ע.א. 445/87 - הספקה חברה... בע"מ נגד עמית קופה לפנסיה בע"מ ועובדי הספקה...
*העברת יתרות כספי פיצויים בקופת הפנסיה לעובדים או למעביד(מחוזי ת"א - ת.א. 2952/86 - הערעור נתקבל).
א. המערערת נמצאת בהליכי פירוק. עובר לפירוק נהגה המערערת להפקיד כספים אצל המשיבה (להלן: עמית). בין הקרנות שמנהלת עמית מצויות "קרן תגמולים לעובדים" (להלן: קרן התגמולים) ו"קרן פיצויים לעובדים" (להלן: קרן הפיצויים). בעוד שקרן התגמולים היא הדדית למערערת ועובדיה, הרי שבקרן הפיצויים נצברו כספים שהופרשו ע"י המערערת בלבד. על פי תקנות עמית נרשמים הכספים המופרשים ע"י המעביד לקרן הפיצויים, על פי שיקול דעתו הבלעדי של המעביד, "על שם כל אחד מהעובדים שבגינו שולמו" או "באופן כללי ע"ש המעביד". בענייננו בחרה המערערת לרשום את הכספים על שם כל אחד מעובדיה. בקרן מצויים בין היתר, כספים ע"ש עובדים אשר קיבלו פיצויי פיטורים כחוק בשיעור %100. כספים אלה הם יתרות שמקורן בהפרשות עודפות וברווחים (להלן: היתרות), אשר עמדו במועד הנזכר על כ-378,000 ש"ח. מפרק המערערת דרש מעמית את השבת היתרות לקרן של המפרק. במקביל פנו העובדים, שעל שמם רשומות היתרות, בדרישה לקבל כספים אלה. עמית פנתה לביהמ"ש המחוזי בבקשה על דרך של "טעןביניים" על מנת שיוכרע למי עליה לשלם את היתרות, וביהמ"ש פסק כי על עמית לשלם את היתרות לעובדים שעל שמם נרשמו. הערעור נתקבל.
ב. העובדים טוענים כי למערכת בתי המשפט הכלליים אין סמכות לדון בנושא, לאור סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה. בלי להכריע בשאלה אם המקרה שלפנינו נופל למסגרת סעיף 24, הרי מאחר שמדובר למעשה בהליך הקשור לפירוק חברה, היינו, בירור תביעתו של מפרק להשיב לו נכסים השייכים, לטענתו, לחברה שבפירוק, ומאחר שביהמ"ש המוסמך לכך הוא ביהמ"ש המחוזי, לפי סעיף 256 לפקודת החברות, הרי דינה של טענת חוסר הסמכות להידחות.
ג. פסק הדין של ביהמ"ש המחוזי מכיל למעשה שתי קביעות: שמלכתחילה לא היו העובדים בעלי כספי קרן הפיצויים ; שהסכם השכר מעניק להם אותם כספים בדיעבד. בערעור חולקים העובדים על הקביעה שמלכתחילה הכספים לא היו שייכים להם, ואילו המערערת חולקת על הקביעה שהסכם השכר מעניק בדיעבד את הכספים לעובדים. אין לקבל את טענת העובדים כי כבר מלכתחילה הכספים היו שייכים להם וכי זכותם בכספים היתה זכות קניינית. לעניין זה יש לקבל את גישת המערערת. מאחר שמדובר בחברה בפירוק, הרי שרק קביעה כי מלכתחילה הוענק לעובדים קנין ביתרות, להבדיל מזכות אובליגטורית בהן, יכולה למנוע את השבת היתרות לקופת המפרק. הטענה היא, שהסכם השכר מעניק לעובדים, לכל היותר, זכות חוזית ביתרות, אלא שבשל הפירוק מעמדם של העובדים, ביחס ליתרות אלה, הוא כשל כל נושה לא מובטח. ברם, בשלב זה, של "טען ביניים", אין צורך להכריע אם יהיה לעובדים "דין קדימה" בכספי היתרות לפי פקודת החברות כאשר יושבו הכספים לקופת המפרק. בשלב זה ההכרעה צריכה ליפול אם להחזיר את היתרות לקופת המפרק או להחזירן לעובדים ובעניין זה הדין עם המערערת. בבדיקת הנתונים, היינו ההסכמים, הנוהג, ותקנות עמית, עולה שלעובדים לא הוקנתה בעלות בכספי הפיצויים. כל שניתן להם מצד המעביד הוא זכות חוזית בכספי קרן הפיצויים ולפיכך יש להחזיר את היתרות לקופת המפרק והעובדים הם נושים ביחס לכספים אלה. בשאלה אם יש לעובדים דין קדימה בכספים אלה ואם לאו אין צורך להכריע בשלב זה, כאמור.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, אלוני. החלטה - השופט בך. עו"ד זאב ליאונד למערערת, עו"ד ר. דויטש לעמית, עו"ד יונתן פסי לעובדים. 14.2.90).
ע.א. 128/88 - מאיר נחמני נגד אברהם פרץ ואח'
*מסירת "תביעת פינוי" בין דיירים מוגנים לבין עצמם להכרעת בוררות(מחוזי ת"א - ה.פ. 1195/87 - הערעור נדחה).
א. המערער והמשיב שכרו יחדיו מושכר אצל בעל בית מסויים ובחוזה השכירות רכשו השניים זכויות של דיירות מוגנת. סמוך לאחר שכירת החנות כרתו השוכרים ביניהם חוזה לפיו ינהלו במשותף בית קפה. בחוזה הוסדרו תנאי השותפות ונקבעה תנייה בדבר הסדרת סכסוכים שיתגלעו בין הצדדים בדרך של פנייה להליכי בוררות. בין המערער והמשיב נתגלע סכסוך והמשיב הגיש תביעה לבוררות ובמסגרתה ביקש להורות על פינויו של המערער מן החנות. הבוררים נחלקו בדעותיהם בשאלת סמכותם לדון בעניין והמשיב עתר לביהמ"ש המחוזי בבקשה להצהיר כי הבוררים מוסמכים ליתן סעד של פינוי. המערערכפר בקיומה של סמכות כזו בידי הבוררים. ביהמ"ש המחוזי סקר את ההלכה שלפיה אין לבורר סמכות לפסוק בתביעה לפינויו של דייר מוגן מן המושכר, אך לדעתו הלכה זו עניינה היחסים שבין הדייר לבין בעל הבית, ואין לה דבר עם היחסים הפנימיים בין הדיירים לבין עצמם. הערעור נדחה.
