ע.א. 738/86 - מנהל המכס נגד אסא פלדות בע"מ (בפירוק)
*ביטול עיסקאות לאחר ששולם עליהן מע"מ וזיכוי במע"מ עקב הביטול(הערעור נדחה).
א. המשיבה נכנסה להליכי פירוק. המפרק הגיע למסקנה שלגבי כמה לקוחות הוציאה החברה חשבונית מס אך לא הספיקה למסור להם את הסחורה. הואיל ובמחסני הסחורה לא היתה הסחורה הנדונה עבור לקוחות אלה, החליט על ביטול העיסקאות שבגינן הוצאו החשבוניות והודיע על כך ללקוחות. כמו כן הוציא "הודעות זיכוי" ללקוחות ו"זיכה" עצמו במס ערך מוסף שהיה בחשבוניות המקוריות. הלקוחות מצידם הודיעו למפרק שאין הם מכירים בביטול העסקאות, ובסופו של דבר, הגישו הוכחות חוב למפרק בגין סכומי הכסף ששולמו ושתמורתם לא קיבלו סחורה. בהתבסס על הודעות הזיכוי האמורות, הגיש המפרק למע"מ דו"ח משלים, בו נכלל זיכוי המשיבה בסכום המס ששולם על ידה בשעתו בגין העיסקאות שבוטלו. המערער סירב להכיר בביטול. עמדת המערער בביהמ"ש המחוזי היתה כי לא היה ביטול עיסקאות, שכן הלקוחות כפרו בזכותו של המפרק לבטל את העיסקאות. כן נטען כי הלקוחות כבר זיכו עצמם במס תשומות על פי חשבוניות המס המקוריות, וכל עוד לא מוחזר המס על ידם, אין המפרק יכול לזכות עצמו בסכום המס.
ב. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת המשיבה בציינו כי יש כאן שתי מערכות של יחסים משפטיים. המערכת האחת היא שבין המפרק ללקוחות והמערכת השניה היא בין המפרק למנהל המכס. ביחסים שבין המפרק ללקוחות הודיע המפרק על ביטול העיסקאות, הודעה זו היא לפי חוק החוזים ופקודת החברות ואין לו לביהמ"ש להכנס למערכת זו, בין אם צדק המפרק לפי דיני פירוק החברות ודיני החוזים ובין אם לאו. בהליכים אלה מעניינת רק העובדה שהמפרק נקט בהליך של ביטול העיסקאות ונקט בפרוצדורה של הוצאתהודעות זיכוי. הערעור נדחה אך לא מטעמו של ביהמ"ש המחוזי.
ג. על פי תקנות מע"מ הנוגעות לעניין הרי אם בוטלה עיסקה והמוכר מוציא "הודעת זיכוי" הוא יכול להפחית את סכום המס הנוגע לביטול העסקה. לפי סברת ביהמ"ש המחוזי הקובעת לעניין המס היא "הדוקומנטציה החשבונאית", כאשר המוכר מוציא את הודעת הזיכוי. באשר לכך צודק המערער בגישתו העקרונית כי בנקיטת ההליך של הוצאת הודעות זיכוי ע"י מפרק המשיבה לא סגי, וכי שומה היה על המשיבה להראות, כי לפני משלוח הודעות הזיכוי לקונים בוטלו העיסקאות עימם על פי הוראות הדין הכללי. אין בכוחו של תיעוד חשבונאי לבטל עיסקה, ושאלת הביטול צריכה להיחתך על פי מערכת הדינים החלה על יחסי המשיבה ולקוחותיה, דיני החוזים, דיני המכר ודיני החברות.
ד. בטרם תבחן השאלה אם מולאו הוראות הדין בנוגע לתיעוד החשבונאי הרלבנטי לצרכי מע"מ, יש לתת את הדעת לשאלה אם הונחה התשתית העובדתית והמשפטית לכך, שהתקיים הצורך להתאים את התיעוד החשבונאי לשינוי במציאות הכלכלית והעסקית, היינו שהעיסקה התבטלה. על כן, לא היה די במשלוח הודעות זיכוי ללקוחות המשיבה כדי לראות בכך ביטול עיסקאות המכר שנקשרו בין המשיבה לבין אותם לקוחות. מבחינת דיני החוזים המשיבה הפרה את ההסכמים בינה לבין לקוחותיה בכך שלא סיפקה להם את הטובין. הודעה מטעם המפר על הפרת החוזה מעניקה לנפגע את הזכות לבטל את החוזה בהתאם להוראות חוק החוזים, אך כל עוד לא בוטל החוזה, התחייבויותיו של המפר בעינן עומדות.
ה. ביטול עיסקה לעניין חוק מע"מ אינו יכול להיעשות ע"י הצד המפר, אשר לא קייםחיוביו. ברירת הביטול היא מזכויותיו של הצד הנפגע. המסקנה היא לכאורה, כי יש לקבל את ערעורו של מנהל מע"מ. אולם, בנסיבות העובדתיות של מקרה זה יש לדחות את הערעור. הטעם לכך הוא, שאותם לקוחות שתבעו את החברה המשיבה על דרך של הוכחת חובוויתרו בכך על התביעה לאכיפת החוזה, וגילו את דעתם כי בחרו באופציה של ביטול החוזה והשבת התמורה ששולמה על ידם. די בכך כדי לקבוע שאותן עיסקאות שלגביהן
הוגשו הוכחות חוב בוטלו ע"י הלקוחות, ומכאן נפתחה הדרך בפני המשיבה להקטין את חיובה במס ע"י משלוח הודעת זיכוי לאותם לקוחות. מאידך, המשיבה לא היתה זכאית לשגר הודעות זיכוי לאותם לקוחות אשר לא תבעו השבת המחיר על דרך של הוכחת חוב. לפיכך יש להשאיר על כנו את פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי עד כמה שמדובר בלקוחות שהגישו הוכחת חוב למפרק.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב' שולמית וסרקרוג למערער, עו"ד דורון י.ט. ניב למשיבה. 8.11.89).
ע.א. 562/86 - עזרא משה והסנה חברה לביטוח בע"מ נגד סוסן יואב
*פיצויים בתאונת דרכים(ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי נחקבל).
א. במרץ 1976, בהיות המשיב כבן שמונה שנים, הגיע במיניבוס לביתו במושב עזריקם. הוא ירד מהמיניבוס וחצה את הכביש מאחורי המיניבוס כאשר מנגד הגיע המערער כשהוא נוהג במכונית פרטית. מהירות נסיעתו של המערער היתה כ-45 קמ"ש. איןחולקין כי המהירות של 45 קמ"ש בה נהג המערער לא היתה מהירות סבירה בהתחשב בנסיבות. המחלוקת היא אם חצה המשיב את הכביש בסמוך למיניבוס, ואז גם אילו נסע המערער במהירות סבירה לא יכול היה למנוע את התאונה, או שמא, כטענת המשיב, חצה במרחק של כ-15 מטר מהמיניבוס. ביהמ"ש המחוזי סבר כי אילו נסע המערער במהירות של35-30 קמ"ש, כפי שמתבקש בנסיבות המקרה, יכול היה לעצור את הרכב ולמנוע את התאונה. ביהמ"ש חילק את האחריות בשיעור של %75 למערער ו %25 למשיב. הערעור של המערער נדחה וערעור הנגדי של המשיב נתקבל במובן זה שהאחריות התורמת הועמדה על %15 בלבד.
ב. השופט אור: אין להתערב בממצאו של ביהמ"ש המחוזי באשר למקום בו אירעה התאונה. ביהמ"ש קבע את מקום התאונה לפי עדות אחותו של המשיב ומקום שברי הזכוכיתעל הכביש, ויכול היה להגיע למסקנתו כי התאונה אירעה כ-15 מטר מאחורי המיניבוס, וכי בנסיבות המקרה אילו נסע המערער במהירות של 35-30 קמ"ש היתה התאונה נמנעת. ברם, רשלנותו של המערער גבוהה היתה מזו שסבר ביהמ"ש המחוזי, שכן אפילו מהירות של 35-30 קמ"ש עלתה על המהירות הסבירה בנסיבות המקרה, והמערער גם התרשל בכך שנהג במהירות כאמור ללא שצפר עם התקרבו למיניבוס, כאשר אותה שעה ירדו מהמיניבוסאנשים מבוגרים וילדים העשויים לחצות את הכביש. בנסיבות כאלה צריך היה המערער, כנהג זהיר, להאיט את מהירותו למהירות קטנה ביותר, שתאפשר לו עצירה כמעט על אתר,בדומה למהירות של רכב החולף על פני אוטובוס חונה כאשר צפוי שיורדים ממנו נוסעים. מהירות של 35-30 קמ"ש גם היא היתה גבוהה מהמהירות הסבירה, בעיקר בהתחשבברחבו של הכביש במקום. במהירות בה נהג המערער, שלא איפשרה לו עצירה כמעט על אתר, היה עליו לצפור כדי להעמיד את יורדי האוטובוס על הסכנה שבהתקרבותו.
