תקציר סביר כרך ל"ד חוברת 7

ע.א. 187/87 - עובדיה לוי נגד הרב יהושע דויטש

טענה לביטול הסכם עקב הפרתו. חיוב ריבית עקב אי השבת סכומי כסף במועד(הערעור נתקבל כחלקו).

א. המשיב מכר למערער חלקת מקרקעין בחוזה משנת 1979. ב-1981 נחתם חוזה אחר שביטל את החוזה המקורי והסדיר השבת הכסף שהמערער שילם למשיב על פי החוזה המקורי. המשיב לא עמד בהתחייבויות של השבת הכספים וביוני 1982 נערך חוזה שלישי,להוציא לפועל את העיסקה המקורית תוך התניות שונות. סעיף 13 לחוזה האחרון קבע כי"לא הוענק מכל סיבה שהיא עד ליום... היתר בנייה... רשאים המוכרים לבטל הסכם זה ע"י הודעה לקונה ובמקרה כזה יהיו המוכרים חייבים לשלם לקונה סכום של 3,300,000 שקל ב-12 תשלומים... על התשלומים שיגיעו לקונה... יחולו... הוראות סעיף 5 לעיל (הוראת הצמדה לדולר), אולם כל עוד לא הוכיח הקונה כי נקט בזריזות מירבית בכל הצעדים והאמצעים... על מנת לקבל בכל ההקדם היתר בניה, לא יהיו חייבים המוכרים לשאת אלא ב-%75 בלבד מהפרשי ההצמדה...". משלא הושג ההיתר עד ליום הקובע, הודיע המשיב למערער ביום 8.6.83 על ביטול החוזה ועל נכונותו להשיב את הכסף. המערער לאהגיב ובהסתמכו על החוזה האחרון רשם לזכותו, ביולי 1984, הערת אזהרה על מקרקעי המשיב. זה האחרון לא השיב סכום כלשהו למערער.
ב. ביום 15.2.85 הגיש המשיב תובענה לביהמ"ש המחוזי וביקש לקבוע כי החוזה השלישי בטל ויש למחוק את הערת האזהרה ; כי המערער זכאי להחזר של 3,300 ש"ח ב-12תשלומים כשסכום זה צמוד לדולר בשיעור של %75 בלבד. המערער טען, בין היתר, כי הודעת הביטול איננה תופסת כיוון שהכסף לא הוחזר, ולחילופין כי הוא זכאי להחזר הסכום של 3,300 ש"ח כשהוא צמוד במלואו לשער הדולר עד ליום הודעת הביטול ומיום זה ואילך ההצמדה היא למדד וכי יש לשלם לו ריבית כדין. ביהמ"ש המחוזי חייב את המשיב בתשלום 3,300 ש"ח צמוד בהצמדה מלאה לדולר וקבע כי עם השבת הכסף יתבטל ההסכם. המערער טוען כי ביהמ"ש המחוזי צריך היה לקבוע שהוא, המערער, אינו מנוע מלתבוע את המשיב בגין הפרת ההסכם, הנובעת מאי השבת הכספים, והפרה זו עשוייה להצמיח לו, לפי הטענה, עילה לבטל בעצמו את ההסכם ולתבוע השבה על פי הדין, הגבוהה באופן משמעותי מהסכום החוזי, וכי מאחר והכספים טרם שולמו ממילא אין עוד בכוח המשיב לבטל את ההסכם בדרך שנקבעה בפסק הדין ; כי הכספים המוחזרים כשהם צמודים לדולר ישאו גם ריבית דולרית של %11 כנהוג בביהמ"ש העליון. דין שתי הטענות הראשונות להידחות ודין הטענה השלישית, באשר לתשלום הריבית, להתקבל.
ג. החוזה שנכרת בין בעלי הדין היקנה למשיב אופציה לבטל את החוזה, בהגיע תאריך נקוב ובתנאי שעד תאריך זה לא הושג היתר מרשויות התכנון. תנייה זו מהווה מעין יצור כלאיים בין תנאי מתלה לבין תנייה רגילה שאי קיומה מהווה הפרה של החוזה. אין מדובר בתנאי מתלה גרידא, שהרי על מנת שהסכם יהיה תלוי בתנאי מתלה על הצדדיםלכלול בו תנייה מפורשת התולה את עצם ההתקשרות בהשגת ההיתר. כאשר קובעים תנאי מתלה בחוזה, נוצר הקשר החוזי מיד ואם התנאי איננו מתממש מתבטל החוזה למפרע. במקרה שלפנינו אין באי קיום התנאי כדי להביא לבטלותו למפרע של החוזה. לפי נוסח החוזה אי קיום התנאי מעניק זכות ביטול למוכר. בהגיע המועד הרלבנטי, ובהיעדר היתר בנייה, קמה למשיב הזכות החוזית לבטל את החוזה ובהתאם לאמור בסעיף 13 לחוזהמבוצע אקט הביטול כהודעה לקונה, וכך אמנם נעשה. משבוטל החוזה, קמה חובת ההשבה שהיא חוזית, כיוון שהיא נקבעה בחוזה, אשר הורה מה יהא הסכום המושב, לרבות המועדים לתשלומו ודרכי הצמדתו. הצדדים לחוזה רשאים, בכפוף לשיקולי תקנת הציבור,להתנות על הוראות השבה המצויות בחוקים ספציפיים, כגון חוק החוזים (חלק כללי), וחוק התרופות.

ד. לאור העקרון בדבר חופש ההתנאה, יכולים הצדדים לקבוע כי ביטול החוזה ישתכלל ע"י ביצועו של חיוב כלשהו. אולם משקבעו כי הביטול יהיה בהודעת אחד הצדדים למשנהו, וכי במקרה כזה יהיה הצד המודיע חייב בהשבת סכום כסף מסויים, משמע שביקשו לאמץ לעצמם את סדר הפעולות הרגיל, לפיו חובת ההשבה קמה לאחר ביטולו של החוזה בהודעה וכפועל יוצא ממנו. דא עקא, לאחר שבוטל החוזה כדין, לא עמד החייב בהשבה כפי שהתחייב, ולמעשה לא שילם דבר עד היום.
ה. עומדת השאלה מה תוצאות ההפרה של חובת ההשבה החוזית. בכל חוזה ישנם "חיובים ראשוניים" אשר נועדו להגשים את תכלית ההתקשרות בין הצדדים. יכול ובחוזה ייכללו חיובים מסוג שונה, שנועדו להסדיר את היחסים המשפטיים בין הצדדים במקרה בו הסתיימה השגת התכלית הראשונית. כאלה הם בחוזה שלפנינו החיובים שעניינם פיצויים מוסכמים, השבת כספים ואופן תשלומם של אלה לרבות דרכי הצמדתם. ביטול החוזה כדין אינו מפקיע את החיובים מהסוג השני שהוסכם עליהם, ואלה מחייבים את הצדדים על פי האמור בחוזה. במקרה דנן גלום הפיצוי לנפגע בהוראת סעיף 11(ב) לחוק התרופות, ומאליו מובן כי לנפגע אין עוד אפשרות לבטל את החוזה שכבר בוטל. לאור המסקנה בדבר בטלות החוזה נשמטת הקרקע מתחת לשתי טענותיו הראשונות של המערער, היינו, כייש לאפשר לו לבטל בעצמו את ההסכם ולתבוע השבה על פי הדין וכן כי הואיל והכספים טרם שולמו אין עוד בכח המשיב לבטל את ההסכם בדרך שנקבעה בפסק הדין.
ו. אשר לקביעת הפרשי ההצמדה לפי הדולר ולא לפי המדד - צדק ביהמ"ש המחוזי בקביעתו שיש להחיל את הוראות ההצמדה החוזית לדולר גם לתקופה שלאחר המועדים בהם היו הכספים צריכים להשתלם לפי ההסכם. כפי שעולה מן החוזה התכוונו הצדדים להחיל את הוראת ההצמדה לא רק על ביצוע תשלומים במועדם, אלא גם על כל תשלום המתבצע על פי החוזה ואף בגין הפרתו. נותרה שאלת הריבית וצדק המערער כי ביהמ"ש צריך היה לחייב את המשיב בתשלום ריבית. אשר לשיעורה של הריבית הרי בהתאם להלכה שנקבעה ע"י ביהמ"ש העליון, והנוהגת עד היום, שיעור הריבית הדולרית עומד על %11 לשנה.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד עדיאל חשין למערער, עו"ד ניסים אבולוף למשיב. 21.8.89).

ע.פ. 262+310/88 - חאלד מחאמיד נגד מדינת ישראל

*הרשעה ברצח(הערעור נדחה).

