ע.פ. 537/89 - מדינת ישראל נגד יעקב אברהמין
*קולת העונש (יידוי אבן על מכונית של ערבי כפעולת גמול על פגיעה באוטובוס ת"א - ירושלים)(ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
א. בעקבות הפגיעה באוטובוס ובנוסעיו בכביש ירושלים ת"א, ע"י ערבי מרצועת עזה, ביצע המשיב "פעולת התגמול". באותו ערב, ביציאה מעפולה לכביש הסרגל, נסע המתלונן ברכבו והבחין במשיב העומד במרכז הכביש ובידו אבן. המתלונן בלם את רכבו ואז השליך המשיב את האבן לשמשה הקדמית של הרכב, ניפץ אותה, התקרב למתלונן והחל מכהו. ביהמ"ש הרשיע את המשיב בעבירה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, בהיזק בזדון, ובתקיפה. ביום 24.7.89 נתן ביהמ"ש את גזר דינו בו התייחס לחומרת המעשה, אך התחשב בכך שמדובר באירוע רגעי שנגרם בעקבות הפגיעה באוטובוס הדמים לירושלים. ביהמ"ש התחשב גם בחרטתו הכנה של המשיב, אם כי, מאידך, מדובר באדם שיש לו עבר פלילי מלפני שנים רבות. בנסיבות אלה החליט ביהמ"ש להסתפק במאסר של שישה חודשים שאותם ירצה הנאשם במסגרת של עבודת שירות. ביהמ"ש הוסיף בסוף גזר הדין "הואיל ומדובר בעבודת שירות נקבע ליום 24.9.89 שעה 00:10 על מנת שעד מועד זה תתקבל הודעתו של הממונה על עבודות השרות". לאחר אותה ישיבה נתן הממונה על עבודת שירות לביהמ"ש "חוות דעת על פי סעיף 51ב (ב) לחוק העונשין" בה המליץ על עבודת השירות שאליה יש להציב את המשיב. בישיבה הבאה שהתקיימה ביום 24.9.89 נתן ביהמ"ש החלטה האומרת "הנאשם יבצע את עבודת השירות... עבודת סיעוד וכח עזר... עליו להתייצב במקום העבודה...". ביום 7.11.89 הגישה המערערת ערעור בטענה שיש להחמיר בתקופת המאסר ולחילופין טענה המערערת כי בהתחשב בסוג העבירות שמדובר בהן לא היה מקום לקבוע כי ריצוי העונש יהיה בעבודות שירות. הערעור על קולת העונש נתקבל.
ב. בפתח הדיון טען הסניגור כי הערעור לא הוגש תוך התקופה הקבועה להגשתו, היינו, תוך ארבעים וחמישה ימים מיום מתן פסק הדין, לפי סעיף 199 לחוק סדר דין הפלילי. לדעת הסניגור, משנתן ביהמ"ש את גזר הדין ביום 24.7.89 וקבע כי המשיב ישא עונש מאסר של 6 חדשים בעבודת שירות, יש למנות מתאריך זה את ימי הערעור. לטענתו, סיים ביהמ"ש את מלאכת גזירת הדין באותו יום ובהחלטה שנתן ביום 24.9.89 רק קבע את המקום בו יעבוד המשיב במסגרת עבודת השירות. לעומתו גורס התובע כי רק ביום 24.9.89 סיים ביהמ"ש את מתן גזר הדין ומיום זה יש למנות את תקופת הערעור. זאת משום שאין בידי ביהמ"ש להחליט כלל כי הנאשם ישא את עונש המאסר בעבודת שירות אלא "לאחר שהממונה הודיע לביהמ"ש מהי עבודת השירות שהנידון יכול לעבוד בה" כאמור בסעיף 51ב (ב) לחוק העונשין. רק לאחר שניתנה ההודעה לביהמ"ש וביהמ"ש נתן את החלטתו "השתכלל" גזר הדין ואיפשר לכל אחד מהצדדים לשקול אם לערער עליו. לענין זה הדין עם המדינה.
ג. כאשר ביהמ"ש עומד לדון נאשם למאסר לתקופה שאינה עולה על שישה חודשים ומבקש שהמאסר יבוצע בעבודת שירות עומדות בפניו שתי אפשרויות: לפנות לממונה על עבודת שירות לפני שיקבע את העונש, ויתן גזר דין רק לאחר שהממונה יודיע מהי עבודת השירות שהנדון יכול לעמוד בה ; לגזור את המאסר לתקופה שאינה עולה על שישה חודשיםולפנות לאחר מכן לממונה כדי שיתן חוות דעת ואז יחליט ביהמ"ש על נשיאת עונש המאסר בעבודת שירות. רק עם מתן ההחלטה בדבר עבודת השירות יש בידי הצדדים לדעת סופית מהו העונש לאמיתו, ורק אז בשל למעשה שיקול דעתם אם לערער על גזר הדין. בעניננו, קביעתו של ביהמ"ש בגזר דינו כי הנאשם ישא את המאסר בעבודת שירות, טרם שנתקבלה חוות דעתו של הממונה, נוגדת מפורשות את הוראותיו של סעיף 51ב (ב) לחוק ולא ניתן לראות קביעה זו כבעלת נפקות מיידית, אלא כקביעה העומדת בכפוף לקבלת חוות הדעת הנדרשת. משמע כי רק לאחר שנתקבלה חוות הדעת האמורה, והמשכו של גזר הדין, נתמלאו כל הדרישות המקימות את הסמכות לקבוע כי הנאשם ישא את המאסר בעבודת
שירות ומכאן כי רק ביום מתן ההחלטה סיים ביהמ"ש את מלאכתו ואז החלה תקופת הזמן להגשת הערעור.
ד. אשר למידת העונש - אכן, המשיב לא ביצע את מעשה הבריונות תוך תכנון מראש ואפשר להניח כי גברו עליו יצריו ופעל לפתע כפי שפעל. אולם, אין בכך להמעיט מחומרת המעשים. התנהגותו האלימה של המשיב חייבה ענישה שתבטא שאט נפש, ותשמש מחסום ליצריהם של חמומי מוח שכמותו. גישה סלחנית עלולה להתפרש בטעות, בעיני המשיב וחסרי מעצורים נפשיים כמוהו, כהבנה למעשים כאלה וכהסכמה שבשתיקה להם. מי שמכלה זעמו בעוברי אורח שלא חטאו, אינו ראוי לרחמיו של ביהמ"ש. זאת ועוד, מדובר באדם שבעבר כבר הורשע במעשי אלימות. לפיכך, ובהתחשב בכך שאין ביהמ"ש העליון ממצה את הדין כשהוא מקבל את הערעור על קולת העונש, יעמוד עונשו של המשיב על שנה אחת מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: בייסקי, ש. לוין, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד אריהרומנוב למערערת, עו"ד עזריאל ברק למשיב. 17.12.89).