ב. על פי ההלכה "אין הצדדים בשכירות המוגנת על פי חוק הגנת הדייר יכולים למסור את ההכרעה בשאלות של פינוי הדייר לידי בורר". במה דברים אמורים ? - ב"צדדים בשכירות המוגנת", היינו, בדייר או בדיירים מזה, ובעל הבית מזה. הדייריםבינם לבין עצמם אינם צדדים לחוזה השכירות, אלא צד אחד לו, ומערכת היחסים ביניהםאיננה נשלטת ע"י חוזה השכירות אלא ע"י הדינים הנוגעים למערכת יחסים זו, כגון דיני החוזים, דיני השיתוף והשותפות, וכיו"ב. מסקנה זו עולה מן ההלכות שנפסקו באשר להבאת עניין שבדיני הגנת הדייר בפני הבוררים, אך החשוב מכך, היא מובנת מתוך עמידה על המטרה החקיקתית שביסוד דיני הגנת הדייר. הרקע לחקיקתם של דינים אלה היה המחסור בדירות ובבתי עסק בתקופת השלטון המנדטורי, שהביא לפער בין עמדותהמיקוח של בעלי הבתים מזה ושוכרי הדירות מזה. חוק הגנת הדייר עניינו, רובו ככולו, במסכת היחסים שבין בעל הבית והדייר, אם לעניין דמי השכירות, אם לעניין דמי המפתח, ואם לעניין פינויו של המושכר. החוק כלל לא התיימר לדון במערכת היחסים הפנימית שבין דיירים משותפים.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד בנימיןארבל למערער, עו"ד נחום שחר למשיב. 13.2.90).
בג"צ 50/89 - נתן יודייקין נגד נציב שירות המדינה ואח'
*תשלום פיצויים בגין "תקופת שירות עודפת" מעל 35 שנה בשירות המדינה(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
א. העותר החל לעבוד כפקיד דואר בשנת 1935, ב-1949 גוייס לצה"ל ולאחר מכן החל לעבוד בשירות המדינה. שנות העבודה שלו עלו על 35 שנים. קיצבת הפרישה המירבית שקיבל מחושבת בגין תקופת שירות בת 35 שנים ועתה טוען העותר כי הוא זכאי לתשלום פיצויי פיטורים מן המדינה בגין "תקופת השירות העודפת" כמשמעה בסעיף 39(ז) לחוק שירות המדינה (גמלאות). המשיבים טענו שאין העותר זכאי לתשלום פיצויי פיטורים בגין "תקופת השירות העודפת", ולנוכח עמדה זו הגיש העותר תובענה לביה"ד האיזורי לעבודה ושם הוא זכה בתביעתו. מעבר לשאלת עצם הזכאות לפיצויי פיטורים התפרסה המחלוקת לשאלות נוספות וביה"ד פסק ביחס לכמה נושאים כגירסת העותר, ובכלל זה שמגיע לו בגין התקופה העודפת כאמור פיצויים עבור כל התקופה ולא רק 4/5 מן התקופה כטענת המשיבים. באשר לפיצויי הלנה סבר ביה"ד האיזורי שאין לחייב את המשיבים בתשלומם. שני הצדדים ערערו לביה"ד הארצי לעבודה והוא קיבל את ערעור המערער ביחס לפיצויי ההלנה וחייב את המדינה בתשלום פיצויי הלנה מיום מתן פסק דינו של ביה"ד האיזורי. מאידך קיבל את ערעור המשיבים וקבע כי רק 4/5 מתקופת
עבודתו של העותר בשירות ממשלת המנדט תזקפנה לזכותו בחישוב תקופת שירותו. עתירת העותר מופנית נגד פסיקת ביה"ד הארצי בעניין התקופה שיש להביא בחשבון משירותו המנדטורי, וכן הוא טען שהמשיבים לא קיימו בשלמות את פסק דינו של ביה"ד הארצי. בתשובתם הודו המשיבים כי לא קיימו במלואו את החיוב בפיצויי ההלנה ולטענתם נבע הדבר משגגה, כך שעניין זה בא על תיקונו. באשר לנושא התקופה שבגינה יש לשלם את פיצויי הפיטורים נדחתה העתירה.
ב. המחלוקת מתמקדת בשאלת תחולתה של תקנה 12 לתקנות שירות המדינה (גמלאות) הקובעת כי "תקופת עבודה מוכרת... תצורף כולה לשירות המדינה, ובלבד שלעניין סעיפים... יצורפו רק ארבע חמישיות ממנה לתקופת השירות במדינה". ביה"ד האיזורי סבר כי הוראת התקנה 12 סיפא חלה רק על חישוב התקופה לצורך תשלום קצבת פרישה, אךאינה חלה על חישוב תקופת העבודה לעניין זכאות לקבלת פיצויי פיטורים בגין תקופת שירות עודפת. ביה"ד הארצי לעבודה סבר כי תקופת השירות העודפת, שבקיומה מותנית עצם זכאותו של העובד לפיצויי פיטורים, ושמשכה מהווה אחד הנתונים המרכזיים גם בחישוב שיעורם של הפיצויים, מהווה פועל יוצא מקביעתה של תקופת השירות שבגינה זכאי העובד לקצבת פרישה. הדין במחלוקת זו הוא עם ביה"ד הארצי.
ג. אכן, אין הכרח לשלול מכל וכל את פתרונו המשפטי של ביה"ד האיזורי, כפתרון מוטעה מיסודו, ודי לומר כי פתרונו המשפטי של ביה"ד הארצי מקובל יותר כפתרון ראוי לסוגייה שהוצבה בפניו. נמצא שגם אילו צריך היה לפסוק כערעור על הכרעתו של ביה"ד הארצי לא היה יסוד לבטלה או לשנותה. לא כל שכן, שאין מתקיימים בענייננו התנאים להתערבותו של בג"צ בפסיקתו של ביה"ד לעבודה, שהם, כידוע, קיומה של טעות משפטית מהותית אשר הצדק דורש את תיקונה. כן אין זה למותר להזכיר, שענייננו הוא בסוגייה מובהקת מתחום דיני העבודה, שמלבד היותה נתונה לסמכות שיפוטו הייחודית של ביה"ד לעבודה, הריהי נעדרת זיקה לתחומי המשפט הכללי והשפעתה על מעגלי החיים החברתיים מצומצמת עד למאד. בכגון דא אין בג"צ ממהר לפסוק הלכות במקומו של ביה"דלעבודה.
(בפני השופטים: ברק, אור, מצא. החלטה - השופט מצא. עו"ד כסיף לעותר, עו"ד גב' מ. רובינשטיין למשיבים. 7.2.90).
ע.א. 624/88 - מיכאל ניחה גולד נגד עו"ד פנחס מעוז ואח'
*טענת בתו של עו"ד כי יפו"כ בלתי חוזר שמסרה לאביה למכירת נכס הוצא ממנה במרמה(מחוזי ת"א - ה.פ. 711/87 - הערעור נדחה).
