ע.פ. 201/89 - אברהם בן חמו נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות מין וחומרת העונש(הערעור נדחה).
א. המתלוננת שהתה ביום הארוע אחרי הצהרים במרכז העיר לוד כאשר ניגש אליה אדם שלא הכירה ודחף אותה למושב אחורי של מכונית, בה היו שני נוסעים. האיש שדחף אותהלתוך המכונית התיישב במושב הנהג ומיהר להסיע את המכונית מן המקום. בהיותם נוסעים עשה בה האיש שישב לצדה, מעשים מגונים, תוך אלימות. הם הגיעו עד למבנה נטוש, שם הוציאו את המתלוננת מהמכונית ואחד מהשלושה השכיב אותה על רצפת המבנה, קרע את בגדיה וניסה לאנסה. באשר לזהותו של נהג המכונית נרשם מפי המתלוננת בהודעתה בליל הארוע תאורו של הנהג, והמערער עונה על התיאור שמסרה המתלוננת. במסדר זיהוי תמונות שנערך למחרת היום הצביעה המתלוננת על תמונתו של המערער ואמרה "זה הבחור ואני מזהה אותו...". במסדר זיהוי שנערך כעבור כמה ימים, בהשתתפות המערער ובנוכחות סניגורו, הצביעה המערערת על המערער ואמרה "...יצא הבחור הזה, אני לא בטוחה אני חושבת שהוא דומה לו, אחז בי וקרא בשם שלי ועשה מה שמסרתי בתלונה במשטרה". כשנשאלה ע"י הסניגור "את לא בטוחה שזהו" השיבה "אני לא יכולה להיות בטוחה במאת האחוזים". ביהמ"ש קבע כי היה זה המערער שדחף את המתלוננת לתוך המכונית וגזר לו שנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. ביהמ"ש המחוזי היה ער לסתירות שבין הודעתה של המתלוננת במשטרה לבין עדותה בביהמ"ש ומצא שיש הסבר לסתירה. כמו כן היו בביהמ"ש עדויות על שיחה של המערער עםעציר בתא המעצר שבה סיפר המערער כי "הוא עצור על מעשה מגונה והבחורה לא זיהתה אותו והוא היה יחד עם חיים טוויל שלקחו את הבחורה עם רכב". המערער העלה שורה שלטענות נגד אמינות הזיהוי של המתלוננת. אפשר שבכוחן של טענות אלה היה מספיק כדילהביא לספק באמינות הזיהוי, אילו סמך ביהמ"ש רק על דברי המתלוננת, דא עקא, כי מצוייה גם התוודותו של המערער בפני חברו לתא המעצר. המערער לא נחקר על הדברים שאמר לחברו בתא המעצר ולפיכך לא נתן להם הסבר.
ג. הסניגור מבקש כי ביהמ"ש יפרש את דברי המערער כנוגעים לפגישה אחרת שלו עם המתלוננת ואולם הסבר שכזה שאינו מתיישב לכאורה עם פשוטם של דברים, ראוי הוא שיבוא מפי הדובר עצמו בעדותו בביהמ"ש, שהרי רק בדרך זו ניתן לביהמ"ש לבחון את סבירות ההסבר החליפי וכנות המסביר גם יחד. משנמנע המערער מלהסביר את כוונת דבריו יש לתת להם את מובנם הרגיל בהקשר בו נאמרו, היינו כי המערער התוודה כי היה עם טוויל כשלקחו את המתלוננת ברכב, באותה נסיעה שבגינה נערך מסדר הזיהוי, היא הנסיעה שבה נעשה בה המעשה המגונה. אשר לעונש - אין הוא חמור ואין הוא מצדיקהתערבות.
(בפני השופטים: ש. לוין, גולדברג, מצא. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד יוסף ורון למערער, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה. 14.12.89).
בש"פ 879+903/89 - נסים וזלמן אלפרון נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סחיטה במסגרת חברה לגביית חובות)(עררים על מעצר עד תום ההליכים - העררים נדחו).
א. העוררים הם חלק מ-18 נאשמים בעבירות של קשירת קשר ובסחיטה באיומים במסגרת חברה פרטית לגביית חובות אזרחיים, הידועה כ"חברת אלפרון". העוררים מצויים במעצרמחודש מרץ השנה, היינו יותר מ-8 חודשים, וניתן צו למעצרם עד תום ההליכים. קיימות בידי התביעה ראיות לכאורה במידה סבירה לביסוס האישומים נגד העוררים. הערר נדחה.
ב. למרות שיש ראיות לכאורה מתעוררת השאלה עד מתי ניתן להחזיק נאשמים אלה במעצר. קיימת כאן דילמה לא קלה: מצד אחד מדובר לכאורה בעבירות שיש בהן סיכון רציני לציבור ושיש אינטרס רב בחשיפתן ובמניעת המשך ביצוען, כאשר מטבע הדברים מתעורר חשש שהנאשמים המואשמים במעשי הפחדה ואיומים מהסוג הנדון עלולים גם לנסות ולהשפיע על העדים שהגישו תלונתם נגד חברת הגבייה האמורה ; ומצד שני מדובר בנאשמים שהיו כבר במעצר במשך תקופה ממושכת, המשפט טרם החל להישמע לגופם של דברים ובירור המשפט נגד 18 הנאשמים יימשך זמן ניכר. באשר לשני העוררים - התביעה אינה מייחסת להם ביצוע מעשי אלימות פיסיים כנגד המתלוננים, אך מאידך, בהיותם משתייכים למשפחת אלפרון, זכו למעמד בכיר בחברה בהשוואה ליתר הגובים מהשורה. העורר נסים אף כיהן כמנהל בפועל של החברה אחרי מעצרו של אחיו יעקב, ואילו לזלמן יש הרשעות קודמות בגין עבירות של סחיטה ותקיפה. כמו כן יש לציין כי בחודשים דצמבר וינואר קבועים 30 ימי שמיעה למשפט. בהתחשב בכל הנסיבות אין להתערב בשלב זה בהחלטת המעצר, אך העוררים רשאים לעורר מחדש את שאלת השחרור בערובה אם שמיעת המשפט לא תסתיים עד אמצע פברואר 1990.
(בפני: השופט בך. עוה"ד א. לוין וח. אליהו לעוררים, עוה"ד רוד ואברמובלמשיבה. 6.12.89).
ע.א. 59/87 - השקעות ותגמולים בע"מ נגד פקיד שומה תל אביב
*התאריך שבו רואים חברה כמי שהפסיקה בפעילות עסקית ונכסיה חדלו להיות מלאי עסקי. *שווי המלאי העסקי(הערעור נדחה).
א. המערערת עסקה בסחר ובתיווך מקרקעין החל בשנת 1982, ולטענתה חדלה לעסוק במקרקעין, לכל המאוחר, ביום 31.3.76 ובתאריך זה חדל מלאי המקרקעין שבבעלותה להיות מלאי עסקי והפך לנכס השקעה. המשיב סבר כי החברה חדלה לעסוק במקרקעין לכל המוקדם ביום 29.12.77. על פי סעיף 85(א) לפקודת מס הכנסה נקבע כי בחישוב ההשתכרויות או הרווחים מעסק יראו "מלאי עסקי השייך לעסק בעת שהופסק או שהועבר..." כמלאי עסקי שנמכר בסכום שוויו. החשיבות מבחינתה של המערערת לתאריך בו הפך המלאי העסקי לנכס הון שלה, הוא בכך שבשלהי שנת 1987 , התאריך שלדעת המשיב חדלה המערערת מעיסוקה במקרקעין, חלה עלייה חדה במחירי מקרקעין.
ב. במחלוקת מהו התאריך של הפסקת העסק ומה שווים של המקרקעין בתאריך הקובע - כרוכה מחלוקת נוספת בין הצדדים והיא על מי נטל ההוכחה בדבר שווי המקרקעין ביום שהפסיקה המערערת לעסוק בסחר במקרקעין. עוד מחלוקת בין הצדדים נוגעת למכירתה של אחת החלקות על ידי המערערת, והשאלה היא אם נמכרה לפני התאריך שלדעת המשיב פסקה פעילותה העסקית במקרקעין של המערערת או לאחר התאריך הנ"ל. ביהמ"ש המחוזי קבע כי תאריך הפסקת העסק הוא במועד שאותו רואה המשיב כתאריך הפסקת העסק, היינו 29.12.77, וכן קבע כי שומת המקרקעין בתאריך זה היא כקביעתו של המשיב ולא כטענת המערערת ובאשר לחלקה האמורה קבע כי נמכרה לפני 29.12.77 ולא לאחריו. הערעור נדחה.