ע.פ. 294/89 - עזאם צבקי עאליה נגד היועץ המשפטי לממשלה
*חומרת העונש (הדפסת כרוזי המרדה לשביתה בשטחים)(ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
א. המערער, תושב הכפר אירתח שבשומרון, מועסק בשעות הערב בת"א בעבודות אחזקה באחד מסניפי בנק הפועלים בעיר. באחד הערבים, צילם המערער במכונת צילום שבסניף הבנק, עותקים מכרוז שנוסח על ידו הנחזה להיות מוצא מטעם "הצבא העממי הפלסטיני". המערער שכח את מקור הכרוז במכונת הצילום וכך נתגלה המעשה. הכרוז מתחיל בקריאות "יחי הארגון לשחרור פלסטין" ומופנה "לכל המכובדים הנאמנים". בהמשך מדבר הכרוז על התפתחות האינתיפדה והצלחתה והוא קורא "להשאר נאמנים בקו המאבק העממי ועל כולם לכבד את יום השביתה הכללית, ולא - הוועדות העממיות יטפלו בהם (במפרי שביתה) בדרכי המהפכה". על החתום "הצבא העממי הפלסטיני". במסגרת חקירתו הודה המערער במעשה וטען כי בסופו של דבר לא הפיץ את העותקים אלא השמידם אך אין ראייה לכך. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירת המרדה לפי הסעיפים 134(א)(ב) לחוק העונשין, וגזר לו שנתיים וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי. ביהמ"ש קבע כי גם השבתה של המגזר הערבי בישראל היא אחד מאפיקי ההתפרצות של ההתקוממות, וכי הקריאה לקיים יום שביתה אינה פחות חמורה מאשר קריאת ילדים להמרדה נגד המדינה ולזריקת אבנים על אנשי צבא ועוברי אורח. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
ב. צדק ביהמ"ש המחוזי כי יש להתייחס בחומרה להכנתם ושיכפולם של כרוזים הבאים בגדר המושג "המרדה", ובמיוחד אמורים הדברים כשמדובר בכרוז הקורא את הציבור ל"עשיית מעשה" ומלווה באיום של נקיטה באלימות כלפי מי שלא יציית לקריאה כאמור. כאשר מדובר בעבירות המרדה - שדינן כדין עבירות בטחוניות - המשקל לקולא שניתן להעניק להיעדר עבר פלילי, בדרך כלל דל אם לא אפסי, והוא הדין לגבי נסיבותיו האישיות והמשפחתיות של העבריין, הצריכות לסגת מפני העניין הציבורי שבענישה הולמת ומרתיעה. עם זאת, אין להתעלם מן הנסיבות המיוחדות של כל מקרה, לצורכי קביעת מיקומו של מעשה העבירה בסולם החומרה, לעניין העונש הראוי. בענייננו, אין הכרוז קורא במישרין לנקיטה באלימות או לעשיית מעשה המכוון במישרין כנגד בטחון המדינה. אכן, יש בהכנת הכרוז משום ביצוע אחד מהמאמצים הכוללים של ההתקוממות המכוונים לפגוע במדינה, אך כאשר נשקל עונשו של עורך כרוז מן הראוי שתהא לתוכנו של הכרוז השלכה על מידת העונש הראוי, וכי תובא בחשבון גם העובדה כי אין ראייה להפצת הכרוז וכי זו הפעם הראשונה שהעורך עומד לדין בעבירות בתחום זה. העולה מן
האמור כי ביהמ"ש החמיר עם המערער יתר על המידה ויש להקל בעונשו ולהעמידו על שנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: בייסקי, ד. לוין, קדמי. החלטה - השופט קדמי. עו"ד אידריס למערער, עו"ד גב' ברזילי למשיב. 12.12.89).
ע.א. 518/88 - אליזבט פדלון ואח' נגד אריה פדלון
*מזונות(הערעור נתקבל בחלקו).
א. המערערת עזבה יחד עם שלושת ילדיה את בית המשפחה בנתניה ועברה להתגורר בדירה שבבעלות הוריה ברמת גן. לטענתה עשתה כך מאחר ובעלה התאנה לה, קינא בצורה חולנית ואף הפעיל לגביה אלימות. הבעל הכחיש טענות אלה והצביע על כך שפתח בהליכים לשלום בית בבית הדין הרבני האזורי. ביהמ"ש המחוזי קבע כי לא היתה למערערת אמתלה מבוררת לעזיבת הבית ועל כן דחה תביעתה ככל שהדבר נוגע למזונותיה. כן קבע ביהמ"ש קביעות שונות בעניין מדור הילדים ומזונותיהם. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. בקביעת מימצאיו עירבב ביהמ"ש קמעה בין ההסתמכות על עובדות שהוכחו בפניו לבין אלו שהיו רק בגדר טענות. ביהמ"ש לא שת ליבו לנוסחן של אחדות מטענותיה של המערערת והסיק על כן, ללא יסוד, כאילו הסתירה עובדות ובכללן עניין מגוריה בדירה שבבעלות הוריה. בהקשר לעניין המגורים, העובדה שבן זוג או קטינים מתגוררים בדירה שבבעלות הורי בן הזוג, אינה פוטרת את האב מחובתו להבטיח מדור לילדיו. החזקה בדירה היא שוות ערך כספי ואם איננה חלה על הסב או הסבתא חובה לספק מדור לאור הוראות סעיפים 4 ו-5 לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), אין הם חייבים לספק מדור חינם ולפטור מכך את האב. בעניין מזונות המערערת, הוכח כי היא משתכרת למחייתה ואין טעם בהארכת הדיונים ע"י החזרת הדיון לביהמ"ש המחוזי כדי להעמיד את העובדות הנ"ל על דיוקן. על כן יש לדחות את הערעור בעניין מזונות המערערת וזאת מן הטעם שהיא משתכרת כאמור ממעשי ידיה.
ג. אשר למזונות הילדים - החובה לשאת בהם חלה על האב ולגבי המערערים השלישי והרביעי אינה חלה על האם כל חובה מדין צדקה, לאור גיל הקטינים, בניגוד למה שסבר ביהמ"ש המחוזי. גם בעניין המזונות לילדים אין צורך להחזיר את הדיון לביהמ"ש המחוזי. בית הדין הרבני פסק לאשה 600 ש"ח לחודש "לצרכי הבית" ועוד 150 ש"ח לתשלום המשכנתא ואפשר לראות בתשלומים אלה כיסוי חובת המזונות לילדים. לפיכך יש לפסוק סכומים אלה שעל האב לשלם. חיובים אלה יבואו במקום אלה שהוטלו ע"י בית הדין הרבני.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ב. אדלשטיין למערערים, עו"ד י. כהן למשיב. 23.10.89).
ע.א. 177/88 - שאול הוטרר ואח' נגד מיכאל רוזנברג ואח'
*ביטול פסק בורר בטענה שלא כל הצדדים חתמו על שטר הבוררין בלי שנשמעו ראיות לכך(הערעור נתקבל).
א. בין המערערים למשיבים נערך הסכם שנוסחו הוא כדלהלן: "בין מר מיכאל רוזנברג בשמו ובשם בני משפחתו (כאן מונה ההסכם את שם בני המשפחה) ובין ה"ה שאול הוטרר ומר פרנץ גרוס בשמו ובשם מר אברהם שמואל גרוס... שני הצדדים יבררו ביניהם את כל חלוקי הדעות שביניהם... כל עניין שהצדדים לא יגיעו לכלל הסכם לגביו ימסר להכרעתם של... כבוררים... חתימת הצדדים על הסכם זה תהווה גם חתימה על שטר בוררים...". ההסכם נחתם ע"י מיכאל רוזנברג, ושניים מקבוצת רוזנברג וכן פרנץ גרוס ושאול הוטרר, כאשר חלק ממשפחת רוזנברג לא חתמו על ההסכם. לא נכלל בהסכם
תנאי מתלה הקובע כי ההסכם לא ייכנס לתוקפו כל עוד לא חתמו עליו גם יתר בני משפחת רוזנברג. הבוררים פעלו על יסוד ההסכם ובמועד בו ביקשו להודיע את פסקם הופיע בפניהם מר רוזנברג ומסר הודעה אשר נרשמה בתוך פסק הבוררים : "בטרם הקראת פסה"ד הודיע מר רוזנברג היום בפנינו - אשר חתם על שטר בוררין בשמו ובשם כל משפחתו, וקיבל על עצמו להחתים את בני משפחתו על שטר הבוררין באופן פורמלי - כי בני משפחתו אינם מוכנים לחתום...". הבוררים החליטו כי פסה"ד "יהיה בתוקף ויימסר לצדדים היום, ומחייבים את מר רוזנברג מיכאל, אישית, ושאר חותמי שטר הבוררות, לבצע אותו בשלמותו על אחריותם הם". ביהמ"ש המחוזי נתבקש ע"י המשיבים להורות על ביטול פסק הבורר ובקשה זו נענתה בחיוב. ביהמ"ש סבר כי שטר הבוררין לא נחתם ע"י חלק מאלה שהיו אמורים להיות צדדים לבוררות, ומאחר ולא ניתן היה לקיים את פסק הבוררים רק לגבי רוזנברג אישית, לא ראה ביהמ"ש מקום לקיומו של הפסק, כולו או מקצתו. טענת המערערים היא כי לא ניתן היה להחליט על בטלותו של פסק הבוררים מבלי לשמוע תחילה עדויות. לטענתם לא היתה תשתית ראייתית שעל יסודה יכול היה ביהמ"ש להסיק כי רוזנברג חתם רק בשמו הוא, למרות שההסכם ציין כי הוא פועל בשם יתר בני משפחתו. הערעור נתקבל.
