ע.א. 38/86 - אסתר רוט ואח' נגד מנהל מס שבח מקרקעין חיפה
*החלטת מנהל מס שבח שלא לקבל הצהרה על מחיר מכירה של נכס כאשר הסכום המוצהר נמוך מ"מחיר השוק" (הערעור נדחה).
א. ביום 15.9.81 רכשו המערערים מגרש בקרית אתא (להלן: המגרש) במחיר של כ-26,000 דולר בשקלים וביום 30.9.83 מכרו המערערים את המגרש, לפי הצהרתם בטפסי מס שבח, במחיר של 40,000 דולר בשקלים. המשיב לא קיבל את הצהרת הצדדים וקבע שומה של 94,000 דולר, שהוא לדעתו מחיר השוק של המגרש. המערערים הגישו השגה ומשנדחתה פנו לוועדת הערר. הוועדה דחתה את הערר לאחר שקבעה כי אין הצדקה להתערב בקביעת "מחיר השוק" על ידי המנהל, כי מחיר זה נקבע על בסיס השוואה למחיריהן של חלקות סמוכות דומות. כן קבעה הוועדה כי משהוכח "מחיר השוק" עבר נטל השכנוע למערערים כי התמורה שקיבלו בפועל, נקבעה בתום לב, וכי לא היתה למערכת יחסים מיוחדים שבין המוכר לקונה השפעה על התמורה, והמערערים לא הרימו נטל זה. הערעור נדחה.
ב. על מנת להכריע במחלוקת בדבר "מחיר השוק" המתאים ערכה הוועדה ביקור במקום ובחלקות סמוכות שמחיריהן שימשו את המשיב בקביעת "מחיר השוק". בעקבות הביקור מצאה וועדת הערר כי שתיים מהחלקות האחרות מתאימות לשמש בסיס לקביעת "מחיר השוק" של המגרש והמחיר שנתקבל עבור מכירת אותן חלקות עולה על כפל המחיר שהצהירו המערערים כי קיבלו עבור המגרש. הוועדה גם קיבלה עדות, שלפיה חלה בתקופה שחלפה בין מכירת החלקות הנ"ל לבין מכירת המגרש, עלייה במחירי המקרקעין באותו איזור. בממצאיה של הוועדה אין להתערב.
ג. בסעיף 1 לחוק מס שבח מקרקעין נקבע כי "שווי של זכות פלונית" הוא הסכום שיש לצפות לו ממכירת אותה זכות ע"י מוכר מרצון, לקונה מרצון וסייג לכך כי במכירות "שנעשו בכתב ושבהן שוכנע המנהל כי התמורה בעד הזכות במקרקעין... נקבעה בתום לב ובלי שהושפעה מקיום יחסים מיוחדים בין המוכר לקונה..." יהיה המחיר כפי שנקבע בהסכם. בענייננו, אכן מצאה הוועדה כי לא התבררה קיומה של מערכת יחסים מיוחדים בין המוכר לקונה שיש לה השפעה על התמורה, ברם, מאידך קבעה הוועדה כי המערערים לא הרימו את נטל השכנוע בכל הקשור לקביעת התמורה "בתום לב" ובכך אין להתערב. מדובר בפער גדול בין "מחיר השוק" לבין התמורה המוצהרת, ובמצב כזה היו צריכים המערערים להביא לעדות קבלן או איש מקצוע אחר כדי לאשר את טענתם בדבר עמדתם השלילית של הקבלנים ביחס לאפשרויות הבניה על המגרש ומכירת דירות וחנויות בבניין המוקם. גם רוכשי המגרש לא העידו בפני הוועדה כדי לאשר את עניין התמורה ולהסביר את תכניותיהם בנוגע למגרש, ויש לכך השלכה באשר לקביעת המהימנות ובאשר לקביעת תום הלב. נימוקים שניתנו להסכמתם של המערערים למכור את המגרש בתמורה כה נמוכה, פחות ממחצית ממחיר השוק, מעוררים תמיהה, במיוחד כשמדובר בעורכי דין שעיסוקם בתחום זה ושהם בעלי המגרש.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, קדמי. החלטה - השופט קדמי. עו"ד יוסף סגל למערערים, עו"ד גב' שולמית וסרקרוג למשיב. 13.9.89).
ע.א. 526/87 - מנהל מס שבח חיפה נגד מועצת פועלי חיפה ואח'
*יום הרכישה" לצורך חישוב מס שבח(ערעור על שומת מס שבח ומס רכישה - הערעור בעניין מס שבח נתקבל ובעניין מס רכישה נדחה).
א. שתי המשיבות הראשונות, מועצת פועלי חיפה, ונהריה כפר שיתופי להתיישבות חקלאית, (להלן: המשיבות), היו בעליהן של שתי חלקות קרקע סמוכות, שנרכשו בשנים 1944 ו-1935. בשנים 1972 ו-1973 מכרו כל אחת משתי המשיבות את חלקותיהן, ובסופו של דבר היו זכויות הרכישה בידי חברה קבלנית בשם "נהריה סנטר". למרות ששתי העיסקות היו נפרדות הרי התכלית המשותפת היתה הקמת בניין על שטחן של שתי החלקות.
"נהריה סנטר" החלה בבנייה, השלימה את בניית המרתף ואת קומת הקרקע, שאותה הספיקה למכור לחברה מסויימת, ולאחר מכן נקלעה, בראשית 1980, לקשיים וחדלה מהמשך הבנייה. בעקבות זאת נחתמו הסכמים בינה לבין שתי המשיבות לביטול העיסקאות בכפוף לשמירתן של זכויות צד ג', החברה שרכשה את קומת הקרקע. לאחר מכן מכרו, כל אחת משתי המשיבות, את חלקותיהן למשיב השלישי (להלן: כפרי). המערער קבע כי יום הרכישה של החלקות, לצורך חישוב השבח והמס בגין עיסקאותיהן של המשיבות עם כפרי, הוא תאריך הרכישה ההיסטורי של החלקות, בשנים 1935 ו-1944 ואילו המשיבות טענו כי יום רכישתה של כל אחת מן החלקות איננו אלא יום ביטולה של כל אחת מעיסקאות המכר הקודמות עם "נהריה סנטר".
ב. וועדת הערר קבעה כי אין מדובר ברכישה מחדש של החלקות "מנהריה סנטר", ואעפ"כ קיבלה הוועדה, ברוב דעות, את עמדת המשיבות שיום הרכישה של כל אחת מהחלקות, לצורך חישובי המס בגין המכירה לכפרי, חל ביום ביטול המכירה ל"נהריה סנטר". דעת הרוב היתה כי הדעה הרווחת בפסיקתו של ביהמ"ש העליון, בסוגיית התוצאות מביטול חוזה, היא שביטול החוזים אינו חל למפרע ועל כן ביטול החוזים לא החזיר למשיבות את בעלותן המקורית ואף לא החזיר את ימי רכישתן המקוריים של החלקות לקדמותם. חבר הוועדה השלישי סבר בדעת מיעוט כי לצורך חוק מס שבח מקרקעין יש לייחס לביטול חוזה תחולה למפרע. באשר למס הרכישה טען כפרי כי הוא הגיש שומות עצמיות ואלו הפכו לסופיות. הוועדה קיבלה את טענתו ביחס לאחת החלקות ולא ביחס לחלקה האחרת, וכן קיבלה את דעתו באשר לשיעור המס שיש להטיל במקרה הנדון כאשר המערער סבר שיש להטיל מס של %5. הערעור בעניין מס שבח באשר לקביעת יום הרכישה נתקבל והערעור באשר למס הרכישה נדחה.
ג. קביעתה של וועדת הערר כי המשיבות ביטלו את עיסקאותיהן עם "נהריה סנטר" ולא ביצעו עיסקה של רכישה מחדש נכונה היא ואין להתערב בה. אשר לתוצאות של ביטול העיסקאות לעניין קביעתו של "יום הרכישה" לצורך חישוב השבח והמס בגין מכירת החלקות לכפרי - את אלה צריך להכריע על פי חוק מס שבח מקרקעין ולא על פי חוק החוזים הכללי. ההבחנה בין הדין הקובע את מהות העיסקה הטעונה מס לבין הדין הקובע את נורמת המיסוי יושמה הלכה למעשה בעבר ע"י ביהמ"ש העליון. הדין הקובע לענייננו מצוי בהוראתו של סעיף 102 לחוק מס שבח שעיסוקו ב"החזרת מס בביטול מכירה". ביסוד הסעיף ניצבת ההנחה כי עם ביטולה של עיסקת מכר מקרקעין חוזר המוכר, במישור החבות במס שבח, אל המצב בו נמצא ערב העיסקה. צדק חבר הוועדה בדעת המיעוט כאשר ביסס את חוות דעתו המסתייגת על הוראתו של סעיף 102 הנ"ל. לא צדקו בעלי דעת הרוב שפסיקתם התבססה על מה שנראה בעיניהם ההלכה המחייבת בדיני החוזים. ברם גם באשר לתכנו של הדין הכללי, אין הדין עם שופטי הרוב.