ג. ביהמ"ש ניתח בהרחבה את העובדות והנימוקים שהביאה המערערת כדי לתמוך בגירסתה שתאריך הפסקת העיסוק היה לכל המאוחר בשנת 1976 , ויכול היה להגיע למסקנה כי אין לסמוך על העובדות והנימוקים הנדונים. המערערת מדגישה את העובדה שבמשך שלש שנים, מ-1974 ועד 1976, לא מכרה ולא קנתה מקרקעין, ולטענתה מצב אובייקטיבי זה מלמד שהיא חדלה לעסוק בסחר במקרקעין. אכן, אין על נישום חובת הודעה כלשהי על הפסקת העיסוק ודי אם העובדות מלמדות על הפסקה כזו. אם הפסיק נישום לעסוק בעיסוק מסויים אם לאו, שאלה שבעובדה היא. יש עסקים שבהם עצם הפסקת הפעילות למשך תקופה מסויימת יש בה כדי ללמד לכאורה על הפסקת העיסוק בהם, כגון, בעל חנות החדל למכור
ולחדש את המלאי וסוגר דלתות חנותו לפרק זמן של חודשים ואפילו שבועות. מאידך יש עסקים שבהם הפעילות מועטה וקיימות בעסק כזה לעיתים הפסקות גדולות בין עיסקה לעיסקה, כגון, בעסקים המתייחסים לנכסים שאינם מוצרי צריכה ובכללם מקרקעין. בענייננו, היתה עדות רואה החשבון של המערערת כי למרות שלמעלה משנה וחצי לא נמכרו ע"י המערערת מקרקעין, הוא לא ראה בכך אות שהמערערת הפסיקה לסחור במקרקעין. כשבאים לברר אם המנעות מפעילות עסקית מלמדת על כוונה להפסיק את העיסוק יש חשיבות לראיות חיצוניות ולעיתים למעשים או הצהרות שיש בהם ללמד על כוונת הנישום. בענייננו, לא נמצאו מעשים, דיווחים או אמירות שיתמכו בכך, שהימנעות ממכירת מקרקעין מצד המערערת עד דצמבר 1987, נבעה מתוך שהמערערת התכוונה להפסיק את עיסוקה במקרקעין. לפיכך אין להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי כי לא היתה הפסקה בעסק על סחר במקרקעין של המערערת לפני דצמבר 1977.
ד. לצורך קביעת שווי המקרקעין של המערערת פנה המשיב לרכז חוליית מקרקעין במס שבח וזה העריך את המקרקעין בסכום שעליו הסתמך המשיב. ב"כ המערערת ביקש לחקור את רכז החולייה אך הדבר לא נתאפשר לו. לטענת המערערת, הואיל והלה לא התייצב לחקירה על המסמך אין לייחס משקל להערכה שעשה. עוד טוען ב"כ המערערת כי על פי הוראות סעיף 155 לפקודת מס הכנסה הקובעות כי "חובת הראייה כי השומה היא מופרזת תהיה על המערער ; אולם אם המערער ניהל פנקסים קבילים... חייבים פקידי השומה... להצדיק את החלטתם", חובה על המשיב "להצדיק" את החלטתו ומכאן שנטל הראייה על המשיב להוכיח את נכונות שומתו. לטענת המשיב אין לסעיף 155 תחולה בענייננו, באשר המשיב אינו חולק על נכונות הספרים מבחינה פנקסנית. אין צורך להכריע בשאלה זו, שכן גם אם הסעיף הנ"ל חל על ענייננו, עדיין הדין עם המשיב. על פי סעיף 155 לפקודה על המשיב "להצדיק" את החלטתו ואין הסעיף מעביר עליו את נטל הראייה אשר על פי הרישא לסעיף 155 חל על הנישום. משנקט המחוקק שני מונחים : "חובת ראיה" והחובה "להצדיק" באותו סעיף - לכאורה התכוון לחובות בעלות תוכן שונה. מכאן שבהטילו חובה "להצדיק", לא התכוון לכאורה להעביר את נטל הראיה. המשיב עמד בחובת ההצדקה שסעיף 155 מטיל עליו, והצדקה זו יש בה די כדי שנטל הראייה, החל על המערערת, יחייבה לסתור את החלטת המשיב. המערערת ניסתה לעשות זאת. דא עקא, ששומתו של השמאי מטעם המערערת לא נמצאה משכנעת, וביהמ"ש מציין את העובדות שיש בהן לתמוך בשומת המשיב ולסתור את הערכתו של השמאי מטעם המערערת. בכך אין להתערב.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד חיים מן למערערת, עו"ד שאול גורדון למשיב. 26.12.89).
ע.א. 217/87 - מרכז פרץ לרשתות... בע"מ נגד בנק צפון אמריקה בע"מ
*דחיית התנגדות לביצוע שיקים(הערעור נדחה).
א. המערערת משכה שני שיקים לפקודת חברת המגדר בע"מ ואלה הוסבו ע"י המגדר למשיב. השיקים הוגשו לביצוע והמערערת התנגדה לביצועם במספר טעמים ובכללם כי הוסכם בין המערערת לבין המגדר שהשיקים ניתנים לבטחון בלבד והם לא יסוחרו ; המגדר לא סיפקה למערערת את הסחורות תמורת השיקים ובהסכמת המגדר הורתה המערערת לבנק שעליו נמשכו השיקים על ביטולם ; המשיב קיבל את השיקים לגבייה בלבד ואלה לא הוסבו למשיב ; הוכנסו תיקונים ושינויים בזמן פרעונם של השיקים, שינוי התאריך הינו מהותי וחסרה חתימה של החברה ליד התיקון בזמני הפרעון של השיקים ; חתימת ההיסב על גבי השיקים אינה מתאימה לשם הנפרע. ביהמ"ש המחוזי דחה את התנגדות המערערת לביצוע השיקים והערעור נדחה.
ב. ביהמ"ש המחוזי הצביע על סתירות בחקירתם הנגדית של המצהירים מטעם המערערת, אך גם מבלי להיכנס לסתירות שבדברי המצהירים דין הערעור להידחות. טענת כישלון התמורה היתה סתמית ומחוסרת כל פירוט על דבר העיסקה לה טוענת המערערת, וכבר נפסק כי לא תינתן רשות להתגונן למבקש שלא פירט בתצהירו מסכת עובדתית שלמה ומפורטת של הגנתו. מכל מקום, המשיבה נתנה תמורה בגין השיקים שהופקדו אצלה אחרי כשלון התמורה הנטען וזאת בדרך של מתן אשראי לנפרעת שחשבונה היה ביתרת חובה. המשיבה פעלה בתום לב ומבלי לדעת דבר על העיסקה שבגינה הוצאו השיקים הנדונים ומכאן שבכפוף לטענות בדבר תקינות השיקים ושינויים מהותיים בהם, יש לראות את המשיבה כאוחזת כשורה בשיקים, ומכח אחיזה כזאת יש בידה להתגבר על טענת כישלון התמורה.
ג. אשר לשינוי התאריכים בשיקים - באה עדות כי השינויים נעשו בידיעתו ובהסכמתו של מנהל המערערת. מכל מקום, שינוי התאריך באחד השיקים אינו ניכר כלל על פני השיק ואילו בשיק האחר אמנם נראה השינוי, אולם לידו מופיעים ראשי תיבות של מנהל המערערת כמקובל בתיקוני שיקים, בו מוסיף עושה השיק את ראשי תיבות שלו ליד התיקון. הנוהג האמור קנה לו שביתה בבנקאות ובחיי המסחר, עד שאין בתיקון כזה המופיע על פני השיק כדי לפגום בתקינותו. ראשי התיבות שליד התיקון הם של מנהל המערערת ובהיותו מוחזק כמי שמורשה לחתום על השיק בשמה, פשיטא שניתן לראותו גם כמי שמורשה לתקן בשמה את תאריכו, בין אם הוסיף את חותמת החברה ליד התיקון ובין אם לאו.
ד. בטענה אחת שהעלה ב"כ המערערת יש ממש והיא זו הנוגעת לחוסר התאמה בין שמה של הנפרעת לשמה של המסבה. אכן, גם אם לא תוארה הנפרעת בשמה הרשום, אין זה פגם היורד לשורשו של השיק. אולם חוסר ההתאמה בין תיאור הנפרעת ובין חתימת ההסבה, פגם בחזותו של השיק, ובהיותו בלתי תקין לפי מראהו, נשללה מן המשיבה האחיזה כשורה. לפי סעיף 31(4) לפקודת השטרות ניתן אמנם למנוע תוצאה כזאת, ע"י הסבת השיק ע"י הנפרעת המסבה בשם המשובש בו נרשמה כנפרעת, ואפשר להוסיף גם את השם הנכון של הנפרעת, אולם הנפרעת לא עשתה כן במקרה זה, ולפיכך אם זכות הקניין של הנפרעת היתה פגומה, דבק פגם זה בשיק גם כשהמשיבה אוחזת בו, בהיות אחיזתה זו שלא כשורה. אלא שהמערערת לא נתנה כל פירוט הנוגע להגנתה בדבר כשלון התמורה, שהיא הטענה היחידה שנותרה לה לכך כי זכות הקניין בשיקים פגומה, ומטעם זה דין הערעור להידחות.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, קדמי. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד ג'קי גולדין למערערת, עו"ד גב' אסתר חיות למשיבה. 10.12.89).
