדם להעלות נגד שותפו רשאית חברת הביטוח להעלות בהגשת תביעת שיבוב נגד שותפו של המבוטח. חובתו של שותף כלפי רעהו מוסדרת בסעיף 29 לפקודת השותפויות, אך הסעיף אינו כולל את כל החובות שחב שותף לרעהו ובנוסף לאותן חובות אחראי כל שותף לרעהו גם בנזיקין. כך שבמקרה של רשלנות היתה תביעה לפסיפיגו נגד אקרמן וממילא גם הפניקס יכולה לתבוע בתביעת שיבוב. מכאן שהשאלה היא אם היתה רשלנות מצד אקרמן ואם לאו.
ה. על פי הראיות, במלטשות בהן יש רק בעל עסק אחד ללא שותפים, מוסר בעל העסק את המפתח של הכספת לעובד הנאמן עליו, כדי שהלה ימסור את היהלומים לעובדים לצורך העבודה. אקרמן נהג על פי נוהג זה בכך שמסר את המפתח לעובדת הנאמנה עליו. הפקידה היתה קרובת משפחה של אקרמן, וכאשר העסיק אותה היה סבור, כעדותו, כי היא בחורה ללא דופי ומסורה. לאורך תקופה של שנה בה עבדה במלטשה לא נתגלה בעבודתה שום פגם או אירוע חריג. רק אחרי תקופה זו מסר לה את המפתח ואת הצופן של הכספת. תקופת נסיון ארוכה זו מצביעה על הזהירות בה פעל ולא היה בנתונים אלה כל סיבה לצפות מראש כי פקידה מסורה וטובה זו תמעל באמונו. אשר לטענה כי אי הזהירות מתבטאת בעצם מסירת המפתחות והצופן בידי אדם כה צעיר - הפקידה היתה בעת האירוע כמעט בת 18 שנים, כלומר קרובה מאד לגיל בגרות. במדינה המפקידה את בטחונה ועצם קיומה בידי גילאים אלה, קשה לקבל טענה שאין הם בוגרים מספיק או אחראים מספיק להיות אחראים על כספת. לפיכך צדק ביהמ"ש כי אקרמן יצא ידי חובת הזהירות המוטלת עליו ואין הוא אחראי ברשלנות.
ו. אשר לערעור על ההוצאות ושכר טרחת עו"ד - טוען אקרמן כי שומה היה על ביהמ"ש לחייב את הפניקס בתשלום ההוצאות ושכר טרחת עו"ד לצדדים השלישיים ולחילופין להגדיל משמעותית את שיעור שכר הטרחה שבו חוייבה. דין הטענה החילופית להתקבל. הלכה פסוקה היא שבהיעדר נימוק מיוחד לא ישלול ביהמ"ש מבעל דין שזכה את ההוצאות בשיעור שהוא לפחות זה שבתעריף המינימאלי. העובדה שנדחתה תביעת אקרמן נגד צדדים שלישיים אינה צריכה להשפיע על מסקנה זו, מאחר ותוצאותיה של דחייה זו מתבטאות בהוצאות הנפרדות שנפסקו לטובת הצדדים השלישיים. אין כל נימוק המצדיק לשלול מאקרמן הוצאות בגובה התעריף המינימאלי. שכר הטרחה המינימאלי צריך היה להגיע
לסכום של 8,000 ש"ח ולפיכך יש להעמיד את סכום שכר הטרחה בביהמ"ש המחוזי על 8,000 ש"ח שהפניקס צריכה לשלם לאקרמן.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עו"ד גב' סופיה שטרן לפניקס, עו"ד ש. קרינסקי לאקרמן, עוה"ד וינברג וגב' קרן גיללפיספיגו ויהלומי אושר. 27.8.89).
ע.פ. 181+182/87+157 - כאמל סביחי ואח' נגד מדינת ישראל
*הרשעה באונס ורצח(הערעור נדחה).
א. המערערים הורשעו במעשי האונס והרצח של המנוחה דפנה כרמון בליל 11.6.82 ונדונו לעונשים המקסימליים הקבועים בחוק. ביהמ"ש קבע כי סמוך לחצות בלילה הנדון, בנסעם במכונית אופל רקורד של המערער עאטף, הבחינו המערערים במנוחה שהיתה בדרכה לביתה. הם כפו על המנוחה להכנס למושב האחורי של הרכב וכאשר הגיעו לקרבת בית הסוהר דמון עצרו את הרכב, הורידו בכח את המנוחה, היכו אותה ואנסוה. לאחר מכן רצחו אותה בדקירות סכין ובמכות. ההרשעה נסמכה על הודאותיהם של המערערים, כאשר גירסת כל אחד מהם מטילה את עיקר היוזמה והביצוע על האחרים ומגמדת את חלקו הוא. כולם הודו למעשה בנוכחות באירוע ובהשתתפות זו או אחרת בו. ביהמ"ש המחוזי קבע בפסק דינו כי יהיה חלקו המדוייק של כל אחד מן הנאשמים בביצוע כל אחת מן העבירות אשר יהא, אין ספק שפעלו בכוונה אחת ובעצה בכל שלבי הביצוע ולכן אחראי כל אחד מהם לכל אחת מהעבירות שבכתב האישום. הערעורים נדחו.
ב. המערער אחמד כוזלי הוא אשר נתן למשטרה את המידע הראשוני בנוגע למעורבות ארבעת המערערים, כאשר נחקר על מעורבותו בפרשה של רצח דני כץ. בשלב מסויים באותה חקירה, בהפתעה גמורה, הציע לחוקריו לנדב מידע בנוגע לרצח המנוחה, אם ינתן לו מעמד של עד מדינה. טענת המערער היא כי מסר את ההודאה רק לאחר שהובטח לו כי ישמש עד מדינה ועל סמך האמונה כי יוכל למלט את עצמו מן הדין בדרך זו. ברם, מחומר הראיות עולה כי כוזלי לא פעל בשום שלב מתוך אמונה כי תנתן לו חסינות, ואף העיד במפורש כי מעולם לא האמין לאנשי המשטרה כי יובטח לו מעמד זה. כמו כן, בשום שלב של החקירה לא נתנו החוקרים הבטחה כלשהי לכוזלי בעניין זה. כל הפניות באו מצידו של כוזלי ותמיד הותנתה שקילתה של הבקשה במתן גירסה אמיתית ומלאה של הרצח. אין זה מצב בו הוליכו החוקרים את כוזלי שולל, מצב המעורר חשש אמיתי למהימנות ההודאה. כאשר החוקר המשטרתי הוא היוזם את ההבטחה להפוך את הנחקר לעד מדינה ובדרך זו הוא מוציא מפיו הודאה בחלקו שלו בפרשה הנחקרת, כי אז יש משום חוסר הגינות בכך שמשתמשים לאחר מכן בהודאה לחובת הנחקר. מה שאין כן כאשר היוזמה באה כולה מאת הנחקר עצמו והחוקר אך מגיב על יוזמתו, ולבסוף הנחקר אומר מה שאומר מבלי שניתנה לו ההבטחה לחסינות.