ג. אשר לערעור הנגדי - מידת התרשלותו של המערער היתה כאמור גבוהה מזו שסבר השופט, ובהתחשב בכך, וכן בהתחשב במידת האשם שיש לייחס למשיב, אשר בעת התאונה היה בן שמונה שנים, יש לזקוף לחובת המשיב תרומת רשלנות בשיעור של %15 בלבד.
ד. השופט גולדברג: נכון כי הוכחה רשלנותו של המערער שהתבטאה בכך כי נסע במהירות בלתי סבירה של 45 קמ"ש, כשחלף בכביש צר, על פני מיניבוס חונה המסיע נוסעים וביניהם ילדים. צדק ביהמ"ש המחוזי כי מהירות של 35-30 קמ"ש היתה המהירותהמקסימלית בנסיבות מקרה זה, שמעליה אסור היה על המערער לנסוע. לא מדובר כאן בעקיפת המיניבוס אלא בנסיעה בעברו האחר של הכביש. אילו נהג כך המערער היה בידו למנוע את התאונה. אין מקום להוסיף על רשלנותו האמורה של המערער, רשלנות נוספת בכך שלא צפר. חובה זו אינה מוטלת על נהג כל אימת שהוא עוקף אוטובוס או מיניבוס
חונה, ממנו יורדים נוסעים, או חולף על פני רכב כזה. חובה זו אינה קיימת במצטבר לחובתו של הנהג לנהוג במהירות איטית בנסיבות כאלה, כדי לקדם פני סכנה, ובוודאי שלא כתחליף לה.
ה. השופט ברק : ניתן להשאיר בצריך עיון את השאלה אם מוטלת היתה חובה על המערער לצפור, שכן יש לדחות את הערעור בהתחשב בנתונים הקיימים.
(בפני השופטים: ברק, גולדברג, אור. עו"ד מזור למערערים, עוה"ד שוהם וא. רץ למשיב. 20.11.89).
ע.פ. 130/88 - שלום גרוסמן ואח' נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות מרמה של יהלומנים שנטלו יהלומים מפקדון בבנק והשתמשו בהם בניגוד לתנאי הנאמנות(ערעורו של המערער הראשון נתקבל בחלקו והערעור של המערערים השני והשלישי נדחה ברוב דעות בעוד שדעת המיעוט היתה שיש לקבלו בחלקו).
א. המערערים הינם יהלומנים. הטיפול בהענקת אשראי עסקי ליהלומנים מורשים רוכז בסניפי הבנקים בבניין הבורסה ליהלומים ברמת גן. היהלומן היה פותח בבנק חשבון נקוב יהלומים (חנ"י), ומפקיד בידי הבנק יהלומים שבבעלותו כערובה למימון שניתן לו על ידי הבנק. אחר כך היה נוטל אותם יהלומים בנאמנות, אם לצרכי עיבוד ולטישה ואם לצרכי מיון וסחר. תנאיה של כל עיסקת נאמנות סוכמו בכתב בשטר הנאמנות שעליו חתם היהלומן במועד נטילת היהלומים. המערער הראשון (להלן : גרוסמן) היה עד לראשית1981 יהלומן מורשה עם חשבון חנ"י בסניף ברקליס דיסקונט. ב-1980 הורע מצבו הכספי ובנק ברקליס ביטל את זכותו לאשראי נוסף. בפברואר 1980 פנה לסניף בנק המזרחי בבורסה ופתח חשבון חנ"י. ביום 17.12.80 קיבל מפקדונו בבנק המזרחי יהלומים גלמיים לשווי של כ- 66,000 דולר לשם עיבוד ולטישה, תוך שהוא מתחייב להחזירם לבנק עד 17.3.81. ביום 3.2.81 קיבל מפקדונו בבנק המזרחי יהלומים נוספים בשווי של כ- 20,000 דולר אף הם לצרכי עיבוד ולטישה תוך התחייבות להחזירם עד יום 3.3.81. היהלומים לא הוחזרו לבנק. מתברר, כי בינואר 1981 סגר גרוסמן הלכה למעשה את עסקו ופיטר את עובדיו. הוא הורשע בעבירה של קבלת דבר במרמה, אך זוכה מעבירה של גניבה בידי מורשה. הוא נדון לתשלום קנס של 15,000 ש"ח.
ב. המערערים 2, ו-3 (פרדי בלום ואליעזר רפאלוב - להלן המערערים), יהלומנים מורשים, החזיקו חשבונות מסוג חנ"י בסניף הבנק הבינלאומי הראשון ובנק המזרחי שבבנין הבורסה. ביום 20.2.81 הוציאו מפקדונם בבנק המזרחי יהלומים בשווי מצטבר של כ-256,000 דולר, במסגרת הנאמנות כאמור, לצורך עיבוד היהלומים והצגתם למכירה, תוך התחייבות להחזירם כמקובל. יומיים לאחר מכן, ביום 22.2.81, הפקידו את מרבית היהלומים בסניף הבנק הבינלאומי הראשון, לסילוק חובם על פי שטר הנאמנות כלפי בנק זה, ולא החזירו את היהלומים לבנק המזרחי. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערערים בעבירות של קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות הן בעת הוצאת היהלומים בנאמנות מבנק המזרחי, תוך הסתמכות על מצג עובדתי כוזב, והן בעת הפקדת היהלומים בבנק הבינלאומי לשם סילוק חוב, זאת משום שלא גילו לבנק הבינלאומי את האמת אודות מקור היהלומים, ואילו מסרו את העובדות כהווייתן, הבנק הבינלאומי לא היה מסכים להפקדת היהלומים. גם הם נקנסו כל אחד בסכום של 15,000 ש"ח.
ג. ערעורו של גרוסמן נתקבל פה אחד באשר לקבלת היהלומים מיום 17.12.80. באשר ליהלומים שקיבל ביום 3.2.81, סבר השופט מלץ כי יש להרשיעו בקבלת דבר במרמה אך לא בנסיבות מחמירות, ואילו דעת הרוב, מפי השופט בייסקי היתה, שיש להשאיר את ההרשעה בקבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות. באשר למערערים סבר השופט מלץ כי יש לזכותם מהמירמה המתבטאת במסירת היהלומים לבנק הבינלאומי ואילו שופטי הרוב, מפי השופט בייסקי, קבעו שיש לדחות את ערעורם של המערערים מכל וכל.
ד. השופט מלץ: באשר לערעורו של גרוסמן - בענין קבלת היהלומים ביום 17.12.80, בתאריך זה עדיין פעל עסק היהלומים שלו באורח רשמי, ולא הובאו כל ראיות על חדלות פרעון שלו. ניתן לקבל את הסברו כי בעת שקיבל את היהלומים התכוון להשתמש בהם אך ורק לפעולות המותרות על ידי הבנק. אכן, עסקו היה נתון בקשיים חמורים כבר אז, אך עדיין היו לגרוסמן תקוות לאוששו, להמשיך ולגלגל את חובותיו עד אשר שוק היהלומים יתאושש. תקווה זו נגוזה עקב המשך נפילתו של השוק. כיוון שכך אין מעשיו בבחינת קבלת דבר במרמה. לפיכך יש לזכותו בכל הנוגע להרשעה בקבלת היהלומים מיום 17.12.80.
ה. לא כן המצב בעניין היהלומים שקיבל ביום 2.3.81. גרוסמן סגר את עסקו ופיטר את פועליו כבר בחודש ינואר, ואין הוא יכול לטעון כי כאשר קיבל את היהלומים באותו יום העסק שלו עדיין פעל. גרוסמן טוען כי בעת שקיבל את היהלומים התכוון להחלץ בעזרתם מהמשבר הכספי ולפרוע אחר כך את חובותיו לבנק, ואולם התרמית נעוצה בכך שכדי לקבל את היהלומים נזקק להעלים מהבנק את העובדה שעסק היהלומים שלו נסגר וזוהי מרמה הנעשית על ידי התנהגות, וליתר דיוק מחדל של העלמת עובדה. עם זאת יש להעמיד את ההרשעה על קבלת דבר במרמה לפי סעיף 415 רישא, היינו, שלא בנסיבות מחמירות, שכן אין מדובר במעשה מתוחכם במיוחד, או פרי מאמץ או מזימה שיטתיים. אף לא מדובר בניצול קרבנות תמימים או במרמה בסדר גודל ניכר, שהרי נותרה רק מרמה בהיקף שאינו עולה על 20,000 דולר. גרוסמן היה שרוי במצוקה כספית ופעל כפי שפעל, ובסופו של דבר החזיר את היהלומים לבנק. בהתחשב בכך יש להעמיד את הקנס של גרוסמן של 5,000 ש"ח.