רע"א 61/89 - בנק הפועלים נגד עבד אל חאלק דקס ואח'
*ביצוע עיקול מקרקעין בשטחים ע"י לשכת ההוצל"פ הנמצאת בישראל(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור . הערעור נדחה).
א. המבקש תבע לדין את המשיבים בביהמ"ש המחוזי בבאר שבע, ניתן פס"ד נגד המשיבים, ופסה"ד נמסר לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל בבת ים. הלשכה ביצעה פעולות שונות, כגון עיקול חשבונות בבנקים ישראליים, עיכוב יציאה מהארץ וכדומה, אך יו"ר לשכת ההוצאה לפועל סירב לבצע עיקול מקרקעין של המשיבים ברצועת עזה. בהחלטתו קבע כי לשכת ההוצאה לפועל בישראל אינה מוסמכת לבצע עיקול ברצועת עזה, וכי יש לבצע את העיקול על ידי משרד ההוצאה לפועל ברצועת עזה. ביהמ"ש המחוזי סירב להרשות ערעור על ההחלטה הנ"ל, בקבעו כי לאחר שניתן פס"ד ע"י ביהמ"ש בישראל, אין מקום לפנות ללשכת ההוצל"פ בישראל כדי לבצע את פסה"ד נגד חייב המתגורר "באיזור", אלא מי שמבקש להוציא לפועל פס"ד כזה צריך להגיש בקשה למשרד ההוצל"פ "באיזור". בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נדחה.
ב. כדי שלרשות שיפוט בישראל תהיה סמכות לפעול באיזור, צריך שהחוק יסמיך אותה לכך. תקנות סדרי הדין מסמיכות את לשכת ההוצל"פ להמציא מסמך למי שנמצא באיזור. ברם, הדין אינו מאפשר ללשכת ההוצאה לפועל בישראל להוציא לפועל פסק דין ישראלי בשטחים. אכן, ניתן לשלוח הודעה על דבר עיקול זמני במישרין מישראל לאיזור, בלא להזקק ללשכת ההוצאה לפועל באיזור. זאת מקום שמעשה ההוצאה לפועל נעשה ע"י המצאת מסמך בלבד, כגון הודעה למחזיק על עיקול נכסי החייב שבידי המחזיק. מאידך, פניה אל משרד ההוצאה לפועל באיזור מתחייב כאשר העיקול אינו מבוצע על דרך המצאת המסמך בלבד, כגון עיקול מטלטלין לפי סעיף 21 לחוק ההוצאה לפועל ועיקול מקרקעין על פי סעיף 33 שבו. אם ניתן לסיים את תהליך ההוצאה לפועל בדרך המצאת מסמך, רשאי לעשות כן ביהמ"ש בישראל ורשאית לעשות כן לשכת הוצאה לפועל בישראל. לעומת זאת אם לשם שכלול הליכי ההוצאה לפועל נדרשות פעולות נוספות, אין מנוס מפניה למשרד ההוצאה לפועל באיזור. בעניין שלפנינו ההנחה ממנה יצאו ראש לשכת ההוצאה לפועל וביהמ"ש המחוזי היתה כי אין להסתפק בהמצאת מסמכים בלבד ועל יסוד הנחה זו הדין עמם.
(בפני השופטים: ברק, בך, קדמי. החלטה - השופט ברק. 19.12.89).
בג"צ 329/87 - ריצ'רד סורקו-רם נגד שר הבטחון
*העברת חייל מילואים מיחידתו ליחידה אחרת(העתירה נדחתה).
א. לפני מספר שנים הוקמה בישראל עמותה בשם "שראל, המפעל הלאומי למתנדבים בישראל" המתמקדת בהבאת יהודים מחו"ל לעבודה התנדבותית בבסיסי צה"ל בארץ (להלן : העמותה). התכלית העיקרית של המפעל, לעודד עליית יהודים לישראל ולהעמיק את הקשר בין יהודי התפוצות לבין ישראל. ענף ארגון וסדר כוחות במפקדת קצין תחזוקה ראשי (להלן: היחידה) נקבע בצה"ל כאחראי על שיתוף הפעולה ועל קשרי הגומלין בין הצבא לבין העמותה. היחידה מארגנת, בתיאום עם העמותה, את הפעילות התרבותית והחינוכית הנלווית לשהות המתנדבים בבסיסי הצבא. לכל קבוצה נקבע על ידי היחידה מלווה, שתפקידו לטפל בכל ענייניה של הקבוצה למן רגע נחיתתה בשדה התעופה ועד לסיום העבודה בצה"ל. המלווה הוא חייל מילואים המוצב ביחידה. העותר, חייל מילואים, הועבר ליחידה האמורה בחודש אוגוסט 1985 והוצב לתפקיד של מלווה. בדצמבר 1985 שימש העותר כמלווה לקבוצת מתנדבים מדרום אפריקה ששהתה בבסיס צבאי. לאחר שקבוצת המתנדבים חזרה לדרום אפריקה קיבל יו"ר העמותה מכתב מאחת המתנדבות שבו שיבחה את פעילויות העמותה ובין היתר ציינה המתנדבת כי מלווה קבוצתה, העותר, הראה לה את הדרך לישו. מסתבר שהעותר משתייך לקבוצת "היהודים המשיחיים" והוא אף יו"ר קהילת "היהודים המשיחיים" ברמת השרון. בעקבות זאת ביקשה העמותה להעביר את העותר מתפקידו, המשיב הועבר ליחידת מילואים אחרת ועתירתו לבג"צ נדחתה.
ב. בתצהיר התשובה של מפקד היחידה צויין כי אין לחייל זכות קנוייה לשרת בתפקיד כלשהוא בצבא ואיוש תפקיד ביחידה צבאית מסור לחלוטין לשיקול דעתן של הרשויות הצבאיות הנוגעות בדבר, בהתחשב באישיותו של החייל, התאמתו לתפקידו וכיוצא באלה שיקולים הצריכים לעניין. המצהיר מציין כי תכלית קיומו של המפעל ההתנדבותי שיזמה העמותה ושיתוף הפעולה של צה"ל עמה, היא לעודד עליית יהודים לארץ ולחזק את הקשר בין יהודי התפוצות לישראל ולשם כך יש להדגיש את אופייה של ישראל כמדינת היהודים והיותה ביתו של כל יהודי. המאמין במשיחיותו של ישו מוציא עצמו מכלל היהדות, על כל גווניה וזרמיה, ובלתי אפשרי הוא כי מי שהוציא עצמו מכלל היהדות ישמש כראש גשר וחוט מקשר בינינו לבין יהודי התפוצות. כמו כן, המפעל ההתנדבותי הנדון בא
לעולם ביוזמת העמותה ואנשיה, ועל כן היה מקום ליתן משקל נכבד לעמדת העמותה המסרבת לאפשר פעילותו של העותר כמלווה קבוצות המתנדבים המאורגנות על ידה.
ג. העותר טוען כי העברתו מתפקידו בשל אמונתו הדתית נוגדת את עקרון חופש הדת והמצפון שהם עקרונות יסוד במערכת משפטנו. טענה זו אין לקבל. "היהודים המשיחיים" הם כת מעולם הנצרות ועל כן בדין סבר מפקד היחידה כי אין העותר מתאים לתפקיד של מלווה לקבוצת מתנדבים מחו"ל. אין שחר לטענת העותר כי בהעברתו מתפקידו יש משום "חתירה תחת אשיותו של המשטר הדמוקרטי של מדינת ישראל ופגיעה בציפור נפשה". ההחלטה להעבירו מן היחידה ומן התפקיד של מלווה אין לה ולא כלום עם חירותו להחזיק באמונה דתית, להטיף לה או לעסוק בפולחנה במסגרת החוק. אולם אמונתו המוצהרת בענייננו עושה אותו בלתי מתאים לתפקיד המיוחד של מלווה המשמש ראש גשר של יהדות התפוצות.