ב. תוקפו של הסכם בוררות מותנה בכך שתהיה הסכמה לקיום הבוררות מצד כל אלה שהם צדדים להליך האמור. מדובר על היווצרותו של הסכם בכתב הנותן ביטוי לגמירת דעתם של הצדדים כי הליך כאמור יקויים ביניהם. בדרך כלל נושא הסכם הבוררות את חתימות הצדדים וזו גם הדרך הרצוייה. אולם, החתימה איננה תנאי לתקפותו של הסכם בוררות, אם ניתן ללמוד על קיומו של ההסכם בין הצדדים, כפי שנערך בכתב, מתוך מכלול הראיות. בענייננו עלה, לכאורה, מן ההסכם, לאור הצהרתו של רוזנברג, כי אין עוד צורך בחתימות נוספות של בני משפחתו. בפני הבוררים טען כאמור כי לא השיג את החתימה "הפורמלית" כדבריו, ולא נתחוור מה המשמעות של הסכמתו בכתב של רוזנברג בהסכם הנ"ל שגם נחתמה ע"י חלק מבני משפחתו ומדוע היה צורך לאחר מכן בחתימה המכונה "פורמלית" או אחרת. ביהמ"ש לא נתן דעתו למשמעותו המשפטית של המצג, שהתבטא בפעולתו של רוזנברג בשם כל יתר בני משפחתו. מכאן המסקנה כי היה מקום להבאת ראיות בעניין נסיבות החתימה הראשונה ומשמעויותיה. לפיכך יש להחזיר את הדיון לביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, קדמי. החלטה - הנשיא שמגר. עוה"ד גב' כרמלה לוי ודן גיורא למערערים, עוה"ד גב' עדית זמר ורוני כהן למשיבים.8.11.89).
ע.פ. 500/89 - מדינת ישראל נגד מנחם רובשיץ
*מידת העונש (אינוס)(ערעור וערעור נגדי על מידת העונש - הערעור הנגדי על חומרת העונש נדחה פה אחד והערעור על קולת העונש נדחה ברוב דעות).
א. המשיב לקח במכוניתו טרמפיסטית, נערה כבת 15 וחצי שלא היתה מוכרת לו לפני כן, הסיעה למקום חשוך, ושם הפשיטה למרות התנגדותה ולאחר מכן עשה בה מעשים מגונים שונים. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירות של תקיפה מינית בנסיבות של אינוס ושל תקיפה מינית באדם שטרם מלאו לו 16 שנים וגזר לו 20 חודשים מאסר בפועל, 20 חודשים מאסר על תנאי ו-20 חודשי פיקוח קצין מבחן לאחר תום ריצוי העונש. הערעור של המשיב על חומרת העונש נדחה פה אחד ואילו ערעור המדינה על קולת העונש נדחה ברוב דעות השופטים בך ואור, בפסק דין מפי השופט בך, כנגד דעתו החולקת של השופט גולדברג שסבר כי יש להחמיר בעונש.
ב. השופט בך: אשר לערעורו של המשיב - בהתחשב במעשים שביצע על נערה כה צעירה מפתיע העונש שהוטל בקולתו ועל כן אין ממש בערעורו. הלבטים הם בשאלה אם אין מקום לקבל את ערעור המדינה על קולת העונש. אכן, בגין המעשים האמורים מן הראוי היה להחמיר יותר בעונשו של הנאשם. אולם, לא בלי היסוסים, יש לדחות את ערעור המדינה וזאת על סמך משקלם המצטבר של העובדות והשיקולים הבאים: הנאשם הוא בעל עבר נקי וזוהי הסתבכותו הראשונה עם החוק; הוא הביע צער רב על המעשה וגם חרטה, כאשר הרושם הוא כי בכנות מצטער הוא על מה שעולל למתלוננת ומתקשה להבין איך היה מסוגל לעשות מעשה כזה; אמה של המתלוננת אישרה בכתב כי אין לה התנגדות כי יקלו בעונשו של המשיב במידת האפשר; בנוסף על 20 חודשי המאסר שהוטלו עליו שהה המשיב במעצר במשך 57 ימים והתקופה לא נלקחה בחשבון העונש שנגזר; כמו כן היה המשיב נתון במעצר בית במשך ששה חודשים; בדו"ח שרות המבחן מומלץ שלא לשלוח את הנאשם למעצר ממש וביהמ"ש המחוזי לא קיבל המלצה זו ובינתיים הוגשה חוות דעת משלימה אשר גם היא שוללת הארכת תקופת המאסר. לכל אלה יש להוסיף את הכלל הידוע כי אין למצות את הדין עד תום עם נאשם כאשר המדינה מבקשת את החמרת עונשו. בהתחשב בכל אלה ניתן להשלים עם העונשים שהוטלו על הנאשם. לפסק דין זה הצטרף השופט אור.
ג. השופט גולדברג (דעת מיעוט): למרות כל הנסיבות שיש בהן להביא להקלה בעונשו של המשיב, השאלה שעל ביהמ"ש להציג לפניו היא אם נסיבות אלה מצדיקות עונש כה מופרז בקולתו, כפי שהשית ביהמ"ש המחוזי. בבוא ביהמ"ש לגזור את הדין במקרה כזה, עליו ליתן את מירב המשקל ליסוד ההרתעתי שבשיקולי הענישה. דרך זו היא הראוייה שילכו בה כדי להגן על נוסעות, מהן צעירות בשנים, שנתנו את אמונן בנהג זר שהסכים להסיען במכוניתו. התחשבות יתירה בנסיבות האישיות של נהג שפגע בנוסעת תמימה ואף התעלל בה, אינה מתיישבת עם המטרה העונשית האמורה. לפיכך יש להעמיד את עונשו של המשיב על 4 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: בך, גולדברג, אור. עו"ד רומנוב למערערת, עו"ד בר דיין למשיב. 11.12.89).
בש"א 274/89 - דפנה גרינברגר נגד לביה שטיין ואח'
*הארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור(בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור - הבקשה נתקבלה).
א. בביהמ"ש המחוזי הגישה המבקשת בקשה למתן הוראות למנהל עזבון המנוח שמעון קסטנר בעניין חלוקת נכסי העזבון. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה והמבקשת הגישה ערעור על כך בתיק העיקרי. ביהמ"ש הורה כי הדיון בערעור יתקיים על דרך של סיכום טענות בכתב. במסגרת תשובת המשיבה לטענות המערערת נטען - לראשונה - כי דין הערעור להדחות על הסף, שכן סעיף 152 לחוק הירושה מעניק ערעור בזכות על החלטות בענייני ירושה הניתנות מכוח סעיפים מסויימים שנזכרו שם, בין אם מדובר על החלטות ביניים ובין אם מדובר על החלטות סופיות, ואילו לגבי החלטות הניתנות לפי סעיפים אחרים יש צורך בקבלת רשות להגשת ערעור. לטענת המשיבה החלטת ביהמ"ש ניתנה בבקשה למתן הוראות לפי סעיפים 83-82 לחוק הירושה, המחייבים נטילת רשות לצורך הגשת ערעור. המערערת סבורה כי החלטת ביהמ"ש המחוזי עוסקת בחלוקת עזבון על פי צו של ביהמ"ש לפי סעיף 111 לחוק הירושה וערעור עליה הוא בזכות. עם זאת, ומטעמי זהירות, הגישה המערערת בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור והבקשה נתקבלה.
ב. קיים צידוק להיענות לבקשה מן הטעם שהליך אחר תלוי ועומד לדיון בביהמ"ש באותו עניין, כאשר ההליך האחר הוא הערעור שהגישה המבקשת בתיק העיקרי. ב"כ המשיבה טוען כי אין בענייננו הליך אחר התלוי ועומד, שכן הערעור שבתיק העיקרי הוגש שלא כדין ואינו אלא הליך סרק שדינו להימחק. טענה זו לא תצלח והטעם לדבר
הוא שהערעור שבתיק העיקרי קיים והוא תלוי ועומד לדיון בביהמ"ש. אומנם, המשיבה טוענת כי יש לדחות את הערעור על הסף מן הטעם שהוגש שלא ברשות, אך טענה זו עצמה נתונה במחלוקת והיא טרם נדונה. כל עוד לא נמחק הערעור שהוגש הרי הוא תלוי ועומד, על כל הטענות שבו.
ג. טוען ב"כ המשיבה כי הארכת המועד משמיטה מידיו טענת סף חשובה ובכך גורעת מזכויותיה הדיוניות של המשיבה. ברם, אם ביקש ב"כ המשיבה למצות את זכויותיה הדיוניות של המשיבה עד תום ולהביא למחיקת הערעור בעודו באיבו, היה עליו לעשות מעשה ולהגיש בקשה מיוחדת על כך סמוך לאחר הגשת הערעור. במקרה זה ניתן היה לדון בטענה זו לבדה ולבחון אותה, בנפרד מהטענות לגוף הערעור. אולם המשיבה בחרה להעלות את הטענה, לראשונה, בשלב הטיעונים בפני ההרכב יחד עם כלל תשובותיו לערעור. במצב דברים זה עומדת לימין המבקשת ההלכה המאפשרת הארכת המועד להגשת בקשת רשות ערעור בשל הליך אחר התלוי ועומד.
