תקציר סביר כרך ל"ד חוברת 5

ע.א. 627/85 - ד. איתן - ע. גושן אדריכלים בע"מ נגד מדינת ישראל... מע"צ

*טענה כי "כתב ויתור" אינו תופס משום שצורף אליו מכתב "מחאה"(הערעור נדחה).

א. בנובמבר 1976 נכרת חוזה בין המערערת לבין המדינה שלפיו מסרה המדינה למערערת ולאחרים את התכנון והפיקוח על הקמת בניין באופקים. אחרי סיום עבודות התכנון החליטה המדינה להפסיק את הביצוע בשל חוסר תקציב. התנהל משא ומתן ממושך בין המדינה לבין המתכננים בשאלת שיערוך שכר הטרחה עבור התכנון לאחר שחלפו שנתיים. בסופו של דבר נתקיימה פגישה בינואר 1982 בין נציגי המדינה לבין המתכננים, שבה השתתף נציג מטעם המערערת, וב"כ המדינה הודיע כי המדינה מוכנה לשלם, לסילוק מלא וסופי של תביעות המתכננים, את שכר הטירחה בצירוף ריבית פיגורים חשבית למשך שנה אחת בלבד, ואם הצעת פשרה זו אינה נראית להם פתוחה הדרך בפניהם לפנות לערכאות. על סמך הצעה זו שלחה המדינה למערערת מכתב בו פירטה מה הסכומים שהיא מוכנה לשלם תוך ציון סכום הכסף המהווה "שכר טרחה סופי לתכנון". עליסוד מכתב זה הגישה החברה במרץ 1982 חשבון למדינה אותו כינתה "חשבון חלקי" ובו תבעה את הסכום שהמדינה הסכימה לשלם. לאחר מכן חתמה המערערת על כתב ויתור בו נאמר "הריני מאשר בזה שקיבלתי... את כל השכר המגיע לי... אין לי יותר כל טענות ומענות...". למכתב זה צירפה המערערת "מכתב מחאה" על כך שהמדינה משלמת ריבית פיגורים חשבית בלבד, ו"באותה עת אנו נתבעים לשלם למדינה את חובותינו בצירוף הצמדה מלאה, ריבית וקנסות לפיכך אנו מוצאים לנכון למחות על כך...". לאחר החתימהעל כתב הויתור שילמה המדינה לחברה את הסכום המוסכם. כעבור תשעה חודשים הגישה החברה נגד המדינה תובענה לתשלומים שונים. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה בהתבססו על כתב הויתור והערעור על כך נדחה.
ב. כתב הויתור שנחתם תקף ומחייב והיה בו כדי לסיים את המחלוקת הכספית שבין בעלי הדין. כתב הויתור, כנוסחו וכתוכנו, יצר סוף פסוק והפך כל הוויכוחים בדבר דרכי חישוב הסכומים, שקדמו לכתב הויתור, לבלתי רלבנטיים. הטענה כאילו לא נערך הסכם ויתור תקף, מאחר וצורפה אליו "הודעת מחאה" איננה מבוססת. המערערת חתמה על הסכם הויתור ובכך ביטאה קבלת תנאיו. צירופו של כתב המחאה אין בו יותר ממה שנאמרבו, היינו הבעת אי שביעות רצון מייחסה של המדינה שהמערערת ראתה עצמה נאלצת להשלים עמו, הווה אומר ביטוי למחאה על הדרך בה נהגה המדינה.
ג. אשר לטענות המבקשות להישען על האמור בסעיפים 17 ו-18 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, הרי יסודותיהן של עילות ביטול אלה מוגדרות וברורות, ואינן חובקות כל מקרה בו חותם צד על חוזה שתנאיו אינם נוחים או רצויים לו. יש לאבחן בין מקרה בו סבור צד לחוזה כי בלית ברירה עליו להסכים לתנאים גרועים מאלה שהיה רוצה בהם מעיקרו, לבין המצב הקיצוני של "מצוקה" שהחוק דן בו והמתייחס על פי מובנו והקשרו לחוסר אונים הנובע משקיעה כלכלית או אישית קשה וחמורה. המערערת הצביעה על כך שבמועד הרלבנטי נקלעה לחובות, אך מצב כגון זה אינו נכנס בהכרח לגדר "מצוקה". יש לאבחן בין מצב של שקיעה חמורה לבין קושי ארעי וחולף של מי שנושיו באים אליו בזמן מן הזמנים לתבוע את שלהם ולמצות את זכויותיהם על פי דין.אין גם כל ראיה על ניצול המערערת בשל חוסר אונים כביכול. כן אין מקום למסקנה שתנאי החוזה היו גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל. המערערת טענה עוד כי כתב הויתור היה חוזה אחיד - אך טענה זו אין בה כדי להוסיף או כדי לגרוע כי אין לראות בפשרה כגון זו שבפנינו קיפוחו של צד.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, בך. החלטה -הנשיא שמגר. עו"ד רן שפי למערערת, עו"ד גב' עשירה ראובני למשיבה. 16.8.89).

ע.א. 460/85 - סובחי נימר עאבד נגד מנהל מס שבח מקרקעין

*שיעור מס רכישה(הערעור נדחה).

א. המערער רכש מאביו ביום 1.10.58, בתמורה, חלקת מקרקעין. הוא דיווח למס שבח על העיסקה רק ביום 12.9.83. המערער חוייב במלוא מס הרכישה (חמישה אחוז) בהתאם להוראות החיקוקים שהיו בתוקף ביום 12.9.83. בעת שנרכשו המקרקעין ע"י המערער היתה קיימת הוראה בתוספת לתקנות המקרקעין (אגרות), כי בהקניית הבעלות או העברתה בין קרובי משפחה תהא האגרה שליש מהאגרה הרגילה, וזאת גם אם ההעברה היא בתמורה. ב-1974 שונו התקנות כך שכאשר ההעברה בין קרובים היא בתמורה חל תשלום מלוא האגרה. המערער טען שהוא חייב בתשלום שליש בלבד, מכח תקנה 29(א) לתקנות מס שבח מקרקעין (מס רכישה) התשל"ה-1974, שקבעה כי "פטור או הנחה או הקלה אחרת שניתנו לפני תחילתן של תקנות אלה מכח תקנות המקרקעין (אגרות) התש"ל-1970 יעמדו בתוקפם". טענת המערער היא כי ההוראה שבתקנה 29 מחילה את ההנחה הנרחבת כפי שהיתה בתוקף בעבר גם על עיסקתו, וזאת בגדר זכות מוקנית עקב המשך תוקפה של ההנחה לפי תקנה 29. טענתו הנ"ל לא נתקבלה על דעת ביהמ"ש המחוזי והערעור על כך נדחה.
ב. תקנה 29 מדברת על "פטור או הנחה... שניתנו לפני תחילתן" של תקנות 1974 ובמקרה דנא לא ניתנה כל הנחה למערער אותה יכול היה לגרור עמו עד ל-12.9.83 שאז הצהיר על הרכישה. לו רשויות המס היו נותנות בשעתו את ההנחה, היתה זכות זו הופכת למוקנית, אולם לא ניתנה לו הנחה כלשהי וממילא לא יכול היה לדרוש המשך קיומה.
ג. טענת המערער היא כי התיבה "שניתנו" שבתקנה 29(א) מופנית למתן הנחה ע"י התקנה ולא למתן ע"י רשות כלשהי, היינו הנחה שנקבעה בתקנות. פירוש זה למילותיה של תקנה 29 אין לקבלו. לו רצה המחוקק לקבוע המשכיותה האוטומטית של זכות שנקבעה בתקנות, ללא זיקה להחלטה של רשויות מס כלשהן, היה מתייחס במילותיה של תקנה 29 ל"הנחה שנקבעה בתקנות המקרקעין" ולא היה מקום לנקוט לשון "ניתנו" ו-"לפני תחילתתקנות אלה". ההתייחסות למועד שקודם לתקנה 29 מפנה איפוא לאקט של רשות מס ולא לקביעה בחיקוק. מנוסח תקנה 29(ב) עולה שהיא מכוונת למעשה שנעשה לפני תחילתה ולא לתקנה שהיתה בתוקף לפני תחילתה.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, בך. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מוסטפא לידאווי למערער, עו"ד גב' שולמית וסרקרוג למשיב. 20.8.89).

על"ע 12/88 - אברהם בינשטוק, עו"ד נגד הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בת"א

*דרישת שכ"ט העולה על השכר המקסימלי שנקבע בחוק התביעות של קרבנות השואה(הערעור נדחה).