ד. אשר לטענת העותר כי מן הראוי לבטל את החלטת המשיב באשר היא נתקבלה מבלי שניתנה לו זכות הטיעון - פקודות הצבא העוסקות בנהלי הצבתו של חייל מילואים אינן מחייבות מתן זכות טיעון מוקדמת לחייל. בפני כל חייל, כמו גם בפני העותר, פתוחות דרכים שונות להביע עמדתו בעניין העברתו מן היחידה ובכללם פגישה עם מפקד יחידתו, פנייה בכתב למפקד היחידה, הגשת בקשה למפקד היחידה החדשה להעבירו חזרה ליחידה הקודמת, וכן יכול הוא להגיש קבילה לנציב קבילות חיילים. זכות הטיעון צריך ותבוא לכלל ביצוע במסגרת הוראות הצבא ונוהליו. אין צורך להעניק לחייל זכות להשמיע טענותיו לפני העברתו מיחידה ליחידה דווקא, ודי בכך שהוא יכול להשמיע טענותיו לאחר מכן, כפי שאכן ניתן לעותר לעשות במקרה דנן. עם זאת יש להעיר כי ההסבר שניתן לעותר להעברתו מן היחידה היה כי קיים "עודף כח אדם" ביחידה ולא היה זה הנימוק שעמד ביסוד ההחלטה. מן הראוי להימנע מגישה כזו, אך אין בה כדי להביא לבטלות ההחלטה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, ברק, חלימה. החלטה - המשנה לנשיא אלון. עו"ד בן מנשה לעותר, עו"ד גב' נילי ארד למשיב. 25.12.89).
בש"פ 901/89 - אלן בן חמו ויוסף בן חמו נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים - קוקאין)(ערר על מעצר עד תום הליכים - הערר נתקבל).
א. העוררים, בעל ואישה המתגוררים באילת, הואשמו, ביחד עם שלושה נאשמים אחרים בעבירה של יבוא קוקאין לישראל. שלושת הנאשמים האחרים שוחררו בערובה בהתחשב בטיבו של חומר הראיות הקיים כנגדם שהינו פרובלמטי ביותר. עולה מהתיק כי התביעה תישען במשפט הנדון, במידה רבה, על שיחות טלפוניות מוקלטות בין שני העוררים, כאשר ההיתר על פי חוק האזנת סתר, ניתן ביחס לשיחותיו של רופא, אשר העוררת הראשונה מועסקת על ידו. השיחות האמורות נוהלו ממרפאתו של אותו רופא. הקושי הוא, שלא נאמר על גבי טופס ההיתר, שמתבקש ביהמ"ש להתיר האזנה לשיחות מטלפון בעל מספר מסויים, השייך לאותו רופא, אלא מצויין בטופס כי מוגשת בקשה להתיר האזנה לשיחותיו של הרופא עצמו. הרי זו שאלה משפטית הנראית קשה ומורכבת ובשלב זה לא הובאה לגביה תשובה המניחה את הדעת מצד המדינה. ב"כ המדינה טען כי מטבע הדברים לא היה לאל ידם של חוקרי המשטרה להבחין בעת עריכת ההקלטה בין שיחותיו של הרופא ובין שיחות יתר המשתמשים בטלפון, ומשכך פני הדברים אין לייחס לחוקרים עבירה על אותו חוק. לפיכך סובר ב"כ המדינה שאין ליישם את הוראות סעיף 13(א) לחוק האזנת סתר, בו נאמר "דברים שנקלטו בדרך האזנת סתר בניגוד להוראות חוק זה, לא יהיו קבילים כראיה בביהמ"ש". נראה לכאורה כי קשה לקבל הנמקה זו, שכן עשויה האזנת סתר לשיחה מסויימת להיות "בניגוד להוראות חוק זה" כאשר לא נתקבל לגביה
היתר כדין, אף אם בשל טענה זו או אחרת אין מקום להרשיע את המאזינים בעבירה פלילית.
ב. עוד טען הפרקליט כי בשלב זה, בו דנים בערר בנושא של שחרור בערובה, אין לייחס משקל רב לטענה בדבר אי קבילות ראיה, אלא אם כן נראה בעליל, כי אכן תיפסל הראיה בעת שמיעת המשפט לגופו. התובע מסתמך על החלטת ביהמ"ש העליון בב"ש 688/84 (פד"י מ'(1) 253) בו הועלתה טענה שראיה מסויימת הושגה בניגוד להוראות חוק הגנת הפרטיות ועל כן מן הדין לפסלה על פי הוראות סעיף 32 לאותו חוק. באותו עניין נדחה הערר של העציר וביהמ"ש ציין כי יש בסוגייה הנדונה פנים לכאן ולכאן וכי קיימת סבירות כי הסם שהוצא מתוך גופו של אותו נאשם יהיה קביל בביהמ"ש. ברם, קיים הבדל משמעותי בין העניין הנ"ל ובין זה שבפנינו. במקרה ההוא הוצא הסם מגופו של עציר על ידי רופא מנתח במטרה להציל את חייו של העציר, וכפי שנאמר שם, "קיימת סבירות" שהסם יתקבל כראיה קבילה. זאת ועוד, קיים הבדל בין שני החוקים. בו בזמן שעל פי סעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות יש לביהמ"ש שיקול דעת לאשר קבילות ראיה אף אם הושגה בניגוד להוראות אותו חוק, לא השאיר המחוקק שיקול דעת מקביל בחוק האזנת סתר וסעיף 13 לחוק קובע באופן מנדטורי כי "דברים שנקלטו בדרך האזנת סתר בניגוד להוראות חוק זה, לא יהיו קבילים כראיה בביהמ"ש". לכן יש לצאת בשלב זה מהנחה כי שאלת קבילותן כראיה של ההקלטות הינה פרובלמטית והכרעה לטובת התביעה רחוקה מלהיות ודאית.
ג. לפיכך המסקנה לגבי העוררים היא כדלהלן: באשר לבעל - ללא הכשרת השיחות המוקלטות כראיה לא תהיה אפשרות לבסס את האישום נגדו אף לכאורה, ועל כן יש לשחררו בערובה. מאידך, לגבי האשה קיימות ראיות לכאורה במידה מספקת גם ללא השיחות המוקלטות. אעפ"כ הוחלט, לא בלי היסוסים, לשחרר גם אותה בערובה בהתחשב בנסיבות המקרה. לעוררת עבר נקי, היא אם לשני ילדים קטינים והיא כבר עצורה יותר משלושה חודשים כאשר המשפט מסובך ומורכב, ייקראו בו 30 עדים מטעם התביעה והוא טרם החל להשמע לגופו ואף לא נקבע תאריך לשמיעתו. אין הצדקה להשאיר נאשמת זו, בתור יחידה מבין כל חמשת הנאשמים, במעצר בפועל. לפיכך הוחלט לשחרר את העוררים בערובה תוך הגבלת תנועותיהם.
(בפני: השופט בך. עו"ד א. קעטבי לעוררים, עו"ד י. שדמי למשיבה. 28.11.89).
ע.א. 658/87 - סם הלפרין ואח' נגד כונסי הנכסים של מלונות כהן בע"מ ואח'
*מכירת נכס ע"י כונס נכסים לפי אגרת חוב, כאשר המכירה הותנתה באישור ביהמ"ש(הערעור נדחה).
א. חברת מלונות כהן בע"מ (להלן: החייבת), שהינה בשליטתו של המשיב השני חיים שיף (להלן: המשיב), הקימה מלון בירושלים. היא נקלעה לקשיים כספיים ואחד מנושיה הוא המשיב השלישי, בנק לאומי לישראל (להלן: הבנק), שבידו אגרת חוב של החייבת. במסגרת ביצוע אגרת החוב מינה ביהמ"ש המחוזי, על פי בקשת הבנק, כונסי נכסים על רכושה של החייבת. בנובמבר 1986 הגישו הכונסים לביהמ"ש בקשה למתן הוראות למכירת המלון וביהמ"ש קבע כי "אפשר לנסח נוסח הסכם ולקבל הצעות. כל מכירה כפופה לאישור מוקדם של בית המשפט". על סמך האישור הנ"ל פנו הכונסים לקונים בכח, ובסופו של דבר היתה התקשרות עם המערערים במחיר של 5.6 מליון דולר. נחתם אתם הסכם ביום 6.8.87 (להלן: ההסכם) ובמעמד החתימה הופקד בידי הכונסים סכום של 600,000 דולר. בהסכם צויין במפורש כי "הקונה מצהיר כי ידוע לו שעל הכונסים לקבל את אישור ביהמ"ש לביצוע המכירה... הסכם זה מותנה באישור מכירת הנכס לקונה על ידי ביהמ"ש. לא אישר ביהמ"ש את המכירה בתוך 90 יום מיום חתימתו, יחשב הסכם זה כבטל מעיקרא ולקונה לא תהיה כל תביעה כנגד הכונסים...". הכונסים פנו מיד לביהמ"ש בבקשה לאשר
את ההסכם, אך המשיב התנגד בטענה שהמחיר שנקבע איננו משקף אפילו מחצית מערכו של המלון.
