ע.א. 658/88 - פלונים נגד היועץ המשפטי לממשלה
*הכרזת קטינים כבני אימוץ ובקשה לקיים "אימוץ פתוח"(הערעור נדחה).
א. הערעור נסב על אימוץ שני ילדיהם של המערערים שהם כיום בני 8 ו-9 שנים. המערער, יליד 1950, סובל, החל משנת 1969, מסכיזופרניה פרנואידית כרונית, ואושפזבעבר מספר פעמים. המערערת, ילידת 1953, מוגבלת ומתפקדת ברמה של פיגור קל. בני הזוג נישאו בשנת 1975 ונולדו להם חמישה ילדים. הילד החמישי נפטר בהיותו בן חצי שנה המערערים התקשו בטיפול בילדים ובבית והילדים הועברו למשפחות אומנות והוכרזוכקטינים נזקקים. בסופם של הליכים רבים החליט ביהמ"ש המחוזי על אימוצם של שנים מתוך הילדים כאמור, כאשר שתי ילדות אחרות סובלות מפיגור שכלי ולא ניתן למצוא עבורן משפחה מאמצת. על אף שעוד בשנת 1985 סברו כל הגורמים המטפלים כי לא ניתן יהא להחזיר את הילדים להוריהם, וכי יש צורך לפעול למען אימוצם, עוכב הטיפול בעניין הילדים בשל הפחד שהטיל המערער על כל עובדי לשכת הסעד בעיירה שם הם נמצאים. הערעור על החלטת האימוץ נדחה.
ב. לפני שהילדים הוצאו מרשות הוריהם והועברו למשפחה אומנת לא היו המערערים מסוגלים לדאוג להם כראוי למרות העזרה הרבה שקיבלו. למרות קשייו ומגבלותיו, מגלההמערער אהבה ודאגה לילדיו אך יחד עם זאת אינו מסוגל לדאוג לצרכים הבסיסיים של הילדים, כמו תזונה נכונה, היגיינה ולבוש מתאים. באשר למערערת נאמר בתסקיר כי אין היא מבינה ומסוגלת להיענות לצרכי ילדים. המערערים התנגדו כל העת להתערבות לשכת הסעד בעניין הילדים והמערער נהג להתפרץ באלימות מילולית כלפי כל עובדות הלשכה. טוענים המערערים כי העובדות האמורות אין בהן כדי להצביע על כך שבעת הגשתהבקשה לביהמ"ש המחוזי, בחודש מאי 1987, הם לא היו מסוגלים לדאוג כראוי לילדים. לטענתם, מאז סוף שנת 1985, חל שינוי מהותי במצבם והיה ביכולתם לטפל בילדים אילוהוחזרו אלה לרשותם. ברם, הנקודה המרכזית והקריטית שעל פיה תוכרע השאלה העומדת להכרעה בערעור היא שאצל המערערים מצויים ליקויים קבועים הפוגמים לצמיתות ביכולתם לתפקד כהורים. למרות שהמערער לא אושפז מאז שנת 1985, עולה מחוות דעת רפואית כי קיימים אצלו ליקויים אשר באים לידי ביטוי הן במערך אישיותו והן בדפוסי התנהגותו. המערערת סובלת מפיגור שכלי קל על רקע פגם אורגני חמור המשפיע על אישיותה ועל תפקודיה. על יסוד כל האמור הגיע ביהמ"ש המחוזי למסקנה כי גם בעתיד לא יהיו המערערים מסוגלים לדאוג כראוי לילדיהם וכי הוכח קיומה של עילה להכריז על הילדים כבני אימוץ ובכך אין להתערב.
ג. השאלה שהטרידה את ביהמ"ש העליון הינה מהו הפתרון הטוב ביותר עבור הילדים, בהתחשב בכלל הנסיבות והנתונים הקיימים. כלל גדול בתורת האימוץ הוא, שלא די בכך שנתקיימו עילה או עילות המאפשרות להכריז על קטין כבר אימוץ, אלא על ביהמ"ש לשקול ולהכריע טובת הקטין מהי, והאם טובה זו מחייבת להכריז על הקטין כבר אימוץ.מדובר כאן בילדים שהם בגיל מתקדם ביותר, הם מכירים את הוריהם ואחיותיהם ושומריםעמם על קשר. על כן שקל ביהמ"ש העליון אם ניתן למצוא דרך ואם קיימת אפשרות להמשךשמירת הקשר בין הילדים ובין הוריהם ומשפחתם, תוך כדי מילוי החובה והדאגה לטובת הילדים, והסתפקות ב"אימוץ פתוח". המערערים העלו הצעות שונות שיש בהן, לטענתם, כדי להבטיח כי הילדים יזכו לטיפול הולם ונאות מחד, ויחד עם זה יישמר עמם קשר כלשהו. הצעות אלו היו בעיקרן אומנה, בדרך זו או אחרת. אין המערערים מבקשים להשאיר את הילדים במקום המצאם, אלא להעבירם למשפחה חדשה אשר תגדלם, או להשיבם למשפחה האומנת בה הם שהו במשך תקופה של שלוש שנים. ברם, סידור הילדים במשפחה אומנת, אינו נראה פתרון שיענה על צרכי הילדים וטובתם.
ד. דרך נוספת שעלתה היא האפשרות של "אימוץ פתוח". לעניין זה, הדעה המקובלת בקרב המומחים לדבר היא שבדרך כלל רצוי כי הקשר בין המאומץ למשפחתו הטבעית ינותק. בנסיבות מיוחדות סבר ביהמ"ש בעבר שיש לאפשר אימוץ בין משפחתי פתוח. אך לא כן מצב הדברים בענייננו. לא זו בלבד שרעיון האימוץ הפתוח במקרה דנן הינו ערטילאי ואין כרגע בנמצא כל משפחה המועמדת לכך, אלא שבהתחשב באישיותם של המערערים ולאור נסיון העבר, פתרון זה אינו עשוי להצליח ולא יעלה יפה. תנאי הכרחי להצלחתו של אימוץ פתוח הוא כי בין שני זוגות ההורים ישררו הבנה ויחסים תקינים ורצון כן להיטיב עם הילדים. אימוץ כזה ייכשל כאשר ההורים הטבעיים ינסו להתחרות בהורים המאמצים. כפי שהמצב בענייננו. בנסיבות כאלה אין לסטות מהעקרון המקובל בדרך כלל כי ניתוק הקשר בין המאומץ לבין הוריו הטבעיים הוא מטובתו ומשלומו של הילד.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, מלץ, אור. החלטה - המשנה.לנשיא אלון. עו"ד נ. מאמו למערערים, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיב. 12.12.89).
ע.א. 619/87 - רמדו בע"מ נגד עיריית חיפה
*פירוש הביטוי "מדד" בחוזה, האם הכוונה למדד כללי או "מדד בנייה". מהו המדד הבסיסי כשמדובר במדד של חודש פלוני, האם המדד הידוע או המדד של אותו חודש. תחולת חוק היציבות במשק על תשלומים לפי חוזה שקיבל הוקף של פס"ד(הערעור נתקבל בחלקו).
א. בין המערערת למשיבה נכרת חוזה לביצוע המשך בניית שובר הגלים בבת גלים בעקבות מכרז שפורסם. החוזה נחתם בנובמבר 1982 ובין הצדדים נתגלעו מחלוקות, שהביאו להגשת תביעה לבימ"ש השלום בחיפה. בעלי הדין הגיעו להסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין ביום 29.5.85. ע"פ הסכם הפשרה קיבלה על עצמה העירייה לשלם למערערת סכום פלוני על יסוד חשבון שהוגש לה "כשהוא צמוד מחודש ספטמבר 82' שהינו בסיס מחירי החוזה ועד לתשלום בפועל". כן הוסכם כי המערערת תבצע עבודות תיקונים שונות והמשיבה תשלם למערערת עבור כמויות האבן שישמשו אותה בעבודותיה וכי הסכומים שישולמו יהיו צמודים "מחודש ספטמבר 1982 ועד לתשלום בפועל". בחוזה מנובמבר 1982 היה קיים סעיף שכותרתו "השפעת תנודות המדד על שכר החוזה" והוא נמחק ולא נקבע תחתיו כל הסדר אחר בעניין ההתייקרויות. המחלוקת שוב הגיעה לביהמ"ש כאשר המערערת תבעה תשלום המגיע לה בגין אספקת האבן לאתר שובר הגלים, ולדעתה החוב נוצר בעקבות הסכם הפשרה בין בעלי הדין. בביהמ"ש הועמדו לדיון ולהכרעה, בין היתר, השאלות "האם ההקפאה שנכנסה לתוקפה ב-1.7.1985 לפי חוק יציבות מחירים במצרכים ובשירותים... חלה בענייננו" וכן השאלה "כיצד לפרש את סעיף... להסכם הפשרה לעניין ההצמדה הנזכרת בו".