א. המערער הואשם ברצח אשתו. תחילה ניסה להרעיל אותה בחומר הדברה, וכאשר נוכח שלא נגרם מותה חנק אותה למוות ולבסוף שפך עליה נפט והצית אותה. לפני ביהמ"ש באועדות דודו של המערער (להלן: עלי) שלפיה הודה המערער בפניו בהמתת אשתו וביהמ"ש קיבל עדות זו בעיקרה כמהימנה ; תמליל שיחה בין המערער לבין עלי בבית המעצר שהוקלטה בחשאי, ללא ידיעתם של המערער ושל עלי, ושהיא מכילה התוודות מצד המערער על ביצוע חלק מהמעשים המיוחסים לו וכן פירוט המניע למעשה הרצח ; עדותו של שוטר שהאזין לשיחה המוקלטת ותיאר את תוכנה. עד זה גם העיד על פרטים שנתגלו ע"י המערער באותה שיחה ואשר אינם נכללים בתמליל ההקלטה משום שמנגנון ההקלטה הפסיק לפעול בשלב מסויים ; ראיות אובייקטיביות המראות שמותה של המנוחה נגרם על ידי חניקה אלימה, שנמצאה בגופתה כמות של חומר הדברה וכי חלק מגופת המנוחה הוצת וסימנים אובייקטיביים אלה תואמים את תוכן התוודותו של המערער ; הודעת המערער בדבר התדרדרות חמורה ביחסים בינו ובין המנוחה לפני ביצוע הרצח - הודעה המהווה מניע אפשרי למעשה ; בכמה הזדמנויות במהלך חקירתו במשטרה הביע המערער נכונות להודות באשמתו, אלא שכל פעם היתנה את התוודותו בתנאים שונים. על יסוד ראיות אלההרשיע ביהמ"ש המחוזי את המערער ברצח אשתו. הערעור נדחה.

ב. בין טענותיו של המערער קיימת רק טענה משפטית אחת הראוייה להתייחסות. טענה זוהיא כי אין לקבל את ההקלטה הסמוייה של שיחת המערער עם עלי כראייה קבילה, שכן ההקלטה בוצעה ללא ידיעתם וללא הסכמתם של אף אחד מבין שני בעלי השיחה. לטענת הסניגור, ראייה זו דינה להיפסל ע"י ביהמ"ש בתוקף הוראות סעיף 13(א) לחוק האזנת סתר, תשל"ט-1979, האומר כי "דברים שנקלטו בדרך האזנת סתר בניגוד להוראות חוק זה, לא יהיו קבילים כראיה בבית משפט". אין חולקין, כי לא נמסרה הודעה לאף אחד מהמשתתפים בשיחה על דבר עריכת ההקלטה הסמוייה, ואין לקבל את טענת באת כח המדינה, שניסתה, בשפה רפה, לעורר את הטענה, שמאחר שעלי קיים את השיחה תוך תיאוםעם חוקרי המשטרה ניתן לראותו כמי שהסכים, לפחות מכללא, להקלטת השיחה. ברם, לטענת המשיבה לא היה צורך בהיתר שכן חל על המקרה סעיף 8(1)(ב) לחוק שלפיו אין צורך בהיתר כאשר מבוצעת האזנה לשיחה ברשות הרבים וזו נעשתה "בידי מי שהסמיכו לכך קצין משטרה מוסמך, לשם מניעת עבירות או גילוי עבריינים". "קצין משטרה מוסמך" מוגדר בחוק כ"קצין משטרה בדרגת ניצב משנה ומעלה...".
ג. חדר בבית מעצר משטרתי נחשב לעניין זה ל"רשות הרבים". ונותרת השאלה אם ניתנה הסמכה כדין לאנשי משטרה שביצעו את הקלטת השיחה. מתברר כי ניצב משנה לוי שהינו "קצין מוסמך" על פי חוק האזנת סתר, נתן בעל פה הסמכה לביצוע ההאזנה הנדונה לרב פקד ששון וכן לרס"ר משה לוי. בפועל הופעל מכשיר ההקלטה ע"י מפקח אביטן, לאחר שהמכשיר הותקן ע"י רס"ר לוי. טענת הסניגור היא כי על פי הנוהלים והסדר הטוב צריך היה לתת היתר בכתב על גבי הטפסים המיועדים לכך ודבר זה לא נעשה, וכן ההאזנה לא בוצעה בידי מי שניתנה להם הסמכה. טענות אלה יש לדחות. לא נאמר בחוק האזנת סתר כי מתן ההסמכה ע"י הקצין המוסמך חייב להיות בכתב. נכון כי רצוי יותר לנהוג כך, ואולם משנקבע כי ההסמכה אכן ניתנה לפני ביצוע ההקלטה, בא החוק, מבחינה פורמלית, על סיפוקו. תקנות האזנת סתר קובעות היום כי ההסמכה תהיה מראש ובכתב, אך תקנות אלה הותקנו לאחר ביצוע ההאזנה נשוא ערעור זה. אשר לטענה השניה - איש משטרה אשר "קצין מוסמך" נתן לו הסמכה לקיום האזנה מסויימת, אינו חייב לבצע את ההאזנה וכל הכרוך בה לבדו ובמו ידיו, ורשאי הוא להיעזר באחרים.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, מצא. החלטה - השופט בך. עוה"ד נחאס ודקואר למערער, עו"ד גב' נורית ישראלי למשיבה. 4.9.89).

ע.א. 146/87 - יונתן כץ ומדינת ישראל נגד רם רוזנברג

*פיצויים בתאונת דרכים(הערעור נדחה).

א. המשיב נפגע בתאונת דרכים בהיותו בן 18 שנים, כשהפגיעות העיקריות הן בשיניים. שבר בלסת וזעזוע מח קל. לאחר התאונה אושפז למשך חמישה ימים בבית חולים, ולאחר מכן היה בבדיקות וטיפולים. בעת היותו בצבא נבדק ע"י נוירולוג ונמצאו סימני פגיעה נוירולוגיים קלים. הפרופיל הרפואי הצבאי שלו הורד עקב כך. בעקבות התאונה סובל המשיב, לדבריו, מכאני ראש, חולשה וכדומה. נקבע שלא נותרה למשיב נכות לצמיתות אם כי קיימים אצלו מיחושים אובייקטיביים. ביהמ"ש המחוזי פסקלמשיב בגין הפסד כושר השתכרות בעתיד סכום של 5,000 ש"ח וכן נזק לא ממוני בשיעורשל %10 מהסכום המכסימלי לפי סעיף 4(א)(3) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה-1975, סכום שעמד ביום פסק הדין על 2972 ש"ח. טענת המדינה לעניין הפסד כושר השתכרות היא כי הואיל ולא נותרה למשיב נכות צמיתית עקב התאונה לא היה מקוםלפסוק לו פיצוי כלשהו בפריט זה. אשר לפיצוי בגין נזק לא ממוני - סוברת המדינה כי המקרה אינו נכנס למסגרת של תקנה 2(ב) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון). הערעור נדחה.

ב. באשר להפסד כושר ההשתכרות - ביהמ"ש היה ער לכך שלא נותרה למשיב נכות צמיתית אך הזכיר את המגבלות שנותרו למשיב. כן הודגשה העובדה שבעת שירותו הצבאי של המשיב נבדק מספר פעמים ע"י נוירולוג בקשר לכאבי ראש חזקים והעובדה שהפרופיל שלו הורד. על רקע מצב זה סבר ביהמ"ש כי אין לשלול שהשפעת התאונה תפגע בקידומו המקצועי והשתכרותו של המשיב ובכך אין להתערב. מדובר בנפגע צעיר, אשר שנות עבודהרבות לפניו, וקיימת אפשרות סבירה שעקב התאונה נפגע כושר השתכרותו, אפילו לא נותרה לו נכות צמיתית. גם לא נראה כי הסכום שנפסק בפריט זה מצדיק התערבות.
ג. אשר לפיצוי בגין נזק שאינו נזק ממוני - תקנה 2(א)(1) לתקנות הפיצויים קובעת תשלום של "שני פרומיל מן הסכום המקסימלי כפול מספר הימים שבו היה הניזוק מאושפז..." ובפיסקה ב' נקבע כי אם "לא היה הנפגע זכאי לפיצוי לפי תקנת משנה (א)או שסבל נזק שאינו נזק ממון שאינו מכוסה ע"י אותה תקנה, יהיה סכום הפיצויים... ובלבד שהסכום לא יעלה על %10 מהסכום המקסימלי". טענת המדינה היא כי הואיל והנפגע זכאי לפיצוי לפי תקנת משנה (א) בגין 5 ימי אישפוז, לא היה מקום לפסוק לואת הסכום הנזכר בסיפא של תקנת משנה (ב). גישה זו אין לקבל. נראה כי תקנת משנה (ב) חלה בכל מקרה שביהמ"ש סבור, שאין בפיצויים על נזק לא ממוני המחושבים לפי תקנת משנה (א) לענות על הנזק הלא ממוני שנגרם לנפגע. כך הוא כשנגרמים כאבים, צער וסבל או אבדן הנאה מסויים וכיוצא באלה נזקים לא ממוניים, אשר אין בתקנת משנה (א) להוות פיצוי שיש בו, לדעת ביהמ"ש, כיסוי הולם לנזק לא ממוני זה. ביהמ"ש מוסמך לפסוק פיצוי על נזק לא ממוני בגבולות הסכום של %10 מהסכום המכסימלי, בין אם נותרה נכות צמיתית בשיעור נמוך ובין אם לאו, בין אם הנפגע היהמאושפז ובין אם לאו. פיצוי על נזק לא ממוני בשיעור העולה על %10 חייב להיות מעוגן בדרך החישוב על פי תקנה משנה (א), אך פיצוי עד שיעור זה נתון לשיקול דעת ביהמ"ש. בענייננו יכול היה ביהמ"ש להגיע למסקנה כי יש לפסוק למשיב %10 פיצוי מהסכום המכסימלי.