א. המערער הורשע בעבירה משמעתית על כך שדרש וקיבל התחייבות לתשלום שכר טרחה העולה על זה שנקבע בסעיף 10 לחוק התביעות של קורבנות השואה (הסדר טיפול) תשי"ז 1987 (להלן: החוק). על פי סעיף 10 לחוק לא יעלה שכר הטרחה הכולל בעד טיפול בתביעה כמובנה בחוק על %15 מהסכום שנפסק לזכות התובע. המערער חייב את המתלוננת, שפנתה אליו שיטפל בשמה בתביעה לתשלום מענק פיצויים, שכר טרחה בשיעור של %20 מהפיצויים שתקבל ואף החתימה על מסמך בקשר לכך. בפועל לא גבה המערער שכר טרחה העולה על %15 ואף הודיע לרשויות לשכת עורכי הדין, שהתערבו בנושא, כי אין בכוונתו לעשות כן. העבירה המשמעתית מתייחסת להחתמתה של המתלוננת על ההתחייבות לשלם %20 ולא על קבלת סכום כזה בפועל. ביה"ד של הלשכה הרשיע את המערער בעבירה משמעתית ודן אותו לנזיפה, לקנס של 1,000 ש"ח ולתשלום הוצאות הדיון. ביה"ד הארצי דחה את ערעורו של המערער והערעור שהוגש על ההרשעה נדחה.
ב. המערער טוען כי ה"תביעה" בה טיפל בשם המתלוננת לא היתה "תביעה" כמובנה בחוק. הגדרתה של "תביעה" בחוק היא "זכות תביעה בחו"ל מכח תחיקה הבאה לפצות
קרבנות הרדיפות של הנאצים או גרוריהם...". באוקטובר 1980 החליטה הממשלה הגרמנית להקצות אמצעים לפיצוי נרדפים יהודים שאינם זכאים לפיצויים לפי חוק הפיצויים לנרדפי הנאצים הגרמני (להלן: חוק הפיצויים). בעתון הרשמי של משרד המשפטים הגרמני פורסמה הודעה בה הובאו הכללים של מתן מענקי הסיוע. טענת המערער היא שהחלטת הממשלה הגרמנית אינה מקנה זכות תביעה לפי החוק, והזכות של המתלוננת ושכמותה לקבלת עזרה או סיוע על פי ההחלטה אינה "זכות תביעה" ואינה "מכח תחיקה" כמובנם של אלה בהגדרת "תביעה" בחוק. טענה זו בדין נדחתה. על פי חזקת שוויון הדינים, ועל פי ההנחה שההוצאות של הממשלה הגרמנית כמו אלה של הממשלה בישראל, מקורן בחוק תקציב המאושר ע"י הרשות המחוקקת, היה יסוד לקביעה כי הזכות לתבוע מענק או סיוע הינה מכח תחיקה.
ג. הזכות לפנייה לקבלת מענק סיוע מהקרן, שהוקמה על פי ההודעה, הינה "זכות תביעה" במובנה בהגדרת "תביעה" שבחוק. כשבאים לפרש את כוונת המונח "זכות תביעה" שבחוק, יש לזכור את המטרה שביסודו והיא, שמי שזכאי לפיצוי בדרך כלשהי בשל רדיפות הנאצים או עוזריהם מן הראוי ששכר הטרחה שישלם לא יעלה על %15. אין כל שוני או חשיבות לשאלה אם הפיצוי הוא מכח דבר חקיקה כזה או אחר. אין הגיון לשוני בין מקרה של קבלת פיצוי על פי חוק הפיצויים הגרמני לבין מקרה של קבלת פיצויים על פי החלטה מיוחדת, המעוגנת גם היא בדבר חקיקה, על ידי מי שמטעם זה או אחר לא זכה לקבל פיצויים לפי חוק הפיצויים. "זכות תביעה" יכולה להתפרש ככוללת גם זכות לתבוע אפילו אם מתן הסעד מסור לשיקול דעת של רשות המטפלת בכך.
ד. טענה אחרת מעלה המערער והיא טענת "כבר הורשעתי". הוא משתית טענתו זו על הרשעתו בעבירות משמעתיות אחרות בקשר למודעות שפירסם ועריכת הסכם שכר טרחה עם אלה שנענו למודעות בשיעור העולה על המותר. האירוע שבגינו הורשע בתיק הנוכחי הוא מיום 29.10.81 והמודעות פורסמו לאחר אותו תאריך. על כן המקרה דנא אינו יכול להכלל בין אותם מקרים בהם הורשע המערער בתיקים הנ"ל. טענת המערער היא כי "יתכן" שאחת המודעות התפרסמה לפני 9.10.81 ואם כך הדבר הרי גם ייתכן שהמתלוננת פנתה אליו על סמך הודעה כזו ולפיכך הרשעתו בתיק הנוכחי "יתכן" שהיא בעבירה שעליה כבר הורשע. בצדק נדחתה טענה זו. נטל ההוכחה מוטל על הנאשם הטוען "כבר הורשעתי" או "כבר זוכיתי". בנטל זה לא עמד המערער. העלאת ההשערה או האפשרות שכבר הורשע בעבירה הנדונה אינה יכולה לבוא במקום הוכחתה של עובדה זו ובפרט שלא היה שום קושי להוכיח את העובדה אילו היתה נכונה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, חלימה, אור. החלטה - השופט אור. המערער לעצמו, עו"ד עמוס ויידמן למשיב. 9.8.89).

בג"צ 415/89 - מרים ויוסף אלון נגד משרד העבודה והרווחה ואח'

*אימוץ(העתירה נדחתה).