ב. ביהמ"ש המחוזי סבר כי אין מניעה להחיל את הוראות חוק היציבות על הסכם הפשרה בין הצדדים, שקיבל תוקף של פסק דין. באשר להצמדת המחירים עלו שתי שאלות : מהו "המדד" עליו מדובר בהסכם הפשרה - האם מדובר במדד המחירים לצרכן (להלן : המדדהכללי) או מדד מחירי התשומה לבנייה למגורים (להלן: מדד הבנייה). השאלה השניה שהיתה בהקשר זה הינה מהו המדד הבסיסי - האם המדד המתייחס לחודש ספטמבר 1982 או המדד שהיה ידוע בחודש ספטמבר 1982. ביהמ"ש המחוזי קבע כי מדובר במדד הבנייה וכן במדד המתייחס לחודש ספטמבר ולא לזה שהיה ידוע בחודש ספטמבר. הערעור נתקבל רק באשר לשאלה מהו המדד שעליו מדובר והוחלט כי מדובר במדד הכללי ולא במדד הבנייה.
ג. לעניין החלת חוק היציבות - ביום 1.7.85 התקבלו תקנות היציבות ואילו חוק היציבות הוחל ביום 1.10.85. מכאן שמה שחל על ענייננו אינו החוק, שכן העבודות הסתיימו בחודש יולי 1985, לפני תחילת תוקפו של החוק, אולם מאידך חלות בענייננו תקנות היציבות. השאלה שהתעוררה היתה אם הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין מהווה "חוזה למתן שירות" כאמור בתקנות ההקפאה, והתשובה לכך טמונה בהוראותיו של הסכם
הפשרה גופו. אם ע"פ תוכנו ומהותו מדובר ב"חוזה למתן שירות", כי אז אין בעובדה, שקיבל גם תוקף של פסק דין, כדי לגרוע מהיותו הסכם שחלות עליו התקנות. בענייננו, כללה הפשרה גם הסכמה לגבי ביצוע עבודות בנייה ע"י המערערת ומכאן כי מדובר ב"חוזה למתן שירות", שעליו חלות תקנות היציבות.
ד. אשר לשאלה מהו המדד שעליו מדובר בהסכם הפשרה - בעניין זה סבר ביהמ"ש המחוזי, כאמור, כי מדובר במדד הבנייה אך אין הדבר כך. בחוזה המקורי נקבע כי מחירי היחידות הם לפי מדד הבנייה ויעודכנו מיד לאחר חתימת ההסכם לפי המדד שיפורסם לאחר מכן, ומאז ואילך המחירים קבועים וללא הצמדה. כל שנקבע בהסכם היה כי יערך עדכון אחד בלבד לאחר שיוודע מדד הבנייה לחודש אוקטובר 1982 ולא תהיה יותר כל התחשבות בהתייקרויות. הסכם הפשרה מאידך קבע הסדר של הצמדת מחירים למדד. היינו, המחירים שנקבעו בחוזה המקורי כמחירים קבועים משמשים בהסכם הפשרה נקודת מוצא ונקבע כי יוצמדו למדד החל מן החודש לפיו חושבו. בהיעדר כוונה אחרת המשתמעת מלשון החוזה ומהיבט הדברים, יש לפרש את המושג "מדד" המופיע על דרך הסתם בהסכם בין הצדדים, כמכוון למדד הכללי, המשמש בדרך כלל כמכשיר להתאמת מחירים לשיעורים האינפלציוניים, וכך יש לנהוג גם בענייננו. אין כל אינדיקציה לכך כי הצדדים התכוונו להצמיד את המחירים המוסכמים למדד הבנייה דווקא. באשר לשאלה מהו המדד הבסיסי לצורך החישוב - בעניין זה צדק ביהמ"ש המחוזי כי מדובר במדד של חודש ספטמבר 1982 ולא במדד שהיה ידוע באותו חודש.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, בך. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד עמיחי סגל למערערת, עו"ד יוסף אהרונסון למשיבה. 10.12.89).
בג"צ 845/88 - הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נגד מנהל הרכבת ואח'
*סבירותו של סעיף בחוק עזר המגביל את התשלום של רכבת ישראל בגין נזק למטענים(התנגדות לצו התנאי - הצו בוטל).
א. בין רכבת ישראל וחברת כימקלים לישראל (להלן: כי"ל), נכרת ביום 1.2.82 חוזה, המסדיר את היחסים ביניהן לעניין הובלתם של מטעני פוספטים מן הנגב לנמל אשדוד. כי"ל ביטחה את המשלוחים אצל העותרת, בין השאר מסיכונים הנובעים מהובלת הפוספטים באמצעות הרכבת. בשנים 1985-1984 ארעו תאונות אשר בהן נגרמו נזקים לכי"ל. העותרת פיצתה את כי"ל בסכום של 130,000 דולר. בעקבות תשלום זה פנתה העותרת למשיב ודרשה את שיפויה. הובהר לעותרת שאין בכוונת המשיב לחרוג מתעריף הפיצוי המוגבל בסעיף 11(א) לחוק העזר למסילות הברזל הממשלתיות (תנאי נסיעה ואחריות למטען), היינו סכום של 560 דולר. בשעתו פנתה העותרת לבג"צ וסוכם אז כי העותרת תחזור בה מהעתירה, כדי שתבחן האפשרות להכריע במחלוקת במסגרת תובענת פיצויים שהוגשה לביהמ"ש המחוזי בנצרת. בהחלטה שניתנה ע"י ביהמ"ש המחוזי נדחתה, מנימוקי סמכות, בקשת העותרת לקבוע כי סעיף 11(ו) לחוק העזר בטל מעיקרו. על כן שבה העותרת לבג"צ. עיקר טיעונה של העותרת כי שיעור הפיצויים הקבוע בחוק העזר יש בו כדי לבטל את אחריותו של המשיב לנזק, ועל כן, בהתקינו את חוק העזר, חרג המשיב מסמכותו, ולפחות פעל בצורה בלתי סבירה באופן קיצוני. מנגד טוען המשיב כי בחוק העזר אין כוונה אלא להעניק פיצוי סמלי ולא פיצוי ממשי, וכי הנחה זו היתה ביסוד החוזה עם כי"ל. עוד טוען המשיב כי תעריפי ההובלה הנקבעים על ידו מושפעים, בין השאר, מן הסיכון המינימלי הרובץ על הרכבת מכוח חוק העזר, ואלמלא הגבלת סיכון זה היה הכרח להעלות את תעריפי ההובלה במידה ניכרת. העתירה נדחתה.
ב. טענות המשיב ממחישות את הצורך הענייני והמהותי בצירופם לעתירה של מעוניינים נוספים ובראשם כי"ל. ברור שהגדלת הפיצוי לכדי שיעור ריאלי פחות או יותר של הנזק, תגרור בעקבותיה הגדלת תעריפי ההובלה והגדלה זו תפגע בכל המובילים
שאינם מיוצגים בבג"צ, והריהם נטולי זכות להשמיע את עמדתם וטיעוניהם. במיוחד מודגש הדבר לגבי כי"ל. אמנם העותרת טוענת כי אין לראות בעתירתה משום עתירת שיבוב, אך ברור לכל שאין היא פונה לביהמ"ש אלא מכוחה של כי"ל, שכן אלמלא פיצתה העותרת את כי"ל לא היה לה עניין בעתירה זו. משלא הופיעה כי"ל ולא טענה, אין להוציא מכלל אפשרות שהיא מתנגדת לעתירה, מתוך החשש שמא שינוי תעריף הפיצוי לנזק יגרום גם להגדלת תעריפי ההובלה ויפגע בשיקוליה הכלכליים.
ג. דחיית העתירה מתחייבת גם מתוך בחינת מערכת היחסים שבין כי"ל ובין המשיב והשלכותיה על העותרת ועל עתירתה. כי"ל היתה מודעת לא רק לעצם קיומן של מגבלות פיצוי, אלא גם לקשר שבין המגבלות ובין תעריפי הובלה מוזלים. אין להעלות על הדעת שנוכח מודעות זו היתה כי"ל זוכה בעתירה אילו הוגשה על ידה, והעותרת הבאה מכוחה של כי"ל אינה יכולה להיות במצב טוב מזה של כי"ל. בנסיבות אלה אין מקום לבחון את טענותיה של העותרת לגופן וממילא אין צורך להביע דעה לגבי חוק העזר.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, אלוני. החלטה - השופט אלוני. עו"ד משה לשם לעותרת, עו"ד יעקב כהן למשיבים. 4.1.90).
ע.א. 643/87 - דינה סופרשטיין נגד דב פרידמן ואריה סיון
*דרך ביצוע של הסכם המתיישבת עם כוונת הצדדים(הערעור נדחה).