ג. אשר למערער עאטף סביחי - סניגורו מעלה בערעור זה שתי טענות: ראשית, כי לא הוכח כי הגופה שנמצאה במקום הרצח היא גופתה של המנוחה דפנה כרמון ועל כן יש ספק אם היא מתה כלל ; שנית, במועד הרצח עדיין לא היתה מכונית האופל רקורד בבעלותו של מערער זה כך שכל גירסת ביהמ"ש אינה יכולה לעמוד ובכך ניתק הקשר של עאטף לאירוע ומתברר כי הודאתו אינה אמת. טענות אלה יש לדחות. באשר לזיהוי הגופה - מפאת מצבה של הגופה נעשה הזיהוי לפי מבנה הלסת והשיניים ובהסתמך על עדות מומחה השיניים ועל נתונים אחרים הגיע ביהמ"ש למסקנה כי גולגולת הגופה היא של דפנה כרמון. במסקנה זו אין להתערב. בשאלת הבעלות על הרכב הובאו בפני ביהמ"ש, מלבד הראיות הנסיבתיות הרבות המעידות כי בליל הרצח היה הרכב תקין ובבעלותו של מערער זה, גם
עדויות אחרות שלפיהן נהג המערער ברכב בליל הרצח. כל טיעוניו של הסניגור כאילו רכישת הרכב נעשתה לאחר המועד הנדון נמצאו מופרכים. לפיכך יש לדחות את ערעורו.
ד. המערערים כאמל ומוחמד סביחי טוענים כי הודאותיהם הוצאו מהם באמצעי אלימות פיסית ועל כן אינן קבילות. ביהמ"ש ניהל משפט זוטא בעניין זה ובהחלטה מפורטת דחה את הטענה. יצויין כי המערערים סרבו להעיד במשפט הזוטא בדבר פרטי האלימות שהופעלה נגדם, כביכול. גם בפני ביהמ"ש העליון לא הובאה כל ראיה היכולה לתמוך בגירסתם כי הוכו וכי הודאותיהם הוצאו מהם בכח. לפי הראיות נקטה המשטרה באמצעים בלתי אלימים, כגון צירוף חוקר אשר מוצאו העדתי משותף לזה של המערערים, בתקווה כי ירכוש את אמונם וידובב אותם. החלטת ביהמ"ש במשפט הזוטא, ככל שהיא נוגעת למערערים אלה, מבוססת היטב בחומר הראיות ומפריכה אחת לאחת את טענות המערערים בדבר אמצעי האלימות שהופעלו. לפיכך יש לדחות גם את ערעורם.
(בפני השופטים: בייסקי, בך, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עו"ד קאסם כמאל למערערים כמאל ומוחמד סביחי, עו"ד לידאווי למערער עאטף סביחי, עו"ד רובין למערער כוזלי, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 6.8.89).
ע.פ. 326/89 - עבדול נאצר ג'באלי ועבדול חכים ג'באלי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בנשיאת נשק. מידת העונש בהחזקת נשק ושיבוש מהלכי משפט(הערעור נתקבל).
א. במשך כחמש שנים החזיק המערער הראשון (להלן : נאצר) במקום מחבוא בטייבה רובה אם-16, תת מקלע עוזי, מחסניות טעונות כדורים לכלי-יריה אלה, ושני רימוני יד. בשנת 1983 ירה ברובה לעבר אחותו ובן זוגה מתוך כוונה לרצחם, אך מן היריות נפצעו אנשים אחרים. נאצר נלכד, הורשע בנסיון לרצח ונדון לשש שנות מאסר. הרובה לא נתפס. אחרי שחרורו כאסיר ברשיון נחשד בהחזקת נשק ונעצר לחקירה. כשהובא לביהמ"ש להארכת מעצרו הינחה את אחיו, המערער השני (להלן: חאכים), להעביר את הנשק למקום מחבוא אחר. חאכים עשה את שנתבקש ופיזר את כלי הנשק במקומות מחבוא אחדים. העובדות הנ"ל הועלו בכתב האישום שהוגש נגד שני האחים והשניים הודו בעובדות, הורשעו בדין ונגזרו עונשיהם. נאצר הורשע בהחזקת נשק ונשיאת נשק ונדון לשש שנים מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי, וחאכים הורשע בשיבוש מהלכי משפט ונדון ל-20 חודשים מאסר בפועל ו-8 חודשים מאסר על תנאי. נאצר מערער על הרשעתו בעבירה של נשיאת נשק ועל חומרת העונש וחאכים מערער על חומרת העונש בלבד. הערעור נתקבל.
ב. צודק הסניגור בטענתו כי בעובדות כתב האישום שבהן הודה נאצר אין זכר לנשיאת נשק. העובדות שבהן הודה התייחסו להחזקת נשק בלבד. חלק מיסודות העבירה של נשיאת נשק הינם שונים מיסודות העבירה של החזקת נשק והיסוד של הנשיאה אינו מתקיים בפרשתו של נאצר. מכאן שמן הדין לבטל את הרשעתו בעבירה האמורה.
ג. אשר לגזר הדין - ביהמ"ש החמיר יתר על המידה עם שני המערערים. אכן, אין לזלזל בחומרה הרבה הכרוכה בהחזקת נשק שלא כדין בידי מי שהוא אסיר ברשיון, מה גם שמדובר בשני כלי יריה גדולים ורימוני יד, ובכלל זה הרובה ששימש כבר את המערער לביצוע פשע פלילי. אך עם זאת העונש של שש שנים מאסר בפועל מופרז לחומרה. יתר על כן, הוברר כי בשלב החקירה הוכה נאצר קשות ע"י אנשי כוחות הבטחון (ענין שמתנהלת בו חקירה מיוחדת) ועקב המכות הללו נגרם לו שבר בעצמות הלסת שהצריך קיבוע במשך חודשים אחדים. במהלך תקופת הקיבוע לא יכול היה לצרוך מזון מוצק ובתנאי המעצר התקשה לקבל מזון נוזלי. ביהמ"ש היה ער לפגיעה הנדונה אך בשיקולי גזר הדין לא ייחס לנתון זה משקל ראוי. בהתחשב בנסיבות אלה, בהודייתו של המערער בעובדות כתב האישום, ובביטול הרשעתו של המערער בעבירה של נשיאת נשק יש להעמיד את המאסר בפועל על 4 שנים.
ד. המערער השני עשה אמנם מעשה חמור של שיבוש הליכי משפט, אך הוא עצמו תיקן את הנזק שגרם במעשהו, בכך, שסמוך לאחר מכן הוביל את החוקרים למקומות המחבוא של הנשק והצביע עליהם. בהתחשב בעברו הנקי של חאכים היה מקום לנהוג איתו ביתר סלחנות. ביהמ"ש זקף לחובתו גם את העובדה שבתחילת החקירה ברח מידי השוטרים, אך בריחה זו לא היה בריחה ממשמורת חוקית וגם לא הואשם בכך. לפיכך יש לקבל את ערעורו על חומרת העונש ולהעמיד את מאסרו על שנה אחת מאסר בפועל. יתר חלקי פסק הדין בשני המקרים יעמדו בעינם.
