בש"פ 562/89 - עמרם ועקנין נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (שוחד)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל)
א. העורר ששימש מנהל כלא אשמורת הואשם בעבירות שוחד והפרת אימונים הקשורות לטובות הנאה שקיבל, לטענת התביעה, מידי אחד קלמנוביץ שהיה עד לסוף דצמבר 1988 במעמד של עציר ולאחר מכן, משנשפט, היה אסיר אותו כלא, תמורת הענקת הקלות לקלמנוביץ. ביהמ"ש החליט לעצור את העורר עד תום ההליכים ונימק את החלטתו בשתיים אלו: חומרת העבירה; חשש לשיבוש הליכי משפט. באשר לנימוק הראשון מפרט השופט שורהשל אסמכתאות שלפיהן חומרת העבירה כשלעצמה יכולה להוות נימוק למעצר עד תום ההליכים. באשר לנימוק השני סבר השופט כי קיים חשש כי העורר ישבש הליכי משפט. השופט הסתמך על מעשה שאירע כאשר העורר אמר לסוהרת מסויימת כי אם תיחקר מדוע נהנה קלמנוביץ מביקור חד שבועי המגיע לעציר ולא לביקור אחד לשבועיים המגיע לאסיר, גם לאחר שהפך לאסיר, תגיד שלא ידעה כי הוא הפך לאסיר. בכך ראה השופט נסיון להדחת עד. הערר נתקבל.
ב. באשר לנימוק הראשון - כל האסמכתאות שהביא השופט מתייחסות לתקופה שלפני תיקון מס' 9 לחוק סדר הדין הפלילי, תקופה שבה היו חילוקי דעות בין שופטים בסוגייה אם חומרת העבירה כשלעצמה מספיקה כדי לעצור עד תום ההליכים. כיום, לאחר התיקון, נאמר במפורש כי "חומרת העבירה כשלעצמה לא תהווה עילה למעצר אלא במקרים המנויים...". והעבירות המיוחסות לעורר אינן מאלה המפורטות בחוק. על כן חומרת העבירה ומיוחסת לעורר אינה יכולה לשמש עילה למעצר.
ג. אשר לנימוק השני - ההודעה של העדה אינה ברורה ואין להסיק ממנה באופן חד משמעי כי העורר נתכוון להדיחה. ניתן לתת לדברים שאמר העורר לעדה פרשנות אחרת, היינו שיעץ לה כי אם תשאל בעניין החופשות שהוענקו לקלמנוביץ תאמר את האמת, שאכן לא ידעה כי קלמנוביץ כבר נשפט. כדי להצדיק מעצרו של נאשם בטרם הכרעת הדין, צריך שהחשש של שיבוש הליכי משפט יהיה סביר וממשי. אין די בכך שהוכח כי הנאשם ניסה בעבר לשבש הליכי משפט. על כך יעמוד הנאשם לדין. על התביעה להוכיח קיומו של חשש סביר וממשי כי הנאשם עלול, אם יתהלך חופשי, לשבש הליכי משפט בעתיד. מעשה כזה בעבר יכול שישמש אינדיקאציה לשיבוש הליכי משפט בעתיד, אך אינדיקאציה זו אינה מוסקת מאליה אלא תלוייה בטיבם של השיבושים, בנסיבות ביצועם, בריבויים וכיוצא באלה. בענייננו שיבוש הליכי משפט בעבר, המיוחס לעורר, הוא, במקרה הטוב, מפוקפק למדי, כאמור לעיל, והתביעה לא יצאה ידי חובתה להוכיח קיומו של חשש סביר וממשי שהנאשם עלול, בהתהלכו חופשי, לשבש הליכי משפט. לפיכך יש לשחררו בערובה.
(בפני: השופט מלץ. עוה"ד רובינשטיין וגב' רייך לעורר, עו"ד גב' א. ברזילי למשיבה. 7.8.89).
ע.פ. 92/89 - פלונים נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של הצתה וחומרת העונש(ערעור של שלשה מערערים - ערעורם של שניים על הרשעתם נתקבל וערעורו של המערער השלישי על חומרת העונש נדחה).
א. שלשת המערערים, קטינים, יצאו ליער מגידו כדי לקטוף פירות הגדלים ליד היער. לאחר הקטיף הצית המערער הראשון סיגריה ומיד לאחר מכן אסף מחטים של עצי אורן והציתם כדי לגרום לשריפה. הוא עשה זאת, לדבריו, משום ששמע "שעושים שריפות ביערות של היהודים... בא לי במחשבה לעשות שריפה בחורשה". שני המערערים האחרים היו לידו ולא מיחו בידו. למקום הזדמן שוטר משמר הגבול וכאשר הפעיל את הצופר שבמכוניתו. כיבו השלושה מיד את המדורה. על אחריותו הפלילית של הנאשם הראשון אין עוד חולקין והמחלוקת היא לגבי אחריותם של השניים האחרים שלא נטלו חלק במעשה
ההצתה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע אף אותם על בסיס העובדות האמורות לעיל. לדעת השופט המחוזי היו השניים האחרים מסייעים ושותפים במעשה ההצתה וניתן לראות אותם כמי שעשו מעשה או נמנעו מלעשות מעשה כדי לאפשר לנאשם הראשון לעבור את העבירה, כשנוכחותם מאמצת את ידיו בביצוע החלטתו. ביהמ"ש סבר כי גם אם נוכחותם לא תיראה כחיזוק למעשיו של הנאשם הראשון הרי לפחות ניתן לראות בהיעדר כל מעשה מצידם, לאחר הצתת האש, מעורבות להבטחת ביצוע השריפה, היות ולא עשו מאומה למנוע את השריפה. הערעור של המערער הראשון על חומרת העונש נדחה ושל שני המערערים האחרים על הרשעתם נתקבל.
ב. אדם המצוי במקום באקראי או אפילו בא עם עושה העבירה לשם מטרה אחרת, שאינה ביצוע מעשה העבירה, אין להביאו בפלילים כמסייע. שיתוף או סיוע ע"י אדם יכול להתבטא גם בנוכחותו העשוייה לעזור לביצוע העבירה, אולם על התביעה להוכיח כי מעשהו או נוכחותו של האיש באו בעקבות מחשבה פלילית בקשר לעבירה בה רוצים להרשיע את האיש. על פי המבחנים האמורים לא היתה תשתית ראוייה להרשעת שני המערערים האחרים. הם באו עם המערער הראשון למטרה אחרת, דהיינו קטיף של פירות. לא הוכח כל קשר בין המעשה שלשמו באו לבין רעיון ההצתה שעלה במוחו של המערער הראשון ומעשה ההצתה עצמו שבא בעקבותיו. לפיכך יש לקבל את הערעור של שני המערערים האחרים על הרשעתם .
ג. אשר לערעורו של המערער הראשון על חומרת העונש - ביהמ"ש המחוזי גזר לו 18 חודשים מאסר בפועל וצדק ביהמ"ש בקבעו כי "מי שמבקש לשבש בדרך שכזו את אורח החיים במסגרת החברה בישראל, צריך לצפות לכך שהחברה תגיב במלוא החומרה". גילו הצעיר של המערער אינו יכול לשמש גורם לקולא אלא במידה מועטה, מול טובת הציבור הדורשת את רמת הענישה שיהיה בה כדי להרתיע את הרבים. העונש אינו חמור באופן המבקש התערבות בו.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, מלץ, מצא. החלטה - השופט מלץ. עו"ד ג'ברין למערערים, עו"ד גב' מיקי חשין למשיבה).
בג"צ 11/89 - אברהם פריד (פריצי) נגד משטרת ישראל ואח'
*החלטת המשטרה שלא לפתוח בחקירה פלילית בעקבות הגשת תלונה ע"י העותר(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
א. בחודשים ינואר-פברואר 1988 הפעיל סניף ירושלים של תנועת המרכז-שינוי, במשך מספר שבתות, אוטובוס להולכת אנשים, ללא תשלום, בין בתי החולים הדסה עין כרם והדסה הר הצופים. העותר לקח חלק פעיל בהפעלת האוטובוס. בתחילת חודש מרץ אותה שנה קיבל העותר מידע מפי עיתונאי, כי משרד התחבורה שכר חברת חקירות פרטית על מנת שתערוך חקירה בעניין שכירת האוטובוס, במטרה להעמיד לדין את מפעיליו. מספר ימים לאחר מכן פורסמה כתבה במקומון ירושלמי בה נטען כי חברת החקירות הפרטית הועסקה שלא בהתאם לנוהל וללא חוזה. על סמך המידע האמור הגיש העותר תלונה נגד מנכ"ל משרד התחבורה, בה טען כי קיים חשד שהלה עבר מספר עבירות פליליות, שכללו שימוש לרעה בכח משרתו, מרמה, הפרת אימונים וכו'. התנהלה התכתבות עניפה בין העותר ובין גורמים שונים במשטרה ולבסוף הודיעה המשטרה כי אינה מתכוונת בשלב זה לפתוח בחקירה פלילית, וכי התלונה הועברה למבקר המדינה לבדיקה. הוסבר כי רק לאחר קבלת תשובה של מבקר המדינה יוחלט אם לפתוח בחקירה פלילית. לטענת העותר פעלה המשטרה שלא כדין, שכן משהוגשה תלונה בדבר ביצוע עבירות פליליות, היה זה מחובתה לנהוג בהתאם לסעיף 29 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982, ולפתוח בחקירה. לטענת העותר אין המשטרה רשאית להתחמק ממילוי תפקידה ע"י העברת התלונה לבדיקת מבקר המדינה. העתירה נדחתה.