ד. השאלה אם פועלו של ביטול חוזה חל למפרע, ממועד כריתתו, או ממועד ביטולו ואילך איננה שאלה קלה. בפסיקה כבר הובעו בה דעות לכאן ולכאן. מסקירת הפסיקה עולה כי דיני החוזים אינם שוללים את האפשרות, שלביטול חוזה יכולות להיות גם תוצאות שפועלן למפרע. נמצא שקבלת עמדת המערער, בהנחה שאכן נכונה היא לגופה, עשוייה להתיישב גם עם עקרונות הדין הכללי. גם אילו נוכח ביהמ"ש בעניין זה כי קיימת התנגשות בין השניים - כגון שההלכה הפסוקה בדיני החוזים מחייבת שפועלו של ביטול חוזה עשוי לחול רק ממנו והלאה אך לא למפרע, לא היה בכך בלבד כדי למנוע קבלת עמדתו של המערער. מעקרונות הדין הכללי אין אמנם להתעלם, אך גם אין ללכת אחריהם שבי בעיניים עצומות. בשאלה אימתי חל יום רכישתה של כל אחת מן החלקות, יש להכריע על פי הגיונו הכלכלי ותכליתו החקיקתית של חוק מס שבח מקרקעין והגיונם של דיני המס בענייננו זהה וחופף להגיון העיסקי של ביטול העיסקאות.
ה. המשיבות טענו כי בנסיבות המקרה לא החזיר ביטול העיסקאות עם "נהריה סנטר" את מצב בעלותן בחלקותיהן לקדמותו, שכן מעבר להעברת זכויות בנכסים לצד ג' נשתנה גם אופיים של המקרקעין, עקב הקמתו של חלק מבנין, המשתרע על פני שתיהן והופכן ליחידת תכנית אחת. גם טענה זו אין לקבל. עצם הפיכתן של החלקות ליחידת תכנית אחת לא שינתה את אופיין כיחידות רישום קרקעיות נפרדות. כמכירת החלקות לכפרי לא נתקלו הצדדים בשום קושי לערוך הסכמים נפרדים, ובמועדים שונים, עם כל אחת מן המשיבות ביחס לחלקתה.
ו. אשר למס הרכישה - טענת כפרי בפני וועדת הערר היתה כי ביחס לשתי החלקות הגיש שומות עצמיות ולטענתו, ביחס לשתי השומות התקיימו תנאיו של סעיף 28(ד) לחוק מס שבח מקרקעין, והשומות הזמניות הפכו לסופיות. וועדת הערר קיבלה את טענתו ביחס לשומה שהגיש בגין חלקה אחת וטעמה העיקרי לכך היה שבהחלטת המנהל (המערער) לפיה נדחתה השגתו של כפרי, נכללה האמירה "שומתך העצמית הפכה לשומה רגילה לפי סעיף 78(ד) לחוק מס שבח", שיש לראות בה משום הודאת בעל דין בנכונות טענתו. מאידך, דחתה הוועדה מחוסר ראיות מספיקות את טענת כפרי באשר לחלקה השניה. גם בייחס לחלקה השניה לא היתה הוועדה מוכנה לאשר את עמדת המנהל, כי בגין עיסקה זו חב כפרי במס בשיעור של %5 כמתחייב ברכישת "בנין המהווה ביד הרוכש מלאי עסקי לענין מס הכנסה" כהגדרת בנין בתקנה 1 וכן בתקנה 2(3) לתקנות מס שבח. לפיכך החזירה שומה זו למנהל כדי שישוב ויכריע בדבר אחרי שכפרי ימציא לו פרטים ומסמכים הנוגעים לעיסוקו. השגות המערער סבו על שני חלקיה של החלטת הוועדה, אך אין עילה להתערב בהחלטת הוועדה ביחס לנושאים הללו.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, מצא. החלטה - השופט מצא. עו"ד יעקב כהן למערער, עו"ד ע. ברנבלום למשיבים. 28.9.89).
ע.א. 782/86 - חברת אוטובוסים מטאר אל-קודס נגד מנהל מס ערך מוסף
*ביצוע "עיסקה" לצורך תשלום מע"מ(הערעור נדחה).
א. המערערת היא שותפות שעיסוקה בהפעלת אוטובוסים להסעת נוסעים וברשותה "רשיון קו" להפעלת קו שירות בין ירושלים וקלנדיה. בכל אחת משנות המס 1979, 1980 ו-1982 מכרה המערערת אחד מן האוטובוסים ששימשוה בגדר עיסוקה. בהודעת שומה לפי מיטב השפיטה שהוציא המשיב למערערת, לפי סעיף 77 לחוק מס ערך מוסף, נכלל חיוב במס ערך מוסף בגין מכירת האוטובוסים. המשיב ראה במכירת האוטובוסים "מכירת נכס שנועד לשמש לעוסק בעסקיו ואין מכירתו מעיסוק העוסק" כהגדרת "עסקה" בסעיף 1 לחוק. המערערת טוענת כי למרות שהאוטובוסים נרשמו בשעתו בבעלותה והופעלו במסגרת רשיונה, הרי למעשה לא היא שרכשה את האוטובוסים, לא היא שהיתה בעליהם האמיתיים ולא היא שהפעילה אותם. לטענתה, כדי למלא את תנאי הרישיון להפעלת קו שירות נזקקה לשלשה אוטובוסים נוספים, מעבר לאלה שנמצאו בבעלותה אותה שעה, ובעליהם של שלשת האוטובוסים העבירו אותם לבעלותה הרשומה של המערערת ברשות הרישוי וכנגד זה הירשתה היא לאנשים אלה, להפעילם בחסות רשיונה של המערערת. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורה של המערערת והערעור על כך נדחה.
ב. טענת המערערת היתה כי זהות בעליו של רכב מנועי אינה יכולה להילמד מן הרישום המנוהל בידי רשות הרישוי, כי הרישום ניתן לסתירה בראיות וכאן הצליחה לסתור את הרישום כאילו היא הבעלים האמיתיים. כן טענה המערערת כי רק מי שהיו בעליהם האמיתיים של האוטובוסים היו רשאים להפעילם וליהנות מרווחיהם וכעבור זמן למכרם ולגבות את דמי מכרם, ומכיוון שהמערערת לא קיבלה כל תמורה במחיר האוטובוסים אין מדובר ב"מכר" כהגדרתו בסעיף 1 לחוק המכר ואין לומר כי היה לה
חלק במכירתם. ברם, הגדרת "מכר" בחוק מס ערך מוסף רחבה בהרבה מאשר בחוק המכר, ולצורך חוק מס ערך מוסף ניתנת עיסקה להתפס בגדר "מכר" גם אם המוכר לא קיבל תמורה.
ג. השאלה מי "הפעיל" את האוטובוסים איננה מתעוררת. די בהודיית המערערת כי ללא הפעלת האוטובוסים הנדונים בחסות רשיונה, לא היה בידה למלא כראוי את תנאי הרשיון, כדי להוביל למסקנה כי האוטובוסים נועדו לשמש את המערערת בעסקיה כאמור בחוק מע"מ. כאלה היו פני הדברים גם אלמלא נרשמו האוטובוסים על שמה של המערערת ורישומם מחזק ומבסס את המסקנה האמורה.
ד. באשר למשמעות שיש לייחס להיותם של האוטובוסים רשומים בבעלותה של המערערת וחתימתה של המערערת על שטרי מכר לשם העברתם לשמות רוכשיהם - יהא אשר יהא הדין בדבר זיקת הרישום של כלי רכב לעניין קביעת הבעלות עליהם, הזיקה הזאת מתקיימת, לפחות, במידה הדרושה לקביעה, שחתימת המערערת על שטרי המכר דינה כהקניית זכות בהם, כמשמעה בהגדרת "מכר" בחוק מס ערך מוסף. דוקטרינת ההשתק, שהונחה ביסוד פסק הדין של ביהמ"ש המחוזי, מסייעת בגיבוש המסקנה האמורה, ואין מדובר בהשתק דיוני גרידא אלא בהשתק מהותי.