א. המערערת והמשיבה השניה הינן בנותיו של המשיב הראשון. המשיב ואשתו רכשו דירה וחתמו על הסכם רכישה בשם המערערת בהיותה עדיין קטינה. ביום 1.11.83, בהיותהמערערת בגירה, חתמה על "יפוי כח בלתי חוזר" בו ייפתה את כוחו של המשיב, כעו"ד,"למכור ולהעביר את הדירה לכל אדם, לרבות העברת רישום הבעלות ומסירת החזקה בה...לחתום על כל חוזה, מסמך, הצהרה וטופס ככל הנדרש...". על סמך יפוי כח זה חתם המשיב במרץ 1987 על הסכם עם המשיבים 3 ו-4 (להלן: המשיבים) למכירת הדירה להם. המערערת עתרה לביהמ"ש כי יצהיר שההסכם עם המשיבים בטל מעיקרו ואין לו כל תוקף ;כי יפוי הכח שניתן למשיב אף הוא בטל מעיקרו ואין לו תוקף ; כי המשיב "פעל בקשר לדירה ולעריכת החוזה... ללא סמכות וללא יפוי כח כדין...". שתי טענות היו בפי המערערת: טענה עובדתית כי רומתה ע"י אביה, המשיב, לחתום על יפוי הכח באומרו שמדובר במסמך הדרוש לביצוע העברת הדירה על שמה ; טענה משפטית כי ליפוי הכח אין תוקף משפטי נוכח הוראת סעיף 20(א) לחוק הנוטריונים הקובע כי יפויי כח לביצוע עסקאות הטעונות רישום במרשם המקרקעין לא יהיו בני תוקף אלא אם ערך אותם נוטריוןאו אימת את החתימות שעליהם. אכן סעיף 20 לחוק הנוטריונים קובע בסיפא כי הוראתו
"אינה גורעת מסעיף 91 לחוק הלשכה" אשר לפיו יפוי כח שניתן לעו"ד "אינו טעון אישור אחר, על אף האמור בכל דין", אך לדעת המערערת אין סעיף זה תופס לגבי יפוי הכח הנדון. ביהמ"ש המחוזי דחה את הטענה המשפטית ולא התייחס לטענה העובדתית. הערעור נדחה.
ב. הקניית שליחות, גם במכירת מקרקעין, יכולה שתיעשה גם בעל פה, אפילו בהתנהגות השולח כלפי השלוח או צד שלישי. בהקשר לסעיף 8 לחוק המקרקעין הרי אין עניינו של סעיף זה, הדורש מסמך בכתב, אלא בהתחייבות, לעשות עיסקה במקרקעין ולא בהסכם השליחות. על פי סעיף 91 לחוק הלשכה, אם הוסמך עוה"ד לבצע עיסקת מקרקעין בשם לקוחו וקיבל עליו יפוי כח, הרי חתימת הלקוח עליו שאושרה בכתב על ידי עוה"ד אינה טעונה אישור אחר על אף האמור בכל דין, היינו על אף האמור בסעיף 20(א) לחוק הנוטריונים.
ג. אשר לטענה העובדתית - ביהמ"ש המחוזי אכן לא הכריע בה בפסק דינו ואף על פי כן אין מקום להחזיר לשם כך את התיק לביהמ"ש המחוזי, בעיקר נוכח בקשת ב"כ המערערת כי ביהמ"ש העליון יפסוק בנושא. המערערת מודה כי ידעה שהיא חותמת על יפוי כח, מכאן שחזקה עליה שגם ידעה את תוכנו. אולם, לא רק שחזקה זו פועלת נגד המערערת, אלא שלגבי טענת מירמה יש להביא הוכחות כאפשרות גבוהה, ונטל כבד זה בוודאי שלא הורם ע"י המערערת, על פי הראיות שבתיק.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד מ. גרון למערערת, עו"ד י. וינרוט למשיב, עו"ד ש. צברי למשיבים. 14.2.90).
על"ע 18/84 - פלוני נגד פרקליט המדינה
*הרשעה בעבירה שיש עמה קלון בעקבות הרשעה בפלילים וחומרת העונש(ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור על ההרשעה נדחה. ועל חומרת העונש נתקבל).
א. המערער הורשע בפלילים בגין גניבה בידי מורשה ונדון בשעתו לשלושה חודשים מאסר בפועל, תשעה חודשים מאסר על תנאי וקנס כספי. בפברואר 1983 נפתח הליך לפי סעיף 75 לחוק לשכת עורכי הדין ובדצמבר 1983 קבע בית הדין המשמעתי המחוזי כי העבירה בה הורשע המערער יש בה משום קלון וגזר לו עונש השעייה של 5 שנים. בית הדין הארצי דחה אה ערעורו של המערער על הרשעתו, קיבל את ערעורו בעניין העונש, והעמידו על ארבע שנים השעייה. פסק דינו של בית הדין הארצי ניתן ביום 18.7.84. כעבור למעלה משנה, ביום 24.9.85, קיצר נשיא המדינה, מכוח סמכותו לפי סעיף 18 לחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים תשמ"א 1981 , את תקופת ההתיישנות של הרשעת המערערבאופן שהיא הסתיימה ביום 1.6.85. ביחס להרשעתו טוען המערער כי: העבירה המשמעתית התיישנה ; אחת מישיבות בית הדין המחוזי התקיימה בהרכב חסר ובשל כך בטל פסה"ד כולו ; בית הדין המשמעתי המחוזי לא שמע את כל עדי ההגנה ; ההרשעה הפלילית אין בהעמידה ומכל מקום לא היה בביצוע העבירה משום קלון ; לאור החלטת נשיא המדינה בדבר קיצור תקופת ההתיישנות אסור להשתמש כנגדו במידע על הרשעתו בדין. הערעור על ההרשעה והערעור על מידת העונש נתקבל ותקופת ההשעייה הועמדה על שנתיים, בהתחשב בתקופה הארוכה שעברה מאז ביצוע העבירה ועד עתה.
ב. באשר לטענת התיישנות העבירה - עבירת הגניבה בוצעה ביום 2.3.72 והקובלנה הוגשה כעבור כ-11 שנה. לעניין זה, ההתיישנות חלה מעת "ההליך האחרון מטעם ביהמ"ש" וההליך האחרון הוא פסה"ד הפלילי שניתן בינואר 1983. תקופת ההתיישנות הפלילית מתחילה להמנות רק מתאריך זה והיא לא עברה אם כן. הטענה העיקרית והעקרונית של המערער כי על אף שחוק לשכת עורכי הדין אינו קובע הוראות התיישנות
כלשהן, מתיישנת העבירה המשמעתית בתום תקופת ההתיישנות הפלילית, אין לקבלה. כבר נפסק כי אין התיישנות חלה על עבירות משמעתיות לפי חוק לשכת עורכי הדין.
ג. באשר להרכב חסר באחת מישיבות בית הדין למרות התנגדות המערער - בית הדין יכול להמשיך בדיון אם "נבצר מחבר בית הדין" להשתתף בדיון ולעניין הדיבור "נבצר" כבר נפסק כי דיבור זה דומה לדיבור "נמנע" והוא מצביע על גורם שמעבר לשליטתו של האדם שמדובר בו. בענייננו עולה מפרוטוקול הדיון כי סיבת ההיעדרות לא נבחנה כלל, וההחלטה שניתן לקיים את הדיון בהרכב חסר לא באה משום שנתמלא התנאי ש"נבצר" מאותו חבר להשתתף בדיון, אלא משום שאב בית הדין סבר בטעות כי ניתן לקיים את הדיון בהרכב חסר ולא חשובה סיבת היעדרו של חבר בית הדין. החלטה זו שגוייה היא. ברם, אין בפגם זה כדי להביא לביטול פסה"ד, שכן למערער לא נגרם עיוות דין כתוצאה מהישיבה בהרכב חסר.