ב. אפילו אם לא נאמר הדבר במפורש, ברור מתשובות הגורמים המשטרתיים השונים, כי המשטרה סוברת שבשלב זה אין עניין ציבורי בפתיחה בחקירה, ובמיוחד כאשר המידע המעורפל בו מדובר אינו מצביע לכאורה על ביצוע עבירות פליליות על ידי מאן דהוא. על החלטת המשטרה שלא לחקור מהטעם הזה רשאי המתלונן להגיש ערר ליועץ המשפטי ולפרקליט המדינה, וכל עוד לא מיצה סעד אלטרנטיבי זה אין הוא רשאי לפנות בעתירה לביהמ"ש. אמנם המשטרה התייעצה בעניין זה עם פרקליטת המדינה, אולם אין בהתייעצות זאת כדי לשחרר את העותר מהחובה למצות את ההליכים הנקבעים בחוק.
ג. גם לגופו של דבר לא שגתה המשטרה בעמדתה. קציני מחלקת החקירות אינם פועלים כרובוטים, אשר חייבים לפתוח תיק פלילי בשל ניסוחה החריף של התלונה בלבד. אין פסול בכך שאנשי המשטרה יפעלו על פי השכל הישר, ולא ימהרו בהחשדתו של אדם בביצוע פשע, אם אין לכך תשתית מספקת בעובדות המהותיות הנטענות בתלונה עצמה.
ד. למעשה טרם החליטו המשיבים על סגירת התיק. לכאורה נראית כסבירה מסקנתם, כי התלונה מתאימה, מהותית, לבדיקת מבקר המדינה, באשר מדובר למעשה בטענות על אי סדרים מינהלתיים גרידא.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, מצא. החלטה - השופט בך. עוה"ד י. ריכטר וג. קורן לעותר, עו"ד גב' נאוה בן אור למשטרת ישראל, עו"ד מ. ארד לחברת החקירות. 22.8.89).
ע.פ. 36+79/89 - גריידי אבנר נגד מדינת ישראל
*הארכת מאסר על תנאי בגז"ד כ"עונש" בהוצאת "צו מבחן טהור"(הערעורים נדחו).
א. המערער הגיש שני ערעורים על פסקי דין שונים של ביהמ"ש המחוזי והערעורים נשמעו במאוחד. הערעור בע.פ. 79/89 מופנה כנגד גזר דין של ביהמ"ש המחוזי שבו הוטל על המערער מאסר של שנתיים בפועל ושנה על תנאי בגין עבירות של סחיטה באיומים, גניבה והיזק לרכוש בזדון. כן הופעל באופן חופף מאסר על תנאי של 3 חודשים שהוטל בתיק קודם ושהוארך ע"י ביהמ"ש המחוזי לתקופה נוספת במסגרת דיון בת.פ. 512/87 של ביהמ"ש המחוזי. מדובר בעבירות של סחיטת כספים באיומים מאת אמו של המערער וגניבת חפצים ממנה, וכן בגרימת נזק בזדון לרכוש אחותו של המערער, במסגרת מאמציו של המערער לממן רכישת סמים. בהתחשב במהות העבירות ובעברו הפלילי של המערער וכן בכך שבחוות הדעת של שירות המבחן אין נקודות אור באשר למערער, אין לומר כי העונש שהוטל על המערער מופרז לחומרה ואין עילה להתערבות בגזר הדין.
ב. בע.פ. 36/89 מתעוררת שאלה משפטית דיונית אשר כל הצדדים, הסניגור, התובע ושירות המבחן, ביקשו שביהמ"ש העליון יבהיר את עמדתו לגביה, לשם קבלת תדרוך והנחיה לעתיד. העובדות בערעור זה הן כדלהלן: המערער הועמד לדין בת.פ. 512/87 והורשע בעבירות של סחיטת כספים מאמו וגניבה ממנה וכן בהחזקת סמים. באותה עת היה תלוי ועומד נגד המערער מאסר על תנאי של שלשה חודשים שהוטל עליו בתיק קודם. בדיון בת.פ. 512/87 הופיעה אמו של המערער בביהמ"ש וביקשה רחמים על בנה וביהמ"ש התחשב בכך והחליט להסתפק בהוצאת "צו מבחן טהור" למערער. כיוון שהיה תלוי ועומד נגד המערער מאסר על תנאי של שלשה חודשים, כאמור, החליט ביהמ"ש להאריך את המאסר על תנאי לשנתיים נוספות, וזאת בתוקף סמכותו לפי סעיף 56 לחוק העונשין. כאשר הובא המערער לדין פלילי, נשוא ע.פ. 79/85, בקשר לעבירות זהות במהותן, והמערער הורשע באותן עבירות, הגיש שירות המבחן בקשה לביהמ"ש לבטל את צו המבחן הנ"ל בשל הפרתו והוגשה בקשה של הפרקליטות להעניש את המערער על העבירות בהן נמצא אשם בת.פ. 512/87 במקום צו המבחן שדינו להתבטל. ביהמ"ש המחוזי ביטל את צו המבחן שניתן בת.פ. 512/87 והטיל על המערער בגין העבירות בהן הורשע באותו תיק מאסר של
שנה אחת, מחציתה חופפת למאסר שהוטל בתיק החדש, נשוא הערעור בע.פ. 36/89, ומחציתה מאסר על תנאי.
ג. טוען הסניגור כי לא היה בסמכותו של השופט המחוזי להטיל את העונשים בגין העבירות נשוא ת.פ. 512/87, תמורת צו המבחן שהופקע. לטענתו, כאשר מוציא ביהמ"ש צו מבחן לגבי נאשם, אך מצרף לאותו צו מבחן סנקצייה אחרת, שהינה עונש של ממש, אזי לא יוכל ביהמ"ש, במקרה של הפרת צו המבחן והגשת בקשה לביטולו, להטיל עונש אחר תמורת המבחן, וסמכותו מוגבלת להפקעת צו המבחן בלבד. זאת מהטעם שהנאשם כבר קיבל עונש באותו משפט. טוען הסניגור כי כאשר ביהמ"ש המחוזי האריך את המאסר על תנאי הקודם של שלשה חודשים לתקופה נוספת, הטיל למעשה על המערער עונש של מאסר על תנאי, ולכן אין לראות בצו המבחן שהוצא משום "מבחן טהור", אלא מבחן שמאסר על תנאי עמד לצידו. על כן, בגין ההפרה של התנאי ושל צו המבחן ניתן היה להפעיל את המאסר על תנאי המוארך ולהפקיע את צו המבחן בלי להטיל עונש נוסף במקום צו המבחן. ב"כ המדינה הודיע כי הוא נוטה להסכים לדעתו של הסניגור, היינו, שגם הוא סבור, כי יש לראות בהארכת המאסר על תנאי משום "עונש" ועל כן לא רשאי היה השופט להטיל עונש של ממש תמורת צו המבחן שבוטל. טענה זו לא נתקבלה.
ד. נכון שהארכת המאסר על תנאי היא "עונש", אך אין זה עונש שהוטל על הנאשם עבור העבירות שבגינן הוצא צו המבחן. הקשר בין שתי הסנקציות האמורות הוא בכך בלבד, שעל פי סעיף 56(א) לחוק העונשין מוסמך ביהמ"ש להאריך את המאסר על תנאי לתקופה נוספת חרף הפרת התנאי, רק אם בשל העבירה הנוספת נמנע ביהמ"ש מלהטיל מאסר. אך אין בכך כדי לשנות את העובדה, שלהארכת המאסר על תנאי ישנה זיקה לעבירה הקודמת ולתיק הפלילי האחר שהתנהל אודותיה בלבד, ואילו צו המבחן, שהוצא בת.פ. 512/87, הינו "צו מבחן טהור" אשר אינו מלווה בשום עונש נוסף. מכאן כי לא היתה מניעה חוקית להטלת עונשים על המערער בגין העבירות נשוא ת.פ. 512/87, לאחר שהתברר לביהמ"ש כי "צו מבחן טהור" שהוטל באותו משפט הופר בעליל ודינו על כן להתבטל.