ה. אין קשר הכרחי בין השאלה אם המערערת מכרה את האוטובוסים, ולו על דרך הקניית זכות בלי לקבל תמורה, לבין השאלה אם המערערת היתה בעליהם של האוטובוסים. במקרה בו מוכר העוסק נכס שבבעלותו של אחר, לא כשלוח אלא "בשם עצמו", אך עושה כן מכח הסכם עם בעל הנכס, מורה החוק, בסעיף 17(ב) במפורש כי "עוסק המוכר בשם עצמו נכס של פלוני שנתקשר עמו לשם כך, רואים את העוסק כמוכר הנכס ואת פלוני כמוכר הנכס לעוסק". מכאן כי די בקביעה שחתימת המערערת על שטרי המכר של האוטובוסים היתה פעולה שהתחייבה בה עקב הסכמיה עם בעלי האוטובוסים, כדי לחייבה במס בגין מכירת האוטובוסים.
(בפני השופטים: ש. לוין, בך, מצא. החלטה - השופט מצא. עו"ד גב' שולמית שיפר למערערת, עו"ד יעקב כהן למשיב. 10.8.89).
ע.א. 73/86 - לוי שטרנברג נגד עירית בני ברק
*חיוב עיריה בתשלום פיצויים עקב תאונה הנובעת מהצפת רחוב במי ביוב(הערעור נתקבל).
א. ברח' רש"י בבני ברק קיימת זה שנים בעייה של הצפת הרחוב ע"י מי ביוב והתופעה שכיחה וחמורה בעיקר בחורף. הולכי הרגל מתקשים בחציית הרחוב ולעיתים נוהגים לעקוף את המכשול בדרכים אחרות. ישנם כאלה, בעיקר מנין הממהרים, אשר מדלגים על מי הביוב על מנת לחצות את הרחוב. המערער הינו תושב בני ברק ומדי יום נהג להתפלל וללמוד בבית כנסת וכדי להגיע לבית הכנסת היה עליו לחצות את רחוב רש"י. בחול המועד סוכות, בסביבות השעה 7 כבוקר, היה המערער בדרכו לתפילה כאשר נשא בידיו את הטלית ואת ארבעת המינים. הוא ניסה לדלג מעל שלולית בתקווה שרגלו תנחת על אבן בכביש, אך הוא מעד, נפל ונפגע בברכו. נותרה לו לטענתו נכות צמיתה. המערער תבע מן המשיבה לפצותו ואת התביעה ביסס על עוולת הרשלנות או על העוולה של היפר חובה חקוקה. כטענה מקדמית טען המערער כי בנסיבות דנן מתקיימים יסודותיו של סעיף 41 לפקודת הנזיקין (הדבר מדבר בעדו), ולפיכך יש להעביר אל המשיבה את הנטל להוכיח כי לא התרשלה.
ב. ביהמ"ש המחוזי קיבל את הטענה כי הצפות דחופות במיוחד יש בהן כדי להצביע על רשלנות לכאורה ולהעביר את נטל ההוכחה לעיריה, שתוכיח שלא התרשלה, וציין כי מאחר ואין בידי התובע מידע על מערכת הביוב בבני ברק הוא מטיל את נטל ההוכחה על העיריה. לגוף העניין סבר ביהמ"ש כי יש לדחות את התביעה. בפני ביהמ"ש היתה עדותו
של מהנדס הביוב של העיריה אשר לדבריו התקלות החוזרות ונשנות ברחוב רש"י אינן נובעות מפגם במערכת הביוב, אלא בנוהג של נשות השכונה להשליך אל תוך השירותים חפצים שונים הגורמים לסתימת הביוב. מעדותו של המהנדס עולה כי ההתמודדות היחידה של העיריה עם תופעת הסתימות נעשית ע"י טיפול מיידי בכל סתימה קונקרטית. לנוכח דברים אלה קבע ביהמ"ש כי לא הוכח שניתן לשנות את המצב במסגרת התקציבית הסבירה, ושניתן בכלל לבצע תיקון שימנע סתימות למרות הטלת חפצים בתוך מערכת הביוב. ביהמ"ש הוסיף כי אפילו היה מוצא שהעיריה התרשלה הרי שהיה בהתנהגות המערער כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק שנגדם לו. הערעור נתקבל.
ג. אין צורך לבחון אם נתקיימו במקרה דנן יסודותיו של סעיף 41 לפקודת הנזיקין ואם עבר נטל השכנוע על שכם המשיבה. המערער הוכיח קיומן של נסיבות שיש בהן כדי להצביע על רשלנות לכאורה מצד המשיבה. אמנם, תקלות אלה או אחרות במערכת הביוב אינן דבר בלתי שכיח כשלעצמו, אולם, כאן מדובר על הצפות חוזרות ונישנות, והיה על העיריה לצפות, כי היעדר טיפול יסודי במערכת הביוב עלול להביא לפגיעה בגוף או ברכוש. נסיבות כאלה מצביעות לכאורה על רשלנות מצד העיריה ועליה היה להרים את הנטל הראייתי הנובע מכך. סיבה נוספת להעברת הנטל על העיריה נעוצה בידיעתה הייחודית של העיריה על הנעשה במערכת הביוב, אשר על הטיפול בה היא מופקדת. הנטל שהצליח המערער להעביר לכתפי המשיבה הוא נטל הבאת הראיות שמשמעותו כי כפות המאזניים נוטות לטובת התובע והסבריה של המשיבה לא היה בהם כדי להביא לידי איזון חוזר של כפות המאזניים.
ד. המשיבה הודתה בהצפות השכיחות ברחוב הנדון, והפעולות שנקטה לא היו אלא מתן תרופה זמנית לבעייה מתמשכת. תקלה חוזרת ונשנית מצביעה על הצורך בטיפול יסודי והמשיבה לא הראתה כי נקטה בצעדים, במסגרת התקציבית שלה, לסילוק הבעייה באופן יסודי. זאת ועוד, טענת העיריה שהאשמה היא שלא במערכת הביוב אלא בתושבים היא מוזרה, שכן אם אמנם יד התושבים בגרימת הנזק, כיצד בא הדבר לידי ביטוי בהצפתו של רחוב רש"י דווקא, בעוד ששאר רחובות השכונה, אשר אוכלוסייתה זהה, אינם מוצפים. אין זאת אלא כי ההצפות התכופות ברחוב זה מעידות דווקא על ליקויים בקו הביוב העובר בה. ברם, גם אם צודקת המשיבה כי לסתימות תורמים מעשים בלתי שיגרתיים של התושבים, הרי העיריה אינה צריכה להמתין לסתימה שתבוא, אלא שומה עליה לדאוג להפסקתם של מעשים אלה, או לטיפול מתאים במערכת הביוב באופן שזו תתפקד כיאות גם בתנאים כאלה.
ה. אשר לשאלת הקשר הסיבתי בין רשלנות המשיבה לבין הנזק שנגדם למערער - ביהמ"ש המחוזי סבר כי ניתן לצפות מאדם סביר הנתקל ברחוב מוצף, שיטרח ויעקוף את הקטע המוצף ולא יסתכן בדילוגים אקרובטיים כששתי ידיו תפוסות. מסקנה זו אין לקבלה. משהפכה הצפתו של הרחוב למציאות כמעט קבועה, לא היה מקום לצפות מתושב השכונה שאצה לו דרכו והוא נזקק, מדי יום ביומו, לחציית הרחוב, כי יאריך את מסלול הליכתו ויעשה איגופים ועקיפות כדי להגיע למחוז חפצו. ספק אם מדובר בקפיצה "אקרובטית" כדברי ביהמ"ש שכן המערער העיד שהמרחק שביקש לדלג מעליו היה חצי מטר. כן אין לראות בהתנהגות המערער משום "הסתכנות מרצון". עם זאת אין ספק כי המערער נושא באשם תורם לקרות התאונה. בהתחשב בהלכות השונות הנוגעות לקביעת האשם התורם על בסיס "מידת האשמה" של הצדדים, ניתן להגיע בענייננו לחלוקה של %50 אחריות בין המזיק לבין הניזוק. לפיכך הוחזר התיק לביהמ"ש המחוזי שיקבע את שיעור הנזק.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ש. קרינסקי למערער, עו"ד חיים זליכוב למשיבה. 26.9.89).
ע.א. 645/86 - מנהל מס ערך מוסף נגד יעקב פתאל
*הודעת שומה לפי מיטב השפיטה לתשלום מע"מ למרות שפנקסי הנישום לא נפסלו(הערעור נדחה ברוב דעות השופטים ר. לוין ומלץ נגד דעתו החולקת של הנשיא שמגר).
