ע.א. 761/88 - חיה פרידמן נגד חיים פרידמן
*הודאה" של אשה כי זנתה תחת בעלה. *"הקינוי והסתירה" כתחליף להוכחת קיום יחסים עם אחר(הערעור נתקבל).
א. בני הזוג נישאו בשנת 1973 ולהם שני ילדים. בשנת 1984 נתגלעו סכסוכים בין בני הזוג, ומאז סוף 1985 מתנהלת ביניהם מערכה משפטית במישורים אחדים ובכללם מזונות האשה, נשוא ערעור זה. מאז אפריל 1986 חיים בני הזוג בנפרד מתוך הסכמה וביהמ"ש המחוזי קבע כי אין האשה מורדת. במהלך משפט המזונות נערכו מטעם המשיב בילושים ומעקבים שמטרתם שלילת זכויותיה של האשה למזונות ולחלקה ברכוש. טענה מרכזית של הבעל היתה כי האשה קיימה יחסים עם גבר אחר, אחד בשם בני, (להלן: בני), כאשר טענה זו נשענה על שני אדנים: האחד - הודאה, כביכול, של האשה באוזני הרב גוגיק, שערך נסיונות להחזרת שלום הבית בין בני הזוג, כאשר אמרה, לדבריו, "איך הוא חושב שאני אהיה מסוגלת לשכב אתו כאשר... שכבתי עם בני" ; והשני - עניין"הקינוי והסתירה" אשר זכה בביהמ"ש המחוזי, לראשונה בערכאותינו, להכרה כתחליף להוכחת קיום יחסים עם אחר, אף ללא ראיות ישירות וברורות כנדרש על פי ההלכה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את הודיית האשה כמוכחת וסמך עליה את קביעתו בעניין אובדן זכותה למזונותיה. כן קבע כי יחסיה של האשה עם בני הוכחו ע"י הליך של "קינוי וסתירה". הערעור נתקבל.
ב. לעניין ההודאה מצד האשה באזני הרב גוגיק - גם אם ביהמ"ש נתן אמון בדברי העד, אין בכך כדי להוליך למסקנה העובדתית או המשפטית שאותה הסיק ביהמ"ש. לפי הדין האישי החל על בני הזוג, אין לדבר על איסור האשה על בעלה מחמת יחסים עם אחר ועל אובדן כתובתה ומזונותיה בעטיו של טעם זה, אלא אם הוכח הדבר ע"י שני עדים כשרים. הודאתה של אשה שזנתה, אין בה, כשלעצמה, כדי לאסרה על בעלה. דברי ההלכה האמורים החלים בענייננו משקפים גם הגיון פנימי ונסיון חיים. בעת סכסוך בין בני זוג מוטחים לא אחת דברים, שחלקם גם נאמר רק כדי לפגוע בבעל הריב, שאינם משקפים בהכרח את המציאות לאמיתה. אף לאור תפיסותינו הכלליות, קשה לקבל את התיזה, לפיה אפשריות נסיבות בהן יאבד צד, עקב אמירת אקראי של משפט אחד ובודד, שהושמע במהלך מריבה או נסיון פיוס, את כל הזכויות הרכושיות והכספיות כבן זוג.
ג. אשר לטעם השני של "קינוי וסתירה" - ביהמ"ש המחוזי מבהיר בפסק דינו את מהות "הקינוי והסתירה" וההלכה הנובעת מכך, ומשמעות הדברים כי השמעת הנוסחה של "קינוי וסתירה", בלווית עדויות בדבר שהייה ביחידות של האשה עם הגבר, יכולה לשמש תחליף לראייה הישירה. במקרה דנן לא הובאו ראיות ישירות לבגידתה של האשה ומכאן הטעם לתכנונו של הציר החילופי האמור של מערכת ההוכחות - הבעל השמיע, לדבריו, (ככל הנראה לפי עצה שקיבל), בנוכחות שני עדים את הנוסחה : "אל תסתרי עם בני" (הכוונה לגבר האחר). השמעת הנוסחה צריך שתיעשה לפי ההלכה בנוכחות שני עדים. דא עקא, שני העדים אשר עליהם ביקש המשיב להסתמך לא העידו בביהמ"ש אלא הגישו תצהירים בכתב בלבד. לפי השיטה הדיונית הנהוגה כיום, לא ניתן להמיר עדות בעל פה בתצהיר בכתב, לגביו אינה מתאפשרת חקירה, אלא בהסכמת בעלי הדין או בנסיבות מיוחדות בהוראת ביהמ"ש. אף אז יש בדרך כלל זכות לחקירה נגדית, ובמקרה דנן לא נתקיים אף אחד מן התנאים המתירים הסתמכות על תצהיר בכתב ללא חקירה. אין בעל דין יכול להפוך תצהיר בכתב לראייה קבילה אם הדבר נעשה על ידי אקט חד צדדי של בעל הדין.
ד. זאת ועוד, בשלב דיוני מאוחר יותר סירב ביהמ"ש להיענות לבקשה להזמין את העדים לחקירה, מאחר ובקשה זו באה לדעת ביהמ"ש בשלב דיוני מאוחר מדי. אולם, הסירוב להזמין את העדים לחקירה מן הטעם האמור לא יכול היה, כשלעצמו, להכשיר ראייה שאינה קבילה. מכאן שאם ביקש המשיב להסתמך על ההליך של "קינוי וסתירה", שהוא בעל מרכיבים פורמליים ביותר, לא יכול היה לפטור עצמו מן התנאי שלפיו
דרושות שתי עדויות ממש. בהיעדר עדויות כאמור, אין אמירת הנוסחה משמשת בסיס למסקנה שאותה הסיק ביהמ"ש.
(יודגש כאן כי לא עלתה טענה בעניין עצם כוחו כראיה של הליך "הקינוי והסתירה" ועל כן אין צורך להתייחס לשאלה זו).
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עוה"ד דב י. ישראלי ורפי כריסטוף למערערת, עו"ד מ. הוכמן למשיב. 16.11.89). ע.א. 511/83 - מדינת ישראל נגד ג'ולייט סעיד
*גובה הפיצויים בפגיעה עקב רשלנות בעל מקרקעין(ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל בחלקו).
א. המשיבה, ילידת 1922, ביקרה בהיכל המשפט בתל אביב ביום 27.5.81, החליקה, נפגעה בירכה ונגרמה לה נכות ששללה ממנה %60 מכושר עבודתה. ביהמ"ש המחוזי חילק את האחריות בשיעור של %85 לחובת המערערת כבעלת המבנה ו-%15 אשם תורם של המשיבה, ופסק למשיבה פיצויים. נושא הפיצויים על ראשיו ושיעורו הגיע לביהמ"ש העליון בערעור וערעור נגדי. הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל בחלקו.
ב. המשיבה החלה את עבודתה האחרונה כתופרת בשנת 1977, כאשר מלאו לה 55 שנים. היא עבדה במפעלים המאורגנים בקרן הפנסיה "מבטחים", והתכוננה להשלים תקופת הכשרה לקבלת קצבת פנסיה, כתום 10 שנים מתחילת עבודתה שם, בהגיעה לגיל 65 שנים. השופט קבע כי בשל הפסקת עבודתה עקב פציעתה נאלצה המשיבה להפסיק את חברותה בקרן הפנסיה ובשל אלה נמנעה ממנה קיצבת פנסיה לאחר הגיעה לגיל 65 ועד הגיעה לגיל 75. ביהמ"ש המחוזי פסק לה בגין הפסד הפנסיה 511,000 ש"י. המערערת טוענת כי משקבע ביהמ"ש כי למשיבה נשאר כושר השתכרות של %40, היה צריך לפסוק לה פיצוי בגובה החלק היחסי הראוי בהפרשות המעביד לקופת הפנסיה, אותו איבדה המשיבה, בתור הפסד של "תנאים סוציאליים", אך לא היה רשאי לפסוק שיעורן של הפנסיות שהיתה זוכה להן. בעניין זה נדחה הערעור. אין הלכה ברורה וחד משמעית בסוגייה זו. אמנם מסתמנת בפסיקה מגמה לפסוק לנפגע פיצוי בגין אובדן "תנאים סוציאליים" כאשר נראה שהנפגע יוכל לשוב לעבודה ולהמשיך לחסוך בקרן הפנסיה, ואולם ישנם גורמים נוספים שעל ביהמ"ש לקחתם בחשבון בעניין זה, כגון גילו של הנפגע, כאשר ההנחה היא שכאשר מדובר בנפגע מבוגר עשוי הדבר להוות שיקול מכריע לפסוק לו פיצוי עבור אובדן פנסיה בעתיד. זה המצב בנסיבות שלפנינו.