א. השופט מלץ: המערערת והמשיב השני (להלן: הבעלים) הינם בעלי שתי דירות בקומות התחתונות של בית מגורים בירושלים. בעיסקת קומבינציה שנערכה ביניהם לבין קבלן, רכש הקבלן את זכויות הבניה על גג הבית לפי תכנית מאושרת, והתחייב בתמורה להקצות לבעלים את אחת משתי הדירות שיבנה, ואת הדירה האחרת מכר הקבלן למשיב הראשון (להלן: המשיב). הקבלן לא החל בבניה וכפי הנראה הוכרז כפושט רגל. המשיב החליט לבנות את הקומה הנוספת ובהסכם עם הבעלים הוסכם כי הבניה תתבצע בהתאם לתוכנית שאושרה. במסגרת זו גם הוסכם כי המשיב יהרוס את חדר ההסקה שבחצר הבית, אשר בו היתה קיימת מערכת הסקה ששירתה את דירת המערערת. בשטח שהתפנה סומנו שלושה מקומות חניה, אחד לכל אחד מהבעלים והקונה. התברר כי אין אפשרות פיסית להעתיק את מתקן ההסקה המיושן, ששכן במחסן, אל תוך דירת המערערת, הן בשל גודלו והן בשל שיקולי בטיחות. השארת המתקן במקומו היתה מונעת אפשרות להכשיר משבצת חניה שלישית והמערערת תבעה להשאיר את ההסקה במקומה וכן להקצות לה משבצת חניה. לכך התנגד המשיב והדבר הגיע לביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש קבע כי כוונת הצדדים היתה להעביר את דוד ההסקה לדירת המערערת, והיות ואין אפשרות לקיים תוכנית זו יש לרכוש מערכת הסקה חליפית, קטנה ומודרנית, אשר לא תתפוס מקום רב וזו תותקן בדירת המערערת, כאשר בהוצאות רכישת המערכת יתחלקו המערערת והמשיב. הערעור נדחה.
ב. קביעתו של ביהמ"ש המחוזי כי הצדדים התכוונו להתקין את דוד ההסקה בדירת המערערת היא סבירה והגיונית, והיא מסתייעת בראיות שבאו בפני ביהמ"ש. כל הפתרונות האחרים שהמערערת מציעה כרוכים בהשארת מבנה ההסקה במקומו וזאת אין לאשר מבלי שיסכימו על כך הצדדים פה אחד. תוכנית הבנייה המאושרת, שהיתה יסוד ההסכם בין הצדדים, מציינת במפורש שמחסן ההסקה צריך להיהרס ותוכנית זו מהווה חלק בלתי נפרד מן החוזה. ביצועו של החוזה כפשוטו מצריך הריסת המחסן והעברת הדוד לאחד מחדרי דירתה של המערערת, ומטעמי אי הנוחות והסיכון הבטיחותי ירדה אופציה זו מן הפרק ויש למצוא אופציה אחרת אשר לא תפגע רק בצד זה או אחר. דרך הביצוע שקבע ביהמ"ש המחוזי מתיישבת עם כוונת הצדדים ונמנעת מלהטיל על צד אחד בלבד את העלות הבלתי מתוכננת.
ג. דרישתה של המערערת כי תזכה הן למקום חניה והן להשארת המחסן במקומו, על חשבון מקום החניה של המשיב, אינה עולה בקנה אחד עם חובת תום הלב בביצוע חוזה לפי סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי). המשיב הלך לקראת המערערת כאשר נאות לממן מחצית ממחירו של מתקן הסקה חדש עבורה, וכתוצאה מכך היא מקבלת הן מקום חניה צמוד לדירתה והן מערכת הסקה מודרנית שלא תפגום בהנאתה מן הדירה. בכך אין היא מסתפקת והיא חפצה להמשיך ולהשתמש במלוא ההנאות - חנייה והסקה כאחד - והתנהגות שכזו אינה מתיישבת עם הדרישה לשימוש בתום לב והוגן בזכות הנובעת מחוזה.
ד. השופט אור: מסכים לתוצאה האמורה אך אין לייחס למערערת בנסיבות המקרה התנהגות הנגועה בחוסר תום לב. על פי ההסכם בין הצדדים, אמורה היתה המערערת לשמור על מתקן ההסקה שעמד בחצר כך שישרת את דירתה, כשהעברתו של מתקן זה ממקומו הנוכחי, לרבות ההוצאה הכרוכה בכך היא על המשיב. מבחינתה לא היתה אמורה לשאת בכלהוצאה כספית, וכרגע, על פי הצעת המשיב, וכפי שהחליט ביהמ"ש, יוצא שעליה לשאת במחצית ההוצאה הדרושה עבור רכישת מתקן חימום חדש. הוצאה כזו לא היתה מתוכננת ובנסיבות אלה אין לייחס לה התנהגות חסרת תום לב כשהיא מציעה פתרונות אחרים שלא יגררו אותה להוצאה כספית.אעפ"כ הפתרון שהגיע אליו ביהמ"ש קולע יותר לאומד דעת הצדדים מהפתרונות אותם הציעה המערערת. הפתרון שקבע ביהמ"ש אינו אלא ביצוע לפי העקרון של "ביצוע בקירוב" של החוזה בין הצדדים. לפי עקרון זה, רשאי ביהמ"ש, בתנאים מסויימים, להוסיף נופך משלו כדי לממש את כוונתם העיקרית של הצדדים ובלבד שהדבר לא ישנה את אופיו של החוזה או חלק עיקרי שבו, ולא יהיה בו להטיל תנאים המכבידים יתר על המידה על הנתבע. הוא הדבר בענייננו. כשנוצר מצב שאין לו תשובה ברורה בחוזה שבין הצדדים, ולא ניתן לבצע חלק מן החוזה אלא בדרך הקרובה לזו אשר הותנה עליה, רשאי היה ביהמ"ש לנקוט בדרך זו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, מלץ, אור. עו"ד ר. שטראוס למערערת, עו"ד משה כהן למשיב. 9.1.90).
ע.א. 701/87 - שלמה וחנה ביהם נגד חיים וחנה בן יוסף
*טענה לביטול הסכם עקב הפרתו. טענה לביטול הסכם הכולל סעיף לא חוקי(הערעור נדחה).
א. המערערים הם הבעלים הרשומים של שתי חלקות קרקע בפרדס חנה. בין בעלי הדין נערכו ביום 29.12.85 שני הסדרים חוזיים בכתב. המסמך האחד כותרתו "הסכם קניה מכירה" שלפיו מוכרים המערערים למשיבים את שתי החלקות במחיר של 18,000 דולרים אשר ישולמו בשקלים לפי השער היציג, 6,000 דולר ישולם ביום חתימת החוזה והיתרה עד ליום 20.2.86. סוכם גם כי מס השבח יחול על המוכרים ומס הרכישה על הקונים וכו'. מסמך שני שנערך בו ביום כונה "זכרון דברים" והוסכם בו כי המשיבים יעבירו למערערים "סך של 10,000 דולר אמריקאים... במרקים גרמניים לפי שער היחס בין מרק גרמני לדולר אמריקאי ביום ההעברה...". הוסכם כי הכסף יופקד עד ה- 22.10.86 "בחשבון בנק שאותו ימסרו" המערערים למשיבים וכי "עם הצגת אישור הבנק על ההפקדה" יעבירו המערערים למשיבים את שתי החלקות הנ"ל. המסמכים נוסחו ע"י המשיב הראשון ונכתבו בכתב ידו. בתחילת חודש ינואר 1986 פנו הצדדים לעו"ד בקשר לביצוע המכר של החלקות הנ"ל. עוה"ד הכין טיוטות לחוזים שלא נחתמו בסופו של דבר. ביום 13.2.86 שלח המערער למשיבים מכתב בו נאמר כי לא עמדו בהתחייבויותיהם הכספיות ולפיכך חוזרים בהם המערערים מהסכם המכר. במכתב תגובה גרסו המשיבים כי עמדו בהתחייבויותיהם על פי החוזה ושילמו תשלום נוסף של 12,000 דולר, אך לא התייחסו ל"זכרון הדברים" או לתשלום של 10,000 דולר שהמועד לביצועו כבר חלף. המערער סירב לקבל את התשלום השני וזה הוחזר למשיבים וכן הודיע על ביטול חוזה מכירת הנכסים.
את התשלום הראשון של 6,000 דולר לא השיבו המערערים. המשיבים חזרו והודיעו למערער על דרישתם לקיום החוזה והציעו להפקיד את התשלום של 10,000 דולר במרקים גרמניים כמתחייב מהמסמך השני. בסופו של דבר הגישו המשיבים תביעה לביהמ"ש המחוזי שכללה, בין היתר, סעד של אכיפה וביהמ"ש הורה על אכיפתו של הסכם המכר. הערעור נדחה.