א. העותרים פנו לפני מספר שנים לשירות למען הילד כדי לקבל ילד לאימוץ, עברו תהליכי איבחון מסויימים כפי שנקבעו ע"י המשיבים, וחיכו למועמד לאימוץ. בשנת 1988 נסעו לברזיל ואימצו שם זוג תינוקות תאומות בנות שבעה שבועות. מששבו ארצה נערכו לתינוקות בדיקות רפואיות ונתגלו אצלן מומים קשים. העותרים נועצו במשיבים ואלו הציעו להם עזרה בצורות שונות, אולם הם לא קיבלו הצעה זו והודיעו כי הם נוסעים לברזיל כדי להחזיר את התינוקות. העותרים הוזהרו ע"י המשיבים כי אם יעשו כן יש סיכון שלא תהיה אף סוכנות לאימוץ בעולם שתכיר בעתיד בזכאותם לאמץ ילד. העותר הודיע כי אינו מסוגל לטפל בילדים מוגבלים, והתוצאה היתה כי העותרים נסעו
לברזיל והשאירו שם את הילדים. לאחר מכן פנו למשיבים וביקשו להכלל שוב ברשימת המועמדים לאימוץ. בקשתם סורבה והם עתרו לבג"צ.
ב. המשיבים טענו בתשובה כי העותרים אינם כשירים כיום להכלל ברשימת ההורים המחכים לאימוץ ילד, שכן התנערו מאחריות כלפי הילדות שאימצו, תוך דחיית הצעות העזרה מצד רשויות הרווחה. עם זאת הודיעו המשיבים לעותרים כי הם רשאים לפנות בהשגה על החלטת המשיבים לוועדת הערר שכוננה לעניינים כגון אלה לפני מספר שנים, והמורכבת ממומחים שאינם עובדי משרד הרווחה, והמשיבים נוהגים לכבד החלטותיהם ללא יוצא מן הכלל. בהקשר זה גם הועלתה מטעם המשיבים הטענה כי בג"צ אינו צריך לדון בנושא כל עוד לא מיצו העותרים את ההליך המינהלי של הגשת ערר לוועדת הערר.
ג. בעניין כשירותם לאמץ ילדים טוענים העותרים כי החלטת המשיבים פסולה מחמת חריגה מסמכות, הפלייה פסולה, אי סבירות, חוסר תום לב וכו'. לעניין החריגה מסמכות טוענים העותרים כי שיקול הדעת הבלעדי בעניין הכשירות מסורה בידי ביהמ"ש ועל המשיבים להכלילם ברשימה, ורק כאשר יובא עניין של אימוץ מסויים בפני ביהמ"ש יוכל ביהמ"ש לקבוע אם הם כשרים לאמץ ילדים ואם לאו. זאת ועוד, הסמכות לבצע את חוק אימוץ ילדים נמסרה ע"י המחוקק לשר המשפטים, הוא מוסמך להתקין תקנות לביצוע החוק ואין סמכות למשיבים לקבוע כללים בנושא זה. אשר להפלייה הפסולה הרי לטענת העותרים זו מתבטאת בכך שמפלים את העותרים לרעה בהשוואה עם מועמדים אחרים. כן הם טוענים כי פרשת האימוץ בברזיל והחזרת התינוקות לשם אינה רלוונטית ואינה משליכה על יכולתם לאמץ ילד. אשר לוועדת הערר - לטענת העותרים הוועדה משוללת כל סמכות ולפיכך אין לראות בפנייה אליה דרך חילופית לפני הפנייה לבג"צ. גם ההרכב האישי של הוועדה איננו נראה לעותרים המטילים ספק בגישתה הבלתי תלוייה של הוועדה אשר בה מכהנים גם חברים שיש להם קשרי עבודה עם משרד הרווחה. העתירה נדחתה.
ד. חוק אימוץ ילדים מתייחס לכל הליכי האימוץ מרגע שנדרשת פעולה של ביהמ"ש בקשר להכרזת קטין כבר אימוץ או בקשר לאימוץ קונקרטי. אולם אין בחוק התייחסות לכך איך עוברים את הסף, היינו איך מתנהלות רשימות מועמדים ואיך נעשית בחירתו של מאמץ לפני שלב ההליכים המשפטיים, ומהם הכללים החלים מעיקרו בקשר להעלאת ההצעה להפוך ילד פלוני למועמד לאימוץ. המסקנה העולה מכך מצביעה על לאקונה משפטית בתחום חיוני. מן הראוי לקבוע בחוק את כל הנתונים הקשורים לתחומים הטרום שיפוטיים באשר לאימוץ. ברם, היעדרו של הסדר משפטי אין פירושו כי הפעולות של המשיבים מתנהלות במרחב בו מוענק להם שיקול דעת בלתי מוגבל ובו אין פיקוח שיפוטי. כמו לגבי כל רשות מינהלית חלים גם על המשיבים הכללים הנורמטיביים המכתיבים דרכי פעולתה של רשות ציבורית ועקרונות המינהל התקין. על כן ניתן לבחון את שיקולי המשיבים גם בהיעדרם של הסדרים חקוקים כאמור לעיל.
ה. כל עוד לא נקבע אחרת, רשאים המשיבים לנהל רשימת מועמדים ותפקידם הציבורי מחייב שגם יפעילו שיקול דעתם בעשותם כן. המשיבים חייבים לטפל בנושאים המסורים לידיהם בתום לב, בפתיחות וביחס הוגן, אך אין פירושו של דבר שהם חייבים לפעול כאוטומטים, להבליע דעתם בדבר חוסר התאמתו של מועמד פלוני ולהעמיד לרשותו ילד לאימוץ כאשר יגיע תורו לפי הרישום, ללא אומר ודברים, עד שביהמ"ש יחליט אם אותו מועמד כשיר לאמץ ואם לאו.
ו. אשר למקרה הקונקרטי - בעיית הגיל, מערכת היחסים הבין אישית, הנכונות להתמודד עם קשיים הנובעים מתהליכי אימוץ שהם תמיד בלתי צפויים וגורמים כיוצא באלה - היו נושאים לגיטימיים שהמשיבים יכלו לשקלם בעת גיבוש עמדתם. עם זאת, אין ספק בכך שבכגון דא חיונית תמיד מחשבה שניה ובלתי תלוייה ועל כן נכון נהגו המשיבים כאשר הקימו וועדת ערר שניתן לפנות אליה בהשגות נגד החלטת המשיבים.
וועדת הערר פועלת היום על פי הסדר מינהלי וללא בסיס בחוק, אך בכך בלבד אין כדי לשלול על אתר את עצם קיומה ואת המלצותיה. מן הראוי להסדיר גם את קיומה של זכותערר כזאת בחוק, אך אין פסול בכך אם הנוגעים בדבר יוכלו להיעזר בינתיים בפנייה לוועדה הנ"ל המעבירה תחת ביקורתה את ההחלטות שנפלו אצל המשיבים. הטענות שהעלו העותרים בקשר להרכב האישי של וועדת הערר אינן מבוססות. אין כל סיבה לכך שחברותובוועדה של פסיכולוג בכיר שאינו מעובדי משרד הרווחה, למשל, תיפסל רק בשל כך שמשרד הרווחה או בתי המשפט פונים אליו בבקשת חוות דעת מעת לעת. עדיין יכולים העותרים לפנות לוועדה זו והם לא נקלעו למצב של מניעות.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מצא. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד שמעון שובר לעותרים, עו"ד גב' אילתה זיסקינד למשיבים. 6.8.89).

ע.א. 247+255/87 - ניסים אלירם ואח' נגד הסנה... לביטוח בע"מ ואח'

*פיצויים בתאונת דרכיםערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נדחה).

א. המערער נפגע בתאונת דרכים באוגוסט 1983 כאשר נסע במכונית פרטית שהיתה נהוגה בידי מבוטחה של הסנה (המשיב השני). בעת שנפגע היה המערער כבן 20. הוא לקה בשיתוק מוחלט של פלג גופו התחתון ובאבדן השליטה על סוגריו. הוא מרותק לעגלת נכים, ציפיותיו לעתיד נתגמדו וחרף מיומנות לעצמאות מסויימת שרכש בתהליך השיקום עודנו תלוי, ועד סוף ימיו יוסיף להיות תלוי, בעזרת הזולת לרבים מצרכיו הרגילים והמיוחדים. נקבעה לו נכות בשיעור %100 לצמיתות. ביהמ"ש המחוזי אמד את כלל נזקיו של המערער בערכי המדד של נובמבר 1986 בסך כולל של 962,000 ש"ח, כאשר סכום זה לא כולל הוצאות רפואיות מן העבר שהוטלו על חברת הביטוח במישרין. ביהמ"ש ניכה מן הסכום הכולל את שווי התשלומים התכופים ששולמו למערער ושווי קיצבאות הניידות של ביטוח לאומי וחייב את חברת הביטוח לשלם למערער כ-600,000 ש"ח צמוד למדד ביום מתן פסק הדין. לכל אחד מהורי המערער, שהיו אף הם תובעים במשפט, פסק ביהמ"ש המחוזי פיצוי של 2,000 ש"ח. ערעורו של המערער בשני פרטי נזק מרכזיים, הוצאות דיור מתאים והוצאות ליווי ועזרה במשק הבית נתקבל, וכן נתקבל הערעור בפריט של דמי חברות במועדון ספורט. לעומת זאת נדחה הערעור על הפיצוי שנקבע להורי המערער. הערעור הנגדי נדחה.
ב. באשר להוצאות עבור דיור - כבר לפני התאונה עזב המערער את בית הוריו אך לא היתה לו דירת מגורים משלו. ביהמ"ש המחוזי קבע כי משגילה המערער את רצונו שלא להתגורר בבית הוריו הרי הוא זכאי, גם אחרי שנפגע, למגורים משלו. כן נקבע כי הדירה המיועדת למערער צריכה להתאים למיגבלותיו המיוחדות. ביהמ"ש ביסס את חישובי הפיצויים רק על עלות שטח נוסף של כ-35 ממ"ר הדרוש למערער מעבר לשטחה של דירה רגילה, בתוספת עלות ביצוע של עבודות התאמה. זאת מאחר שביהמ"ש הניח כי ברכישת דירת מגורים רגילה היה על המערער לעמוד ממשאביו הוא גם אילמלא נפגע. בעניין זה הדין עם המערער שיש להביא בחשבון את העובדה כי עד שנפגע לא רכש דירה למגוריו וכי הכורח לרכוש דירה כזאת לאלתר נוצר רק בעקבות הפגיעה. הכלל הוא, אמנם, כי הניזוק איננו זכאי להעשיר על חשבון המזיק, ומקום שאופי הפגיעה מחייב את התאמת תנאי המגורים למיגבלות שנגרמו בעטייה של הפגיעה, אין מזכים את הנפגע בפיצוי אלא בגין ההפרש הכספי הכרוך בהחלפת או בהתאמת דירתו. ברם, כלל זה יש ליישם בכל מקרה בהתאם לנסיבותיו. העובדה שעד לתאונה לא היתה למערער דירה משלו היא בעלת משמעות לעניין קביעת נזקו. אם כי ממילא היה רוכש דירה במהלך חייו, הרי לא היה חייב ברכישת דירה לאלתר. במשך פרק זמן נוסף, עד שיישא אישה ואף לאחר מכן, עשוי היה להסתפק בדירה שכורה, ואף כאשר היה מחליט לרכוש דירה יכול היה להסתפק בהתחלה
בדירה צנועה יותר וכנהוג לשפר רמת מגוריו בהדרגה. בגין הכורח לרכוש דירה לאלתר שנוצר עקב הפגיעה זכאי המערער לתוספת פיצוי. עמדת המערער היתה כי הוא זכאי למלוא מחיר רכישת הדירה, ולנוכח עמדתו זו, שבדין נדחתה, הוא לא הביא ראיות להוכחת שוויו הכלכלי של הכורח לרכוש דירה לאלתר. ממחדל זה אין להסיק שתביעתו בנושא זה נדונה לכישלון. את נזקו האמור ניתן לאמוד על פי כלל הראיות שהובאו לגבי מחיריהן של דירות. לפיכך יש להעמיד את הפיצוי בגין ההיזקקות לדיור מתאים בסכום של כ-75,000 ש"ח נוספים על הפיצוי שנפסק לו, כשוויו של סכום זה בעת מתן פסק הדין בביהמ"ש המחוזי.
ג. אשר לעזרת הזולת - ביהמ"ש המחוזי קבע כי את שירותי הקניות, הבישול, נקיון הדירה וסידורה וכדומה לא יוכל המערער לבצע בעצמו וכן קבע ביהמ"ש כי המערער זקוק לעזרת מלווה, בעיקר לפעולות מחוץ לבית. העזרה שיזדקק לה הוערכה ב-4 שעות בממוצע, כאשר עלות העזרה 7 ש"ח לשעה ועל יסוד חישוב זה נפסקו למערער פיצויים של כ-300,000 ש"ח. פיצוי זה איננו עומד ביחס נאות לצרכיו האמיתיים והממשיים של המערער להיזקק לעזרת הזולת בשכר. יש להעריך את העזרה ב-6 שעות ליממה בממוצע, ולעניין עלות העזרה היה מקום להביא בחשבון שפיצול העזרה הנדרשת לעבודות משק בית ולעבודות ליווי, לשעות יום ולשעות לילה וכדומה, מהווה גורם מייקר. בהיעדר נתונים לחישוב יותר מדוייק הוגדל הפיצוי בפריט זה ב-150,000 ש"ח כשוויו ביום מתן פסק הדין בביהמ"ש המחוזי.
ד. באשר להוצאות הקשורות בשמירת כושרו הגופני של המערער - היתה לפני ביהמ"ש חוות דעת של חברת הביטוח כי אם המערער יעסוק בספורט במסגרת מועדון לנכים, כי אז לא יהיה זקוק לפיזיוטרפיה. ברם, כאשר ביהמ"ש דן בפיצוי בגין הוצאות חברות במועדון הנכים דחה את התביעה בקבעו שהפיצוי בגין הקצאת שטח ל"חדר כושר" בדירה מהווה מענה לצרכיו לעסוק בספורט. בעניין זה יש לקבל את הערעור. בדחותו הן את תביעת המערער לקבלת טיפול פיזיוטרפי והן את תביעתו לדמי חברות במועדון לנכים הותיר ביהמ"ש את המערער בלא פיצוי נאות לכיסוי הוצאות הקשורות בשמירת כושרו הגופני. לפיכך הוחלט לפסוק פיצוי נוסף של 25,000 ש"ח בפריט זה כשוויו ביום מתן פסק הדין. כתוצאה מתחייבת מן האמור נתבטלה גם קביעת ביהמ"ש המחוזי בעניין הוצאות המשפט ונקבע כי המערער זכאי לתשלום מלוא הוצאות המשפט ושכר טרחת עו"ד בשיעור של %13 מסך כל הפיצויים שנפסקו לתשלום בתוספת 10,000 ש"ח שכר טרחה בערעור.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, מצא. החלטה - השופט מצא. עו"ד פ. זלצר למערערים, עו"ד י. מלמן למשיבים. 10.8.89).