ג. טוענת המערערת כי המשיבה לא היתה חייבת להפסיק חברותה בקרן הפנסיה, אלא יכולה היתה להשהות אותה חברות ולחדש תשלומיה לכשתחזור לעבודה. המערערת מסתמכת בעניין זה על תקנון "מבטחים" ואולם התקנון לא הוגש כראייה בביהמ"ש, ולכן אין להסתמך עליו. לטענת המערערת תוכנו של התקנון הוא בידיעתו השיפוטית של ביהמ"ש, והיא מסתמכת על פס"ד של ביהמ"ש הארצי לעבודה הקובע כי תקנון מבטחים, גם אם לא הוגש כמוצג לביה"ד אין מניעה להזדקק לו שכן הוא בידיעתו של ביה"ד. אולם, אל הקביעה הנ"ל של ביה"ד לעבודה יש להתייחס כאל הלכה שהיא נחלת בתי הדין לעבודה בלבד, העוסקים אך בדיני עבודה, ולכן ניתן לראות בגדר "מעין ידיעה שיפוטית" של בתי דין אלה, את אותם פרטים ספציפיים הנוגעים לתנאים ויחסים בעבודה, כגון "תקנון מבטחים", אשר הוגשו כבר לעתים קרובות כמוצג בבתי דין לעבודה. ברם גם קבלת התקנון האמור כראיה לא היתה משנה את תוצאות הערעור.
ד. ביהמ"ש המחוזי לא קיבל כממצא את האפשרות שהמשיבה, במצבה הרפואי, יכלה לחזור לעבודה ולהשלים את חברותה בפנסיה, ובנסיבות אלה, ובהיעדר אפשרות למלא את תקופת ההכשרה, מצא ביהמ"ש שפעולתה של המשיבה לפדיון זכויותיה בקרן היתה הגיונית ונכונה. מסקנה זו של ביהמ"ש נכונה היא. יש לדרוש מנפגע לעשות לשמירת זכויות
פנסיה ולצבירתן, רק במקרים שבהם ניתן לקבוע, כי הנפגע יכול להמשיך לעבוד ולהשתכר, להמשיך בחברות בקרן הפנסיה ולשמור על זכויותיו כפי שהיו אלמלא הפגיעה. לא כך הוא המצב במקרה שלפנינו.
ה. באשר לערעור הנגדי לעניין פיצוי בעד כאב וסבל - ביהמ"ש המחוזי סבר שאף כי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים אינו חל על המקרה דנן, מן הראוי לנקוט במבחנים שנקבעו בו לפסיקת פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון גם בתביעה דנן, וקבע פיצוי בראש נזק זה בסכום של כ-182,000 ש"י. צודקת המשיבה כי בתביעה המתנהלת כל כולה במסגרת דיני הנזיקין אין להיזקק כלל ועיקר למבחנים הטכניים הקבועים בתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. לפיכך יש לקבוע פיצוי עבור כאב וסבל על סמך המבחנים המקובלים של דיני הנזיקין. בהתחשב בכל הנסיבות יש להעלות את הפיצוי ולהעמידו על 250,000 ש"י נכון ליום מתן פסה"ד בביהמ"ש המחוזי.
ו. אשר להוצאות רפואיות - ביהמ"ש המחוזי פסק הוצאות רפואיות בגין העבר והמערערת הצהירה בתשובתה לערעור כי היא מתחייבת להשיב למשיבה את כל הוצאותיה הרפואיות שנבעו מהתאונה ולהצהרה זו ניתן תוקף של פס"ד מחייב. אשר להוצאות רפואיות בעתיד - ביהמ"ש המחוזי לא פסק למשיבה פיצוי בפריט זה וערעורה של המשיבה נתקבל. מחוות הדעת הרפואיות שהוגשו עולה כי המשיבה מועמדת לניתוח נוסף ועליה להמשיך בטיפול הרפואי. די בכך כדי להרים את נטל ההוכחה המוטל על המשיבה כדי לזכות בפיצויים. לגבי הוצאות רפואיות בעתיד אין צורך בהוכחות וודאיות ובהוכחת שיעורן של ההוצאות, ודי בכך שהוכח שהטיפול הרפואי לא תם. אשר לשיעור ההוצאות - יש להניח כי סכום ההוצאות הרפואיות בעתיד יהיה זהה לסכום ההוצאות הרפואיות שנפסק לה בעבר ויש לפסוק פיצוי בהתאם. כמו כן יש להעלות את סכום הפיצוי שנקבע עבור עזרה וסיוע מן הזולת מ-150,000 ש"י ל-300,000 ש"י. הוא הדין בהוצאות נסיעה בעבר ובעתיד שלא נפסקו למשיבה, ויש לפסוק סכום של 100,000 ש"י בהתחשב בכך שהיא תזדקק למוניות בעתיד.
ז. ביהמ"ש המחוזי הורה לנכות מסכום הנזק המגיע למשיבה קיצבת נכות כללית. לדעת ביהמ"ש היתה המשיבה זכאית, בגין פגיעתה, לתשלום קיצבת נכות לפי הוראות חוק הביטוח הלאומי, החל ממועד אירוע התאונה ועד למועד שבו ימלאו לה 60 שנה, משך 7 חודשים, והמשיבה חייבת היתה לתבוע סכום זה לצורך הקטנת נזקה. הערעור בעניין זה נתקבל. על פי סעיף 2 לתקנות הביטוח לאומי (ביטוח נכות) "מבוטח שאין לו הכושר להשתכר מעבודה או ממשלוח יד כתוצאה מליקויו... יראוהו כמבוטח שאין לו הכושר להשתכר כדי מחייתו לעניין הגדרת נכה...". במשך תקופת החודשים הנדונה קיבלה המשיבה דמי מחלה מ"מבטחים" בגובה שכרה ואלה היו גבוהים מסכום קיצבת הנכות. השאלה העומדת להכרעה היא אם דמי המחלה ששולמו למשיבה הם בגדר "שכר עבודה" לצורך ביטוח הלאומי, כי אז היא לא היתה זכאית לקבל את קיצבת הנכות. התשובה לכך היא בחיוב, לפי חוק הביטוח הלאומי, לפני תיקונו. מכיוון שדמי המחלה עלו על קיצבת הנכות המלאה ליחיד הרי לא היתה זכאית המשיבה לתשלום קיצבה על פי החוק.
(בפני השופטים: בייסקי, בך, מלץ. החלטה - השופט בך. עו"ד ד. ויסגלס למערערת, עו"ד מ. קין למשיבה. 26.10.89).
בר"ע 288/89 - אושיות חברה לביטוח בע"מ נגד כהן אורית
*סמכותו של רשם בימ"ש מחוזי שקיים "קדם משפט" לנהל את המשפט לאחר שמינויו כשופט מחוזי בפועל בוטל(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל ברוב דעות).
א. במסגרת תביעת נזיקין של המשיבה נגד המבקשת, נתקיימו הליכי קדם משפט בפני רשם ביהמ"ש המחוזי, כאשר כיהן במינוי בפועל של שופט ביהמ"ש המחוזי. במסגרת זו מינה הרשם מומחים רפואיים, קיבל חוות דעת רפואיות וקבע החלטות שונות. ביני
לביני פג מינויו של הרשם כשופט של ביהמ"ש המחוזי והוא החליט, כשהוא מסתמך על רע"א 563/88 (פד"י מב(4) 136), שאין הוא מוסמך לדון בתיק עצמו. החלטתו בוטלה בערעור ע"י ביהמ"ש המחוזי וערעורה של המבקשת על החלטת הביטול נתקבל ברוב דעות השופטים ברק וש. לוין כנגד דעתו החולקת של השופט גולדברג.
ב. השופט ברק סקר בהרחבה את היסודות המשפטיים הנוגעים לחלוקת הסמכויות בין הערכאות השונות והמגמה החקיקתית הנוגעת להמשך הדיון בנושא ע"י שופט שהחל לדון בו ובינתיים חל שינוי במעמדו. לעניין זה נדון סעיף 15(ב) לחוק בתי משפט (נוסח משולב) תשמ"ד - 1984 האומר כי "שופט שהחל בדיון ותקופת כהונתו נסתיימה מחמת מינוי לערכאה אחרת, או משום שנסתיימה תקופת הכהונה בפועל, יהיה מוסמך לסיים את הדיון שהחל בו". השאלה שעלתה לדיון הינה אם מי שדן בקדם משפט דינו כמי "שהחל בדיון" לצורך הסעיף הנ"ל, או שמא קדם המשפט הוא שלב נפרד מן המשפט גופו ומי שהחל בדיון בקדם המשפט אין לו סמכות לדון בתיק עצמו.