(בפני השופטים: חלימה, אור, קדמי. החלטה - השופט אור. עו"ד גב' עשירה ראובני למערערים, עו"ד י. אשכנזי למשיב. 3.9.89).

ע.א. 504/86 - מ.ל.ר.נ. אלקטרוניקה בע"מ נגד גובה המכס ירושלים

*מחיקה על הסף של תביעה להצהרה על פטור מתשלום מס קנייה בתור "חסר מס" לפי חוק "מסים עקיפים"(הערעור נתקבל).

א. המערערת ייבאה לישראל מכשירים אלקטרוניים מסויימים, ואלה שוחררו מרשות המכס ונמכרו ע"י המערערת. בעת שחרורם שובצו המכשירים ע"י שלטונות המכס בפריט מכס שלפיו לא חל תשלום מס קנייה על הטובין, אך יותר מאוחר שינו רשויות המכס את דעתם, סיוגו את המכשירים סיווג אחר ודרשו מהמערערת תשלום מס קניה בתור "חסר מס"בהתאם לחוק מיסים עקיפים (מס ששולם ביתר או בחסר). המערערת השיגה על החלטה זו וגובה המכס דחה את ההשגה. המערערת הגישה לביהמ"ש המחוזי ערעור על החלטת גובה המכס ולחילופין ביקשה פסק דין הצהרתי כי אין היא חייבת בתשלום מס החסר שנדרש ממנה. ביום 8.1.86 התקיים קדם משפט בו הציגו הצדדים את טענותיהם בנוגע לסיווג הנכון של המכשירים, וצויינו השאלות הטכניות השנויות במחלוקת. המועד לשמיעת ההוכחות נקבע לתאריך 8.6.86. ביום 7.6.86 הוגשה מטעם המשיבה בקשה למחוק את תובענת המערערת על הסף בהסתמך על סעיף 5ח'(ב) לחוק מס קניה בו נאמר "חולק אדם על החיוב במס ביבוא הטובין - יחולו הוראות סעיפים ..154. לפקודת המכס...". סעיף154 קובע כי אם התגלע סכסוך באשר לתשלום המכס "רשאי בעל הטובין לשלם אגב מחאה את הסכום הנדרש על ידי גובה המכס... בעל הטובין רשאי, תוך שלשה חדשים מיום התשלום, להגיש תובענה נגד הממשלה להחזרת הסכום ששילם כאמור... אין להגיש
תובענה... לפי סעיף זה, אלא אם לפני התשלום נכתבו ברשמון הטובין המלים 'שולם אגב מחאה'...". משלא נהגה כך המערערת מן הדין למחוק את התובענה על הסף. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשת המשיבה והערעור נתקבל.
ב. הצדדים נחלקו בשאלה אם סעיף 154 הנ"ל חוסם את הדרך להגשת תביעה בצורה אחרת, אך אין צורך להכריע בשאלה זו, שכן מן הדין לקבל את ערעורה של המערערת על סמך נימוק במישור של סדרי הדין. לפי תקנה 149(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי "לא ידון בית המשפט או הרשם בשום בקשה שבעל דין יכול היה להביאה בקדם משפט, זולת אם ראה לעשות כן מטעמים מיוחדים שיירשמו וכשהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין". בענייננו, טוענת המערערת, מנוע היה ביהמ"ש להיעתר לבקשת המשיבה לדחות את התביעה על הסף, משום שלא בא זכרה של בקשה זו בעת קדם המשפט, וביהמ"ש לא ציין בפסק דינו כל טעמים מיוחדים המצדיקים את הדיון כאמור בתקנה 149. אמנם לפי תקנה 92 לתקנות סדר הדין רשאי ביהמ"ש להתיר לכל אחד מבעלי הדין לשנות או לתקן את כתבי טענותיו בדרך ובתנאים הנראים צודקים, ואולם הדרישה שבתקנה 149(ב) הדנה בעניין בו נערך קדם משפט היא הדומינטטית בענייננו.
ג. ישנם הבדלי השקפות בפסיקה בשאלה אם ה"טעמים המיוחדים", על פי תקנה 149, צריכים להיות טעמים מיוחדים לצידוק האיחור בלבד או אם יכולים הם להתייחס גם לגופו של עניין, ולאו דווקא לסיבת האיחור. נראה שאין להגביל את סמכותו של ביהמ"ש בעניין זה יתר על המידה. במקרים מתאימים יש לאפשר לביהמ"ש להתיר העלאת טענה שלא אוזכרה בקדם המשפט, בין אם הטעמים המיוחדים מתייחסים לסיבה שבגללה לא אוזכרה אותה נקודה בעת עריכת קדם המשפט, ובין אם מדובר בטעמים כבדי משקל הנוגעים לגופו של עניין, ושההתחשבות בהם נחוצה כדי למנוע עיוות דין חמור, או כדי למנוע פגיעה בעניין חשוב אחר שבמדיניות משפטית נאותה. אולם אין להתיר סטייה מהכלל האמור בקלות וכדבר שבשיגרה. בענייננו, הדיון בנושא המחלוקת המהותית, היינו הסיווג הנכון של המכשירים, הינו בסמכותו הכללית של בית המשפט. חילוקי הדעות מתייחסים אך לשאלה אם חובה היתה על המערערת לשלם את המס מראש תוך הבעת מחאה, או אם רשאית היא להביא את השאלה להכרעה במישרין בלי מילוי התנאים המוקדמים שבסעיף 154. התשובה על שאלה נוהלית זו אינה פשוטה, אך לא ייגרם עיוות דין בולט, אם בהתחשב בנסיבות דלעיל, לא תיאלץ המערערת לשלם את מס החסר כל זמן שסוגיית הסיווג המכסי לא הוכרעה ע"י ביהמ"ש. בנסיבות אלה אין לאמר כי היו "טעמים מיוחדים" שבעטיים ניתן היה "לסלוח" למשיבה את אי העלאת הטענה המקדמית האמורה בעת עריכת קדם המשפט. לפיכך הוחלט להחזיר את הדיון לביהמ"ש המחוזי שידון בתובענת המערערת לגופה.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, קדמי. החלטה - השופט בך. עו"ד י. זיסמן למערערת, עו"ד צ. כספי למשיבה. 25.9.89).

ע.א. 384/88 - אריאלה זיסרמן נגד דוב זיסרמן

*בקשת אשה לביטול מתנה שנתנה לבעלה, מאחר והבעל הגיש תביעת גירושין נגדה(הערעור נדחה).

