ע.א. 451/88 - פלונים נגד מדינת ישראל
*אימוץ(מחוזי י-ם - תיק אימוץ 8/87 - הערעור נדחה).
א. למערערים שלשה ילדים, ילידי נובמבר 1983, דצמבר 1984 ואפריל 1986. המערערים לא היו מסוגלים לטפל בילדיהם ובשל כך סודרו הילדים מחוץ לבית עוד מינקותם. הבנים הגדולים מצויים באותה משפחה אומנת מתחילה ועד היום, והבן הקטן הועבר לאחר לידתו לבית הילדים של השירות למען הילד ולאחר מכן, בעקבות החלטה על פי סעיף 12(ג) לחוק האימוץ, הועבר למשפחה המבקשת לאמצו. ביהמ"ש המחוזי נתבקש להכריז על שלושת הילדים כבני אימוץ על פי הוראות סעיף 13(7) לחוק אימוץ ילדים. הבקשה נתמכה במספר חוות דעת שהוגשו. טענת המערערים היתה כי יש להשאיר את שני הילדים הגדולים במשפחה האומנת ולהעביר למשפחה זו גם את הילד השלישי כך ששלשת הילדים יגדלו יחדיו באומנה. ביהמ"ש המחוזי החליט, לאחר ששקל את כל היתרונות והחסרונות שבאפשרויות השונות, כי יש להכריז על הילדים כבני אימוץ והערעור נדחה.
ב. המערערת, ילידת 1947, סובלת, החל בשנת 1962, מסכיזופרניה פרנואידית כרונית ואושפזה כבר בעבר חמש פעמים. האשפוז האחרון היה בשנת 1986 . המערערת חלתה במחלתהעוד לפני נישואיה ולאחר כל לידה הוחמר מצבה. קיימת סבירות לכך כי התקפים חריפים יחזרו בעתיד. במצבי משבר מסכנת המערערת את בריאותם וחייהם של הילדים. המערערת גם אינה מסוגלת לטפל בילדים. המערער, יליד 1941, הוא הפעיל בין שני בני הזוג ומתייחס לתפקידו כראש משפחה ברצינות ובאחריות ובעל רצונות חיוביים. ברם, הוא מוגבל באישיותו, תלוי באשתו וחי בחרדה עצומה מפני התמוטטות. גם הוא אינו מסוגל לטפל בילדים וכפי שהוגדר ע"י המומחה "הוא הורה חם בדיבורים אך מנותק בקשרים הישירים עם הילדים". ההורים לא הצליחו לגדל את בניהם למרות עזרה רבה מצד רשויות הסעד. בכל הנסיבות אין מנוס מהמסקנה כי נתקיים לעניין המערערים האמור בסעיף 13(7) לחוק האימוץ וניתן להכריז על הילדים כבני אימוץ.
ג. הבעיה העומדת עדיין לפני ביהמ"ש, היא אם מן הראוי ומן הנכון הוא להכריז על הילדים כבני אימוץ. בעיה זו קיימת בעיקר ביחס לבנים הגדולים אשר גדלים אצל המשפחה האומנת עוד מיינקות ובה הם מצויים עד היום. השאלה היא מן הראוי לנתק את הילדים ממשפחה זו ואם לא עדיף להשאיר את הילדים במשפחה האומנת וכך גם הקשר עם הוריהם הטבעיים לא ינותק לחלוטין. ביהמ"ש התלבט בשאלה זו רבות והגיע למסקנה כי מן הראוי ומן הנכון להכריז על הילדים כבני אימוץ. באשר לניתוק ילד מהוריו הטבעיים, כבר נפסק כי השיקול שההורים אינם ברמה תרבותית מתאימה או אינם דמות אידיאלית למתן חינוך הולם לילדים אינו השיקול שציווה המחוקק לשקול. אין להעלות על הדעת שדרך פתרונה של בעייה כזו היא במסירת הילדים לאימוץ בבית חם ואוהב ללא הסכמת ההורים. דברים אלו יפים ונכונים הם כאשר מדובר בניתוק ילד מהוריו הטבעיים, אך אין הם יפים שעה שבאים לדון בניתוקו של קטין מהוריו האומנים כפי שמדובר בענייננו.
ד. כאשר ביהמ"ש מחליט על הכרזת קטין כבר אימוץ ללא הסכמת הוריו הטבעיים אין די בכך שהאימוץ יהא לטובת הקטין. כל עוד לא קמה עילת אימוץ על פי חוק אין לשלול מההורים את הזכות להורות ומהילדים את הזכות להורים. ברם, זכות זו וקשר טבעי זה אינם קיימים בין ילדים למשפחה האומנת שהם הורים אומנים, ובכגון דא השיקול הקובע הוא טובתם של הילדים. במסגרת שיקול זה קיים גם הצורך לשקול, בין שאר השיקולים, באיזו מידה ועד כמה מסוגלים ההורים האומנים להיות הורים טובים ולענות על צרכי הילדים, החינוכיים, הרגשיים, האינטלקטואליים וצרכים כיוצא באלה.
ה. המשפחה האומנת בענייננו היא משפחה חמה וחיובית שגידלה בביתה במשך שנים רבות 14 ילדים באומנה, אך ההורים האומנים נמצאים כיום בשנות החמישים לחייהם. הםיכולים להעניק לילדים יחס של סבים ולא טיפול הורי הדרוש לגידולם של ילדים רכים.מנגד מצוי שיקול חשוב להשארת הילדים במשפחה האומנת והוא הסכנה שניתוק הילדים מההורים האומנים ישפיע עליהם לרעה, יגרום להם נזק נפשי ועיכוב התפתחותי. אילו השיקולים בעד ונגד השארת הילדים במשפחה האומנת היו מאוזנים, או אף כמעט מאוזנים, הנטייה היתה להשאיר את הילדים אצל המשפחה האומנת, ואולם לא כך הדבר. המשקל המצטבר של כל העובדות והנימוקים מכריע את הכף לטובת אימוצם של הילדים, והיא טובתם של הילדים, ואין ביהמ"ש רשאי שלא להכריז עליהם כבני אימוץ.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, בך, אריאל. החלטה - המשנה לנשיא אלון, הוסיף השופט אריאל. עו"ד שרז למערערים, עו"ד גב' נ. מימון למשיבה. 22.1.90).
ע.א. 178/86 - פלונים נגד היועץ המשפטי לממשלה
*אימוץ(מחוזי י-ם - תיק אימוץ 74/85 - הערעור נדחה).
א. המערערת נישאה למערער בהיותה כבת 15 כשהיא בהריון. המערער היה כבן 30 ואלה לו נישואיו השניים, כאשר שני ילדיו מנישואיו הראשונים נמצאים בחזקת גרושתו. למערערים חמשה ילדים. הקטינה, נשוא הערעור, היא הבת השלישית שנולדה באוקטובר 1982. המערערת התייחסה לקטינה בדרך שונה מאשר אל יתר ילדיה. היא נהגה בה באלימות ובאכזריות, הקטינה הפכה להיות ה"ילד המוכה" במשפחה, וחייה ובריאותה נתונים היו בסכנה. בחודש מאי 1985 סודרה הילדה, בהסכמת הוריה, במשפחה אומנת וכעבור כ-4 חודשים הוגשה בקשה להכריז על הקטינה כבת אימוץ. המערער, כבן 38, הואבעל עבר פלילי עשיר, ישב במאסר כ-10 שנים, אינו עובד ומתקיים מקיצבת נכות של הביטוח הלאומי. הוא פאסיבי לגורל ילדיו ולא סייע לאשתו בגידולם. המערערת מתוארתכבעלת אישיות רדודה, חסרת יכולת להעריך צרכי ילדים ותיפקודה כאם לקוי הוא. חיי הנישואין של המערער והמערערת רצופים במתחים, מריבות ואלימות. באשר לקורות חיי הקטינה מתברר שכבר בגיל חצי שנה הגיעה הקטינה לבית החולים עם יד שבורה, מאוחר יותר אושפזה בשל תת תזונה, בגיל שנה וחצי אושפזה עם שבר בגולגולת וכוויות קשות בראש ובגב. ביהמ"ש המחוזי הכריז על הילדה כבת אימוץ והערעור נדחה.