ע.א. 375/87 - מנהל מס שבח מקרקעין נגד אהרון גרינהולץ

*יום הרכישה" לצורך מס שבח ושיעור מס רכישה(הערעור נתקבל בחלקו).

א. המשיב רכש ב-1957 חלק מחלקת קרקע, לרבות הבניין הנמצא בחלק זה (להלן: הנכס). בעת הרכישה טרם הסתיימו הליכי החלוקה של החלקה ולא ניתן היה לרשום את הנכס על שם המשיב. הליכי החלוקה הסתיימו ב-1978, אך רשות הפיתוח, שהיתה הבעלים הראשון של הנכס, לא הודיעה למשיב על האפשרות לרשום את חלקו על שמו והתוצאה היתה שהמשיב פתח בהליכי הרישום רק בשנת 1984 כאשר נמסר לו ע"י המינהל כי ניתן לרשום את הנכס. למס שבח הגיש הצהרה על עיסקת הרכישה ביום 5.9.84. נתגלעה מחלוקת בין המערער לבין המשיב בשאלה מהו המועד לקביעת שוויו של הנכס לצורך קביעת מס רכישה :האם מועד הרכישה ב-15.5.57, היינו השווי ההיסטורי של הנכס, או מועד הגשת ההצהרה ; מה יהיה שיעורו של מס הרכישה - האם יהיה בשיעור של %3.5 או בשיעור של
%5. המערער הוציא למשיב שומה לתשלום מס הרכישה על פי העקרונות הבאים : שווי הנכסנקבע ליום ההצהרה ; שיעור המס שנקבע היה %5. המשיב הגיש השגה במסגרתה טען כי יש לקבוע את שווי הנכס ליום הרכישה ; ולחילופין לקבוע את השווי ליום ההצהרה ואולם השווי צריך להקבע על פי מצב המקרקעין ביום הרכישה ללא תוספות ההשבחה שנעשו במשך השנים ; את שיעור המס יש להעמיד על %3.5 משום שבעת הרכישה היה כבר מבנה על החלקהועל כן מדובר ברכישת "זכות במקרקעין שהם בנין". החלטת המערער בהשגה היתה: שווי הנכס יהיה ליום ההצהרה ; שיעור מס הרכישה יהיה על פי תקנה 2(4) לתקנות מס רכישה,לאמור: מחצית שווי הנכס תיחשב כ"בנין" והשיעור יהיה %.3.5 והמחצית השניה תחשב כ"מקרקעין אחרים" והשיעור יהיה %5. על ההחלטה בהשגה הגיש המשיב ערר.
ב. וועדת הערר אישרה את עמדת המערער שלפיה ייקבע שווי הנכס ליום ההצהרה, ברם, הוועדה קיבלה את הערר במובן זה שיש לקחת בחשבון את שווי הזכויות בלי לקחת בחשבון את השבחת הנכס. הוועדה קבעה כי המשיב יוציא שומה מתוקנת לפי יום ההצהרה, אך לפי הנתונים העובדתיים של הנכס ביום המכירה. כן קבעה הוועדה את שיעור המס לפי גירסת המשיב. במצב דברים זה נמצא העורר זוכה בערר והוועדה חייבה את המערער בתשלום הוצאות. טענת המערער היא כי הוועדה חרגה שלא כדין ממסגרת הערר שהוגש בפניה. לדעתו של המערער הצטמצם הערר לשאלה אחת בלבד והיא לאיזה יום ייקבע שוויו של הנכס ומשקיבלה הוועדה את עמדתו של המערער כי יש לקבוע במקרה זה את שווי הנכס ליום ההצהרה - שומה היה עליה לדחות את הערר ולחייב את המשיב בתשלום הוצאות. הערעור נתקבל בחלקו.
ג. לעניין שוויו של הנכס - אמנם הוועדה קיבלה את עמדתו הבסיסית של המערער כי המועד לקביעת שוויו של הנכס הוא מועד ההצהרה ולא מועד הרכישה, ואולם יחד עם זאת צדקה הוועדה כי שווי הנכס למועד האמור ייקבע על פי מצבו ביום הרכישה. אין בהחלטת המערער בהשגה כדי להצביע על כך, שהמערער נהג בפועל בעת הוצאת השומה השנייה על פי הנחיית הוועדה. שווי הנכס בשתי השומות זהה ועמדתו העקרונית של המערער בעת הוצאת השומה הראשונה היתה כי יש לקבוע את שווי הנכס ליום ההצהרה ללא סייגים. לעניין זה קיבלה הוועדה את הערר ועל כן יש לדחות את הערעור ככל שהוא מתייחס לנושא זה.
ד. אשר לשיעור המס - בעניין זה צודק המערער כי המשיב לא כלל בערר טענה כלשהי לעניין שיעור המס, וכי יש ללמוד מכך כי פתרון הביניים בו בחר המערער - לאמור חלוקת הנכס לשניים, כאשר החלק האחד ייחשב כ"מקרקעים אחרים" והשני כ"בנין" מקובל היה על המשיב. נכון כי בחוק מוקנית לוועדה סמכות דיון רחבה ומקיפה, ואולם אל לה לוועדה להרחיב את מסגרת הערר הנדון בפניה מעבר לתחום שקבע לו המערער, אלא מקום שהמערער מבקש זאת במפורש ובקשתו מתקבלת על דעת הוועדה, או מקום שקיים טעם מיוחד המצדיק הרחבה שכזאת, וגם זאת רק לאחר שניתנת ההזדמנות ליריב להגיב. בהתאם לתקנות מס שבח מקרקעין חלות על ערר המוגש בפני הוועדה הוראות תקנה 462 לתקנות סדר הדין האזרחי והסיפא של תקנה זו מסמיכה את ערכאת הערעור לדון בחלקים של פסה"ד של הערכאה הקודמת שלא שימשו נושא לערעור. לכאורה, איפוא, היתה הוועדה מוסמכת להיזקק לנושא שיעור המס שזכרו לא בא בכתב הערר, ואולם ברשות זו משתמש ביהמ"ש שלערעור לעיתים רחוקות ביותר. המנעותו של המשיב מלכלול נושא זה במסגרת הערר מלמדת כי ההחלטה שניתנה נראית לו ומספקת אותו, ובהיעדר טעם המצדיק הרחבת הדיון יש לבטל את החלטת הוועדה בכל הקשור לשיעור המס.
. (בפני השופטים: ד. לוין, בך, קדמי. החלטה - השופט קדמי. עו"ד שאול גורדון למערער, עו"ד ר. שטיין למשיב. 13.9.89).