(בפני השופטים: בך, מצא, קדמי. החלטה - השופט בך. עו"ד אטיאס למערער, עו"ד רזניק למשיבה. 13.8.89).
רע"א 68/89 - צור חברה לביטוח בע"מ נגד סרסור מחמוד וקדוש משה
*הפסקת תקופת התיישנות בתקופה בה היה תיק תלוי ועומד בביהמ"ש כאשר התובענה נמחקה ולא נדחתה(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).
א. המשיב הראשון (להלן: מחמוד) נפגע בתאונת עבודה ביום 17.10.78. ביום 6.9.81 הגיש תביעת נזיקין נגד המשיב השני (להלן: קדוש) וזה הוציא למערערת הודעה לצד שלישי. ביום 9.9.85 הגיע התיק לשמיעה. מחמוד לא הופיע לדיון ופרקליטו ביקש להפסיק את התובענה לפי תקנה 154 לתקנות סדר הדין האזרחי, על יסוד ההנחה שהתקופה בה היתה התובענה תלויה ועומדת מפסיקה את תקופת ההתיישנות. פרקליטו של קדוש הסכים לכך ופרקליט המערערת אמר כמה דברים שמשמעותם שנוייה במחלוקת, אך ברור שהוא התנגד להפסקת הדיון. השופט נעתר לבקשה, כנראה על יסוד ההנחה שתקופת ההתיישנות נפסקה. ביום 6.12.85 הגיש מחמוד תביעה חדשה נגד קדוש וזה הוציא שוב למערערת הודעה לצד שלישי. המערערת עתרה למחיקת התביעה וההודעה לצד שלישי על הסף מחמת התיישנות, בקשתה נדחתה על ידי הרשמת וביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נדחה.
ב. הועלו טענות שונות באשר לנימוקי הערכאות הראשונות, ואולם דין הערעור להדחות על יסוד סעיף 15 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, שלפיו נפסקת תקופת ההתיישנות בתקופה שבה היה התיק הראשון תלוי ועומד. סעיף 15 אומר "הוגשה תובענה
לפני בית המשפט... והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה". סעיף 15 מדבר בתביעה שנדחתה ולא כתובענה שהופסקה לפי תקנה 154 או בכתב תביעה שנמחק לפי תקנה 100. טוען פרקליט המערערת, ונראה שהערכאות הקודמות קיבלו זאת, שרק אם נדחתה התביעה לא יבוא במניין תקופת ההתיישנות הזמן האמור בסעיף 15, ואילו בתובענה שהופסקה לא חל סעיף 15 הנ"ל.
ג. אין לפרש את הדיבור "נדחתה" בסעיף 15 הנ"ל כפי שהוא מתפרש בתקנות סדר הדין האזרחי, אלא משמעותו רחבה יותר והוא כולל את כל המקרים שבהם מגיעה התובענה לקיצה מכח החלטת ביהמ"ש, כגון, כמו במקרה שלפנינו שהתובענה הופסקה. בפרשנות זו אין ביהמ"ש "משיג את גבולו" של המחוקק, כפי שטען פרקליט המערערת, שהרי כבר נפסק לא אחת שלאותו מונח יכול להיות פירוש שונה בדברי חקיקה שונים. הלשון שבה נקט המחוקק לא תמיד קובעת ודיבור בדבר חקיקה פלוני צריך שיבחן על רקע החקיקה ותכליתה.
(בפני השופטים: בייסקי, ש. לוין, גולדברג. החלטה - השופט לוין. עו"ד ילינק למבקשת, עו"ד טהה למחמוד, עו"ד חושן לקדוש. 3.8.89).
ע.א. 515/86 - עלי חליל חלבי נגד אחמד עבדאללה חלבי ואח'
*מחיקת תביעה על הסף מחמת אי צירוף נסח רישום ואי בהירויות בגירסאות הצדדים(הערעור נתקבל).
א. המערער הוא אחיהם הצעיר של שני המשיבים הראשונים שנולד לאמם מאביהם החורג, לו נישאה האם אחרי פטירת אביהם של שני המשיבים. המחלוקת בין המערער לשני אחיו מתמקדת בשאלה, מי מבני משפחתם רכש בשנת 1953 או בשנת 1954 את חלקת הקרקע שבמחלוקת מאת המשיב השלישי, שבעת מעשה היה קטין, ומאת אחיו הבגיר שהוא בחזקת נפקד. הצדדים לא חלקו על כך כי המשיב הראשון ניהל את המו"מ עם המוכרים וסיכם את תנאי המכר ואף שילם את מחיר הקרקע. המחלוקת נסבה על השאלה אם פעל המשיב הראשון בשמו ושילם מכספו, או, כטענת המערער, רכש את החלקה מכספה של האם ופעל בשמה ומטעמה. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה מבלי שנכנס לבירור המחלוקת שבין הצדדים בקבעו "עד שנבוא לברר את הסכסוך שבין שלשת האחים... עדיין אין באפשרותנו לברר מי היה הבעלים של החלקה... לפני שנעשו - אם נעשו - עיסקאות מכר כלשהן... כל נסח רישום לא הוגש... ומאחר ואין באפשרותנו לקבוע מי הם הבעלים הרשום על החלקה... אין אפשרות לברר את הסכסוך בין שלשת האחים". ביהמ"ש קבע כי הסכסוך בין המערער לבין שני אחיו איננו בר בירור כלל ועיקר. תחילה הצביע על אי בהירויות שונות בטיעוני הצדדים, שהגירסאות שנכללו בתצהיריהם סטו מאלה שעליהן נתבססו כתבי טענותיהם, ולהלן הגיע אל העיקר וקבע את שנאמר לעיל כי לא הוגש נסח רישום. הערעור נתקבל.
ב. ספק אם היה יסוד לקביעת ביהמ"ש כי תצהירי שני הצדדים סטו מן הגירסאות העובדתיות שהובאו בכתבי טענותיהם. ברם, גם אם היה שוני בגירסאות שבתצהירים לעומת הנטען בכתבי הטענות לא היה בהבדלים כדי לטשטש את נושאי המחלוקת, או כדי להפוך את בירורו של הסכסוך לבלתי אפשרי.
ג. על פי תקנה 83 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשכ"ג-1963, שעמדו בתקפן בזמן הגשת התובענה, רבצה על המערער חובה לצרף לכתב תביעתו מפה מאושרת של המקרקעין נשוא המחלוקת, ועשוי היה לצאת ידי חובה גם בהגשתו של נסח רישום מאושר המתייחס לחלקה. חובה דיונית זו לא מילא המערער ואילו עמד ביהמ"ש על מילוייה, עשוי היה המעוות לבוא על תיקונו בנקל. אך דחייתה של התובענה, בגינו של מחדל דיוני זה, היוותה סנקציה קשה, שחומרתה איננה עומדת בשום יחס לחומרת התקלה שהסב המחדל.
בתקנות סדר הדין לא נקבעה כל סנקציה לתובע שאיננו מקיים את מצוותה של התקנה האמורה, וכבר נפסק כי ביהמ"ש לא ידחה תביעה בשל מחדלו של התובע לצרף לכתב התביעה את מפת הקרקע וכי התגובה הנאותה במקרה כזה היא מתן הזדמנות לתובע לתקן את הדרוש תוך חיובו בהוצאות דחיית הדיון.
ד. זאת ועוד - זהות בעליה הרשומים של החלקה לא היתה שנוייה כלל במחלוקת. המערער בכתב תביעתו טען כי 13/16 חלקים מזכות הבעלות רשומים על שם המשיב השלישי הזכאי גם להירשם כבעלים של יתרת החלקה, והמשיבים הראשונים הודו בכתב הגנתם בנכונות הטענה האמורה. נמצא, כי המניעה שראה ביהמ"ש המחוזי לבירורה של התביעה, לא היתה מניעה כל עיקר. בנסיבות מיוחדות אלו, של היעדר מחלוקת אודות פרטי הרישום, היה ראוי ביתר שאת, שלא לנהוג עם המערער בחומרה עקב מחדלו להציג מפה או נסח רישום של הקרקע. היוצא מכך כי תובענת המערער היתה ראויה לדיון ולהכרעה ולפיכך יש להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי שיברר את הסכסוך לגופו.