ג. לעניין זה סבר השופט ברק, אליו הצטרף השופט ש. לוין, כי קדם המשפט הוא שלב נפרד מהמשפט עצמו ולצורך הדיון בתיק עצמו אין לומר על מי שדן בקדם המשפט כי החל בדיון בתיק עצמו. לפיכך, סבר השופט ברק, יש לקבל את הערעור ולקיים את החלטתו של הרשם שאין הוא מוסמך לדון בתיק עצמו. לעומת זאת סבר השופט גולדברג כי קדם המשפט הוא שלב אחד בדיון בתיק עצמו, ואם כי אין חובה כי מי ש"החל בדיון" בקדם המשפט ימשיך בדיון בתיק עצמו, הרי סמכותו היא, בגדר סעיף 15ב' הנ"ל להמשיך בדיון גם אם בינתיים שונה מעמדו.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, גולדברג. עו"ד א. לבנון למבקשת, עו"ד נ. רון למשיבה. 16.11.89).
בג"צ 466/89 - סבי קמחי ואח' נגד הוועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז ת"א ואח'
*השהיית הדיון בוועדה המחוזית לתכנון ובניה בערר על החלטת הוועדה המקומית, מעבר למועד הקבוע בתקנות(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
א. העותרים הגישו לוועדה המקומית לתכנון ולבניה רמת השרון בקשה להיתר בניה והוועדה דחתה את הבקשה. על כך הגישו העותרים, ביום 13.12.88, ערר לוועדה המחוזית ת"א וזו העבירה את הערר לוועדה המקומית לקבלת תגובה. תגובת הוועדה המקומית באה ביום 11.4.89 ובעקבות זאת הועבר הערר לבחינתה של וועדת משנה. מטעם הוועדה המחוזית נמסר לב"כ העותרים כי הערר יישמע כשנה מיום הגשתו לוועדה המחוזית. בעתירתם מבקשים העותרים להורות לוועדה המחוזית לדון לאלתר בערר שהגישו. בתצהיר התשובה מטעם הוועדה המחוזית צויין כי הוועדה אכן לא תוכל לדון בערר ולהחליט בו בטרם תחלוף שנה מיום הגשת הערר לוועדה המחוזית, וזאת בהתחשב במספר הרב מאד של תיקי עררים הנמצאים בפני הוועדה שטרם נדונו, ובכח האדם המצומצם ביותר העומד לרשות הוועדה. העתירה נגד הוועדה המחוזית נתקבלה.
ב. הדיון בערר בפני הוועדה המחוזית על סירוב הוועדה המקומית ליתן היתר בניה, נערך על פי תקנות התכנון והבניה (הגשת ערר על סירוב לתת היתר או דחיית התנגדות והדיון בו). על פי תקנה 13 לתקנות אלה על הוועדה המחוזית לסיים את הדיון בערר "תוך 60 יום מיום קבלת תשובת המשיבה או מהיום האחרון להגשת התשובה, הכל לפי התאריך המוקדם יותר". על פי הוראה זו היה על הוועדה המחוזית ליתן החלטתה עד סוף אפריל 1989. מתשובת הוועדה המחוזית עולה כי ההחלטה תינתן רק בסוף 1989 ואולי בינואר-פברואר 1990. נמצא כי הוועדה לא תעמוד בחובה המוטלת עליה ולא תיתן החלטה במועד הקבוע בתקנות, וזאת לאור העומס הרב של בקשות התלויות ועומדות בפניה. תשובתה של הוועדה המחוזית אינה מניחה את הדעת.
ג. התקנות קובעות מועד למתן החלטת הוועדה המחוזית בערר ועל הוועדה המחוזית ליתן החלטתה במועד שנקבע בתקנות. זוהי דרישה מינימלית המתבקשת מעקרון חוקיות המינהל. הקשיים הרבים הניצבים בפני הוועדה מחייבים טיפול במישורים ציבוריים שונים, אך לפי המצב הקיים מתפקידה של הוועדה לקיים את החוק. לפיכך הוחלט לעשות את הצו על תנאי נגד הוועדה המחוזית למוחלט, במובן זה שעל הוועדה במליאתה ליתן החלטתה בערר העותרת בתוך 30 ימים מיום מתן הצו. כיוון שכך אין עוד מקום לעתירה נגד הוועדה המקומית ודין העתירה נגדה להימחק.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, ד. לוין. עו"ד סוכובולסקי לעותרים, עו"ד גב' אסנת מנדל לוועדה המחוזית, עו"ד יצחק גלאור לוועדה המקומית. 13.11.89).
בש"פ 824/89 - יוסי היימן נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סחיטה)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר מואשם, ביחד עם 17 נאשמים נוספים, בעבירות של סחיטה באיומים. המדובר בפעילות חברה פרטית לגביית חובות אזרחיים הנקראת "אחים אלפרון - חברה לניהול וקידום עסקים בע"מ". לטענת התביעה היה העורר מודע לשיטות האלימות המופעלות על ידי החברה לצורך גביית חובות, שכן בהיותו עיתונאי תיאר בעיתון יומי את שיטות הפעולה של אותה חברה, ולאחר מכן הצטרף לחברה בתור אחד ממנהליה. על פי הנטען השתתף העורר אישית במספר משימות גבייה שבמהלכן הושמעו איומים שונים. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים, כפי שהורה גם ביחס לנאשמים האחרים, והערר נדחה.
ב. העורר מצוי במעצר מחודש פברואר 1989 והחלטה מנומקת בעניין החזקת הנאשמים במעצר עד סיום המשפט ניתנה, בשל סיבות שונות, רק באוקטובר .1989. הוגשו מספר עררים ע"י חלק מהנאשמים אשר נדחו. כשביהמ"ש בא להכריע בשאלת מעצרם של נאשמים מסוג זה ניצבת בפניו דילמה לא קלה. מצד אחד מדובר בעבירות רציניות שביצוען מסב נזק משמעותי לציבור וגם קיימת סכנה של נסיון להשפיע על העדים המתלוננים באמצעות הפחדה או בדרכים אחרות, ומאידך מדובר באנשים שטרם הורשעו בדין ושחזקת החפות מפשע עדיין חלה עליהם. החזקת נאשמים כאלה במעצר מכבידה עליהם במיוחד, בהתחשב בעובדה שהמשפט מתנהל בעת ובעונה אחת נגד כל כך הרבה נאשמים. במשך ישיבות מרובות וחודשי המתנה מרובים יצטרכו הנאשמים לשהות במעצר, כאשר רוב העדים שיושמעו לא יתייחסו אליהם במישרין. העורר יושב במעצר כבר קרוב ל-9 חודשים ובוודאי יימשך המשפט מספר חודשים נוספים.
ג. בנסיבות האמורות על ביהמ"ש החובה למצוא את נקודת האיזון הנאותה בין ההגנה על הציבור ושלומו ובין מניעת הכבדה בלתי סבירה על הנאשמים. אם שיקולים מקצועיים ומעשיים מחייבים את שמיעת המשפט של כל 18 הנאשמים בצוותא, אין לדרוש מהנאשמים לשלם את כל המחיר עבור אילוץ זה. בנסיבות אלה אין מקום לקבל את הערר בשלב זה. ברם, קבועים יותר מ-30 ימי דיונים עד חודש פברואר 1990, ולפיכך מומלץ כי ייעשה מאמץ מירבי בכדי לסיים, עד אמצע חודש ינואר לכל המאוחר, את שמיעתם של העדים, אשר עדותם נוגעת במישרין לפעולותיו של העורר. אם לא תושלם חקירת אותם עדים עד לאמצע חודש ינואר יוכל העורר להגיש בקשה לעיון מחדש בשאלת שחרורו בערובה.
(בפני: השופט בך. עו"ד ח. משגב לעורר, עוה"ד ר. דוד וע. אברמוב למשיבה. 9.11.89).