(בפני השופטים: ברק, אור, מצא. החלטה - השופט מצא. עו"ד יהודה עצמון למערערים, עו"ד יובל שדמי למשיבה. 24.8.89).
ע.פ. 300+636/88 - שרה שטרנבך, דוד אלקריף ומזל אלקריף נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים-הירואין)(ערעורים על חומרת העונש - הערעור של שטרנבך נתקבל ושל אלקריף נדחה).
א. בדירתה של שטרנבך מוקמה תחנה לממכר הירואין ובמשך מספר חודשים סחרו בסם באותה תחנה, שטרנבך ובני הזוג אלקריף. עניינה של שטרנבך הוכרע תחילה ודינה נגזר ל-7 שנות מאסר. המשפט הופרד משום ששטרנבך הודתה במעשים והיתה אמורה להעיד נגד הנאשמים האחרים. בני הזוג אלקריף עמדו לדין מאוחר יותר, נשמעו ראיות וביהמ"ש הרשיעם ודן אותם לחמש שנים וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי. נגד מזל אלקריף הופעל גם מאסר על תנאי של 10 חודשים באופן מצטבר. הערעור של שטרנבך נתקבל והערעור של אלקריף נדחה.
ב. באשר לזוג אלקריף - לשניהם הרשעות קודמות ובכללן עבירות בנושא סמים, שניהם סחרו באינטנסיביות בהירואין ומנות הסם נמכרו לאזרחים רבים במשך ימים וחודשים. התופעה היא חמורה מאד, המעורבות של שני מערערים אלה בסחר בסמים עמוקה ומסוכנת ולפיכך ראוי להם העונש שנגזר. אמנם מדובר בבני זוג שלהם ילדים בגיל צעיר וניתוק הילדים יכביד על המערערים ועל הילדים, אולם שיקולים אלה ואחרים מתגמדים מול חומרת המעשים, ומול התנהגותם הנפסדת של השניים בעבר. לפיכך אין להתערב בעונש שנגזר.
ג. אשר לשטרנבך - ב"כ המדינה הסכימה לטענה שמכיוון שכל שלשת הנאשמים היו קשורים בביצוע אותן עבירות אין הצדקה לכך כי עונשה של שטרנבך יעלה על העונש שהוטל על אלקריף. ברם, הסניגור אומר שיש להפחית את ענשה מענשם של האחרים, שהרי היא הודתה בביצוע העבירות ושיתפה פעולה, לפחות בשלב החקירה, ובשליטה בתחנה חלקה היה משני אם כי היא מוקמה בדירתה. כמו כן עולה מתסקירי שירות המבחן כי חל מפנה חשוב לטובה בהתנהגותה הכללית של שטרנבך, מתגבשת תוכנית שיקום עבורה ולפי המלצת שירות המבחן יש לצמצם את מאסרה במידה משמעותית. בהתחשב בנסיבות אלה הוחלט להעמיד את עונשה של שטרנבך על 4 שנים וחצי מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, גולדברג. החלטה - השופט לוין. עו"ד רובינשטיין לשטרנבך, עו"ד גב' יסכה ליבוביץ למשיבה. 9.8.89).
בג"צ 420/89 - ג'ומעה תופיק שהאב נגד ראש המועצה המקומית ג'סר אל זרקא
*פסילת חבר מועצה מקומית בשל הרשעה בעבירה שיש עמה קלון(העתירה נדחתה).
א. המשיב פסל את העותר מלכהן כחבר המועצה המקומית ג'סר אל זרקא, בהסתמכו על סעיף 105 לצו המועצות המקומיות (א), התשי"א-1951. הטעם לפסילה, הרשעתו של העותר בעבירה שיש עימה קלון, בתוך חמש שנים שקדמו ליום בחירתו של העותר כחבר המועצה. בעתירתו טען העותר כי ההודעה שנשלחה אליו לוקה בחסר מאחר ואינה מפרטת כנאות את הנתונים שעליהם מבוססת הפסילה. כן טען כי הרשעתו בדין נובעת מאי הגשת דוחו"ת
מע"מ, המתייחסת למעשים בשנת 1984 ואין לראותה כהרשעה בעבירה שיש עימה קלון. העתירה נדחתה.
ב. העותר הורשע בבימ"ש השלום בתיק פלילי 22/84 בעבירה על דיני מע"מ שעניינה 5 עבירות של אי הגשת דו"ח. ביהמ"ש גזר למערער קנס ומאסר על תנאי של ששה חודשים. בתיק פלילי אחר מ-1988 הורשע העותר בשורת מעשי עבירה של אי דיווח ומסירת דוחו"ת הכוללים ידיעות בלתי נכונות ולא מדוייקות למע"מ. המועדים של ביצוע העבירות היו תאריכים שונים במהלך שנת 1984 ותאריך אחד בשנת 1985, שנעברו מיד לאחר שהוטל גזר הדין הקודם בת.פ. 22/84. ביהמ"ש הרשיע את העותר ובהתחשב בכך כי העבירות בוצעו מיד לאחר גזר הדין הקודם, גזר ביהמ"ש לעותר קנס של 400 ש"ח, ששה חודשים מאסר בפועל והופעל המאסר על תנאי באופן חופף. בעתירה מזכיר העותר רק את ההרשעה הראשונה ומתאר אותה כהרשעה באי הגשת דוחו"ת המתייחסים לשנת 1984. תיאור מקוטע של הנתונים המהותיים שסביבם מתנהל הדיון בעתירה משמעו שהעותר פונה לבג"צ כשידיו אינן נקיות. בידעם כי ההרשעה בדין היא העניין שייבחן בקשר לשאלת הפסילה, חייבים היו העותר ופרקליטו לדייק בכגון דא. כבר מטעם זה יש לדחות את העתירה.
ג. אולם בג"צ החליט להתייחס גם לעתירה לגופה. אשר לכך, מסקנתו של בג"צ היא כי אין למצוא פסול בהחלטתו של ראש המועצה שסבר כי העותר הורשע בעבירה שיש עימה קלון בתוך התקופה הקבועה בצו. בעניין תיאורה של עבירה כעבירה שיש עימה קלון, יש לפנות לא רק לתיאור הפורמלי שביטויו בשמה של העבירה ובסיווגה הכללי בתוך דיני העונשין, אלא גם לנתונים נוספים, והם, למשל, נסיבות ביצוע העבירה. מבחינה זאת, עולה בענייננו, כי מדובר בדיווח כוזב וכי ההרשעה השנייה היה בה כדי להצביע על התעלמות מדעת מהאזהרה, אשר בוטאה בהטלת העונש המותנה בעקבות מעשי העבירה ששימשו נושא לדיון הראשון. בנסיבות אלה יש לדחות את העתירה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד נזיה מסארוה לעותר, עו"ד גב' מרינה לוי למשיב. 13.8.89).
רע"א 309/89 - פאיז יעיש ואח' נגד פאיז סעידה ואח'
*מעשה בית דין(בקשה לרשות ערעור שנדונה בערעור - הערעור נתקבל).