רע"א 250+294/89 - רות אלקלעי נגד סרנה קולנוע ושעשועים בע"מ

*חיוב בפיצוי בגין תפיסת מושכר ע"י בעל בית עד החזרתו לדייר עפ"י פס"ד(שתי בקשות לרשות ערעור, של המבקשת ושל המשיבה . הבקשה של המבקשת נדחתה ושל המשיבה נתקבלה בחלקה).

א. סרנה הינה חברה אשר בין היתר מנהלת בית קולנוע בחדרה ואלקלעי הינה דיירת מוגנת במזנון הנמצא בבית הקולנוע לפי הסכם שכירות משנת 1963 שבין סרנה לאלקלעי. בהליך קודם, בשנת 1981, הגישה סרנה תביעת פינוי נגד אלקלעי, ומאו חסמה את הכניסה למזנון לסרנה. ב-1984 ניתן פסק דין פינוי נגד אלקלעי. זו הגישה ערעור לביהמ"ש המחוזי וערעורה נתקבל במובן זה שנקבע כי עילת הפינוי קיימת אך ניתן לאלקלעי סעד מן הצדק. ביהמ"ש היתנה את הסעד בתנאים וקבע כי לאחר שתמלא אלקלעי תנאים אלה תהיה "זכאית לשוב ולהחזיק במזנון על פי החוזה שבינה לבין המשיבה". התנאים מולאו ובפברואר 1986 קיבלה אלקלעי לידיה בחזרה את מפתחות המזנון מידי סרנה. מ-1981 ועד החזרת המפתחות לידי אלקלעי ב-1986 היא לא החזיקה במזנון. בעקבות האירועים האמורים הגישה אלקלעי בבימ"ש השלום תביעה לחייב את סרנה בתשלום דמי שימוש ראויים בסך 40,000 ש"ח בגין השנים שבהן לא ניתן לה להשתמש במזנון, ולחילופין בגין נזק של מניעת רווח שנגרם לה במהלך התקופה שבין השנים 1981 ו-1986. כן תבעה לחייב את סרנה להחזיר את מצב המושכר לקדמותו לאחר שנעשו בו שינויים בניגוד לחוזה השכירות. סרנה מצדה הגישה תביעה שכנגד בה תבעה לחייב את אלקלעי בתשלום דמי שכירות בהתאם לחוק הגנת הדייר ובהתאם להעלאות השונות שנקבעו בתקנות. בימ"ש השלום דחה את תביעת אלקלעי וקיבל את תביעת סרנה ועל כך הגישה אלקלעי ערעור לביהמ"ש המחוזי.
ב. ביהמ"ש המחוזי קיבל את הערעור וקבע כי אלקלעי זכאית לדמי שימוש ראויים בגין התקופה שבין 1981 ו-1986 ומסקנה זו התבססה בעיקר על קביעת ביהמ"ש כי סרנה עשתה דין לעצמה כאשר נעלה את המושכר בפני אלקלעי ובכך היתה סרנה ל"מסיגת גבול". אשר לגובה דמי השימוש שתבעה אלקלעי נקבע כי התיק יוחזר לבימ"ש השלום לשמיעת ראיות על גובה הנזק. בעניין זה מבקשת סרנה רשות ערעור. באותו פסק דין דחה ביהמ"ש את ערעורה של אלקלעי בדבר מתן צו עשה לסרנה להחזיר את מצב המושכר לקדמותו, בקבעו כי השינויים הנטענים לא נעשו במושכר אלא מחוצה לו. כן נדחה ערעורה של אלקלעי בנוגע להעלאת דמי השכירות שנקבעה ע"י בימ"ש השלום בהתאם לתביעתה של סרנה. על חלקים אלה מפסק הדין מבקשת אלקלעי רשות ערעור. בקשתה של אלקלעי לרשות ערעור נדחתה ואילו בקשתה של סרנה נתקבלה בחלקה. ג. באשר לבקשתה של אלקלעי לרשות ערעור - ב"כ אלקלעי הציג שאלה משפטית הראוייה לדעתו לדיון בביהמ"ש העליון והיא אם רשאי בעל בית, במקרה של דיירות מוגנת, לבצע שינויים במושכר ללא הסכמת הדייר המוגן. ייתכן ששאלה זו נכבדה היא אך אינה מתעוררת במקרה דנן שכן ביהמ"ש קבע כי השינויים בוצעו מחוץ למושכר. גם השאלה בדבר משלוח דרישה על פי חוק להעלאת דמי השכירות נדונה על פי ההלכה הנוהגת, וטענות ב"כ המבקשת גם אם הן מעלות פרשנות אפשרית אחרת לפסק הדין של ביהמ"ש העליון בעניין דנן, הרי טענות אלה אינן נכנסות לגדר המבחנים המנחים למתן רשות ערעור.
ד. אשר לבקשת רשות ערעור של סרנה - עיקר טענתה של סרנה היא כי בימ"ש השלום בהליך הקודם הוציא צו פינוי נגד אלקלעי ולא ניתנה כל החלטה לעיכוב ביצועו ומכאן שהיה סופי ובר ביצוע עד למתן ההחלטה בערעור. לטענת סרנה היתה היא זכאית עד לערעור לתפוס חזקה במושכר וממילא אין לראותה כמסיגת גבול. באשר לכך הרי לגבי התקופה שמ-1981 ועד 1984, שנמנע מאלקלעי להכנס למושכר, לא היה בידי סרנה פסק דין של פינוי, ועד לתאריך זה אין הסבר בפי סרנה מדוע מנעה כניסתה של אלקלעי
למושכר. על כן יש לצמצם את המחלוקת לתקופה שמאז מתן צו הפינוי ע"י בימ"ש השלום ביום 17.2.84 ועד שהוחזרו המפתחות למשיבה ב-1986.
ה. בצדק קבע ביהמ"ש המחוזי כי כל עוד לא ניתן פסק פינוי נגד הדייר המוגן זכות השכירות שלו שרירה וקיימת ורק בעקבות פסק הפינוי היא מגיעה לקיצה. השאלה השנוייה במחלוקת הינה מה דינה של זכות השכירות הנ"ל לאחר שניתן צו הפינוי וקודם שבוטל בערעור. צו הפינוי היה בגדר פסק דין סופי של בימ"ש השלום והשאלה היא אם החלטת ביהמ"ש המחוזי בדרגת הערעור ליתן סעד מן הצדק גורמת לכך שצו הפינוי היה כלא היה במובן זה שמוכשרת בדיעבד חזקתו של השוכר במושכר, גם לצורך תשלום דמי שימוש ראויים על ידי המשכיר כמשתמע מפסק הדין המחוזי נשוא בקשה זו. סוגייה זו חשובה וגם חדשנית היא וראוי לה שתידון ע"י ביהמ"ש העליון לעומקה. לפיכך יש לאפשר ערעור בעניין זה באשר לתקופה שממתן פסק הדין בבימ"ש השלום ועד פסק הדין בביהמ"ש המחוזי.

(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד אסטרייכר לאלקלעי, עו"ד י. אלמוג לסרנה.18.7.89).

ע.א. 238/88 - ניצה יחזקאלי ואח' נגד אמנון יחזקאלי

*בקשה לשינוי בהסכם בין בני זוג בדבר חינוך הילדים(הערעור נדחה).