א. למשיב עסק של מוצרי תינוקות וילדים ברמת גן וכן חנות לממכר מוצרי הלבשה. בדוחו"ת שהגיש המשיב למע"מ דיווח על מכירותיו בשנת המס 1982 ועל פי דו"ח זה הסתכמו רווחיו ב-%5 מהעלות בלבד. תוצאה זו לא נראתה למערער סבירה והוא החליט לשום את המשיב לפי מיטב השפיטה על פי הסמכות המוקנית לו בסעיף 77 לחוק מס ערך מוסף. המשיב ערער לביהמ"ש המחוזי וערעורו נתקבל. הערעור נסב על המחלוקת העובדתית ועל הסוגיות המשפטיות, היינו מה היה אחוז הרווח בעסקו של המערער בתקופה האמורה, כיצד ייקבע או ייבחן הרווח, על מי נטל ההוכחה בסוגייה זו, הנתקיימו הנסיבות לקביעת השומה על פי מיטב השפיטה ומה השלכותיה של קביעה זו. הנימוקים המבססים את החלטת מנהל מע"מ לערוך למשיב שומה היו, בין היתר, כי אחוז הרווח אינו סביר בהשוואה לאחוז הרווח שדווח על ידי הנישום בשנים הקודמות, אחוז הרווח אינו סביר בהשוואה לפרופילים המקצועיים הקובעים, הנישום דיווח למס הכנסה על מחזור שונה מזה שדיווח למע"מ ונימוקים נוספים. ביהמ"ש המחוזי הגיע בסופו של דבר למסקנה כי לא היה בסיס לעריכת שומה לפי מיטב השפיטה למשיב והערעור על כך נדחה ברוב דעות השופטים לוין ומלץ, בפסק דין מפי השופט לוין, כנגד דעתו החולקת של הנשיא שמגר שסבר כי יש לקבל את הערעור.
ב. השופט לוין (דעת הרוב): סעיף 77(א) לחוק מע"מ קובע, לעניין שומה לפי מיטב השפיטה, כי "הגיש חייב במס דו"ח תקופתי ולדעת המנהל הדו"ח איננו מלא או איננו נכון או שאיננו נתמך במסמכים או בפנקסי חשבונות כפי שנקבע, רשאי המנהל לשום לפי מיטב שפיטתו...". סעיף 77 מיועד לטפל, בעיקרו של דבר, במצב שבו הוגשו דוחו"ת אך לדעת המנהל אינם משקפים את המציאות. תוצאה עיסקית בלתי סבירה היא עילה מוכרת בפסיקה להפעלת סעיף 77 ואין נפקא מינה לעניין זה שפנקסי הנישום לא נפסלו. ברם, לעובדת אי פסילת הפנקסים יש נפקות בשאלת נטל ההוכחה.
ג. חובת הראייה היא על הנישום אם הדו"ח אינו נתמך בפנקסי חשבונות שנוהלו כדין, ואילו אם נתמך הדו"ח בפנקסים שנוהלו כדין, על המנהל נטל ההוכחה כי נתמלאו התנאים הקבועים בסעיף 77 המצדיקים לעשות שימוש "במיטב השפיטה" וכי שומת המנהל היא סבירה. בענייננו לא נפסלו הספרים, אלא שלפי הטענה נתגלו ליקויים בניהולם ולדעת המערער ליקויים אלה כשלעצמם מעבירים את נטל ההוכחה לכתפי המשיב. טענה זו דינה להדחות. אמת המידה להעברת נטל ההוכחה על המנהל נקבעה בסעיף 83(ד) לחוק מע"מ לאמור "אם נתמך הדו"ח בפנקסי חשבונות שנוהלו כדין". ליקויים וסטיות המתגלים באופן ניהול הפנקסים ע"י הנישום אין דינם כדין דו"ח שלא נתמך בפנקסי חשבונות שנוהלו כדין כל עוד לא נפסלו הספרים. ליקויים בניהול הספרים, בהיותם מוכחים, מקימים למנהל סמכות לערוך שומה על פי מיטב השפיטה, הגם שלא נפסלו הפנקסים, אולם לא שאלת הסמכות עומדת כאן לדיון אלא שאלת נטל ההוכחה וזה נשאר על כתפי מנהל מע"מ כל עוד לא נפסלו הפנקסים. "ניהול כדין" של פנקסי החשבונות לעניין סעיף 83(ד) לחוק מע"מ משמעו שלא נפסלו הפנקסים. עולה מן האמור שנטל ההוכחה בענייננו נשאר על שכם המערער והשאלה היא אם עמד המערער בנטל זה.
ד. באשר לשאלה אם הרים המערער את נטל ההוכחה המוטל עליו - הפעלת סעיף 77 לחוק מע"מ תיעשה רק במקרים נדירים ולא דרך שיגרה, ורק כשיש נתון לסתור את הצהרתו של החייב במס. זהירות גדולה עוד יותר נצטוו הרשויות לנקוט כשביקשו להפעיל סמכות לפי סעיף 77(א) בעילה של "הכנסה בלתי סבירה" או "תוצאה עסקית בלתי סבירה" כשהספרים לא נפסלו. בענייננו קבע ביהמ"ש המחוזי כי המנהל לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח שהיה מקום לשומה לפי מיטב השפיטה וששומתו סבירה היא. הכרעה זו היא
הכרעה עובדתית בעיקרה הנתמכת בראיות ובעדויות שבאו לפני ביהמ"ש המחוזי, ובידוע שאין ביהמ"ש שלערעור נוהג להתערב בממצאים העובדתיים של הדרגה הראשונה אלא במקרים חריגים. בבדיקת הנתונים שהיו בפני ביהמ"ש המחוזי עולה כי אין להתערב בהכרעות העובדתיות שהכריע. בין היתר הצביע המערער על ההפרש בין הדיווח למע"מ לדיווח למס הכנסה כעילה לפסילת הספרים, ואולם באשר להפרש זה נראה מספק ההסבר שנתן המשיב. מדובר בהפרש של %3 בסך הכל ותתכן טעות חשבונית כטענת המשיב, ומכל מקום מדובר בהפרש מזערי לעומת המקרה שנדון בעניין אחר בביהמ"ש העליון, כאשר דובר על הפרש של %200 כעילה המצדיקה את פסילת הספרים. אין בהפרש של %3 בלבד כדי להטיל דופי של ממש באמינות הדיווח למע"מ.
ה. אשר לפרופילים המקצועיים שעמדו, בין היתר, ביסוד השומה על פי מיטב השפיטה שערך המערער - הלכה מבוססת היא כי אין אותם "תחשיבים" ו"פרופילים מקצועיים" יכולים לעמוד לעצמם. ככלל לא נטו בתי המשפט אהדה רבה לאותם תחשיבים. מקובל לומר שלא כל הכנסה מוצהרת, הנמוכה מזו שבתחשיבים, מחייבת התעלמות מפנקסיו של הנישום. התוצאה היא, ככל שבודקים ובוחנים את העובדות ואת מסקנות ביהמ"ש המחוזי מכל היבטיהן, כי אין עילה להתערב בהכרעת הדרגה הראשונה.
ו. הנשיא שמגר (דעת מיעוט): המערער הוכיח קיום התנאים האמורים בסעיף 77(א) לחוק לשם עריכת שומה לפי מיטב השפיטה. כשבוחנים את הממצאים שעלו בבדיקה, המלאי, אחוזי הרווח, השוואת חשבוניות הקניה מצד אחד וחשבונות המכירה מצד שני, עולה כי יש להעדיף את חישובי המערער על פני חישובי המשיב. ביהמ"ש המחוזי אף רחש חוסר אמון לדברי המשיב באשר לאחוזי הרווח שלו, ומהשוואת אחוזי הרווח בשנים השונות כפי שדווחו ע"י המשיב עולה כי צדק המערער כאשר ערך שומה לפי מיטב השפיטה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, מלץ. עו"ד גב' ש. וסרקרוג למערער, עו"ד מ. בן עם למשיב. 24.8.89).
ע.פ. 238/89 - משה יעקב אסקפור נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות מרמה וזיוף(הערעור נדחה).
א. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בבריחה ממשמורת חוקית, בקשירת קשר לביצוע פשע של מרמה בנסיבות מחמירות, בשורה של מעשי מרמה שהם קבלת דבר במירמה, זיוף, וכיוצא בכך. ביהמ"ש גזר למערער בגין הבריחה ממשמורת חוקית שנה מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי ובגין עבירות הקשר והמרמה 4 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי כשהעונשים חופפים. ראשיתה של שרשרת העבירות בכך שהמערער לא שב מחופשה של 72 שעות שהוענקה לו במקום מאסרו. הוא נפגש עם חברו לכלא, אבי גולן, שאף הוא לא שב מחופשה מבית הסוהר בנסיבות דומות, ואשר היה הרוח הרעה שדירבנה את המערער למעשי העבירה. השניים קשרו קשר לביצוע מעשה מירמה הכוללים רכישת מסמכים שנגנבו בהתפרצויות, תעודות זהות ופנקסי שיקים, זיופם וביצוע מעשי מירמה כלפי בנקים שונים. המערער, גולן ואחרים הוציאו כמירמה מהבנקים למעלה מ-300,000 ש"ח. המערער לא ידע קרוא וכתוב ולא היה על כן מסוגל לבצע מעשי זיוף, אך אין בכך כשלעצמו כדי להשליך על אחריותו הפלילית למעשי הקושרים והשותפים האחרים. הערעור נדחה.
ב. מעשי הקשר והמרמה הוכחו בדברי עד התביעה אבי גולן. הוא הוכרז כעד עויין, וביהמ"ש קיבל את אמרותיו לפי סעיף 10א' לפקודת הראיות והסתמך על האמור בהן. עם זאת עלו גם מעדותו בביהמ"ש קטעי דברים שסיבכו את המערער בעבירות. העד גולן הוא שותף לעבירה ועל כן היה דרוש חיזוק לדבריו, כאמור בסעיף 54א' לפקודת הראיות. ביהמ"ש מצא חיזוק בדבריה של העדה אדטו אשר גם היא היתה שותפה לקשר. טוען הסניגור כי העדה אדטו היא עצמה שותפת לעבירה ובתור שכזאת טעונים דבריה חיזוק
ודברים הטעונים חיזוק אינם יכולים לחזק עדותו של שותף לעבירה. טענה זו אין לקבל. השאלה באיזו מידה ניתן להסתמך לצורך קביעת מבחני האמינות הראייתים על התמיכה ההדדית העולה מעדויותיהם של שותפים שונים משותפת היא לחיזוק, לסיוע ול"דבר מה נוסף". בפסיקתו של ביהמ"ש העליון נדונה השאלה אם עדותו של שותף אחד לעבירה יכולה לשמש כסיוע לעדותו של שותף אחר לעבירתו של הנאשם, וביהמ"ש העליון השיב על כך בחיוב. כפי שעדות של שותף אחד יכולה היתה לשמש סיוע לעדותו של שותף אחר, כך על אחת כמה וכמה יכולה עדותו האמינה של שותף אחד לשמש כחיזוק לעדותו של שותף אחר. עדות השותף יכולה להוות חיזוק מבלי שיידרש חיזוק עצמי נוסף לעדות המחזקת. תנאי לכך שעדות של שותף תשמש לחיזוק הוא שהעדות המחזקת כשלעצמה תהיה אמינה.
ג. ההבדל בין סיוע לחיזוק הוא בזה שהסיוע, כאשר הוא נדרש, צריך ללבוש צורת ראייה עצמאית המפנה אל מעורבתו של נאשם בעבירה המיוחסת לו, ואילו החיזוק נכרך אל דברי אותו עד, השותף לעבירה, המייחסים לנאשם מעשה עבירה, אך אינו חייב להתייחס לעבירה עצמה. הוא נועד להצביע על כך שדברי העד הם דברים אמינים. על כן אין הכרח שפניו של החיזוק יהיו אל העבירה או אל הקשר העברייני. משבודקים את דברי העדה אדטו עולה כי יש בהם אף יותר מחיזוק והם עולים כדי סיוע ממש, שהרי כדי שראייה תהווה סיוע עליה לכרוך את הנאשם במעשה העבירה, ואין הכרח בכך שהסיוע יחפוף את מעשה העבירה מראשיתו ועד סופו.
אשר לעונש - בהתחשב בעברו הפלילי של המערער אין הצדקה להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד אברהם פריימן למערער, עו"ד גב' מיקי חשין למשיבה. 21.9.89).
ע.פ. 209/89 - מדינת ישראל נגד דיאב בן עלי סקר
*קולת העונש (חבלה חמורה של המשיב באשתו) (ערעור על קולת העונש - הערעור נדחה).
המשיב הורשע על פי הודייתו בעבירות של חבלה חמורה ותקיפה, בכך שתקף את בתו ושלשה ימים לאחר מכן תקף את אשתו וחבל בה. המשיב נדון לחודשיים מאסר בפועל, שנה וחצי מאסר על תנאי ותשלום פיצויים של 3,000 ש"ח לאשתו. הערעור על קולת העונש נדחה. אכן, בנסיבות מעשיו האלימים של המשיב, העונש שהוטל עליו קל ולכאורה מצדיק התערבות. מדובר בתקיפה שכללה החזקת סכין בידי המשיב בעת תקיפת הבת, ואת אשתו תקף המשיב עם בלוק אבן והותירה כשהיא זבה דם. האשה אף נזקקה לאישפוז של חמישה ימים בבית חולים. אף על פי כן הוחלט לא להתערב בעונש וזאת משום אירועים שאירעו מאז פסק הדין ועד לדיון בערעור. מסתבר שהושב השלום במשפחת המשיב והדברים אף נעשו בצורה פורמלית בבית הדין השרעי. במסגרת שלום הבית חתמו הצדדים, המשיב ואשתו, על הסכם שניתן לו תוקף של פסק דין על ידי ביה"ד השרעי. בנסיבות אלה, וכדי שלא להפר את ההרמוניה שהושגה במשפחה, ולאור פנייתה של האשה הן בכתב והן בעל פה להקל עם המשיב, הוחלט בנסיבות המקרה המיוחדות לא להתערב בעונש.
(בפני השופטים: ברק, אור, מצא. החלטה - השופט אור. עו"ד גב' רבקה פלדמן למערערת, עו"ד ד. אלחאג' למשיב. 12.9.89).
רע"א 253/89 - חוסין עלי אבו חמיד נגד המוסד לביטוח לאומי
*תיקון גיל (הבקשה נדחתה).
המבקש הגיש בקשה לתיקון גיל, מ-1932 ל-1920. שינוי כה קיצוני ברישום הגיל אינו עניין של מה בכך וכדי להיענות לבקשה כזו צריכים להניח תשתית ראייתית מוצקה. הראיות שהביא המבקש היו מעטות ולא התיישבו הגיונית עם מסמכי הרישום ועם התמונות שבמסמך הרישום המקורי ובתעודת הזהות הראשונה שניתנה למבקש
בעקבות הרישום. חרף זאת נענה בימ"ש השלום לבקשה. ביהמ"ש המחוזי, שאליו ערערה המדינה, בחן את העובדות מחדש ומצא שקביעותיו של שופט השלום אינן מעוגנות כראוי בחומר הראיות ואינן מתיישבות עם ההגיון. לפיכך סבר שזהו אחד המקרים החריגים שבהם ערכאת הערעור תתערב בממצאים העובדתיים. בקשה לרשות ערעור נדחתה.
הבקשה היא להעמיד לביקורת נוספת את החלטת ביהמ"ש המחוזי. כל שיכול המבקש לבקש הוא כי ביהמ"ש העליון יבחן גם הוא את העובדות, כדי לקבוע אם בנסיבות אלו צדק ביהמ"ש המחוזי בהתערבותו בקביעות העובדתיות. הבקשה אינה מגלה, איפוא, עילה למתן רשות ערעור, אולם על פני הדברים דומה שביהמ"ש המחוזי לא יכול היה להגיע לתוצאה אחרת. המבקש יוכל לשקול הגשת תביעה חדשה בנושא זה, על פי ראיות אחרות טובות ומהימנות. במצב הקיים, על פי תשתית הראיות הקיימת, ההכרעה כבר ניתנה.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד סולימן למבקש, עו"ד גב' אורית אורן למשיבה. 5.9.89).
ע.פ. 96/89 - משה שיטרית נגד מדינת ישראל
*גניבה ע"י פקיד בנק (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער היה ממונה על מחלקת מטבע חוץ באחד מסניפי בנק הפועלים שבתל אביב, ב-19 מקרים ביצע מעשי מרמה שבאמצעותם הוציא מחשבון מט"ח של מפקידים מסויימים סכום של כ-30,000 דולר. ביהמ"ש המחוזי שמע טענות הסניגור באשר לנסיבותיו של המערער, התייחס לכל אחת מהטענות שהועלו, וגזר למערער שנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי, בקבעו כי במקרים כאלה אמת המידה העונשית המרתיעה היא חיונית. הערעור נדחה.