(בפני: הרשם צור. עו"ד שמואל לוין למבקשת, עו"ד צבי זילברטל למשיבים. 5.12.89).
ע.א. 415/89 - החברה הכלכלית לאילת בע"מ נגד ברטון תכנון וייצור בע"מ
*ביצוע הסכם בתום לב ובדרך המקובלת(הערעור נדחה).
א. המערערת, חברה בשליטת עירית אילת, הינה בעלת זכויות בשטח קרקע הסמוך לחוף הים באילת והמשמש כחניון הארחה לתיירות עממית. המשיבה הינה חברה העוסקת בייצור מבנים מודולריים הקרויים קרולינות. ביום 23.10.85 נכרת בין הצדדים הסכם שלפיו תקים המשיבה 60 קרולינות בחניון להשכרה לנופשים וכן מבנה המיועד למזנון. בהסכם נקבע כי המערערת תנהל את מערכת השכרת הקרולינות, המזנון וענייני הגבייה. נקבע שמכל סכום חודשי של הכנסות תשאיר המערערת בידיה 1,500 דולר בשקלים והיתרה תתחלק בחלקים שווים בין הצדדים. העסק הופעל עפ"י ההסכם וביום 28.5.87 נחתמה בין הצדדים תוספת להסכם שעיקרה הקמת 30 קרולינות נוספות והארכת תוקף ההסכם המקורי, על תנאיו, עד ליום 30.11.90.
ב. בשלהי שנת 1987 ביקשה המערערת להרחיב את העסק, אך ביקשה להשיג לעצמה תנאים טובים יותר מאלה שהסכימה להם בחוזים עם המשיבה. היא הציעה למשיבה להשתתף בהרחבה זו. המשיבה היתה מוכנה להשתתף בהרחבה, אך בתנאים הקיימים. המערערת לא הסכימה לכך והתקשרה עם חברה אחרת וביום 6.12.87 נחתם הסכם עם אותה חברה. המשיבה עתרה לביהמ"ש המחוזי וביקשה צו האוסר על המערערת להקים או לנהל במתקן או בסמוך לו עסק אירוח מכל סוג שהוא. ביהמ"ש המחוזי קבע כי יש לו סמכות לדון ולהחליט בסכסוך; כי העיסקה הקיימת עפ"י החוזים בין הצדדים איננה עיסקת שכירות רגילה אלא ניהול עסק משותף; כי השטח עליו נמצא העסק הקיים והשטח עליו ביקשה המערערת להקים את החניון הנוסף אינם שני שטחים מותחמים ונפרדים אלא מהווים שטח אחד רצוף; כי המשיבה לא סירבה להשתתף בהרחבת העסק אלא לשינוי התנאים; כי הקמת חניון חדש ליד החניון הקיים מהווה הקמתו של עסק מתחרה העלול לפגוע בעסק הקיים ובהכנסותיו; כי החובה לנהוג בתום לב ובדרך המקובלת, לפי סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) מטילה חובה על המערערת שלא להקים עסק מתחרה שיפגע בעסק הקיים המשותף לצדדים. הערעור נדחה.
ג. באשר לשאלת הסמכות טענה המערערת כי מדובר בסכסוך שעניינו חזקה ושימוש במקרקעין ולפיכך מקומו בבימ"ש השלום באילת ולא בביהמ"ש המחוזי בת"א. ביהמ"ש המחוזי דחה טענה זו בציינו כי המחלוקת אין עניינה חזקה ושימוש במקרקעין, אלא
נוגעת לניהול העסק, ובתור שכזו הסמכות לדון בה מסורה לביהמ"ש המחוזי בת"א. בכך צדק ביהמ"ש המחוזי.
ד. טענה אחרת בפי המערערת כי העיסקה בין הצדדים אינה אלא עיסקת שכירות רגילה, ולפיכך לא היה מקום ליתן למשיבה את הסעדים שביקשה. טענה זו אין לקבלה. מסעיפי החוזה עולה ברורות כי כוונת הצדדים היתה להקים עסק משותף ולמטרה משותפת זו תרם כל אחד מהם את חלקו. המערערת תרמה את השטח ואת מנגנון ההשכרה והגבייה, ואילו המשיבה תרמה את הקרולינות ומבנה המזנון ואת הציוד והריהוט. שני הצדדים סיפקו יחדיו את הסדינים, השמיכות והכריות למיטות. דרך קביעתם של דמי השימוש מצביעים על כוונה הפוכה מזו שמבקשת המערערת ללמוד מהם.
ה. אשר לטענת המערערת כי השטח עליו מתנהל העסק והשטח עליו ביקשה להקים את החניון הנוסף הם שני שטחים מותחמים ונפרדים - ביהמ"ש המחוזי קבע שמדובר בשטח אחד רציף וכי שני החניונים הינם באותו תחום עצמו. זוהי קביעה עובדתית שיש לה עיגון בחומר הראיות ואין להתערב בה. הוא הדין לגבי הטענה כי המערערת הציעה תחילה למשיבה להשתתף עמה בהקמתו והפעלתו של החניון הנוסף והמשיבה סירבה, טענה שנדחתה עובדתית ע"י ביהמ"ש. כן יש לדחות את טענת המערערת, נגד קביעת ביהמ"ש המחוזי, כי הקמתו של החניון הנוסף מהווה למעשה הקמת עסק מתחרה שיפגע בחניון הקיים ובהכנסותיו. הטענה כי החניון הנוסף לא יפגע בהכנסות אין בה ממש.
ו. באשר לטענה העיקרית שלא היה מקום לאסור על המערערת הקמת חניון מתחרה, מכוח הוראת סעיף 39 לחוק החוזים הקובע כי "בקיום של חיוב הנובע מחוזה יש לנהוג בדרך המקובלת ובתום לב" - גם טענה זו יש לדחות. בהלכות המובילות בעניין קיום חוזה בתום לב נקבע כי עיקרון תום הלב שבסעיף 39 לחוק החוזים בא להורות על קיומו וביצועו של חיוב מחיובי החוזה בדרך עשיית הישר והטוב, אך אין בו כדי ליצור חיוב חדש שזכרו לא בא בחוזה ושלא עלה על דעת הצדדים לקבלו עליהם. פרקליט המערערת סבור שהשופט יצר בפסיקתו "חיוב חדש שזכרו לא בא בחוזה", ואילו פרקליט המשיבה סבור כי האיסור להקים חניון מתחרה הוא פועל יוצא מחיובי המערערת בחוזה ומחובתה לנהוג כלפי המשיבה ביושר, בהגינות ובתום לב, ותוך התחשבות באינטרס המשותף של הצדדים לחוזה. במחלוקת זו הדין עם המשיבה. בעת כריתת החוזה צפה כל אחד מהצדדים כי הצד השני יעשה להגדלת ההכנסות של העסק וממילא של כל אחד מהם. מכך משתמע שכל אחד מהם צפה כי הצד השני לא יעשה במתכוון פעולה שיהיה בה כדי להפחית הכנסות אלה. הקמתו וניהולו של עסק חדש עלולה לגרום להפחתת ההכנסות מהעסק הקיים, היינו פגיעה במטרה המשותפת והמוסכמת ופוגעת בזכויות שרכש הצד האחר עפ"י החוזה. המסקנה היא שלא מדובר כאן בחיוב חדש אלא באחד מהחיובים שהצדדים קיבלו על עצמם במסגרת החוזה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עו"ד דוד ברשאי למערערת, עו"ד מ. שויג למשיבה. 19.12.89).
ע.א. 147/87 - אוסנת פברן נגד רסיסי טל בע"מ
*טענה של הפרת הסכם בדבר טיב וגודל דירה שנמכרה (הערעור נדחה).