ד. גם את הטענה כי בית הדין לא שמע את כל עדי ההגנה אין לקבל. העדים שבית הדין נתבקש להזמין מתגוררים ברומניה, ובית הדין אינו מוסמך לכפות על עד אשר מתגורר מחוץ לתחום השיפוט של מדינת ישראל ציות והופעה, וממילא אין מקום להמציא לעד כזה הזמנה להעיד. יתירה מזאת, המערער לא ביקש מבית הדין להוציא הזמנה לעדים אלא אמר "אם אתם חושבים שהעדויות רלוונטיות... יש להוציא הזמנה...". המערער השאיר איפוא את עניין ההזמנות לעדים לשיקול דעתו של בית הדין שהחליט, לאחר ששקל בדבר, לדחות את הבקשה. אין לקבל גם את הטענה כי העבירה שמדובר בה היא עבירה שאין עמה קלון. גם חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים אינו יכול להועיל למערער. קיצור תקופת התיישנות הרשעתו של המערער ע"י החלטה של הנשיא, השפעתה רק לעניין מסירת מידע מכוח סעיפים 9-6 לחוק, ואילו מסירת מידע מן המרשם לבית דין משמעתי או לבימ"ש נעשית מכוח סעיף 5(א) לחוק, כך שבית הדין יכול היה להסתמך על המידע בדבר הרשעה פלילית של המערער למרות קיצור תקופת ההתיישנות.
ה. אשר לעניין העונש - העבירה בה הורשע המערער חמורה היא מאוד, פוגעת קשות במקצוע הפרקליטות וחותרת תחת אימון הציבור במערכת המשפטית. כך שמן הראוי היה שלא להתערב בגזר הדין. ברם, מן הראוי להביא בחשבון את התקופה הארוכה ביותר שעברה מאז ביצוע העבירה. כאמור, אין בהתיישנות כדי למנוע עצם הגשת קובלנה על עבירה משמעתית מקצועית, ואולם יש בתקופה הארוכה שעברה מאז ביצוע העבירה כדי להשפיע על מידת העונש. האורך הבלתי רגיל של התקופה שעברה מאז שבוצעה העבירה והעובדה שמשך כל התקופה הזו שמר המערער על טהרת המקצוע, מן הראוי שתובא בחשבון בעונש ההשעייה. זאת ועוד, החלטת נשיא המדינה, לאחר מתן פסה"ד של בית הדין הארצי, להפחית את תקופת ההתיישנות על הרשעת המערער, אמנם אין בה כדי למנוע העמדת המערער לדין משמעתי, אך יש בכך כדי להוות שיקול נוסף להקלה בעונש. מטעמים אלה יש להעמיד את תקופת ההשעייה על שנתיים במקום ארבע שנים.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, חלימה, מלץ. החלטה - המשנה לנשיא אלון. עו"ד גב' ח. חובב למערער, עו"ד גב' י. ליבוביץ למשיב. 11.1.90).
ע.א. 417/86 - מרכז הג'מבו, שותפות נגד מנהל מע"מ פתח תקווה
*שומת מע"מ לפי מיטב השפיטה(מחוזי ת"א - ע"ש 538/84 - הערעור נדחה).
א. המערערת הינה שותפות שבניהולה מסעדה באיזור התעשיה בהרצליה. באפריל 1984 נערכה בקורת מטעם המשיב במסעדה ונתפסו מסמכים וסכומי כסף רבים בהחזקתם של שניים מבין השותפים. בעקבות הבדיקה הודיע המשיב למערערת כי החליט לשום אותה לפי מיטב שפיטתו לעניין מע"מ המגיע מהעסק לתקופה שמאז אפריל 1979 ועד מארס 1984. עוד החליט המשיב להטיל על המערערת קנס בשעור של אחוז אחד מסך העסקאות לתקופה הנ"ל
וזאת עפ"י סמכותו הקבועה בסעיף 95 לחוק מע"מ. המערערת הגישה ערעור לביהמ"ש המחוזי וערעורה נדחה. ביהמ"ש קבע כי אמנם העובדה שהשותפים הוציאו מהקופה כספים במשך היום מבלי להשאיר פתק, אין בה כדי לפגום בניהול הספרים. אולם, מהמסמכים שנתפסו והכספים הרבים שנמצאו אצל השותפים עולה בעליל כי הספרים נוהלו שלא כדין והטלת הקנס בדין נעשתה. הערעור נדחה.
ב. המערערת קובלת על כך שהמשיב לא פירט בביהמ"ש, בכתב התשובה, את הליקויים שהיוו בסופו של דבר את התשתית העיקרית להכרעת ביהמ"ש. אין יסוד לטענה זו הגורסת כי בערעור על הטלת קנס לפי סעיף 95, חייב המשיב להגיש כתב תשובה מפורט, בהיקף שבו נדרש פירוט נימוקי השומה שעה שמוגש ערעור על עצם השומה. על המשיב המטיל קנס כנ"ל להבהיר על שום מה נקט בסנקציה זו ואין הוא חייב לפרט את נימוקיו. אם סבור הנישום שההבהרה אינה מספקת, יכול הוא לבקש פרטים נוספים. זאת ועוד, במהלך הדיון נפרשה בפני ביהמ"ש מלוא היריעה ובעלי הדין התייחסו לתמונה בכללותה. כן יש לדחות מבחינה עובדתית את טענת המערערת כי אין כלל סטיות מהותיות בניהול ספריה.
ג. אשר לטענות שאת הקנס ניתן להטיל רק לשנה בה נתגלו הליקויים ורק על סכום העסקאות המוצהר - מערכת ספרים מתנהלת ומתקבלת לכאורה כאמינה כל עוד לא נתגלו ליקויים בה, במהלך ביקורת או בדרך אחרת. משנתגלו ליקויים, הרי השלכותיהם אינן מוגבלות לאותו חודש או לאותה שנת מס, אלא משליכות גם על טיבם של הספרים בתקופה נשוא השומה כולה. המערערת יכלה להציג בפני ביהמ"ש ראיות המלמדות כי גם אם נפלה שגגה מצד עובדי המערערת בחודש מסויים או בשנת מס מסויימת, הנה בתקופה האחרת הכל היה תקין, אך המערערת לא השכילה להראות כי כאלה הם פני הדברים. נהפוך הוא, הראיות מלמדות כי מערכת הספרים וההתייחסות של השותפים לרישומים היתה לקוייה כל העת. אשר לטענה כי את הקנס ניתן היה להטיל רק על סכום העיסקאות המוצהר - גם בטענה זו אין ממש, שכן היא נוגדת את תכלית החוק ואיננה מתיישבת עם כוונת המחוקק.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, אלוני. החלטה - השופט לוין. עו"ד ג. עמירלמערערת, עו"ד שאול גורדון למשיב. 8.2.90).
ע.א. 232/87 - מזוז עצמון ואח' נגד המטייל חיפה... בע"מ ואח'
*פיצויים לתלמיד שנפצע בטיול כאשר הושלך מגבו של גמל(ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל, והערעור הנגדי נדחה).
א. המערער טייל, במסגרת המוסד החינוכי שבו למד, בחוף די זהב והושלך מגבו של גמל שעליו רכב. ביהמ"ש המחוזי קבע, בין השאר, את חבותם של המוסד החינוכי ואנשיו לנזק וקצב למערער את נזקיו. המשיבים 1-5 ערערו בערעור נגדי על קביעת החבות ואילו המערער ערער על מיעוט הפיצויים שנפסקו לו. ערעורם הנגדי של המשיבים נדחה וערערו של המערער נתקבל.