רע"א 333/89 - שלוח חברה לביטוח בע"מ נגד ידידים שמעון
*העברת חוות דעת של מומחה שמונה ע"י ביהמ"ש בתחום מסויים, למומחה בתחום אחר שאף הוא מונה ע"י ביהמ"ש(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. בתובענה שהוגשה ע"י המשיב נגד המבקשת, עקב תאונת דרכים שאונתה לו, החליט ביהמ"ש למנות כמומחים את פרופ' סהר בתחום הנוירוכירורגי ואת פרופ' דינור בתחום הפסיכיאטרי. פרופ' סהר כתב בחוות דעתו שלא נגרמה למשיב נכות צמיתה ופרופ' דינורטרם נתנה את חוות דעתה. התעוורה מחלוקת בין בעלי הדין אם רשאי ביהמ"ש להתיר למבקשת להמציא את חוות דעתו של פרופ' סהר לפרופ' דינור וביהמ"ש המחוזי השיב על כך בשלילה. סלע המחלוקת בין בעלי הדין מקורו בפרשנות שיש לתת לתקנה 8(א) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים) הקובעת לאמור "תוך 15 ימים מיום שהודע לנפגע על מינויו של מומחה, ימציא הנפגע למומחה... את כל המסמכים בדבר הטיפול הרפואי... ובדבר הבדיקות שנבדק... הנוגעים לעניין שבמחלוקת, ובלבד שלא יגיש למומחה חוות דעת רפואית". המבקשת טוענת כי הסיפא לתקנה הנ"ל דנה רק בחוות דעת רפואיות של מומחי בעלי הדין, ואין עניינה בחוות דעת שהוכנו ע"י מומחה שנתמנה ע"י ביהמ"ש. מאידך, דעת המשיב הינה כי קביעת התקנה שאין להגיש חוות דעת רפואית כוללת גם חוות דעת של מומחה שמונה ע"י ביהמ"ש. בשאלה העקרונית האמורה לא קבע ביהמ"ש המחוזי עמדה, משום שסבר שיהיה אשר יהיה הדין, במקרה שלפנינו אין התקנה יכולה לחייב מסירת חוות דעת כאשר מדובר במומחים בתחום הנוירולוגיה והפסיכיאטריה הקרובים זה לזה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. הסיפא של תקנה 8(א) הנ"ל, כשלעצמה, היא ניטרלית לגבי השאלה מה טיבה של חוות הדעת הרפואית בה מדובר. אך יש לקראה ביחד עם תקנה 9(ב) שהפרשנות שלה ברורה כי היא מתייחסת רק לחוות דעת של בעלי הדין ולא של ביהמ"ש. כל זאת באשר לפרשנות הלשונית של התקנה. אך העיקר הוא שבגדר מטרתו התחיקתית של סעיף 6א' לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, בא ההסדר הכלול בתקנות למנוע הגשת חוות דעת סותרות מטעם בעלי הדין, וגיבוש חוות דעת מומחה שנתמנה ע"י ביהמ"ש, על יסוד נתונים אובייקטיביים וחומר רפואי שניתן לסמוך עליו, ולא על יסוד חוות דעת העלולות להיות מושפעות ע"י שיקולים שלא לעניין. בגדר המטרה התחיקתית האמורה אין פסול בהיזקקות של מומחה שנתמנה ע"י ביהמ"ש לחוות דעת שניתנה ע"י מומחה אחר. בניגוד לדעתו של השופט בביהמ"ש המחוזי יש לומר כי דווקא בתחומים קרובים, אך לא חופפים, כמו הפסיכיאטריה והנוירולוגיה, יש חשיבות לכך שכל אחד מהמומחים שנתמנו ע"י ביהמ"ש יוכל להניח כתשתית לחוות דעתו את הממצאים של המומחה שבתחום האחר.
(בפני השופטים: ברק, גולדברג, ש. לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד יעקובוביץ למבקשת, עו"ד א. ברקאי למשיב. 22.11.89).
ע.פ. 561/89 - בנימין ויוסף ברדריאן נגד מדינת ישראל
*סירוב פסילה(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
א. בביהמ"ש המחוזי מתנהל משפט פלילי בו מואשם המערער הראשון (להלן : המערער) יחד עם אחיו, המערער השני, בעבירה של נסיון לרצח. בישיבת ביהמ"ש ביום 1.89 27.1,שנועדה להמשך שמיעת העדים, הגיע לביהמ"ש אביהם של הנאשמים ובראותו את אב ביה"ד על כס המשפט נזכר כי לפני 12 שנים נשפט הוא, האב, לפני אותו שופט בעבירה של השפעה על עדים והטרדתם, וזאת בקשר למשפט שהתנהל אז נגד המערער, באשמת רצח. הוא מסר זאת מיד לסניגור שעל אתר ביקש מאבה"ד לפסול את עצמו. הטענה היתה שבמסגרת הדיון במשפטו האמור של האב הובאה לידיעתו של אבה"ד העובדה שהבן, המערער כאן, הורשע ברצח. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה תוך שהוא קובע "אין לי שום צל של זכרון
על העניין... אין לי כל צל של זכרון על המשפט שעליו מדבר אביהם של הנאשמים... אני דוחה את טענת הפסלות". הערעור נדחה.
ב. המפתח לעניין פסילתו של השופט הוא בקיומה של אפשרות ממשית למשוא פנים. היכרות קודמת בין שופט לבין נאשם הנובעת מכך שאותו שופט דן אותו נאשם בתיק קודם אינה כשלעצמה עילה לפסילה. קל וחומר כאשר מדובר באדם אחר שנדון לפני אותו שופט והקשור בעניינו של הנאשם, ובן בנו של קל וחומר כאשר מדובר באירוע שהתרחש לפני 12 שנה. במשך תקופה כה ארוכה שומע שופט מקצועי מאות משפטים מכל הסוגים והמינים ואין תימא שהשופט לא זכר דבר ממשפט זה. יתירה מזו, עצם העובדה שהמערער הורשע לפני שנים רבות בעבירת רצח אינה יכולה להישאר בגדר סוד כמוס בפני ההרכב ששומע את משפטו. כך, למשל, כשנחקר המערער במשטרה מסר אליבי וכדי לשכנע את חוקריו באמיתות האליבי אמר "בתאריך הזה נגזר דיני למאסר עולם בשנת 1976 והיום הזה הוא סיוט בשבילי...". נציגת המדינה הודיעה כי בדעת התביעה להגיש הודעה זו לביהמ"ש. זאת ועוד, עובדת ההרשעה של המערער ברצח היא נחלת הכלל, שכן פסה"ד בערעור על אותה הרשעה פורסם בפסיקה וההלכות שנפסקו בו מצוטטות לרוב בבתי המשפט. לסיכום, המערער לא הראה כל חשש ממשי למשוא פנים ולפיכך יש לדחות את הערעור.
(בפני: השופט מלץ. עו"ד בר און למערערים, עו"ד גב' מ. בורנשטיין למשיבה. 30.11.89).
רע"א 442/89 . איאד עלאלדין ואח' נגד מדינת ישראל
*ביטול פס"ד שניתן עקב איחור בהגשת סיכומים(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המבקשים הגישו תובענה נגד המדינה בגין נזקים שנגרמו להם, לפי טענתם, עקב התפוצצות רימון רסס צבאי. בדיון שהתקיים ביום 1.87 19.1 טענו המבקשים שקיים מעשהבית דין הפועל לטובתם, עקב הסכם פשרה שנערך בין המדינה לבין מי שתבע פיצויים עקב פטירתו של אחיהם המנוח של המבקשים, שנהרג באותה תאונה. ביהמ"ש הורה לפצל את הדיון לשאלת החבות לחוד ולשאלת הנזק לחוד ולגבי השאלה שעוררו המבקשים הורה ביהמ"ש להגיש סיכומים בכתב, של המבקשים תוך 10 ימים ושל המדינה תוך 10 ימים לאחר קבלת סיכומי המבקשים. המבקשים הגישו את סיכומי טענותיהם במועד, דהיינו ביום 15.12.87, אך המשיבה לא הגישה סיכומי טענות. לאחר שחלפו למעלה מ-12 חודשים פנה פרקליט המבקשים אל המשיבה במכתב מיום 31.1.89, והתרה כי אם לא יוגשו סיכומים בכתב תוך 10 ימים תוגש בקשה לביהמ"ש לקבל החלטה בהיעדר סיכומים. חרף קבלת המכתב הנ"ל לא הגיש פרקליט המשיבה את סיכומיו. ביום 11.5.89 עתר פרקליט המבקשים למתן החלטה בהיעדר סיכומים. ביום 16.5.89 החליט ביהמ"ש לקבל את טענות המבקשים וקבע כי המדינה חבה כלפי המבקשים.