המערערת התקשרה עם המשיבה בחוזה לרכישת דירה בת שני חדרים בבנין שהקימה המשיבה ברמת השרון. המערערת טוענת כי המשיבה הפרה שתיים מהתחייבויותיה לפי החוזה: שטח הדירה אמור היה להיות כ- 59 מ"ר ובפועל שטח הדירה שנמסר לה הוא כ-47 מ"ר ועל המשיבה לפצותה על השטח החסר; המשיבה קיבלה על עצמה לשנות את יעוד הדירה מ"מגורים" ל"עסק" ולא עשתה כן וכתוצאה מכך אין המערערת יכולה לקיים בדירה עסק של מספרה ועל המשיבה לפצותה על נזקה בהקשר זה. המשיבה טוענת בעניין שטח הדירה כי מדובר היה בשטח "ברוטו", הכולל גם את חלקה היחסי של
הדירה בשטח הרכוש המשותף ובפועל השטח ברוטו של הדירה תואם את השטח שהובטח. אשר לשינוי היעוד - טענה המשיבה כי לא התחייבה ולא הבטיחה להסדיר שינוי יעוד הדירה ולכל היותר הובעה תקווה כי ניתן יהיה לשנות את היעוד. ביהמ"ש המחוזי קבע כי לא הוכח שהמשיבה הבטיחה לשנות את יעוד הדירה ולא היתה יותר מאשר הבעת תקווה ובמצב דברים זה לא היתה תרמית או חוסר תום לב במשא ומתן מצדה של המשיבה. אשר לשטח הדירה קבע כי יש להביא בחשבון את החלק היחסי של הדירה בשטח הרכוש המשותף והמערערת לא הוכיחה מהו החלק היחסי של הדירה ברכוש המשותף. הערעור נדחה.
לעניין שטח הדירה - המערערת אמרה בעדותה, בין היתר, כי נאמר לה "מה שאני מקבלת לפי מטרים... כולל הקירות וחדר מדרגות ומעלית". ביהמ"ש רשאי היה איפוא להגיע למסקנה כי הובהר למערערת שאין המדובר בשטח נטו, וכי השטח כולל גם גורמים חיצוניים לדירה כגון חדר מדרגות ומעלית, ואם השטח כולל גם גורמים חיצוניים - הדעת נותנת כי מדובר בשטח ברוטו. משלא הוכיחה המערערת ששטח הדירה נופל מן השטח ברוטו שהובטח לה יש לדחות את תביעתה. אשר לשינוי היעוד - ממצאי ביהמ"ש המחוזי מעוגנים בחומר הראיות, לרבות בדברי המערערת עצמה, שלפיהם היה ברור לה כי היא רוכשת על פי החוזה את הדירה למגורים. כל שנאמר לה בעניין שינוי היעוד היה בגדר של "תקוות וציפיות" להבדיל מהתחייבות או מהבטחות של ממש.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, קדמי. החלטה - השופט קדמי. עו"ד גב' יהודית שינפוקס למערערת, עו"ד רון ניב למשיבה. 18.10.89).
ע.פ. 541/89 - יוסף בניטה נגד מדינת ישראל
*סירוב פסילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
המערער, ויותר ממנו סניגורו, נכנס לוויכוח מיותר ומתמשך עם השופטת בביהמ"ש המחוזי באשר לשאלות שהוצגו לעדים, מידת הרלבנטיות שלהן, התמשכות החקירה וכיו"ב. על פי הפרוטוקול שאל הסניגור אם השיפוט המקצועי שלו כסניגור איננו טוב והשופטת השיבה כי אל נכון השיפוט המקצועי שלו איננו טוב וחבל שלא הבין זאת כשהדברים נאמרו בצורה עדינה יותר. עקב כך ביקש המערער כי השופטת תפסול את עצמה והיא דחתה את הבקשה. הערעור נדחה.
שאלת הסניגור היתה מיותרת ולא נאותה וגם תשובת השופטת לא היתה דרושה ואינה מוסיפה לאווירה הטובה שצריכה לשרור באולם ביהמ"ש. אולם מכאן ועד לפסילתה של השופטת מלהמשיך ולדון בעניין רב המרחק. המחלוקת הממשית היתה בשל שאלת הרלבנטיות של קו חקירה מסויים של הסניגור. אם צדקה השופטת בפסילת כיוון שאלות זה, כי אז היה זה מתפקידה להחזיק ברסן הדיון ולא לאפשר הרחבת היריעה, תוך חקירה ממושכת ומתישה בעניינים לא רלבנטיים. אם שגתה השופטת, כי אז שעת ההשגות על החלטות הביניים של השופטת היא בעת הגשת ערעור על פסה"ד אם יווצר צורך בכך. על פני הדברים נראה כי אין במקרה דנן כל טענה אמיתית ורצינית המצביעה על חשש אובייקטיבי למשוא פנים מצד השופטת נגד הנאשם ודין הערעור להידחות.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד דרעי למערער, עו"ד גולן למשיבה. 13.12.89).
ע.פ. 272/89 - סעדה ביטון נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים - הרואין) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערערת נדונה ל-30 חודשים מאסר בפועל ו-30 חודשים מאסר על תנאי בעקבות הרשעתה בשורה של עבירות סמים. בשתי הזדמנויות מכרה המערערת בדירתה הירואין, במשקל של 0.065 גרם נטו בכל הזדמנות ובחיפוש שנערך בדירתה נתפשו על גופה של המערערת 33 עטיפות שהכילו מנות הירואין במשקל כולל של 2.35 גרם נטו. המערערת הובאה לדין יחד עם בעלה ובניה ואלה נדונו לתקופות מאסר לריצוי בפועל של 40 חודש. הטענה המרכזית של הסניגור היתה כי
ביהמ"ש החמיר במידה מופרזת בעונשה של המערערת, ואחד הביטויים לכך הוא הפער הקטן בין העונש שנגזר לה לבין עונשיהם של בני המשפחה האחרים, שהם בעלי עבר פלילי ואילו לה אין הרשעות קודמות. הערעור על חומרת העונש נדחה.
אין לשלול את המסקנה כי היה מקום לקביעת הפרש ניכר יותר בעונשים של בעלי ההרשעות הקודמות של בני המשפחה, לבין העונש שנגזר למערערת, אולם, מאידך, יש לבחון אם העונש שנגזר למערערת בעמדו בגפו מופרז לחומרה במידה המצדיקה התערבות בו. התשובה לכך היא שלילית. בהתחשב בכך שמדובר בסחר בהירואין ובהחזקה של כמות לא מבוטלת של מנות הירואין אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עוה"ד דוד יפתח ונחמן בטיטו למערערת, עו"ד גב' סיגל קוגוט למשיבה. 10.12.89).
ע.פ. 240/89 - אברהם בן שלמה כהן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגרימת חבלה חמורה וחומרת העונש (הערעור נדחה).
אחד בשם עמר נדקר ע"י המערער בשלוש דקירות סכין, דקירה אחת שגרמה לפצע חודר בבטן השמאלית העליונה, הפצע השני בירך ימין והשלישי מעל עמוד השידרה. טענת המערער היתה כי כאשר בא בשעות הבוקר המוקדמות, עם אביו ואחיו, לפירוק אבטיחים הגיע למקום גם יהודה עמר עם אחיו, החל וויכוח בין השניים ויהודה עמר הוציא סכין. לגירסתו, חטף המערער את הסכין מידו של עמר ודקר אותו בבטן "בכל הכיוונים", כדבריו, והוא עשה זאת "על הסכסוכים שאני לא מפרט איזה". עמר החל לברוח והמערער רדף אחריו ורק כאשר הגיע עמר לביתו חזר המערער אל אביו ואחיו. עמר לא התלונן במשטרה ולא ניתן היה להציל מפיו מה היה הרקע לסכסוך בין השניים. בשיחתו עם אחיו, שהוקלטה במקום המעצר, אמר המערער דברים שאינם תומכים בגירסת ההגנה העצמית דווקא, כגון "אשקרה, המניאק הזה ביזבזתי אותו, לא יודע איפה", או - "הלוואי הייתי דוקר אותו ביום אחר שלא הייתם במקום". ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירות לפי סעיפים 334 ו-335(1) לחוק העונשין וגזר לו 3 שנים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. הערעור הוא על ההרשעה ולחילופין על חומרת העונש. טענת הסניגור היא כי לכל היותר היה מקום להרשעה בתקיפה סתם, מאחר והמערער פעל, בנסיבות העניין, כדי להגן על עצמו. הערעור נדחה.
בנסיבות העניין לא היה הכרח בכך שהמערער ידקור את עמר לשם הגנה עצמית, אחרי שהוציא מידיו את הסכין, כגירסתו, ובוודאי לא היה מקום לשלש דקירות אשר קשה לשלבן עם טענת הגנה עצמית. מה גם שיש לראות את האירוע בשלמותו, דהיינו יש לכלול בו, לשם קבלת התרשמות נכונה, את המירדף אחרי עמר, לאחר הדקירות. לפיכך יש לדחות את הערעור על ההרשעה. אשר למידת העונש - בהתחשב באופי העבירה, היינו, דקירה במקומות רגישים שיכולה היתה לגרום לאסון, אין גם מקום להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, אלוני. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד יגאל יצחק- הלוי למערער, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 5.12.89).