ב. בעניין ערעור המשיבים - צודקים הם כי על המערער היה להראות שהם היו חייבים לצפות את מקור הסכנה נשוא התאונה. ברם, היה לפני ביהמ"ש המחוזי חומר ראייתי שממנו יכול היה להסיק כי האירוע לא היה פתאומי וכי פרק הזמן שחלף מהופעת הגמל ועד לתאונה והאירועים שאירעו בגדרו, היוו מקור סכנה שניתן וצריך היה לצפותו במערכת היחסים שבין המשיבים לבין המערער. לפיכך דין הערעור שכנגד להדחות.
ג. מאידך יש ממש בערעורו של המערער על מיעוט הנזק שנפסק לו. המומחים הרפואיים קבעו למערער שעורים של %20 ו-%10 נכות בשל פגיעות שונות והמומחים לא נחקרו לעניין המשמעות הפונקציונלית של הליקויים. נראה, כי גם לפי שיטת החישוב הגלובלי שביהמ"ש רשאי היה לנקוט בה, הסכום שפסק לעניין אבדן כושר ההשתכרות נמוך מדי.
ביהמ"ש קבע סכום של 35,000 ש"ח וסכום זה מצדיק התערבות כך שהסכום יועמד על 50,000 ש"ח נכון ליום פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, ש. לוין, ד. לוין. החלטה - השופט ש. לוין. עו"ד אמיר למערערים, עו"ד מנדה למשיבים. 21.2.90).
ע.א. 846/87 - דוד אברג'יל ורות אברג'יל נגד יוסף דרור ואח'
*טענה כי נכות מסויימת נגרמה בתאונת דרכים(מחוזי ת"א - ת.א. 2305/82 - הערעור נדחה).
א. המערער נפגע ביולי 1975 בתאונת דרכים, כשמכונית נהוגה ע"י המשיב פגעה בו תוך נסיעתה לאחור. בעת התאונה היה המערער בן ארבע שנים וחצי. הפגיעה לא היתה קשה, אלא פגיעה קלה שנפגע בפניו ושטופלה בחדר מיון. לאחר בדיקה נשלח המערער לביתו. במשך הזמן לא היו התפתחויות שהצריכו בדיקה או טיפול נוספים. במאי 1979, כארבע שנים לאחר התאונה, נבדק המערער בדיקת אוזניים, אובחנה אצלו פגיעה עצבית באוזן ימנית ונקבעה לו נכות של %10 לצמיתות. היתה מחלוקת בין הרופאים אם הנכות נגרמה למערער עקב התאונה או עקב מחלת חזרת שחלה בה המערער, כשנה לאחר התאונה. ביהמ"ש המחוזי קבע, עפ"י הראיות, כי אצל ילדים, כשמדובר בחרשות חד צדדית שאיננה גנטית, הסיבה השכיחה ביותר היא חזרת. המערער טוען כי הוכח הקשר הסיבתי בין התאונה לפגיעה וכי התאונה הנה הגורם הסביר ביותר מבחינה סטטיסטית להגרמותה של הפגיעה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער לא הרים את נטל ההוכחה הרובץ עליו והגיע למסקנה שהסבירות שמחלת החזרת גרמה לפגיעה גדולה יותר מאשר הסבירות שהתאונה גרמה לפגיעה ומכאן שלא הוכח הקשר הסיבתי בין התאונה לפגיעה. ביהמ"ש פסק למערער פיצויים לא ממוניים בלבד בסכום כולל של 2,000 ש"ח. הערעור נדחה.
ב. בהתחשב בעובדה שהחבלה בתאונה היתה קלה יחסית, בעוצמה שכל ילד עלול להפגע בה במהלך חיי היום יום שלו, בהתחשב בעובדה שהוברר קיומו של גורם אפשרי אחר לפגיעה (מחלת החזרת) אשר לכאורה הינו גורם שכיח יותר לפגיעה, ובהתחשב בכל הנסיבות אין להתערב בקביעת ביהמ"ש המחוזי כי לא הוכח קשר סיבתי בין התאונה לפגיעה .
ג. המערערת השניה היא אמו של המערער, ובביהמ"ש המחוזי שלחו לה המשיבים הודעה לצד שלישי, בה תבעו שיפוי על כל סכום שיחוייבו לשלמו למערער. טענת המשיבים היתה כי המערערת תרמה ברשלנותה לקרות התאונה, אך ביהמ"ש המחוזי דחה את ההודעה בקבעו שלא הוכחה התרשלות מצד המערערת. עם זאת החליט ביהמ"ש שלא לחייב את המשיבים לשלם לה הוצאות ושכ"ט עו"ד והערעור על כך נדחה. לכאורה, משנדחו טענות המשיבים בעניין זה, היה מקום לחייב אותם בתשלום הוצאות למערערת, אך מסתבר שבשל היות המערער והמערערת בן ואמו, החליט ביהמ"ש לקזז זה לעומת זה את ההוצאות שהגיעו למשיבים מהמערער לעומת ההוצאות - בשיעור נמוך - שהגיעו למערערת מהמשיבים. בנסיבות אלה יש לדחות את ערעור המערערת.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד אריאל פרויליך למערערים, עו"ד א. קפלן למשיבים. 22.2.90).
בג"צ 535/89 - מלכה ריצ'וול נגד שופט בית משפט השלום בחיפה
*חקירת סיבות מוות(עתירה לצו על תנאי בעניין חקירת סיבת מוות - העתירה נדחתה לאחר שהובעה הסכמת המשטרה לפתוח בחקירה משטרתית).
א. העותרת היא בתה של המנוחה מרים יוספזון ולטענתה נגרם מותה של המנוחה עקב רשלנות רפואית. המשיב, שחקר את סיבות המוות על פי חוק חקירת סיבות מוות, קבע בהחלטתו כי בעקבות שורה של תופעות פתולוגיות חמורות, בא על המנוחה הלם
קרדיולוגי שגרם למותה. השופט סבר כי בקביעת הסיבה הרפואית של המוות סיים תפקידו ולא ראה לנקוט עמדה בשאלה אם מותה של המנוחה נגרם בעבירה. העותרת טוענת כי לא די בהלבשת מעטה משפטי מלאכותי על הדו"ח הרפואי בדבר סיבת המוות, וכי על השופט היה גם לחקור מה הביא לאירועים שגרמו למוות, ואם נגרמו עקב רשלנות רפואית. בג"צ בחן בהרחבה את תחומיה של חקירת סיבות מוות הנערכת לפי החוק, סקר את המוסד של חוקר סיבת מוות שהוא עתיק יומין ועבר הליכים רבים באנגליה ובארץ ישראל המנדטורית, והגיע בסופו של דבר למסקנה כי מתן תשובה לסיבת המוות כוללת תשובה לשאלות מי המת, מתי מת, איך ואיפוא נגרם המוות ואם יש חשש שהמוות נגרם בעבירה מי החשוד בביצועה של העבירה, אם הוא ניתן לזיהוי או לגילוי.