ב. ביום 23.6.89 הגישה המדינה בקשה לבטל את ההחלטה הקובעת את חבותה. לבקשה לא צורף תצהיר, אך פרקליט המבקשים לא עמד על הפגם האמור והיה מוכן לראות את נימוקי הבקשה כתשתית לדיון בה. לגוף העניין טענה המדינה כי השופט שגה כאשר ראה בהסדר הפשרה שהושג בתביעה שהוגשה בנוגע לאח, מעשה בית דין הקושר את המדינה. לעניין הסיבה שבעטייה נמנעה המדינה להגיש סיכומים, כתב בא כוחה בסעיף 19 לנימוקי הבקשה לאמור "לאחר הגשת סיכומי התובעים... מתוך טעות משרדית בשגגה נשמט דבר הסיכומים עד מועד הודעתו של ב"כ התובעים... בעת קבלת הודעת ב"כ התובעים נקלע ב"כ הנתבעת ללחץ עבודה קשה מנשוא וביקש ארכה להגשת סיכומיו מאת ב"כ התובעים. ב"כ התובעים... ניאות להגשת סיכומי הנתבעת באיחור. הח"מ סבר כי בנסיבות שנוצרו תתאפשר לו הגשת סיכומיו... בטרם תעשה פעולה כלשהיא מצד ב"כ התובעים". ביום 17.9.89 החליט ביהמ"ש המחוזי לבטל את החלטתו הקודמת והורה למדינה להגיש את
סיכומיה בשאלת מעשה בית דין לא יאוחר מיום 24.9.89. בקשה לרשות ערעור על החלטה זו נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ג. לפי תקנה 160(ד) לתקנות סדר הדין האזרחי, דינו של בעל דין שלא הגיש כתב סיכומים במועד שנקבע לו, כדין בעל דין שלא התייצב לדיון, זולת אם הורה ביהמ"ש הוראה אחרת. לפיכך היה על המדינה לשכנע את ביהמ"ש כי יש מקום לבטל את ההחלטה מיום 16.5.89 לפי הכללים הדיוניים החלים על ביטול החלטות שניתנו על פי צד אחד, לפי תקנה 201. לעניין זה היה על המדינה להראות מהי הסיבה למחדלה להגיש את הסיכומים ולהצביע על קיום עילת הגנה המצדיקה את ביטול ההחלטה.
ד. אפשר להניח, מבלי לפסוק, שהמדינה הצביעה על קיום עילת הגנה, אך לפני שנכנסים לשאלה זו יש לבדוק אם נתנה המדינה הסבר למחדלה. על המבקש ביטול החלטה להסביר לביהמ"ש, ולו רק בדוחק, מה גרם למחדלו ומי שמזלזל במילוי חובותיו עשוי לשאת בתוצאות מחדליו. במקרה שלפנינו אין כל הסבר בסעיף 19 לבקשה למחדלה של המדינה. לא פורט מהי אותה "טעות משרדית" שבעטייה נשמט דבר הסיכומים מבא כח המדינה, ולא הוסבר על יסוד מה יכול היה אותו פרקליט להניח שהמבקשים יסכימו לאיחור בהגשת הסיכומים ללא הגבלה של זמן. יש לציין שגם עם הגשת בקשת הביטול לא צירף נציג המדינה טיוטה של הסיכומים אותם ביקשה המדינה להגיש. בנסיבות אלה לא הצביעה המדינה על טעמים שיצדיקו את ביטול ההחלטה הראשונה ויש להשאיר על כנה את ההחלטה מיום 19.5.89.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד זכי כמאל למבקשים. 2.11.89).
בש"פ 880/89 - מוסטפא אבו רדאן נגד מדינת ישראל
*דיון חוזר בהחלטה לעצור עד תום ההליכים (סמים) (הערר נדחה).
העורר נעצר ביום 7.9.89 באשמה של החזקת סמים, וביום 18.9.89 החליט בית המשפט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. ביום 22.10.89 השיב העורר לאשמה וכפר בעובדות ואז נקבע התיק להוכחות לימים 27 ו-28 לחודש מרץ 1990 משמעות הדבר כי עד לתחילת הדיון יחלפו כ-7 חודשים. מכאן בקשת הסניגור לדיון חוזר בהחלטת המעצר. בית המשפט דחה את הבקשה תוך שהוא מציין כי "התיק קבוע לחודש מרץ בפני כבוד השופטת סירוטה וברור שאם התיק נקבע לאותו מועד אין כל אפשרות להקדימו". הערר נדחה תוך הסתייגות.
העובדה שיומן המשפטים של השופטת, בפניה נקבע התיק, עמוס, עד שלא ניתן לקבוע מועד קרוב יותר לדיון, מצריך בירור אם ניתן להקדים את הדיון לפני שופט אחר. בירור כזה לא נעשה וראוי שייעשה לפני שתיגרם תוצאה קשה, כי על העורר יהא להמתין תקופה כה ארוכה עד לבירור דינו. זאת ועוד, מסתבר מדברי באי כוח הצדדים שישיבה אחת של בית המשפט תספיק, ועובדה זו יש להביא כשיקול אם ניתן להקדים את הדיון בפני הרכב אחר. על כן, בשלב זה יידחה הערר, אולם אם האפשרות שהועלתה לעיל לא תתממש, יהא בכך משום שינוי נסיבות שיצריך עיון חוזר בהחלטת המעצר.
(בפני: השופט גולדברג. עו"ד רון לעורר, עו"ד גולן למשיבה. 24.11.89).
רע"א 353/89 - שיכון ופיתוח לישראל בע"מ נגד דוד שטרן... בע"מ ואח'
*צו מניעה נגד מימוש ערבות בנקאית כאשר הבנק כבר מסר למוטב שיק על סכום הערבות והמוטב טרם גבה את סכום השיק (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
בגדר חוזים שנערכו בין המבקשת לבין המשיבה (להלן: הקבלן) נמסרו למבקשת ערבויות בנקאיות בלתי מסוייגות של בנק המזרחי. ביום 25.5.89 פנתה המבקשת לבנק כדי לממש את הערבויות והבנק מסר למבקשת המחאה בנקאית לפקודתה על סכום של 279,000 ש"ח.את ההמחאה הפקידה המבקשת בחשבונה בבנק הפועלים. ביום 28.5.89 קיבל הקבלן, על פי צד אחד, צו מניעה ארעי האוסר על בנק המזרחי לפרוע את הערבויות עד לשמיעת הבקשה במעמד שני בעלי הדין.
ביום 7.6.89 הגיש הקבלן המרצת פתיחה בה ביקש, בין השאר, להאריך את תקפו של צו המניעה הזמני, וביום 10.7.89 לאחר קיום דיון במעמד שני הצדדים, החליט בית המשפט המחוזי לקיים את צו המניעה הזמני. בקשת רשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
אין חולקין על כך כי אילו גבתה המבקשת את הערבויות הבנקאיות תמורת מזומנים, לא היה הקבלן זכאי לקבל השבה בגדר צו מניעה זמני. מאי נפקא מינה לדינא אם במקום לקבל מזומנים קיבלה המבקשת המחאה בנקאית ? בדין טוענת המבקשת כי יש לראותה כמי שמימשה את הערבויות תמורת מזומנים וקנתה בכספי התמורה המחאה בנקאית, כשם שיכלה לרכוש בכספי המימוש נכסים אחרים, ואז ודאי שהקבלן לא יכול היה "לעקוב" אחרי הנכס בגדר צו מניעה זמני. טעם זה בלבד דיו כדי לקבל את הערעור ולדחות את הבקשה לצו מניעה זמני.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד י. באום למבקשת, עו"ד א. גיצלטר למשיבה. 9.11.89).
בש"א 412/89 - פנחס מאיר נגד עודד סער
*החלפת מקום דיון, כאשר הנתבע, עו"ד, מונה לרשם ביהמ"ש במחוז בו הוגשה התביעה (בקשה להחלפת מקום דיון - הבקשה נתקבלה).
בשנת 1980 פנה המבקש למשיב, שהיה אז עו"ד בחיפה, על מנת שיגיש בשמו תביעת נזיקין. התביעה הוגשה לאחר שהתיישנה ובשל כך נדחתה. טענת המבקש היתה כי המשיב התרשל בכך שהגיש את התביעה באיחור ולכן נדחתה בשל התיישנות. הוא הגיש תביעה לנזיקין נגד המשיב. התביעה הוגשה כדין בבית המשפט המחוזי בחיפה. בינתיים חל שינוי במעמדו של המשיב שהתמנה לכהן כרשם בבית המשפט השלום בחיפה. לפיכך הועלתה בקשה להורות כי תביעת הנזיקין נגד המשיב לא תתברר בחיפה. הבקשה נתקבלה.