א. המערערת והמשיב נשואים מאז 1950. בשנת 1972 קיבלה המערערת מהוריה במתנה דירה שנרשמה על שמה. בשנת 1976 נתנה המערערת למשיב מחצית הדירה במתנה, ורשמה את המחצית על שמו בלשכת רישום המקרקעין. בשנת 1986 עזב המערער את המשיבה ועבר להתגורר עם אשה אחרת. בתביעת המערערת לשלום בית בביה"ד הרבני הצהיר המשיב כי אינו מעוניין עוד לשוב ולחיות עם אשתו ומאוחר יותר הגיש תביעת גירושין אשר נדחתה מפאת היעדר עילה מספקת. בביהמ"ש המחוזי הגיש המשיב תביעה לפירוק השיתוף בדירה וביהמ"ש קיבל את התביעה והורה על פירוק השיתוף בדרך של מכירת הדירה
וחלוקת התמורה בין הצדדים. המערערת עתרה לביהמ"ש המחוזי למתן צו למחיקת שמו של המשיב מרישום הבעלות על הדירה, כאשר העילה היתה כי הסכם המתנה כלל בחובו תנאי מפסיק שלפיו קטיעת חיי הנישואין התקינים והגשת תביעת גירושין מצד הבעל, יביאו לבטלות המתנה ולהשבתה למערערת. ביהמ"ש המחוזי דחה טענה זו וקבע כי לא הוכח קיומו של תנאי מפורש שכזה, וכי אין להסיק מנסיבות העניין תנאי מכללא ברוח זו. הערעור נדחה.
ב. חיי נישואין ושיתוף בין בני זוג הוכרו לא אחת כבסיס ליצירת חזקות בדבר הבעלות וההפרדה בנכסי בני הזוג, ולטענת המערערת הגיע העת לאמץ ולהכיר בחזקה נוספת, לפיה מתנות בין בני זוג ניתנות בתנאי שתפקענה עם פירוק הנישואין. טענה זו אין לקבלה. הכנסת הנכסים לשיתוף באמצעות החזקה היא תוצר של ההנחה, כי במערכת יחסים רגילה יש כוונה כזו. בני הזוג, בהיותם חיים במשותף ובאחווה מעוניינים להשיג תוצאה של שיתוף, וחזקת השיתוף נותן ביטוי משפטי לכך. מאידך, באשר להפסקת השיתוף, אין לנו הנחה חזקה וחד משמעית על כוונתם הרגילה של בני הזוג לאיזה הסדר הם רוצים להגיע. זאת ועוד, אחד הטעמים לקיומה של חזקת השיתוף הוא ההכרה כי במהלך חיי הנישואין אין בני הזוג נותנים דעתם לנסח הסכמי שיתוף ובאין הסכמים מפורשים מסיקים הסכמים מכללא. כאשר יש הסכם ספציפי, בנוגע לאחד הנכסים, נשמט הבסיס לייחוס ההסכמה המשתמעת. כך הוא בעניין המתנות. בני זוג המחליפים מתנות, כמו בענייננו, עושים בכך הסכמים דו צדדיים בנוגע לאותם נכסים, והסכמים אלה צריכים לקבל תוקף כלשונם על פי הכוונה שנתגלתה מן ההסכמים.
ג. גם מעבר לכך יש להסתייג מנסיונה של המערערת לחתור תחת סופיותה של המתנה שנתנה למשיב. טיבן של מתנות שהן ניתנות בשעה שקיימת קירבה וחיבה בין המעניק למקבל. ברור איפוא, כי אם המעניק היה צופה מצב של התערערות היחסים, היה דואג להוסיף מנגנון כלשהו שהיה מבטיח השבת המתנה במצב זה. דבר זה אינו מיוחד ליחסים בין בני הזוג, אלא קיים בכל הסכמי מתנה למיניהם. הסקת תנאי מפסיק מכללא במתנה בין בני זוג היתה הופכת כמעט כל מתנה לדירה, וזאת בניגוד מוחלט לאמור בחוק המתנה. הנימוק שמציעה המערערת להסקת התנאי המפסיק היה תופס באופן עקרוני כמעט בכל הסכם מתנה וגישה זו אינה מקובלת, אינה רצוייה ואינה אפשרית.
ד. הדין העברי מכיר עקרונית בהדירותן של מתנות הניתנות בין בני זוג לפני ובמהלך הנישואין, ולטענת המערערת יש לתת תוקף לדין זה כדין מתנה מיוחד, שהוא חלק מן הדין העברי החל ב"ענייני נישואין". גם טענה זו יש לדחות. יחסי הממון בין בני הזוג, ותוקף המתנות בכלל זה, אינם נכללים במסגרת "ענייני נישואין" כאמור בחוק שיפוט בתי דין רבניים, ואין תחולתו של הדין האישי משתרעת עליהם.
ה. ב"כ המערערת טוען כי התוצאה האמורה אינה צודקת, שכן המערערת נתנה לבעלה את מחצית הדירה בהיותה חולה וכאשר היה חשש לחייה, כדי להבטיח זכויותיו כנגד ילדיהם אם תלך לעולמה, ועתה כשהחלימה היא מאבדת את מקום מגוריה בשל התנהגותו של המשיב. באשר לכך, התשובה היא כי המערערת יכולה היתה להבטיח את זכויות הבעל למקרה מותה מבלי להסתכן באיבוד מחצית הדירה, ע"י צוואה מתאימה. היא בחרה בדרך של מתנה בחיים ואף שינתה את רישום המקרקעין, וחזקה עליה שידעה את התוצאה המיידית ואת הסיכון שהיא נוטלת. לכך יש להוסיף כי הסדר חלוקת הרכוש יש והוא מקפח צד מסויים, אשר פירוק הנישואין אינו באשמתו וגורם לו צער. אולם לאשם היחסי בפירוק הנישואין אין ולא כלום עם הזכויות ברכוש המשותף, ואין צד מאבד זכויות הקניין שרכש במהלך הנישואין, אף אם הוא האשם היחיד בפירוק השיתוף.

(בפני השופטים: בייסקי, בך, מלץ. החלטה - השופט מלץ. 21.9.89).

ע.א. 574/85 - ד"ר גד קרן נגד חברת הר חרמון בע"מ

*אחריות בתאונת גלישה בחרמון וגובה הנזק(ערעור וערעור נגדי - הערעורים נתקבלו).

א. בינואר 1980 נפצע המערער במהלך גלישת סקי בחרמון, באתר שמפעילה המשיבה. מצב המדרון באותו יום היה מסוכן ביותר להחלקה עקב היווצרות שכבת קרח קשה, המכונה "קרח כחול" בעגה המקצועית. גם מיומנותו של המערער בגלישה לא עמדה לו, הוא איבד את השליטה, והתדרדר ונחבל קשות. המערער הגיש תביעת נזיקין נגד המשיבה, וביהמ"ש המחוזי קבע, בין היתר, את הממצאים דלהלן: המשיבה ידעה על תנאי ההחלקה הקשים באותו יום וסגרה בבוקר את הגישה למסלול ; לאחר הפצרות של קבוצת גולשים הסכימה להפעיל את הרכבל ולאפשר לקבוצה זו גלישה "על אחריותם" ; המערער הגיע יותר מאוחר ולא היה מודע למצב המסוכן של השלג ועל סגירת האתר שהתרחשה בבוקר ; השילוט המזהיר בפני הסכנה הסתכם בהנפת דגל שחור עם שלט המסביר את משמעותו וכן שלט בכתב יד המתריע בפני סכנת ההחלקות ומזהיר כי הגלישה הינה "על אחריות הגולשים". את השלט הזה המערער לא ראה. ביהמ"ש קבע את נכותו התפקודית של התובע ב-%19 לצמיתות. כן קבע כי סמוך לתאונה עמד המערער להתחיל בהתמחותו במיקרו כירורגיה של העין, ואף החל לאחר החלמתו בהתמחות כמתוכנן, אך נאלץ להפסיקה עקב מגבלותיו הפיסיות הנובעות מהתאונה. כתחליף למקצוע כירורגי בחר המערער בהתמחות בקרדיולוגיה והדבר גרם למערער לאבד חלק מהכנסותיו הצפויות בפרקטיקה פרטית, שכן הוכח כי בתחום רפואת העיניים הביקוש לטיפולים במסגרת פרטית גבוה יותר מאשר בתחום הקרדיולוגיה. בהתחשב בכל אלה פסק ביהמ"ש למערער פיצוי גלובאלי בגין אבדן השתכרות בסך 35.5 מליון שקלים ישנים ובשאר ראשי הנזק 4.5 מליון. המשיבה מערערת בעניין האחריות לתאונה והמערער מערער על הסכום הנמוך של הפסד ההשתכרות שנפסק לו. שני הערעורים נתקבלו בחלקם.
ב. יש לקבל את טענת המשיבה באשר לרשלנות תורמת מצידו של המערער. ביום התאונה היו במקום שני שילוטי אזהרה כאמור, וגם אם המערער לא היה נוכח בפתיחת המסלול כאשר הוסבר לגולשים על הסכנה של "הקרח הכחול", וגם אם לא ראה את השלט הידני, הרי קיומו של דגל שחור היה צריך להזהירו מפני החלקה ולגרום לו לברר את בעיות הבטיחות במסלול. מחדלו זה מהווה אשם תורם. יחד עם זאת, הואיל והנזק נגרם כתוצאה מ"הקרח הכחול", שהוא סיכון נדיר לעומת קרח רגיל, וסיכון מיוחד זה לא בא לידי ביטוי מספיק בהנפת הדגל השחור, יש להעמיד את האשם התורם על שיעור של %25 בלבד.
ג. אשר לאבדן ההשתכרות - הלכה ידועה היא כי ביהמ"ש לערעורים אינו נוטה להתערב באומדני נזק ופיצוי של ערכאה קודמת, לא כל שכן כאשר אלה נקבעים בדרך של הערכה גלובאלית. אלא שהלכה זו יפה כאשר הסכום שנפסק סביר ותואם את המציאות העובדתית, ומשתלב במדיניות הפיצוי הנהוגה במקרים דומים. כאשר הסכום שנפסק נראה כחורג במידה ניכרת מן הסכום המתאים מתערב ביהמ"ש שלערעור. נסיבות המקרה, ובעיקר כאשר המערער טרם החל להשתכר בעת קרות התאונה, לוטות בחוסר וודאות במידה כזו המחייבת לפסוק פיצוי בדרך של סכום גלובאלי. יחד עם זאת, הסכום שנפסק כאן הוא בלתי סביר ומקפח במידה המצדיקה לנהוג על פי החריג להלכה הנ"ל ולהתערב באמדן הפיצוי. ביהמ"ש פסק למעשה פיצוי חודשי בגובה של כ-300 ש"ח בלבד למשך 35 שנות העבודה שנותרו למערער ביום מתן פסק הדין. העדויות שנתקבלו הצביעו על פער הכנסות גדול בהרבה בין רופא העוסק בכירורגיית העין לנין קרדיולוג. טענת המשיבה כאילו חובת הקטנת הנזק חייבה את המערער לבחור מקצוע אחר מלבד קרדיולוגיה, כגון כירורגיה פלסטית, בו היה מרויח היטב, אין לקבלה. אין לחובת הקטנת הנזק קשר עם בחירת עתידו המקצועי של המערער כרופא. חובה זו עוסקת אך בהיבטים כגון חזרה מהירה לעבודה סדירה, קבלת טיפול רפואי נאות וכיוצא באלה, ולא בבחירת תחום התמחותו
וכישוריו של הניזוק. משום כך יש להעמיד את הפיצוי בגין אבדן השתכרות על 60,000,000 שקלים ישנים, בתוספת 4.5 מליון שקלים כאמור בגין נזקים אחרים, ומן הסכום הכולל יש להוריד %25 הנובעים מרשלנות תורמת.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עו"ד דב לוין למערער, עו"ד יעקב מרגלית למשיבה. 6.9.89).