ב. העניין הובא בפני שופט מחוזי שהחליט להרשות לפרקליטו של המשיב לפרסם מודעות בעתונות היומית ובהן הזמנה למעוניינים להשתתף במכרז זוטא שעשוי להתקיים בביהמ"ש ביום שנקבע לדיון בהתנגדות המשיב, אם ביהמ"ש לא יאשר את המכירה. בתאריך הנקוב באו לביהמ"ש מספר מעוניינים שכבר בראשית הדיון הודיעו כי הם מציעים סכומים גבוהים יותר מהסכום של 5.6 מליון דולר. השופט סבר שהליכי המכירה של הכונסים "לא מיצו במידה מספקת את פוטנציאל המימוש של הנכס", והחליט לערוך במקום מכירה במכרז בין המציעים הנוכחים. בא כוח המערערים הודיע כי המערערים ישתתפו במכרז זה, אך הם שומרים על זכויותיהם בקשר לחוזה שנחתם ובקשר לטענותיהם שיש לאשר את ההסכם המקורי אתם. בסופו של דבר זכו המערערים ברכישת המלון לאחר שהציעו 8.1 מליון דולר. בערעור מבקשים המערערים לאשר את ההסכם המקורי של מכירת הנכס בסכום 5.6 מליון דולר. פרקליטם של המערערים טוען כי השופט טעה בכך שהחיל את הכללים והעקרונות המקובלים לגבי מפרקי חברות על כונסי נכסים מכח אגרת חוב. לדעתו הפקוח של ביהמ"ש על פעולותיו של מפרק רחב יותר מהפקוח על פעולותיו של כונס נכסים מכח אג"ח. עוד טען כי אין ביהמ"ש פותח מחדש מכירה שנעשתה, רק בגלל כך שבאה הצעה גבוהה יותר, אלא במקרים מיוחדים, והפיקוח של ביהמ"ש צריך להצטמצם בבדיקה אם אין ההסכם פגום משום אי חוקיות, קנוניה, וכד'. הערעור נדחה.
ג. הסכם הטעון אישור ביהמ"ש הוא הסכם שתנאי מתלה בצידו ומכאן שאין מדובר בביטולו של הסכם שריר וקיים. אשר לטענת המערערים בעניין הפיקוח של ביהמ"ש על פעולותיו של כונס הנכסים - אין צורך להכנס לשאלה זו במקרה דנן שכן הפיקוח של ביהמ"ש והצורך באישורו של ההסכם היו תנאי לתוקפן של פעולות הכונסים ומהתנאים של ההתקשרות בין הצדדים למן ההתחלה. כבר בנובמבר 1986 כאשר התיר ביהמ"ש לכונסים לנסח הסכם ולפנות למעוניינים, היה הדבר מותנה בכך שכל מכירה "כפופה לאישור מוקדם של בית המשפט".
ד. הכפפת תוקפו של ההסכם לאישורו של ביהמ"ש לא היתה מסוייגת בשום צורה שהיא, ולא התייחסה רק לבדיקת חוקיות ההסכם. שאלת סבירותו של המחיר היתה העילה העיקרית להבאת העניין בפני ביהמ"ש לאישור. השאלה אם ובאלו נסיבות יימנע ביהמ"ש מלאשר חוזה שכרת הכונס, רק בשל כך שלאחר מועד חתימתו של החוזה ולפני אישורו ע"י ביהמ"ש הוצע מחיר גבוה יותר אינה צריכה הכרעה בענייננו. כאן קבע השופט כי קיים חשש שפעולות הכונסים לא מיצו את פוטנציאל המימוש של הנכס, היינו מטעם זה ולא מן הטעם שלאחר חתימת החוזה הובאה בפניו הצעת מחיר טובה יותר, סרב השופט לאשר את העיסקה.
ה. משהגיע ביהמ"ש למסקנה כי המחיר המוצע נופל במידה ניכרת ממחיר הנכס בשוק, מוסמך היה שלא לאשר את העיסקה המוצעת. עניין לנו בשיקול דעת, כאשר הצדדים העניקו לביהמ"ש שיקול דעת רחב ובלתי מסוייג לבחון את העיסקה מכל היבט ראוי ולהחליט אם ראוייה העיסקה לאישור אם לאו. ביהמ"ש הפעיל את שיקול דעתו, הגיע למסקנה שהעיסקה במתכונת שהובאה בפניו איננה ראויה לאישור, ואין ביהמ"ש שלערעור מתערב בשיקול דעת של ערכאה נמוכה אלא אם כן הוא מופרך על פניו. בענייננו, אחרית דבר מעידה על ראשיתו שביהמ"ש צדק בשיקול דעתו.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, מלץ, קדמי. החלטה - השופט מלץ. עוה"ד יוסף שגב ויובל גלאון למערערים, עו"ד י. ארנון לכונסים, עו"ד רס כספי לחיים שיף, עו"ד ב. לוינבוק לבנק לאומי. 6.12.89).
ע.א. 205/87 - ס.מ.ל. סוכנות מרכזית לביטוח בע"מ נגד מגדל חברה לביטוח בע"מ
*בקשה להעביר תביעה לבוררות. *טענה כי שטר נמסר על תנאי כשטר בטחון(הערעור נדחה).
א. המערערת היא סוכנות ביטוח שפעלה תוך קשר עסקי מתמשך עם המשיבה. המשיבה הגישה להוצאה לפועל לביצוע שטר על סך 4 מליון שקלים ישנים שנחתם ע"י המערערת לפקודתה. המערערת הגישה התנגדות לביצוע השטר, וניתנה רשות להתגונן. לטענת המערערת היא נתנה את השיק למשיבה כשיק בטחון ובתנאי שהשיק לא יוגש לפרעון, ואילו טענת המשיבה היתה כי השיק נמסר לה ללא כל תנאי. עם פתיחת ההליכים ביקשה המערערת כי המחלוקת בעניין השיק תועבר לבורר שנתמנה ממילא כדי לדון בכל נושאי ההתחשבנות שבין המערערת למשיבה. הבקשה לעיכוב ההליכים נדחתה ע"י ביהמ"ש באשר העיסקה נשוא השיק היא נפרדת ועצמאית ואין לה קשר עם הדיון בפני הבורר באשר לזכויותיהם וחובותיהם של הצדדים על פי ההסכם ביניהם. בעניין טענת המערערת כי מסירת השטר נעדרה תמורה, ציין ביהמ"ש כי על המערערת רבץ הנטל לשכנע כי האוחז בשטר אינו רשאי לתבוע על פיו והיא לא הצליחה להראות זאת. זאת ועוד, השטר עצמו מהווה את עילת התובענה והעובדות המהוות את עיסקת היסוד אינן שייכות לעניין. אשר לטענה בדבר המסירה המותנית של השטר, ציין ביהמ"ש כי על המערערת רבצה החובה להוכיח כי המסירה של השטר היתה לבטחון בלבד, היינו על תנאי, וכי התנאי שבו הותנתה המסירה לא נתקיים, ובכך לא הצליחה. הערעור נדחה.
ב. בעניין הבוררות התעוררה השאלה אם ניתן להעלות במסגרת הערעור על פסה"ד, גם טענה נגד דחייתה של בקשת העיכוב כאשר לא הוגשה בשעתו בקשה לרשות ערעור. התשובה לכך חיובית. סעיף 38 לחוק הבוררות קובע כי החלטה של ביהמ"ש לפי חוק הבוררות ניתנת לערעור ברשות בלבד. משמע, לא רק "החלטה אחרת" טעונה רשות ערעור, אלא כל החלטה לפי חוק הבוררות טעונה רשות ערעור. אין נפקא מינה אם זו החלטה שאיננה מסיימת את הדיון, כגון החלטה הדוחה בקשה לעיכוב הליכים, או אם זו החלטה המביאה לתום הדיון בביהמ"ש, כגון זו המעכבת את ההליכים לנוכח קיומו של הסכם בוררות. בענייננו נדחתה כאמור הבקשה לעיכוב הליכים והמערער לא הגיש בשעתו בקשת רשות ערעור והעלה את טענותיו נגד ההחלטה במסגרת הערעור דנא. מבחינת הגיונם של דברים, והמגמה של חוק הבוררות למנוע הליכים מיותרים, צריך היה להגיע למסקנה שאין להעלות עתה טענה נגד סירוב ביהמ"ש לעכב את ההליכים. דא עקא, תקנה 411 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי אם "לא ערער בעל דין על החלטה שאינה פסק דין והיא ניתנת לערעור ברשות בלבד, אין בכך כדי לפגוע בזכותו להשיג על אותה החלטה בבואו לערער על פסק הדין במשפט". תחולתה של תקנה 411 על ענייני בוררות לא סוייגה בדרך כלשהי, כפי שרצוי היה לעשות, ועל כן אין אלא להכיר בתחולתן של הוראות התקנה גם על נסיבות כגון אלה שבפנינו, ומכאן שיכול המערער לערער על החלטה שלא לעכב את ההליכים. ברם, לגוף העניין אין מקום להתערבות בהחלטת ביהמ"ש המחוזי שלא לעכב את ההליכים. ההתערבות בהחלטה כגון זו מצומצמת, ואין עילה לקבלת הטענה נגד דחיית הבקשה לעיכוב הליכים.