ב. הטענה המרכזית של המערערים היתה כי בין הצדדים לא נכרת חוזה מחייב: ראשית, משום שלא נסתיים שלב המשא ומתן בשל היעדר גמירת הדעת ; שנית, לא נתקיימה מצוותו של סעיף 8 לחוק המקרקעין כפי שפורשה בפסיקה. טענות אלה נדחו ע"י ביהמ"ש המחוזי וטעמיו נכונים הם. באשר לגמירת הדעת של הצדדים - המסמכים שנחתמו משלימים זה את זה ומהווים יחדיו חוזה אחד ושלם המשקף את כוונת הצדדים. פיצולו של החוזה לשני מסמכים אין בינה לבין שאלת גמירת הדעת ולא כלום. העובדה שהצדדים פנו לעו"ד להכנת חוזה אין בה כדי להצביע על היעדר גמירות דעת. צודקים המשיבים בטענתם כי הפנייה נעשתה לצורך עיצובו של החוזה בלשון משפטית. המערערים גם הצביעו על מגעים שהיו בין הצדדים לאחר הגשת התביעה ושבהם דובר על סכומים אחרים, אך אין ללמוד מכך על היעדר גמירות דעת של הצדדים או על וויתור כלשהו מצד המשיבים בקשר לחוזה.נסיונם של בעלי ריב להגיע לפשרה מחוץ לכותלי ביהמ"ש הוא דבר שיש לברך עליו ואין לייחס לצד זה או אחר את קבלת התיזה שאין הסכם מחייב או של וויתור על זכויותיו החוזיות בטרם הושג הסכם פשרה. כמו כן נתמלאו בעניינו דרישות סעיף 8 לחוק המקרקעין. החוזה בין הצדדים מקיים את דרישות סעיף זה וכולל את הפרטים החיוניים אשר נדרשים מחוזה כזה.
ג. אשר לשאלת פיצולו של החוזה וטענה בדבר אי חוקיותו - בעלי הדין העלו טענות שונות בדבר הסיבות שהניעו צד זה או אחר לפיצול כאמור. ביהמ"ש המחוזי קבע כי לא ניתן לקבוע ממצא ברור בשאלת הטעם לפיצול, וכי על כל פנים אין הנחה משפטית כי חוזה מפוצל שכזה, כשלעצמו, נגוע באי חוקיות. בכל הנוגע לטענות נדבר הונאת שלטונות המס, צודק ביהמ"ש המחוזי כי כוונה כאמור לא הוכחה. נקיבתו של מחיר חלקי בהסכם אין בו, כשלעצמו, כדי לשמש ראייה מספקת להוכחת מטרה בלתי חוקית של ההסכם, אם יכול להיות הסבר סביר אחר לכך. לשם הוכחת כוונה להערים על שלטונות המס, מן הנכון שתהיה ראייה נוספת אשר תצביע על כוונה כזו, וחובת ההוכחה בעניין זה היא על הטוען לאי החוקיות. בענייננו לא רק שלא הוכחה הכוונה להונות את שלטונות המס, אלא שמעדויות הצדדים עולה כי היה בדעתם לדווח לשלטונות המס על המחיר המלא.
ד. ברם, ממכלול הטענות עולה הסיבה העיקרית לפיצולו של החוזה, אשר לה השלכה על שאלת חוקיותו, והיא שאיפתם של המשיבים להצניע תשלום שאמור היה להתבצע במטבע חוץ. ביהמ"ש המחוזי לא נתן דעתו לסוגייה זו שעלתה ממסכת הראיות אשר נפרשה בפניו. מגמת הרתיעה שאפיינה את גישת בתי המשפט ביחסם אל טענה בדבר אי חוקיות חוזה, איבדה במידה רבה מכוחה לאחר חקיקתו של חוק החוזים, ובפרט סעיף 31 שבו, המקנה לביהמ"ש סמכות שבשיקול דעת ליתן סעדים שונים לגבי חוזה בלתי חוקי. בנסיבות העניין ניתן היה להסיק, מתוך מכלול הנתונים המצטברים, כי כוונת הצדדים היתה לבצע את אחד התשלומים במטבע חוץ בניגוד לחוק הפיקוח על המטבע. כאשר צדדים מתכוונים בעת עריכת הסכם, לפעול להשגת היתר הנדרש עפ"י דין לביצועו של ההסכם, הרי שאין כל פגם בהתקשרות עצמה וקבלת היתר לאחר מעשה מותר הוא, וביהמ"ש יניח, בדרך כלל, כי כוונת הצדדים היתה להשיג את ההיתר. בענייננו, עולה מתוך הראיות כי לא היתה כוונה כזו. סעיף 47 לחוק החוזים הקובע כי "חיוב לשלם בארץ במטבע חוץ שתשלומו באותו מטבע אסור לפי הדין, יש לקיים במטבע ישראלי לפי שער החליפין הרשמי ביום התשלום" אין בו כדי להדוף את טענת אי החוקיות. הסעיף לא נועד להכשיר
חוזים בלתי חוקיים, אלא לאפשר ביצועם של חיובים שננקבו במטבע חוץ, במסגרת התקשרויות חוקיות, תוך הבטחת ערכם הנאות בתרגומם למטבע ישראלי.
ה. אשר למשמעות הקביעה כי החוזה נגוע באי חוקיות - סעיף 30 לחוק החוזים קובע כי חוזה כזה בטל, וסעיף 31 לחוק מחיל, ככלל, את חובת ההשבה שלאחר ביטול החוזה הפסול, אך מקנה לביהמ"ש סמכות לסטות מדין ההשבה, לפי שיקול דעתו ומטעמי צדק, אם בכיוון שלילתו של סעד ההשבה ואם בכיוון הקנייתו של סעד הקיום, כאשר צד אחד ביצע חיובו לפי החוזה. השימוש שעושה ביהמ"ש בשיקול דעתו להורות על קיום החיובים שבחוזה אינו צריך להיעשות ביד רחבה אלא במקרים חריגים, כאשר טעמי הצדק מחייבים זאת. במקרה שבפנינו שיקולי הצדק מחייבים סטייה מדין ההשבה וצו על קיום החיוב שכנגד. בדרך זו נענית המגמה של עשיית צדק בין הצדדים ובנסיבות המקרה אין אף פגיעה ממשית באינטרס הציבורי.
ו. ביהמ"ש אינו נוטה לסייע לצד, כאשר ברור כי טענת אי החוקיות אינה משמשת לו )ולא להתחמק מקיום החוזה. בענייננו, באה יוזמת הביצוע הבלתי חוקי מצד המשיבים ונועד לשרת אינטרס שלהם. המערערים ידעו על כוונה זו ונתנו ידם לכך ואשמם של שני הצדדים שווה ולכאורה אין לכן מקום לסטות מדין ההשבה. אולם, התנהגות המערערים הצביעה על נסיונות בלתי נלאים להתכחש לחוזה ולהתחמק מביצוע החיובים על פיו, ע"י ניצול התנייה בהסכם בדבר מסירת מספר חשבון להפקדת התשלום במרקים. המערערים לא סירבו לקבל את התשלום במרקים משום אי החוקיות שבו, אלא משום רצונם להשיג מחיר גבוה יותר מהמשיבים. הם גם לא השיבו למשיבים את התשלום הראשון שכבר בוצע. במצב דברים זה מן הראוי, משיקולי צדק, לצוות על המוכרים לקיים את חיובם.
ז. הצו בדבר קיום החוזה לא תהיה בו פגיעה ממשית בתקנת הציבור. העיסקה נשוא ההסכם היא עיסקה חוקית במקרקעין, אלא שחלק מן התמורה שנקבעה במסגרתה נועדה להשתלם באופן בלתי חוקי. אי חוקיות כזו, שהיא "אינצידנטלית למטרה המרכזית של החוזה" מהווה שיקול לטובת קיומו של החוזה. כמו כן, הכוונה הבלתי חוקית טרם יצאה לפועל והיה ניתן לקיים את החיובים הקבועים בהסכם באופן חוקי. בכגון דא ניתן ליישם את מצוותו של סעיף 47 לחוק החוזים, לפיו, כאשר לא נפסל החוזה, יש לשלם את הסכום הנקוב במטבע חוץ במטבע ישראלי לפי שער חליפין הרשמי. מטעם זה דין הערעור להדחות.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד י. בורלא למערערים, עו"ד אהוד שלוש למשיבים. 7.12.89).
ע.פ. 63/89 - מאיר מזרחי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מעשים מגונים בטרמפיסטית).
*תחולת שינוי סעיף בחוק הבא להקל בעונש על עבירה שבוצעו לפני השינוי בחוק(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה בעיקרו).