גזר הדין מצביע על איזון נאות בין הנסיבות לקולא שהועלו ע"י הסניגור לבין אלו המצביעות על חומרתו של המעשה. מעשי עבירה כגון אלו, פוגעים בציבור המפקידים בבנקים, ולמעשה בכל אחד מן הציבור הרחב, שהרי הכספים המופקדים בבנק עוברים לשליטתו של הבנק ועובדיו ואמצעי הפיקוח של המפקיד על גורל כספיו הם בהכרח מוגבלים. הצינור נשען על האמון אשר אותו הוא רוחש למוסדות הבנקאיים ובאמון זה פגע המערער. לפיכך אמת המידה העונשית המרתיעה היא חיונית כמקרה כזה. נכון כי המערער ניסה לתקן את אשר עיוות, וכי מדובר באדם שלא הסתבך בעבירות עד כה, אך אין בכך כדי לשנות מן האופי של העבירות ומן ההכרח לקבוע עונשים שירתיעו את כל אלה אשר להם נגישות לכספיהם של אחרים.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא אלון, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ציון אמיר למערער, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה. 11.9.89).
בש"פ 667/89 - מוחמד בן אחמד דראושה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (החזקת נשק) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר קיבל לרשותו ב-1986 שני רימונים שנגנבו מצה"ל והטמינם עד 1989. בשיחה על ענייני אינתיפדה נתגלה למאן דהוא מפי העורר על קיומם של הרימונים בהחזקתו ועל פי אינפורמציה מאדם זה נודע לשלטונות על החזקת הרימונים ע"י העורר. כשפנו אליו מסר את הנשק. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נדחה. מדובר בנשק שעל פי אפיו עשוי לשמש כנשק התקפי, אשר הגיע אל המערער מידי עבריין. בנסיבות אלה יש לראות את נסיבות ביצוע העבירה בחומרה, ויש לכאורה ממש בטענה שהעורר מהווה סיכון לציבור. כיוון שקיימת תשתית ראייתית להוכחת העבירה דין הערר להדחות. לכך יש להוסיף כי העורר הודה למעשה בהחזקת הנשק ולכאורה משפטו עשוי להיות קצר ולהסתיים תוך תקופה קצרה.
(בפני: השופט אור. עו"ד ע.מ. דהאמשה לעורר, עו"ד י. כהן למשיבה. 15.9.89).
ע.פ. 183/89 - יצחק נאמני נגד היועץ המשפטי לממשלה
*חומרת העונש (איומים ברצח) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המשיב הורשע בעבירות של איומים ברצח, ונדון לשנה מאסר בפועל וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי של 3 חודשים. הערעור על חומרת העונש נדחה. בהתחשב בחומרת העבירות ובעברו הפלילי של המערער אין העונש חמור במידה המצדיקה התערבות בו. אמנם, כל העבירות בהן הורשע המערער, הפעם ובעבר, בוצעו על רקע של סכסוך משפחתי, אך העובדה שחרף האזהרות שקיבל בפסקי דין קודמים לא עלה בידי המערער לרסן את יצרו, מחייבת הפעם הטלת עונש משמעותי.
(בפני השופטים: בך, אור, מצא. עו"ד חיל למערער, עו"ד ש. גורדון למשיב. 11.9.89).
בג"צ 753/89 - כמאל כבישי וטיולי ג'ולס בע"מ נגד ראש המועצה כפר ג'וליס ואח'
*מכרז להסעת תלמידים (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
עניינה של העתירה, הסעות תלמידים בכפר ג'וליס לבתי הספר. טענת העותרים היא כי הם הועסקו בהסעת התלמידים בשנת הלימודים הקודמת ואילו בשנת הלימודים החדשה מועסקת המשיבה השלישית מבלי שקויים מכרז כנדרש. העתירה נדחתה. מתברר כי העותרת אכן הועסקה בהסעת התלמידים, אולם בעקבות תלונות על אופן ביצוע התחייבותה החוזית, נאלצה המועצה המקומית להעסיק חברה אחרת עוד לפני תום שנת הלימודים הקודמת. העותרים היו מודעים לכך ולמרות שהעסקת החברה האחרת והפסקת העסקתה של העותרת אירעו עוד בחודש מאי 1989 , לא עשו העותרים מאומהכדי להביא עניינם לפני ביהמ"ש. אין ממש בטענה שלא נערך מכרז. נערך מכרז סגור ואין פסול בכך. אי שיתופה של העותרת במכרז נבע מן התלונות הנ"ל. משלא עשתה העותרת דבר כדי להפריך את התלונות, אין לה אלא להלין על עצמה אם לא נכללה בין אלה שמתוכם נבחרה החברה אשר תבצע השנה את הסעות התלמידים.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, קדמי. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד חסן עבאדי לעותרים, עו"ד גסאן מטאנס למשיבים. 17.9.89).
בג"צ 738/89 - אחדות שהב ואח' נגד עירית טבריה ואח'
*צו הפסקה מינהלי לניהול עסק (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותרת מלינה על כך שניתן צו הפסקה מינהלי לגבי העסק אותו היא מנהלת במגדלי נופש לב הגליל. אין בידי העותרת רשיון לפי חוק רישוי עסקים, בשל התנגדות שירותי הכבאות שאליהם פנתה רשות הרישוי עובר למתן החלטתה על פי חוק רישוי עסקים. טענת העותרים היא כי יש הפלייה בינם לבין אחרים הפועלים באותו מבנה. כן טוענים העותרים כי אינם יודעים מה דרישותיהם של שירותי הכבאות הלכה למעשה. העתירה נדחתה. די באמירתם של העותרים כי אינם יודעים מה דרישות שירותי הכבאות כדי לדחות את העתירה. אם העותרים אינם יודעים מה הדרישות ואם אין בידיהם רשיון, עליהם לפנות תחילה ולבקש את רשימת הפעולות הנדרשת מהם כדי שעיסקם יהיה כשיר לקבלת רשיון. אם ימלאו את הדרישות ולא יקבלו רשיון, או אם יהיו סבורים שהדרישות הן בלתי סבירות, או כי מה שנדרש מהם לא נדרש מאחרים שמצבם זהה, יהיו רשאים לפנות לביהמ"ש המוסמך. אולם, עתה, פנייתם מוקדמת מדי, כי תחילה עליהם להתייחס לדרישות המועלות כלפיהם מטעמי בטיחות, ורק לאחר מכן יוכלו לקבוע אם יש מקום לעתירה, להשגה או לערר לפי העניין.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, קדמי. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד בנימין אהרנסון לעותרים, עו"ד קרני למשיבים. 17.9.89).
בש"פ 663/89 - פלוני קטין ואח' נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (חטיפה ונשיאת נשק) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העוררים הואשמו בעבירות של חטיפה לשם סחיטה ונשיאת נשק ללא רשות. המדובר בחטיפת המתלונן מאיזור שבט אלהוזייל בדרום לכפר אבו סנאן שבצפון. לפי כתב האישום היו העוררים שותפיו לעבירה של אחר, שהמתלונן חב לו כספים, ומעשי השלשה מיועדים היו לקבלת כספים אלה. החטיפה נעשתה בשלשה כלי נשק וביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העוררים עד תום ההליכים. טענת הסניגור היא כי העוררים אינם מהווים סיכון לציבור או אינם מהווים סיכון במידה שתצדיק מעצרם עד תום ההליכים. הערר נדחה. העבירה של חטיפה תוך שימוש בנשק חם - ולו שימוש לצרכי איום - חמורה היא. לאור חומרתה ונסיבותיה והרקע לעבירה, אין להתערב במסקנת ביהמ"ש המחוזי שקבע כי העוררים מהווים סכנה לציבור באם ישוחררו. בנסיבות אלה, ומאחר ולא נראה שבנסיבות מקרה זה ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה, דין הערר להידחות.
(בפני: השופט אור. עו"ד קינן לעוררים, עו"ד שדמי למשיבה. 13.9.89).
ע.א. 501/86 - נחום כרמלי ואח' נגד מנהל מס שבח חיפה
*החלטת מנהל מס שבח שלא לקבל הצהרה על מחיר מכירה של נכס כאשר הסכום המוצהר נמוך מ"מחיר השוק" (הערעור נדחה).