א. בספטמבר 1987 הגישה המשיבה תובענה למתן פסק דין הצהרתי נגד המערער ובו ביקשה כי יוחלט שהינה בעלת מחצית הזכויות בנכס מקרקעין מסויים מכח הלכת שיתוף הנכסים שבינה לבין בעלה. כמו כן נתבקש ביהמ"ש להורות למינהל ולעמידר לרשום מחצית הזכויות בנכס על שמה. ביום הדיון, במאי 1988, לא הופיעה המשיבה לדין ולבקשת הבעל דחה ביהמ"ש המחוזי את התובענה. ביום 20.9.88 הגישה המשיבה תובענה חדשה, הפעם נגד בעלה ושתי הבנות, ושוב טענה לשיתוף בנכס הנדון וכן שכבר בשנת 1980 העביר הבעל את הזכויות בנכס לבנותיו, המערערות. המבקשים - הבעל והבנות - הגישו בקשה לדחות או למחוק את התובענה על הסף בגלל סיבות שונות וביהמ"ש הקדים את הדיון בשאלה אם צדקו המבקשים בטענתם שפסק הדין ממאי 1988 מהווה מעשה בית דין. ביהמ"ש השיב על שאלה זו בשלילה בהסתמכו על פסק הדין שניתן בהמ' 255/56, (פד"י י"א 12). הוגשה על כך בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. ביהמ"ש המחוזי נתפס לכלל טעות. בהמ' 255/56 הנ"ל היה רק אחד השופטים בדעה שפס"ד הדוחה תובענה מחוסר התייצבות של התובע אינו מהווה מעשה בית דין. כפי שהוסבר בהמרצה 521/72 (פד"י כ"ז (2) 337), הרי בהבחינו בין מחיקה לדחייה לא השחית מתקין התקנות את מילותיו לשווא ולפיכך דחיית התביעה בנסיבות אלה מהווה מעשה בית דין. מאז ניתנו פסקי הדין האמורים אין ביהמ"ש חייב עוד, כפי שהיה בעבר, לדחות את התובענה בגלל אי התייצבותו של התובע ותקנה 157(3) לתקנות סדר
הדין האזרחי מסמיכה את ביהמ"ש בנסיבות האמורות "למחוק את התובענה או לדחותה". מכאן שמתקין התקנות הבחין היטב בין מחיקה לדחייה.
ג. המשיבה העלתה טענה כי אין זהות בין בעלי הדין בשתי התובענות, ולפיכך אין לומר שהיה כאן מעשה בית דין. טענה זו יש לדחות, שכן גם בתובענה נגד הבנות נדבך מרכזי של התביעה הוא שיתוף הנכסים שבין בני הזוג. עוד טענה המשיבה כי מדובר בעילה נמשכת ולפיכך אין מניעה להגיש תובענות להצהרה על שיתוף בנכסים בזו אחר זו. גם טענה זו יש לדחות. אין מדובר ב"עילה" נמשכת הואיל ומפסק הדין הראשון יש ללמוד שהמשיבה מושתקת מלטעון שיש לה בעלות במחצית הנכס. העובדה שמדובר בפסק דין הצהרתי אינה מעלה או מורידה לעניין זה.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, גולדברג. החלטה - השופט לוין. עו"ד ס. שאלתיאל למבקשים. 17.8.89).
ע.פ. 177/89 - פלוני (קטין) נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הכנת בקבוק תבערה ליידוי על רכב משטרה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בכך כי הכין יחד עם אחר בקבוק תבערה כדי לזרקו לעבר סיור של משמר הגבול. השניים ארבו לסיור במשך 30 דקות וכאשר לא הגיע נזרק הבקבוק לעבר פח אשפה שבסביבה והתלקח שם. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער שנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי וכן קנס של 3,000 ש"ח. הסניגור הצביע על גילו של המערער, שהוא יליד 1972, וכן על כך שחברו נדון ל-9 חודשים מאסר בפועל ו-15 חודשים מאסר על תנאי, דהיינו המאסר בפועל הוא מחצית מהתקופה בהשוואה למאסר שהוטל על המערער. הערעור על חומרת העונש נדחה.
סיכון רב לבני אדם טמון בזריקת בקבוקי תבערה לעברם ודרושה ענישה מרתיעה. אשר לשוני שבין העונשים שהוטלו על שני הנאשמים - המערער היה יוזם הקשר, ועיקרו של דבר, מספר חודשים לפני ביצוע העבירה הנדונה הורשע המערער בתיק אחר במעשי עבירה זהים או דומים, היינו בעבירות של יידוי אבנים על כלי רכב והטלת בקבוק תבערה לעבר אוטובוס. בתיק הקודם נדון המערער ל-15 חודשים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכעבור זמן לא רב אחרי ריצוי עונשו שב וביצע את העבירה החדשה. בנסיבות אלה אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא אלון, קדמי. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד בולוס למערער, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 7.8.89).
בש"פ 559/89 - זינת אבו לבדה נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע גזר דין (בקשה לעיכוב ביצוע גזר דין - הבקשה נדחתה).
המבקשת הורשעה בהחזקת למעלה מ-67 גרם הירואין וביהמ"ש גזר לה מאסר על תנאי ותשלום קנס של 20,000 ש"ח או 8 חודשי מאסר בגינם. גזר הדין ניתן ביום 18.6.89. המבקשת לא שילמה את הקנס וכתוצאה מזה הוכפל הקנס והיא נאסרה בגלל אי תשלומו. ביום האחרון לפני חלוף המועד המיועד לכך הגישה המבקשת ערעור על הרשעתה וכן ביקשה עיכוב ביצוע גזר הדין, היינו עיכוב ביצוע תשלום הקנס. נימוקי הבקשה הם שלשה: אין ביכולתה לשלם את הקנס ; סיכוייה בערעור טובים ; קיים חשש שעד שיגיע מועד שמיעת הערעור תיתם תקופת המאסר של 8 חודשים תמורת תשלום הקנס. הבקשה נדחתה.
על פני הדברים נראית ההרשעה מבוססת היטב ויש צורך במידה ניכרת של אופטימיות כדי לכנות את הסיכויים לזיכוי כטובים. סיכויי הערעור לגבי חומרת העונש קלושים עוד יותר, שהרי בהתחשב בכמות ההירואין שנתפס העונש שהוטל בולט בקולתו. הלכה היא כי משנגזר דינו של אדם עליו לרצות את העונש מיד והגשת ערעור כשלעצמה אין בה כדי לעכב את ביצוע העונש אלא אם קיימות נסיבות מיוחדות. יתירה מזאת, המבקש לעכב
ביצוע גזר דין חייב להזדרז ולהגיש בקשתו ובמקרה דנן השתהתה המבקשת והגישה בקשתה באיחור ניכר.