ע.א. 760/86 - גורי רוזן נגד לידיה שולמן

*פירוש צוואה וקיומה(ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל והערעור הנגדי נדחה).

א. המנוח שמעון אורולוב (להלן: המנוח) עלה ארצה בשנת 1950 והשתקע במושב עמיקם. המנוח היה ערירי ובמושב קיים יחסי ידידות קרובה עם משפחת המערער ומשפחת טריגובוב. כארבע שנים לפני פטירתו נחתמו בין המנוח ובין המערער שני הסכמים: האחד - לפיו מוכר המנוח את ביתו ואת משקו למערער ; והשני - לפיו מובטחת למנוח זכות השהייה והמגורים בביתו ובמשקו עד סוף ימיו, תוך יחסי כבוד ודאגה מצד המערער ובני משפחתו. בתמורה שילם המערער למנוח 36,000 דולר שהופקדו בבנק עד שהבית והמשק יועברו על שמו של המערער. הסכם המכירה לא ניתן למימוש באשר לא נמצאה דרך נאותה להעברת הזכויות בבית ובמשק על שם המערער. עם זאת, בפועל עבר המשק לניהולו של המערער והיה למעשה בחזקתו. ביום 14.8.83 נחתמה על ידי המנוח צוואה, נושא הערעור, שלפיה "אני מצווה את רכושי שיש לי היום או שיהיה לי לטובת קרובי רוזן גורי" (המערער) ובכך נמצאה הדרך למימוש הסכם המכירה. המנוח נפטר ביום 8.2.85 והמערער הגיש בקשה לקיום הצוואה הנ"ל. משפחת טריגובוב הגישה התנגדות לקיום הצוואה ובמקומה באה לאחר מכן שארת בשרו ויורשתו היחידה על פי דין של המנוח, בת דודתו, המערערת שכנגד.
ב. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המנוח ידע עברית די הצורך על מנת להבין את תוכן הצוואה ; המנוח הבין שהוא חותם על צוואה שלפיה הוא מוריש רכוש למערער ; מעורבותו של המערער בהכנת הצוואה שהתבטאה בפניה לעו"ד לנסח את הצוואה ובדאגה להבאת המנוח למשרדו של עוה"ד לחתימת הצוואה אינה הופכת את המערער למי שנטל חלק בעריכת הצוואה כאמור בסעיף 35 לחוק הירושה ; כוונתו של המנוח בעשיית הצוואה היתה "לסיים את העיסקה שעליה נחתם החוזה ... להעברת המשק והבית למבקש (המערער)" כאשר בנוסף לכך "המנוח גם קיווה והאמין שסיום זה יאפשר לו לערוך צוואה נוספת ולהוריש בה את כספו למשפחת ידידיו האחרים במושב ובמידה מסויימת גם למתנגדת - בת דודתו". ביהמ"ש סבר כי כאשר הוקראה הצוואה באזני המנוח הוא הבין את המלים "רכושי שיש לי היום" וכן המלים "או שיהיה לי" כמתייחסות למשק ולבנין ולהכנסות שיהיו מהמשק ומהבנין. על יסוד קביעות אלה קבע ביהמ"ש כי הצוואה מתייחסת אך ורק למשק ולבית שבמושב ולא לפריטים אחרים, וכתוצאה מכך יורש המערער את המשק והבית ואילו המשיבה יורשת את יתרת הרכוש הכוללת 36,000 דולר שהיו בבנק. הערעור נתקבל והערעור שכנגד נדחה.
ג. המשיבה (המערערת שכנגד) טוענת כי המסמך איננו מהווה צוואה, משום שתכליתו מימוש הסכם מכירת הבית והמשק, ולמעשה מדובר כאן בעריכת צוואה בתמורה כספית השוללת מן המצווה את חופש רצונו לחזור בו מצוואתו ולשנותה. אין לקבל טיעון זה. אפילו היתה הצוואה מכוונת למימוש עיסקת המכירה בלבד, לא היה בכך כדי לפוסלה. זאת משום שאין מניעה לעשות צוואה למטרה זו, ואין לראות בכך עשיית עיסקה פסולה בירושה כמשמעותה בסעיף 8 לחוק הירושה. קבלת תמורה מראש עבור הרכוש נושא הצוואה
אינה פוסלת את הצוואה ואינה פוגמת בחופשיות רצונו של המצווה לשנות את הצוואה או לבטלה. הסיכון שמא המנוח יעשה כך הוא סיכונו של נותן התמורה ואילו היה המנוח עושה כך מעשהו היה תקף לכל דבר.
ד. טענה אחרת של המשיבה היא כי הצוואה לוקה בפגמים שונים ובעיקר בכך שבגוף הצוואה נאמר "צוואה זו אני חותם בפניהם של העדים... אשר תרגמו לי את הצוואה והסבירו לי אותה בשפתי" והכל מסכימים שלא כך היו פני הדברים. הצוואה לא תורגמה והעדים לא הסבירו למנוח את תכנה בשפתו שהיא השפה הרוסית. פגמים אלה אין בהם כדי לפסול את הצוואה. משמצא ביהמ"ש כי אין לו ספק באמיתותה של הצוואה, וכי עוה"ד קרא אותה באזני המנוח לאחר שהתברר לו שאין המנוח זקוק לתרגום, רשאי היה ביהמ"ש לקיים את הצוואה על אף הפגם האמור.
ה. עוד טוענת המשיבה כי הצוואה לא נעשתה מרצונו החופשי של המנוח וללא השפעה פסולה ואונס כדרוש על פי הדין, וזאת משום שעוה"ד שערך את הצוואה הוזמן על ידי המערער ושכר טרחתו שולם על ידו וכן חתימת הצוואה נעשתה בנוכחות עדים שהם כולם קרובי משפחתו של המערער. ביהמ"ש היה ער לכל הפרטים האמורים וקבע כי אין בסיס לחששותיה של המתנגדת בהקשר זה, ובמסקנה זו אין להתערב.
ו. אשר לערעורו של המערער - המערער סבור כי טעה ביהמ"ש בקבעו כי כוונת המנוח בצוואתו היתה לבית ולמשק בלבד. המערער צודק בטענתו. ההוראה המהותית שבצוואה מבוטאת בלשון פשוטה וברורה, ומי שיודע עברית, ברמה ובמידה שקבע ביהמ"ש שהמנוח ידע, אינו יכול לטעות במשמעותה. אילו ביקש המנוח לצמצם את צוואתו לבית ולמשק יכול היה לעשות כן במקום לנקוט את הלשון שנקט. נקיטה בלשון כוללת של "רכושי שיש לי היום או שיהיה לי" מלמדת על כוונת המנוח שלא לפצל את רכושו אלא להורישו לזוכה כפי שיהיה. יש הצדקה לפרש ולהבהיר את לשון הצוואה על פי אומד כוונת המצווה במקום שהלשון אינה ברורה וכוונתו של המצווה אינה "משתמעת מתוך הצוואה". במקרה דנן הלשון ברורה והיא שוללת כל אפשרות שמא התכוון המצווה לחלקי רכוש מסויימים בלבד.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, קדמי. החלטה - השופט קדמי. עו"ד ח. ברונזניק למערער, עו"ד א. ברנכלום למשיבה. 25.9.89).