בג"צ 554/89 - שלום כהן ואח' נגד המועצה המקומית ראש העין ואח'
*חוקיות ישיבה של מועצת הרשות המקומית שדנה בענייני תקציב (התנגדות לצו על תנאי. הצו בוטל לאחר שנושא העתירה בא על תיקונו).
עניינה של העתירה חוקיות ישיבה של מליאת המועצה המקומית ראש העין, בה נדון נושא תקציבי, מבלי שניתנה על כך הודעה מראש, כפי שנדרש על פי סעיף 15 לצו המועצות המקומיות (א) התשי"א-1950. לפי הוראותיו של חיקוק זה, הזמנה לישיבה שבה יידון תקציב, תשלומי חובה או חוק עזר, תמסר לחברי המועצה עשרה ימים לפחות, לפני יום הישיבה, זולת אם הסכימו כל חברי המועצה למועד קצר יותר. הישיבה שזומנה ע"י ראש המועצה נתקיימה ללא מתן הודעה מראש כנדרש ומבלי שכל חברי המועצה הסכימו לכך. על
כך הלינו שלשת העותרים בעתירתם לבג"צ. לאחר שהוצא צו על תנאי תוקן המעוות, נתקיימה ישיבה נוספת של המועצה, שלגביה ניתנה הודעה מראש כדין. העותרים גורסים כי הדיון האמור במועצה לא יכול היה להתקיים בעת שתלוי ועומד צו על תנאי של ביהמ"ש העליון. העתירה נדחתה.
גם הליך דיוני בפני רשות מקומית, ניתן לתיקון בדרך הקבועה בדיני הרשויות המקומיות, אם לא יצא מלפני ביהמ"ש צו ביניים המונע זאת. מכל מקום, אין חולק כי בינתיים היה דיון שזומן כדין ואשר בו נדון העניין התקציבי אליו התייחסה העתירה. בהקשר זה העיר בג"צ כי יש להקפיד באופן דווקני על הכללים שנקבעו בדיני הרשויות המקומיות בעניין זימון ישיבות, כללים שנועדו להבטיח שחברי הרשות יוכלו להתכונן כיאות לנושאים שיעמדו על סדר היום. על יסוד האמור נדחתה העתירה והמשיבים חוייבו לשלם הוצאות לעותרים.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, אלוני. החלטה - הנשיא שמגר. העותר אמנון חלה לעותרים, עו"ד בן חור ימיני למשיבים. 20.12.89).
בש"א 324/89 - גיל וזהבה סבו נגד נחמה מלאך ואח'
*תיקון הודעת ערעור ע"י הוספת נימוק ערעור (בקשה לתיקון הודעת ערעור - הבקשה נתקבלה).
ביהמ"ש המחוזי חייב את המבקשים לשלם למשיבה פיצוי, בגין הפרת חוזה, בסכום של 12,000 דולר "שיחושב על פי השער היציג ביום הגשת התביעה. מאותו יום ישא הסכום הצמדה וריבית כחוק עד לתשלום בפועל...". המבקשים הגישו הודעת ערעור שהכילה נימוקים שונים ועתה הם מבקשים לתקן את הודעת הערעור ולהוסיף נימוק כי ביהמ"ש העניק למשיבה סעד כספי שלא התבקש על ידה. הטענה היא כי ביהמ"ש התבקש לחייב את המבקשים לשלם סכום בדולרים לפי השער היציג של הדולר "בעת ביצוע כל תשלום". מסתבר שקיים הפרש של ממש בין שיטת חישוב הפיצוי המבוססת על הערך השקלי של הדולר ביום הגשת התביעה בתוספת ריבית והצמדה, לבין הערך השקלי של הדולר ביום התשלום. לטענת המבקשים לא נזכר עניין זה בהודעת הערעור עקב שגגה. הבקשה נתקבלה.
ביהמ"ש מוסמך להתיר תיקון כתב ערעור הן לגבי נימוק קיים והן בדרך של הוספת נימוק שלא היה קיים בהודעת הערעור. סייג לכך הוא שאין מדובר בנימוק שהוספתו מביאה לחריגה מהמסגרת העובדתית שנפרשה והוכחה בביהמ"ש דלמטה. טענה שביהמ"ש העניק בפסק דינו סעד החורג מן המבוקש בכתב התביעה הינה טענת ערעור מובהקת ומעצם טיבה הינה פועל יוצא מן הדיונים בביהמ"ש קמא. טענה כזו אין בה סטייה או הרחבה של מסגרת הדיון בערעור. טוען ב"כ המשיבה כי בסיכומיו בביהמ"ש המחוזי ביקש לפסוק את סכום התביעה צמוד למדד, ועל כל פנים, עניין ההצמדה הוא בסמכותו של ביהמ"ש ונתון לשיקול דעתו. טענה זו אין בה כדי לשלול מן המבקשים את הזכות לתקן את הודעת הערעור, ומקומה הנכון של טענה זו במסגרת הדיונים בערעור בתשובה להודעת הערעור המתוקנת.
(בפני: הרשם צור. עו"ד יפרח למבקשים, עו"ד בירן למשיבה. 29.12.89).
בש"א 447/89 - ספנקריט ישראל - קיבוץ פלמחים נגד ל.א.ת.כ. מוסכים בע"מ ואח'
*החלפת מקום דיון (בקשה להחלפת מקום הדיון - הבקשה נתקבלה).
ביום 24.1.89 הגישה המבקשת בקשה לביצוע שיק בלשכת ההוצאה לפועל בת"א, המשיבים הגישו התנגדות וזו קבועה לדיון בבימ"ש השלום בתל-אביב. ביום 25.8.89 הגישה המבקשת בקשה לביצוע שני שיקים נוספים. הפעם הוגשה הבקשה בלשכת ההוצאה לפועל בהרצליה, וזאת, לטענת המבקשת, משום שביום ההגשה היתה לשכת ההוצאה לפועל בת"א סגורה. בתצהיר שהוגש בתמיכה לבקשה נאמר "הסמכות המקומית לדון בהתנגדות לבקשה זו היא בבימ"ש השלום כאן הואיל
ומגורי החייבים באיזור". אף במקרה זה הגישו המשיבים התנגדות לביצוע השיקים, ובה שורה של נימוקים, כאשר אחד מהם הוא כי אין לבימ"ש השלום בת"א סמכות "הן מבחינת מקום מגורי המבקשים והן מבחינת מקום אספקת הסחורה והרכבתה, שהוא קרית מלאכי" והסמכות היא לביהמ"ש בבאר שבע. יו"ר ההוצאה לפועל החליט להעביר את הדיון בהתנגדות לבימ"ש השלום בבאר שבע, "מאחר שהצהרת המשיבה (המבקשת דנא) לגבי מקור הסמכות המקומית של ביהמ"ש מופרכת על פניה". הבקשה היא כי ההתנגדות השניה תועבר לת"א על מנת שהמבקשת תוכל לעתור, לאחר ההעברה, לאיחוד הדיון בשתי ההתנגדויות, איחוד שיחסוך זמן ויפשט את הדיון. הבקשה נתקבלה והמבקשת חוייבה בתשלום הוצאות למשיבים.
הגשת בקשת ביצוע ללשכת ההוצאה לפועל, איננה מוגבלת לנסיבות בהן מתקיימים תנאיה של תקנה 3 לתקנות סדר הדין האזרחי. אולם, משהוגשה התנגדות וניתנה רשות להתגונן יחולו תקנות סדר הדין האזרחי באשר לשאלת הסמכות המקומית. אכן, יש פסול בכך שהועלתה טענה עובדתית בלתי נכונה, אך מאידך גיסא יש טעם רב בריכוז הדיון בבימ"ש אחד. לפיכך הוחלט להעביר את הדיון בתיק השני לביהמ"ש בת"א כדי שיידון יחד עם התיק הראשון.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד יוסף פריצקי למבקשת, המשיב יוסף בן ברוך למשיבים. 24.12.89).
ע.א. 122/89 - בנק הפועלים בע"מ נגד סמיח קיסר
*חיוב בנק בתשלום הוצאות לבעל משאית שרכבו עוקל בטעות (הערעור נדחה).