ב. מתוך החומר שהוגש לביהמ"ש עולה כי הסיבות לתופעה של "ילד מוכה" שונות הן, וכן אפשרויות הטיפול והסיכויים לשינוי התנהגות ההורה המכה שונים הם ממקרה למקרה. מכלול העובדות בענייננו מביא למסקנה אחת ויחידה כי המערערים אינם מסוגלים לדאוג לקטינה כראוי. טענת המערערים היתה כי מצב דברים זה השתנה באופן מהותי, המערער נגמל מעישון סמים, האם רגועה עתה וסובלנית יותר והיחסים בין בני הזוג השתנו לטובה. לפיכך, טוענים המערערים, לא זו בלבד שלא הוכח כי אין סיכוי שהתנהגותם ומצבם ישתנו בעתיד הנראה לעין, כנדרש בסעיף 13(7) לחוק האימוץ, אלא להיפך, הוכח כי כבר עתה שונה המצב וכי יש באפשרותם לדאוג לצרכי הקטינה ולשלומה.ברם, השאלה היא מהו הגורם ומהי הסיבה שהביאו לשינוי ולשיפור האמורים. בביהמ"ש המחוזי העידו מומחים כי קיים חשש רציני שהוצאת הקטינה לאומנה היא שאיפשרה את שיפור תיפקודה של המערערת והשבת הילדה לביתה תפר את האיזון שהושג בינתיים. ביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנה כי קיימת סכנה ממשית שהחזרת הילדה לבית הוריה תפר אתהאיזון העדין שהושג, תחזיר את המצב לקדמותו ותהפוך את הילדה שוב לילדה מוכה עם תוצאות חמורות ביותר. מסקנה זו מעוגנת היטב בחומר הראיות ואין להתערב בה.
ג. תנאי לעילת אימוץ על פי סעיף 13(7) לחוק הינו כי אין סיכוי שהתנהגות ההורה או מצבו ישתנו בעתיד הנראה לעין. לא די בסיכוי ערטילאי ובאפשרות דחוקה ורחוקה.
מה שדרוש הוא קיומו של סיכוי אובייקטיבי סביר שמכאן ואילך ישתנה יחס ההורה לילדו. מהעדויות שבאו עולה כי אין בשינוי התנהגות המערערים ושיפור המצב בביתם כדי להצביע על סיכוי אובייקטיבי סביר ומספק לשינוי יחס ההורים לקטינה בעתיד הנראה לעין. על כן נתמלאו התנאים המאפשרים להכריז על הקטינה כבת אימוץ. אכן, יש בהחלטה זו משום ניתוק הקטינה מארבעת אחיה, דבר שמן הראוי, ככל האפשר, להימנע ממנו, כנטען ע"י המערערים, ואולם בראש מעיינו של ביהמ"ש עומדת טובתה של הקטינה, והוא השיקול המכריע בסוגייה אנושית קשה וסבוכה זו. לפיכך הוחלט כבר ביום 22.7.86 לדחות את הערעור.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, ש. לוין, חלימה. החלטה - המשנה לנשיא אלון. עו"ד ד. קירשנבום למערער, עו"ד י. בן אור למשיב. 11.1.90).
ע.א. 682/84 - פלונים נגד היועץ המשפטי לממשלה
*אימוץ(מחוזי חיפה - תיק אימוץ 83/83 - הערעור נדחה).
א. המערערים סובלים שניהם ממחלת נפש, מזה שנים מרובות, ונזקקים מפעם לפעם לאישפוז. בשנת 1973, בהיותם מאושפזים בבית החולים לחולי נפש, הכירו זה את זו ובשנת 1979 נישאו. באפריל 1981 נולד בנם בכורם ד' וכעבור שנה שוב אושפזו שני בני הזוג עקב התדרדרות במצבם הנפשי. בנם ד' עבר להתגורר אצל הוריה של המערערת. מאז נמצא ד' אצל הסבתא שמגדלת אותו ודואגת למחסורו. בחודש אוגוסט 1982 נולד הבן א', הוא הקטין אשר לגביו מתקיימים הדיונים דנא. לאחר הלידה המשיכה המערערת להתגורר אצל אמה כאשר בעלה היה עדיין מאושפז. במשך הזמן חלו תהפוכות במצבה הנפשי של המערערת, המצב הדרדר והמערערת אושפזה. בעקבות האישפוז התעורר הצורך למצוא סידור הולם לבן א'. לעובדת הסוציאלית הודיעה הסבתא כי אין היא מסוגלת לטפל גם בו, והקטין הועבר לאם אומנת. בנובמבר 1983 ביקשה האם האומנת להוציא את הקטין מרשותה והקטין הועבר למשפחה אומנת אשר מבקשת לאמצו. ביהמ"ש המחוזי הכריז על הקטין כבר אימוץ והערעור על כך נדחה.
ב. לאחר שהקטין הועבר למשפחה האומנת הראשונה עקב אישפוז אמו, פנה המשיב לבימ"ש השלום, לפי חוק הנוער (טיפול והשגחה), בבקשה להורות על נקיטת אמצעים זמניים שיכללו הוראות לגבי המשך שהותו של הקטין במשפחה אומנת, וכן איסור על מפגשים בין ההורים לקטין. ביהמ"ש קיבל את הבקשה הראשונה אך דחה את הבקשה בעניין הביקורים עד לאחר שמיעת עדויות נוספות. לבקשת המשיב נסגר התיק בטרם נמשך הדיון כאמור, והוא החליט לפנות לביהמ"ש המחוזי להכריז על הקטין כבר אימוץ. לטענת המערערים החליט המשיב לפנות לביהמ"ש המחוזי רק לאחר שבקשתו בעניין הפסקת הביקורים נדחתה ולפיכך יש לפסול את ההליך. טענה זו אין לקבל. בין אם סברו רשויות הסעד בתחילה כי די בנקיטת הליכים חלקיים עפ"י חוק הנוער ומשנוכחו לדעת שלא כך הוא הדבר החליטו לפנות בבקשת אימוץ, ובין אם מלכתחילה סברו הרשויות כי בסופו של דבר יהא צורך לפנות בבקשת אימוץ ורק כצעד ביניים פנו תחילה לבימ"ש לנוער, אין בכך כל פגם.
ג. לגופם של דברים צדק ביהמ"ש המחוזי כי המערערים אינם מסוגלים לדאוג כראוי לילדם כאמור בסעיף 13(7) לחוק. טוען ב"כ המערערים כי הקביעה שבמצבי משבר עלולים המערערים לסכן את שלום ילדיהם אין לה על מה שתסמוך. הדין עם ב"כ המערערים ככל שהדברים מתייחסים במערער. הוא חולה זה שנים רבות אך לא הובאה כל ראייה כי בעבר נהג באלימות כלפי ילדיו או כלפי אנשים אחרים. העדות כי יתכן ובעתיד, במקרה של החרפת המצב, עלול לקרות שהמערער יגלה תוקפנות כלפי ילדיו, אין בה כדי לקבוע שהוא מסוכן לילדים. שונה הדבר באשר למערערת שאכן קיים חשש של סכנה לקטין ממנה.
אולם, לא החשש לסיכון ולאלימות הם שמכריעים את גורל הערעור, אלא אישיותם של המערערים אשר אינה מאפשרת להם להעניק לבנם את שדרוש לו. התמונה המצטיירת מכל החומר שהובא לביהמ"ש הינה כי המערערים אינם מסוגלים לספק לילדיהם את התנאים המינימליים ההכרחיים לצורך התפתחותם התקינה.
ד. מכל האמור עולה כי ביהמ"ש רשאי להכריז על הקטין כבר אימוץ. השאלה היא אם על ביהמ"ש לפעול עפ"י שיקול הדעת שלו על מנת להכריז על הקטין כבר אימוץ. האלטרנטיבה שעליה הצביעו המערערים, כי הקטין יימסר לסבתא כדי שהיא תגדל אותו, כפי שעשתה עם הילד הבכור, אינה מציאותית. הסבתא אינה יכולה לשמש לקטין תחליף הולם לבית חם ואוהב, של זוג הורים אשר יעניק לילד את שחיוני לו לצורך גדילתו והתפתחותו התקינים. הלכה היא כי משהוכחה עילת אימוץ יש לשקול טובתו של הקטין מהי. טובתו של הקטין בענייננו היא להשאירו בידי המשפחה המבקשת לאמצו. לפיכך הוחלט כבר ביום 16.1.86 לדחות את הערעור.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, גב' נתניהו, חלימה. החלטה - המשנה לנשיא אלון. עו"ד שטוב למערערים, עו"ד י. בן אור למשיב. 11.1.90).
ע.פ. 349/88 - דוד כהן נגד התובע הצבאי הראשי, צה"ל
*התנגדות חייל למעצר ע"י משטרה צבאית כאשר המעצר לא היה חוקי(הערעור נתקבל).