ע.א. 475/87 - נינה אהרונוב נגד אהרון אהרונוב

*טענתו של בעל לזכויות במחצית הדירה הרשומה על שם אשתו בהסתמך על מסמכים שנחתמו על ידי האשה(הערעור נדחה).

א. בשנת 1975 רכשה המערערת דירת מגורים בתל אביב וזו נרשמה בחכירתה. בשנת 1981 נישאה המערערת למשיב שנכנס עמה להתגורר בדירתה. על רקע סכסוכים שפרצו ביניהם עזב המשיב את הדירה בשלהי שנת 1985. ביוני 1986 הגיש המשיב בקשה בה עתר לפסק דין הצהרתי שהוא זכאי להירשם כבעלים של מחצית מזכות החכירה בדירה. את זכותו ביסס המשיב על שני מכתבים שנכתבו בכתב ידו, בעברית משובשת ובשגיאות כתיב לרוב ונחתמו, כטענת המשיב, על ידי המערערת. במסמך הראשון הוסכם כי המשיב ישקיע את כל הכסף שיש לו ממכירת דירתו הקודמת, בשיפוץ הדירה של המערערת, ובתמורה מסכימה המערערת כי מחצית הדירה תהיה שייכת למשיב. במסמך השני, הנושא תאריך של כשנה ורבע מאוחר יותר, מאשרת המערערת כי המשיב השקיע ומשקיע את כל מה שצריך והיא מצהירה ומסכימה שמחצית הדירה שייכת לבעלה המשיב. המערערת הכחישה את גירסת המשיב על כל פרטיה וטענתה העיקרית והמרכזית היתה כי מעולם לא ראתה את שני המסמכים שעליהם נסמכת בקשת המשיב וכי החתימות הן זיוף.
ב. בפתח הדיון בביהמ"ש המחוזי הגדירו הצדדים את השאלות שבהן הינם חלוקים: אמיתות טענת המערערת כי חתימותיה זוייפו ; השאלה אם שני המסמכים ממלאים את
יסודותיו של "מסמך בכתב" כמשמעו בסעיף 8 לחוק המקרקעין. באותו מעמד הסכימו הצדדים שדבר אמיתות החתימות יימסר לבדיקתו של גרפולוג ובהחלטת ביהמ"ש נאמר "מכח הסכמת בעלי הדין אני ממנה את ד"ר נפתלי שיגיש חוו"ד נוכח טענת המשיבה (המערערת דנא) שהמסמכים עליהם נסמך המבקש (המשיב דנא) לא נחתמו על ידה...". אחרי בדיקת המסמכים ועריכת השוואות המציא ד"ר נפתלי לביהמ"ש את חוות דעתו בה קבע כי החתימות על שני המסמכים אין בהן סימני זיוף כלשהם. יחד עם זאת קבע כי האחידות המאפיינת את שתי החתימות, הן מבחינת מכשיר הכתיבה שבו נעשו והן מבחינת תכונות הכתיבה, רומזת על כך שחתימות אלה ניתנו באותו מעמד. כן קבע, על יסוד פרטים שונים שבמסמכים, כי הם נכתבו בשני שלבים: תחילה ניתנו ע"י המערערת "חתימות בלנקו" לצרכים כלשהם ; בשלב שני כתב המשיב את תוכן ההסכם והאישור ופיזר את הכתב בכדי שיגיע לקרבת החתימה שכבר היתה על הנייר. על יסוד מימצאיו קבע המומחה "הנני משוכנע שהחתימות ניתנו כחתימות בלנקו ולכן שני המסמכים אינם מייצגים את מה שהם מתיימרים לייצג". לאחר מספר ישיבות הכריז ב"כ המערערת כי הוא מבקש לרדת מטענת הזיוף. בעלי הדין נחקרו על נסיבות עריכתם וחתימתם של שני המסמכים ועל תוכנן של ההתחייבויות ההדדיות שהמסמכים נועדו להוכיחן. ביהמ"ש המחוזי נעתר למשיב והעניק לו את ההצהרה המבוקשת, כאשר הוא מתעלם מחוות דעתו של ד"ר נפתלי שפסל את אמיתות המסמכים. הערעור נדחה.
ג. השגתו העיקרית של ב"כ המערערת סבה על החלטת השופט להתעלם כליל מן הקביעה הכלולה בחוות דעתו של ד"ר נפתלי שהמערערת חתמה על ניירות חלקים. הוא טען כי בעת שנפגשו עם ד"ר נפתלי הסכימו שני הצדדים שיבדוק לא רק את אמיתות החתימות אלא גם את אמיתות המסמכים, והסכמה זו היא שהיוותה בסיס לחוות הדעת שאותה העביר לביהמ"ש. אין מנוס מדחיית השגה זו ושני נימוקים עיקריים לכך. הנימוק האחד הוא דיוני - האפשרות שהמערערת חתמה על ניירות חלקים, או שחתימותיה לגבי שני המסמכים הנדונים הוצאו ממנה בתחבולת מירמה, לא נכללה בתצהירה של המערערת. אם אמנם הסכימו באי כח הצדדים בפגישתם עם המומחה להעמיד לבדיקתו גם את דבר אמיתות המסמכים, כי אז היתה בכך משום הרחבה מוסכמת של חזית המריבה ואודות הסכמה זו היה על ב"כ המערערת להודיע לביהמ"ש במפורש. הנימוק השני הוא מהותי ונובע מגירסת המערערת עצמה במסגרת החקירה הנגדית על תצהירה. המערערת שללה מכל וכל הענקת חתימות על החלק במודע.
ד. טענתו החילופית של ב"כ המערערת היתה, בין היתר, כי הממכר אינו מוגדר כראוי ועל כן אין הוא מסמך בכתב לפי סעיף 8 הנ"ל. ברם, במסמך מתואר הממכר כ"דירה של האשה" ואם פרט שהוא חיוני על פי הוראות סעיף 8 מצוי במסמך אך טעון ביאור, מותר להיזקק לראיות חיצוניות לשם ביאורו. במסמכים שבענייננו, אילו התעוררה טענה שהתיאור "הדירה של האשה" איננו בהיר וברור די הצורך, מותר היה להיזקק לראיות חיצוניות שבכוחן לבארו. אך האשה חלקה על עצם קשירת העיסקה ולא טענה כי תיאור הנכס כ"דירה של האשה" מעורר אי וודאות. אין למערערת יותר מדירה אחת וממילא לא יכלו המסמכים להתייחס אלא לדירה זו.
ה. אשר להיעדר פירוט המחיר - במסמך הראשון התחייב המשיב להשקיע את כל הכסף שיש לו ממכירת הדירה הקודמת בדירה של המערערת. לא נאמר כמה יש לו וכמה עליו להשקיע. על כן, אילו ניצב מסמך זה לבדו המסקנה היתה כי הוא לוקה בהיעדר התנאה מספקת ביחס לשיעור התמורה המוסכמת, וקיומו של פגם כזה איננו עולה בקנה אחד עם דרישתו של סעיף 8. במסגרת הליך המשפטי פגם כזה איננו ניתן לתיקון, אולם הוא ניתן לתיקון בפעולה מוסכמת של הצדדים, כגון, בעריכת מסמך בכתב נוסף, אשר ישלים את החוסר בו לקה המסמך הראשון. כך גם בענייננו, כאשר המסמך השני תיקן את הפגם.
דרישת הכתב מיועדת לסלק כל אי וודאות מתנאיה של עיסקה במקרקעין, והצהרה כתובה של המוכרת בעיסקה כזאת, המאשרת כי הקונה כבר מילא כל התחייבויותיו והוא זכאי להעברת הזכות בנכס הנמכר, משיגה מטרה זו ביעילות לא פחותה מפירוט נרחב של התחייבויות הקונה.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, מצא. החלטה - השופט מצא. עו"ד ר. שדמי למערערת, עו"ד משה אהרוני למשיב. 11.9.89).