א. המערערת היא אמן של שתי המערערות האחרות, שהן קטינות, והמשיב הוא אביהן של הקטינות. המערערת סיוון היא ילידת 1980 ולומדת בכיתה ב' והמערערת בת אור היא ילידת 1984 ועדיין לומדת בגן ילדים. האב חזר בתשובה ויחסי בני הזוג התערערו והחליטו להפרד. ביום 3.11.86 נתן ביהמ"ש תוקף של פסק דין להסכם שבין בני הזוג, שלפיו, הבת סיוון תוסיף ללמוד בבית הספר הממלכתי דתי "יבנה" שברעננה, מקום מגורי האם ובנותיה. האב עצמו עבר להתגורר בבני ברק. בשנת תשמ"ז למדה הבת כמוסכם, אך בשנת תשמ"ח הועברה ע"י האם, בניגוד להסכם, לבית ספר רגיל, אך מכח החלטת ביהמ"ש המחוזי הוחזרה לבית הספר הממלכתי דתי כעבור מספר ימים. בתובענה נשוא ערעור זה עתרו המערערות לשנות את ההסדר המוסכם, וביקשו לקבוע כי טובת הילדות מחייבת שילמדו בבית ספר רגיל. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה. בפסק דינו אומר ביהמ"ש שהשיקול המכריע הינו טובתה של סיוון וכאשר באים לבחון ולשקול את טובתה של הילדה יש לבחון לגביה את השיקולים העיקריים והם: האיזון בכל מה שכרוך בקשריה עם אביה ועם אמה ; המשכיות דרך חייה, ומניעת בלבול בחייה ; רצונה של הילדה ; בריאותה הנפשית, וכיוצא באלה נתונים. ביהמ"ש המחוזי התייחס לחוות דעת שלמומחים בנושא וכן לראיות רבות וסותרות בעניין רצונה של הבת, ובסיכומו של דבר הגיע למסקנה כי על פי הנסיבות ותוך כדי שיקול טובתה של הבת מן הראוי שהיא תמשיך, בהתחשב בתנאים ובצרכים של היום, ללמוד בבית ספר יבנה ברעננה. הערעור נדחה.
ב. בבחינתה של השאלה מהי טובתו של הקטין אין על פי רוב פתרון חד וחלק, והנימוקים השוקלים לכאן ולכאן אינם מעטים ויוצרים דילמה שקשה לפתרה בנוסחת קסם. -בענייננו, מול המעלה שבהמשכיותו של תהליך החינוך, ניצבת הסתירה הנוצרת בין מהלךחיי המשפחה בביתה של סיוון לבין אורחות החיים שמן הראוי לאמץ לפי ההכוונה של בית הספר. מול המגמה של שמירת הקשר עם האם ניצבת המטרה הראוייה של מניעת פער הולך ומעמיק עם התפיסות של האב. לצד תחושתה הטובה של הבת במוסד החינוך הנוכחי ניתן לתאר גם התפתחות של גישה חיובית דומה במהלך הזמן בבית ספר אחר. אולם השאלה איננה אם ניתן היה להגיע לפתרון שונה מזה שאומץ ע"י ביהמ"ש המחוזי, לו היו מושמים ההדגשים באופן שונה במקצת, ולו היתה ננקטת שיטת שיקלול אחרת של הנתונים.
אין דנים בעניין בחלל ריק שהרי כערכאת ערעור מתבקש ביהמ"ש לקבוע כי ביהמ"ש דלמטה שגה במסקנתו. בקשה זו אינה צודקת.
ג. ביהמ"ש ניסה לאזן כנאות בין השיקולים השונים, ונתן משקל ראוי לדעות המומחים על שתי סיעותיהם. כל אחד מן הפתרונות אינו מושלם. המצב הקשה אליו נקלעה הבת בעקבות הקרע שבין ההורים מוליד קשיים ומשברים בנפשה של הבת, שלא ייפתרו רק על ידי בחירת מוסד חינוכי זה או אחר. במצב הקיים אין לפסול את הבחירה בין החלופות כפי שאומצה ע"י ביהמ"ש המחוזי. יש בבחירה נסיון לשמור על קשר עם כל אחד משני ההורים, ולאזן את משיכת החבל משני כיוונים סותרים, שהבת נתונה בה. עניינים כגון אלו ראויים לבדיקה מעת לעת וייתכנו גם שינויים בעתיד.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, בך. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב' לאה (לוי) הלחמי למערערות, עו"ד אליהו זוין למשיב. 3.8.89).

ע.א. 110/87 - מוחמד סעיר עבד אלרחים נגד האפוטרופוס לנכסי נפקדים

*מחיקה על הסף של תביעת "נפקד" להצהיר על בעלותו בקרקע מסויימת(הערעור נדחה).

א. הרשמת החליטה למחוק על הסף את תביעתו של המערער להצהיר כי הינו בעלים של חלקות מסויימות. חלקות אלו, שהיו בבעלות המערער, נרשמו בשם האפוטרופוס לאחר שהוקנו לו לפי חוק נכסי נפקדים ונמכרו לרשות הפיתוח והועברו על שמה. הערעור נדחה.
ב. בהיעדר טענה בכתב התביעה שהעיסקה בין האפוטרופוס לנכסי נפקדים ורשות הפיתוח לא נעשתה בתום לב, לא יכול היה המערער לזכות אלא בפיצויים, גם אילו צדק בטענתו שאיננו נפקד. כבר מטעם זה יש לקיים את פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי.
ג. ברם, צדק ביהמ"ש המחוזי גם בקבעו כי המערער נפקד לפי החוק, שכן הלכה פסוקה היא שאדם "נמצא" באחת הארצות הנזכרות בחוק אם נמצא בה "בזמן מן הזמנים". תנאי זה נתקיים במערער שעזב את ארץ ישראל בקיץ 1947 ושב אליה רק ב-1978, כאשר ניתנה לו תעודת זהות ישראלית. לפי ההלכה שנקבעה לא "החייה" שובו של המערער לארץ את מעמדו כמי שאינו נפקד. אין לסטות מן ההלכות האמורות המבוססות היטב. ההגדרה של "נפקד" נוסחה בצורה רחבה וגורפת ביותר והיא כוללת גם מה שכונה "נפקדים טכניים".אין ממש גם בטענה כי מכיוון שהמערער יצא מן הארץ לפני 29.11.47 אין הגדרת "נפקד" חלה עליו, שכן במקרה שלפנינו מדובר בחלופה הכלולה בסעיף 1(ב)(1)(2) לחוק ולא בחלופה הנזכרת בסעיף 1(ב)(1)(3) של החוק.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, מצא. החלטה - השופט לוין. עו"ד עבדאלגאזי למערער, עו"ד גב' עשירה ראובני למשיב. 22.8.89).

בג"צ 149/89 - סופרגז חברה ישראלית להפצת גז בע"מ נגד שר האנרגיה והתשתית ואח'

*חוקיות תנאי שהוצב לחברות הגז לצורך ביטול הקפאת מחירי הגז(העתירה נדחתה).

א. המדינה קובעת בצווים מחיר מירבי לגז לצרכן. חברות הגז רוכשות את הגז מחברות הדלק וע"י המשיבים הונהג "הסדר מבנה המחיר" של הגז שלפיו מחושב המחיר לפי הסכום העלויות של חברת פז-גז, שנקבעה לצורך זה כמובילה, בתוספת אחוז רווח פלוני. הממשלה מקיימת משטר של יציבות מחירים הנשען על דבר חקיקה של הכנסת ובכללם חוק יציבות מצרכים וחוק ההסדרים במשק המדינה. במהלך השנה האחרונה, לנוכח מדיניות המשיבים בנושא משק הדלק ועל רקע מכירת מניות פז, הוחלט לעדכן את מבנה המחיר למוצרי דלק באופן שיותאם לרמה שהיתה מתקיימת אלמלא "הקפאת המחירים" בעקבות החוקים האמורים. כפוף לכך שלאחר העדכון לא תהיה לגופים הרלבנטיים כל טענה, דרישה או תביעה בגין עדכון תעריפים, דמי טיפול ועמלות לתקופה שמיום תחילת
הקפאת המחירים במשק עד ליום 1.4.88. מדיניות זו הביאה, בהתאם לתצהיר מטעם המשיבים, לידי סיום ההתדיינות בין חברות הדלק לבין המדינה שיסודה בטענה כי "חיקוקי הקפאת המחירים" אינם חלים על אופן חישוב מבנה המחיר של חברות הדלק. נוכח הזיקה בין משק הדלק למשק הגז הוחלט להחיל מדיניות דומה גם במשק הגז. המשיבים מוכנים לעדכן את מחיר הגז ובלבד שהעותרת תצהיר שאין לה תביעות לגבי העבר, אך זו ממאנת לעשות כן וטוענת כי דרישה זו היא נטולת בסיס משפטי. העתירה נדחתה.
ב. אשר לטענת העותרת כי ההיתר שפורסם לעדכון מחירים אינו מתנה את הפעלתו במתן כתב ויתור, ואף אינו יכול לעשות כן, וכן כי מי שהוסמך ע"י השרים להעניק את ההיתר אינו רשאי להוסיף תנאים להיתר - לשונו של ההיתר מעניק למי שהוסמך לכך שיקול דעת והוא יכול להתנות את מתן ההיתר לעדכון התעריפים בתנאים מסויימים. שאלה נפרדת היא אם ההתנייה בדבר מתן כתב הוויתור היא בתחומו של שיקול הדעת האמור והתשובה לכך חיובית. בקשר לכך נאמר בתצהיר מטעם המשיבים כי מדיניות המשיבים גרסה ויתור על תביעות בגין עדכונים מן העבר כתנאי מוקדם למתן היתר, שכן לא ניתן לנתק, כפי שהוסבר, בין התנאי נשוא העתירה לעדכון המבוקש. מעצם מהותו של חוק יציבות מחירים במצרכים ובשירותים ברור שכל מגזר ממגזרי המשק היה מוקפא והוטל עליו לספוג חלק מעלויותיו במגמה להגיע ליציבות מחירים. בנסיבות אלה ברור כי ללא התנאי השנוי במחלוקת לא היו המשיבים מוכנים ואינם מוכנים גם כיום לעדכון שמשמעותו הוצאה טוטאלית של משק הגז מחלותו של חוק היציבות, תוצאה שאין לה שום צידוק ענייני.
ג. אין חריגה מן הסמכות או שיקול דעת פסול בהצגת התיזה האמורה. אין לומר שנשקלו שיקולים זרים או כי הגישה הכלכלית העולה מן המדיניות הנ"ל היא בלתי סבירה במידה המצדיקה התערבות של בג"צ. עיקרו של דבר, תוספת תשלומים לגבי העבר משליכה על קיומה של ההקפאה שהיתה תנאי של המדיניות המשקית. תשלום הפרשים עבור העבר מרוקנת את ההקפאה באופן רטרואקטיבי ממשמעותה.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, חלימה. .החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד חיים שטריקס לעותרת, עו"ד עוזי פוגלמן למשיבים. 3.8.89).