א. באחד הערבים, ביולי 1987, נעצר המערער ע"י מפקד משטרה צבאית פיקודי (להלן: ממצ"פ) כשהוא נוהג ברכב צבאי במהירות מופזרת של 100 קמ"ש במקום 70 קמ"ש. הממצ"פ הורה למערער להתייצב למחרת בבוקר בתחנת מ.צ. בחיפה שם תוגש נגדו תלונה והוא יועמד לדין. למחרת בבוקר הודיע הממצ"פ למ.מ. הרס"ר בבסיס מ.צ. סמ"ר דהאן כי יגיע נהג שנתפס נוהג במהירות כאמור והורה לדהאן למלא לו דו"ח ולעשות "כל מה שצריך לפי חוזר מפ"ע 18/87". משהגיע המערער לבסיס מ.צ. חיפה הודיע לו דהאן "שהוא עצור" והסביר לו את חוזר מפ"ע וכי "על עבירה כזו נעצרים ל-72 שעות". דהאן הורה לשוטר צבאי לקחת את המערער למעצר ופנה לטפל בהוצאת פקודת מעצר ע"י קצין שיפוט בהתאם לאמור בחוזר מפ"ע. בדרך לחדר המעצר נמלט המערער וכשניסו לתפוס אותו נשך את אחד השוטרים הצבאיים. בית הדין הצבאי המחוזי הרשיע את המערער, ברוב דעות, בעבירה של בריחה ממשמורת חוקית ובעבירה של אלימות כלפי ממלא תפקיד וגזר לו מאסר בפועל ומאסר על תנאי. בית הדין הצבאי לערעורים דחה את ערעורו של המערער ועל כך הוגש ערעור ברשות לביהמ"ש העליון. לטענת המערער המעצר היה בלתי חוקי וממילא אין להרשיעו בעבירה של בריחה ממשמורת כדין, ובאשר לאלימות כלפי ממלא תפקיד הרי זה נעשה בגדר הגנה עצמית כדי למנוע מעצר בלתי חוקי. הערעור נתקבל.
ב. "חוזר מפ"ע" הוא חוזר שהופץ ע"י מזכירות הפיקוד העליון של הצבא לעניין "נקיטת אמצעים נגד עברייני תנועה". לפי ההוראות, אם שוכנע מפקד בסיס חיל משטרה צבאי (חמ"צ) מרחבי, שהוא קצין שיפוט, כי עבירה המנויה בהוראות נעברה ע"י חוגר בשירות חובה ישקול הוצאת פקודת מעצר ל-72 שעות, מאידך לגבי חייל בשירות קבע וקצין בשירות חובה יתלה את רשיונו הצבאי לתקופה של 15 יום. בית הדין הצבאי המחוזי סבר כי חוזר מפ"ע הוא בלתי סביר וכי הוא מפלה בצורה בולטת בין חוגר בשירות חובה לבין חייל בשירות קבע עד כי סמכות המעצר על פיו "אינה יכולה להיות תקפה מבחינה חוקית". עם זאת החליט הרוב בבית הדין להרשיע את המערער, באשר לדעתו הסמכות לעצור אותו חייל, גם בלי הוראה זו, היתה קיימת בידי קצין המ.צ. עפ"י חוק. בית הדין הצבאי לערעורים אישר את הרשעתו של המערער בציינו כי יש להניח שסמ"ר דהאן הבין את דברי הממצ"פ כהוראה לפעול בשני שלבים: בשלב ראשון לעצור את המערער "מיד" וללא פקודת מעצר, עפ"י הסמכות לפי סעיף 228(א) לחש"צ ובשלב השני
להביא את עניינו של המערער כשהוא כבר עצור בפני קצין שיפוט לצורך מעצר לפי חוזר מפ"ע, וכאשר נימלט המערער הוא היה עצור לפי סעיף 228(א) לחש"צ, הקובע כי "חייל היודע... כי חייל אחר הנמוך ממנו בדרגה עבר עבירה שאפשר לשופטו עליה בבית דין צבאי, רשאי לעצור אותו חייל ללא פקודת מעצר". ביה"ד דן גם בשאלת תקפו של חוזר מפ"ע, ובניגוד לקביעת בית הדין המחוזי הגיע למסקנה כי אין פסול בחוזר מפ"ע, לא מבחינת חוסר סבירות קיצוני ולא על בסיס טענת האפלייה.
ג. הקונסטרוקציה שהעלה בית הדין הצבאי לערעורים בדבר שני שלבים של מעצר היא מלאכותית ואינה עומדת במבחן המצב העובדתי כפי שבית הדין קבע אותו והמעוגן היטב בחומר ראיות. הממצ"פ לא עצר את המערער, אלא הורה לו להתייצב למחרת בתחנת מ.צ. ונתן הוראה לסמ"ר דהאן לפעול לפי מפ"ע האמור. כך שמבחינה עובדתית אין לגרוס קיומם של שני שלבים. אכן, אילו המעצר עפ"י חש"צ היה כדין הרי למרות שסמ"ר דהאן מסר למערער כי הוא עוצר אותו עפ"י חוזר מפ"ע, היה המעצר כדין. אין צורך להודיע לנעצר את מקור הסמכות של המעצר, או לפרט לפניו את סעיף החוק הספציפי עליו הוא עבר, ודי בכך אם מודיעים לעצור את מהות העבירה שבגינה עומד הוא להיעצר. גם אם מודיעים לעצור במפורש את מקור הסמכות ואין מקור זה כדין ניתן להיצמד לאחר מכן לסמכות אחרת שלא על פיה בוצע המעצר הלכה למעשה, ואם קיימת סמכות אחרת הרי המעצר הוא חוקי וההתנגדות למעצר היא בלתי חוקית.
ר. הועלתה הדעה כי לשוטר הצבאי סמכות מעצר לפי סעיף 227(1) שהופעלה במקרה הנדון. סעיף זה מקנה לשוטר צבאי סמכות מקבילה לשוטר רגיל ולפי סעיף 5 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) "שוטר רשאי, בלא צו מעצר לעצור אדם אם... האדם עבר בפניו או זה מקרוב עבירה שדינה... ". ברם, הממצ"פ שבפניו נעברה העבירה לא עצר את המערער, ואף אם תתקבל הטענה כי למחרת שימש דהאן זרוע ארוכה של הממצ"פ הרי שהעבירה לא נעברה "זה מקרוב" כאמור בסעיף. כפי שנקבע בפסיקה אין עוצרים אדם ללא פקודת מעצר אלא אם אין כל אפשרות לפתור את הבעייה שנתעוררה בדרך אחרת. בענייננו, לא היתה שום מניעה לכך שסמ"ר דהאן יקדים באותו בוקר ויוציא צו מעצר נגד המערער ולא צריך היה לעצרו בלי צו מעצר. אשר לביסוס המעצר על סעיף 228(א) לחש"צ - גם סעיף זה חייב להיות מסוייג שלא לעצור אדם ללא פקודת מעצר, כשיש אפשרות ושהות להצטייד בצו מעצר ואין כל חשש כי החייל יברח בינתיים או ינסה להעלים עקבותיו. זכותו של אדם לחירותו מחייבת צמצום מעצר ללא צו, להכרחי בלבד, כאשר אין דרך יעילה להשיג את המטרה בצורה אחרת. משום כך נשמט הבסיס לטענה כי המעצר במקרה דנן היה חוקי מכוח סעיף 228(א) לחש"צ.
ה. אשר לסמכות המעצר לפי חוזר מפ"ע - גם אם החוזר תקף הרי המעצר לא בוצע עפ"י ההוראות הרלבנטיות של חוזר מפ"ע. ברם, גם לגופו של עניין יש לקבל את הדעה כי חוזר מפ"ע בעניין הנדון אינו חוקי. החוזר מפלה בין חוגרים בשירות חובה לבין קצינים בשירות חובה וחיילים בשירות קבע - הפלייה המביאה לפסלות החוזר. כמו כן מדובר בסנקציה של מעצר שהיא עונשית ובבחינת מקדמה על חשבון העונש בטרם גזר דין, וגם מבחינה זו אין ההוראות עומדות במבחן ואין מעצר לפיהם חוקי.
(בפני השופטים: בייסקי, מלץ, גב' ולנשטיין. החלטה - השופט בייסקי. עו"דיהודה גרינהויז למערער, עו"ד חנן מלצר למשיב. 21.1.90).
ע.א. 379+491/86+545/85+135 - אליהו חברה לביטוח בע"מ נגד מסעודי אלגריסי ואח'
*ואח' - "תאונת דרכים" שהיא גם "תאונת עבודה" לעניין תשלום 25 אחוז מהפיצויים לנפגע שקיבל תגמולים לפי חוק הביטוח הלאומי(הערעורים נתקבלו).
א. כל אחד מהערעורים עוסק בתאונה שהיא "תאונת דרכים" במובן חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. בכל אחד מהם היה הנפגע עובדו של בעל הרכב המעורב בתאונה.