(בפני: השופט מלץ. עו"ד דובינסקי למבקשת, עו"ד ניצן למשיבה. 6.8.89). בש"פ 596/89 - שלום גורלשוילי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים-הירואין) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
באחד הימים, בשעות הבוקר, ראו שתי שכנות שני בחורים זורקים דבר מה לתוך השיחים שליד ביתן. הן הזעיקו את המשטרה ,שמצאה בין השיחים שמונה מנות הירואין במשקל כולל של 0.82 גרם. השכנות מסרו למשטרה תיאור של שני הבחורים. בשעות אחר הצהריים.נתפסו העורר ואחד רבייב כשהם מחפשים בין השיחים. השניים הואשמו בהחזקת סמים שלא לצריכה עצמית וביהמ"ש נעתר לבקשת המדינה והורה על מעצר השניים עד תום ההליכים. שני הנאשמים טענו שאין מספיק ראיות לכאורה נגדם, משום שלגבי האירוע הראשון של שעות הבוקר לא קיים זיהוי מספיק שכן לא נערכו מסדרי זיהוי. בינתיים הודה הנאשם השני כי הסם שנמצא הוא שלו וטען כי לחברו, העורר, אין חלק בו. הערר נדחה.
ביהמ"ש המחוזי סבר שיש בידי התביעה ראיות לכאורה המצדיקות את המעצר עד תום ההליכים. אכן, לא נערך מסדר זיהוי, אך צדק ביהמ"ש המחוזי בקבעו כי הואיל והשכנות מסרו תיאור ההולם את שני הנאשמים לגבי האירוע בבוקר, הרי שעובדה זו כשהיא מצטברת לאירוע של אחר הצהריים, שבו נתפסו השניים יחדיו, יש בה כדי לקיים ראיות לכאורה להחזקה משותפת בסם. העובדה שבמועד מאוחר יותר שינה הנאשם השני את גירסתו ונטל על עצמו את מלוא האחריות אינה משנה. נהפוך הוא, בעת הדיון בערכאה הראשונה כפרו השניים בקשר כלשהו עם הסם שנתפס, ואילו כיום, כשהנאשם השני מודה בבעלות על הסם, הרי העובדה שהעורר היה לכאורה יחד עמו בשני האירועים קושר אותו עוד יותר עם העבירה המיוחסת לו. לעורר יש הסבר לעובדת הימצאו עם הנאשם השני, אך ההסבר על פניו איננו משכנע ובוודאי יישקל ע"י ביהמ"ש שישמע את המשפט לגופו.
(בפני: השופט מלץ. עו"ד י. תוסייה כהן לעורר, עו"ד שדמי למשיבה. 22.8.89).
בש"פ 625/89 - בן דוד אלמוג נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (התפרצות) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם ב-4 עבירות של התפרצות וגניבה, כאשר מדובר במעשי התפרצות "מקצועיים" שהיו קשורים בשימוש במכשירים מיוחדים, ועקירת כספות ופריצתן. העבירות בוצעו, לפי האישום, יחד עם נאשם נוסף. העורר, וכן הנאשם הנוסף, הודו למעשה ב-3 מתוך 4 ההתפרצויות הנ"ל וסניגורו של העורר הודיע כי בכוונתו להודות בביהמ"ש באותן שלש התפרצויות. המדינה ביקשה את מעצרו של העורר עד תום ההליכים וביהמ"ש נעתר לבקשה. הערר נתקבל.
אין לקבל את טענת הסניגור כי לא היה יסוד לקביעת ביהמ"ש שקיים חשש סביר שהעורר יסכן את שלום הציבור או בטחונו באם ישוחרר. מדובר בשורה של מעשי פריצה מקצועיים ומתוחכמים שבוצעו בזה אחר זה בתוך מספר ימים, וכבר נפסק כי גם עבירות המכוונות נגד הרכוש יכולות, בנסיבות מסויימות, כגון כשהן מתבצעות במספר מקרים ובאופן שיטתי, להוות סכנה לשלום הציבור. על כן בדין נקבע שקיים יסוד סביר לחשש כי העורר יסכן את שלום הציבור אם ישוחרר. ברם, ניתן להשיג את מטרת המעצר על דרך שחרור בערובה בתנאים מתאימים, כאמור בהוראות סעיף 21א'(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי. מדובר באדם צעיר בן 21, ללא הרשעות קודמות, שנגרר למעשים אלה ע"י אחרים. אמו של העורר היא חולת סרטן. העורר הודה במרבית העבירות המיוחסות לו ומתכוון להודות באשמות ולהעיד נגד שותף אחר. בנסיבות אלה מטרת המעצר תושג אם
העורר ישוחרר בתנאים מגבילים. לפיכך הוחלט לשחררו בערבות ובלבד שיהיה נתון במעצר בית ולא יצא את ביתו אלא לצורך הופעה במשטרה או בביהמ"ש.
(בפני: השופט מלץ. עו"ד שוורצברג לעורר, עו"ד שדמי למשיבה. 30.8.89).
בש"פ 500/89 - חברת נשר סוכנות לביטוח בע"מ ואח' נגד מיכאל הלמן כונס נכסים זמני ואח'
*עיכוב ביצוע של סנקציות בגין בזיון בית משפט (בקשה לעיכוב ביצוע - הבקשה נתקבלה).
זו בקשה לעיכוב ביצוען של סנקציות שהוטלו על המבקשים, לרבות צווי מאסר על המבקשים 2 ו-3, בשל בזיון ביהמ"ש במסגרת משפט אזרחי המתנהל בין הצדדים. עיכוב הביצוע מתבקש עד למתן פסק דינו של ביהמ"ש העליון בערעור שהוגש. הבקשה נתקבלה. השאלה העומדת לדיון בערעור היא, אם צו להעברת שיקים מסויימים לידי גורם פלוני, כולל גם צו להעברת הערך הכספי של אותם שיקים, כך שאי מסירת התמורה הכספית מהווה הפרת הצו של ביהמ"ש, גם אם יסתבר, שאותם שיקים לא היו יותר בידי הצד הנוגע בדבר בעת מתן הצו. זוהי שאלה משפטית נכבדה ומן הראוי, מבחינת השיקול של מאזן הנוחות, כי הטלת הסנקציות תעוכב עד למתן החלטת ביהמ"ש העליון בשאלה העקרונית. אין ספק, כי הכנסת המבקשים למאסר תהווה נזק חמור ובלתי הפיך, ותפגע בתחושת הצדק אם יתברר כי ערעורם בדין יסודו. לפיכך הוחלט לעכב את ביצוע הסנקציות עד לפסק הדין בערעור.
(בפני: השופט בך. עוה"ד רסלר וגב' הדס פלד למבקשים, עוה"ד א. כספי ור. לברון למשיבים. 27.7.89).
בש"א 315/89 - צבי ומירה סטריקובסקי נגד בנק לאומי לישראל ואח'
*עיכוב ביצוע מימוש משכנתא (הבקשה נדחתה).