ב. המסקנה של השופט החוקר יכולה להיות כי אין ראיות כדי להוכיח סיבת המוות; כי הראיות מצביעות על כך שהמוות היה טבעי: כי הראיות מצביעות על כך שאין מקום לחשש שהמוות נגרם בעבירה ; הראיות שהובאו יש בהן כדי להוכיח מוות בלתי טבעי או מוות בעבירה אך אין ראיות על זהות הממית ; יש ראיות על זהות הממית ויש האשמה לכאורה ; יש ראיות לזהות הממית אך אין מקום לצו אישום וכיוצא באלה קביעות. מכאן כי לא היה מקום לסיים את החקירה בתיק נשוא עתירה זו, תוך הסתפקות במימצא רפואי בדבר סיבת המוות, ללא היזקקות כלשהי לטענת האדם המעוניין שהמוות נגרם ברשלנות. בנסיבות רגילות היה מקום לעשות את הצו להחלטי ולהחזיר את התיק לשופט החוקר כדי להשלים חקירתו. אולם מפי ב"כ המדינה עולה שאם תוגש ע"י העותרת תלונה למשטרה לפי חוק סדר הדין הפלילי, תהיה עתה נכונות לטפל בה ולנהל חקירה מלאה כפי שמתחייב. על כן אין טעם בשלב הנוכחי להוציא צו על תנאי שרק יאריך את הדיון ללא צורך.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, אלוני. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד אבי תגר לעותרת, עו"ד גב' יסכה ליבוביץ למשיב. 21.1.90).
ע.א. 784/88 - ..BUDEJOVICKY.(..BUDWEISER.) נגד ..ANGEUSER. ואח'
*דרכי תקיפה, ישירה ועקיפה, של כינוי מקור רשום(הערעור נתקבל).
א. המערערת הינה חברה רשומה בצ'כוסולובקיה והיא מייצרת ומוכרת בירה תחת השם "BUDWEISER". היא מייצרת את הבירה בעיר בבוהמיה הידועה בשמה הגרמני BUDWEIS. המערערת רשמה את הכינוי "BIER BUDWEISER" בארץ המקור, צ'כוסלובקיה, ורשם סימני המסחר - אשר בפיקוחו נערך ומתנהל פנקס כינויי המקור, קיבל באפריל 1968 הודעה מהמשרד הבינלאומי הפועל לפי "הסדר ליסבון" כי כינוי המקור הנ"ל נרשם בפנקס הבינלאומי. הרשם בדק את כינוי המקור, פרסם עליו הודעה ברשומות, ובהיעדר התנגדות רשם אותו בפנקס. המשיבה היא חברה הרשומה בארה"ב והיא מייצרת בירה ומשווקת אותו, בין השאר, בסימן המסחרי "BUDWEISER" מזה למעלה ממאה שנה. המשיבה העניקה למשיבה השניה, מבשלת שיכר לאומית בע"מ, שהיא חברה ישראלית, רשיון לייצור בירה בישראל. לאחר שהמשיבות החלו לייצר ולשווק את הבירה המסומנת "BUDWEISER" בישראל, תבעה המערערת הפסקת הייצור והשיווק והגישה תביעה לביהמ"ש המחוזי. גם המשיבות הגישו תביעה לביהמ"ש המחוזי, בה הן מבקשות כי ינתן פסק דין הצהרתי כי כינוי המקור שהמערערת רשומה כבעליו, אינו כינוי מקור, כמשמעות ביטוי זה בחוק כינויי מקור. גם נגד תביעת המערערת התגוננו המשיבות בנימוק כי הכינוי כפי שנרשם אינו תופס. המערערת ביקשה למחוק את התביעה של המשיבות בנימוק כי כינוי המקור עומד במבחן החוק וכי הסמכות הייחודית למחיקת כינוי מקור מהפנקס נתונה לרשם, אף אם מתקיימים התנאים המיוחדים הקבועים בסעיף 21 לחוק כינויי מקור. כן ביקשה המערערת למחוק מהגנת המשיבות את סעיפי ההגנה שבהם תוקפות המשיבות את תוקף הרישום של הכינוי. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשות המערערת, בקבעו כי הוא מוסמך לבחון את התוקף של
כינוי המקור. את החלטתו ביסס על סמכותו הכללית של ביהמ"ש ועל הגישה הפרשנית שאינה רואה בעין יפה שלילת סמכות זו. לדעת ביהמ"ש אין להניח כי הבדיקה של הרשם היא סוף פסוק באשר לתוקפו של כינוי מקור. לדעת ביהמ"ש, גישתו אינה עומדת בסתירה להתחייבויותיה הבינלאומיות של ישראל על פי אמנת ליסבון. הערעור נתקבל.
ב. ביהמ"ש העליון סקר את הדינים הנוגעים לכינויי מקור, הן כינויי מקור שמקורם בישראל והן כינויים הנרשמים על סמך רישומם במדינות המקור על פי הסדר ליסבון. כן נסקרו ההליכים לרישום כינוי מקור ישראלי והליכים לרישום כינוי מקור לפי הסדר ליסבון. עד לרישום יכול כל אדם להודיע על התנגדותו בנימוקים מסויימים שהחוק קובע, ואילו לאחר הרישום יכול הרשם למחוק את הרישום בעילות מסויימות שהחוק קובע אותן. ניתן לבקש מחיקתו בישראל של כינוי מקור חוץ אם הוא אינו מוגן בארץ המקור או חדל להיות מוגן בה. אכן, צדק ביהמ"ש המחוזי כי אין לשלול את סמכותו לבטל תוקף של כינוי מקור, ואולם השאלה איננה שאלה של סמכות אלא מהן העילות שבגינן יכול ביהמ"ש לבטל תוקף רישום של כינוי מקור.
ג. ביהמ"ש רשאי למחוק כינויי מקור אך באותן עילות שהרשם רשאי למחקם, היינו כאשר מוכח שהכינוי אינו מוגן בארץ המקור או שחדל להיות מוגן בה. המשיבה רשאית לעורר טענות אלה כטענות הגנה, וניתן להניח כי אף רשאית לבקש פס"ד הצהרתי כי כינוי מקור חוץ אינו תופס שכן הוא אינו מוגן בארץ המקור או חדל להיות מוגן בה. ברם, אין המשיבה רשאית לעורר את הטענה, כי כינוי מקור חוץ הרשום בארץ המקור אינו תקף בישראל משום שאין הוא כלל כינוי מקור אלא ציון מוצא בלבד. טענה מסוג זה ניתן להעלות בשלב הראשון של התנגדות לרישום הכינוי אך לא לאחר רישום הכינוי. המחוקק ביקש להגן על כינוי מקור רשום, הוא פתח פתח לתקיפתו הישירה בעילות מוגבלות, ואין לומר שהוא השאיר פתוחה את האפשרות לעקוף את רצונו בדרך התקיפה העקיפה ולאפשר בכך פגיעה בכינוי מקור רשום בעילות נוספות.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, חלימה. החלטה - השופט ברק. עו"ד גדעון גינת למערערת, עו"ד ש. הורוביץ ושות' למשיבה, עו"ד ארנן גבריאלי למשיבות האחרות. 10.1.90).
ע.פ. 236/89 - יצחק בן יצחק נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהריגה וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל והעונש הוקל במקצת).