ע.א. 742/87 - רות ואבינועם ויינשטיין נגד דן גורן ואח'

*ביצוע בעין של הסכם למכירת מקרקעין(הערעור נתקבל).

א. המשיב השני (המינהל - משיב פורמלי) הוא הבעלים הרשום של חלקה מסויימת בתל אביב אשר עליה ניצב בית הרשום כבית משותף. בבית שתי תת חלקות רשומות. המשיב רשום כחוכר של תת חלקה 1 המורכבת למעשה משתי יחידות משנה נפרדות: דירה בקומת הקרקע, בה מתגוררים המערערים משנת 1981 מכח חוזה שכירות עם המשיב, ודירה נוספת בקומה העליונה. ביום 27.12.84 חתם המשיב על מסמך בו הוא מצהיר כי הוא "מוכר את הדירה בבית ברח' אופיר... תל אביב, קומת קרקע, תמורת סכום שווה ל-90,000 דולר... כל זה כפוף לחוזה שייחתם בינינו". ביום 19.2.85 נחתם מסמך בין הצדדים (לה,: המסמך) בו נאמר בין היתר "אני, דן גורן, מאשר קבלת סכום של 76,000 דולר... מהקונים עבור רכישת דירה ברח' אופיר... תל אביב (קומה א') (קומת קרקע) בגוש... חלקה... יתרת החוב בסך 9,000 דולר... ישולמו עם חתימה על החוזה הפורמלי... 5,000 דולר... ישולמו עם רישום הדירה ע"ש הקונים בטאבו כנדרש". לבסוף לא נחתם "חוזה פורמאלי" בין הצדדים. למשיב התברר כי תכנית בניין עיר הקיימת אינה מאפשרת לפצל את תת חלקה 1 לשתי יחידות משנה, כך שאינו יכול לרשום העברת זכויות החכירה בקומת הקרקע בלבד ע"ש המערערים. משהגיעה העיסקה למבוי סתום
פנו המערערים לביהמ"ש המחוזי בתביעה לאכוף את ההסכם. ביהמ"ש דחה את התביעה בשני נימוקים: ראשית, המסמך אינו מהווה חוזה, שכן הוא היווה "תחנת ביניים" גרידא, בטרם ייחתם חוזה פורמאלי כדין, ולא הושגה בו עדיין גמירת דעת של הצדדים ; שנית, ובדרך אגב, ההסכם היה מותנה בתנאי מתלה של פיצול תת חלקה 1 לשתי יחידות והואיל ותנאי זה לא התקיים החוזה בטל. הערעור נתקבל.
ב. באשר לשאלה אם נכרת חוזה - את התשובה לכך יש לתת לפי שני מבחנים מצטברים : אם המסמך ביטא כוונה וגמירות דעת של הצדדים ליצור קשר חוזי מחייב ביניהם עם החתימה עליו; האם המסמך כולל פירוט של היסודות המהותיים והחיוניים של העיסקה. את מסקנתו שהמסמך אינו מעיר על גמירות דעת ליצור קשר משפטי מחייב ביסס השופט על ההפנייה המפורשת שבהסכם לחוזה הפורמאלי שיחתם בעתיד. מסקנה זו אין לקבלה. הכללים לפיהם יש לבדוק אם זכרון דברים או הסכם מוקדם המפנה לחוזה פורמאלי שאמור להיחתם, מגלם בתוכו הסכמה בת תוקף ובת אכיפה אם לאו, עניינם היסודות שהצדדים קבעו בזכרון הדברים עצמו. אם נאמר בזכרון הדברים במפורש כי הוא לא מטיל חיוב בטרם ייעשה החווה הפורמאלי, הרי בכך הביעו הצדדים דעתם הברורה שזכרון הדברים אינו אלא שלב ביניים ויש להמתין לכריתתו של החוזה הפורמאלי. מה שאין כן כשהדבר אינו נאמר בחוזה.
ג. זכרון דברים שבחתימתו שולם סכום ראשוני ושנאמר בו כי "עם חתימת החוזה... ישלם הקונה למוכר סכום נוסף" הוא הסכם מחייב, דהיינו זו "נוסחת קשר" המעידה על כוונה שלא להתלות את התוקף המשפטי של העיסקה בחוזה הפורמאלי העתידי. ממכלול עובדות המקרה מסקנה זו אך מתחזקת. %84 מן התמורה שולמו במעמד החתימה על ההסכם. המשיב לא יוכל להישמע עתה בטענה כי קיבל את הכסף אך את הדירה לא התכוון למכור. ביהמ"ש העליון ציין כי גם לנוכח "נוסחת הקשר" המסויימת האמורה "היה מוכן להסיק" כי לא היתה גמירות דעת אצל המשיב, אילו נותרו יסודות מהותיים שעדיין לא סוכמו במשא ומתן. אולם עיקרי הדברים סוכמו וקיבלו ביטוי בכתב, ומשום כך יש לקבוע כי המסמך הינו חוזה בעל תוקף.
ד. באשר לשאלה אם המסמך כולל את הפרטים המהותיים לעיסקה - המחלוקת היא אם קיים במסמך תיאור הנכס הנמכר. ביהמ"ש המחוזי השיב על כך בשלילה, ואולם למרות שההסכם מסתפק בקביעה כי המערערים יקבלו את קומת הקרקע, אין בכך כדי להקשות על זיהויו המדוייק של הממכר. מדובר בשתי יחידות משנה נפרדות, אשר הגבולות ביניהן ברורים וידועים. הטענה כי לא נקבע מה תהא זכותם של המערערים ברכוש המשותף אינה טענה. הדבר איננו מן הדברים אשר חסרונם גורר אי התמלאות דרישת הכתב של סעיף 8 לחוק המקרקעין. ביהמ"ש אינו נוהג להכביר בדרישות מחמירות לצורך סעיף 8, ומאפשר להשלים פרטים שאינם מהותיים, החסרים בהסכם, בעזרת הוראות חוק משלימות ואומד דעת הצדדים. על הרכוש המשותף חלות הוראות חוק המקרקעין, ועם הפיצול הרישומי של היחידה היה חלקה ברכוש המשותף של כל אחת משתי היחידות החדשות נקבע אוטומטית בהתאם לסעיף 57(א) לחוק המקרקעין, לפי יחס שטח הרצפה. משנכשל הנסיון לפצל את החלקה הרי הדרך האלטרנטיבית להעברת הזכויות למערערים היא ע"י העברת חלק מן החכירה לטובתם.
ה. ביהמ"ש המחוזי קבע בהערת אגב כי ההסכם היה מותנה בתנאי מתלה של ביצוע הפיצול הרישומי בלשכת רישום המקרקעין ומאחר ותנאי זה לא התקיים החוזה בטל. עם קביעה זו אין להסכים. לשון ההסכם איננה נוקבת בתנאי מתלה שכזה ואין בנסיבות כל ראייה לכוונת הפיצול הרישומי כתנאי מתלה לתוקף העיסקה. היעדר הסכמת הרשויות לביצוע הפיצול הרישומי אינו חוסם את האפשרויות האחרות לביצוע ההסכם כך שאין זה
חוזה הטעון הסכמת אדם שלישי כאמור בסעיף 27(ב) לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג 1973, ועל כן אין זה תנאי מתלה לשכלולו של ההסכם.
ו. המשיב מעלה שורה של טענות נגד אכיפת ההסכם, ובכללן, טעות בכריתת החוזה, האכיפה אינה צודקת, שיערוך מחיר הדירה ועוד. אין בטענות אלה ממש. אם היתה למשיב טעות בעת ההתקשרות הרי היא נוגעת לכדאיות העיסקה ואין בה כדי לפגוע בתוקף החוזה. אשר לצדקת האכיפה - הרי זו לא רק שהיא צודקת בנסיבות העניין אלא שהיא הפתרון הצודק היחיד. אשר לטענת השערוך - המשיב קיבל את מרבית התשלום הריאלי עבור הדירה והכסף ברשותו. יתרת התמורה נקובה בדולרים וממילא נשחקה באופן זעום בלבד ואף זאת בשל התנהגותו של המשיב. לפיכך יש לקבל את הערעור ולהורות על אכיפת ההסכם בדרך של החכרת הדירה התחתונה למערערים וכאשר תהיה אפשרות לפצל את היחידות יבוצע הפיצול על חשבון שני הצדדים.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עו"ד א. סוכובולסקי למערערים, עו"ד ר. בן צבי למשיב. 15.8.89).