(בפני השופטים: ש. לוין, מלץ, מצא. החלטה - השופט מצא. עו"ד מ. וקסמן למערער, עו"ד זכי כמאל לשני המשיבים. 8.8.89).
ע.א. 170/85 - האחים זקן חברה קבלנית בע"מ נגד רחמים מזרחי
*פירוש סעיף בהסכם הדן בחיובי הצדדים בהוצאות, מסים וכד'(הערעור נדחה).
א. למערערת הוקצה ע"י מינהל מקרקעי ישראל, במסגרת פרוייקט פיתוח, מגרש לבניית בית מגורים בן 16 דירות. ביום 31.5.81 נחתם הסכם משולש בין המערערת, המשיב ושני יזמים, לפיו מסרה המערערת את בניית הדירות למשיב ועל חשבונו, ואילו היזמים התחייבו לגבש קבוצה של שומרי תורה שירכשו את הדירות. המערערת התחייבה למכור את הדירות לרוכשים שיופנו אליה על ידי היזמים, כשהיזמים אחראים לכך שתמורת 16 הדירות לא תפחת מסכום מסויים שיחולק בצורה מוסכמת בין המערערת והמשיב. כל שיתקבל מהרוכשים מעבר לסכום זה יהווה ריווחם של היזמים. בביהמ"ש המחוזי התעוררה מחלוקת בין המערערת והמשיב על מי מן השניים, המערערת או המשיב, לשאת בהוצאות הפיתוח או התשתית של המגרש, החלות על המגרש החל ביום 1.6.81 ואילך, והיא מתמקדת כל כולה בפירוש סעיף 20 של ההסכם המשולש. המחלוקת סבה בשאלה על מי חלות הוצאות הפיתוח המתייחסות למגרש האמור, שנעשו ע"י ארגון הקבלנים, החל בתאריך 1.6.81. המערערת גרסה כי היא. קיבלה אמנם על עצמה את ההוצאות המפורטות באחת מפסקאות המשנה של סעיף 20 הנ"ל, אך זאת רק באשר לחלק של הוצאות הפיתוח עד ליום חתימת ההסכם, ומכאן ואילך חב המשיב בהוצאות אלה. טענת המשיב היא כי חבותה של המערערת היא לשלם "את כל התשלומים, אם ועד כמה שלא שולמו..." כאמור בסעיף. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הדין עם המשיב לעניין זה והערעור נדחה.
ב. כאשר באים לפרש הסכם או להתחקות אחרי כוונת המתקשרים יאומד דעתם, יש לפנות בראש ובראשונה לכתוב בחוזה, כלשון סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973, "כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, - ובמידה שאינה משתמעת ממנו - מתוך הנסיבות". אם ההתנייה הרלבנטית ברורה כי אז אין להיזקק לנסיבות חיצוניות ועל ביהמ"ש להכריע בפירוש המילים כמובנן בעיניו. בענייננו, סעיף 20 הנ"ל על כל פיסקאותיו מסדיר בין המערער והמשיב את החבויות, הוצאות ותשלומים בגין ובקשר למגרש. פיסקה א' שבסעיף, כשהיא לבדה, הינה חד משמעית ומטילה על המערערת בלבד את התשלומים עבור המגרש והתשתית ללא הגבלת היקף או זמן בעבר, בהווה ובעתיד. מקום שביקשו המתקשרים לסייג ולהגביל תשלומים כלשהם עד זמן מסויים, עשו זאת במפורש על ידי ציון תאריך, כשם שעשו גם בפיסקה ד' של סעיף 20.
ג. ברם, גם אם אומד דעתם של הצדדים אינו משתמע מתוך החוזה, באשר קיימת לכאורה אי התאמה או אפילו סתירה בין האמור בפסקאות השונות של סעיף 20, הרי מתוך הנסיבות והראיות עולה כי לגירסת המערערת אין על מה לסמוך.
(בפני השופטים: בייסקי, ש. לוין, מצא. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד יוסף בביוף למערערת, עו"ד בן ציון מיטלמן למשיב. 10.8.89).
ע.פ. 480/88 - אלברט בן דור פרץ נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות התפרצות, הדחה בחקירה והכשלת שוטר(הערעור נדחה).
א. המערער הורשע בעבירות לפי שני פרטי אישום. בקשר לאישום הראשון הורשע בעבירה של התפרצות והיזק בזדון בכך שבלילה שבין 28.12.87 לבין 29.12.87 התפרץ לבית עסק בנצרת עילית לאחר שניסר סורגים וגנב מבית העסק מעילים. 14 ממעילים אלה נמצאו בבוקר של יום 29.12.87 בסמוך לצומת גולני ומעיל נוסף נתפס ביום 13.1.88 במכוניתו של המערער. בפרט האישום השני הורשע המערער בעבירות של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, החזקת מכשירי פריצה, הדחה בחקירה ומסירת ידיעות כוזבות. זאת ביחס לאירועים שארעו ביום 13.1.88. בסמוך לשעה 2 לאחר חצות נראה המערער ע"י סיור משטרתי בנסיבות מחשידות ליד חנות בנצרת עילית. כשנדרש לעצור נמלט המערער. הוא השאיר את רכבו ליד החנות הנדונה. במכונית נמצאו מכשירים היכולים לשמש ככלי פריצה לבנין. המערער נמלט לדירתו של אחד רון בניאס וביקש מבניאס כי יאמר שהמערער היה עמו משעה 10 בערב עד שעה 2 לאחר חצות, עובדה שלא היתה אמת. לאחר מכן התלונן המערער במשטרה שרכבו נגנב. המערער אינו חולק על ההרשעה בעבירה של הכשלת שוטר ושל הדחה בחקירה וצמצם את ערעורו לעניין ההרשעה בעבירות האחרות. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 3 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן הפעיל במצטבר שני ענשי מאסר על תנאי של 14 חודשים ושל שנה כך שעל המערער לרצות מאסר של 5 שנים וארבעה חודשים. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. אשר להרשעה בעבירת ההתפרצות וגניבת המעילים - לא נמצאו לכך עדויות ישירות והשופט הסתמך על הימצאות המעיל הגנוב במכונית המערער כשבועיים לאחר ההתפרצות, בהפעילו את כלל "החזקה התכופה". כלל זה אינו אלא אחת מהחזקות שבעובדה. הנאשם רשאי להביא ראיות לסתור ובסופו של עניין על ביהמ"ש לשקול את הנסיבות כולן, אפילו הסברו של הנאשם לא נמצא מהימן, ולקבוע אם יש בחזקה, ובהתחשב בכלל נסיבות המקרה, לבסס מסקנה במידת הוודאות הנדרשת במשפט פלילי להרשעתו של הנאשם. בענייננו, בהתבקשו להתייחס להמצאות המעיל בחזקתו, נקט המערער בקו של אמירות והתנהגות המצביע על מצפון לא נקי, התנהגות שאינה הולמת מי אשר המעיל נתקבל על ידו בדרך חוקית. משקלה של ההוכחה הנובעת מכלל החזקה התכופה עולה לא אחת ביחס ישיר למידת הקלות בה יכול היה הנאשם להפריך את אמיתותה אם אכן לא היה לה יסוד.
ג. הסניגור טען שגם אם גירסת המערער נמצאה בלתי מהימנה, אין זה מן ההכרח שביהמ"ש יראה בחזקה התכופה במקרה דנן ראייה מכרעת נגד המערער. לטענתו, יתכן מקרה שגם כשאין ביהמ"ש מאמין לנאשם, יוותר ספק בדבר אשמתו. גם אם מבחינת הדין יש ממש בטענה, אין בה כדי לסייע למערער בנסיבות העניין, שכן פרט להיעדר הסבר מהימן לדרך בה הגיע המעיל למערער, יש עובדות נוספות העולות בקנה אחד עם אשמתו.