ו. באשר למערערים - בנסיבות המקרה היה מקום להרשיעם במעשה מרמה אחד בלבד. ראשית, היתה סמיכות זמנים בין משיכת היהלומים מבנק אחד והפקדתם בבנק אחר ויש לראות בפרשה משום מסכת מרמה אחת; שנית, השימוש שעושה הרמאי ב"דבר" שקיבל במרמה, אינו בהכרח מעשה מרמה בפני עצמו, אפילו אם הוא מוסר את הדבר לצד ג', מבלי לגלות לצד ג' את דרך הרכישה הפגומה. בענייננו, אמנם היהלומים היו "משועבדים" לבנק המזרחי, אולם תנאי הסכם הנאמנות היו כאלה שלא איפשרו לבנק המזרחי לשים ידו עליהם, ואלה נשארו מופקדים בבנק בינלאומי ושימשו לכיסוי החוב שם. על כן עובדת השגתם במרמה לא היתה רלבנטית. נמצא כי מדובר במעשה אחד של קבלת דבר במרמה בעת משיכת היהלומים מבנק המזרחי. בנסיבות המקרה יש להעמיד את עונשם של המערערים על 7,500 ש"ח כל אחד ולא 15,000 ש"ח.
ז. השופט בייסקי (דעת הרוב): באשר לערעורו של גרוסמן - בדוחק ניתן לקבל את ערעורו לגבי נטילת היהלומים מהפקדון ביום 17.12.80. בנסיבות המקרה יכול היה ביהמ"ש המחוזי להסיק כי גם לגבי היהלומים שנטל גרוסמן ביום 17.12.80 לא התכוון לנהוג על פי תנאי הנאמנות. ברם, בענין זה יכול גרוסמן ליהנות מן הספק. מאידך, לגבי ההרשעה בעיסקה מיום 3.2.81 אין להעמיד את ההרשעה על מרמה ללא נסיבות מחמירות. גם סכום של 20,000 דולר הוא סכום נכבד לעניין מרמה. אין לומר כי רק מעשים שבוצעו בדרך מתוחכמת במיוחד או לגבי קרבנות תמימים מכניסים את העבירה לתחום של נסיבות מחמירות, הגם שלרוב אלה בדרך כלל סימני ההיכר לכך. במקרה דנן יש לראות נסיבות מחמירות בעיקר מחמת חובת האמון והיושר המחייבים ביחסים בין הבנק לבין היהלומן. על כן להשאיר על כנה את ההרשעה כפי שקבע ביהמ"ש המחוזי, ואת הקנס יש להעמיד על 10,000 ש"ח.
ח. באשר לערעורם של המערערים - יש לראות את מעשיהם כשני מעשי מרמה. ככל שמדובר בהפקדת היהלומים בבנק הבינלאומי אין לסמיכות המועדים כל נפקות. יש בחוזה שבין המערערים לבין הבנק הבינלאומי סעיף האומר "הלקוח מצהיר ומתחייב כי כל
הטובין שנמסרו לבנק הינם חופשיים מכל משכנתאות, שיעבוד, עיקול או כל זכות אחרת של צד שלישי". משמע, כל אימת שהפקידו המערערים יהלומים בבנק הבינלאומי לצרכי קבלת אשראי, היתה ההפקדה כפופה לאותה הצהרה. אין ספק כי אילו הצהירו המערערים כי היהלומים משועבדים לבנק המזרחי לא היה הבנק הבינלאומי נותן אשראי על בסיס יהלומים אלה. עובדה זו הוסתרה מפני הבנק הבינלאומי ומכאן המרמה. היא נפרדת ועצמאית לא רק מבחינת הגוף שכלפיו בוצעה, אלא גם מבחינת המהות והמטרה, היינו קבלת אשראי מהבנק הבינלאומי.
(בפני השופטים: בייסקי, מלץ, גב' ולנשטיין. גרוסמן לעצמו, עו"ד ויינרוטלמערערים, עו"ד גב' מיקי חשין למשיבה. 27.11.89).
ע.א. 771+772/86 - גרשון ויהודית קווה נגד מרדכי וטובה ישראל
*הפרת חוזה למכירת מקרקעין. *טענה שהבעל חתם על המכר גם בשם אשתו(ערעור וערעור נגדי של מרדכי ישראל - הערעורים נדחו).
א. המשיבים מרדכי וטובה ישראל היו בעלי מגרש בכפר שמריהו. ביום 10.1.78 נחתם זכרון דברים בין מרדכי ישראל לבין המערערים (להלן: הקונים) לפיו נמכר המגרש לקונים תמורת 800,000 לירות. על זכרון הדברים חתם מרדכי ישראל (להלן: המוכר) בשמו ובשם אשתו טובה ישראל (להלן: המוכרת). מצד הקונים חתמו שניהם. בעת חתימת זכרון הדברים שילמו הקונים למוכר 10,000 לירות כמקדמה. בזכרון הדברים נקבע כי יערך בין הצדדים חוזה פורמלי מפורט יותר וכי בעת חתימתו ישלמו הקונים למוכרים 300,000 לירות, ויתרת התמורה תשולם בתשלומים שפורטו. מיד לאחר חתימת זכרון הדברים התפרסמו בעתונות שתי מודעות בהן הציעו הקונים מחצית מהמגרש למכירה. מיד לאחר פרסום המודעה הראשונה פנה המוכר למתווך שתיווך בעיסקה והביע חששותיו שהקונים לא יוכלו לעמוד בתשלום. לאחר שפורסמה המודעה השניה הודיע המוכר למתווך ולקונה כי הוא מבטל את העיסקה.
ב. הקונים פנו לביהמ"ש המחוזי בתביעה לאכיפת זכרון הדברים ולתשלום פיצויים בעקבות הפרתו על ידי המוכרים. במהלך הדיון טענה המוכרת כי היא לא היתה מעורבת בצורה כלשהי במכירת המגרש, היא לא חתמה על זכרון הדברים, ולא הסמיכה את בעלה - המוכר - לחתום עליו בשמה, וכן לא שותפה במהלכים שהתרחשו לאחר מכן, עד שקיבלה את כתב התביעה. המוכר העלה שתי טענות נגד התביעה: כי לנוכח פרסום המודעות בדבר ההצעה למכור את מחצית המגרש, רשאי היה לבטל את העיסקה, באשר התנהגות זו מלמדת בעליל שאין ביכולתם של הקונים לעמוד בהתחייבויות הכספיות שנטלו על עצמם; כי הקונים הפרו את ההסכם בכך שלא דאגו לאלתר להכנתו של חוזה פורמלי ולתשלום הסכום הבסיסי שהיה עליהם לשלם עם חתימתו. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה בכל הנוגע למוכרת בקבעו כי לא הוכח שהמוכרת הסכימה לעיסקה וידעה עליה מראש. מאידך קיבל את התביעה נגד המוכר והורה להעביר ע"ש הקונים מחצית המגרש במושע. ביהמ"ש קבע כי פרסום המודעות האמורות אינו מספיק כדי לשמש בסיס של ממש לחשש סביר שהקונים אינם יכולים לעמוד בהתחייבויותיהם. אשר להכנת החוזה הפורמלי - המוכר לא הותיר זמן סביר לקונים למלא אחר ההתחייבות להכנת החוזה הפורמלי ולביצוע התשלום הראשון.
ג. ביהמ"ש חייב את הקונים לשלם למוכר את מחצית התמורה שנקבעה למגרש בזכרון הדברים, בשיערוך של %80 ליום התשלום בפועל. כן הורה למוכר לפצות את הקונים בשל הנזקים שנגרמו להם עקב הפרת זכרון הדברים: תשלום בשל התייקרות עלויות הבניה וכן תשלום 3,000 ש"ח כפיצוי בשל סבל ועוגמת נפש ודמי שימוש במגרש. ביהמ"ש דחה את התביעה לפצות את הקונים על נזק שנגרם להם בשל כך שהם זוכים רק במחצית הבעלות המשותפת במגרש, וזאת משום שלדעת ביהמ"ש ממילא התכוונו הקונים למכור מחצית המגרש. הערעורים נדחו.