בג"צ 218/87 - גרעין אוריה נגד ממשלת ישראל ואח'

*טענת גרעין התיישבות לזכות התיישבות "בנאות אדומים" (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

העותר, "גרעין אוריה", הכין עצמו להתיישבות במעלה אדומים. העתירה היא שייקבע כי העותר הוא הזכאי היחיד, או זכאי ביחד עם הגרעין "נאות אדומים", המשיב השביעי, להתיישב התיישבות קבע בנאות אדומים. את העתירה מבסס העותר על הבטחות שניתנו לו, לדבריו, ע"י גורמים מיישבים, שהוא יוכל להתיישב ב"נאות אדומים", וכן על העובדה שב-1984 הוא עלה על הקרקע בנאות אדומים על דעת הגורמים המוסמכים. העתירה נדחתה.
העותר אמנם זכה לעידוד וסיוע של גורמים ממשלתיים שונים, אך לא ניתנה לו הבטחה מחייבת ש"נאות אדומים" תיושב על ידו. האחראית ליישוב "נאות אדומים", היא ההסתדרות הציונית העולמית, המשיבה השלישית, וזו לא נתנה אישורה או הסכמתה ליישוב המקום ע"י העותר. אכן, הוא זכה לסיוע ועידוד עם עלותו על הקרקע, ואף לאחר מכן, אך כל הגורמים שסייעו לו בכך פעלו מתוך רצון לעזור, ובשום שלב לא ניתנה כל הבטחה מחייבת, מצד מי שיכול היה להתחייב כדין, שהמשבצת של "נאות אדומים" מיועדת לעותר. במשך כל זמן השהייה על הקרקע של שני הגרעינים, הגרעין העותר וגרעין "נאות אדומים", כאשר נתגלה הסכסוך בין הגרעינים, הובהר חזור והבהר, כי העזרה לנמצאים בשטח היא מתוך רצון טוב וללא התחייבות משפטית כלשהי, וכי על פי החלטת המשיבה השלישית, האחראית להתיישבות מעבר לקו הירוק, "נאות אדומים" מיועד להתיישבות ע"י הגרעין "נאות אדומים" ולא ע"י העותר. מצב דברים זה היה ידוע למעשה לעותר כבר מסוף 1984 והעתירה בתיק זה הוגשה רק באמצע 1987. (בפני השופטים: ברק, אור, מצא. החלטה - השופט אור. עו"ד י. רובין לעותר, עוה"ד א. הברמן, מ. הנזל וארד למשיבים. 19.9.89).

ע.א. 512/87 - בן דרור ישראל נגד פקיד שומה נתניה ואח'

*הדרך הדיונית הנכונה להגשת תובענה לפטור מ"מס מעסיקים" (הערעור נדחה).

המערער ניהל קייטנת ילדים ולטענתו פטור הוא מתשלום מס מעסיקים לפי חוק מס מעסיקים תשל"ה-1975. הוא הגיש תובענה למתן פסק דין הצהרתי הקובע שהוא פטור ממס מעסיקים. התובענה נדחתה, בין היתר, מן הטעם שהמערער לא נקט בדרך הדיונית הנאותה. הערעור נדחה. סעיף 4 לחוק מס מעסיקים קובע כי "לעניין דו"ח, שומה, השגה... יחולו הוראות הפקודה (פקודת מס הכנסה) על מס מעסיקים כאילו היה ניכוי שהמעסיק חייב בו...". צדק השופט כאשר קבע שאין מקום ליתן למערער סעד הצהרתי כאשר קובע הדין דרך דיונית אחרת לבירור השגותיו. טוען המערער כי קיימות כאן נסיבות מיוחדות המצדיקות סטייה מן הכלל ומתן פסק דין הצהרתי, שכן אם המערער לא ישלם את מס המעסיקים ובתום ההליכים הרגילים יתברר שהדין עם המשיב, יחוייב בריבית גבוהה ובקנסות, ואילו אם ישלם את מס המעסיקים לא תוצא שומת הניכויים שעליה יוכל לערער. מבלי לחוות דעה לעניין החיוב בקנסות, אין מעמדו של המערער שלא ישלם את מס המעסיקים שונה ממעמדו של כל נישום מס המתדיין עם הרשויות. אשר לאפשרות שהמערער ישלם את מס המעסיקים ולא תוצא לו שומה הרי הצהיר המשיב כי "יכול... המערער להגיש דו"ח לפיו אין במקרה דנן חבות כלשהי במס בצירוף התשלום
המלא, ובדרך זו להביא את המשיב להוציא לו שומת ניכויים. היה ותתקבל עמדתו - אם בהשגה ואם בערעור - יוחזר לו המס ששולם". עמדה זו של המשיב היא עמדה המחייבת את שלטונות המס ויש בה כדי להפיג את חששותיו של המערער. מטעם זה יש לדחות את הערעור.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, מצא. החלטה - השופט לוין. עו"ד ג. עמיר למערער, עו"ד ש. גורדון למשיבים. 11.9.89).

ע.א. 323/82 - נליה בן דוד יודקוביץ נגד עזבון המנוח זאב ארגמן ואח'

*התערבות בממצאים עובדתיים (הערעור נדחה).

נגד המערערת ובעלה המנוח הוגשה על ידי עו"ד ארגמן תביעה לתשלומי כסף שונים. לאחר הגשת התביעה נפטר בן דוד ועזבונו בא בנעליו. לאחר מתן פסק הדין שבו נתקבלה תביעתו נפטר עו"ד ארגמן ועזבונו ויורשיו הם המשיבים בערעור דנא. בפסה"ד חוייבו עזבון בן דוד והמערערת בתשלומי כסף שונים. הערעור נסב כל כולו על ממצאים עובדתיים שנקבעו בביהמ"ש המחוזי והמערערת מבקשת לשקול מחדש את העדויות ולהעדיף את עדותה שלה על פני עדויות התביעה. הערעור נדחה.
אין ביהמ"ש שלערעור מתערב בממצאים עובדתיים של ביהמ"ש דלמטה אלא במקרים חריגים. עם זאת, כאשר ביהמ"ש מנמק את הנימוקים שהביאוהו להסיק את מסקנתו בדבר העדפת גירסה אחת על פני הגירסה האחרת, הרשות נתונה בידי ביהמ"ש שלערעור להעביר תחת שבט הבקורת את דרכי הסקת המסקנות וביקורת זו יעשה ביהמ"ש שלערעור בעיון ובזהירות הדרושים. בענייננו, אין מקום להתערבות במהימנות שרחש השופט לתובע ולעדיו והמסקנות שהוסקו והממצאים שנקבעו סבירים הם ומקובלים. זאת ועוד, גם אם בודקים את חומר הראיות על מנת להסיק אם הממצאים העובדתיים מבוססים הם, עולה כי ביהמ"ש הגיע למסקנות הנכונות על פי הראיות שהיו בפניו.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, גב' נתניהו, חלימה. החלטה - המשנה לנשיא אלון. המערערת לעצמה, עו"ד טויסטר למשיבים. 10.9.89).

ע.א. 573/87 - הרב יחזקאל אשלג נגד הרבנית אהובה אשלג ואח'

*אי מתן אמון ע"י ביהמ"ש באמיתות מסמך המעביר מניות מהאב המנוח לבנו (הערעור נדחה).

לאדמו"ר שלמה הלוי אשלג ז"ל (להלן: המנוח), שנפטר ב-1983, היתה בחייו שליטה במשיבה מס' 5, היא "ישיבת מוהר"ל בע"מ" (להלן: החברה). בחברה הוקצו 57 מניות יסוד, אשר מהן 51 מניות היו בידי המנוח. לאחר פטירת המנוח נקבע כי אלמנתו, המשיבה מס' 1, זכאית למחצית נכסי העזבון ואילו לכל אחד מארבעת הילדים (המערער והמשיבים 4-2) הוענקה 1/8 מהעזבון. על סמך קביעה זו, ולאור ויתורן של שתי הבנות (המשיבות 3 ו-4) על חלקן במניות החברה לטובת האם, הוכרה בעלותה של המשיבה ב-38 מניות יסוד מתוך 51 המניות שהיו בידי המנוח ו-38 מניות אלו אכן נרשמו על שמה על ידי החברה. כאן פרץ סכסוך בין המערער לבין אמו. המערער המציא מסמך המתיימר להיות העתק ממכתב הנושא את חתימתו של המנוח, אשר לפיו העביר המנוח למערער בחייו 43 מניות יסור בחברה. בהסתמכו על כך טען המערער כי 43 מניות אלו אינן נכללות בעזבונו של המנוח. המשיבה פנתה לביהמ"ש המחוזי ועתרה למתן פסק דין המצהיר כי היא הבעלים של 38 מניות יסוד בחברה וזכאית היא להרשם אצל רשם החברות בתור שכזאת. הדיון בביהמ"ש נסב בעיקר על האותנטיות והמשמעות של המסמך שהוגש ע"י המערער, וביהמ"ש קבע כי זהו מסמך בלתי אמין. ביהמ"ש הגיע למסקנה זו קודם כל על סמך סתירות בעדותו של המערער, בעיקר בקשר למקום הימצאו של מקור המכתב האמור, אך הוא התבסס במיוחד על תצהיר קודם של המערער שאינו משתלב עם גירסתו הנוכחית. הערעור נדחה.