המבקשים חייבים סכומי כסף לבנק בגין הלוואות שקיבלו, יחד עם אחרים. להבטחת ההלוואות נתנו המבקשים בטוחות שונות ובכללן משכנתא על ביתם בכפר שמריהו. משלא נפרע החוב פתח הבנק בהליכים למימוש הבטוחות ונתמנה כונס נכסים למימוש המשכנתא. הכונס פירסם מכרז למכירת הבית שננטש כבר מזמן ע"י המבקשים. המבקשים פנו לביהמ"ש המחוזי וביקשו פסק דין הצהרתי שלפיו המשכנתא בטלה. ביהמ"ש דחה את טענתם העיקרית של המבקשים בדבר קיומה של קנונייה בין הבנק והחייבים האחרים, ועתירתם נדחתה. עתה מבקשים המבקשים להורות על עיכוב ביצוע פסק הדין עד לערעור, כלומר לעכב את מימוש הליכי המשכנתא. הבקשה נדחתה.
דין הבקשה להדחות מטעמים דיוניים. על פי הוראות תקנה 468 לתקנות סדר הדין יכול ביהמ"ש שלערעור לצוות על עיכוב רק אם ביהמ"ש שנתן את ההחלטה סרב לעכב את ביצועה ובמקרה הנדון לא היה סירוב כזה. גם לגופו של עניין אין מצבם של המבקשים טוב יותר, שכן הערעור מתרכז כל כולו בתקיפת ממצאים עובדתיים וקביעות מהימנות של פסק הדין. בנסיבות אלה הסיכויים להצליח בערעור קלושים, אם לא פחות מזה. הבקשה נראית על פניה כנסיון לדחות את הקץ ולהרוויח זמן, אין בה כלום ודינה להדחות.
(בפני: השופט מלץ. עו"ד א. וולף למבקשים, עו"ד י. בן שאול לבנק, עו"ד י. אברהם למשיבים האחרים. 6.8.89).
בש"פ 497/89 - מדינת ישראל נגד מיכאל ממו
*שחרור בערובה (התפרצות) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב נתפס בעת התפרצות לדירת מגורים יחד עם אחר. הוגש נגד השניים כתב אישום והתביעה ביקשה לעצרם עד תום ההליכים. הנאשם האחר, שנגדו תלוי ועומד מאסר על תנאי נעצר עד תום ההליכים ואילו המשיב שוחרר בערובה. ביהמ"ש המחוזי התייחס לכך כי קיים חשש שהמשיב יסכן את שלום הציבור, אך לדעתו אפשר להפיג חשש זה ע"י תנאים המגבילים את תנועותיו וערבות
כספית מתאימה. ב"כ התובעת טוענת כי אין מקום לשחרר את המשיב גם בתנאים מגבילים בהתחשב במספר נימוקים ובכללם כי העבירה היא במהותה קשה לציבור ומכאיבה לקרבן, למשיב הרשעות קודמות בעבירות רכוש שבגינן ריצה עונש מאסר, וכמו כן, 4 ימים לפני העבירה נשוא כתב האישום שוחרר המשיב בערובה ממעצר בשל חשדות וחקירה שהתנהלה נגדו בעבירות אחרות המיוחסות לו. הערר נתקבל.
בנסיבות האמורות, ההחלטה בדבר שחרור המשיב מוטעית. בהיותו משוחרר בערובה המשיך המשיב ועבר על החוק וסיכן את שלום הציבור ורכושו. יש להתייחס בחומרה רבה לכך שבטרם חלפו 4 ימים מעת שחרורו כבר ביצע את העבירה החדשה. הגבלת תנועותיו של המשיב בשעות שלאחר העבודה אינה פותרת דבר, שהרי את העבירה ביצע במהלך השעות שבהן בני אדם נמצאים בעבודתם הסדירה. לפיכך, למרות שבינתיים שוחרר המשיב ממעצרו, יש לקבל את הערר ולצוות על מעצרו מחדש של המשיב, וזאת מחמת החשש הממשי שבהיותו משוחרר יסכן את שלום הציבור.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד גב' מיקי חשין לעוררת, עו"ד א. ברדוגו למשיב. 6.8.89).
ע.פ. 259/89 - פלונים נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (יידוי אבנים על כלי רכב) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
חמשת המערערים, קטינים, הורשעו בסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה וביהמ"ש גזר להם עונשי מאסר בפועל ועונשי מאסר על תנאי ובנוסף לכך נדון כל אחד לתשלום קנס של 4,000 ש"ח או 10 חודשי מאסר תמורתם. הערעור מצטמצם לעניין שיעורו של הקנס ותקופת המאסר תמורתו. הסניגור העלה את המצב הסוציאלי הקשה במשפחות המערערים ואי יכולתם לעמוד בתשלום הקנס ומכאן שבפועל יצטרך כל אחד מהמערערים לרצות כמעט עונש כפול ממה שנגזר עליו. הערעור נתקבל.
התובעת מודעת למצב הקשה שבו נתונים המערערים ומשתמע מדבריה כי בדרך זו או אחרת יש להיענות במידה מסויימת לבקשה להקל בעונש. בנסיבות אלה, ובהתחשב בעובדות המפורטות בתזכירי שירות המבחן, נתקבל הערעור, הקנס הועמד על 1,500 ש"ח או שני חודשי מאסר תמורתם.
(בפני השופטים: ד. לוין, אור, קדמי. עו"ד אברהם אבו עטא למערער, עו"ד גב' נורית ישראלי למשיבה. 16.8.89).
ע.פ. 159/89 - אלברט חיים בן שטרית נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (בריחה ממשמורת חוקית) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער היה כלוא בכלא עתלית בגין עבירת התפרצות, נמלט לאחר שקפץ מחומת המתקן ונעצר בביתו כעבור כשלשה חודשים. הוא הורשע בעבירה של בריחה ממשמורת חוקית וביהמ"ש המחוזי גזר לו שנתיים מאסר שמתוכן 9 חודשים מאסר בפועל. נקבע כי המאסר יהיה מצטבר למאסר בפועל של שנה וחצי אשר תוך ריצויו נמלט. הטענה העיקרית של המערער היא כי ברח מהכלא מפני ששם "ירדו לחייו" בדרכים שונות, ולא נתקל ביחס מבין, או בהתחשבות מצד שלטונות בית הסוהר. הערעור על חומרת העונש נדחה.
אין בטרוניות מצד המערער, אפילו יש בהן עניינית משום הצדקה מסויימת למעשה, כדי להוות נסיבה מקילה של ממש ביחס לעבירת הבריחה מהכלא. רבים הם האסירים אשר יש בפיהם טענות ותלונות נגד רשויות בית הסוהר או רשויות ממלכתיות אחרות ואם כל אחד מאסירים אלה, שלא בא על סיפוקו בנושאים האמורים, יעשה דין לעצמו ויברח מהכלא, ואם מניע כזה ישמש כנסיבה מקילה בעלת משמעות, עלול הדבר לסכל כל סיכוי לניהול תקין סביר ויעיל של בית סוהר. העונש בשל בריחה ממתקן כליאה, חייב לשמש
גורם מרתיע, גם, ואולי בעיקר, עבור אותם אסירים הנתקלים בקשיים אובייקטיביים וסובייקטיביים בבית הסוהר ואשר יש להם מניע מיוחד כדי לנסות להימלט משם. בנסיבות אלה אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: בך, מצא, קדמי. המערער לעצמו, עו"ד רזניק למשיבה. 1.8.89). ע.א. 358/88 - דוד בלס ואח' נגד בנק דיסקונט
*בקשה להמצאת מסמכים ע"י בנק בלי הגשת תביעה וכדי לדעת אם להגיש תביעה (הערעור נדחה).