ג. אשר לטענה כי השטר נמסר רק כשטר בטחון - ההתקשרות על פי שטר אינה יכולה להיות כבולה ע"י התנאה, וכל תנאי בשטר פוסל את השטר מבחינת אופיו, כי הוא שולל את סחרותו. אולם, ניתן לתלות את תוקפה של החבות על תנאי - בדרך של קביעת תנאי למסירה, המותרת על פי הפקודה, ואין השטר אכיף עד שלא נתקיים התנאי. לגבי האוחז כשורה מתבטל תוקפו של התנאי שבמסירה וזכות האוחז עדיפה. שטר בטחון הוא שטר שמסירתו הותנתה בתנאי. מאחר והחיוב שבהתנאה חל רק על הצדדים הישירים, הרי התנאי המתלווה לשטר בטחון הוא כי האוחז ישמור אותו בחזקתו ולא יסחר אותו. אם נתמלא התנאי יכול האוחז לסחר את השטר. כמו כן יכול הוא לתבוע על יסודו.
ד. השיק נשוא ערעור זה לא נשא רישום כלשהו, אך מותר להוכיח שהמסירה היתה על תנאי. הטוען כי למסירת השיק הוצמד תנאי עליו הראיה. עליו להתמודד עם שתי חזקות העומדות למי שתובע על פי השטר: חזקת המסירה כדין, מסירה כשרה וללא תנאי, כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר ; חזקה כי התנאי למימוש השטר נתקיים. חזקה זו מעוגנת בפסיקה ונובעת מחזקת התמורה שיסודה בפקודת השטרות. המערערת לא הצליחה להתמודד עם אף אחת משתי חזקות אלה.
ה. יש להעיר עוד כי במקרה דנא אין מתעוררת שאלה מה היה הדין אילו היה השיק נושא רישום מפורש שהוא ניתן לבטחון. הגישה שבאה לידי ביטוי בביהמ"ש העליון היא כי שטר כזה תקף על אף התנאי שהוצמד למסירתו, ואין ברישום האמור כדי לפגוע בצורתו ובשל כך גם בתקפו של השטר.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, אור, קדמי. החלטה - הנשיא שמגר. עוה"ד י. פריבס ומ. רז למערערת, עוה"ד א. אלרום וא. קונפורטי למשיבה. 21.12.89).
ע.א. 410/88 - רותם חב' לבטוח בע"מ נגד כוכב בע"מ ואח'
*תביעה נגד חברת ביטוח בסדר דין מקוצר בגין אבדן רכב. *דחיית בקשה לרשות להתגונן כאשר המצהיר לא הופיע(הערעור נתקבל בחלקו).
א. המערערת הוציאה למשיבה פוליסת ביטוח לגבי משאית בפני סיכונים שונים ובכלל זה גניבה. סכום הביטוח נקבע בפוליסה "לתקרה" של 105,000 דולר. המכונית נגנבה ולא נמצאה תוך התקופה של 45 יום, הנקובה בפוליסה כמשך הזמן שלאחריו זכאים התובעים לתשלום תגמולי הביטוח. המשיב דרש מהמערערת לפצות אותו בסכום הנקוב בפוליסה ומשלא נענה הגיש תביעה בסדר דין מקוצר על הסכום הנ"ל. המערערת הגישה לביהמ"ש המחוזי בקשה למחיקת הכותרת "סדר דין מקוצר" ולחילופין ביקשה רשות להתגונן. את בקשתה תמכה בתצהיר שניתן ע"י פקיד המערערת מר ביטון. ביום 16.3.88 התקיים דיון בפני הרשם שהוקדש לענין מחיקת הכותרת כאמור ונטען שהתביעה אינה לסכום קצוב כנדרש בתקנה 202(1) לתקנות סדר דין אזרחי. הרשם החליט שמדובר בסכום קצוב ולפיכך אין למחוק את הכותרת.
ב. לאחר מכן נדונה בקשתה החילופית של המערערת למתן רשות להתגונן והרשם נתן רשות למערערת להגיש תצהיר משלים. הדיון נדחה לתאריך 4.5.88 אלא שבתאריך הנ"ל לא הופיע המצהיר מטעם המערערת לדיון ולא ניתן היה לחקרו על תצהירו. ב"כ המערערת ביקש לדחות את הדיון הואיל והמצהיר נמצא בשרות מילואים פעיל החל ביום 1.5.88 ועד ליום 19.5.88. בדיעבד הסתבר כי ביום האמור לא היה המצהיר בשירות צבאי. ביום 22.5.88 התייצבו הצדדים לדיון נוסף והוצג בפני ביהמ"ש כרטיס העבודה של ביטון שעבד ביום האמור במשרדי המערערת. השופט הודיע כי הוא רואה בחומרה רבה את אי התייצבותו של המצהיר, ועל כן החליט להתייחס לתצהיר כאילו נותנו לא התייצב לחקירה ללא סיבה מוצדקת, למרות שבישיבה זו כבר הופיע מר ביטון. ביהמ"ש דחה את הבקשה לרשות להתגונן ונתן פסק דין על מלוא סכום התביעה. הערעור נדחה באשר למחיקת הכותרת "בסדר דין מקוצר" ונתקבל באשר להחלטת ביהמ"ש לראות את התצהיר כאילו לא הוגש. התיק הוחזר לביהמ"ש כדי לדון לגופה של הבקשה לרשות להתגונן, תוך חיוב המערערת בהוצאות.
ג. אשר לכותרת "בסדר דין מקוצר" - אין מדובר כאן בתביעה לנזק הטעון הוכחה, כי אם בתביעה לפיצוי בגין אובדן מוחלט של הנכס. מאחר ששוויו של הרכב נקבע בפוליסה, הרי ששווי זה הוא סכום הפיצוי שנתבע ואי אפשר לומר שסכום זה אינו קצוב. כאשר מדובר בגניבת מכונית, הרי סכום הביטוח והפוליסה עומדים שניהם בקריטריונים של תקנה 202, מאחר שיש מסמך בכתב ויש סכום קצוב ואין שום נזק הטעון הוכחה. תביעה נגד חברת ביטוח לתשלום שווי של נכס שהיה מבוטח אינה כשרה להתברר בסדר דין מקוצר
אם מוטל על ביהמ"ש לשום את שוויו. לא כן כאשר בעת הביטוח נעשתה הערכה של שווי הנכס המבוטח. במקרה כזה אם נגרם אובדן מוחלט של הנכס המבוטח רשאי המבוטח לקבל את הסכום המלא של הביטוח כפי שהוא נקוב בפוליסה, ובמקרה כזה ניתן להגיש תביעה בסדר דין מקוצר.
ד. מנוסחו של הסעיף בפוליסה בדבר "תקרת הביטוח" אין ללמוד כי סכום הביטוח הוא "סכום תקרה" וכי בפועל תשלם החברה רק את ערך המכונית ביום אובדנה עפ"י שומה. אם התכוונה החברה שזה יהא טיבו ומשמעו של הביטוח, היתה צריכה לומר זאת במפורש ובמילים ברורות, ולא לסמוך על נוסח בלתי ברור ומעורפל. בענין זה פועל כלל הפרשנות שלפיו יש לפרש פוליסה כנגד מנסחה, דהיינו נגד החברה. עפ"י הנוסח הקיים הסכימו הצדדים שהסכום הנקוב בפוליסה הוא ערך המכונית וההנחה היא שהסכימו שזהו הסכום שישולם במקרה של אובדן.