בקשר למחלוקת האמורה, נטל ההוכחה בטענה שהיתה מכוונת כנגד שלמות עזבונו של המנוח, היה מוטל על טוען הטענה, היינו על המערער. בנטל זה לא עמד המערער, באשר ביהמ"ש הסתייג בצורה חד משמעית מגירסתו. ביהמ"ש רשאי היה לפסוק בעניין בעלותה של המשיבה במניות בתוקף היותה היורשת של המנוח. כל טענה של המערער כנגד אופן העברת המניות ע"י החברה לידי אמו צריכה להתברר, אם בכלל, בהתדיינות בין המערער ובין החברה.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, קדמי. החלטה - השופט בך. עו"ד ח. שטרן למערער, עוה"ד י. עזריאלי ור. שיוביץ למשיבים. 18.9.89).

ע.א. 739/87 - חווה בבלי נגד שמואל בבלי

*סמכות ביהמ"ש לדון בתביעת מזונות, לאחר שעניין זה נכרך בתביעת גירושין (הערעור נדחה).

המשיב הגיש לביה"ד הרבני תביעת גירושין נגד המערערת וכרך בתביעה את עניין המזונות. לאחר מכן הגישה האשה לביהמ"ש המחוזי תביעת מזונות והתעוררה שאלת סמכותו של ביהמ"ש, בהתחשב בעובדה שהמשיב הקדים והגיש תביעת גירושין בה כרך את עניין המזונות כאמור. ביהמ"ש מחק את תביעתה של המערערת מחוסר סמכות. טענת המערערת היא כי כריכתו של עניין המזונות אינה כנה ואינה כדין, מאחר והמשיב לא גילה בתובענתו עובדות מסויימות הנוגעות להכנסתו ולרכושו ועל כן לקתה התביעה בחוסר תום לב העולה כדי חוסר כנות. כן העלים מביה"ד כי למערערת בעלות במחציתה של דירה שאיננה דירת המגורים של בני הזוג, ולטענת המערערת עניין גורלה של דירה זאת איננו יכול להיות נושא לכריכה בתביעת הגירושין כי מדובר על מקרקעין שאינם בית המגורים של בני הזוג. הערעור נדחה.
תביעתה של המערערת בביהמ"ש המחוזי התייחסה לנושא המזונות וביהמ"ש החליט על מחיקת התביעה מאחר ועניין המזונות נכרך בתביעת הגירושין באופן כן וכדין. טענותיה של המערערת אינן מגלות לכאורה היעדר כנות, ככל שהדבר נוגע לכריכת המזונות. סמכותו או היעדר סמכותו של ביה"ד הרבני לדון בעניין גורלם של נכסי מקרקעין שאינם דירת מגורים, איננה משליכה על כנות הכריכה של נושא המזונות. אין גם לקבל את הטענה כי הכנות אשר בכריכה תבחן על פי השאלה אם מי שתובע את הגירושין הביא בכתב התביעה פירוט מלא וממצה של כל רכושו. פירוט כאמור יכול ויידרש במהלך הדיונים, אך אין לקבוע ככלל שהוא חייב להיות מובא במלואו בתובענה. זאת ועוד, לא הועלתה טענה מטעם המערערת שהיא חלקה על סמכותו של ביה"ד הרבני בעת היפתח הדיון בביה"ד.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, בך. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ז. ולנר למערער, עו"ד מנשה בר שלטון למשיב. 11.9.89).

רע"א 373/89 - שטיווי ג'דוע אבו סולב ו-27 אחרים נגד מינהל מקרקעי ישראל ואח' *החלטת ביהמ"ש המחוזי לדחות ערעור תוך עשיית שימוש בתקנה 460 לתקנות סדר הדין האזרחי (הבקשה נדחתה). המשיב הגיש בבימ"ש השלום בבאר שבע תביעות לסילוק ידם של המבקשים משטחים המצויים באיזור דימונה, הכוללים כ-130,000 דונם. בימ"ש השלום ניהל דיון נרחב בשאלות העובדתיות והמשפטיות שעלו, קיבל את התביעה וציווה על סילוק ידם של המבקשים מהשטח. המבקשים ערערו לביהמ"ש המחוזי ובפסק דינו של ביהמ"ש נאמר "אני סבור שיש לדחות את הערעור, מבלי להכנס ולדון בכל השאלות העובדתיות והמשפטיות שהועלו... ונדונו... באריכות וביסודיות. נראה לי כי זהו המקרה שיש לעשות שימוש בתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984 , לאחר שאין כל מקום להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו ע"י ביהמ"ש קמא...". המבקשים מבקשים להביא את העניין בפני ערכאה נוספת והם חוזרים על הטענות שהועלו בעת
הדיון לגופו של עניין ואשר נדחו, וכן מעלים המבקשים טענה נוספת, כנגד השימוש שעשה ביהמ"ש המחוזי בתקנה 460(ב). הבקשה נדחתה.
אשר לטענות לגופו של עניין - כדי לאפשר ערעור לביהמ"ש העליון כדרגה שלישית צריך כי השאלה המועלית תהא בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת והעניין שבפנינו אינו כזה. ההכרעות בתיק נסובו בעיקרן על ממצאים שבעובדה ושאלות אלה אינן מצדיקות ערכאה נוספת. באשר לשימוש בתקנה 460(ב) קובל ב"כ המבקשים על כך שביהמ"ש המחוזי לא נכנס כלל לדיון בשאלות העולות בתיק ולדעתו נשללה מהמבקשים ערכאת הערעור לה הם זכאים. אין לקבל טענה זו. ביהמ"ש המחוזי החליט לדחות את הערעור "מבלי להכנס לדון בכל השאלות העובדתיות והמשפטיות..." אך אין זאת אומרת שביהמ"ש לא שקל ולא התעמק בעניין לפני שהחליט לדחות את הערעור. בהשתמשו בתקנה 460(ב) הנ"ל מקנה ביהמ"ש לערעורים אישור נוסף, שלו-הוא, לנימוקים שנתנה הערכאה הראשונה בפסק דינה. כאשר מחליט ביהמ"ש "שלא להכנס לדון" בשאלות העולות בערעור, חזקה עליו כי למד ושקל את החומר שלפניו ומצא כי פסה"ד של ביהמ"ש דלמטה ממצה את הסוגייה ואין להוסיף או לגרוע ממנו.

(בפני: השופט מלץ. עו"ד לם למבקשים, עו"ד גב' עשירה ראובני למשיב. 12.9.89).

בש"פ 703/89 - מוסטפא אבו רמדאן נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (סמים - הירואין) (ערר על מעצר תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם בהחזקת כ-70 גרם הירואין וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר מבוסס בעיקרו על כך שחומר הראיות קלוש, לדעת העורר, ואין בו ראיות לכאורה המצדיקות את המעצר. הערר נדחה. יש די ראיות לכאורה נגד העורר מבלי להכנס בשלב זה למהימנות הראיות. הסניגור לא חלק על כך שאם יש ראיות לכאורה יש מקום למעצר העורר ובדין נהג כך. מדובר בכמות מסחרית לא קטנה של הירואין שהוחזק שלא לצריכה עצמית. לגבי עבירה מסוג זה, ובהתחשב בסכנה שיש לציבור מן העוסקים בעסקי סם, יש מקום לעצור את העורר עד תום ההליכים.

(בפני: השופט אור. עו"ד רון לעורר, עו"ד גורדון למשיבה. 26.9.89).

בש"פ 709/89 - רחמים חדד נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (אינוס)

(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל). העורר הואשם בעבירת אינוס של המתלוננת שאותה הכיר עוד קודם לכן. המחלוקת העיקרית היתה בשאלת קיומה של הסכמה מצד המתלוננת לבעילתה. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד למתן עדות המתלוננת במשפטו. מבחינת נסיבות ביצוע העבירה ועברו של העורר, לא ראה ביהמ"ש עילה שלא לשחררו ממעצרו והנימוק היחיד להחלטת המעצר נבע מכך שהמתלוננת טרם העידה והחשש שתופעל עליה השפעה. הערר נתקבל. עניין ההשפעה על העדה ניתן להבטחה על ידי כך שהעורר יורחק ממקום מגורי המתלוננת, המתגוררת בדרום הארץ. העורר הציע כי יוגבל לאיזור מגורים בטבריה אצל בני משפחתו, ובכך תמנע אפשרות מגע בינו לבין המתלוננת. בנסיבות המקרה יש להיעתר להצעה, בפרט שטרם נקבע מועד לדיון במשפט ולשמיעת עדות המתלוננת.