המערערים ניהלו חשבונות בבנק המשיב ובשנת 1987 הגיעו עמו להסכם שבו אישרו שעם "השגת ההסדרים כמפורט לעיל" אין להם ולא תהיינה להם כל תביעות וטענות נגד המשיב. לאחר מכן הגישו המערערים תובענה על דרך המרצת פתיחה בה עתרו "לצוות על המשיב ליתן למבקשים את העתקי המסמכים והפרטים הקשורים לחשבונות המבקשים בבנק...". טענתם היא כי נודע להם שהמשיב חישב את הריבית בחשבונות שלא כדין ואם יקבלו את העתקי החשבונות יוכלו לברר את המידע ולשקול הגשת תובענה לביטול ההסכם. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה והערעור על כך נדחה מבלי לבקש את תשובת המשיב.
אילו נמשכו יחסי בנק לקוח בין המשיב לבין המערערים לא היתה מניעה לחייב את המשיב למסור למערערים העתקי החשבונות, אולי כנגד תשלום, אף על פי שכבר קיבלו בעבר העתקים של אותם חשבונות. אך כל עוד ההסכם בתקפו עומד, תמו יחסי הבנק והלקוח ולפיכך פסקה חובתו של הבנק לספק את החשבונות. דין המערערים אינו שונה מדין מבקש פלוני המבקש לקבל גילוי מסמכים מיריב פרוספקטיבי על מנת לשקול אם המידע שיקבל מצדיק הגשת תביעה נגדו. דרך דיונית כזאת אינה קיימת בישראל. אם המבקשים יגישו תובענה נגד המשיב לביטול ההסכם יוכלו לקבל את מבוקשם בגידרה על דרך צו לגילוי מסמכים.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, מצא. החלטה - השופט ש. לוין. עו"ד רסלר למערערים. 13.8.89).
ע.א. 176/89 - טובה הורביץ נגד דוד הורוביץ
*סמכות בתביעת מזונות (הערעור נדחה).
המערערת הגישה תביעת מזונות לביהמ"ש המחוזי והמשיב טען בכתב ההגנה שביהמ"ש נטול סמכות מאחר שהוגשה תביעת גירושין לביה"ד הרבני בה נכרך עניין המזונות וזאת כחודשיים לפני שהוגשו ההליכים לביהמ"ש המחוזי. המערערת טענה שמאחר ונישאה לבעלה בנישואים אזרחיים בקפריסין, אין ביה"ד הרבני מוסמך לדון בגירושיהם. ביהמ"ש לא קיבל טענה זו בהסתמכו על סעיפים 1 ו-3 של חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953. לפי סעיף 1 לחוק, ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה יהיו בשיפוטם הייחודי של בתי דין רבניים, ולפי סעיף 3 לחוק אם הוגשה לביה"ד הרבני תביעת גירושין יהיה לו שיפוט ייחודי בכל עניין הכרוך בתביעה לרבות מזונות לאשה. התנאי הוא כי כריכה כאמור תיעשה בפועל ממש וכי הכריכה תהיה כנה ואמיתית. ביהמ"ש קבע שאין לו סמכות לדון בתביעת המזונות והערעור נדחה.
בעת שהחלו הדיונים בביהמ"ש המחוזי, לא היה יסוד לטענה כי לא היתה כריכה של עניין המזונות בתביעה שהוגשה לביה"ד הרבני וגם לא היה יסוד לטענה כי נפל פגם בכריכה האמורה. המבחן שצריך היה לשמש את ביהמ"ש המחוזי, ואשר שימש אותו הלכה למעשה, איננו מה עלול ביה"ד לפסוק ואם ייתכן שיהיה מקום להעלות השגות נגד פסה"ד בערעור לביה"ד הרבני הגדול או בעתירה לבג"צ. אין להתחשב לעניין זה במה שנפסק בביה"ד הרבני לאחר החלטתו של ביהמ"ש המחוזי. לפיכך אין צורך להוסיף ולהתייחס
לשאלה התיאורטית, מה המצב המשפטי עתה, אחרי מתן פסק דינו של ביה"ד הרבני האיזורי.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, בך. החלטה - הנשיא שמגר. המערערת לעצמה, עו"ד שמואל מורן למשיב. 22.8.89).
ע.א. 704/87 - שחף נתיבי אויר בישראל נגד LIMITED NESSATONE
*דחיית תביעה עקב תניית שיפוט לבימ"ש זר (הערעור נדחה).
ביום 27.9.85 נכרת חוזה בין המערערת לבין המשיבה שהיא חברה זרה הרשומה באנגליה, ולפיו השכירה המשיבה למערערת מטוס נוסעים לתקופה של שנה אחת מיום המסירה עם אופציה להארכה לשנה נוספת. המטוס נמסר למשיבה בסוף ספטמבר 1985. כעבור שנה השתמשה המערערת באופציה וכעבור שנתיים, בסוף ספטמבר 1987, סירבה להחזיר את המטוס למשיבה וזו פנתה בהמרצת פתיחה לביהמ"ש המחוזי בבקשה לחייב את המערערת להחזיר לה את המטוס. בהגנתה העלתה המערערת שתי טענות עיקריות: תאריך המסירה צריך להיחשב כיום 6.12.85, משום שעד אז לא היה המטוס תקין וראוי לשימוש ולפיכך תאריך ההשבה צריך להיות בהתאם ; קמה למערערת זכות עכבון לאחר שפג תקפו של ההסכם נוכח העובדה כי נגרמו לה נזקים בסכום של כמליון דולר וחצי. ביהמ"ש המחוזי דחה שתי טענות אלה באמרו כי אין בהסכם כל סייג המאפשר למערערת לטעון לתחילת תוקף מאוחרת יותר, וכן בחלוף השנה, בשלב מימוש האופציה, לא הביעה המערערת כל הסתייגות לעניין תחילת תקפו של ההסכם. אשר לטענת העכבון קבע ביהמ"ש כי בהסכם מצוייה הוראה שלפיה דין החוזה הוא הדין האנגלי וכן תניית שיפוט הקובעת את ביהמ"ש של אנגליה כמקום בו יתבררו השאלות החוזיות. כיוון שכך הורה ביהמ"ש על המערערת למסור את המטוס למשיבה לאלתר. בערעורה שבה המערערת ומעלה את הטענה הראשונה. למעשה אין היא מבקשת לקבל חזרה את החזקה במטוס, אלא לקבל פסק דין שיצהיר כי החזקת המטוס עד יום 6.12.87 היתה בגדר השנתיים וזאת משום שתלויות ועומדות תביעות כספיות בין הצדדים באנגליה, והמערערת מקווה כי פסק דין הצהרתי לטובתה יועיל לה בהליכים המתנהלים שם. הערעור נדחה.