ה. טוענת המערערת כי עתה, משנמצאו שרידי המשאית אין עוד מדובר באובדן מוחלט אלא בנזק אשר יש לשומו ולהעריכו, ולגרוטאות יש לטענתה ערך, אשר עשוי להקטין את חיובה. ב"כ המערערת מסתמך על דברים שנאמרו בפני ביהמ"ש, שלפיהם נתקבל מידע מהמשטרה אודות מציאת המשאית או שרידיה. אין בטענה זו ממש. ביהמ"ש לא צריך היה להתייחס לדברים שנאמרו ע"י ב"כ המערערת בהיותם שמועות בלתי מבוססות מבלי שנתמכו בעובדות מוצקות. מכתב של ראש מחלק החקירות צורף לתיק מספר ימים לאחר שניתנה החלטה לדחות את הבקשה למחיקת הכותרת, כך שבמועד נתינתה לא ידע ביהמ"ש על קיומו. מה גם שמתוכן המכתב לא עולה עובדה המאפשרת להניח כי לגרוטאות שנמצאו יש ערך כלשהו וכי יש טעם בהערכת שווין.
ו. מאידך, דחיית הבקשה לרשות להתגונן, בנסיבות העניין, היתה צעד מרחיק לכת, ודינו של הערעור בעניין זה להתקבל. אין לחשוד במערערת או לייחס למר ביטון כוונות לא טהורות, כגון מרמה או זילזול בביהמ"ש, בכך שלא הופיע ועל כך כי נמסרה הודעה מוטעית בענין היעדרותו. בענין זה ניתן הסבר מניח את הדעת כי בגלל שירות המילואים המתוכנן נרשם תחילה שבתאריך ישיבת ביהמ"ש לא יוכל להופיע בביהמ"ש ומשביטל שירות המילואים לא זכר לעדכן את פרקליט המערערת. הסבר זה איננו בלתי סביר וטעות זו יכולה היתה לבוא על תיקונה באמצעות פסיקת הוצאות הולמות כנגד המערערת, תוך מתן סיכוי לעניין להתברר ולהיות מוכרע על סמך הזכויות לגופן. לכן מן הראוי היה כי בישיבה מיום 23.5.88, בה כבר הופיע מר ביטון, יתיר ביהמ"ש לחקרו על תצהירו. לפיכך הוחלט לקבל את הערעור ולהחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי כדי שהמצהיר יחקר על תצהירו והבקשה לרשות להגן תוכרע לגופה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עו"ד צבי רפפורט למערערת, עו"ד יהודה רסלר למשיבים. 10.12.89).
בג"צ 588/89 - יעל תכנה ומערכות בע"מ נגד שר התעשיה והמסחר ואח'
*שיהוי בפנייה לבג"צ בעניין זכייה במכרז(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
א. משרד התעשיה והמסחר פירסם מכרז להספקת מערכת תוכנה. העותרת השתתפה במכרז וביום 19.3.89 נשלח אליה מכתב ע"י מנהלת יחידת המחשב של המשרד שבו נאמר כי לאחר בחינת אבי הטיפוס של החברות השונות, הוחלט בישיבת הצוות הבוחן להעדיף פתרון שיתמך על ידי חברת דיגיטל. לפיכך הודיעה לעותרת כי הצעתה נדחתה. ביום 29.3.89 כתבה העותרת מכתב למשרד התעשיה והמסחר בו הביעה את מחאתה על ההחלטה הנ"ל. על יסוד טענות שונות דרשה העותרת בירור מדוייק של תהליך המכרז, החזר הוצאות של כ-40,000 ש"ח ואי מסירת העבודה לגורם אחר. המכתב נותר ללא מענה. ביום 29.5.89, פנתה העותרת מחדש למשרד הנ"ל וציינה כי לא קיבלה מענה למכתבה הקודם, וחזרה
והבהירה כי היא עומדת על טענתה ודורשת קיום שלושת הדרישות האמורות. שוב לא הגיעה תשובה למכתב וגם לא קויים מגע אחר כלשהו בין העותרת לבין המשרד, בין ביוזמת העותרת ובין ביוזמת המשרד, עד שהעניין נמסר לטיפולו של ב"כ העותרת. הנ"ל פנה במכתב נוסף ביום 6.7.89, בו העלה מחדש את טענות העותרת. רק לאחר מכן, ביום 17.7.89 פנתה העותרת לבג"צ וכמסתבר נקבע בינתיים המשיב השני כזוכה במכרז. ביום 17.7.89 ניתן צו על תנאי וכן צו ביניים שהותנה בכך שתינתן ערבות מטעם העותרת תוך 72 שעות. הערבות ניתנה כדין רק אחרי שחלפו 40 ימים ומעלה, ובינתיים המשיך המשרד בהכנות להפעלת התוכנה יחד עם החברה שזכתה במכרז. העתירה נדחתה.
ב. בנסיבות העניין קיים שיהוי מהותי בפנייתה של העותרת לבג"צ, ומטעם זה יש לדחות את העתירה. משנמסר לעותרת בחודש מרץ 1989 כי הצעתה נדחתה, היתה יכולה לנקוט מיד בצעדים משפטיים כדי לעכב את המשך מהלכו של המכרז. היה צריך להיות ברור לעותרת כי המשך ההליכים עקב השתהותה בנקיטת פעולה כלשהי, יביא נזק לגורם שפירסם את המכרז ולמתחרים האחרים שממשיכים בו. העותרת אינה יכולה לטעון כי יצאה ידי חובתה בכתיבת מכתביה, מאחר ולא היה שום סימן לכך כי יש נכונות מצד המשיב לשקול מחדש את החלטתו, או לקיים דיון או עיון אחרים שיהיה בהם כדי להצדיק את העיכוב בנקיטת פעולה משפטית. אכן, אין למהר ולפנות לבג"צ כל עוד לא מוצו הליכי הבירור המתחייבים בנסיבותיו של העניין, ואולם כאשר ניתנה תשובה שלילית ברורה והחלטית, ממנה עולה כי העותרת יוצאת ממעגל המשתתפים במכרז, היתה צריכה לראות בכך סוף פסוק המחייב בנקיטת הליכים משפטיים על אתר. עם זאת מתח בג"צ ביקורת על התנהגות משרד התעשיה והמסחר, שכן כללי מינהל תקינים חייבו מתן תשובה שיש בה כדי להעמיד את העותרת על תגובת המשרד ודבר זה לא נעשה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עוה"ד משה מטלון וגב' זהבה אגי לעותרת, עו"ד מלכיאל בלס למשיב, עוה"ד יוסף קפלן ואורה רבינוביץ לזוכה במכרז. 7.12.89).
בג"צ 896/89 - חברת חיים ליפשיץ... בע"מ ואח' נגד שר המשטרה ואח'
*בקשה להתערבות המשטרה כדי לפנות נכס מקרקעין מידי תופסיו(העתירה נדחתה).
א. העותרים נכנסו לעיסקת קומבינציה עם המשיבה השניה (מלון הר שלום בע"מ - להלן: המשיב) שהיא הבעלים של חלקת מקרקעין בבני ברק. על פי עיסקת הקומבינציה בנתה העותרת שבעה קוטג'ים והבעלות בהם היתה צריכה להתחלק בין השותפים לעיסקה לפי סדר קבוע מראש. בשלב מסויים נתגלעה מחלוקת בין העותרת לבין המשיבה והמשיבים השלישי והרביעי, להם מכרה המשיבה את הקוטג' מס' 5 בחלקה. בעקבות המחלוקת נפסק ביצוע העבודות וביום 4.10.89 נכנסו המשיבים, לפי יוזמת והסכמת המשיבה, לקוטג' שנועד להם. העותרים נקטו במספר צעדים כדי להכביד על החזקתם של המשיבים בבניין ופנו למשטרה בבקשה שזו תפנה את המשיבים מן הבניין. בפנייתם הסתמכו העותרים על הוראות סעיפים 18 ו-19 לחוק המקרקעין. המשטרה סירבה לנקוט בפעולה לפינויים של המשיבים מן הקוטג' ועל כך העתירה. העותרים מסתמכים בעיקר על הדברים שנאמרו בבג"צ 109/70 (פד"י כ"ה (1) 225) אשר לפיהם מחובתה של המשטרה לחוש לעזרתו של אדם אשר נכס נתפס מחזקתו ולסייע לו להוציא את הנכס מידי התופס. העתירה נדחתה.