המערער הורשע בהריגה, כאשר כתוצאה מ"תגרת נערים" דקר את המנוח שתי דקירות בסכין, האחת דקירה שטחית והשניה דקירה שגרמה למות המנוח. ביהמ"ש המחוזי לא קיבל את גירסת המערער כי הדקירה הקטלנית לא היתה דקירה רצונית ונגרמה שלא במתכוון תוך כדי התגרה, הרשיע את המערער בעבירת הריגה, וגזר לו שבע שנים מאסר בפועל. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל והעונש הוקל במקצת והועמד על שש שנות מאסר.
אין להתערב במימצאיו העובדתיים של ביהמ"ש המחוזי, ולא יכול להיות ספק על סמך הראיות כי כשם שהדקירה הראשונה באה מתוך כוונה לפגוע במנוח כך הדקירה השניה. גם הטענה בדבר הגנה עצמית אינה מבוססת על עובדות המקרה ויש לדחותה. אשר לחומרת העונש - בגזרו שבע שנות מאסר הדגיש ביהמ"ש המחוזי כי יש להביא בחשבון את נפיצותה של העבירה, היינו, כי לאחרונה רבו מקרים בהם עושים צעירים שימוש בסכין במהלך קטטה, וכי הדבר הפך לחזון נפוץ ויש להגיב על כך בעונשים חמורים. גישה זו נכונה היא. אם בכל זאת הוחלט להקל במידת מה בעונש, הרי זה מסיבה אחת והיא כי ביהמ"ש לא הביא בגדר השיקולים לקולא את דבר מות אביו של המערער זמן קצר לאחר שהמערער נעצר. זאת, כשאמו של המערער נפטרה עוד קודם לכן. בנוסף לכך אין להתעלם מאותן נסיבות מקלות שצויינו בגזר הדין והנוגעות לגילו הצעיר של המערער, שהיה בן
שמונה עשר בזמן המקרה, עברו הנקי, השלכות קשות על עתידו של המערער שעקב מעצרו ומאסרו נמנע גיוסו לצה"ל, ולבסוף הרקע לקטטה שאירעה לאחר התגרות נמשכת מצד המנוח ופגיעות מעליבות מצידו. לפיכך הוחלט כאמור.
(בפני השופטים: גולדברג, מלץ, אלוני. עו"ד קאזיס למערער, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 18.2.90).
בג"צ 458/89 - ד"ר רוני אברהמי נגד ראש מינהל הגיוס ואח'
*קריאה לשירות בטחון של עולה חדש בתוך 24 חדשים, מעת שהיה לתושב ישראל, כאשר ביקש דחייה (התנגדות לצו התנאי - הצו בוטל).
עפ"י חוק שירות הבטחון, יוצא צבא, מי שהיה לאזרח ישראל או לתושב קבוע לאחר הגיעו לגיל 18, לא ייקרא להתייצב לשירות אלא אם הזמן שנקבע להתייצבותו הוא תוך 24 חודשים מיום שהיה לאזרח או לתושב כאמור. העותר היה לאזרח ישראלי ביום 17.6.86 וניתן היה לקרוא לו להתייצב לשירות סדיר עד ליום 17.6.88. בתוך התקופה הנ"ל נקבע כי הוא בלתי כשיר ארעית לשירות לששה חודשים, ומכאן כי התקופה של 24 חודשים הוארכה ונסתיימה ביום 17.12.88. ביום 14.12.88 ביקש העותר לדחות את שירותו הצבאי עד לאחר אוקטובר 1989, בקשתו נענתה רק באופן חלקי ומכאן קריאתו להתייצבות ליום 11.6.89. העותר טען כי הוא נקרא להתייצבות לאחר עבור המועד שניתן היה לקראו להתייצבות ובגין כך הוצא בשעתו צו על תנאי נגד המשיבים. בסופו של דבר בוטל הצו והעתירה נדחתה.
טענת העותר היא כי משלא נקרא לשירות עד ליום 17.12.88, תמה התקופה שבתוכה ניתן היה לקראו. לטענת העותר, הפנייה שלו מיום 14.12.88 לא נדונה ולא ניתנה לגביה החלטה, ומכאן שאין לראות בה עילה לדחיית השירות בצורה כלשהי מעבר ליום 17.12.88. הדיון מתמקד בשאלה אם ניתן לראות במכתב העותר עילה כדין להארכת התקופה בתוכה ניתן היה לקראו להתייצב והתשובה לכך היא חיובית. העותר היה מודע לכך שבקשותיו הרבות לסוגיהן, לדחיית שירות, נדונות אצל רשויות הגיוס וההחלטה בדבר מועד גיוסו נפלה על יסוד מיכלול הפניות - שכולן ביטאו בקשה מצידו שלא לגייסו עד שיידונו כל דרישותיו ובקשותיו עד תומן. העותר מנוע עתה מהעלאת טענה כי פניותיו שנענו רק חלקית כאילו לא נענו כלל.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, אלוני. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד נתן רוזנברג לעותר, עו"ד גב' אסנת מנדל למשיבים. 26.2.90).
בג"צ 986/89 - אחמד מחמוד כלבאני ואח' נגד אלוף פיקוד המרכז ואח'
*הריסת בתים לפי תקנה 119 (העתירה נדחתה).
המשיב עשה שימוש בסמכותו עפ"י תקנה 119 לתקנות ההגנה והורה על החרמת והריסת בתי העותרים 1,2,4, ועל אטימת ביתו של העותר 3. זאת לאחר שבניהם של העותרים נעצרו כחשודים ברציחתו של אחד סאלח מעייר. בגופתו של המנוח נמצאו לא פחות מ-18 פצעי חתך בראש ובצוואר עם שברים של הגולגולת, אשר נגרמו ע"י להבי סכין וגרזן. בחקירתם של בני העותרים הודו הארבעה בהתארגנות לפעילות לאומנית וברציחתו של המנוח בדם קר ובאכזריות. עתירת העותרים נדחתה. נוכח העבירה החמורה המיוחסת לבני העותרים, ולאור התשתית הראייתית המוצקה הקושרת אותם לרצח, אין לומר כי המשיב פעל שלא כדין כאשר החליט על הריסת הבתים בהם התגוררו בני העותרים. באיזון בין חומרת ההתנהגות המיוחסת לבני העותרים לבין הנזק שנגרם לעותרים, יד האינטרס הציבורי בהרתעה מפני חזרה על התנהגות שכזו על העליונה.
(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, אור. החלטה - השופט ברק. עו"ד אחלאם ש. חדאד לעותרים, עו"ד שאול גורדון למשיבים. 25.2.90).
בש"פ 931/89 - קייזמן צבי נגד מדינת ישראל
*ביטול תנאי של הפקדה כספית בשחרור בערובה (הערר נתקבל).
העורר הואשם בנסיון לבצע שוד והמדינה ביקשה לצוות על מעצרו עד תום ההליכים. ביהמ"ש החליט לשחרר את העורר בערובות, ובכלל זה הפקדה במזומן של 5,000 ש"ח. העורר לא השתחרר מאז מתן ההחלטה באוגוסט 1989, כיוון שלא יכול היה לגייס ולהפקיד את הסכום במזומנים. הוא ביקש את שינוי ההחלטה וביהמ"ש לא ביטל את חובת ההפקדה אלא הפחיתה ל-3000 ש"ח. גם בכך לא יכול היה העורר לעמוד והוא עדיין מוחזק במעצר. הערר נתקבל.