בכל אחד מהם היתה התאונה גם "תאונת עבודה" כהגדרתה בחוק הביטוח הלאומי והנפגע או תלוייו, זכאים לגימלאות מהמוסד לביטוח הלאומי. השאלה המשותפת לכל הערעורים היא אם זכאים התובעים שיפסקו לזכותם, לאחר ניכוי גימלת הביטוח הלאומי שהם זכאים לקבל מהמוסד, לפחות %25 מסכום הפיצויים שנקבעו להם בתביעותיהם. סכום הפיצויים שנקבע אינו עולה על הגימלאות. בשלושה מהערעורים מדובר בתאונה עצמית של נפגע אשר נהג ברשות ברכב של מעבידו ובאחד מדובר בתאונה שנגרמה לנפגע כתוצאה משימוש ברכב של המעביד וברשותו ע"י עובד אחר של המעביד. זכותו של הנפגע ל-%25 לפחות מסכום הפיצויים, גם אם הגימלאות עולות על סכום הפיצויים, מעוגנת בהוראת סעיף 152 של חוק הביטוח הלאומי, והיא קשורה עם זכות המוסד עפ"י סעיף 150 לחוק, לחזור על צד שלישי, החייב בפיצויים לנפגע, בתביעת שיפוי על הגימלה שהמוסד שילם או עתיד לשלם לנפגע.
ב. ברור מהוראות הסעיפים הנוגעים בדבר כי כדי שתחולנה הוראות סעיף 152 צריך שתתקיים דרישת סעיף 150 כי המקרה משמש עילה לחייב צד שלישי לשלם פיצויים לזכאי לגימלה. רק אז יוכל המוסד לחזור על הצד השלישי בתביעת שיפוי, ורק אז יוכל לוותר לטובת הנפגע על %25 מתוך הסכום המגיע לו מאותו צד שלישי. באין תביעת שיפוי של המוסד נגד הצד השלישי אין לנפגע ממי לקבל את ה-%25. מצבו של המעביד שונה ממצבו של "צד שלישי" אחר במובן סעיף 150 לחוק הביטוח הלאומי, שכן על המעביד חלות הוראות אחרות הכלולות בסעיף 82 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), שלפיו אין רואים את המעביד כצד שלישי שזכויות כלפיו מועברות למוסד הביטוח הלאומי. הטעם לפטור הוא בכך שבשלמו את דמי הביטוח למוסד לביטוח לאומי, המעביד הוא הנושא בעקיפין בעול הגימלה המשתלמת לעובדו שנפגע. על כן פוטרים אותו מתביעת שיפוי של המוסד. כשהאחראי לפיצויים הוא המעביד, מקבל העובד הנפגע רק %100 , לעומת %125 שהוא מקבל במקרה אחר מהאחראי - הצד השלישי - ומהמוסד גם יחד.
ג. המחלוקת העקרונית שהתעוררה בין הצדרים, היתה אם ב"תאונת דרכים" עפ"י חוק הפיצויים שהיא גם "תאונת עבודה", המזכה את הנפגע בפיצויים, מעמדו של המעביד שונה משל "צד שלישי" אחר שעליו רשאי המוסד לחזור לפי סעיף 152 לחוק הביטוח הלאומי. בכל פסקי הדין שעליהם נסבים הערעורים פסקו בתיהמ"ש כי ב"תאונת דרכים" שהיא גם "תאונת עבודה" אין מעמדו של המעביד שונה משל צר שלישי והערעור על כך נתקבל.
ד. בפסק דין מקיף, מפי השופטת נתניהו, נסקרו הנושאים הנוגעים לשאלה שבענייננו. ביהמ"ש הגיע למסקנה כי בכל הסיטואציות שנדונו, של תאונות דרכים עפ"י חוק הפיצויים שהן גם תאונות עבודה לפי חוק הביטוח הלאומי, ושבהן נפגע עובד ע"י שימוש ברשות ברכב שבעליו הוא המעביד, אין המוסד רשאי לחזור על המעביד, או העובד המשתמש ברשותו, בתביעה לשיפוי על סכום הגימלה המשתלם לנפגע. כך הדבר בין אם הפגיעה נגרמה ע"י תאונה עצמית ובין ע"י שימוש ע"י עובד אחר של המעביד, בין אם המעביד מתיר השימוש היא המדינה או כל אדם אחר.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, ש. לוין, גב' נתניהו, מלץ. החלטה - השופטת נתניהו. 21.1.90).
בש"א 136/90 - מדינת ישראל נגד איזידור סלוק
*קבלת ערעור לרישום כשהתעוררה שאלה אם מדובר בערעור על פס"ד ב"ערעור" של בימ"ש מחוזי או על פס"ד של בימ"ש מחוזי כערכאה ראשונה(קבלת ערעור לרישום).
א. המשיב הוא חוקר פרטי ומאז 1979 בידיו רשיון לעסוק במקצוע זה. לימים הגיש בקשה לקבל רשיון לקיים משרד לחקירות פרטיות. וועדת הרישוי, הפועלת לפי חוק חוקרים פרטים, דחתה את הבקשה בקבעה שלא ניתן להכיר בתקופת שירותו של המשיב
כחוקר במשטרת ישראל כתקופת נסיון כחוקר פרטי לצורך הוותק הנדרש בחוק. המשיב ערער על ההחלטה לביהמ"ש המחוזי, לפי סעיף 29 לחוק, וערעורו נתקבל. על כך הגישה המדינה הודעת ערעור לביהמ"ש העליון ועם הגשת הודעת הערעור התעורר ספק במזכירות אם הערעור מוגש בזכות או שהגשתו טעונה קבלת רשות. גדר הספקות נובע מכך שפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי ניתן בהליך "ערעור" המתנהל לפי סעיף 29 לחוק, ולכאורה - ולפי סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט, הגשת ערעור על פס"ד של ביהמ"ש המחוזי בערעור טעונה קבלת רשות. שאלת המזכירות אם לקבל את הערעור לרישום באה בפני הרשם והוחלט כי אין צורך ברשות ערעור וכי יש לקבל את הערעור לרישום.
ב. בפתח הדיון טענה ב"כ המדינה כי שאלת זכותה של המדינה להגיש ערעור על פסה"ד ראוי לה שתידון במסגרת הערעור עצמו, ובינתיים יש לקבל את הערעור. ב"כ המדינה אינה חולקת על סמכות המזכירות לסרב לקבל לרישום ערעור המוגש שלא כחוק, אך היא סבורה שעדיף לברר את השאלה שבמחלוקת בפני הרכב ביהמ"ש או - לפחות - בפני שופט דן יחיד לפי תקנה 421 לתקנות סדר הדין. טענה זו אין לקבל. ביהמ"ש חייב לבדוק אם ערעור מוגש כהלכה וכפועל יוצא מחובה זו מוסמך הוא לסרב לקבל לרישום ערעור שאינו מוגש כהלכה. סמכות זו נושאת אופי מינהלי והיא נתונה בראש וראשונה בידי מזכירות ביהמ"ש. אם מתעוררת שאלה בדבר קיבולו של הליך ע"י המזכירות, יובא העניין בפני הרשם המוסמך להחליט בדבר ובשאלות המשפטיות הכרוכות בו. החלטת הרשם אינה סופית והיא נתונה לערעור.
ג. אבן הבוחן במחלוקת היא אם פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי ניתן "בערכאה הראשונה", שאז ניתן לערער עליו בזכות, או שהוא ניתן "בערעור" שאז ניתן לערער עליו לאחר קבלת רשות. אין חולק כי הדיון בביהמ"ש המחוזי היה "ערעור" שהגיש המשיב על סירוב הוועדה לתת לו רשיון, והשאלה היא אם הדיון ב"ערעור" זה הוא דיון ב"ערכאה ראשונה", או שמא מדובר ב"ערעור" כמובנו בסעיף 41 לחוק בתי המשפט. ערעור הוא למעשה אמצעי ביקורת על החלטה שיפוטית שניתנה ע"י בימ"ש או טריבונל אחר. אין חולק כי ההחלטה המקורית נתקבלה כאן ע"י טריבונל מינהלי ויש לבדוק רק אם החלטת הועדה היא החלטה שיפוטית שניתנה במסגרת הליך שיפוטי, או שמא עניין לנו בהחלטה מינהלית גרידא. המבחן העיקרי הוא קיומו של "סכסוך" בין שני צדדים, ולפי מבחן זה החלטתה בענייננו היתה החלטה מינהלית מובהקת. מכאן שערעור על החלטתה אינו "ערעור" במובן המקובל של המילה, ופסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בערעור על החלטת ועדת הרישוי הוא בבחינת "החלטה מקורית" שניתנה בערכאה שיפוטית ראשונה, ומכאן שהערעור שהוגש ע"י המדינה לביהמ"ש העליון הוגש בזכות ויש לקבלו.
(בפני: הרשם צור. עו"ד גב' אתי כהנא למערערת, עו"ד רשף למשיב. 12.2.90).