ד. אשר להרשעת המערער בעבירה של מתן ידיעות כוזבות - כשנמלט המערער מפני השוטר השאיר במקום את מכוניתו וידע שהשוטרים מגלים בה עניין. למשטרה מסר כאילו המכונית נגנבה עוד בשעה 10 בערב ומאז לא ראה עוד את מכוניתו. אין ספק שבמסרו במשטרה דברים אלה, מסר ידיעה כוזבת. אשר להרשעה בהחזקת כלי פריצה - אין מחלוקת בדבר המצאות האביזרים במכונית והשאלה היא אם המערער נתן הסבר סביר להמצאותם,
שאם לא כן היה מקום להרשיעו בעבירה של החזקת מכשירי פריצה. השאלה אם הסברו של הנאשם סביר תבחן על פי כלל הנסיבות הנוגעות לטיב כלי הפריצה, השימושים שניתן לעשות בהם, מקום ושעת המצאם בחזקת הנאשם, השימוש שעשה או התכוון הנאשם לעשות בכלי הפריצה, ככל שניתן להוכיח כוונה זו או ללמדה מהנסיבות. העובדה לבדה שלאותם כלי פריצה יש גם שימושים אחרים, שאינם קשורים בפריצה, אין בה כדי לנקות את הנאשם מהאשמה של החזקת כלי פריצה אם על פי הנסיבות היו כלים אלה בחזקתו תוך כוונה לעשות בהם שימוש ככלי פריצה. בנסיבות שבענייננו לא המציא המערער הסבר סביר במובן סעיף 409 לחוק העונשין להמצאות כלי הפריצה במכוניתו.
ה. אשר לעונש - למערער שורת עבירות קודמות, שעיקרן עבירות נגד הרכוש, התפרצויות ומעשי גניבה. את העבירות בתיק זה עבר בעת שהיו תלויים נגדו מאסרים על תנאי בגין עבירות דומות, כשבעבר כבר הוארכה תקופת אחד המאסרים על תנאי, מבלי שהמערער למד לקח. גם אם מתחשבים בנסיבות אישיות שהעלה הסניגור, הרי לאור עברו של המערער, אין העונש מצדיק התערבות.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, מלץ, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד ליכט למערער, עו"ד א. רומנוב למשיבה. 15.8.89).
ע.א. 807/87 - א.ב. לשיווק בשר בע"מ ואח' נגד בנק צפון אמריקה בע"מ בפירוק
*רשות להתגונן. *התניית הרשות בערבויות מכבידות(הערעור נתקבל).
א. המשיב הגיש תובענה בסדר דין מקוצר להחזר הלוואה, נגד הלווה, המערערת, והערבים. הנתבעים הגישו בקשה לרשות להתגונן והרשם דחה את בקשתה של הלווה (המערערת). באשר לערבים החליט כי ניתנת להם רשות להתגונן "בקשר לטענתם כי ההלוואה שניתנה ע"י הבנק... היתה בגדר 'פיקציה'... תנאי למתן הרשות האמורה, הוא כי תוך 45 יום מהיום ימציאו... ערבותם הבלתי מותנית של שני ערבים... לתשלום כל סך שיחוייבו בו... וזאת עד כדי הסך של 500,000 ש"ח... היה ולא תומצא... הערבות... יראה הדבר כאילו נדחתה בקשתם למתן רשות להתגונן לעניין טענת הפיקציה...". משחלף המועד למתן הערבויות ניתן פסק דין נגדם. הערעור נתקבל.
ב. בהחלטתו ציין הרשם כי סיפורו של המערער כפי שהוא עולה מתצהירו נשמע "כאחד מספורי אלף לילה ולילה" ולדעתו מתן הרשות להתגונן למערערים הינו בגדר חסד. אולם, משנעתר הרשם לבקשה, אפשר לפנים משורת הדין, ופתח את שערי ביהמ"ש לפני המערערים, שוב אין סיבה כי ההגנה תתמקד רק בטענה שההלוואה היתה פיקטיבית ולא תתייחס לכל טענות המערערים. זאת מן הטעם כי יש לראות את הגנת המערערים כמסכת אחת, שבסיסה בטענת "הפיקציה" ושלוחותיה ביתר הטענות, כגון מרמה והונאה, הנוגעות להתנהגות המשיבה בניגוד ל"עיסקת היסוד".
ג. אשר לדרישה להמצאת הערבויות - אלמלא האמור להלן לא היה מקום להתערב בשיקול דעת הרשם בכך שהתנה את מתן הרשות להתגונן בהמצאת הערבויות שקבע. אלא, שבקבעו תנאי זה לא נתן הרשם את דעתו כי המשיב מחזיק ברשותו ממילא בטוחות בשווי רב של המערערים ובטוחות אלה אכן חולטו אחרי פסק הדין על חשבון סכומי התביעה. בנסיבות אלה יש לראות את התניית הרשות להתגונן במתן ערבויות כהכבדה שאינה מתחייבת ואינה נדרשת. מה עוד שהשארת ההתנייה בעינה תחסום את הדרך לפני המערערים להתגונן כנגד התביעה, כשאין ביכולתם למלא אחריה. לפיכך הוחלט להעניק למערערים רשות להתגונן על פי התצהיר שהוגש מטעמם וזאת ללא כל תנאי.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג. מלץ. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד שמחה חייט למערערים, עו"ד ש. פרלמוטר למשיב. 15.8.89).
ע.א. 819/87 - החברה לפיתוח חלק מחלקה... בע"מ ואח' נגד הוצאת עיתון הארץ בע"מ
*פירוש סעיף תשלומים בהסכם(הערעור נתקבל).
א. למערערת (להלן: החברה) חלקה סמוכה לזו של עיתון "הארץ" ולשם קבלת היתר בנייה היא נזקקה לחלק מזכויות הבנייה הבלתי מנוצלות של "הארץ". בחוזה בין הצדדים התחייבה החברה לרכוש את הזכויות של "הארץ" תמורת המחיר שנקבע בסעיף 8א' לחוזה. בחוזה ניתנה למערערת ארכה לשלם את המחיר המוסכם לתקופה עד 18 חודשים מעת חתימת החוזה, עם זכות לבטל את החוזה באם תוך אותה תקופה לא תקבל החברה את היתר הבנייה הדרוש לה. בהסכם נכללה הוראת הצמדה של המחיר למדד המחירים לצרכן. בסעיף 11 לחוזה הדן בחיובו של כל אחד מהצדדים במסים החלים על העיסקא, תוספת מס ומע"מ,נכללה ההוראה הבאה: "המסים שיחולו על הפרשי ההצמדה על פי סעיף 8א' לעיל יחולו על החברה וישולמו על ידי החברה". החברה ניצלה את מלוא תקופת הארכה שניתנה לה.
ב. החברה מפרשת את התחייבותה בסעיף 11 כחובה לשלם את המס על הפרשי ההצמדה בלבד, ואילו לטענת "הארץ", מכיוון שהחברה משלמת את מס השבח על הפרשי ההצמדה, הרי תשלום המס מגולם במחיר וסכום מס השבח עולה עקב כך. לטענת "הארץ" על החברה לשלם גם את התוספת המצטברת עקב תשלום המס על הפרשי ההצמדה על ידי החברה. נימוקו של "הארץ" הוא כי כוונת הצדדים היתה ש"הארץ" יעמוד בתום תקופת ההארכה באותו מצב ממש בו היה עומד לו היה התשלום נעשה בעת חתימת החוזה. מאידך טוענת החברה כי אילו היתה מועלית האפשרות לשלם מס גם על התוספת אפשר שלא היתה נכנסת לעיסקה מחמת שהעיסקה לא היתה משתלמת. את התשובה לשאלה מה הוסכם בין הצדדים בנושא המס יש למצוא בסעיף 11 של החוזה, אותו יש לפרש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו, מתוך הנסיבות (סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג 1973). ביהמ"ש המחוזי קבע כי נוסחו של סעיף 11 לקוי, הוא שמע ראיות מטעם בעלי הדין ובסופו של דבר ראה את "הגורם המכריע" בנוסח המילולי של סעיף 11 לחוזה שבו נעשה השימוש במילה "מסים", היינו "המסים שיחולו על הפרשי הצמדה" שבהם התחייבה החברה לשאת. משנאמר בהסכם "מסים" ולא "מס", נראה היה לשופט שגם הנוסח הלקוי של סעיף 11 די בו כדי להכריע לכוון גירסת "הארץ", היינו כי התכלית היתה ש"הארץ" יקבל את הסכום אשר לאחר תשלום המס המגיע ממנו יהווה את השווי הריאלי של המחיר שהגיע לו לפי החוזה לו היתה משתלמת התמורה בעת חתימתו. הערעור נתקבל.