ד. אין להתערב במסקנת ביהמ"ש המחוזי שהמוכרת אינה חייבת בביצוע הסכם המכירה. נטל ההוכחה בדבר העובדות שלהן טענו הקונים מוטל על הקונים, והם לא הרימו נטל זה. אשר לערעורו של המוכר על חיובו בביצוע זכרון הדברים - לא היה בחשש הערטילאי שהמוכר טוען, כדי להצדיק ביטול זכרון הדברים באורח חד צדדי מצידו. אין לקבל את טיעונו של המוכר כי הקונים לא פעלו בזריזות סבירה בכל הקשור להכנת החוזה הפורמלי, שהרי הוא הקדימם וביטל את זכרון הדברים באורח חד צדדי.
ה. אשר לתרופת האכיפה - המוכר הפר את זכרון הדברים ואין הוא יכול להשמע בטרוניה על כך שאין הוא זוכה בתמורה בגין עליית מחיר המגרש. כשמדובר בטענה שהאכיפה היא בלתי צודקת בשל הפרשי מחיר, הרי את חוסר הצדק שבאכיפה ניתן לרפא בדרך השיערוך. אכן, השיקול האינפלציוני עשוי להוות שיקול שלא לצוות על אכיפה, אם הוא מתווסף לנסיבות אחרות, כבדות משקל, שיש בהן למנוע אכיפה, אך במקרה דנן לא נתקיימו נסיבות נוספות כבדות משקל כאמור.
ו. שיעור השיערוך נתון לשיקול דעתו של ביהמ"ש ובמקרה דנן אין לומר שביהמ"ש חרג מההנחיות שבפסיקה חריגה קיצונית, לצד זה או למשנהו, המצדיקה התערבות של ערכאת הערעור. ביהמ"ש נתן דעתו לכך שהקונים החזיקו ברשותם את הסכום כמעט במלואו ויכלו לדאוג להבטחת ערכו, ומאידך כי מחיר המגרש עלה במידה משמעותית במשך השנים מבלי שניתנה למוכר הזדמנות להבטיח את ערך התמורה, ומבלי שהעלייה מתבטאת בשיערוך התמורה. כמו כן אין להתערב בשיעור הפיצויים בשל עליית ערך עלות הבנייה, הסבל ועוגמת הנפש. צודקים הקונים בטענתם כי הם ראויים לפיצוי בגין הנזק הנעוץ בבעלות משותפת בנכס עם המוכר. על אף זאת אין להתערב בפסיקת ביהמ"ש המחוזי בעניין זה, שהרי אי פסיקת פיצויים בהקשר זה, מתקזז כנגד השיעור הנמוך יחסית של השיערוך, וחישוב השיערוך על פי מדד יוקר המחיה תוך התעלמות מעליית ערך הקרקע. (בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא אלון, קדמי. החלטה - השופט קדמי. עו"ד אריה קמר לקונים, עו"ד מ. סטרנס למוכר, עו"ד לישצ'ינסקי למוכרת.19.11.89).
ע.א. 334/87 - דוד כהן נגד אלקו התק"ש בע"מ ואח'
*פיצויים בתאונת עבודה(הערעור נתקבל בחלקו).
א. המערער, יליד 1957, נפגע בתאונת עבודה כשעבד אצל המשיבה ומומחה רפואי שמונה ע"י ביהמ"ש קבע כי יש לו הגבלה בשימוש באגודל וכתוצאה מהגבלה זו מגיעים לו %10 נכות. המומחה קבע כי אחוז זה של הנכות מבטא גם את הנכות הפונקציונלית. המערער הינו הנדסאי חשמל במקצועו ועד לתאונה עבד עבודה פיזית. לאחר תקופת הטיפולים חזר לעבוד אצל המשיבה בעבודה פקידותית. שנתיים לאחר התאונה עבר לעבוד בחברה אחרת, במקצועו כהנדסאי חשמל. ביהמ"ש המחוזי פסק למערער 5,000 ש"ח בגין כאב וסבל, וכן הפסד שכר בעבר והפסד שכר בעתיד, כשמהסכום הכולל נוכו סכומי התקבולים של המוסד לביטוח לאומי כך שנפסקה לטובת המערער יתרה של 18,000 ש"ח. הערעור נתקבל לעניין הפיצוי עבור כאב וסבל.
ב. לעניין הפסד השכר - בפועל לא נגרם למערער הפסד כלשהו ובעבודתו החדשה אין שכרו נופל מהשכר שהיה עשוי להשתכר אצל המשיבה אלמלא התאונה. לצורך העתיד ראה השופט לפצות את המערער רק על האפשרות שנכותו תהיה לו מכשלה אם וכאשר ייפלט לשוק העבודה ויהיה נאלץ לחפש לו מקום עבודה אחר. נזק זה נקבע ע"י השופט לפי הערכה גלובלית והועמד על 20,000 ש"ח. מול סכום זה רשם השופט לאמור "הערכה זו אני מבסס על 2/3 מהסכום המהוון של הפסד השתכרות בשיעור %10". טוען המערער כי מכיוון שהמומחה הרפואי קבע לו %10 נכות פונקציונלית לא צריך היה השופט להעמיד את ההפסד
על 2/3 בלבד. טענה זו אין לקבל. השופט לא קבע את ההפסד העתידי בדרך של חישוב קונבנציונלי אלא על פי הערכה גלובלית. הוא לא חישב הפסד עתידי ממשי בשכר משום שהפסד כזה לא הוכח. השופט העריך הפסד תאורטי והערכתו עמדה על 20,000 ש"ח, כשהשופט מבהיר כיצד הגיע להערכה זו. ההפסד שקבע ביהמ"ש הוא סביר ואין להתערב בכך. שונה המצב באשר לפיצוי של 5,000 ש"ח בגין כאב וסבל. הסכום שנפסק הוא בלתי סביר לאור המגבלות של המערער ונכותו הצמיתה ויש להעמידו על 10,000 ש"ח.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, בך, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עו"ד זוכוביצקי למערער, עו"ד אלמוג למשיבה, עו"ד ביניש למשיבה השניה. 6.11.89).
ע.א. 525/87 - פקיד שומה רחובות נגד אורי יעקובוביץ ודוד טננבאום
*פסילת ספרים של מינימרקט עקב אי רישום 2 שקים שניתנו עבור קניות באשראי וקניות עתידיות(הערעור נתקבל).
א. המשיבים מנהלים מינימרקט בראשון לציון. ביום 5.1.86 נערכה ביקורת מס ונמצאו שני שיקים שלא נרשמו בקופה הרושמת או בפנקס הקבלות: שיק ע"ס 70 שקל שתאריך פרעונו 15.1.86; שיק ע"ס 60.52 שקל, שתאריך פרעונו 5.1.86. השיק בסך 70 1'שקלים נתקבל מלקוח אחד כתשלום מראש עבור קניות עתידיות, והשיק בסך 60.52 שקלים נתקבל מלקוח אחר כתשלום עבור קניות באשראי שערך במהלך החודש החולף. בעקבות ביקורת זו הודיע המערער למשיבים כי החליט לפסול את ספריהם לשנת המס 1985. המשיבים ערעורו לביהמ"ש המחוזי וערעורם נתקבל. ביהמ"ש קבע כי השיק העתידי, אילו נרשם לרגל קבלתו, היה זה בלתי אפשרי להדפיס בקופה, במהלך החודש, בנפרד, כל קנייה שיערוך אותו לקוח, שכן אז היתה נוצרת כפילות ברישום. אשר לשיק בגין התשלומים בעבר קיבל השופט את הסברם של המשיבים כי תקבול זה מהווה תשלום עבור קנייה מצטברת במרוצת החודש החולף, כאשר כל קנייה נרשמה בקופה הרושמת בעת ביצועה. הערעור נתקבל.
ב. באשר לשיק שענייננו תשלום עתידי - על פי פסיקתו של ביהמ"ש העליון מחייבות ההוראות רישום תקבול גם אם נתקבל כתשלום על חשבון תמורה עתידית. אין לקבל את טענות המשיבים בדבר כפל רישום שיווצר בעתיד. בחינת מצב יתרת הזכות של הלקוח יכולה להיעשות ע"י ניהול כרטיס לקוח שבו תירשם כל קנייה וכרטיס כזה אכן מתנהל אצל המשיבים. מכאן שאין מקום לחששות המשיבים, לא לגבי כפל רישום ולא לגבי חוסר יכולתם של לקוחות לפקח על מצב קניותיהם ויתרותיהם בעסק.