ע.א. 15/89 - עו"ד נתן וסר נגד ישראלה וסר
*פיצול סעדים וסמכות בימ"ש(מחוזי ת"א - ת.א. 4479/85 - הערעור נדחה).
א. ביהמ"ש המחוזי החליט לפרק את השיתוף במטלטלין בין בעלי הדין ולמנות כונס נכסים לאכיפת הפירוק. אשר לקיום השיתוף ולאפשרות פירוקו אין עוד מקום למחלוקת אחרי שביהמ"ש העליון כבר נתן פסק דין בין אותם בעלי דין בעניין זה. טעמי הערעור מופנים לעניינים שבסדרי דין. המערער העלה טענה בדבר סמכותו של ביהמ"ש המחוזי, כאשר לדעתו מדובר במחלוקת שיכולה להיות נדונה בבימ"ש השלום ולא היה מקום לדון בה בביהמ"ש המחוזי. אין ממש בטענה זו. תחום הסמכות נקבע לפי המצב בעת הגשת התובענה וכל שהיה חסר בתובענה, רשאי היה ביהמ"ש להשלימו בדיון בפניו כפי שאכן נעשה. הסכום של 30,000 דולר נשוא התובענה היה בעת ההיא בסמכותו של ביהמ"ש המחוזי.
ב. טענה מרכזית התייחסה לעניין היעדר בקשה לפיצול סעדים לפי תקנות סדר הדין האזרחי וביהמ"ש המחוזי לא קיבל טענה זו. בעניין זה אכן לא צדק ביהמ"ש המחוזי, שכן בנושא פיצול הסעדים יש להבחין ולהבדיל בין בקשה לסעד הצהרתי, אשר בשעה שהוגשה לא יכול היה המבקש, מחמת חוסר סמכות ביהמ"ש או בשל היעדר ידיעה שיסודו בנסיבות אובייקטיביות, לצפות, כי יצטרך בעתיד להגיש תובענה נוספת, אשר יסודה באותה מערכת עובדות ואשר בה יתבקש מתן סעד מהותי, לבין בקשה לסעד הצהרתי, כאשר המבקש יכול היה להגיש גם תביעה לסעד מהותי, והוא לא עשה כן על אף הסבירות הגבוהה שתוגש תובענה נוספת בעתיד. תובע שביקש סעד הצהרתי, אם כי בזמן הבקשה יכול היה לתבוע גם את הסעד המהותי אך נמנע מלתבעו, ויחד עם זאת נמנע מלבקש רשות לפצל את תביעתו, אינו רשאי להגיש תביעה נפרדת נוספת בגין הסעד המהותי, כל עוד לא השיג את ההסכמה הנדרשת.
ג. אולם לגוף העניין אין בכך כדי להצדיק שינוייה של התוצאה אשר אליה הגיע ביהמ"ש המחוזי. המחלוקת בין בעלי הדין שבפנינו גדושה בהתדיינויות והגיע הזמן לסיים כל פלוגתא שנותרה. אי מתן רשות לפיצול לשם קיום הפירוק אך תיצור מבוי סתום ואי צדק שיתלווה אליו, ובמתן רשות, לאחר מעשה, רשאי ביהמ"ש לתת דעתו למציאות שנוצרה. על יסוד האמור בתקנה 524 לתקנות סדר הדין האזרחי יש מקום אף בשלב הנוכחי להתיר את הפיצול.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, בך. החלטה - הנשיא שמגר. המערער לעצמו, עו"ד ציון סמוכה למשיבה. 13.2.90).
ע.פ. 97/89 - חאזם נסיראת ועבדל נאסר נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת שוד(מחוזי ת"א - ת.פ. 49/88 - הערעור נדחה בעיקרו).
א. ביום 10.7.87 ארע שוד בבנק לאומי שבטירה ע"י שני רעולי פנים כאשר במהלך השוד נורו יריות. בביצוע שוד זה הורשע עד התביעה אחמד נאסר (להלן: אחמד) והלה מסר הודעה במשטרה שלפיה השתתף בשוד גם המערער השני (להלן: המערער). ביום ד2.10.8 נשדד הבנק פעם נוספת ע"י שלשה שודדים שאחד מהם נשאר יושב במכונית. על פי הודעתו של אחמד היה הוא הנהג והשניים שנכנסו לבנק היו המערער וכן המערער הראשון. גם בשוד זה נורו יריות כדי להרתיע אנשים מלרדוף אחרי השודדים. השוד השלישי, בו הורשעו המערערים, אירע בחנות תכשיטים בטול-כרם. בשוד זה לא נטל אחמד חלק, אלא שלפי דבריו במשטרה אמרו לו שני המערערים בשיחה כי הם השתתפו בשוד. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בביצוע כל שלשת מעשי השוד, ואת המערער הראשון בביצוע שני מעשי שוד, וגזר למערער 7 שנים מאסר בפועל שמתוכן 5 שנים וחצי חופפות למאסר אחר שנשא בו, והמערער הראשון נדון למאסר בפועל של 5 שנים וחצי מצטבר לכל עונש מאסר אחר. כן נדונו השניים למאסר על תנאי. המערער ערער על הרשעתו ועל חומרת העונש ואילו המערער הראשון ערער רק על חומרתו של העונש. הערעור על חומרת העונש נדחה והערעור על ההרשעה נתקבל רק ביחס לביצוע השוד בחנות התכשיטים.
ב. העד אחמד שהורשע בביצוע שני מעשי השוד של הבנק על פי הודייתו ונשלח לכלא, סירב להעיד בביהמ"ש מחמת איומים שאיימו עליו, ואמרתו נתקבלה כראיה על פי סעיף 10א'(ב) לפקודת הראיות. אחמד לא היה עד מדינה, גם אם ציפה כי ישיג טובת הנאה מכך שיגלה למשטרה את כל הידוע לו על מעשי השוד, וביהמ"ש המחוזי נזקק לחיזוק של ממש לעדותו. לגבי המערער הראשון נמצאו ראיות למכביר שאינן מותירות ספק בנכונות דבריו של אחמד ואילו לגבי המערער מצא ביהמ"ש ראשית הודאה מצידו בדברים שאמר לחוקרו כי לא ניתן עוד לסמוך בעת הזאת על איש "ולא צריך לתת אמונה באף אחד. יבוא יום של כל אחד מאלה שאמרו מה שאמרו... אני נכנס להרבה שנים בכלא... דיברו
עלי". בטענותיו ביקש הסניגור ליתן לדברים אלה של המערער משמעות שונה, דא עקא כי המערער התכחש לאמירת הדברים, ולא בכדי עשה זאת לאחר שהבין את משמעותם, וממילא לא נתן להם כל פירוש אחר מזה המשתמע מן הדברים כפשוטם. לפיכך ההרשעה בשני האישומים של שור הבנק מבוססת דיה.
ג. לא כן ההרשעה בשוד של חנות התכשיטים. אחמד לא לקח חלק בשוד זה אך שמע מפי המערערים כי הם ביצעו את השוד. גם בהנחה שאחמד שמע את הדברים שסיפר עליהם, לא ניתן להרשיע על סמך התוודות זו בלבד, וביהמ"ש סמך גם לעניין אישום זה על הדברים האמורים שאמר המערער לחוקרו, ואולם אין זה די לבסס את ההרשעה על כך. מעדות אחרת שבאה לפני ביהמ"ש עולה כי המערער הראשון ביקש לסבך את המערער בשוד זה וניסה לשדל את העד הנוסף לשקר במשטרה. בנסיבות אלה אין לומר כי העבירה לגבי שוד זה הוכחה במידה מספקת להרשעה בפלילים. אולם גם אם זוכה המערער מחמת הספק בביצוע השוד בחנות התכשיטים אין להקל בעונשו שכן די בשני מעשי השוד שבהם לקח חלק כדי להצדיק את העונש שהושת עליו. הוא הדין לגבי ערעורו של המערער הראשון על חומרת העונש שגם בו אין להתערב.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, ד. לוין, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. המערער הראשון לעצמו, עו"ד ד. מקרין למערער השני, עו"ד גב' רחל סוכר למשיבה. 11.2.90).
רע"א 566/89 - טרייס טריידינג קומפני נגד ג'ימי פינטו ואח'
*דרישת תצהיר בבקשה לתיקון כתב תביעה לצירוף נתבע נוסף(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המבקשת הגישה תובענה לביהמ"ש המחוזי נגד שלש חברות, בין השאר על יסוד מסמך שנחזה להיות חתום בידי ג'ימי פינטו כדירקטור של שתיים מהן. בכתבי הגנתן טענו המשיבות כי פינטו לא היה נושא משרה בחברות הנ"ל ולא היה רשאי לחייב אותן. לפיכך עתרה המערערת לצירופו של פינטו כנתבע נוסף לתובענה והמשיבות התנגדו לבקשה. ביהמ"ש המחוזי הורה על הגשת סיכומי טענות בכתב ולבסוף קבע כי צודקות המשיבות בטענתן שיש לתמוך את הבקשה בתצהיר, אך הליקוי ניתן לתיקון ועל כן התיר ביהמ"ש למערערת לצרף תצהיר לבקשה. המבקשת הגישה בקשה לרשות ערעור על ההחלטה, הבקשה נשמעה כערעור והערעור נתקבל.