ג. משתקפת מתוך החוזה. ל"הארץ" היה אינטרס לקבל את השווי הריאלי של המחיר מבלי להתחייב, עקב דחיית התשלום והצמדתו, במסים בסכום גבוה יותר מזה שהגיע ממנו לפי החוזה. מאידך, לחברה היה אינטרס לקבל ארכה ולשלם את השווי הריאלי הצמוד של המחיר, מבלי לשאת בתשלום מס שלא התחייבה בו בחוזה. האיזון בין שני האינטרסים נמצא בסעיף 11 על דרך הפשרה - החברה תשלם את המסים על הפרשי ההצמדה ואילו תשלוםהסכום הנוסף של המס החל עקב גילום המס על הפרשי ההצמדה במחיר העיסקה, יפול על "הארץ". המסקנה בדבר הפשרה בין שני האינטרסים עולה בבירור מנוסחו של סעיף 11 עצמו. סעיף זה מדבר על המסים שיחולו על הפרשי ההצמדה, הסעיף אינו מדבר על מסים שיחולו בעקבות הפרשי ההצמדה. השימוש במילה "מסים" ולא "מס" אין בו כדי לתמוך בגירסת "הארץ" כסברתו של ביהמ"ש המחוזי. לשון הסעיף אינה תומכת בגירסת הארץ, הנסיבות אינן מעידות על כך והדבר אינו עולה מהעדויות בדבר דברים שהוחלפו במשא ומתן.
ד. המערערות 2 ו-3 (להלן: הערבות) נתבעו על פי כתב ערבות שחתמו לטובת "הארץ". ביהמ"ש המחוזי חייב את הערבות כמידת חיובה של החברה ועל כך הן מערערות. בכתב הערבות נאמר "אנו מקבלים על עצמנו בזה את התחייבויות החברה כלפיכם לפי סעיף 8א'
לחוזה הנ"ל, ביחד עם החברה ובנפרד, ואנו מתחייבים... לשלם לכם את המחיר הנקוב בסעיף 8א' לחוזה הנ"ל, כולל הפרשי הצמדה כמוגדר בחוזה, כל זאת בהתאם להוראות החוזה". לטענת הערבות הן אינן חבות אלא על פי כתב הערבות ובו, להבדיל מהאמור בסעיף 11 של החוזה, מוגבלת ערבותן שלהן לפי סעיף 8א' לחוזה בלבד. היינו לסכום המקורי בתוספת הצמדה אך לא למסים על ההצמדה כפי שנקבע בסעיף 11 לחוזה. בכך צודקות הערבות. הערבות מתייחסת במפורש לחיובי החברה בסעיף 8 האמור, ואין היא כוללת את החיוב שבסעיף 11.
(בפני השופטים: ברק, בייסקי, גב' נתניהו. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד אריה אדליסט למערערות, עו"ד יהודה י. מוריץ למשיבה. 2.8.89).
ע.א. 494/85 - שרל קורין נגד מנהל מס ערך מוסף
*חיוב מע"מ ל"עוסק" במקרקעין בגין "עיסקה" במקרקעין(הערעור נדחה).
א. המערער, שהוא תושב צרפת, רכש באוקטובר 1972 מגרש בפתח תקוה כשעליו היה בנוי מבנה מושכר בשכירות לא מוגנת. לימים נתפנה המבנה ובמאי 1977 התקשר המערער בחוזה עם קבלנים בעיסקת קומבינציה שלפיה קיבל המערער בבניין שתי דירות מתוך 6 שנבנו. המערער מכר את שתי דירותיו לרוכשים שונים, באפריל וביוני 1979. בעקבות ביקורת שנערכה ע"י המשיב בספרי המערער הוצאה למערער הודעת שומה ביום 5.1.83 הכוללת, בין היתר, דרישה לתשלום מע"מ בגין מכירת שתי הדירות האמורות. המערער השיג על הודעת השומה, השגתו נדחתה וערעורו לביהמ"ש המחוזי נדחה אף הוא. הערעור נדחה.
ב. צודק המשיב כי המכירה של שתי הדירות נכנסת לגדר "עיסקה" כאמור בסעיף 1 לחוק מס ערך מוסף התשל"ו-1975. ההגדרה של המונח עיסקה בפיסקה (1) הינה "מכירת נכס או מתן שירות בידי עוסק במהלך עסקיו לרבות מכירת נכס שנועד לשמש לעוסק בעסקיו ושאין מכירתו מעיסוק העוסק". פיסקה (2) קובעת כעיסקה "מכירת נכס אשר נוכה מס תשומות על מכירתו למוכר...". ביהמ"ש המחוזי חייב את המערער במס על יסוד מסקנתו כי המכירה נכנסת לגדר החלופה השניה שבפיסקה (1) היינו "מכירת נכס שנועד לשמש לעוסק בעסקיו ושאין מכירתו מעיסוק העוסק". לעניין זה ניתן לאמץ את טענת המשיב אשר לפיה המכירה יכולה להכנס לגדר ההגדרה של עיסקה בכל אחת משתי החלופות הכלולות בהגדרת המונח בפיסקה (1) הנ"ל, וכמו כן הולמת מכירת הדירות את מערכת הנסיבות המתוארת בפיסקה (2), שכן המערער ניכה כמס תשומות את המס ששילם לקבלן בעת עיסקת הקומבינציה.
ג. המערער עסק בנדל"ן ונרשם בתור שכזה במע"מ. הוא רכש מספר נכסי מקרקעין ודיווח כסדר על הכנסות מדמי שכירות. עד שנת 1979 נוכה כל המס ששולם בגין התשומות. התכחשותו של המערער לתיזה לפיה אין הוא כגדר עוסק נסתרת בשל כל אלה: הוא נרשם במע"מ כעוסק כאמור; מדובר על רכישת נכסי נדל"ן במספר לא מועט במשך מספר שנים; היקף פעילותו של המערער בנכסים אלה. שלשה מן הנכסים הם בניינים שלמים ובהם יחידות דיור ויחידות משרד רבות. המערער אף הקים תאגיד שבשליטתו לניהול עסקיו בסחר במקרקעין. אין גם לקבל את טענתו החילופית של המערער כי טעה המשיב בכך שכלל בחישוביו הפרשי הצמדה וריבית, וכן קנסות מן המועד שבו היה על המערער להגיש את הדו"ח. המערער טוען כי את מירוץ התקופה לחישוב הקנס יש למנות "רק לאחר 30 יום מיום שהומצאה לנישום שומה סופית לאחר מתן פסק דין בערעור". אולם טענה זו נדחית לנוכח ההוראות המפורשות של החוק.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, בך. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ש. בכור למערער, עו"ד יעקב כהן למשיב. 20.8.89).
רע"א 129/89 - אריה הורוביץ ואח' נגד פיניו ואסילה
*הבאת "ראיות לסתור" החלטת ועדה רפואית לנפגעי עבודה בעניין אחוזי נכות(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).
א. המשיב נפגע בתאונת דרכים ביולי 1982. בשנת 1985 הגיש תביעת נזיקין נגד המבקשים. לפני כן, ביום 15.2.83 נבדק ע"י ועדה רפואית לנפגעי עבודה של המוסד לביטוח לאומי עקב כאבים בברך ובקרסול וכן בגב התחתון. נקבעה לו בקשר לברך ולקרסול נכות זמנית, ולעניין הכאבים בגב נכתב בהחלטת הוועדה כי היא אינה מתייחסת לתלונות הנ"ל ואינה רואה קשר בין התאונה לבין כאבים אלה. בסופו של דבר נקבעה לו נכות קבועה בשיעור של %0. לאחר דיון חוזר בוועדה הרפואית לערעורים נקבעה למשיב ביום 12.6.84 נכות צמיתה של %5 המתייחסת לנזקי הברך. ששה חודשים מאוחר יותר נבדק המשיב ע"י ועדה אחרת של המוסד לביטוח לאומי, לצורך תביעתו בגדר ביטוח נכות כללית, ונקבעה לו נכות צמיתה בשיעור של %80 רטרואקטיבית משנת 1982 בשל סיבות נוירולוגיות, שהביאו, בין השאר, לשיתוק חלקי בארבע הגפיים. ביהמ"ש המחוזי התיר למשיב לתקן את כתב התביעה ע"י צירוף החלטתה של ועדת הנכות הכללית וכן התיר לו להביא ראיות לסתור את חוות הדעת של וועדת ביטוח נפגעי עבודה. ראיות אלה מצויות בחוות דעת רפואיות מינואר 1988. ביהמ"ש המחוזי נימק את החלטתו להתיר הבאת ראיות לסתור בפער הגדול הקיים בין חוות הדעת הרלבנטיות, לבין קביעת הועדה הרפואית לנפגעי עבודה. הערעור על החלטה זו נדחה.