המשיב לא קיבל הצהרת המערערים על גובה המחיר בעיסקת מקרקעין שנעשתה וקבע את המס לפי "מחיר השוק" של המגרש. וועדת הערר דחתה את ערעורם של המערערים בקבעה כי משומתו של המשיב מסתבר כי "מחיר השוק" של המגרש היה כפול ויותר מהסכום שנרשם כתמורה בחוזה, כך שהמחיר בחוזה לא נקבע בתום לב לצורך הגדרת השווי בחוק מס שבח מקרקעין. הוועדה לא קיבלה את הראיות שהובאו מטעם המערערים כדי לתמוך טענתם כי המחיר שננקב הוא המשקף נכונה את ערך הנכס. עם זאת, בעוד שהמשיב העריך את מחיר השוק של המגרש ב-180,000 דולר קבעה הוועדה על פי הנתונים שהובאו בפניה כי יש לקבוע את שווי המגרש בסכום השווה ל-125,000 דולר, בעוד שהמערערים טענו לשווי של כ-70,000-75,000 דולר. הערעור נדחה. שווי של נכס מקרקעין הוא עניין שבעובדה. ביהמ"ש שלערעור אינו ממהר להתערב במסקנת הערכאה הראשונה בשאלה שבעובדה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, בך. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד פנחס נרקיס למערערים, עו"ד יעקב כהן למשיב. 6.9.89).
ע.א. 810/87 - חיים סלומון זקס נגד ד"ר דני לוטן ואח'
*קיום צוואה (הערעור נדחה).
אצל המנוח משה זקס נתגלתה מחלה ממארת במאי 1985 ובסוף אותו חודש כתב צוואה בה הוריש את כל רכושו, למעט תכולת דירתו, לאחיו, המערער. את תכולת הדירה ציווה לחברתו לחיים. לעורך דינו הסביר המנוח בעת החתימה על הצוואה כי הוא מצווה כך כיוון שחברתו לחיים הינה בעלת רכוש משל עצמה ומלבד זאת כבר רשם על שמה מגרש. חודשיים לאחר מכן, בעת שכבר שכב במצב קשה בבית החולים, חתם המנוח על צוואה שניה, הפעם חילק את רכושו, מחצית במחצית, בין שני ילדי אחותו. לפי עדותו של הרופא שנכח בעת החתימה הסביר המנוח כי אינו מצווה דבר לאחיו ולחברתו לחיים, משום שהחברה "קיבלה הכל בחיים" וגם האח קיבל את המגיע לו. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המנוח היה כשיר לצוות על רכושו בעת שחתם על הצוואה השניה ומשום כך נתן צו קיום לצוואה השניה בניגוד לבקשת האח כי תקויים הצוואה הראשונה. הערעור נדחה.
לא זו בלבד שהנטל להוכחת הפגם בצוואה השנייה, כפי שטען המערער, מוטל היה על המערער, המתנגד לקיום אותה צוואה, והוא לא עמד בנטל זה, אלא שביהמ"ש לא נדרש כלל להכרעה על פי נטל הראיה. ביהמ"ש האמין לעדויות עורך הדין והרופא שנכחו בעת
החתימה כעדי הצוואה, ושוכנע פוזיטיבית שהמנוח הבין את תוכנו של המסמך עליו חתם, וכי המסמך שיקף את רצונו. ביהמ"ש גם מצא סיוע לעדויות הנ"ל בראיות נוספות. לפיכך בדין קויימה הצוואה השניה.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, קדמי. החלטה - השופט בך. עו"ד ד. חסון למערער, עו"ד מ. טורבוביץ למשיבים. 3.9.89).
ע.א. 273/87 - גדעון פרייטג וי.צ. בוכהלטר עו"ד נגד שנטאל ג'רמין ואח'
*שכ"ט של מנהלי עזבון (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).
המערערים תבעו שכר טרחה עבור פעולותיהם השונות לטיפול בעזבון המנוח מוריס ג'רמין. המשיבים התנגדו לתוספת תשלום של שכר טרחה, בטענה כי המערערים כבר זכו ב-40,000 דולר שכר טרחה עקב חלקם בקשר למכירת נכס מקרקעין של העזבון בנתניה. ביהמ"ש המחוזי החליט לאמור "בנסיבות המקרה לא פסקתי אחוז מסויים משווי העזבון כשכר טרחה בשים לב לנסיבות המיוחדות ולשכר בו זכו מנהלי העזבון ממכירת הנכסים. שכר טרחה נפסק בעבור פעולות מסויימות. לאחר שמנהלי העזבון הצביעו על הפעולות כפי שהם עלו בפירוט שהגישו הן התמצו במספר נושאים, ועל כן, התייחסתי לכל נושא בנפרד". ביהמ"ש הורה להוסיף שכר טרחה של 7,000 דולר עבור הטיפול בעניינים מינהליים, עבור טיפול בנכסים בנתניה עד למכירתם, וכן עבור הטיפול בענייני מס עזבון. המערערים טוענים כי קופחו בידי הערכאה הראשונה מאחר והיו זכאים לסכום גדול בהרבה. הערעור נדחה. אין כל טעם והצדקה בהתערבות מצד ביהמ"ש שלערעור בקביעותיו של ביהמ"ש המחוזי שנכונות הן, ואשר הוחלט לאמצן בגדר סמכותו של ביהמ"ש שלערעור לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, החשמ"ד-1984.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, בך. החלטה - הנשיא שמגר. המערערים לעצמם, עוה"ד אריה אדליסט וגב' ענת ברון למשיבים. 4.9.89).
בג"צ 167/89 - חברת הדלק הישראלית בע"מ ואח' נגד שר הפנים ואח'
*רשיון להקמת תחנת דלק בקרקע חקלאית (העתירה נדחתה).
הוועדה המחוזית דחתה בקשת העותרים להקים תחנת דלק בקרקע חקלאית. ביסוד גישת הוועדה שני שיקולים: האחד, והוא העיקר, כי בקרבת מקום יש מספר תחנות דלק ומה גם שעתיד לחול שינוי בתוואי הדרכים באיזור באופן שהדרך שלצידה מבוקש להקים את תחנת הדלק, עתידה ליהפך לדרך שולית ; השני, כי הקרקע היא קרקע חקלאית, ובנסיבות העניין אין צידוק לפנות לוועדה לקרקע חקלאית לבקש שינוי ביעוד הקרקע. שני שיקולים אלה הם בסמכות הוועדה המחוזית, זו שקלה שיקולים אלה ואין יסוד להתערבותו של בג"צ בהחלטה.
(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, מלץ. עוה"ד א. שטנדל ונ. צור לעותרים, עו"ד מ. מזוז למשיבים. 4.9.89).
רע"א 427/89 - סמי רחמים נגד מי השרון בע"מ ואח'
*בקשה לצו עיקול בין שני נתבעים בתביעת פיצויים עקב תאונת דרכים (הבקשה נדחתה).
המשיב השני נפגע בתאונת עבודה והגיש תובענה נגד המבקש ונגד המשיבה כמעוולים במשותף. הנתבעים הטילו זה על זה את האחריות לנזק, אך לא נשלחו הודעות לצד שלישי. הדיון בביהמ"ש המחוזי כבר תם ובעלי הדין ממתינים למתן פסקי דין. בשלב זה עתר המבקש למתן צו עיקול על נכסי המשיבה ובקשתו נדחתה. הבקשה לרשות ערעור נדחה.
סעיף 24 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) אמנם הסמיך את ביהמ"ש, בנסיבות הכלולות בו, לפסוק שיפוי בין נתבעים, אך אינו מציין מהי הדרך הדיונית לפסוק שיפוי על דרך של חיוב ולעניין זה יש לפנות לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984. למקרא
סימן א' בפרק כ"ח לתקנות אין ספק בדבר שאין ליתן צו עיקול אלא בגידרה של תובענה. בהיעדר תובענה יכול ביהמ"ש לקבוע מה מידת ההשתתפות בין המעוולים, אך לא ליתן פס"ד ביניהם לבין עצמם ולפסק דינו בעניין זה יש רק תוקף של הצהרה. מי שמבקש לממש את הקביעה שומה עליו להגיש תובענה נפרדת המבוססת על הקביעה ההצהרתית. לא זה היה הדין לו הוציא המבקש הודעה לצד שלישי למשיבה. אז חייב היה ביהמ"ש לפסוק בתובענה בהודעה לצד שלישי לחיוב או לשלילה. בהיעדרה של הודעה לצד שלישי, אין לו לנתבע זכות קנוייה שבכל מקרה יברר ביהמ"ש בגדר אותה תובענה גם את מערכת היחסים שבין הנתבע לבין הנתבעים האחרים. לסיכום, אין למבקש כל סיכוי שיזכה בערעורו אם תינתן לו רשות לערער.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד י. מלמן למבקש. 28.9.89).
בש"א 353/89 - ג'יהאד שמשום ואח' נגד רמדו בע"מ ואח'
*הארכת מועד להגשת ערעור (ערעור על החלטה שלא להאריך מועד להגשת ערעור - הערעור נדחה).