א. באפריל 1986, לאחר השעה 8.30 בערב, הסיע המערער במכוניתו את המתלוננת משכונת רמות לתחנה המרכזית בירושלים. המתלוננת, חיילת בשירות חובה, התארחה בביתו של המערער, כאורחת חברתה שהיא בתו של המערער, וכאשר עמדה לצאת הציע לה המערער להסיעה ברכבו. בדרך סטה המערער מן הכביש הראשי עצר את רכבו במקום שומם, הפשיט את המתלוננת, נשכב עליה וביצע בה שורה של מעשים מגונים. לאחר שביצע המערער את זממו הסיע את המתלוננת לתחנת אגד. זו הקיאה והתעלפה באוטובוס ומחשש לתגובה נחרצת של אביה נגד המערער שחילל את כבודה שמרה את סודה בקרבה. המערער הוא בעל הרשעות רבות, שלושים ושנים במספר, בהן עבירות אלימות, תקיפת שוטרים, איומים, הדחה בחקירה וכדומה, וכן הורשע בעבר בשלוש עבירות של מעשה מגונה בכוח. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער במעשה מגונה בכפייה, עבירה לפי סעיף 354(א) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977, וגזר לו ארבע שנים מאסר שמהן שנתים וחצי מאסר בפועל
ושנה וחצי מאסר על תנאי. כן הופעלו שני מאסרים על תנאי בחופף ביניהם לתקופה של שמונה חודשים ותקופה זו נקבעה במצטבר למאסר בפועל של שנתיים וחצי. כן פסק ביהמ"ש כי המערער ישלם למתלוננת פיצויים של 5,000 ש"ח והוצאות משפט של 3,000 ש"ח משום שניהל הגנת סרק והשתמש לרעה בהליכי ביהמ"ש. הערעור על חומרת העונש נדחה בעיקרו.
ב. הסניגור טען כי ביהמ"ש המחוזי לא נתן דעתו במידה מספקת לאישיותו של המערער, יליד 1944, גרוש ואב לתשעה ילדים המפרנס את משפחתו. כן הצביע על תסקיר שרות המבחן שלפיו חלה התמתנות בהסתבכויותיו של המערער עם החוק. ברם, בתסקיר של שרות המבחן וכן תסקיר נוסף שהוגש לביהמ"ש עליון, נמנע שרות המבחן מהמלצה טיפולית. המערער נשלח לבדיקה פסיכיאטרית שהעלתה כי אינו סובל ממחלה נפשית אלא מהפרעה אישית. לאחר השיקול בטענות ב"כ בעלי הדין לא נמצא כל נימוק שיצדיק התערבות בעונש שהושת למערער. חלק ניכר מהנימוקים שהעלה הסניגור כבר היו בפני ביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש גזר מה שגזר בהתחשב בחומרה המופלגת של מעשי המערער ובדין נהג כך. המעשה שביצע המערער הוא מעשה ברוטלי, מכוער ושפל, וקורבן התעללותו היא נערה צעירה, חברתה של בתו שנתנה בו אימונה והוא הוליכה שולל ולא שעה לתחינותיה ותחנוניה להרפות ממנה. המאסר בפועל שהושת על המערער בגין המעשים שעשה אין בו משום חומרה כלשהיא. המערער מהווה עדיין סכנה לציבור. בעבירה כגון זו ובנסיבות כגון אלה, גם אין להתעלם מהאלמנט של ההרתעה שבמדיניות הענישה, הן הרתעת המערער עצמו והן הרתעת עבריינים בכוח למען ישמעו וייראו.
ג. בכך ניתן היה לסיים את פסה"ד אילולא טענה שהעלה הסניגור בערעור, טענה שלא נטענה לא בביהמ"ש המחוזי ולא בהודעת הערעור בכתב. כאמור הורשע המערער לפי סעיף 354(א) לחוק העונשין אשר לשונו "העושה... מעשה מגונה בגופו של אדם, על כרחו תוך שימוש בכוח או באיומים... דינו - מאסר חמש שנים". העבירה האמורה מכונה בשולי הסעיף בשם "מעשה מגונה בכפיה". העבירה בוצעה ביום 19.4.86 ואותה שעה עמד עדיין בתוקפו סעיף 354(א) הנ"ל. ביום 22.3.88, לפני מתן פסה"ד, נתקבל בכנסת תיקון 22 לחוק העונשין, אשר לפיו, בין היתר, בוטל סעיף 354(א) הנ"ל והסעיף הקרוב ביותר מבחינת תכנו לסעיף זה הוא עתה סעיף 348(א) אשר זו לשונו "התוקף אדם או העושה תנועות מגונות או מכוונות אליו, לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים, דינו - מאסר שלוש שנים". העבירה שבסעיף 348(א) מכונה בשולי הסעיף בשם "תקיפה מינית". השאלה שהתעוררה בערעור היא אם שינוי זה בחוק, שנעשה לאחר ביצוע העבירה ולפני פסה"ד ושיש בו הקלה בעונש, צריך היה להשפיע על העונש שנגזר, ומה אירע לתכנו של סעיף 354(א) "שנעלם" בתיקון החוק ומה משמעות יש לכך.
ד. ביהמ"ש העליון ביקש מהתביעה להמציא לו פרטים בקשר לעמדת הפרקליטות, אם סעיף 354 לחוק העונשין שבוטל קיים כיום במסגרת הסעיפים הפליליים שנחקקו בתיקון, וב"כ התביעה הבהירה בתשובתה כי מטרת התיקון באה להעלות את רמת הענישה בכל הקשור לעבירות מין. תיקון נוסף בחוק, אף הוא במגמה להחמיר בענישה, הינו הכללתם של מעשים, שחלקם נחשבו בעבר למעשים מגונים, במסגרת מעשי סדום, ודינו של עושה מעשה סדום כדין אונס. ב"כ התביעה הבהירה כי משהחמירו בעונשם של מבצעי מעשים מגונים, מן הסוג שנכלל כיום במסגרת אינוס ומעשי סדום, נראה היה כי בכך "כוסו" כל המעשים המגונים שנסיבותיהם חמורות. לא נלקחה בחשבון האפשרות שיתכן ביצוע מעשה מגונה בנסיבות מחמירות מסוג אחר - מעשה מגונה תוך שימוש באלימות או תוך שימוש באיומים שאין בו משום נסיון לאונס, מעשים שהוסדרו בעבר ע"י סעיף 354. העולה מכך כי בעוד הצעת החוק באה להחמיר בעבירת מעשה מגונה בכפייה ולהעמיד את עונשה על שבע שנות מאסר ובנסיבות מחמירות על ארבע עשרה שנות מאסר, נשמט תיקון זה בחוק כפי שנתקבל,
ואין היום עבירה של מעשה מגונה בכפייה. התובעת הודיעה כי מחלקת החקיקה של משרד המשפטים פועלת לתיקונו של החוק. ברם, לפי המצב החוקי הקיים עתה יש לתת את הדעת לטענת הסניגור שמסורת היא בידי ביהמ"ש, כי משהקל המחוקק בפלילים, צריך ותהא לכך השפעה רטרואקטיבית, היינו גם על עבירה שבוצעה לפני שהמחוקק הקל בעונש.
ה. כלל גדול הוא שאין תחולה למפרע להוראת דין הקובעת עבירה או עונש, ואין אדם נענש על מעשה שעשה אם בשעה שעשה את המעשה הוא לא הוגדר כעבירה פלילית. הוא הדין כאשר העונש לעבירה פלילית הוחמר לאחר מעשה העבירה. לעומת זאת, הוראה פלילית שבאה להקל עם האדם, בין אם היא מבטלת עבירה קיימת ובין אם היא באה להקל בעונש שהיה קבוע לעבירה פלונית, משפיעה למפרע. זאת מן הטעם שאם המחוקק גילה את דעתו שיש לבטל עבירה או להקל בעונש, מן הדין שהנאשם יהנה מהשינוי שחל בהשקפת המחוקק. בענייננו, השינוי שחל בעניין אי קיומה של הוראת סעיף 354 אינה תוצאה של מגמה להקל בעניינה של העבירה, אלא של תקלה שאירעה במערכת החקיקה כאשר המגמה היתה להחמיר ולא להקל. אעפ"כ, מאחר שכיום העונש על העבירה דנא הוא שלוש שנות מאסר, יש לשנות את גזר הדין בהתאם. לפיכך הוחלט לשנות את גזר הדין, אולם השינוי לא יהיה בעונש המאסר בפועל, שישאר שנתיים וחצי בגין העבירה הנדונה, אלא שהמאסר על תנאי יופחת ויועמד על חצי שנה, כך שהעונש הכולל יועמד על שלוש שנים.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, חלימה, אור. החלטה - המשנה לנשיא אלון. עו"ד דוד פרלמן למערער, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 12.12.89).
ע.א. 530/88 - זיוה פרידמן ואח' נגד עוה"ד יגאל ארנון ויצחק לומברוזו ואח'
*גובה שכ"ט לכונסי נכסים שמונו עפ"י בקשת בעלי מניות מסוכסכים(ערעור וערעור שכנגד - הערעורים נדחו).