רע"א 206/89 - אברהם מירדנה ואח' נגד אריה מרגלית ואח'

*פסיקת הוצאות ושכ"ט עו"ד (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

ביהמ"ש המחוזי נמנע מלפסוק למבקשים הוצאות לאחר שזכו במשפט וזאת משום שפרקליטת המשיבים צמצמה את טיעוניה לשתי נקודות בלבד וגם ויתרה על חקירת המצהירים. בקשה לרשות ערעור על ההחלטה הנ"ל נדונה כערעור והערעור נתקבל. בהחלטתו הנ"ל נתפס השופט לטעות משפטית שצמצום המחלוקת ע"י המשיבים, כשהוא לעצמו, הצדיק שלילת הוצאות. לפיכך הוחלט לקבל את הערעור ולחייב את המשיבים לשלם למבקשים הוצאות בביהמ"ש המחוזי בסכום של 4,000 ש"ח ובביהמ"ש העליון בסכום של 1,500 ש"ח.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, גולדברג. החלטה - השופט לוין. עו"ד ש. בראל למבקשים, עו"ד ד. בליצר למשיבים. 13.8.89).

ע.א. 381+403/88 - הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה מחוז המרכז נגד דוד לצין ואח'

*פיצויים בגין שינוי תכנית בנין עיר (הערעור נדחה).

כל אחד מ-15 המשיבים הגיש תביעת פיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה. הרקע לתביעה שינוי בתכנית בניין עיר. בעבר היתה בתוקף בנתניה תוכנית מסויימת, בשנת 1978 הופקדה תוכנית אחרת ובשנת 1980 הופקדה תוכנית נוספת. בשנת 1982 נעשה פרסום למתן תוקף לשתי התכניות החדשות. לפי תכנית המתאר הראשונה היה מותר לבנות %50 על החלקות של התובעים, בעוד שלפי התכניות החדשות נאסרה הבנייה בשלב זה לחלוטין וזכויות הבנייה ייקבעו לאחר הקצאת הזכויות במגרשים החדשים שיווצרו על פי תכנית מפורטת. התובעים דרשו פיצויים משום שלטענתם ירד ערך מגרשיהם בשל התכניות החדשות. בימ"ש השלום סבר שהפגיעה הנטענת על ידי התובעים היא בשל ההקפאה הזמנית ולדעתו במונח "נפגעו על ידי תכנית" בסעיף 197 של חוק התכנון והבנייה, התכוון המחוקק להוראה בתכנית המתייחסת לקרקע עצמה או לסביבתה, אשר מימושה בדרך של ביצוע התכנית יגרום לפגיעה במקרקעין, בעוד שבתביעות הנדונות לא נטען שביצוען של התוכניות יגרום לפגיעה במקרקעין אלא נטען שבתוכניות החדשות עצמן גלומה פגיעה במקרקעין. המשיבים ערערו לביהמ"ש המחוזי וערעורם נתקבל.
ביהמ"ש המחוזי קבע כי די בכך שהמערערים טענו בתביעותיהם כי לפי תכנית הבנייה הישנה היו רשאים לבנות על המגרשים ובהווה, בשל התכנית החדשה אינם יכולים לבנות, כדי לקבוע שישנה פגיעה במקרקעין שלהם. הפגיעה יכולה להיות בירידת שווי המקרקעין בשל התוכנית החדשה או בשל חוסר אפשרות לבנות לאלתר. מבלי לקבוע אם נכונות טענות
המערערים סבר ביהמ"ש המחוזי כי יש לאפשר להם להוכיח את טענתם בדבר ירידת ערך המגרשים. הערעור נדחה.
אין חולק על כך שהבנייה הוקפאה עד לביצוע פעולת תכנון נוספת. משמעות ההקפאה, תחולתה וזמניותה טעונות הוכחה. יתכן ואין ממש בטענת המשיבים בדבר זכותם לפיצויים, ואין מדובר אלא בשלבי תכנון שיתבצעו בדרך הרגילה ולא יגרמו לפגיעה החורגת מתחומי הזמניות, אך מאידך ייתכן ואין כלל אפשרות לבצע את השלב השני תוך זמן סביר, ומה שקרוי הקפאה זמנית אינה אלא הקפאה לטווח ארוך שמשמעותה הכספית ניכרת. כמו כן קיימות אפשרויות אחרות של פגיעה במקרקעין. די בכך כדי להצביע על כך שהכל טעון הוכחה ובירור, ומכל מקום אין הצדקה למחיקה על הסף לפני שמשמעות הדברים התבררה.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, בך. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד יעקב כהן לוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, עו"ד חיה גוגיג (רזניק) למשיבים, עו"ד גב' נילי ארז (סורוקר) לוועדה המקומית לתכנון ולבנייה נתניה. 17.8.89).

בש"פ 675/89 - פלוני נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (תקיפה מינית של ילדה ע"י אביה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם בביצוע מעשי תקיפה מינית כלפי בתו הקטינה, מעשים שנעשו על פי הטענה כמעט מידי יום ביומו, כשהבת היתה בגיל 11 עד 12 שנים. בית המשפט החליט לעצור את העורר עד תום ההליכים וערר על כך נדחה. באת כח המערער הצביעה על תמיהות ופרכות שבחומר הראיות נגד המערער, אך גם היא הסכימה, שיש בידי התביעה חומר ראיות לכאורה להוכחת האשמה המיוחסת לעורר. מדובר לא רק בחומרתו של המעשה, מעשים מגונים של אב בבתו באופן שיטתי, אלא גם בחשש אפשרי של נסיון השפעה של המערער על הבת. חשש זה אינו תאורטי לנוכח נסיון כזה שנעשה על ידו קודם שנעצר. לכך מצטרף נסיון של בני משפחת המערער והמערער להשפיע על אשתו שהעניין ישאר במשפחה. כשמצרפים את חומרת המעשים והחשש של שיבוש הליכי המשפט, יש בכוחם של שני אלה להצדיק את ההחלטה על מעצרו של המערער עד תום ההליכים.

(בפני: השופט אור. עו"ד גב' נירה לידסקי לעורר, עו"ד שדמי למשיבה. 17.9.89).

בש"א 360/89 - גילה יעיש נגד מדינת ישראל ואח'

*הארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף

(בקשה להארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף - הבקשה נדחתה).

המבקשת הגישה תביעת פיצויים נגד המדינה בשל אירוע שארע בשנת 1977, כאשר המשיכ מס' 3 נטל נשק מידיו של המשיב מס' 2, שהיה חייל עריק מיחידתו, ופצע ביריות את המבקשת. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה וביהמ"ש העליון דחה את הערעור על אותו פסק דין. פסק הדין של ביהמ"ש העליון ניתן ביום 8.7.87 ועתה מבוקש להאריך את המועד להגשת עתירה לדיון נוסף על אותו פס"ד. הבקשה נדחתה.
פסק דינו של ביהמ"ש העליון הוא סופי ואין דרך לחדש את הערעור באותו עניין. האפשרות להגשת העתירה לדיון נוסף מוגבלת לאותם מקרים בהם מבוקש ללבן שאלה משפטית מוגדרת או לבחון הלכה חדשה שנפסקה. לא זה המצב בענייננו. זאת ועוד, אין הסבר למידת האיחור הרבה. עתירה לדיון נוסף יש להגיש תוך 15 ימים מיום מתן פסק הדין והעובדה שהמבקשת ביקשה למצות את זכויותיה בהליך אחר, הכרה כנפגע פעולות איבה, אינה משמשת, כשלעצמה, צידוק להארכת מועד.