אם כי אין לחשוד באיש משופטי בית המשפט המחוזי בחיפה שיהא מושפע כהוא זה מתפקידו השיפוטי של המשיב, הרי ההיגיינה הצבורית והמשפטית מצביעה על כך שמן הראוי שהמשפט אכן יועבר. המבקש ביקש, בלי להסביר מדוע, להעביר את התיק לבית המשפט המחוזי בירושלים, ואולם הואיל ושני הצדדים הינם תושבי חיפה או סביבתה, מן הראוי שהתיק יועבר לבית המשפט המחוזי הקרוב ביותר, היינו, לבית המשפט המחוזי בנצרת.
(בפני : השופט מלץ. עו"ד ניר למבקש. 15.11.89).
בג"צ 750/89 - שרשרת מושב עובדים... בע"מ נגד רשם האגודות השיתופיות ואח'
*פירוש הסכמה שהושגה בביהמ"ש באשר להיקף סמכות הבורר (העתירה נדחתה).
העותרת הינה אגודה שיתופית והמשיב השלישי (להלן: המשיב) נמנה עם חבריה. בין העותרת למשיב קיים סכסוך באשר לגובה החוב הכספי שחייב המשיב לעותרת. בהקשר לכך ניתן פסק בוררות (להלן: הפסק הראשון) בינואר 1983. בראשית 1985 פנתה העותרת לרשם בבקשה למנות בורר בסכסוך והבורר נתן פס"ד (להלן: הפסק השני) בו קבע את החוב של המשיב לעותרת. המשיב עתר לבג"צ כנגד הפסק השני, והדיון בעתירה זו לא הגיע לשמיעה. בעקבות הסדר פשרה בוטל הפסק השני ומונה בורר חדש שידון בסכסוך. כשהחל הבורר בהליכי הבוררות, ביקש ב"כ העותרת להסתמך על פסק הבוררות הראשון, בטענה שפסק זה מהווה "מעשה בית דין" בין הצדדים לגבי התקופה שעד לנתינתו, וכי על הבוררות להצטמצם לתקופה שלאחר תאריך הפסק, היינו, מינואר 1983. הבורר קיבל את טענת העותרת, המשיב ערער על החלטה זו בפני רשם האגודות והרשם קבע כי הבורר נתפס לכלל טעות שכן לפי ההסכמה בבג"צ על הבורר לדון בשאלות הכספיות השנויות במחלוקת, כולן ללא הגבלה. העתירה נגד החלטת הרשם נדחתה.
מעובדות המקרה עולה בעליל שהצדדים זנחו את הפסק הראשון וויתרו על מימושו. כבר בבוררות שהתקיימה ב-1985, בבוררות השניה, התדיינו הצדדים מחדש בעניין חובותיו של המשיב לעותרת לאורך כל התקופה, ללא שראו בפסק הישן עילה שתמנע זאת מהם. יתר על כן, על פי תכנו של הפסק השני של הבורר ממאי 1985, ברור שנזנח הפסק הראשון והעותרת לא עוררה טענה שכאילו פסק זה פגום בשל אי התחשבותו בפסק הישן. ברם, העיקר הוא שבהסכמה לביטול הפסק השני, שעל יסודה ניתן פס"ד על ידי בג"צ, ועל פי הנוסח הכללי של ההסכמה, ברור שהמשיב רשאי לעורר כל טענה ביחס לשאלות כספיות אשר לטענתו שנויות במחלוקת, ואין ספק שבהסכמה הנ"ל לא התכוונו הצדדים לכבול עצמם למה שאירע רק לאחר ינואר 1983. צודק ב"כ העותר בטענתו שפסק הבוררות יכול שיהווה "מעשה בי"ד" בין הצדדים לבוררות, אך פסק בוררות אינו אלא השלמה של הסכם פשרה אליו הגיעו הצדדים למסור את העניין לבוררות, ויכולים צדדים להסכם ופסק בוררות להסכים לביטולו, או לוותר על נפקותו. כך אירע בענייננו.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, אור, קדמי. החלטה - השופט אור. עו"ד גינר לעותרת, עו"ד גב' גנסין לרשם: עו"ד דולינגר למשיב. 6.11.89). בש"א 369/89 - יוסף חזן נגד אסתר חזן
*הארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור (בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור - הבקשה נדחתה).
בית המשפט המחוזי חייב ביום 16.5.89 את המבקש בתשלום מזונות זמניים, כאשר הדיון בתביעה העיקרית נקבע לדצמבר 1989. המבקש היה מעוניין להגיש בקשה לרשות ערעור אך אחר את המועד. התקופה להגשת בקשה לרשות ערעור תמה ביום 16.6.89, ורק ביום 13.9.89 הגיש המבקש בקשה להארכת מועד. המבקש מסביר כי שירת במילואים מיום 5.6.89 עד 7.7.89 ומשום כך נבצר ממנו לפנות לבית המשפט במועד. הבקשה נדחתה.
רק חלק מתקופת שירותו של המבקש במילואים חל בתקופה הקבועה להגשת בקשת רשות ערעור, ואילו רוב התקופה - 20 ימים - עמדו לרשות המבקש והוא לא נתן כל הסבר מה מנע ממנו באותם ימים שעמדו לרשותו לפנות לבית המשפט. זאת ועוד, גם לאחר שהשתחרר המבקש משרות המילואים הוא לא הזדרז בפנייה לבית המשפט. בעל דין אשר נבצר ממנו לפעול במועד חייב לפעול בזריזות ראוייה ולפנות לבית המשפט בהקדם האפשרי. איחור בפנייה לבית המשפט מהווה, כשלעצמו, נימוק לדחיית הבקשה.
(בפני: הרשם צור. 23.11.89).
ע.פ. 348/89 - מדינת ישראל נגד ליאון שרמן
*הזמנת פסיכיאטר שנתן חוות דעת במשפט רצח לחקירה על חוות דעתו (הערעור נתקבל).
המשיב הואשם ברצח. עם תחילת המשפט הוצגה בפני בית המשפט חוות דעת פסיכיאטרית שלפיה המשיב "סובל מסכיזופרניה פרנואידית" ופעל תחת השפעת חשיבה מעוותת, לא ידע להבדיל בין טוב ורע במעשיו ואינו יכול לעמוד לדין או לשאת באחריות ובעונש. בית המשפט שאל את המשיב מספר שאלות, שעליהן השיב, כדברי בית המשפט, תשובות צלולות וברורות. ב"כ התביעה טענה כי קיימת סתירה בין תוכן חוות הדעת הפסיכיאטרית לבין מסקנתה. כי המשיב אינו כשיר לעמוד לדין, וביקשה להזמין אתהרופא שנתן את חוות הדעת לחקירה נגדית. בית המשפט סרב לבקשה והחליט כי הזמנת הפסיכיאטר תהא חסרת תכלית. בית המשפט הוסיף כי מהתרשמותו הגיע למסקנה כי "למרות שאנו קובעים שהוא עשה את המעשה שהוא מואשם בו אין הוא בר עונשין מחמת היותו חולה בשעת המעשה". ב"כ המדינה טוענת כי בית המשפט טעה כאשר סירב להורות על זימון הפסיכיאטר לחקירה על ידי התביעה וטעה בקביעתו כי המשיב אינו כשיר לעמוד לדין וכי המשיב ביצע את העבירה שהוא מואשם בה, בלא שהוצגו ראיות לענין זה. ב"כ המשיב הצטרף לעמדת התביעה. הערעור נתקבל.
משהוגשה חוות הדעת הפסיכיאטרית היה על בית המשפט לאפשר למדינה לחקור את עורכי חוות הדעת. כמו כן לא היה מקום לקבוע כי המשיב ביצע את המעשה בו הואשם. הדיון בשאלה אם נאשם מסוגל לעמוד לדין אם לאו, הוא דיון הנעשה על פי דיני הראיות הרגילים, ואם מוצגת חוות דעת רפואית יש לאפשר חקירה עליה. זאת ועוד, לנאשם ולתביעה שמורה הזכות להגיש חוות דעת התומכות בעמדותיהם שלהם. בתום הגשת הראיות ולאחר סיכומי הצדדים יחליט בית המשפט בשאלה אם מסוגל הנאשם לעמוד לדין. משלא נקט בית המשפט בדרך זו דין הערעור להתקבל והדיון יוחזר לבית המשפט המחוזי להמשך הדיון מהשלב בו נפסק.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, מלץ. החלטה .- השופט ברק. עו"ד גב' א. ברזילי למערערת, עו"ד ח. דגן למשיב. 14.11.89).