א. במאי 1980 מונו עורכי הדין ארנון ולומברוזו ככונסי נכסים של חברת ש. פרידמן בע"מ, על פי בקשת בעלי המניות של החברה, לאחר שהחברה הגיע לכלל שיתוק עקב סכסוך בין בעלי המניות. עורכי הדין שוחררו מתפקידם במרץ 1986 בהסכמת כל הנוגעים בדבר, תוך קביעה כי שאלת שכר טרחתם תידון בנפרד. ביולי 1986 אמר ב"כ המערערים בביהמ"ש "...אנחנו מסכימים כי ביהמ"ש יפנה אל מר יעקב רובין עו"ד... על מנת שישמע את כל הצדדים... ויגיש לביהמ"ש חוות דעת בדבר השכר הראוי שכונסי הנכסים זכאים לו... אם תתעורר מחלוקת... כי אז נבקש מביהמ"ש לקבל את עמדת כונס הנכסים הרשמי לחוות דעת זו". ביהמ"ש מינה את עו"ד רובין והלה החליט כי את שכר הטרחה יש לחשב שלא על פי תקנות החברות (כללים בדבר מינוי כונסי נכסים ומפרקים ושכרם). הוא הציע שתי שיטות חישוב חלופיות - האחת, הערכת מספר שעות העבודה שהשקיעו הכונסים שהן כ-1,000 שעות כל אחד והכפלתן בשכר של 100 דולר לשעה, בסך הכל 100,000 דולר לכל אחד; השניה, הערכת שכר חודשי של כ-1,500 דולר לחודש והכפלתו ב-70 חודשי עבודתם של כונסי הנכסים ובסך הכל 105,000 דולר כל אחד. המערערים ביקשו את תגובת כונס הנכסים הרשמי וזה הודיע כי לדעתו יש לחשב את השכר על פי תקנות החברות. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערערים, הסכימו למעשה כי חוות הדעת של עו"ד רובין לא תיערך על פי הכללים של תקנות החברות אלא על פי אומדן של השכר הראוי המקובל בשוק. השופט החליט לאמץ את הגישה השניה בחוות דעתו של עו"ד רובין וקבע את שכר הכונסים בשיעור של 105,000 דולר לכל אחד. הערעור על גובה שכר הטרחה וערעור נגדי שלפיו שכר הטרחה נמוך מדי נדחו.
ב. תקנות החברות אינן חלות, לפי לשונן, אלא על קביעת שכרם של מפרקים וכונסי נכסים שנתמנו לפי פקודת החברות, אם כי הן עשויות לשמש קנה מידה גם לקביעת שכרם של נושאי תפקיד אחרים. כל אימת שבאים לקבוע את שכרו של נושא תפקיד פלוני, מן הראוי לבחון אם קני המידה שבתקנות החברות מתאימים להחלה על נסיבות המקרה.
בענייננו מדובר בחברה שעקב סכסוך בין שתי כיתות של בעלי מניות הגיעה למצב של קפאון. צו המינוי ניתן בהסכמה לפרקליטים של שתי הכתות וניתנו להם סמכויות רחבות של תפיסת הנכסים, שמירתם, ניהולם ולמעשה שיקום החברה. בדין קבע ביהמ"ש כי קני המידה הכלולים בתקנות החברות אינן ישימים לגבי כונסים מהסוג האמור, ושומה היה עליו לפסוק לכונסים את שכרם לפי קני מידה שונים. זאת ועוד, לא נטען כי החברה שעל נכסיה נתמנו הכונסים היא חדלת פרעון, ולפיכך לא היתה כל מניעה בעד בעלי המניות מלקצוב את שכרם של הפרקליטים שנתמנו ככונסים כראות עיניהם.
ג. נותרה השאלה אם יש מקום להתערב בגובה שכר הטרחה שנפסק ואם השכר סביר. כל הטענות שהועלו בערעור הן מצד המערערים והן מצד הכונסים היו בפני עו"ד רובין כאשר כתב את חוות דעתו, הוא היה מודע לטענות אלה ואף התייחס אליהן. בפני השופט היו כל טענות בעלי הדין וחוות דעתו של עו"ד רובין, הוא לא היה מחוייב לקבל את חוות הדעת אך לאחר שהשתכנע בנכונות אחת הדרכים המוצעות בה, רשאי היה לאמץ דרך זו וכן עשה. אין ביהמ"ש שלערעור נוטה להתערב בשכר טרחה שנקבע לכונסי נכסים, מפרקים ודומיהם, על ידי הערכאה הראשונה, אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן ואין זה המקרה דנא.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט לוין. עוה"ד עליאש ומ. קירש למערערים, עוה"ד רמי קוק ויצחק לומברוזו למשיבים. 3.1.90).
בש"פ 912/89 - עוז אשר דוד נגד מדינת ישראל
*הארכות מעצר כאשר לנאשם אין סניגור (סחיטה במסגרת חברה לגביית חובות) (הערר נדחה).
העורר הינו אחד מתוך 18 נאשמים בעבירות סחיטה ואיומים במסגרת פעילותם ב"חברת אלפרון" שעסקה בגביית חובות אזרחיים. העורר נמצא במעצר מיום 23.3.89 והמדינה ביקשה מעצרו עד תום ההליכים. ברם, בשל הקושי במציאת ייצוג מתאים לעורר, טרם התקיים הדיון בבקשה זו ומעצרו של העורר מוארך ע"י ביהמ"ש המחוזי לתקופות של חודש על פי הוראות סעיף 21א'(ג) לחוק סדר הדין הפלילי. הערר נדחה. מבלי להביע דעה על הנסיבות שהביאו להתפטרותו של הסניגור הממונה, הרי חרף התקופה הממושכת בה שוהה העורר במעצר, אין עילה להתערבות בהחלטה להאריך את המעצר מפעם לפעם. אמנם העורר היה רק אחד הגובים מן השורה של החובות האזרחיים, ואולם קיימים ביחס אליו שני נימוקים לחומרא: בניגוד לרבים מהנאשמים האחרים, המואשמים באיומים בלבד כלפי המתלוננים, העורר מואשם גם בשימוש באלימות פיסית כלפי המתלוננים וקיימות ראיות לכאורה מספיקות לביסוס האישומים ; העורר נעצר בשדה התעופה בן גוריון כאשר ניסה להמלט מישראל. בכל הנסיבות אין לקבל את עררו.
(בפני: השופט בך. העורר עצמו, עוה"ד דוד ואברמוב למשיבה. 6.12.89).
בש"פ 874/89 - יוסף סעדון נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סחיטה במסגרת חברה לגביית חובות) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם בביהמ"ש המחוזי, יחד עם ארבעה נאשמים אחרים, בעבירות של קשירת קשר וסחיטה באיומים. מדובר במעשים שתוארו ב-13 אישומים, ושנעשו במסגרת חברה לגביית חובות אזרחיים, שהוקמה ונוהלה ע"י העורר ביחד עם נאשם אחר החל בחודש יוני 1988. הפרקליטות ביקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים וביהמ"ש נעתר לבקשה, אם כי ציין בהחלטתו שהוא מתבסס על שני אישומים בלבד מתוך כתב האישום. לדעתו, חומר הראיות ביחס ליתר 11 האישומים, כולל האישום בעניין קשירת הקשר, אינו איתן במידה שתצדיק הוצאת צו מעצר. טוען הסניגור טענת הפלייה שכן העורר הוא הנאשם היחידי מבין כל הנאשמים בתיק זה שלא שוחרר בערובה. הערר נתקבל.
באשר לטענת ההפלייה - העורר היה המייסד והמנהל של החברה ואילו יתר הנאשמים שוחררו על סמך נימוקים אישיים מיוחדים. ב"כ המדינה טוען כי השופט טעה בהגבילו את החלטתו לשני אישומים בלבד, שכן לדעתו ישנן ראיות לכאורה משכנעות למספר אישומים נוספים. אכן, גם אם כך הדבר וגם כאשר האישומים הם רציניים ויש אינטרס ציבורי רב בהתמודדות עם עבריינות מהסוג הנדון, דין הערר להתקבל. אין מייחסים לעורר או ליתר הנאשמים מעשי אלימות פיזי ; אין לעורר עבר פלילי ; בתחילת חודש פברואר 1989 החליט העורר להפסיק את פעילותו במסגרת החברה האמורה, החברה פורקה והופסקה פעילותה ורק יותר מששה חודשיים לאחר מכן החלה חקירה נגד העורר ושותפיו. יתכן שצודקת התביעה בהסברה כי העורר התרחק מעיסוק זה בעקבות מעצר חברי קבוצת אלפרון שזכתה לפרסום רב, אך אפילו אם כך הוא המצב, עדיין יש לראות בהתרחקות מרצון מהפעילות האמורה לפני פתיחת החקירה המשטרתית משום מעשה חיובי ויש להתחשב בגורם זה בשאלה אם לשחרר את הנאשם בערובה ; העורר מצוי במעצר כבר יותר משלושה חודשיים והמשפט וודאי יימשך זמן ניכר. לפיכך הוחלט לאפשר לעורר להשתחרר בערובה תוך הגבלות מסויימות.