ההליך שבמסגרתו נכלל ערעור זה, נפתח במטרה לאכוף את השבת המטוס לבעליו. המחלוקת סבה על חודשיים וחצי שבין סוף ספטמבר 1987 ועד תחילת דצמבר 1987. משחלף גם המועד המאוחר בין השניים לא נותרה עוד מחלוקת בעניין זה וכל אשר נותר ליישב הוא הסכסוך הכספי. לשם כך קבעו הצדדים תניית שיפוט שלפיו הדיונים יתנהלו בבימ"ש אנגלי, ואין עוד בפני בימ"ש ישראלי כל מחלוקת "חיה" אשר לדיון בה יש נפקות.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עו"ד אילן שביט למערערת, עו"ד גב' אירית קיפרמן למשיבה. 9.8.89).
ע.פ. 424/88 - מדינת ישראל נגד ציון עגיב
*מידת העונש (התפרצויות וסמים) (ערעור על מידת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב הואשם ב-25 אישומים שעניינם פריצה וגניבה וכן עבירה שעניינה החזקה ושימוש בסמים. כאשר ביצע המשיב את העבירות ברצף, וכמעט מדי יום ביומו, היה תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי של 18 חודשים בשל עבירות רכוש שבוצעו בעבר, וכן יש לו עבר עשיר של עבירות רכוש. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המשיב על פי הודאתו וגזר לו, על פי ניסוחו של השופט, חמש שנות מאסר בגין העבירות שהורשע בהן, הפעלה של 18 חודשי מאסר וביחד 78 חודשי מאסר. מתוך תקופה זו קבע ביהמ"ש כי המחצית תהיה לריצוי בפועל והמחצית על תנאי, היינו 39 חודשים מאסר בפועל ו-39 חודשים מאסר על תנאי. הערעור הוא על קולת העונש ולדעת התביעה בהתחשב בכך שהופעל המאסר על תנאי של 18 חודשים הרי העונש
בגין העבירות החדשות הוא 21 חודשי מאסר בלבד ואין העונש תואם את חומרת העבירות. הערעור על מידת העונש נתקבל.
כשביהמ"ש בא לגזור את הדין לעבריין מועד כמו המשיב, חייב הוא לשוות נגד עיניו את עשרות הקרבנות שדירותיהם נפרצו ורכושם נגנב. עבירות הרכוש שכיחות, פוגעות פגיעה קשה בתחושת הבטחון של הציבור ומתחייבת ענישה מרתיעה שתרסן לא רק את העבריין העומד לדין, אלא אחרים כמותו העלולים להתפתות לביצוע עבירות כאלה אם העונשים המוטלים יהיו קלים מדי. על כן צודקת התביעה כי השופט שגה במידת העונש שגזר למשיב. נוסף לכך שגה גם בדרך חישוב העונש, שכן אין לצרף את המאסר המותנה המופעל לעונש החדש ולאחר מכן לפצלו לעונש בפועל ולעונש מותנה. יש לקבל איפוא את הערעור, אם כי כאשר מדובר בערעור אין ממצים את הדין עם הנאשם. לפיכך הוחלט כי בגין העבירות בתיק זה ישא המשיב מאסר בפועל של שלש שנים וחצי ומאסר על תנאי של שנה וחצי, והמאסר המותנה הקודם של 18 חודשים יופעל במצטבר כך שבסך הכל על המשיב לרצות מאסר של 5 שנים.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, גולדברג. החלטה - השופט לוין. עו"ד גב' יסכה ליבוביץ למערערת, עו"ד ג'אנה למשיב. 9.8.89).
ע.פ. 600/88 - יואל דיויס נגד היועץ המשפטי לממשלה
*בקשה לחקור עדים שמסרו בחו"ל עדויות לצורך בקשת הסגרה לארה"ב
(הערעור נדחה).
ביהמ"ש המחוזי נתבקש להכריז על המערער כבר הסגרה, לפי בקשת ממשלת ארצות הברית. הערעור מכוון כנגד החלטת ביהמ"ש המחוזי, שלא לאפשר למערער לחקור בחקירה נגדית את העדים שעל עדויותיהם מבוססת עתירת ההסגרה, היינו, העדים שעדויותיהם שימשו בסיס לכתב האישום, שהוגש נגד המערער בביהמ"ש בארה"ב. הסניגור טוען כי למערער, שמעמדו זהה למעמד של נאשם, שמורה זכות יסוד לחקירה נגדית של כל מי שמעיד לחובתו בהליך פלילי. כאשר מדובר בהליך של הסגרה, כדי להעמיד לדין במדינה המבקשת, יש לראות את העדים שעל עדותם מבוססת העתירה, כאילו הם עדים המוסרים עדות בהליך פלילי, ועל כן יש לאפשר למערער לחקור אותם בחקירה שכנגד כדי להראות שאין לסמוך על עדותם, אפילו לא במידה הדרושה להגשת כתב אישום. המערער מבסס את טענתו גם על הוראות תקנות ההסגרה. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה לאפשר למערער לחקור את העדים בחקירה נגדית והערעור על כך נדחה.
התקנות השונות שאליהן מפנה ב"כ המערער בתקנות ההסגרה אין בהן כדי לסייע בידו. באשר לזכות החקירה הנגדית של עדים שעדויותיהם מוגשות לתמיכה בבקשת ההסגרה, הרי תקנות ההסגרה ביטלו את הזכות של המבוקש לחקור בפני ביהמ"ש הדן בעתירה להסגרה, את אלה אשר עדויותיהם או תצהיריהם מהווים חלק מחומר הראיות שעליו נתמכת בקשת ההסגרה. מסקנה זו מתחייבת מאופיו ותכליתו של ההליך שבמסגרתו נדונה בקשת ההסגרה. תכלית זו אינה להכריע באשמתו או בחפותו של הנאשם, אלא לקבוע אם יש בחומר הראיות אחיזה לאישום. תפקידו של ביהמ"ש בדונו בבקשת הסגרה מתמקד בבדיקה אם החומר שבידי התביעה מצדיק בירור אישומו של הנאשם בבית משפט מוסמך ולצורך זה אין ביהמ"ש נותן דעתו לשאלות של מהימנות ומשקל, שההכרעה בהן מופקדת בידי הערכאה שתדון באשמתו או בחפותו של המבוקש. בהקשר זה קיים דמיון בין תפקידו של ביהמ"ש בכל הקשור לבדיקת עמידתה של העתירה בדרישה לקיומן של "ראיות שהיו מספיקות כדי להעמידו לדין על עבירה בישראל" כנאמר בחוק, לבין תפקידו של ביהמ"ש הדן בקיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה לצרכי החזקת נאשם במעצר עד תום ההליכים.
(בפני השופטים: ש. לוין, מצא, קדמי. החלטה - השופט קדמי. עוה"ד ד. מרטין וג. לנדוי למערער, עוה"ד גב' ר. רבין ונחמקין למשיב. 14.8.89).