משאית של המשיב נתפסה במסגרת פעולות עיקול שננקטו ביוזמת המערערת, והסתבר כי העיקול של המשאית בטעות יסודו, כי המשיב איננו החייב. שיחרורה של המשאית מן העיקול התעכב, כי המערערת סברה שהיא פטורה מכל פעולה בנושא זה, אחרי שהעיקול בוצע ע"י ההוצאה לפועל. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערערת בתשלום של 500 ש"ח על כל יום של איחור נוסף בהחזרת המשאית לבעליה. הערעור נדחה מבלי לבקש תשובת המשיב. החלטת ביהמ"ש המחוזי היתה מעוגנת בדין לאור נסיבות העניין.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, אלוני. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד אטלס למערערת, עו"ד מוחמד עסאקלה למשיב. 5.12.89).
ע.פ. 108+141/89 - בלילאת אחמד נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (אינוס) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע במעשה אחד של אינוס ובמעשה נוסף של אינוס באיום בנשק קר וכן בכליאת שווא של המתלוננת. ביהמ"ש פסק למערער חמש שנים מאסר בפועל והערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור סבור כי יש מקום להקל עם המערער, בהתחשב בעובדה כי המתלוננת - הנאנסת, באה מרצונה עם המערער לדירה לשם הובילה וזו לדעתו נסיבה מקילה. ברם, העונש כפי שנגזר איננו חמור יתר על המידה עפ"י הסטנדרטים המקובלים בעבירות מסוג זה. עצם העובדה כי המתלוננת נתלוותה למערער, אין בה כדי להקל עם המעשה עצמו, בעיקר כאשר מעשה האונס השני בוצע תוך איום על המתלוננת בסכין. לכך יש עוד להוסיף כי עברו של המערער מוכתם בהרשעות קודמות וביניהן גם עבירות מסוג תקיפה.
(בפני השופטים: בייסקי, ש. לוין, גולדברג. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד אטיאס מקסים למערער, עו"ד אריה רומנוב למשיבה. 6.12.89).
ע.פ. 573/88 - מחמד בן עדנאן חמדאן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע יחד עם אחר בביצוע שוד מתוכנן בבית ביפו. המערער נכנס לדירה, השתלט על הנשדדת וקיבל מידיה את תכשיטיה. הנאשם השני המתין למערער בחוץ. המערער גם איים על הנשדדת שלא תספר על השוד כי "אם תספר יהיה לה רע". ביהמ"ש הרשיע את המערער בעבירות של שוד ואיומים וגזר לו שלוש שנים וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. לטענת הסניגור לא היה מקום לגזור למערער עונש זהה לעונש שנגזר לשותפו לעבירה, אשר היה, לטענת הסניגור, היוזם למעשה ואשר גם הורשע בעבירה נוספת של החזקת נשק שגנב מרכב חונה. לדברי הסניגור נגרר המערער לביצוע העבירה בשל התמכרותו לסמים, אך במאסר נגמל מן השימוש בסמים ומוכן לשיקום. ביהמ"ש המחוזי ניתח בהרחבה את הנימוקים לקולא ולחומרא וגם שקל את השאלה מה צריך להיות עונשו של המערער בהתחשב בעונש שנגזר לשותפו לעבירה. ביהמ"ש גם נתן במיוחד דעתו לכך שהשותף הורשע בעבירה נוספת. הערעור נדחה. העונש שנגזר למערער איננו מופרז לחומרא. שוד אלים בדירת מגורים הוא מעשה חמור והגורם הדומיננטי בכגון דא הוא באופייה של העבירה. לפיכך יש לדחות את הערעור.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא אלון, אלוני. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד חיים קאזיס למערער, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 25.12.89).
בש"א 372/89 - צור חברה לביטוח בע"מ נגד רמי טצת
*העברת מקום דיון (בקשה להעברת מקום דיון - הבקשה נדחתה).
המבקשת הוציאה פוליסת ביטוח למשיב והלה תבע אותה עפ"י פוליסה זו בביהמ"ש המחוזי בנצרת. הבקשה היא להורות על העברת הדיון לביהמ"ש המחוזי בתל-אביב. ב"כ המבקשת אינו כופר בכך שמבחינה פורמאלית ישנה סמכות לביהמ"ש המחוזי בנצרת, אולם כיון שבפועל אין כל זיקה לנצרת, הרי מטעמי נוחיותם של הצדדים והעדים, המרוכזים כולם באיזור ת"א, מן הראוי שהדיון יועבר לת"א. ב"כ המשיב מודה כי אין שום זיקה לעיר נצרת דווקא וכי הטעם להגשת התביעה שם הוא טעם פרקטי פשוט : בביהמ"ש המחוזי בנצרת נשמעים משפטים כאלה בסמוך לאחר הגשתם ואילו בת"א ההמתנה היא ארוכה ונמדדת בשנים. הבקשה נדחתה.
ההלכה בעניין זה היתה בעבר, כי ביהמ"ש ייטה להורות על העברת הדיון כאשר התביעה הוגשה בתחום סמכותו של בימ"ש אשר בידיו סמכות מבחינה פורמלית, אך אין זיקה ממשית אחרת כלשהיא בין העניין לבין תחום סמכותו של ביהמ"ש. (ב"ש 885/82 פד"י ל"ז (1) 307). לאחרונה חל שינוי בעמדתו של ביהמ"ש העליון ובשורה של החלטות שניתנו ע"י נשיא ביהמ"ש העליון נקבע כי אין מעבירים דיון "אם התיק הוגש בבימ"ש מוסמך בו יש סיכוי סביר לקיום הדיון מוקדם יותר מאשר בביהמ"ש אשר אליו מתבקשת ההעברה" (ב"ש 1070/86, סביר כ"ח 255). החלטה דומה ניתנה בב"ש 18/87 (סביר כ"ח 302) בה היתה התייחסות ספציפית לביהמ"ש המחוזי בת"א "העמוס תיקים לעייפה". בנוסף יש לציין שהבקשה לוקה בשיהוי, שכן הוגשה מספר חודשים לאחר הגשת התביעה. לפיכך הוחלט לדחות את הבקשה.
(בפני: השופט מלץ. עו"ד ב. אדר למבקשת, עו"ד י. מנדה למשיב. 5.12.89).
בש"א 437/89 - בברט ולבנה אברג'ל נגד מרדכי כהן
*בקשה לפטור מאגרת ערעור והפקדת ערבון (בקשה לפטור מאגרה ומהפקדת ערבות - הבקשה נדחתה).
המבקשים הגישו ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בו התקבלה תביעת המשיב לביטול הסכם מכר לפיו רכשו המבקשים דירה מן המשיב. עם הגשת הערעור הגישו המבקשים בקשה לפטור איתם מאגרת הערעור מחמת עוניים, וכן לפטור אותם מחובת הפקדת ערבות להבטחת הוצאות המשיב.
הבקשה נתמכת בתצהיר המבקשים ונאמר בו כי המבקש עלה לארץ בפברואר 88 מצרפת, הוא נשוי למבקשת השניה ולהם שלושה ילדים. לפי התצהיר, המבקש מחוסר עבודה, הוא סובל מבעיות רפואיות ונקבעה לו בביטוח הלאומי נכות של %36, האשה עובדת במוסד גבעת השלושה ושכרה 918 ש"ח לחודש. הבקשה נדחתה.
תקנה 13 לתקנות ביהמ"ש (אגרות) מסמיכה את ביהמ"ש לפטור בעל דין מתשלום אגרה מחמת עוניו. לצורך כך מחייבות התקנות את בעל הדין ליתן פירוט מלא על רכושו, רכוש בן זוגו וכן על מקורות הכנסתו בששת החדשים שקדמו לתאריך הבקשה. הנתונים שפרשו המבקשים לתמיכה בבקשתם הם חלקיים בלבד. אין תמונת מצב מדוייקת לגבי הכנסת האשה בששת החודשים האחרונים, בחקירה הנגדית הודתה האשה כי בנוסף למשכורת היא מקבלת קיצבה מן המוסד לביטוח לאומי בסך 230 ש"ח לחודש, עולה מן החקירה כי המבקשים מחזיקים מכונית וולבו - נתון שלא נזכר בתצהיר, המבקש הוא טכנאי אלקטרוניקה אשר לדבריו אינו עובד ומחפש עבודה באמצעות לשכת העבודה אך לא הובאו ראיות של ממש לכך, וטענתו כי הוא מבקר בסניף לשכת העבודה נמצאה מופרכת לאחר שהודה כי אינו יודע היכן לשכת העבודה במקום מגוריו.