ב. צודקים המערערים בטענתם שעצם קיומו של פער גדול בין קביעת דרגת הנכות ע"י וועדה רפואית רלבנטית לבין הראיות הרפואיות אינו מצדיק הבאת ראיות לסתור אותה קביעה. כמו כן צודקים המערערים בטענה שלא היה מקום לסמוך על וועדת הנכות הכללית במידה שזו קבעה קיומו של קשר סיבתי בין התאונה לבין נכותו של המשיב. עם זאת, עשוייה קביעתה של וועדת הנכות הכללית לשמש כראייה לסתור את קביעת הוועדה לנפגעי עבודה. כך, למשל, אם אין טענה שאירע דבר בין מועד קביעת הוועדה לנפגעי עבודה לבין מועד קביעת וועדת הנכות הכללית, שיש בו כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין התאונה לבין הנזק, יוכל ביהמ"ש להסיק, שיש לייחס את הנזק הנוסף, שבא לכלל ביטוי בקביעת דרגת הנכות, לתאונה נשוא התביעה. כבר מטעם זה היה מקום לקבל את החלטת וועדת הנכות כראייה לסתור את קביעת הוועדה לנפגעי עבודה.
ג. הצדדים נחלקו בשאלה אם בוועדה לנפגעי עבודה נדונה נכותו הנוירולוגית של המשיב אם לאו. המערערים טענו כי הנושא הנוירולוגי נדון בוועדה ולפיכך אין המשיב רשאי להביא לגביו ראיות. עוד טענו המערערים שאם הוחמר מצבו של המשיב מאז הבדיקה, תרופתו היא לתקן את דרגת הנכות בהליכים לפני וועדות המוסד לביטוח לאומי. טענות אלה אין לקבל. באשר לטענה האחרונה - היא מנוגדת להלכה פסוקה הקובעת שהחמרת מצבו של תובע לאחר בדיקתו ע"י וועדה רפואית, שקבעה דרגת נכותו לפי דין, היא עילה להבאת ראיות לסתור. אשר לטענה הראשונה - בתי המשפט המחוזיים נתנו החלטות סותרות בשאלה אם כאשר נושא מסויים לא הועלה בפני וועדה רפואית צריך התובע לחזור למוסד לביטוח לאומי כדי שיקבע את הנכות באותו נושא או שהוא יכול להביא ראיות לנושא זה. אך אין צורך לחוות כאן דעה בעניין זה, שכן ההחלטה שקבעה כי תקנתו של התובע במקרה כזה היא לחזור למוסד לביטוח לאומי, אינה חלה מקום שקביעת הוועדה נעשתה לפני חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. אם נמנע בעל דין מלהביא, לפני וועדה רפואית שדנה בעניינו לפני חוק הפיצויים, ראיות בנושא מסויים, רשאי ביהמ"ש במקרה מתאים להרשות לו להביא ראיות משלימות במשפטו.
(בפני השופטים: ש. לוין, בך, מצא. החלטה - השופט לוין. עו"ד גב' מ. מזרחי למבקש, עו"ד גב' ר. מלר למשיב. 22.8.89).
ע.פ. 150/89 - ברגמן עמנואל נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מרמה והפרת אמונים ע"י מנהל סניף בנק)(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. המערער שנימנה עם עובדי בנק הפועלים התמנה, בספטמבר 1982, כמנהל סניף הבנק בנווה מונסון. באמצעות אחד יואב קוטאי, שהיה כנראה מכרו של המערער, קיבל המערער לסניפו קבוצת לקוחות חדשים והוא הבטיח ללקוחות אלו אשראי בהיקף מסויים, וגם המליץ בפני הנהלת הבנק להעניק להם אשראי באותו היקף. עד שהוברר למערער כי ההנהלה לא אישרה את המלצתו, הספיק להרשות לאותם לקוחות לממש אשראי בסכומים גבוהים והם התקשו לעמוד בהתחייבויותיהם כלפי הבנק. כדי לטשטש את עקבות משגהו זייף המערער מסמך פנימי של הבנק. לאחר מכן המשיך להתדרדר ותוך שיתוף פעולה עם קוטאי זייף המערער שלושה מסמכים, שכל אחד מהם נחזה להיות מכתב ערבות בנקאי שהוצא על ידי בנק הפועלים, והכל כדי לטשטש את החריגות כאמור. באוקטובר 1983 נתגלו אותות ראשונים למעללי המערער, ומשנפל עליו החשד התוודה על כל מעשיו. אף על פי כן נתמשכה החקירה בפרטי המעשים וכתב האישום הוגש רק באוגוסט 1986. למערער יוחסו עבירות שונות, וביהמ"ש הרשיעו בעבירות של קבלת דבר במרמה, זיוף מסמכים והפצתם, רישומים כוזבים והפרת אמונים בתאגיד ודן אותו לשנתיים וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
ב. טענתו העיקרית של הסניגור היתה כי משלא נקבע לחובת המערער כי הפיק מן העבירות טובת הנאה חומרית לעצמו, צריך היה להסתפק בעונש קל יותר. התשובה לכך היא כי ביהמ"ש כבר הביא בחשבון את העובדה שלא המערער הוא שנהנה מעבירותיו, ומכל מקום שטובת הנאתו לא היתה ניכרת, ובזכות זאת גזר לו מאסר ממשי קל יותר ממה שחומרת העבירות כשלעצמה היתה מצדיקה. זאת ועוד, במשקלו המקל של הממצא האמור אין להפריז. בהיעדר ראיות לכך לא נקבע אמנם שהמערער הפיק טובת הנאה כספית ישירה ומיידית מעבירותיו, אך נקבע כי אחרים הפיקו טובת הנאה כספית ניכרת. כן עולה שהרקע לעבירותיו של המערער היו מאמציו להשיג לקוחות חדשים כדי לרומם את מעמדו בעיני הממונים עליו, ולפחות כוונה להפקת טובת הנאה עצמית עקיפה נתקיימה בו.
ג. מי שממלא תפקיד של מנהל סניף בנק מצפים ממנו שינהג ביושר ובהגינות ויפעל בתחום סמכויותיו ועל פי נוהלי העבודה הקבועים של הבנק. ציפייה זו היא לא רק נחלתן של הנהלות הבנקים, אלא גם נחלתו של הציבור הרחב. מנהל של סניף בנק הנותן ידו לזיופים והפצת מסמכים שקריים מועל באמון שניתן בו ומסכן את האמינות שמהם נהנים מכתבי ערבות בנקאיים בעיני הציבור הרחב. על מעשים אלה מוצדק לגזור עונש חמור שמטרתו להרתיע את כלל עובדי הבנקים מפני עשייה פלילית בנכסים כספיים שעל שמירתם וניהולם הריהם מופקדים. גזר דינו של ביהמ"ש המחוזי בענייננו נותן ביטוי הולם למגמה העונשית הרצוייה הזאת.
ד. טענה אחרת של הסניגור התייחסה לעינוי דינו של המערער. מסתבר כי מאז חשיפת מעשיו של המערער ועד להגשת כתב האישום עבור שלש שנים וזהו כמובן זמן רב וארוך מן המקובל. אולם, גם בשים לב לנתון זה אין העונש מופרז לחומרה. הוסבר ע"י התביעה כי הכנת כתב אישום מעין זה כרוכה בעבודה מרובה של המשטרה ושל הפרקליטות, מצריכה נבירה במסמכים מרובים, לימוד שיטות עבודה ונוהלים פנימיים של הבנק וכדומה. כמו כן היתה מגמת התביעה להתחקות אחרי מכשלות אפשריות נוספות בפעילותו של המערער מעבר לאלו שחשף בהודאתו.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, ברק, מצא. החלטה - השופט מצא. עו"ד ש. רבלסקי למערער, עו"ד מ. שקד למשיבה. 16.8.89).
בש"פ 549+556/89 - פלוני ואלמוני (קטינים) נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים של קטינים בעבירה של נסיון לרצוח זקן ערבי תוך הצתת צריף(העררים נדחו).
א. העוררים, קטינים בני 17, מואשמים, ביחד עם נאשם שלישי, בקשירת קשר לבצע פשע, נסיון להצתה, נסיון לרצח ותקיפה עם חבלה של ממש בנסיבות מחמירות. מדובר בהחלטת הנאשמים, על רקע האירועים של התקופה האחרונה, לגרום למותו של ערבי בן 90 ע"י הצתת הצריף בו שהה הלה ובנסיון לבצע את זממם. כאשר המזימה לא עלתה יפה והקרבן המיועד יצא מהצריף, זרקו עליו הנאשמים, לפי כתב האישום, אבנים, והסבו לו חבלה שהצריכה את אישפוזו. קיימות ראיות לכאורה לביסוס האישומים והעוררים למעשה מודים בביצוע המעשים. העורר פלוני הגביל את עררו לעניין מקום שהייתו במעצר בשלב הנוכחי, ואילו העורר אלמוני מבקש את שחרורו בערובה בתנאים של מעצר בית, ולחילופין קביעת מקום מעצר אחר. העררים נדחו.