בביהמ"ש המחוזי בחיפה התנהל משפט נזיקין בגין נזקים שנגרמו למערער כאשר נפל מעל גבי שובר גלים, נפגע קשות ונשאר נכה לצמיתות. הגורמים המעורבים במשפט, כנתבעים או כצדדים שלישיים, היו עירית חיפה, הקבלן וחברת הביטוח. בסופו של דיון קבע השופט כי אין אחריות על הקבלן, כי יש אחריות על העיריה בגבולות של %80 ו-%20 רשלנות תורמת. מכח הפוליסה שהוציאה חברת הביטוח חוייבה היא במסגרת הליכי צד ג' לשפות את העיריה. בפסק הדין נקבע כי תשלומי המוסד לביטוח לאומי לא ינוכו מהסכום שנפסק למערער משום שלא הוגש חשבון אקטוארי על גבהו של הסכום שיש לנכות. העיריה הגישה בקשה לתיקון פסה"ד לפי סעיף 81 לחוק בתי המשפט. בהסכמה בין העיריה, חברת הביטוח והמערער הוסכם כי ערעור לביהמ"ש העליון, אם יוגש, יוגש לאחר שתינתן ההחלטה בבקשה לתיקון פסה"ד. ביום 1.3.89, היינו לאחר שחלף המועד להגשת הערעור, הגיש המערער את הערעור ובקשה להארכת המועד להגשת הערעור. ביום 21.3.89 החליט ביהמ"ש המחוזי לדחות את הבקשה לתיקון פסק הדין של העיריה. הרשם דחה את הבקשה להארכת המועד והערעור על כך נדחה.
הבקשה להארכת המועד לא נתמכה בתצהיר ולא ניתן בה הסבר לאיחור וכבר בכך די היה לדחותה. ברם, המחלוקת כיום נסבה סביב הפירוש שיש לתת לסעיף 81(ג) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) תשמ"ד-1984. לשונו של סעיף זה היא "תוקנו פסק דין או החלטה אחרת כאמור בסעיף קטן (א) יראו לעניין ערעור את מועד החלטת התיקון כמועד פסק הדין...". ב"כ המערער סבור שיש להבין את הוראות סעיף זה כאומרות, שמועד מתן פסה"ד הוא מיום שניתנה ההחלטה בדבר הבקשה לתיקון, בין אם נעשה התיקון המבוקש ובין אם לאו, ומאחר שכך הרי שלא היה איחור בהגשת הערעור שכן ההחלטה הדוחה את בקשת התיקון ניתנה רק ביום 21.3.89. הפרשנות המוצעת ע"י ב"כ המערער אינה נראית כנכונה. בסעיף נאמר במפורש כי הוראותיו יחולו רק אם "תוקנו פסק הדין או ההחלטה האחרת". כן מדובר שם על "מועד החלטת התיקון". החלטה שלא לתקן איננה בכלל זה. טוב או רע, זוהי גזירת הכתוב וזהו רצונו של המחוקק. כיוון שכך נזקק המערער להארכת מועד כדי לאפשר הגשת הערעור, והוא לא הראה טעם שיצדיק את מתן הארכה.
(בפני: השופט מלץ. עו"ד גורביץ למערערים, עו"ד גל למשיבה, עו"ד מלצר לעיריה. 26.9.89).
ע.פ. 544/88 - שכיב בן עלי גזאוי ואח' נגד מדינת ישראל
*נסיון להשפיע על עד (הערעור נדחה,. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערערים בעבירה על סעיף 245(א) יחד עם סעיף 249(א) (1) לחוק העונשין לאחר שקבע כי המערערים פנו למתלונן, אחרי
שאחיו של המערער הראשון נעצר, ואמרו למתלונן, שעבד במשרדו של האח העצור, "שלא יסבך את האח הנ"ל אם יוזמן לחקירה משטרתית". המערערים הכחישו כי אמרו משפט כנ"ל, אך ביהמ"ש העדיף את גירסת המתלונן וביסס עליה את ההרשעה. בערעור שב הסניגור וטוען כי המערערים לא השמיעו משפט כנ"ל, אך לטענתו, גם אם השמיעו דבריםכאלה אין בהם משמעות מפלילה, שהרי מבחינת תוכנם יש בהם אך ורק משום העמדת המתלונן על כך שיספר את הדברים כהווייתם. הערעור נדחה.
היעדר כוונה להשפיע על העד, תוך ייחוס משמעות נייטראלית למלותיהם של המערערים, לא הועלתה על ידי המערערים בביהמ"ש המחוזי, שהרי שם התכחשו לחלוטין לאמירתו של המשפט. ממילא לא יכלו להוסיף ולהסביר כי כוונתם בהשמעת המלים היתה זו שהועלתה ע"י סניגורם בפני ביהמ"ש העליון. אולם, עיקרו של דבר, השאלה הניצבת לדיון, לאור הממצא כי המלים נאמרו, היא מה משמעות יש למלים על פי תוכנן כפשוטן, היינו, מהי המסקנה אותה מסיק אדם סביר במצבו של המתלונן, כאשר נאמר לו לא לסבך עצור פלוני בעת חקירתו במשטרה. לפי פשוטם של דברים, פירושן של מלים אלה הוא, כי אל לו לעד לומר דברים שיש בהם כדי להפליל את העצור, תהיה האמת אשר תהיה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, קדמי. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד עזרא וינברגר למערערים, עו"ד גב' יסכה ליבוביץ למשיבה. 6.9.89).
ע.פ. 362/89 - פואד מסלם נגד מדינת ישראל
*סירוב פסילה
(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נתקבל).
המערער הואשם בעבירה של תקיפה מינית ובשלב המוקדם של שמיעת עדויות התביעה ביקשה התביעה להגיש הודאה שנגבתה מהמערער. נתקיים משפט זוטא לעניין קבילותה של ההודאה ובמהלכו הושמעו מספר עדי תביעה וגם נשמעה עדותו של המערער. כתום שמיעת העדים לשלב זה, הציעה השופטת לבאי כח בעלי הדין להגיש סיכומים בכתב, המפרטים את עמדותיהם לגבי משפט הזוטא. התביעה הגישה סיכומיה במועד ואילו הסניגור אמור היה להגיש את סיכומיו תוך הזמן שהועידו לו. להפתעתו של הסניגור ניתנה החלטת ביהמ"ש עוד לפני שהגיש את הסיכומים. בהחלטתה קובעת השופטת כי גירסת עדי התביעה מהימנים עליה והיא דוחה את גירסת המערער שאינה מהימנה עליה. על כן קיבלה את ההודאה כהודאה קבילה. השופטת לא אמרה את הדברים באופן כוללני, אלא נכנסה לניתוח מפורט של הראיות. הסניגור פנה לביהמ"ש והבהיר כי ההחלטה ניתנה לפני שהגיש את סיכומיו ולפיכך ביקש לבטל את ההחלטה, ומעבר לכך ביקש כי השופטת, שכבר קבעה עמדתה במשפט הזוטא, תפסול עצמה מלהמשיך בשמיעת המשפט. השופטת קיבלה את הבקשה לבטל את ההחלטה, אך דחתה את הבקשה לפסול את עצמה. היא כתבה בהחלטתה כי "בשל עומס העבודה הרב לקראת הפגרה, קראתי בתשומת לב את הפרוטוקול ואת המוצגים בתיק, לצורך משפט הזוטא, עוד קודם שקיבלתי את סיכומי הדברים, והכנתי נוסח החלטה... על פי הראיות בתיק... ובלא הסתמכות על סיכומי הצדדים...". הערעור על סירוב הפסילה נתקבל.
אין זה מקובל, אין זה רצוי ואין זה מתקבל על הדעת כי השופט יורה לבעלי הדין לסכם את טענותיהם כדי להתרשם מדבריהם ולהיות פתוח לשכנוע, ובד בבד יחליט בעניין העומד לדיון על פי התרשמותו שלו בלבד מחומר הראיות וללא כל הסתמכות על סיכומי הצדדים. גישה כזו מבטלת מראש את הטעם ואת התועלת שבהגשת סיכומים, או בהשמעת טענות סיכום והרי זו סטייה חמורה מהחוק ומההלכה. עומס העבודה בביהמ"ש אינו יכול להצדיק סטייה כזו מכללים עקרוניים ובסיסיים שבסידרי הדין. על כן, גם על דעת המדינה, הוחלט כי יש לשמוע את המשפט מחדש ע"י שופט אחר.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד ע. אגברייה למערער, עו"ד אורן למשיבה. 5.9.89).