בש"א 432/89 - יואל שוהם נגד תמר שוהם ואח'
*הארכת מועד להגשת ערעור (בקשה להארכת מועד להגשת ערעור - הבקשה נדחתה).
בית המשפט המחוזי חייב את המבקש בתשלום מזונות למשיבים. פסק הדין ניתן ביום 23.6.89 ובהתחשב בתקופת הפגרה, תם המועד להגשת הערעור ביום 23.9.89. המבקש לא הגיש את הערעור במועד וביום 29.9.89 הגיש בקשה להארכת המועד. בא כוחו הסביר כי הוא שרת במילואים מיום 14.9.89 עד ליום 21.9.89, וכי במהלך התקופה הקובעת החליף המבקש את פרקליטיו. הבקשה להארכת מועד נדחתה.
הבקשה אינה נתמכת בתצהיר, אינה מפורטת ואין בה הסבר מה מנע מן המבקש לפנות לבית המשפט במהלך כל התקופה שעמדה לרשותו. העובדה שבא כח המבקש שרת במהלך התקופה הרלוונטית מספר ימים במילואים - אינה בבחינת טעם מיוחד להארכת המועד. אמנם, שרות מילואים יכול ובנסיבות מסויימות יהווה טעם וגם טעם מיוחד להארכת המועד, אך אין לצפות מבית המשפט שיאריך כדבר שבשיגרה את המועד בשל שירות מילואים כשאין כל הסבר נוסף. כמו כן, אין בפי המבקש כל הסבר מדוע לא ניצל את כל התקופה שעמדה לרשותו להגשת הערעור. גם בהתעלם מתקופת הפגרה בת 45 ימים וימי המילואים של בא כח המבקש, עדיין עמדו לרשותו 37 ימים אותם לא ניצל. העובדה שהחליף את ייצוגו ופנה לעורך דין אחר אינה מעניינו של בית המשפט והיא כשלעצמה אינה בבחינת טעם מיוחד.
(בפני: הרשם צור. עו"ד שריג למבקש, עו"ד לנצ'נר למשיבים. 23.11.89).
בש"פ 845/89 - עבדל קאדר נשאף נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (הריגה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
כתוצאה מסכסוך של מה בכך בין באי בית קפה, נהרג אדם ובהריגתו מואשמים העורר עם שניים אחרים. בכתב האישום צויין כי חלקו של העורר התבטא בכך שהיכה במנוח לאחר שזה נפל ארצה, כתוצאה מדקירה שנדקר על ידי אחד הנאשמים האחרים וממכות שהיכה בו נאשם אחר בשבר בקבוק על ראשו. בית המשפט הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נדחה. אין לנתק את מעשיו של העורר מן הארוע כולו, בו תקף העורר את המנוח בעצה אחת עם שותפיו למעשה. העובדה, העולה לכאורה מן הראיות, כי העורר נתן יד למעשה התקיפה גם לאחר שראה את המנוח נופל פצוע, לא רק שהיא מעידה על מידת החומרה שבמעשהו, אלא יש בה גם להעיד על אופיו ומידת הסכנה הנשקפת ממנו. אכן לעורר אין הרשעות קודמות, אך החומרה היתירה של הנסיבות והתוצאה הטראגית שנגרמה בעטייה של הקטטה, מצדיקים את המעצר עד תום ההליכים.
(בפני: השופט , גולדברג. עו"ד רון לעורר, עו"ד גב' בורנשטיין למשיבה.10.11.89).
בש"פ 849/89 - מדינת ישראל נגד יגאל אלוש
*שחרור בערובה (החזקת נשק) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
בחצר הבית בו מתגורר המשיב עם אמו ואחיו, נמצא מאגר של נשק ותחמושת. בתחילה התכחש המשיב לכך שיש לו שייכות לנשק שנתפש, אך במשך מעצרו הודה פעמיים בעל פה בפני אנשי משטרה כי הנשק היה ברשותו. כיום גירסתו של המשיב היא כי הודה בהחזקת הנשק כדי למנוע מעצר אמו ואחיו. בית המשפט המחוזי לא קיבל את גירסתו האחרונה של המשיב וציין בהחלטתו כי "אינו יכול להגיד שאין בידי המשטרה ראיה לכאורה המייחסת את האישום לנאשם זה...". דא עקא, למרות זאת לא ראה בית המשפט לעצור את המשיב עד תום ההליכים מן הטעם כי "הנסיבות בהן נמצא הנשק והתחמושת... אינן כאלה שמחייבים החזקתו במעצר עד תום ההליכים". הערר נתקבל.
צדק בית המשפט המחוזי כי יש ראיות לכאורה נגד המשיב, אך טעה במסקנתו כי הנסיבות אינם מחייבות את המעצר עד תום ההליכים. אכן, הנשק והתחמושת נתפשו ואין נשקפת עוד סכנה כי המשיב יעשה בהם שימוש. אולם, מאידך, הנסיבות כשלעצמן מעידות, בשלב זה אמנם רק לכאורה, על גודל הסכנה לציבור מן המשיב. הדעת נותנת כי החזקת הנשק והתחמושת שנתפש נועדו לשימוש ולביצוע מעשים פליליים חמורים. לפיכך יש לקבל את הערר ולהורות על מעצר המשיב עד תום ההליכים.
(בפני: השופט גולדברג. עו"ד גב' אתי כהנא לעוררת, עו"ד לידסקי למשיב. 8.11.89).
בש"פ 828/89 - נתיב ומוטלק איוב נגב מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (חבלה חמורה) (ערר על מעצר ער תום ההליכים - הערר נדחה).
שני העוררים הואשמו בכך כי במסגרת מריבה אלימה בין שתי משפחות בכפר נחף, פצעו שני אנשים השייכים למשפחה היריבה, על ידי דקירות סכין באיזור החזה והבטן. בית המשפט המחוזי הורה על מעצרם של העוררים עד תום ההליכים והערר נדחה.
יש בחומר הראיות הוכחה לכאורה מספקת לביסוס האישומים נגד העוררים. מהות העבירה והסכנה כי שחרורם של העוררים עלול לגרום להתפרצות חדשה של מעשי אלימות בין המשפחות, מצדיקות מתן צווי מעצר נגד העוררים. יצויין, כי הסיכויים להשגת סולחה בין המשפחות, עליהם מסתמכת ההגנה, לא הובהרו די צרכם. הסניגור הציע פתרון חלופי למעצר, היינו מגורי העוררים אצל קרוב משפחה בכפר הנמצא למעלה מ-20 ק"מ מכפר נחף. ברם, מחוות הדעת של המשטרה עולה כי אין בפתרון המוצע כדי להפיג את החששות להתחדשות האלימות בכפר באם ישוחררו העוררים.
(בפני: השופט בך. עו"ד ש. קינן לעוררים, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 16.11.89).
ע.פ. 387/89 - יחזקאל שמעוני נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (חבלה ותקיפת שוטר) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל בחלקו).
המערער הורשע בנסיון לחבלה בכוונה מחמירה, תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, בריחה ממשמורת חוקית והפקרה אחרי פגיעה - עבירה לפי פקודת התעבורה. בגין העבירות הראשונות נדון המערער ל-5 חודשים מאסר בפועל ו-15 חודשים מאסר על תנאי וכן לתשלום קנס של 4,000 ש"ח, ובגין העבירה לפי פקודת התעבורה נדון ל-5 חודשי מאסר חופפים, פסילה מנהיגה לתקופה של 3 שנים וחילוט הרכב. עונשי המאסר בפועל כוללים את ימי המעצר, כך שלמעשה שוחרר המערער. הערעור מתמקד בחילוט הרכב ובקנס של 4,000 ש"ח שהוטל על המערער. הוחלט לקבל את הערעור בנוגע לקנס ולדחותו בענין חילוט הרכב. הסניגור הצביע על מצבו הקשה של המערער, ברם ביהמ"ש כבר התחשב רבות עם המערער ולא הטיל
עליו מאסר שיחייב שהות נוספת בכלא. על כן אין מקום לבטל את חילוט הרכב. עם זאת, בשל מצבו הקשה של המערער, יבוטל עונש הקנס שהוטל עליו.
(בפני השופטים: ברק, בך, גולדברג. עו"ד גולן למערער, עו"ד רומנוב למשיבה. 19.11.89).