ב. באשר לעררו של אלמוני המבקש להשתחרר בערובה - המעשה המיוחס לנאשמים מחריד בחומרתו. נסיון לשרוף חיים אדם זקן רק בשל היותו ערבי, הינו מעשה זוועה, שקשה לתאר חמור ממנו. על אחת כמה וכמה כשהמעשה אינו ספונטאני, אלא לאחר מחשבה, התייעצות ותכנון משותפים. צו מעצר עד תום ההליכים מוצדק במקרה זה הן על פי הוראות סעיף 21א' (א)(1) לחוק סדר הדין הפלילי בשל החשש ששחרורו של העורר יסכן את שלום הציבור, ובוודאי על פי סעיף 21א' (א)(2) לאותו חוק, המאפשר, בין היתר, מעצרו של אדם המואשם בביצוע מעשה אלים או ברוטאלי, או מעשה באש, אפילו אם עילת המעצר נעוצה בחומרת העבירה בלבד. אם ביהמ"ש העליון החליט בתקופה האחרונה כי מן הדין להורות על מעצרם עד תום ההליכים של קטינים המואשמים ביידוי בקבוקי תבערה או אבנים על כלי רכב, הרי מתבקשת אותה מסקנה, בחינת קל וחומר, ביחס לנאשמים בתיק דנן. אחת המטרות של המעצר במקרה כזה היא להחדיר לכל חלקי האוכלוסין את התחושה שאם יתפתו לביצוע מעשי אלימות מהסוג הנדון וייתפסו, כי אז צפויים הם למעצר מיידי מבלי שיוכלו להמשיך את חייהם הרגילים. מטרה זו לא תושג ע"י נקיטת אמצעים אלטרנטיביים שביהמ"ש מצווה על בדיקתם על פי הוראות סעיף 21א' (ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי. לפיכך אין להורות על שחרורו בערובה של אלמוני.
ג. אשר לבקשת שני העוררים בעניין מקום מעצרם - ביהמ"ש המחוזי הורה כי החל ביום 1.9.89 יועברו שני העוררים למוסד "נוה חורש" ליד חדרה, לשם עריכת בדיקות והסתכלות לפי חוק הנוער. הבקשה של העוררים היא שמתאריך מתן ההחלטה ועד לתאריך 1.9.89 יוחזקו באותו מוסד, אפילו לא תתבצע בינתיים הסתכלות על פי הסעיף הנ"ל. שירות המבחן תומך בבקשות אלה במטרה למנוע חשיפתם של הנערים להשפעה שלילית במקום מעצרם הרגיל. ב"כ המדינה מתנגד לכך וטוען כי אין בסמכותו של ביהמ"ש להורות על מעצר עציר במעון המסויים הנ"ל, חוץ מאשר במסגרת של צו להסתכלות על פי חוק הנוער. יהא המצב המשפטי בעניין זה אשר יהא, בנסיבות העניין לא היה ביהמ"ש חייב לתת צו כאמור ביחס לתקופת הביניים עד לתחילת ההסתכלות ואין להתערב בהחלטת ביהמ"ש. עם זאת מומלץ בפני שלטונות בית הסוהר, שיבדקו, מבחינת ההיבטים המינהליים והמשפטיים כאחד, באם ניתן להחזיק את העוררים במעצר במוסד הנ"ל גם לפני יום 1.9.89.
(בפני: השופט בך. עו"ד נדב בלום לפלוני, עו"ד גב' גלוריה איזנמן לאלמוני, עו"ד שי ניצן למשיבה. 8.8.89).
ע.א. 20/89 - ד"ר שרה סולומון נגד מנכ"ל משרד הבריאות
*הגבלת רשיון לעסוק ברפואה של רופאה לשנה והעמדתה לבדיקות רפואיות (הערעור נדחה).
המערערת היא רופאה ובידה היה רשיון לעסוק ברפואה. באוגוסט 1978 הופיעה המערערת לפני וועדה רפואית לשם בדיקה, לפי דרישת המשיב שנסמכה על
סעיף 33 לפקודת הרופאים (נוסח חדש). המלצות הוועדה היו: לאפשר למערערת להמשיך בעבודתה כרופאה; להגביל את רשיונה לתקופה של שנה שבה תהיה במעקב פסיכיאטרי; לבדוק שוב כעבור שנה את המערערת ע"י וועדה. בעקבות המלצה זו הודע למערערת כי עליה להחזיר את רשיונה הקבוע כדי שיוצא לה היתר זמני לשנה. המערערת הפקידה את רשיונה בידי משרד הבריאות וניתן לה היתר זמני לשנה אחת. לקראת תום השנה נבדקה המערערת ע"י הוועדה השניה, הוועדה המליצה לחדש את הרשיון לשנה אחת בלבד ובשנה שלאחריה שוב תמונה וועדה שתבדוק את המערערת. לטענת המערערת לא היה המשיב רשאי לפגוע ברשיונה, לבטלו או להתלותו, שכן הוועדה הרפואית לא קבעה שהיא סובלת ממחלה מסוכנת. לפיכך, טענה, יש להחזיר לה את הרשיון הקבוע. מאידך, טענה ב"כ המשיב כי הוועדה הרפואית קבעה שהמערערת מסוגלת לעסוק ברפואה בהגבלות או בתנאים מסויימים ולפיכך מוסמך היה המשיב לנהוג ברשיונה של המערערת כפי שהורה על פי הוראת סעיף 37 לפקודה. הערעור נדחה.
אכן, הוועדה הרפואית לא קבעה כי המערערת חולה במחלה מסוכנת ושאלה היא אם במקרה אשר כזה רשאי המשיב לבטל את רשיון הקבע ולהעניק תחתיו רשיון זמני, אולם שאלה זו אינה מתעוררת במקרה דנא. משנתן המשיב למערערת את ההיתר הזמני הראשון במקום רשיון הקבע, הרי שבכך ביטל את רשיון הקבע ונתן תחתיו את ההיתר הזמני. אפשר כי בידי המערערת היה לתקוף צעד זה של המשיב בשעתו, אולם היא לא עשתה כן ולא נותרה אלא העובדה כי היא מחזיקה בהסכמתה בהיתר זמני בלבד. כיוון שכך היה בידי המשיב לתת למערערת בתום תקופת השנה של ההיתר הזמני רשיון קבע או לחדש את ההיתר הזמני על פי סעיף 19(ב) לפקודה הרופאים.
(בפני השופטים: גולדברג, אור, קדמי. החלטה - השוטט גולדברג. עו"ד צבי פרנקל למערערת, עו"ד גב' י. ליבוביץ למשיב. 22.8.89).
ע.א. 778/86 - ר.צ. שיווקית בע"מ נגד פקיד שומה חיפה
*פסילת ספרים עקב אי רישום תקבולים
(הערעור נדחה).
ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורה של המערערת על החלטת פקיד השומה לפי סעיף 145ב'(א)(1) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש). המדובר באי רישום תקבולים מסויימים במזומן ובשיקים בספר החשבונות של המערערת. את המחדל האמור ייחסה המערערת לאחד מעובדיה, אשר לו מסרה קופה רושמת ללא סרט קופה לאחר שהורתה לו לקנות סרטי קופה, בדרכו מחיפה לקרית שמונה, מקום בו עמד לבצע את עבודתו. העובד נצטווה להכניס את הסרט לקופה ולרשום תקבולים. דא עקא, אותו עובד אמר לאיש הביקורת כי לא רשם את הסכומים מאחר והקופה שקיבל לרשום בה לא פעלה ואין לה סרטים. עוד אמר כי המכירה נעשית במקומות שונים, חנויות, מוסדות וועדי עובדים, הוא לא רשם בשום מקום את ההכנסות מאחר והיה בלחץ מכירה. ביהמ"ש המחוזי סבר כי לא היה פיקוח נאות על העובד מאחר והמעביד לא ווידא שתעמוד לרשות העובד קופה תקינה ומתן הוראות לא סגי. ביהמ"ש המחוזי הבהיר כי חובתו של נישום, הסומך על עובד שלו במילוי הוראת חוק שעל הנישום לקיימה, לבחור לעצמו עובד הממלא את מצוות מעסיקו. בענייננו הוברר שהעובד התרשל ולא ביצע רישום תקבולים, מבלי שהוכחה ע"י המערערת נסיבה בלתי צפוייה להיווצרה של התרשלות זו. הערעור נדחה. גישתו של ביהמ"ש המחוזי תואמת את הכללים שנקבעו בביהמ"ש העליון בשורה של פסקי דין.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, בך. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ש. בלזר למערערת, עו"ד יעקב כהן למשיב. 4.9.89).