(בפני: השופט בך. עו"ד דוד אופק לעורר, עו"ד י. שדמי למשיבה. 6.12.89).
ע.פ. 562/89 - דרכי יואב נגד מדינת ישראל
*סירוב פסילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
זהו ערעור על החלטת שופט שלא לפסול עצמו מלדון בעניינו של המערער, למרות שדן בבקשת המעצר של המערער. עיקר ההשגות שבפי הסניגור היו קיימות עוד בטרם החל המשפט וחרף זאת נמשך המשפט ונשמעו עדי התביעה. רק בשלב מתקדם של הדיון, כאשר למערער היתה תחושה לא טובה מכך שהמשפט מתנהל בפני שופט זה, העלה הסניגור לראשונה את בקשת הפסילה. ביהמ"ש דחה את הבקשה והערעור על כך נדחה. כשהמשפט כבר נכנס לשלב מתקדם וכאשר בהתנהגותו של השופט במהלך המשפט לא נמצא פסול אובייקטיבי אין לקבל את הערעור על סירוב הפסילה. אכן, השופט יכול היה מלכתחילה להציע כי תיק זה יקבע בפני שופט אחר, על שום שנזדמן לו לדון בבקשת המעצר, ויתכן שהיה מקום לבקש העברת השמיעה לשופט אחר, ולו גם למען מראית פני הצדק, אולם בכך בחר המערער.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד קאזיס למערער, עו"ד גולן למשיבה. 13.12.89).
ע.פ. 522/89 - מדינת ישראל נגד אברהם אלבז
*קולת העונש (כליאת שווא של האשה, תקיפתה, גרימת נזק בזדון) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב הורשע בסידרת עבירות חמורות נגד אשתו ובכללן שלוש עבירות תקיפה, שתי עבירות של כליאת שווא, גרימת נזק בזדון, חבלה חמורה, וכו'. ביהמ"ש המחוזי ציין את החומרה היתירה שבתקיפת נשים ע"י בעליהן, היה מודע גם לתופעה החמורה והבלתי נסבלת של נשים מוכות חסרות ישע, אך סבר כי במקרה דנן יש מקום להתחשבות יתר עם המשיב, שכן אין מדובר באדם המשתייך לתת תרבות עבריינית, וקיים חשש שמאסר ממושך יביא לכך שהוא יפנים דפוסי התנהגות עברייניים. לפיכך הסתפק ביהמ"ש המחוזי בהטלת ששה חודשי מאסר בפועל שירוצו בעבודות שירות, ו-12 חודשים מאסר על תנאי. ב"כ התביעה סבורה כי העונש מופרז לקולא ומחטיא את מטרת הענישה גם מבחינה נורמטיבית וגם עניינית למקרה דנן. מתברר שלאחר גזר הדין חזר המשיב לסורו והורשע בגין תקיפת אשתו. הערעור על קולת העונש נתקבל.
צודקת ב"כ התביעה בעמדתה גם אלמלא ההתפתחויות שלאחר גזר הדין. אנו עדים לתופעה החברתית האיומה והנפוצה של נשים מוכות ונרדפות ע"י בעליהן, ולא עולה על הדעת כי ביהמ"ש לא יבטא סלידתו מתופעה זו ולא יתרום בפסיקתו להרתעת עבריינים
ע"י גזירת עונש משמעותי ומכאיב. גם בהתחשב בכך שביהמ"ש שלערעור אינו ממצה את הדין כשהוא מקבל ערעור על קולת העונש, חסד ייעשה עם המשיב בכך שהעונש לריצוי בפועל יועמד על 18 חודשי מאסר ואילו המאסר על תנאי יעמוד בעינו. ביהמ"ש העליון לא החמיר עם המערער מעבר לכך, משום שבינתיים חזר המערער ותקף את אשתו כאמור וקיימת אפשרות כי יופעל, בגלל העבירה החדשה, העונש המותנה של 12 חודשי מאסר.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, אלוני. עו"ד גב' נורית ישראלי למערערת, עו"ד ש. קרביס למשיב. 7.12.89).
ע.א. 462/88 - גדעון בן צבי נגד בנק לאומי לישראל בע"מ
*התניית מתן רשות להתגונן בהפקדת ערבות בנקאית בסכום גבוה (הערעור נדחה).
בביהמ"ש המחוזי הוגשה ע"י הבנק תובענה בסדר דין מקוצר נגד חברת גלי זוהר, נגד המערער ונגד אחד רגנסברג. התובענה התבססה על חוב של כ-605,000 ש"ח בחשבון חוזר דביטורי. עוד נדרשה החברה להפקיד סכום של כ- 284,000 ש"ח להבטחת פרעונה של ערבות בנקאית שניתנה ע"י המשיב לבקשת החברה. התובענה נגד המערער נסמכת על כתב ערבות שנחתם על ידו ביום 6.4.86. כתב ערבות דומה נחתם ע"י רגנסברג ביום 21.8.86. הוגשה ע"י שלושת הנתבעים בקשה לרשות להתגונן, נדחו בקשותיהם של החברה ושל רגנסברג ובאשר למערער ניתנה לו רשות להתגונן, המותנית בהפקדת ערבות בנקאית על סך 500,000 ש"ח, או בשעבודם של מקרקעין בשווי של 750,000 ש"ח. משלא נתמלא התנאי ניתן פסק דין גם נגד המערער. הערעור נסב על פסק הדין אך בעיקרו מכוון הוא נגד ההחלטה המתנה את הרשות להגן בהפקדה כאמור. הערעור נדחה.
האפשרות להתנות רשות להתגונן בהפקדת כספים בקופת ביהמ"ש, מתן ערובה וכד', נתונה בתקנה 210 לתקנות סדר הדין האזרחי לביהמ"ש. כשמשמיע נתבע הגנה אפשרית לא יחסום לו ביהמ"ש את הדרך לבירור העניין ע"י הטלת תנאים שימנעו ממנו את האפשרות להתגונן. אולם כאשר לנתבע "כמעט" אין הגנה יכול ביהמ"ש להציב תנאים של הפקדת כספים כדי לתת את הרשות להתגונן. בענייננו, טענתו העיקרית של המערער היא כי ערבותו נועדה להבטיח החזרת הלוואה שהחברה עמדה לקחת ולא לקחה בסופו של דבר ולכן הערבות בטלה. אולם, הערבות שעליה חתם המערער אין בה זכר לעיסקה הנטענת ונוסחה מעיד כי נועדה לכסות כל הלוואה שנלקחה או שתלקח ע"י החברה, לרבות ערבויות בנקאיות בלא כל סייג. בנסיבות אלה יש בטיעוני המערער משום נסיון לסתור מסמך בכתב ע"י עדות בעל פה. אכן, קביעה זו כשלעצמה אין בה כדי לחסום את דרכו של המערער, כאשר מדובר בשלב של בקשה לרשות להתגונן, ובלבד שתועלה על ידו "טענה טובה", אך אין בפי המערער "טענה טובה" כזו. במהלך חקירתו הנגדית של המערער הוברר כי התשתית העובדתית עליה מבוססות טענותיו של המערער רעועה לחלוטין.
(בפני השופטים: ברק, בך, אלוני. החלטה - השופט אלוני. עו"ד דן כהן למערער, עו"ד צבי ראנד למשיב. 25.12.89).
ע.א. 304/89 - גולאר חב' סינמטוגרפית ואח' נגד בנק לאומי לישראל בע"מ
*איחור בהגשת ערעור על פס"ד חלקי בתביעה בסדר דין מקוצר (הערעור נדחה).
הבנק הגיש נגד המערערים תביעה בסדר דין מקוצר. התביעה כללה שתי עילות נפרדות: לחייב את המערערת (להלן: החברה) בתשלום חוב שמקורו בהלוואה שנתן לה הבנק ; לחייב את החברה להפקיד בבנק כסף להבטחת ערבות בנקאית שהוציא הבנק לבקשת החברה. המערערים ביקשו להתגונן כנגד שתי העילות. הבקשה נדונה בפני רשם ביהמ"ש והוא החליט ליתן רשות להתגונן נגד העילה השניה ונגד מחצית הסעד המבוקש לפי העילה ראשונה. בעקבות זאת ניתן במאי 1986 פסק דין חלקי בגין מחצית העילה הראשונה בה לא ניתנה רשות להתגונן. לגבי יתרת העילה הראשונה והעילה השניה הוגש
כתב הגנה ונערך קדם משפט בו הוחלט לפצל את הדיון בין העילות השונות. ביהמ"ש המחוזי נתן באפריל 1988 החלטה שקבעה את מסגרת החוב לפי העילה הראשונה וההליך בו ייערכו החישובים הקונקרטיים, ועל בסיס החלטה זו הגיעו הצדדים לידי הסכם ביניהם באשר למחצית השניה של הסעד המבוקש לפי העילה הראשונה. להסכם זה ניתן תוקף של פסק דין. נותרה העילה השניה ואף בענין זה ניתנו מספר החלטות ולבסוף ניתן פסק דין בהסכמה. עתה הוגש ערעור על פסקי הדין החלקיים שניתנו במסגרת העילה הראשונה והמערערים מלינים על החלטת הרשם ליתן להם רשות להתגונן רק נגד מחצית הסעד המבוקש בעילה הראשונה וכן על החלטת ביהמ"ש המחוזי באשר למסגרת החוב במחצית השניה של העילה הראשונה. הערעור נדחה.