ג. אשר לתשלום השיק עבור קניות באשראי שבוצעו בעבר - ביהמ"ש לא קבע מימצא עובדתי ברור בשאלה אם נרשמו המכירות בעת ביצוען. אדרבא, נראה כי כמעט בלתי אפשרי לקבוע כי סכום השיק מתאים לסכום הקניות המצטברות במהלך החודש החולף. ההוראות מחייבות רישום של תקבול דווקא ולא של מכירה פלונית. תקבול הוא כל סכום שמתקבל במזומן או בשיק. הביקורת של שלטונות מס הכנסה נעשית במתכונת של בדיקה מדגמית, ודי לעיתים בתקבול אחד שלא נמצא רשום, כדי להקים לפקיד שומה סמכות לפסילת הספרים. פתיחת פתח לאי רישום תקבולים עם קבלתם - כפי שמוצע ע"י המשיבים - תיצור בלבול במערכת ותסכל את המטרה לאפשר ביקורת ספרים נוחה ופשוטה ככל האפשר.
ד. אשר לטענה החילופית של המשיבים, שגם אם היה עליהם לרשום את התקבולים ן.האמורים, יש להם "סיבה מספקת" להימנע מרישום וזאת עקב אי הבהירות השוררת וכל ן הקשור לרישום תקבולים מסוג זה - גם טענה זו דינה להידחות. "סיבה מספקת" כבר פורשה בביהמ"ש העליון כדרך פעולה שעליה ניתן לומר כי נישום סביר היה נוקט אותה. העובדה שהמצב המשפטי אינו נהיר לנישום אינה מהווה סיבה מספקת לאי רישום. על אחת כמה וכמה במקרה שלנו כאשר כבר היה מקרה דומה בעבר וכבר נפסלו ספריהם של המשיבים
בגין ליקוי כזה. גם המשיב התייחס לכך בעדותו בביהמ"ש המחוזי ואמר כי מפקחת שביקרה אצלו הורתה לו לרשום את התקבולים כשהוא מקבל אותם "אמרתי לה שתתן לי אישור והיא לא הסכימה לתת לי. לכן המשכתי לרשום הלאה לפי שיטתי". עולה מכאן כי המשיבים עשו דין לעצמם עוד קודם לביקורת נשוא ערעור זה, והוסיפו לעשות דין לעצמם אחרי שהובהר להם מהי דרך הרישום החוקית והראויה. בנסיבות אלה קשה למצוא בהתנהגות המשיבים "סיבה מספקת" מכל בחינה שהיא.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, קדמי. החלטה - השופט לוין. עו"ד ש. גורדון למערער, עו"ד מ. כדריה למשיבים. 6.11.89).
בג"צ 265/87 - גרי לי ברספורד ושירלי ברספורד נגד משרד הפנים
*דרישה של "יהודים משיחיים" לקבל אשרות עולה(העתירה נדחתה).
א. העותרים מאמינים בישו כמשיח ומשתייכים לזרם המכונה "יהודים משיחיים". לטענת העותרים מוקנית להם זכות לקבלת אשרת עולה לפי חוק השבות משום שהם יהודים ואינם בני דת אחרת, ולחילופין - זכאים הם לאשרת עולה משום שהם בנים של יהודים ולא המירו דתם מרצון. לטענת המשיב אין העותרים זכאים לאשרת עולה מכח חוק השבות, משום שאמנם נולדו יהודים, אך היו לבני דת אחרת והמירו דתם מרצון. העותרים, שנישאו בדרום אפריקה, פנו לשליח הסוכנות היהודית ביוהנסבורג והגישו בקשה לעלות לישראל. הודע להם כי מכיוון שהם משתייכים לקבוצה של "יהודים למען ישו" אין הם זכאים לאשרת עולה מכח חוק השבות. עתירת העותרים נגד שר הפנים על שמסרב הוא להעניק להם אשרת עולה לפי חוק השבות נדחתה.
ב. בפסק דין נרחב מפי המשנה לנשיא אלון ופס"ד נפרד של השופט ברק, הגיע בג"צ למסקנה שיש לדחות את העתירה. בפסקי הדין נסקרו בהרחבה גישת היהדות לכיתות הנוצריות השונות מזה אלפיים שנה וגישת המחוקק לעניין הגדרת יהודים. מתוך גישה שונה באשר לשאלה לפי איזה קריטריון נקבעת ההשתייכויות לדת אחרת, של מי שנולד לאם יהודיה, האם לפי המבחנים של החוק החילוני הישראלי, לפי מבחני הדת האחרת הנטענת ע"י הצד הנוגע בעניין או כנגדו, או לפי מבחני הדת היהודית - מבחני ההלכה, הגיעו המשנה לנשיא אלון והשופט ברק לאותה מסקנה סופית שיש לדחות את העתירה אם כי, כאמור, תוך גישה משפטית שונה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, ברק, חלימה. עו"ד בן מנשה לעותרים, עו"ד עוזי פוגלמן למשיב. 25.12.89).
ע.א. 549+751/86 - מבני ידידיה בע"מ נגד מנהל המכס והבלו
*המועד שבו חל מע"מ בהעברת נכס ל"שימוש לצורך עצמי"(הערעור נדחה).
א. בעליהם של מגרשים אחדים בתל אביב איחדו את חלקותיהם במטרה להקים במשותף בניין דירות על החלקה המאוחדת. הם חתמו ביוני 1977 הסכם שכינו אותו "עיסקה משותפת" ומיד לאחר חתימת העיסקה המשותפת חילקו את הדירות ביניהם. חלק מהדירות אמורות היו להמכר במשותף וכמה מהדירות חולקו בין השותפים. המערערת, אחת השותפות בעיסקה המשותפת, קיבלה דירות אחדות, ובכללן דירה אחת, אשר, לאחר שהבניין הוקם והושלם, השכירה אותה למגורים. הבניין הושלם בתחילת 1980 והדירה נשוא ערעור זה הושכרה למגורים ביום 1.6.80. המחלוקת בין הצדדים היא לעניין המועד שבו יש לראות את הדירה כמי שהועברה ל"שימוש לצורך עצמי" המחייב תשלום מס ערך מוסף. חוק מע"מ הטיל מס על "עיסקה בישראל" ו"עיסקה" מתקיימת בין היתר מקום "שנמכר" נכס כלשהו. "מכר" מוגדר בחוק ככולל שורה של פעולות ובהן "שימוש לצורך עצמי". החוק מגדיר "שימוש לצורך עצמי" כ"שימוש בנכס מנכסי עסק שלא לצרכי העסק, בידי אדם שיש לו
חלק בבעלות על העסק או בהנהלתו או שהוא מועסק בו..." ועל פי תקנות מס ערך מוסף יראו כ"שימוש לצורך עצמי" גם כאשר השימוש במקרקעין הוא "לשם השכרה". עמדת המערערת היתה כי המועד הקובע לחישוב המע"מ החל עליה בגין "שימוש לצורך עצמי" בדירה, הינו תאריך חתימת ההסכם, היינו ביוני 1977, כאשר הוחלט על העברת הדירה מן המלאי העסקי לרכוש הקבוע של המערערת. המשיב, מאידך, גרס כי המועד הקובע לעניין זה הוא היום בו הושכרה הדירה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את גישתו של המשיב, היינו שהמועד לחיוב במע"מ חל ביוני 1980 והערעור נדחה.
ב. העברת הדירה ממעמד של מלאי למעמד של רכוש קבוע אינה עונה על הגדרת "שימוש לצורך עצמי" על פי החלופה של "שימוש בנכס מנכסי עסק שלא לצרכי העסק". ההגדרה של שימוש לצורך עצמי חלה מקום שנעשה שימוש בנכס מנכסי עסק שלא לצרכי העסק, ונכס שהוחלט לגביו כי יוצא מן המלאי העסקי ויהפוך להיות נכס קבוע הוא עדיין "נכס מנכסי עסק" ואין בכך עשיית שימוש בנכס שלא לצרכי העסק. החלופה היחידה הנכנסת להגדרה של "שימוש לצורך עצמי" היא השכרת הדירה והמועד הוא 1.6.80. על פי ההגדרה מדובר ב"מי שהשכיר את המקרקעין עשה בהם גם את עבודות הבנייה" ויש לראות את המערערת כמי שעשתה את עבודות הבנייה אם כי היא עשתה זאת באמצעות השותפות. הביטוי "עשה בהם גם את עבודות הבנייה" אין משמעו שעשה ובנה ממש, ודי אם בעל הנכס בנה באמצעות קבלן אחר או קבלן משנה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד א. עברון למערערת, עו"ד שאול גורדון למשיב. 8.11.89).