(בפני: הרשם צור. עו"ד מ.ח. כהן למבקשים, עו"ד ד. יוסף למשיב. 7.12.89).
בש"פ 928/89 - פרקליטות המדינה נגד בנימין אטדגי
*שחרור בערובה (חבלה חמורה) (ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).
המשיב הועמד לדין בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה תוך שימוש בסכין. חומרת יתר יש בעובדה, שהנאשם, שהוא צעיר לימים, צבר לחובתו הרשעות קודמות רבות, תלוי ועומד נגדו עונש מותנה והוא בשלב שבו הוא מוגדר כאסיר ברשיון. בהתחשב באלה ביקשה המדינה את מעצר המשיב עד תום ההליכים. בפני ביהמ"ש המחוזי הוברר כי תחילתה של התקרית, כנראה, באשמת המתלונן, אשר לאחר דין ודברים בינו לבין המשיב הלך וחזר כשסכין בידו כדי לתקוף את המשיב. זה גבר על המתלונן ופגע בו תוך כדי מנוסתו. בהתחשב בכך ובשיקול נוסף כי המשיב, מאז שחרורו מהמאסר האחרון, מנסה להשתקם ולעלות על מסלול חיים חיובי, סבר ביהמ"ש המחוזי כי אין הכרח לעצור את המשיב וניתן לשחררו בערבויות מעשיות והגבלת תנועותיו. הערר נדחה.
אכן, המעשה כשלעצמו, ועברו של העורר, יש בהם כדי להביא למסקנה טבעית כי דין העורר להיות עצור עד תום ההליכים. ברם, בהתחשב בנסיבות האחרות שהועלו ע"י ביהמ"ש המחוזי, ובכללן כי מידה רבה מאד של אשמה לאירוע ולתוצאה היא במתלונן דווקא, וכן בצורך לעזור למשיב לעלות על מסלול חיים חיובי, צדק ביהמ"ש כי ניתן להסתפק באמצעי חילופי פחות חמור מאשר מעצר, דהיינו שחרור בערבויות והגבלת תנועות המשיב. עם זאת הובהר למשיב כי כל התנהגות עבריינית מצדו מכל סיבה שהיא תביא לביטול החלטת השחרור ומעצרו המיידי.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד גב' רבקה פלדמן לעוררת, עו"ד ת. אבו אחמד למשיב. 7.12.89).
רע"א 265/89 - טלאל ראבי נגד פקיד הבחירות לראשות המועצה ג'לג'וליה ואח'
*בקשה לפסילת קולות של מצביעים לראשות מועצה מקומית (הערעור נדחה).
המבקש עתר לפסילת חלק מקולות הבוחרים לראשות המועצה המקומית ג'לג'וליה, דבר שיגרום לכך שהוא יהא הזוכה בבחירות ולא המשיב מס' 3 (להלן: המשיב), ולחילופין ביקש לפסול את הבחירות לראשות המועצה. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעור הבחירות של המבקש, והלה הגיש לביהמ"ש העליון בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור. המערער העלה שתי טענות: האחת, כי נפל פגם בבחירות משום שמכח הסכמים חמולתיים ננקטה שיטה, לפיה חולקו לפני הבחירות לבוחרים פתקי הצבעה שנרשם עליהם
שם המועמד בכתב יד, כאשר הם מסומנים באמצעות סוג הכתב, השפה ומיקום הכיתוב על הפתק, באופן שיאפשר זיהויים של המצביעים בעת ספירת הקולות. לטענת המבקש יש בכך לכאורה כדי לפגוע בחשאיות הבחירות. טענה זו נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי שקיבל את גירסת המשיבים שלא היתה אפשרות של זיהוי קולקטיבי של הפתקים במהלך ספירת הקולות בקלפיות. טענה אחרת בפי המערער כי סעיף 7(ג)(3) לחוק הבחירות לראש הרשות מאפשר לכתוב בכתב ידו של הבוחר את שם המועמד לראשות המועצה, ומכיוון שהוברר כי הפתקים לא נכתבו בכתב ידם של הבוחרים אלא נכתבו קבוצות קבוצות בכתב יד זהה הרי שהקולות פסולים. ביהמ"ש המחוזי דחה גם טענה זו. הערעור נדחה.
הטענה כי חולקו פתקים המאפשרים זיהוי המצביעים נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי מבחינה עובדתית ולפי סעיף 7(ב) לבחירת ראש הרשות, המפנה לסעיף 73 לחוק הרשויות המקומיות (בחירות), אין ערעור לביהמ"ש אלא בשאלה משפטית. אשר לטענה כי שם המועמד צריך להיות רשום בכתב ידו של הבוחר דווקא - בדין דחה ביהמ"ש המחוזי טענה זו. המערער מדגיש את הבדלי הנוסח בין סעיף 7 הנ"ל לבין סעיף 61 לחוק הבחירות למועצה. בעוד שבסעיף 7 נאמר "במקום פתק מודפס יכול לשמש גם פתק ריק... ושעליו יסמן הבוחר בכתב יד את שם המועמד..." הרי שבסעיף 61 נאמר "במקום פתק מודפס יכול לשמש גם פתק ריק... .ושעליו מסומנים בכתב יד אות הרשימה...". לדעת המערער, מצביעים הבדלי הנוסח על כך שבבחירות לראשות המועצה צריך הבוחר עצמו לכתוב בכתב ידו את שם המועמד. אין לקבל את פרשנות המערער. נראה שהסיבה לניסוח השונה של סעיף 7 לעומת סעיף 61 מצוייה בשינויים טכניים שהתחייבו מהבחירות לראש הרשות לעומת הבחירות למועצה. סעיף 7(ג) שלפיו "יסמן הבוחר בכתב יד...", רחב דיו גם כדי לכלול בו סימון באמצעות אחר, כפי שכתוב בחוק הבחירות למועצה. פרשנות זו ראויה היא לצורך שמירת ההרמוניה בין החוקים, ומניעת התוצאה, הלא רצוייה, ששני פתקים המוכנסים לאותה מעטפה, אחד לבחירת המועצה והשני לבחירת ראשה, יידונו אחד להחשב כקול כשר והאחר כקול פסול כאשר שניהם כתובים בכתב יד שאינו של הבוחר.
(בפני השופטים: ש. לוין, בייסקי, חלימה. החלטה - השופט לוין. עו"ד הגב' עמי אסנת למבקש. 7.12.89).
ע.א. 722/86 - יאסר יונס נגד המאגר הישראלי לביטוח רכב
*בקשה לתיקון פס"ד (בקשה לתיקון פס"ד - הבקשה נדחתה).
בע"א 722/86 הוחלט לקבל בחלקו את ערעור המערער ע"י הגדלת הסכום שיקבל כפיצויים בגין תאונת דרכים בה נפגע. בפסה"ד לא נקבעה כל הוראה בעניין הפרשי הצמדה וריבית. הוחלט על הגדלת הסכום שנפסק בפסה"ד של ביהמ"ש המחוזי, כשכל יתר פרטי פסה"ד ישארו בעינם. דא עקא, שבערכאה הראשונה לא נפסקו הפרשי הצמדה וריבית וכמסתבר שולמו הפרשי הצמדה למערער ע"י המשיב, אך הריבית על הסכום הנוסף שנפסק לא שולמה, ועל החובה לשלמה קיימת מחלוקת בין הצדדים. המערער סבור שמדובר בהשמטה מקרית בפסה"ד ומבקש את תיקונו של פסה"ד לפי סעיף 81 לחוק בתי המשפט. הבקשה נדחתה.
ראשית, במסגרת טיעונו בערעור ובעיקרי הטעון שלו, לא ביקש ב"כ המערער שביהמ"ש יתייחס להצמדה וריבית, על אף שאלה לא נפסקו גם בערכאה הראשונה, והתרכז רק בעניין הפסד ההשתכרות ; שנית, היעדר ההתייחסות לעניין הפרשי ההצמדה והריבית אינו בגדר טעות או השמטה מקרית בפסה"ד ואינו נכנס לגדרו של סעיף 81 לחוק הנ"ל. אין בהחלטה זו משום קביעת עמדה לגבי סמכות ראש ההוצאה לפועל לפסוק ריבית, בנוסף להפרשי הצמדה, על החוב הפסוק.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, מלץ, אור. עו"ד אלמאד למערער, עו"ד רענן למשיבה. 17.12.89).