ב. המשיבות טוענות כי לא מקום לצרף את פינטו כמשיב לבקשה זו ובכך הן צודקות. לגופה של הבקשה לרשות ערעור טוענות המשיבות כי הבקשה מוקדמת, שכן המערערת תוכל לתקוף את ההחלטה כשיסיים ביהמ"ש את הדיון בבקשת הצירוף. טענה זו אין לקבלה בנסיבותיו של התיק הנדון. אם המערערת לא תצרף את התצהיר תידחה בקשתה והמערערת מצהירה שאינה מסוגלת להגיש תצהיר, מאחר שמערכת היחסים בין המשיבות לבין פינטו אינה ידועה לה.
ג. אשר לטענה כי קיימת חובה על המערערת לצרף לבקשתה לביהמ"ש המחוזי תצהיר - טענה זו אין לקבל. קיימות בקשות לתיקון כתבי טענות וגם לצירוף בעל דין שאין צורך לתמכן בתצהיר, כגון כשבעל דין רוצה לחזור בו מטענות מסויימות שטען, או במקרה שהוא מבקש, כמו במקרה שלפנינו, לאמץ, ולו גם לחילופין, טענה שטען יריבו. המבקש רשאי אף ללא הגשת תצהיר כלל, לאמץ את גירסת הצד השני ולצמצם על ידי כך את הפלוגתאות.
ד. במקרה דנן מצהירה המערערת שמערכת היחסים שבין פינטו לבין המשיבות אינה ידועה לה ועל כן אין לה מה לכתוב בתצהיר. אם ייעתר ביהמ"ש לבקשת התיקון תעלה על הפרק השאלה מי, אם בכלל, חב על יסוד המסמך וכך תבוא השאלה האמיתית שבמחלוקת על פתרונה. מכח תקנה 22 לתקנות סדר הדין האזרחי רשאי תובע לתבוע כמה נתבעים
לחילופין, ומה שניתן לתבוע מלכתחילה, ניתן, בנסיבות המקרה, לתבוע גם בדיעבד, על דרך בקשת תיקון. מבחינה זו ניתן לראות את פינטו כ"בעל דין שנוכחותו דרושה".
ה. אשר לטענת המשיבות כי אין מקום לעשות שימוש בתקנה 410 לתקנות סדר הדין ולראות את הבקשה כאילו ניתנה רשות לערער והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה - גם טענה זו יש לדחות. המשיבות מבססות את הטענה על כך שהדיון על יסוד התקנה האמורה ישלול מהן את האפשרות להגיש ערעור שכנגד, שבו תטענה שהיה מקום לדחות את בקשת הצירוף מלכתחילה מבלי לאפשר למערערת להגיש תצהיר. ברם, לא זו בלבד שיכלו גם המשיבות להגיש בקשת רשות לערער על ההחלטה, אלא שמתוך החומר עולה כי לא היו לערעור או לבקשה כזו מצד המשיבים, שום סיכוי להצליח. מטעמים אלה יש לראות את הבקשה כאילו ניתנה רשות לערער והוגש ערעור ויש לקבל את הערעור ולאפשר למערערת להגיש כתב תביעה מתוקן כמבוקש על ידה מבלי צורך בתצהיר.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד צ. טמיר למבקשת. 13.2.96).
בג"צ 433/89 - אחמד עבאס ואח' נגד שר הפנים ואח'
*מימון בחירות לרשות מקומית כאשר טפסי הבקשה למימון הוגשו באיחור של יום(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
א. עניינה של העתירה סירוב המשיב לאשר לעותרים תשלום מימון לקראת הבחירות למועצה המקומית בכפר נחף שנתקיימו בראשית שנת 1989. יום 1.1.89 נקבע כמועד אחרון להגשת טפסי הבקשה לקבלת מימון. משהגיע העותר ללשכת משרד הפנים בעכו ביום הנ"ל בשעה 5 אחה"צ מצא את הלשכה סגורה. הוא פנה לביתו של פקיד משרד הפנים בכפר עראבה, אך הלה סירב לקבל שם את הטופס. פניית העותרים למשרד בעכו נעשתה על יסוד הודעה ברבים כי יש למסור את התצהירים, ההודעות והמסמכים בקשר למימון לא יאוחר מיום 1.1.89, במישרין למשרד הפנים בירושלים או לפקיד משרד הפנים באחד מ-14 מקומות ישוב שפורטו בהודעה ושאחד מהם היה בעכו. המשיבים ציינו כי העותר היה יוצא ידי חובתו, לו היה נוסע ביום 1.1.89 לירושלים מקום בו היה המשרד פתוח עד חצות הלילה, או שולח את הטפסים בדואר ביום 1.1.89, או אף משלשל אותם לתיבת הדואר של משרד הפנים בעכו. ב"כ העותר טוען כי מן ההודעה שקבעה את האפשרות למסור את המסמכים ביום 1.1.89, השתמע כי ניתן להגיש את הטפסים בכל אחת מן הכתובות שצויינו בהודעה ער חצות הלילה, שהרי שעות ההגשה לא הוגבלה, והיום מסתיים, לפי חוק הפרשנות, רק בחצות. העתירה נתקבלה.
ב. אכן, פקיד משרד הפנים לא חייב היה לקבל טופס בקשה כאמור בביתו. מאידך, נכון היה אילו ההודעה בדבר מסירת מסמכים כאמור תציין גם מה השעות שבתוכן ניתן למסור את המסמכים במשרדים הנ"ל, ומה גם כאשר יכולה היתה לעלות סברה כי ציון תאריכו של יום בלבד תתפרש, הלכה למעשה, בדומה למועד הגשת רשימת מועמדים, היינו כאפשרות להגיש את המסמכים עד חצות. העותר אמנם לא ניצל את כל החלופות שהיו פתוחות בפניו, שהרי יכול היה לנסוע לירושלים או לשלשל את החומר לתיבת הדואר של המשרד, או, כפי שציינו המשיבים, ע"י משלוח בדואר ביום 1.1.89, גם אם החומר היה מתקבל לאחר תאריך זה. החלופה האחרונה של משלוח בדואר מלמדת כי המשיבים לא ראו את המועד הקובע כמועד בו הגיעו הטפסים למשרד הפנים. המסקנה היא כי מכלול הנסיבות יוצר במקרה דנן תמונה של מקרה גבולי, שכן בהיעדר ציון שעות יכול היה להיווצר בנסיבות מקרה זה פתח לאי הבנה מסויימת. לאור אופי העניין יש מקום להורות במקרה זה כי הצו יהפוך להחלטי.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, אלוני. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד זכי כמאל לעותרים, עו"ד גב' אסנת מנדל למשיבים. 11.2.90).
בג"צ 844/89 - ברנרד דורון מרקו נגד ראש אגף כח אדם צה"ל ואח'
*דרישה להכיר בשירות חובה בתקופה בה היה החייל בדחיית שירות כתוצאה מבקשתו לשרת בעתודה(העתירה נדחתה).
א. לקראת חיולו הודיע העותר לרשויות צה"ל כי ברצונו לשרת בעתודה הטכנולוגית ועל יסוד הודעתו נדחה שירותו הסדיר לפי בקשתו. הוא גוייס לצה"ל ביום 15.7.86 ולמחרת היום הוגדר מעמדו לפי רישומי הצבא כ"חובה בדחיית שירות" בשל הימנותו עם העתודה הטכנולוגית. הוא עבר טירונות מיום 16.7.86 ועד יום 11.8.86, במעמד של שירות מילואים, כמקובל לגבי דחויי שירות, ואף גבה מן המוסד לביטוח לאומי את השכר שהגיע לו לפי החוק עבור שירות המילואים הנ"ל. ביום 8.12.86 חתם העותר בבסיס קליטה ומיון על טופס 55 שלפיו ביקש לסיים את לימודיו בעתודה ולעבור לשירות סדיר רגיל. לטענת העותר היתה העריכה של הטופס הנ"ל רק פעולה פורמלית שלא שיקפה את המציאות מבחינת שירותו, שכן, לטענתו, מיד עם גמר הטירונות המשיך לשרת בבקו"מ תוך הודעה על אי רצונו בהמשך דחיית שירות. כל העת היה במסגרת צבאית, לבש מדים, נשא פנקס חוגר וחיכה להעברה שלו ליחידה רגילה. רשויות הצבא גורסות כי שינוי מעמדו של העותר מזה של חייל בדחיית שירות לזה של חייל בשירות סדיר (חובה) בא רק ביום 8.12.86, כאשר הועבר בעקבות הגשת טופס 55 וראיון אישי למדור מעבר והוצב לחיל האויר. העותר טוען כי סיים את שירות החובה שלו ביום 14.7.89 ואילו המשיבים טוענים כי שירות החובה צריך היה להסתיים ביום 4.12.89 לולא נפקד מן השירות החל ביום 25.9.89. העתירה נדחתה.