ע.א. 358/87 - מנהל מס ערך מוסף נגד ניקולא ותופיק עאקלה
*תשלום מע"מ בהעברת נכס ל"שימוש לצורך עצמי"(הערעור נתקבל).
א. באוגוסט 1978 התקשרו המשיבים בהסכם עם מועצת העדה האורתודוכסית (להלן: המועצה) להקמת בניין בנצרת הכולל משרדים וחנויות להשכרה, על קרקע הרשומה על שם המועצה. המשיבים התחייבו בהסכם להקים את הפרוייקט על חשבונם, תמורת הזכות להשכיר את הבניין, כאשר %30 מדמי השכירות, ו- %5 מדמי המפתח שייגבו יועברו למועצה. המערער הודיע למשיבים כי עיסקת ההשכרה שעשו בפרוייקט חייבת במע"מ, באשר מדובר בהשכרה הפטורה מתשלום מס אחר והמשכיר הוא שביצע את עבודות הבניה - הכל כאמור בתקנה 1(2) לתקנות מע"מ. ביהמ"ש המחוזי מיקד את ההכרעה בשאלה אילו זכויות יש למשיבים במקרקעין. לסברתו, מאחר ואין הם בעלי המקרקעין, וכל שקיבלו אינו אלא הזכות להשכיר את הבניינים, הרי שאינם בעלי העסק ועל כן אין כאן שימוש לצורך עצמי כאמור בתקנה 1(2) לתקנות. מכאן כי עיסקת ההשכרה אינה יוצרת חבות בתשלום מע"מ. השופט התייחס בשולי פסק הדין לטענה החילופית של המערער, שלפיה פירות ההשכרה בתקופת 9 השנים הם התמורה לשירותי הבנייה שביצעו המשיבים, כחלק מעיסקם, וממילא הם חייבים במס על תמורה זו. טענה אפשרית זו נדחתה על ידי ביהמ"ש המחוזי מבלי לדון לגופה מפני שסבר שהמערער כלל לא העלה טענה זו. הערעור נתקבל.
ב. חוק מס ערך מוסף נועד בעיקרו לתפוס בגדר החיוב במס את מירב הפעילויות הכלכליות במשק, ועל פי גישה זו נתפס בגדר החיוב גם אדם העושה שימוש בנכסיו הוא. כך נכלל "שימוש לצורך עצמי" בהגדרתו הרחבה של המושג "מכר" בסעיף 1 לחוק, ואף יוחדה לשימוש כאמור הגדרה משלו באותו סעיף. אחת החלופות כוללת ארבעה יסודות עיקריים לקיום "שימוש לצורך עצמי" היינו: מקרקעין שהושכרו בשכירות הפטורה ממס לפי סעיף 31 לחוק מס ערך מוסף; ההשכרה הינה לצרכי עסק; המקרקעין המושכרים הם מנכסי העסק; משכיר המקרקעין עשה בהם גם את עבודות הבניה. למעשה נותרה המחלוקת בשאלה אם "המקרקעין המושכרים הם מנכסי העסק". המערער משיב בחיוב לשאלה זו שכן
בהגדרות השונות אין זכר ויסוד כלשהו לדרישת בעלות דווקא בנכס המושכר, ודי שלמשכיר עצמו יש זכות שכירות בנכס המושכר. המשיב טוען כי "נכס מנכסי העסק" - רק בעלות במשמע, ולכל הפחות חכירה לדורות. בענין זה יש לקבל את עמדתו של המערער. כיוון שכך אין צורך לדון באפשרות החילופית כי פירות השכירות הם התמורה שקיבלו המשיבים עבור שרותי הבניה שהגישו למועצה ולפיכך הם חייבים במע"מ על דמי השכירות ודמי מפתח שהם גובים עתה. אין לקבל את טענת המשיבים כי הטענה הועלתה באיחור. טענת המערער מבוססת וראוייה היתה להתקבל, אולם אין צורך בכך בעקבות קבלת הטענה המרכזית כאמור.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, קדמי. החלטה - השופט לוין. עו"ד שאול גורדון למערער, עו"ד ר. ג'רג'ורה למשיבים. 26.11.89).
ע.א. 176/86 . ישראליפט... בע"מ נגד מנהל המכס והבלו
*המועד לתחולת מס קניה על "גמר התקנת" מעליות, כאשר בודק בטיחות מטעם משרד העבודה דרש הכנסת תיקונים במעליות לפני הפעלתן(הערעור נתקבל בחלקו ברוב דעות השופטים בך ומלץ כנגד דעתו החולקת של הנשיא שמגר שסבר שיש לדחות את הערעור).
א. במשפט נשוא הערעור נדונה שאלת מועד תחולתו של מס קניה על מכירת מעליות. חוק מס קניה אומר כי "במכר מעלית... חל החיוב במס עם גמר התקנתם...". המשיב חייב את המערערת בריבית וקנסות בנימוק כי המערערת איחרה בהגשת הדיווח, ואילו לטענת המערערת היא לא איחרה בדיווחיה. סלע המחלוקת היה מה מועד החיוב במס המתבטא במלים "גמר התקנתם". עמדת המשיב היא כי מדובר במועד בו אושרה המעלית להפעלה על ידי בודק מוסמך מטעם משרד העבודה, על פי פקודת הבטיחות בעבודה, וזאת אף אם נקבע ע"י הבודק באותו אישור, כי יש עדיין צורך בתיקונים, בהשלמות ובחיבורים מסויימים. לעומת זאת גורסת המערערת כי כוונת המונח "גמר התקנה" היא לשלב שלאחר השלמת כל המרכיבים הדרושים להפעלתה התקינה של המעלית, לרבות חיבור חשמל וגמר כל עבודות הבנייה הקשורות במעלית.
ב. מדובר בכ-30 מעליות שהותקנו במועדים שונים ע"י המערערת בבנייני מגורים ועברו בדיקה בטיחותית ע"י בודק מוסמך כאמור. ברוב המעליות נמצאו ליקויים ובמקרים מסויימים היתנה הבודק אישורו כי המעלית ראוייה להפעלה בתיקונם של הליקויים. לעומת זאת, לגבי חלק מן המעליות לא צויין כי ישנו ליקוי כלשהו בהן. בכל המקרים חושבו הריבית וקנס הפיגורים ע"י המשיב החל ממועד התסקיר הראשוני של הבודק המוסמך. ביהמ"ש אימץ את פירושו של המשיב והערעור נתקבל בחלקו ברוב דעות השופטים בך ומלץ, בפסק דינו מפי השופט בך, כנגד דעתו החולקת של הנשיא שמגר שסבר שיש לדחות את הערעור.
ג. השופט בך (דעת הרוב): אין בחוק דבר היוצר זיקה בין מועד מתן האישור ע"י בודק מוסמך לבין מועד גמר התקנת המעלית - הוא מועד החיוב במס. יש לפרש את הסעיף לפי כללי הפירוש הרגילים, ולעניין זה אין נפקא מינה שמדובר באחד מחוקי המיסים. בינתיים נעשה נסיון לקביעה מדוייקת יותר של מועד הדיווח, כאשר צויין בתקנות יום מתן האישור להפעלת המעלית ע"י בודק מוסמך, אך תקנה זו נכנסה לתוקף לאחר התקנת המעליות נשוא הערעור. ברם, עצם הצורך שנתגלה להתקין תקנה זו, יש בו משום חיזוק למסקנה כי לפני התקנת התקנה לא היתה קיימת זיקה מובנת מאליה בין מתן האישור מטעם הבודק ובין "גמר ההתקנה". המלים "גמר התקנה" מצביעות על השלב בו הסתיימו כל עבודות התיקון וההשלמה הדרושים בטרם ניתן למסור את המעלית לידי המשתמש לצרכי הפעלה. המבחן הוא פונקציונאלי ולפי מבחן זה המעלית מגיעה לידי "גמר" ביום בו היא מגיעה למצב שלימות כזה שאין עוד צורך בתוספת חומרים או עבודה כדי שתוכל למלא את תפקידה המיועד.
ד. התעוררה שאלה נוספת מה השפעת היעדר חיבור קבע של המעלית לרשת החשמל על הקביעה אם המצב הגיע לכדי "גמר" התקנת המעלית. לעניין זה הדין עם המשיב, כי איןבכך כדי לדחות את מועד "גמר ההתקנה". לאור האמור לעיל יש לדחות את הערעור בכל הנוגע למעליות שהבודק לא דרש בהן תיקונים והשלמות אלא שטרם חוברו חיבור קבע לרשת החשמל, ולעומת זאת יש לקבל את הערעור באשר למעליות שלגביהן ציין הבודק המוסמך כי יש צורך בביצוע תיקונים.