ע.פ. 213/89 - מדינת ישראל נגד משה כהן
*קולת העונש (סמים-הרואין) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב הורשע בסחר בסמים כאשר מדובר בהרואין במשקל של 500 גרם. בית המשפט המחוזי גזר למשיב שנתיים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי והערעור על קולת העונש נתקבל. המשיב שימש חולייה מסייעת בתהליך הפצתו של הרואין בכמות גדולה. התנהגות פלילית זו מחייבת תגובה עונשית הולמת והעונש שהוטל על המשיב נופל במידה ניכרת מרמת הענישה הראוייה. אמת, המשיב אינו העבריין העיקרי, אך לעתים קרובות בלא פעילות מסוג פעילותו של המשיב, מתקשה העבריין הראשי בביצוע משימתו. מלחמתה של החברה המאורגנת בנגע הסמים חייבת להקיף את כל החוליות בשרשרת הסמים, תוך תגובה הולמת כלפי כל חוליה וחוליה. בנסיבות העניין, ובהתחשב בכך שבית המשפט שלערעור אינו ממצה את הדין עם הנאשם כאשר מתקבל ערעור המדינה על קולת העונש, הוחלט כי המאסר בפועל יועמד על 4 שנים והמאסר על תנאי ישאר שנה אחת.
(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, גולדברג. החלטה - השופט ברק. עו"ד גב' בורנשטיין למערערת, עו"ד ת. אולמן למשיב. 1.11.89).
רע"א 425/89 - עזרא כקשור נגד משה ודבורה אדלר
*הרחבת דירה בעקבות הסכמה הדדית בין דיירי בית משותף על הרחבת דירותיהם (הבקשה נדחתה).
למבקש ולמשיבים דירות בבית בירושלים. בשעתו הסכימו ביניהם הצדדים, בהסכם כתוב, ליתן זה לזה הסכמה מראש "לעשות שינויים ו/או הוספות בדירותיהם ו/או להגדילן...". על פי הסכם זה הרחיב המבקש את דירתו ללא התנגדות המשיבים. בשנת 1986 ביקשו אף המשיבים להרחיב את דירתם אך המבקש התנגד לכך. הסכסוך הובא בפני המפקח על רישום מקרקעין שדחה את תביעת המשיבים למתן צו הצהרתי בדבר זכותם לבנות במחצית המגרש שלהם, וזאת משום שהיה סבור שההסכמים שבין הצדדים שקדמו לצו רישום הבית כבית משותף, בוטלו על ידי צו הרישום. בעניין זה הסתמך המפקח על פסק הדין בע.א. 332/63 (פד"י יח(2) 212). בית המשפט המחוזי ביטל את החלטת המפקח באשר לדעתו לא פירש המפקח נכון את פסק הדין הנ"ל. לפיכך פסק בית המשפט המחוזי (בתיק מחוזי י-ם ע.א. 102/88) שיש לאפשר למשיבים להרחיב את דירתם, אך הגבילם להרחבה בלבד ולא לבניית דירה חדשה כפי שביקשו המשיבים לעשות. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
המבקש לא הראה עילה שתצדיק הבאת העניין לדיון בשלישית על פי הכללים הנקוטים בידי ביהמ"ש העליון מימים ימימה. אין בפסה"ד האמור לא חשיבות משפטית ולא חשיבות ציבורית. נראה שאין מאחורי הבקשה אלא שיקולי אמביציה ואיבה שהצטברו במרוצת השנים ואין להרשות ערעור נוסף.
(בפני: השופט מלץ. עו"ד בטט למבקש, עו"ד רוט למשיבים. 15.11.89). ע.פ. 268/89 - איתן הראל נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות מס וקולת העונש (ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי על קולת העונש נתקבל בחלקו).
המערער, שהוא בעל משרד תיווך בנהריה, חבר יחד עם עו"ד קדוש למכור תשעה מגרשים שבבעלותה של אחת גב' בהאי בסכום של 20,000 דולר לכל קונה. בכל אחד מחוזי המכר שנערכו עם הקונים צויין רק סכום של 10,000 דולר ואילו היתרה בסך 10,000
דולר שולמה כך שהבעלים קיבלה 2,000 דולר "מתחת לשולחן" והעודף חולק בין המערער ועו"ד קדוש בחלקים שווים, מבלי שהמערער דיווח על הסכומים שקיבל לרשויות המס. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירות מס וגזר לו 6 חודשים מאסר בפועל שירוצו בעבודת שירות ו-24 חודשים מאסר על תנאי וכן קנס של 25,000 ש"ח. ערעורו של המערער על הרשעתו נדחה וערעורה של המדינה על קולת העונש נתקבל באשר לגובה הקנס שהועמד על סכום של 75,000 ש"ח.
באשר להרשעה - ביהמ"ש העדיף את גירסתו הבסיסית של עו"ד קדוש על פני גירסתו של המערער. זה הודה שנטל חלק בניסוח החוזים, בקבלת הכספים העודפים על התמורות הנקובות בחוזים וחלוקתם ואין עילה לסתור את קביעותיו הבסיסיות של ביהמ"ש המחוזי. לפיכך יש לדחות את הערעור על הכרעת הדין. אשר לערעורה של המדינה - הועלו טענות רבות משקל לגבי קולת העונש וצודק ב"כ המדינה כי לא ניתן לראות את העונש כמבטא את רמת הענישה הראוייה לעבירה הנדונה שהיא חמורה בטיבה ובנסיבותיה. ענישה כאמור יש בה כדי להחטיא את מטרת ההרתעה. אילו עמד עניינו של המערער ללא נתונים נוספים היה מקום להחמיר בעונש המאסר בפועל שעל המערער לרצות. כבר נפסק לא פעם שבהיעדר נסיבות מיוחדות אין להסתפק בעבירות מס בתקופות מאסר קצרות שתרוצינה בעבודות שירות. דא עקא, שעו"ד קדוש, שותפו של המערער, נדון ל-6 חודשי מאסר בפועל בלבד ולקנס של 100,000 ש"ח בעבירות דומות לאלה שבהן הורשע המערער ועבירות נוספות, והוא שהיה הרוח החיה בביצוע העבירות והיוזם לכל העיסקה בינו לבין המערער. כמו כן הוגש לביהמ"ש מסמך רפואי בדבר מצבו של המערער המצדיק, לכאורה, התחשבות. בהיסוס רב הוחלט שלא להתערב בהחלטה בדבר ריצוי העונש בעבודות שירות אף כי מלכתחילה נראה שהשופט נטה למערער חסד רב מדי. בנסיבות אלה נתקבל הערעור של המדינה במובן זה שהקנס שהוטל על המערער יהיה 75,000 ש"ח או שנת מאסר תמורתו.
(בפני השופטים: ש. לוין, בך, אור. החלטה - השופט לוין. עו"ד צ. הדסי למערער, עו"ד א. רומנוב למשיבה. 6.11.89).
בג"צ 841/89 - רפאל מידן נגד ביה"ד הרבני הגדול ואח'
*צו עיכוב יציאה מהארץ של בי"ד רבני
(העתירה נדחתה).
בשנת 1973 הגיעו העותר והמשיבה השלישית (להלן: האשה) לידי הסכם, שקיבל תוקף של פס"ד, בפני ביה"ד הרבני הגדול, ובו נתחייבו בעלי הדין להתגרש בתנאים שנקבעו, כאשר על העותר לקיים חיובים כלכליים מסויימים. אף שעברו 16 שנים מאז, לא בוצע ההסכם והעותר והאשה נזקקו לא מעט לערכאות, הן בביה"ד הרבני על דרגותיו והן בביהמ"ש. המצב היום הוא כי בני הזוג עדיין לא התגרשו, העותר קשור באישה אחרת ממנה נולד לו בן, וזו יצאה בשליחות רשמית ליפן ושוהה שם. משהתעתד העותר להצטרף לבני משפחתו ביפן הוציא ביה"ד הרבני האיזורי צו עיכוב יציאה והצו אושר גם ע"י ביה"ד הרבני הגדול. צו העיכוב נובע בראש וראשונה מחשש של עגינות, ואין חולק על כך כי העותר מתעתד להצטרף לבנו ולחברתו לחיים לשהייה ממושכת לחו"ל. העתירה נדחתה.
אין להתערב בשיקול דעתו של ביה"ד הרבני. הצו ניתן בגדר סמכותו של ביה"ד, וגם השיקולים לנתינתו אינם מופרכים, שהרי עברו 16 שנים מאז פסה"ד המחייב את בני הזוג להתגרש והדבר לא בוצע. נוכח חשש עגינות אין לאמר כי שיקול הדעת של ביה"ד הוא מופרך.
(בפני השופטים: בייסקי, בך, אור. עו"ד י. שדמי לעותר, עו"ד משה הוכמן לאשה. 15.11.89).