ב. אין ברישומים ובטפסים דבר וחצי דבר התומך בגירסה של שהות רצופה בבסיס קליטה ומיון במשך כארבעה חודשים. עיקרו של דבר, חייל בדחיית שירות אינו יכול לשנות מעמדו ע"י הצהרה או בקשה חד צדדיים מטעמו, וגם בהנחה שהעותר פנה עוד לפני דצמבר לרשויות צבאיות בבסיס הקליטה והמיון וביקש להפסיק את דחיית שירותו לא היה בכך כדי לשנות מעמדו מבחינת השירות, כל עוד לא החליטו רשויות הצבא לפעול על פי בקשתו. גם הנתונים הנסיבתיים לא תמכו בתיזה שעלתה מפי העותר. לאור הרישומים והנתונים שהיו בפני המשיבים רבץ על העותר הנטל להוכיח את שהותו במסגרת צבאית סדירה עוד לפני חודש דצמבר 1986 ובכך לא הצליח. על כן אין לקבל את טענתו כי יש למנות את החודשים אוגוסט עד דצמבר 86 כתקופת שירות סדיר.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מאיר מקייס לעותר, עו"ד שאול גורדון למשיבים. 11.2.90).
בג"צ 921/89 - אברהם מנחם נגד רשם האגודות השיתופיות ו"בני ציון" כפר שיתופי...
*מינוי בורר ע"י רשם האגודות השיתופיות(העתירה נתקבלה).
א. העותר הוא חבר בכפר השיתופי בני ציון שהוא אגודה שיתופית. הוועד המקומי של הכפר חייב את העותר בתשלום מסים מוניציפליים והעותר חלק על שיעור חיובו במסים הנ"ל. הוא פנה לרשם האגודות בבקשה למנות בורר על פי סעיף 52 לפקודת האגודות השיתופיות, שידון בסכסוך שנתגלה בינו לבין "בני ציון". הרשם מינה בורר שפסק מה שפסק, העותר ערער נגד הפסק בפני הרשם והלה דחה את הערעור. בעתירה דנן טוען העותר כי הרשם לא היה כלל מוסמך למנות בורר לפסוק בסכסוך האמור, משום שהסמכות נתונה לרשם רק לעניין סכסוך המתייחס "לעסקי האגודה", כאמור בסעיף 52 לפקודת האגודות השיתופיות, שעה שהסכסוך דנן אינו נוגע לעסקי האגודה, אלא להטלת מסים מוניציפליים שהוטלו ע"י הועד המקומי בישוב השיתופי ואשר על כן פסק הבוררות בטל הוא. העתירה נתקבלה.
ב. טענות העותר בעניין שיעור המסים המוניציפליים הינן נגד הוועד המקומי של הישוב השיתופי "בני ציון", ואין כאן סכסוך בין העותר לבין וועד ההנהלה של
האגודה השיתופית להתיישבות "בני ציון", שהרי לא וועד זה מחייב בתשלום מסים מוניציפליים. אשר על כן, הסכסוך נשוא הבוררות אינו נוגע לעסקי האגודה אלא לענייני הוועד המקומי שהוא חלק ממערכת השלטון המקומי, ובעניין כגון דא אין לרשם האגודות השיתופיות סמכות למנות בורר. הזהות שבין הוועד המקומי של היישוב "בני ציון" ושל וועד ההנהלה של האגודה השיתופית "בני ציון" הינה מבחינת ההרכב האנושי בלבד של שני הגופים הנ"ל, אך פרט לכך משמשים הוועד המקומי וועד ההנהלה שני אורגנים משפטיים שונים ונפרדים.
ג. פסק דינו של הבורר ניתן, איפוא, ללא סמכות מהותית, ובטל הוא. מאחר שכך, שוב אין נפקא מינה לטענת המשיבים שהעתירה הוגשה לאחר שיהוי ניכר, ואף לא לעובדה שהעותר עצמו ביקש את מינוי הבורר ע"י רשם האגודות השיתופיות. מקום שיש בו פסול של חוסר סמכות מהותית, טענת שיהוי ומניעות לא יעמדו למבקש לתת תוקף לאשר נעשה בחוסר סמכות מהותית. לפיכך יש לעשות את הצו למוחלט כך שפסק הבורר בטל הוא. עם זאת חוייב העותר בתשלום הוצאות למשיבים.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, מלץ, אור. החלטה - המשנה לנשיא אלון. עו"ד אור לעותר, עוה"ד גב' י. גנסין לרשם האגודות, עו"ד בנדר ל"בני ציון". 15.2.90).
ע.פ. 611/89 - שמעון מסיקה נגד מדינת ישראל
*סירוב פסילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
המערער הועמד לדין בפני שופטת שלום בנתניה וביקש כי השופטת תפסול את עצמה, באשר מספר חודשים לפני שהחל המשפט הובא המערער בפני אותה שופטת לדיון בהארכת מעצרו, כאשר יוחסו לו עבירות חמורות הרבה יותר מאלה שנכללו לאחר מכן בכתב האישום. השופטת עיינה בחומר החקירה לעניין הארכת המעצר ואמרה בהחלטתה "המדובר בעבירות חמורות של נסיון לרצח וסחיטה באיומים". עפ"י הטענה עובדה זו מקימה חשש ממשי למשוא פנים. נימוק נוסף לבקשת הפסילה מתבסס על מספר תקריות שארעו בין השופטת לבין המערער וסניגורו על רקע ניהול הדיונים, ואלה מלמדים, כך נטען, על עויינות בלב השופטת נגד המערער וסניגורו. ביהמ"ש דחה את בקשת הפסילה והטיל על ההגנה תשלום של 750 ש"ח הוצאות לאוצר המדינה. הערעור באשר לפסילה נדחה ובאשר לתשלום הוצאות הישיבה נתקבל.
מה שהשופטת אמרה בבקשת המעצר אין בו כדי לפסול את השופטת. בדברים האמורים אין הבעת דעה קדומה. אשר לתקריות שארעו במהלך הדיון בין השופטת להגנה על רקע הדיונים - מה שניתן ללמוד מאותן תקריות הוא שמדובר בשופטת המקפידה ביותר על ענייני נוהל ובמיוחד על שמיעת משפטים במועדים שנקבעו להם. בכך אין כל פגם. אכן, לעתים נשמעו מפיה של השופטת דברים שניתן היה לבטאם בצורה פחות פוגעת אלא שמכאן ועד עילת פסילה רחוקה הדרך. מאידך, צודק המערער באשר לפסיקת ההוצאות בגין הישיבה האמורה. אם כי אין לקבל את הטענה כי יש בפסיקת הוצאות גוון עונשי המשמש כשלעצמו עילה לפסילה, הרי שהשופטת לא נתנה לסניגוריה הזדמנות לטעון ולהתייחס לעניין ההוצאות כפי שמתחייב מהוראות תקנה 21(ב) לתקנות סדר דין הפלילי, ולפיכך יש לבטל חלק זה של ההחלטה.
(בפני: השופט מלץ. עו"ד לנדשטיין למערער, עו"ד גב' בורנשטיין למשיבה. 7.2.90).
בש"פ 574/90 - מדינת ישראל נגד מרדכי נחמיאס
*שחרור ממעצר למרות הפרת תנאי שחרור (סמים-קוקאין) (הערר נתקבל).
המשיב הואשם, יחד עם שניים אחרים, בעבירות של יבוא ועשיית עסקה בכמות של כ-900 גרם קוקאין. בשעתו הורה ביהמ"ש המחוזי לעצור את המשיב עד
תום ההליכים, בעוד שאת שני הנאשמים האחרים הורה לשחרר בערובה. המשיב הגיש ערר לביהמ"ש העליון ובנובמבר 1989 הוחלט לקבל את הערר ולשחרר את המשיב בערובה תוך הצבת תנאים ובהם ערבות בנקאית על סך 50,000 ש"ח, איסור יציאה מהבית, איסור יציאה מהארץ ואיסור על מגע עם עדים. המשיב הפר את תנאי השחרור בכך שעזב את ביתו ונתפס בידי המשטרה כשהוא מחזיק 0,22 גרם הרואין. בגין מעשה זה הוגש נגד המשיב כתב אישום נפרד והתביעה ביקשה בגדרו לעצור את המשיב עד תום ההליכים, אך בקשתה נדחתה בשל הכמות הזעומה של סם שנתפסה בידי המשיב. בענייננו פנתה המדינה לביהמ"ש המחוזי וביקשה שהמשיב יעצר עד תום ההליכים בגלל ההפרה של תנאי הערבות. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אכן מדובר ב"הפרה בוטה ומחוצפת של תנאי הערובה", אך על אף זאת החליט שלא לעצור את המשיב, אלא "להכות אותו מכה קשה בכיסו" והורה לחלט 10,000 ש"ח מתוך סכום הערבות הבנקאית. הערר נתקבל.