ה. הנשיא שמגר (דעת מיעוט): יש להעדיף את ההיצמדות לביקורת הטכנית המוסמכת, היינו לתסקיר הבדיקה לפי פקודת הבטיחות בעבודה, שנערך ע"י בודק מוסמך, בו הוא מודיע, לפי הרשום בו, כי אין לו התנגדות להפעלת המעלית. זאת גם אם באותו טופס עצמו מציין הבודק שיש צורך בתיקונים והשלמות. לעניין זה יש לציין כי דרך הפעולה של הבודק המוסמך, הלכה למעשה, כפי שהיא משתקפת מן התסקירים, אין לקבלה והיא שיצרה את המחלוקת המשפטית שבענייננו בעניין מועד המיסוי. בודק מוסמך המגלה בביקורתו שנדרשים תיקונים במעלית, אינו יכול לאשר בו זמנית, כי אין התנגדות להפעלת המעלית, היינו מה שקרוי "גמר התקנה".
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, מלץ. עו"ד ר. פרקש למערערת, עו"ד ש. גורדון למשיב. 5.11.89).
בג"צ 760/89 - יוסי קשת נגד שר הפנים ואח'
*הוספת קטע לתעודת זהות כי התעודה מהווה ראיה לכאורה(העתירה נתקבלה).
א. העותר, יליד 1973, פנה למשרד הפנים וביקש לקבל תעודת זהות. עם קבלת התעודה מצא שבמקום המיועד לחתימות המשיבים הודבקה תוית עליה הודפס "לפי סעיף 3 לחוק מירשם האוכלוסין... יהיו פרטי הרישום שבתעודה זו - למעט הרישום 'הלאום', המצב האישי ושם בן הזוג - ראיה לכאורה לנכונותה". העותר מתנגד לתוספת האמורה ועתירתו נתקבלה.
ב. לפי חוק מירשם האוכלוסין "תעודת זהות תכיל את פרטי הרישום שיקבע שר הפנים באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת ופרטים נוספים שייקבעו ויאושרו כאמור...". לפי סעיף 27 של החוק "לא יירשם דבר בתעודת הזהות אלא על פי הוראה שבחוק או בתקנות שהותקנו ע"י שר הפנים", ולפי סעיף 47 של החוק "תקנות לפי חוק זה... טעונות אישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת". לפקיד הרישום או לשר הפנים אין סמכות להוסיף או להשמיט פרטים מתעודת הזהות. התעודה באה לשרת מטרה של מתן אינפורמציה בפרטים שהמחוקק ראה לקבעם והמחוקק גם קבע את הדרך בה ייקבע אלו פרטים ייכללו בתעודת הזהות. כדי לשמור על אפייה המיוחד ראה המחוקק לקיים ביקורת של וועדה מוועדות הכנסת לכל שינוי בפרטים אשר יירשמו בתעודה. לפיכך, אם ביקש שר הפנים להורות על תוספת מסויימת לתעודה צריך היה לקבל את אישור וועדת הכנסת לתקנה בדבר התוספת האמורה. אישור כזה לא ניתן.
ג. אין לקבל את טענת המשיבים כי כוונת המחוקק, בדרשו אישור וועדת הכנסת, היתה לפרטי הרישום המתייחסים לבעל תעודת הזהות. גם אם הנוסח הנוסף בענייננו מופיע בכל תעודות הזהות, אין הוא משוחרר מהצורך לקבל את אישור הוועדה להוספתו, ומשלא נתקבלה החלטה בוועדה על אישור התוספת האמורה אין לכללה בתעודת הזהות. (בפני השופטים: ד. לוין, אור, קדמי. החלטה - השופט אור. עו"ד קשת לעותר, עו"ד גב' נילי ארד למשיבים. 24.12.89).
ע.פ. 547/89 - אברהם פלד נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבה ממעביד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער, שהיה עובד בהוצאת כתר ושימש כמנהל מכירותיה, זייף למעלה מ-20 שיקים והכניס את הכסף לחשבונו הפרטי. במעשהו עבר עבירה של גניבה ממעביד שנתן בו אמונו והסכומים שגנב ניכרים. ביהמ"ש המחוזי גדר למערער 16 חודשים מאסר בפועל ו-16 חודשים מאסר על תנאי וכן חייב אותו לשלם להוצאת כתר כ-125,000 ש"ח. סכום זה טרם שולם עד היום. הערעור על חומרת העונש נדחה. אכן, המערער נפל מאיגרא רמא לבירא עמיקתא וגדולים הכאב והצער שלו, אך אין להתעלם מהחומרה הרבה שבמעשי המערער. הסניגור טוען שהמערער לא שילם את הסכום האמור מאחר והוא במאסר או במעצר מאז שנתפס במעשה, ואולם השופט הביא בחשבון בגזר הדין את כל הנסיבות לקולא ובכל הנתונים אין להתערב בגזר הדין.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, גולדברג, קדמי. עו"ד אשכנזי למערער, עו"ד ע. קאהן למשיבה. 18.12.89).
ע.פ. 509+516/89 - יצחק מולאדנוב ומשה מוציאנשוילי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת התפרצות וחומרת העונש (הערעורים נדחו בעיקרם).
המערערים הורשעו בביצוע פריצה לבית מגורים וגניבה. המערער הראשון נדון לשמונה חודשים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי והמערער השני לשלושים חודשים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי ובמצטבר הופעל נגדו מאסר על תנאי של שנתיים. כמו כן חוייבו המערערים לפצות את המתלוננים בסכום של 10,000 ש"ח. המערער הראשון ערער הן על ההרשעה והן על מידת העונש, ערעורו על ההרשעה נדחה ועל מידת העונש נתקבל והעונש הוקל במקצת, ואילו המערער השני ערער על מידת העונש וערעורו נדחה.
באשר לערעורו של המערער הראשון על הרשעתו - ההרשעה התבססה על הצטברות ראיות נסיבתיות המובילות למסקנה אחת ויחידה כי הוא, יחד עם המערער השני, ביצעו את הפריצה ועל כן אין להתערב בקביעתו של ביהמ"ש המחוזי שהרשיע מערער זה. אשר לעונש- אין הוא חמור במידה המצדיקה התערבות, אולם, שרות המבחן מצביע על כך שישנה חשיבות רבה ללוות את המערער בפיקוח ובטיפול של שרות המבחן כאשר ישוחרר מכלאו. המערער מצהיר כי הוא מוכן לקבל את הפיקוח של שרות המבחן ולשתף פעולה, ומשכך הוא הדבר יש לתת למערער זה הזדמנות, וזאת בהתחשב בעברו עד למעשה העבירה דנן. מאחר שמקובל כי העמדת מערער במבחן בדרגה זו מצריכה הקלה מסויימת בענשו, יועמד המאסר על שישה חודשים במקום שמונה חודשים. אשר למערער השני - הוא יצטרך לשבת במאסר ארבע שנים וחצי ואולם אין לו לקבול אלא על עצמו שעליו לרצות תקופת מאסר כה ממושכת. הוא עבריין מועד, ניתנו לו הזדמנויות לחזור למוטב, הוא לא ניצל אותן וחזר לסורו בעוד מאסר על תנאי כבד תלוי ועומד נגדו. בנסיבות אלא יש לדחות את ערעורו.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, אלוני. עו"ד י. גולן למערער הראשון, המערער השני לעצמו, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 4.12.89).
ע.פ. 102/89 - גמעאן טראבן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הסתננות, גניבה, תקיפת שוטר וכו') (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בהסתננות לאחר גירוש מהארץ, נסיון לגניבה, תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, החזקת נשק שלא כדין ושיבוש הליכי משפט. בגין עבירת ההסתננות נדון ל-28 חודשים מאסר בפועל, בגין הנסיון לגניבה נדון ל-6 חודשים מאסר בפועל, בגין תקיפת השוטר ל-20 חודשים מאסר בפועל, בגין החזקת נשק שלא כדין ל-28 חודשים מאסר בפועל ובגין שיבוש הליכי משפט ל-10 חודשים מאסר בפועל. תקופות המאסר בפועל חלקן מצטברות וחלקן חופפות, באופן
שתקופת המאסר בפועל מצטברת ל-72 חודשים ועוד 75 חודשים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
גם התובע ציין כי לדעתו העונש חמור מדי, וזאת ממספר טעמים ובכללם כי עבירת החזקת הנשק מתבטאת אך בכך שבמהלך הארוע חטף המערער אקדח מידיו של שוטר בעקבות השתלטות השוטרים עליו. המערער עצמו נפגע תוך האבקותו עם השוטרים, הוא תושב חוץ ויש להניח כי לאחר ריצוי עונשו יגורש מהארץ. העונש שהוטל על המערער כבד מדי בנסיבות הענין ועל כן הוחלט להעמידו על 5 שנים שמהן שלוש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: ברק, בייסקי, ד. לוין. עו"ד קאזיס למערער, עו"ד רומנובלמשיבה. 19.12.89).