ב. העותרים פנו לבימ"ש השלום בהרצליה בבקשת פס"ד הצהרתי, צו מניעה וצו עשה באותו נושא, אך התובענה נמחקה לפי בקשת העותרים. עתה תלויים ועומדים בביהמ"ש המחוזי בתל אביב הליכים משפטיים בין הצדדים סביב מהות התחייבויותיהם זה כלפי זה והמחלוקת סבה בין היתר גם סביב זכות החזקה בקוטג' הנדון. בנסיבות אלה צדקה המשטרה בהמנעה מנקיטת פעולה מצידה כאשר העניין נמצא בדיון בביהמ"ש. קיום החובה
שהוגדרה בבג"צ 109/70 הנ"ל מותנה בשני תנאים מצטברים: הפנייה לעזרת המשטרה נעשתה בזמן שהפלישה היתה עדיין טריה ; למשטרה נתגלה בצורה ברורה כי מעשה הפלישה ללא רשות איננו מוטל בספק, ואין לפקפק בו. התנאי השני אינו קיים כאן, שהרי זהו, בין היתר, העניין שביהמ"ש המחוזי דן בו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד אליעזר קליבנסקי לעותרים, עו"ד מלכיאל בלס למשיב, עו"ד משה שוב למשיבה, עו"ד יוסף מ. כהנא למשיבים. 28.12.89).
ע.א. 699/89 - מיכאל אמסלם ורשימת ס"ש - יד לעובד נגד ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל ואח'
*ערעור על החלטת ועדת בחירות למועצת פועלים (הערעור נדחה).
המערערים הגישו רשימת מועמדים לבחירות למועצת הפועלים של שדרות וטענתם המרכזית היתה כי יש לנהוג לגביהם לפי הכללים החלים על רשימת מועמדים קיימת במועצת הפועלים היוצאת, ולא לפי הכללים החלים על רשימה חדשה. המערערים השיגו על החלטת ועדת הבחירות המרכזית שלפיה דינם כדין רשימה חדשה. ביהמ"ש המחוזי דחה את עתירת המערערים בעניין זה והערעור נדחה.
במועצת הפועלים הקיימת מכהן המערער כנציג רשימת שומרי תורה שהאות שלה היא האות ש' ובבחירות החדשות ביקש להתמודד תחת השם ס"ש אשר האות שלה יד'. על המערערים להביא טענותיהם נגד החלטת ועדת הבחירות המרכזית, במקרה כגון דא, בפני רשות השיפוט הארצית, אשר כוננה לפי חוקת הבחירות היחסיות לוועידת ההסתדרות. לפי חוקת הבחירות, רשות השיפוט הארצית תהא פוסקת ראשונה ואחרונה בכל הערעורים על החלטות ועדות הבחירות. המערערים לא עשו שימוש בזכות המוקנית להם לפי החוקה הנ"ל, ובשל טעם זה בלבד היה מקום לדחות המרצתם.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, קדמי. החלטה - הנשיא שמגר. המערער לעצמו, עו"ד צבי יפה למשיבים. 13.11.89).
ע.א. 578/86 - בן הרוש יעקב נגד יואב עוזיאל
*תביעת נזיקין בטענה שהתובע נפגע ע"י סירה שנהג בה המשיב. *אי פסיקת הוצאות (ערעור וערעור שכנגד - הערעורים נדחו).
ביום 1.5.82 שחה המערער בים כנרת ותוך כדי שחייה נפגע ע"י סירה. המערער תבע מהמשיב את נזקיו כשלטענתו המשיב הוא שנהג בסירה שפגעה בו. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה, בקבעו כי באותה שעה שטו סירות מנוע אחרות באותה סביבה ולא הוכח כי סירת המשיב דווקא היא שפגעה במערער. השופט ניתח את כל הראיות שבאו בפניו ומסקנותיו מבוססות על הראיות שנמצאו מהימנות עליו כשגירסת המערער נמצאה בלתי אמינה. אי לכך יש לדחות את הערעור.
בערעור שכנגד קובל המשיב על כך, שביהמ"ש לא חייב את המערער לשלם לו הוצאות, על אף שהתביעה נגדו נדחתה. גם ערעור זה נדחה. בביהמ"ש דלמטה אמנם לא ויתר המשיב על הוצאותיו, אך ב"כ ציין בסיכומיו ש"בנסיבותיו המיוחדות של המקרה ובעיקר בשים לב למצבו של המערער מלפני התאונה, ימליץ הח"מ למרשו שלא לגבות את הוצאותיו ושכר הטרחה שייפסק אם ייפסק". ביהמ"ש ראה בכך נקיטת עמדה, על פיה ראוי שהמערער, בשל מצבו המיוחד, לא ישא בתשלום שכר טרחה. בנסיבות אלה לא מן הראוי לשנות מהחלטת הערכאה הראשונה שלא לחייב את המערער בהוצאות המשיב.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד מ. אנבר למערער, עו"ד דן אור למשיב. 17.12.89).
בג"צ 764/89 - רבי אוהב ציון ואח' נגד מינהל מקרקעי ישראל ואח'
*דרישת המינהל לקבל דמי היתר כדי לתת הסכמה לבנייה (העתירה נדחתה).
העותרים הם חוכרי מקרקעין של המינהל. הם מבקשים לבנות על המקרקעין וזקוקים לשם כך להסכמת המינהל. המינהל מתנה את הסכמתו בתשלום דמי היתר והעותרים סבורים כי הדרישה אינה כדין. העתירה נדחתה. היחסים בין הצדדים הם בעלי אופי חוזי, מתבקשת פרשנותו של הסכם אזרחי שבין הצדדים, ועניין זה מצוי בסמכות השיפוט של ביהמ"ש האזרחי. טוענים העותרים שאין בהסכם בין הצדדים דבר וחצי דבר בעניין תשלום דמי ההיתר, אך טענה זו אינה מדוייקת ואינה מכרעת. אין היא מדוייקת - שכן בין הצדדים נכרת בנוסף להסכם המקורי הסכם נוסף והסכם זה מפנה להוראות המינהל, ועושה אותן חלק ממנו, ולפי הוראות המינהל יש לשלם דמי היתר. אינה מכרעת - שכן גם בלא הסכם העושה את הוראות המינהל חלק ממנו, הרי הן הוראות באשר לאופן שבו תפעל המדינה בתחום המשפט הפרטי. על כן, חוקיות ההוראות ביחס לעותרת צריכה להקבע בביהמ"ש האזרחי.
(בפני השופטים: ברק, מלץ, אור. עו"ד א. אבירם-ואש לעותרים, עו"ד מנדל למשיבים. 24.12.89).
ע.פ. 45/88 - יעקב שרייבר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (נסיון לרצח) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בנסיון לרצח ונדון ל- 8 שנים מאסר בפועל. הוא מערער על העונש שנגזר לו וטענתו העיקרית היא כי מאז נגזר דינו בבית המשפט המחוזי, חל בו מפנה, הוא חזר בתשובה ויש להקל עמו במידת מה. הערעור נדחה. העונש שהוטל על המערער, אינו כבד כלל ועיקר בהתחשב בנסיבות החמורות של ביצוע העבירה. אין לומר כי השינוי שחל במערער יש בו, בנסיבות הענין, כדי להצדיק הפחתה בעונש. המערער חשד במתלונן כי הוא הצית את דלת ביתו ועל כן נטל סכין ודקר אותו שלש דקירות, שתיים מהן בלב. זו התנהגות שמן הראוי להענישה בכל חומרת הדין ומן הראוי להזהיר מפניה את המערער עצמו ואת זולתו.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, ד. לוין. עו"ד ד. יפתח למערער, עו"ד גב' מ. חשין למשיבה. 29.11.89).
רע"א 495/89 - משה ואהרון כהן נגד א. אברהמי בע"מ
*בקשה לפסילת בורר
(הבקשה נדחתה).
בישיבת הבוררות השניה שבין בעלי הדין הודיע הבורר כי עו"ד אפרים אברמזון, שהוא בן אחותו של הבורר, היה בעבר שותף במשרד עורכי דין המייצג את המשיבה לפני הבורר. כן הודיע הבורר כי בעת שעבד כשכיר במשרדו של עו"ד יצחק אברמזון המנוח, הוא טיפל בענייני חברה פלונית שמנהלה היה מנהל המשיבה. מדובר באירוע שאירע לפני כ-30 שנה. על יסוד הצהרת הבורר ביקשו המבקשים להעביר את הבורר מתפקידו אך ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. אין יסוד להניח שעקב העובדות הנזכרות לעיל אין הבורר ראוי לאימון הצדדים, כאמור בסעיף 11 לחוק הבוררות. אין אפילו ראייה, גם אילו היתה עובדה כזו לעניין, שעו"ד אפרים אברמזון נטל חלק בעיסקה שבין בעלי הדין, וגם לו נטל חלק בעיסקה, ספק רב אם עובדה זו היתה לעניין. גם העובדה שלפני זמן רב ייצג הבורר את מנהל המשיבה בעניין אחר אין בה כדי לפגוע באובייקטיביות שלו. אין סיכוי שערעורם של המבקשים יתקבל אם תינתן להם רשות לערער ולפיכך יש לדחות את הבקשה.
(בפני: השופט ש. לוין. 3.12.89).