נכון הדבר שלא כל הפרה מחייבת אוטומטית ביטול השחרור בערובה, וההכרעה בשאלה זו חייבת להיות מוכתבת עפ"י מהותה של ההפרה. במקרה דנן מדובר בהפרה בוטה ומחוצפת, שכן המשיב לא רק שיצא את ביתו בניגוד לתנאי השחרור, אלא שעשה זאת לצורך ביצוע עבירה נוספת של סמים. ע"י כך הראה המשיב שאין לסמוך עליו בכל הנוגע לקיום תנאי השחרור, וכן כי התנאים שנקבעו אין בהם כדי לעצור בעדו מביצוען של עבירות נוספות. בנסיבות אלה ההפרה מחייבת את ביטולו של השחרור בערובה והחזרת המשיב למעצר עד תום ההליכים. לפיכך הוחלט לקבל את הערר ויחד עם זאת הוחלט להחזיר את הסכום שחולט.
(בפני: השופט מלץ. עו"ד גב' מיקי חשין לעוררת. עו"ד יפתח למשיב. 13.2.90).
רע"א 258/90 - משה כובשי... בע"מ נגד בנק הפועלים בע"מ
*מינוי כונס נכסים למימוש איגרת חוב (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
המשיב תבע את המבקשת בסדר דין מקוצר לתשלום סכומי כסף ובגדרה של התובענה הגיש הבנק בקשה בדרך המרצה בה עתר - כסעד ביניים "לקבל לרשותו שמונה אוטובוסים אשר (המבקשת) שיעבדה לטובת (הבנק) לפי אגרת חוב... ע"י מינוי כונס נכסים". ביהמ"ש נעתר לבקשה ונמנע מלהעניק לכונס סמכות למכור את האוטובוסים כל עוד לא ניתן פס"ד בתיק העיקרי. באשר למינוי כונס הנכסים נתבקשה רשות ערעור שנדונה כערעור והערעור נתקבל.
בקשה למימוש אגרת חוב ע"י כונס נכסים היא "הליך עיקרי" המצדיק מתן סעד העומד בפני עצמו, והדרך של הגשת המרצה הפותחת את הדיון יאה לה. המבקשת לא נקטה בדרך זו אלא הגישה בקשה לסעד זמני, ואין בכתב התביעה כל עתירה להסמיך את הכונס לממש את אגרת החוב ע"י מכירת האוטובוסים. הסעד הכספי עצמו, אינו מצדיק, לכאורה, בנסיבות המקרה, מינוי כונס נכסים זמני. בנסיבות אלה הוחלט לקבל את הערעור כך שהחלטת ביהמ"ש המחוזי בדבר מינוי כונס תתבטל, אם לא יגיש המשיב תוך 15 יום בקשה לתיקון כתב התביעה ע"י הוספת סעד בגדרו של סעיף 194 לפקודת החברות, ולכשיתוקן כתב התביעה יראו את החלטת ביהמ"ש המחוזי כסעד זמני בגדרו.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד דעואל פלאי למבקשת. 13.2.90).
רע"פ 307/90 - פאוזיה זבידאת נגד מדינת ישראל
*צו להריסת מבנה שנבנה ללא רשיון (הבקשה נדחתה).
המבקשת הורשעה בשורה של עבירות עפ"י חוק התכנון והבנייה וביהמ"ש הורה, בנוסף לעונש שגזר, גם על הריסת המבנה נשוא כתב האישום. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורה של המבקשת והבקשה לרשות ערעור נדחתה. טענת המבקשת הינה כי על אף שסעיף 205 לחוק התכנון והבנייה מסמיך את ביהמ"ש לצוות על הריסה כל אימת שהורשע אדם על עבירה לפי סעיף 204 לחוק התכנון, יש לקרוא הוראה זו כאילו היא
חלה רק על סעיפי משנה (א) ו-(ב) של סעיף 204, ולא על סעיף משנה (ג), שהוא הסעיף המתאים לענייננו. ברם, האמור בסעיף 205 ברור ואיננו ניתן לשני פירושים. הסמכות שניתנה באותו סעיף לשופט ליתן צו הריסה חלה לגבי אדם שהורשע על עבירה לפי סעיף 204, כלומר עפ"י כל אחד מסעיפי המשנה של סעיף זה וקבלת התיזה של ב"כ המבקשת פירושה למעשה שינוי החוק.
(בפני: השופט מלץ. עו"ד שקד למבקשת, עו"ד גב' בורנשטיין למשיבה. 6.2.90).
בש"פ 264/90 - סעד סלמאן נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (רכישת נשק) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם ברכישת רובה קרבין ממי שגנבו מבעליו, ושילם בתמורה 5,000 ש"ח. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. הסניגור אינו חולק על העובדות האמורות, אך לטענתו לא נתקיימה כאן עילת מעצר ולא נלקחו בחשבון בשיקולי המעצר נסיבותיו האישיות של העורר, שהוא אב לשלשה ילדים, וכן לא נבחנה אפשרות של השגת מטרת המעצר בדרכים אחרות, היינו הטלת מגבלות על המערער. הערר נדחה. במציאות של היום, כאשר עבירות אלימות ותוקפנות הולכות ומתרבות במדינה, הרי רכישת נשק בהוצאה משמעותית, מעלה, לפחות לכאורה, את החשד כי ההצטיידות בנשק חם נועדה לשימוש למטרה בלתי חוקית, וזו עילת מעצר מחמת סכנה לשלום הציבור. חשש זה גובר כאשר מדובר באדם כמו העורר, שלחובתו שורה ארוכה של הרשעות קודמות, וכולל בעבירות של אלימות.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד צור לעורר, עו"ד משה גולן למשיבה. 22.1.90).
רע"א 540/89 - יוסף פרייס והסנה בע"מ נגד שושנה פסט
*הזמנת מומחה לחקירה על חוות דעתו (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
ביהמ"ש המחוזי נמנע מלהזמין את המומחה כדי להיחקר על חוות דעתו, לא בגלל היותן של השאלות בלתי רלבנטיות, כפי שטענה המשיבה, אלא מאחר שניתן להציגן למומחה בכתב. דא עקא, כי ההליך מצוי לאחר שלב ההבהרות שבכתב, ולפיכך זכאים המבקשים להזמין את המומחה לחקירה על יסור תקנה 15(ג) לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים) התשמ"ז -1986. לפיכך יש לראות את הבקשה כאילו ניתנה עליה רשות ערעור והוגש ערעור והערעור מתקבל. במקום החלטת ביהמ"ש המחוזי תבוא החלטה להזמין את המומחה לחקירה.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד מרדכי זוכוביצקי למבקשים, עו"ד אהוד שלוש למשיבה. 19.1.90).
רע"א 552/89 - משה זר נגד עזרתי מאיר
*בקשה לרשות ערעור על החלטת רשם בימ"ש מחוזי שלא להאריך את המועד להגשת רשות ערעור
(הבקשה נדחתה).
בקשתו של המבקש לבטל פס"ד שניתן עפ"י צד אחד בבימ"ש השלום נדחתה ובקשתו להאריך לו את המועד לערער על פסה"ד לביהמ"ש המחוזי נדחתה. על החלטה זו ביקש המבקש רשות לערער, אך מתברר שההחלטה ניתנה ע"י השופט בתפקידו כרשם ביהמ"ש המחוזי, ועל כן, שומה היה על המבקש לערער על ההחלטה בזכות לביהמ"ש המחוזי. בצר לו, ביקש המערער להעביר את העניין לביהמ"ש המחוזי, ואולם אין כוחו של ביהמ"ש עמו להפוך בקשת רשות ערעור שהוגשה בטעות במקום ערעור לכתב ערעור. לפיכך, גם אין מקום להעביר את העניין לביהמ"ש המחוזי רק על מנת שידחה את הבקשה. גם אם היה מקום להעביר את "העניין" לביהמ"ש המחוזי מחוסר סמכות, הרי הוגשה הבקשה לאחר מועד שבעת הימים שנקבע להגשת ערעור על החלטת הרשם.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד חנוך קליין למבקש, עו"ד א. דיאמנט למשיב. 19.1.90).