ע.פ. 53/89 - חסן מחמד עריבי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (דקירת יהודי כהזדהות עם האינתיפדה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
בחודש מרץ 1988 גמלה בלבו של המערער החלטה לרצוח יהודי בדקירה בסכין, כמעשה הזדהות עם ההתקוממות "למען העם הפלשתינאי". המערער תכנן לממש את המעשה לאחר שיתפלל במסגד אל אקצה שבהר הבית. ביום המקרה נכנס המערער למסגד כשבבגדיו מוסתרת סכין מתקפלת. עם תום התפילה יצא מהר הבית, שלף את הסכין ואגב צעקה "אלה אגבר" נעץ את הסכין בחזהו של קצין משטרה שהיה במקום בתפקיד. הקצין.נותח ויצא מכלל סכנה. בעקבות עיסקת טעון הודה המערער במעשה והתביעה הגבילה עצמה לבקשה להטיל על המערער מאסר שלא יעלה על שתים עשרה שנים, ואילו הסניגוריה לא הוגבלה בטיעוניה לעונש. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירה של נסיון לרצח ודן אותו לשש שנים מאסר בפועל. הסניגור טוען כי ביהמ"ש המחוזי לא לקח בחשבון את העובדה כי מספר חודשים לפני המקרה היה המערער שרוי בדכאון והיה בבדיקות רפואיות, וכן טען כי ביהמ"ש המחוזי לא לקח בחשבון את העובדה שהדקירה למעשה היתה קלה יחסית. טענה אחרת בפיו כי ביהמ"ש חרג מרמת העונשים שנגזרו בעבר בשל פגיעות בגוף או בנפש שבוצעו על רקע האינתיפאדה. הערעור על חומרת העונש נדחה.
ביהמ"ש המחוזי ציין בגזר דינו את הנסיבות האישיות של המערער ואת מזלו של קצין המשטרה שנפצע קל. בהתחשב בעונש המירבי שהיה צפוי למערער אף לפי עיסקת הטיעון, אין לומר שביהמ"ש לא נתן את המשקל המתחייב בנסיבות לגורמים אלו. העונשים שעליהם הצביע הסניגור, כאמת מידה לקביעת רמת הענישה, נגזרו על מעשים שונים על פי נסיבותיהם מן המעשה שלפנינו, כאשר מדובר כאן בנסיון לרצח שתוכנן בקפידה רבה, בוצע לאחר הכנה על פי תכנית שנקבעה מראש, ורק דרך נס הסתיים כפי שהסתיים. העובדה כי המעשה בוצע על רקע האינתיפאדה לא הובאה בין השיקולים ששקל ביהמ"ש ובדין התמקד ביהמ"ש בטיבו של המעשה - נסיון מתוכנן לקפד חיי אדם - מחד, ובנסיבותיו האישיות של המערער מאידך.
(בפני השופטים: בייסקי, בך, קדמי. החלטה - השופט קדמי. עו"ד בולוס למערער, עו"ד י. כהן למשיבה. 12.12.89).
ע.פ. 9/89 - מאיר בן שלוש נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הברחת הירואין לכלא) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע על פי הודאתו בסחר בסמים, בכך שבשובו לכלא הביא עמו גרם הרואין על מנת למכרו במקום. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער מאסר של שנתיים וחצי בפועל ושנתיים וחצי על תנאי וכן הפעיל במצטבר עונשי מאסר על תנאי לתקופה של שנתיים ולתקופה של שנה כך שבסך הכל עליו לרצות מאסר בפועל של חמש שנים וחצי. הערעור על חומרת העונש נדחה. העונש שהוטל הוא
עונש ההולם את חומרת העבירה. נגע הסמים בכללותו ובמיוחד הפצתו בין כתלי הכלא - מחייב ענישה חמורה ומרתיעה. יש לגנות החדרת סמים לכלא, ואם להוסיף לכך את עברו העשיר של המערער, הרי אין מקום להתערב בעונש שהוטל ובהפעלת המאסר על תנאי במצטבר.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, מלץ, אלוני. החלטה - השופט אלוני. עו"ד גרטנר למערער, עו"ד גב' דפנה ביינוול למשיבה. 28.12.89).
ע.ב. 2/88 - יהורם בן שלום ואח' נגד ועדת הבחירות לכנסת ה-12 והרשימה המתקדמת לשלום
*השתתפות "הרשימה המתקדמת לשלום" בבחירות לכנסת (הערעור נדחה ברוב דעות הנשיא שמגר והשופטים בייסקי וש. לוין. נגד דעתם החולקת של המשנה לנשיא אלון והשופט ד. לוין).
ביום 6.10.88 דנה ועדת הבחירות בבקשות שהוגשו לפניה, שלא לאשר את השתתפותה בבחירות של הרשימה המתקדמת לשלום (להלן: המשיבה). העילה לבקשת הפסילה של המשיבה, כפי שהוסברה ע"י סיעות הליכוד והתחייה, היתה כי המשיבה אינה עומדת במבחן שנקבע בסעיף 7א(1) לחוק יסוד: הכנסת, האומר "רשימת מועמדים לא תשתתף בבחירות לכנסת אם יש במטרותיה או במעשיה, במפורש או במשתמע, אחת מאלה: (1) שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי...". ועדת הבחירות קיימה דיון מפורט וממצה ובסופו של דבר החליטה ברוב של 20 קולות נגד 19 לדחות את בקשת הפסילה. הערעור נדחה ברוב דעות הנשיא שמגר והשופטים בייסקי וש. לוין, נגד דעתם החולקת של המשנה לנשיא אלון והשופט ד. לוין .
ב-5 פסקי דין נפרדים מתייחסים שופטי ביהמ"ש העליון למשמעותה של הכרזת העצמאות בדבר היותה של מדינת ישראל מדינתו של העם היהודי, העקרונות המנחים בהבטחת חופש הביטוי ופירושו של סעיף 7א(1) הנ"ל, ובמיוחד התייחסו פסקי הדין לשאלה העובדתית אם הוכח כי המשיבה שוללת את קיומה של מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי. באשר לשאלה העובדתית נחלקו הדעות וברוב דעות הוחלט כי אין בראיות שהובאו כדי להצביע באופן חד משמעי כי מצעה של המשיבה שולל את קיומה של המדינה כמדינתו של העם היהודי.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא אלון, בייסקי, ש. לוין, ד. לוין. עוה"ד ידידיה בארי ואיתן הברמן למערערים, עוה"ד גב' נילי ארד ופוגלמן לועדת הבחירות, עו"ד יוסף ברד לרשימה המתקדמת. 25.9.89).
בג"צ 970/89 - גמאל עטאללה עבר שאהין נגד שר הבטחון ואח'
*אטימת ביתו של העותר שבנו, שהתגורר בבית, ביצע פעולות איבה במסגרת ארגון הפת"ח (העתירה נדחתה).
בנו של העותר, שהתגורר בדירת העותר, גוייס לפעילות במסגרת "הצבא העממי" שהיה קשור לארגון הפת"ח, מונה כמפקד יחידה הכוללת מספר כפרים והשתתף במספר ניכר של פיגועים. מהם פיגוע מטען צד ומהם מספר רב של התקפות והכאות קשות של מי שהיו חשודים כמשתפי פעולה. מפקד אזור יו"ש החליט לעשות שימוש בתקנה 119 לתקנות ההגנה והורה על החרמתו ואטימתו של בית העותר בנפת רמאללה. עתירת העותר נדחתה. אין יסוד להתערבות בהחלטתו של המפקד הצבאי לאחר שהתברר כי בנו של העותר ביצע פעולות חמורות ומתמשכות, בלא שניתפס עד היום. אין מחלוקת כי הבן התגורר בבית אביו והאמצעי שננקט על ידי המשיב עומד ביחס סביר למעשים המיוחסים לבנו של העותר.
(בפני השופטים: ברק, בך, אור. עו"ד עוויסאת לעותר, עו"ד גב' י. גנסין למשיבים. 31.12.89).