הערעורים הוגשו לאחר שעבר המועד להגשתם. שני פסקי הדין החלקיים שניתנו בגין העילה הראשונה סיימו, כל אחד בחלקו שלו, את הדיון בעילה זו. כיוון שכך הרי כל אחד מהם הוא בגדר "פסק דין" ולא בגדר "החלטה אחרת" ומן הראוי היה לערער על כל אחד מהם בתוך 45 ימים מיום מתן פסק הדין החלקי. הערעור הוגש זמן רב לאחר ששני פסקי הדין החלקיים ניתנו ומשהוגש שלא כדין דינו להדחות מטעם זה.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט ברק. 31.12.89).
ע.פ. 214/89 - מדינת ישראל נגד גבריאל עמר
*קולת העונש (סמים - הירואין) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
אצל המערער נתפסו 100 גרם הרואין והוא הורשע בסחר בסמים והחזקתו שלא לשימוש עצמי. ביהמ"ש המחוזי גזר למשיב ארבע שנים מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. ביהמ"ש סבר כי מבחינת העבירה עצמה ראוי לגזור עונש חמור בהרבה מזה שנגזר, וזאת עקב מכת הסמים הקשים שהפכה להיות מכת מדינה. ברם, ביהמ"ש התחשב בגורמים אישיים של המערער, היינו כי הוא סובל כנראה ממחלת לב, אחת מארבע בנותיו לקתה בכוויות קשות וכן בטענתו כי הוא שימש רק בלדר בהעברת הסמים. הערעור על קולת העונש נתקבל. גם אם לוקחים בחשבון את כל הנסיבות ששקל ביהמ"ש עדיין העונש שנגזר חורג לקולא בצורה משמעותית עד כי יש צידוק להתערב בו. במכת הסמים הקשה כפי שמתבטאת בימים אלה תרומתו של ביהמ"ש חייבת להתבטא בהחמרת העונשים על אלה העוסקים בהפצת הסמים. לעומת האינטרס הציבורי המחייב הענשה מחמירה, חייבים לסגת הנסיבות האישיות, אותן על עבריין לקחת בחשבון בעצמו לפני שהוא מבצע את העבירות. לפיכך הוחלט להעמיד את עונש המאסר בפועל על שש שנים והמאסר על תנאי על שנתיים.
(בפני השופטים: בייסקי, ש. לוין, גולדברג. עו"ד אריה רומנוב למערערת, עו"ד דוד יפתח למשיב. 6.12.89).
ע.פ. 107/89 - פאיז חאטר נגד מדינת ישראל
*החמרה בעונש בניגוד לעיסקת טיעון (סמים - הירואין) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בסחר בסמים כשמדובר ב-8,8 גרם הירואין. המערער הודה בעבירות המיוחסות לו, בעקבות עיסקת טיעון שלפיה נמחק מכתב האישום סעיף אישום המייחס למערער יבוא סמים, ותחתיו בא אישום בסחר בסם מסוכן. לפי עיסקת הטיעון יוטלו על המערער שנתיים וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי, כעונש שהוטל על שותפו של המערער, אחד בשם מערוף. חרף עיסקת הטיעון החליט ביהמ"ש המחוזי לגזור למערער 5 שנים מאסר בפועל. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
הסניגור טוען כי מן הראוי היה לכבד את עיסקת הטיעון כאמור, וכן כי גם עקרון אחידות הענישה מחייב תוצאה זו. מה גם שלגוף העניין העונש כפי שסוכם עליו הוא העונש הראוי כשמדובר בכמות קטנה של 8.8 גרם הירואין. אכן, אין הבדל של ממש בין
המערער לבין מערוף. נכון שמערוף לא ניהל משפט והודה מיד בעובדות כתב האישום בעוד שהמערער הודה רק לאחר שנשמעו מספר עדים, ואולם המערער היה מוכן להודות מראש בכתב האישום המתוקן והודאתו באה לאחר שהאישום בגין ייבוא סמים נמחק. בנסיבות אלה דין הערעור להתקבל ויש לגזור למערער שנתיים וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: ברק, בייסקי, ד. לוין. עו"ד ס. זיאד למערער, עו"ד אריהרומנוב למשיבה. 19.12.89).
ע.פ. 76/89 - מוראד מסרואה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בביצוע שוד וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בביצוע שור מזויין יחד עם אחרים וכן בעבירות נלוות של קשירת קשר, החזקת נשק, שימוש ברכב ללא רשות ועוד. ביהמ"ש גזר למערער 4 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן הפעיל במצטבר שנה אחת מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. לעניין ההרשעה - הראיות המוכחות לא הותירו ספק כי המערער היה אחד המשתתפים במעשה השוד. מדובר בראיות מצטברות הכוללות טביעות אצבעותיו של המערער שנתגלו על שקית בתוך מכונית ששימשה למעשה השוד, סימני מתכת התואמים החזקה בנשק שעלו בבדיקת כף ידו של המערער, טענת אליבי חסרת שחר שהופרכה וראשית הודייה שנשמעה מפי המערער. אשר למידת העונש - מדובר בשוד אלים ומסוכן תוך שימוש בנשק חם וירי והעונש שנגזר הולם את חומרת המעשה.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, אלוני. עו"ד גב' ת. אולמן למערער, עו"ד גב' נורית ישראלי למשיבה. 7.12.89).
ע.א. 287/88 - עמרם גלבוע נגד אתגר...בע"מ והלום...בע"מ
*אחריות בגין גרימת נזק לרכוש תוך כדי סילוק גרוטאות מתכת מנמל הקישון
(הערעור נדחה).
אתגר היתה הבעלים של מיסב ענק שהיה מותקן על בסיס מתכתי במשקל של מספר טונות, אשר היה מונח בסמוך לשטח נמל הקישון. הנהלת נמל הקישון התקשרה עם הלום בהסכם, לפיו תסלק הלום גרוטאות מתכת מאזור נמל הקישון. הלום מצדה התקשרה עם המערער, כקבלן עצמאי, שיאסוף את הגרוטאות ויעבירם למפעלי הפלדה שבעכו. המערער, באמצעות פועליו, פעל לגבי המיסב כאילו היה גרוטאה, עשה בו חיתוכים כדי להקל את העברתו ועל ידי כך לא יוכל לשמש עוד ליעודו. את הנזק שנגרם לאתגר תבעה מהמערער, מהלום וממדינת ישראל. ביהמ"ש המחוזי קבע שאין לייחס למדינה אחריות למעשה, ואשר למערער ולהלום קבע ביהמ"ש ששניהם אחראים לנזק שנגרם ושעליהם לפצות את אתגר על נזקיה כשהטיל על כל אחד מהם אחריות שווה לנזק. ע"פ קביעת ביהמ"ש, גם המערער וגם בא כוח הלום היו נוכחים בפגישה ובסיור, בהם מסרו אנשי נמל הקישון מאיפה ניתן לאסוף גרוטאות מתכת, ואילו גרוטאות ניתן לקחת. השטח בו נמצא המיסב לא נכלל באיזור שצויין ע"י נציגי נמל הקישון ואיש לא הצביע על המיסב כגרוטאה. המערער שלח להלום הודעה לצד שלישי אך ביהמ"ש דחה אותה בקבעו שהמערער צריך היה לדעת שאינו רשאי לגעת במיסב מתוך ההסברים ששמע. הערעור נדחה.
מדובר בערעור אשר נסוב על נסיון לערער את הממצאים העובדתיים של הערכאה הראשונה ונסיון זה דינו להכשל. אין מקום בנסיבות המקרה להתערב בקביעות העובדתיות של ביהמ"ש שהסתמך על ראיות שנמצאו מהימנות עליו. כמו כן אין להתערב במסקנות המשפטיות כפי שנקבעו ע"י ביהמ"ש, היינו חיובם של המערער והלום לשלם לאתגר את הנזק ודחיית ההודעה לצד שלישי ששלח המערער להלום. מסקנות אלה מתיישבות עם הממצאים העובדתיים של ביהמ"ש.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד דניאל גושן למערער, עו"ד דב ויסגלס לאתגר, עו"ד אליעזר רונן להלום. 17.12.89).