נראה כי העורר באמת ובתמים אינו מסוגל להמציא ערבות בנקאית או הפקדת מזומנים ואין זה מן הנכון שמעצרו יימשך רק בשל כך. כשניתן לקבל בטחונות מהדרגה הראשונה כערבות בנקאית או הפקדה במזומנים כי אז רצוי שאחד הבטחונות יהא כזה, אולם אפשר להשיג את מטרה גם בחיוב ערב צד ג' לדאוג לכך שהנאשם יתייצב לדיון המשפטי, ובלבד שהערב יהא בעל אמצעים ויוכל לתת בטחונות מתאימים. במקרה דנן אכן דרשה החלטת ביהמ"ש המחוזי, בנוסף לערבות אישית והפקדת מזומנים, גם ערבות צד ג' לסכום של 15,000 ש"ח, אך שלב הגשת ערבות של צד ג' לא הגיע לכלל מעשה, שכן לעורר לא היתה אפשרות להפקיד את הסכום במזומנים כפי שנדרש. בנסיבות המקרה יש לבטל את החיוב בהפקדת המזומנים ולהורות כי העורר ישוחרר אם ימציא בנוסף לערבותו האישית בסך 15,000 ש"ח, גם שני ערבים שכל אחד מהם יערוב בסכום של 15,000 ש"ח להבטחת התייצבותו של העורר לדין.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד מקסים אטיאס לעורר, עו"ד משה גולן למשיבה. 13.12.89).
רע"א 209/90 - אגודת אולפנא בית אהרון... נגד בית הכנסת דחסידי קרלין... ואח'
*בקשה להצטרף כמבקשת בהמרצת פתיחה (הבקשה נדחתה).
המבקשת ביקשה לצרפה כמבקשת בהמרצת פתיחה שהגישו המשיבים, בקשתה נדחתה והבקשה לרשות ערעור נדחתה. לכאורה יש מקום לצרף את המבקשת כמשיבה נוספת בהמרצת הפתיחה האמורה, שכן קיימת האפשרות של מתן צווים סותרים בתובענה זו ובתובענה פרוספקטיבית של המבקשת. ברם, אין מקום לצרף את המבקשת כמבקשת נוספת בהמרצת הפתיחה על מנת שתתנהלנה חזיתות סותרות בין המבקשת לבין המבקשים שבתובענה. בנסיבות אלה יש לדחות את הבקשה.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד משה שפירא למבקשת. 29.1.90).
בג"צ 1026/89 - נשיונל... בע"מ נגד משרד הבטחון וי.ב.מ בע"מ
*מכרז להספקת מערכת מחשב לתעשייה הצבאית (העתירה נדחתה).
במסגרת משרד הבטחון פועלת, כיחידת סמך, התעשיה הצבאית, ובמסגרתה פועלת מערכת מחשב המבוססת על ציוד מתוצרת י.ב.מ. משרד הבטחון פנה, במסגרת הליכי "מעין מכרז" (להלן המכרז), לעותרת ולי.ב.מ בבקשה להגיש הצעות לאספקה של מערכת מחשב חדשה מדגם מסויים של י.ב.מ או מערכת תואמת, ציוד להגדלת מחשב קיים מתוצרת י.ב.מ וכדומה. כנגד פנייה זו מלינה העותרת. לטענתה, נפלו במכרז מספר פגמים חמורים, ובכללם, כי המכרז "תפור" לפי הצעת י.ב.מ. טענה אחרת היא כי בפרסום המכרז היה סטייה מההנחיות הפנימיות, הקבועות בתקנות מנהל כספים למשק. העתירה נדחתה.
באשר לטענת הסטייה מההנחיות הפנימיות - המשיבה טוענת כי ההוראות המינהליות האמורות אינן חלות בענייננו, אלא הוראות פנימיות של מערכת הבטחון שעל פיהן פעל משרד הבטחון. בהיעדר חומר נוסף בעניין זה, דין הטענה להידחות. אשר לטענה כי מדובר במכרז "תפור" - טבעי הוא שאם הציוד הבסיסי של משרד הבטחון הוא משל י.ב.מ הרי תוספת הציוד צריכה להשתלב ולהתחבר לציוד זה, ועל כן הוא חייב להיות משל
י.ב.מ או תואם י.ב.מ. תוכן המכרז תואם, איפוא, את הנסיבות המיוחדות של העניין ואין לומר עליו כי הוא לא בא אלא כדי להביא לזכייתה של י.ב.מ במכרז.
(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, אור. החלטה - השופט ברק. עוה"ד סלע ורוזובסקי לעותרת, עו"ד מזוז למשרד הבטחון, עוה"ד חשין ואגמון לי.ב.מ. 31.1.90).
ע.א. 440/88 - חניאל מושב עובדים... בע"מ נגד זיסו זיגמונד ואח'
*תביעה לתשלום ריבית ושיעור הריבית (הערעור נתקבל בחלקו).
המערערת תבעה את המשיבים בגין תשלומי ריבית ואלה התגוננו בטענה כי הריבית הנדרשת מהם אסורה היא, בהיותה ריבית דריבית המצטברת מדי חודש, וכי חייבים הם רק בחלק ממנה, היינו ריבית דריבית המצטברת מדי שלשה חדשים. ביהמ"ש המחוזי קיבל טענה זו ובטענותיו מעלה ב"כ המערערת מערכת טענות שעניינן היחסים החוזיים בין המערערת שהיא אגודה שיתופית, לבין המשיבים שהם חברי האגודה, אשר מכוחם חייבים החברים לכסות את כל הוצאות האגודה. טענה זו הועלתה גם בביהמ"ש המחוזי ונדחתה מן הטעם שלא נדונה במסגרת הראיות ואף לא במסגרת הטיעונים. כן מעלה המערערת טענה שעניינה פסיקת ריבית מיום מתן פסה"ד ועד לתשלום בפועל. הערעור באשר לשיעור התשלום נדחה ובאשר לתשלום הריבית נתקבל.
באשר לחיוב בריבית חודשית - צודקים המשיבים כי אין לחייבם אלא בריבית דריבית המצטברת מדי שלשה חודשים, ובאשר לכיסוי הוצאות האגודה הרי בדין נדחתה הטענה כאשר לא נדונה במסגרת הראיות. מאידך צודקת המערערת באשר לפסיקת ריבית מיום מתן פסה"ד ועד התשלום בפועל. ריבית זו צריכה להיות הריבית שעל פיה חושב פסה"ד עצמו. בין הצדדים נעשה הסכם בעניין ריבית והסכם זה מן הראוי לו שיחול עד התשלום בפועל.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט ברק. עו"ד א. נמרוד למערערת, עו"ד אלכסנדר ירון למשיבים. 19.2.90).
בש"פ 185/90 - פלוני נגד מדינת ישראל
*מעצר נאשם בתקיפה מינית של בתו (הערר נדחה).
העורר הואשם בתקיפה מינית של בתו הקטינה, ילידת מאי 1977. הוא נעצר עד תום ההליכים ועררו לביהמ"ש העליון נדחה בספטמבר 1989. הוא הגיש בקשה לעיון חוזר לביהמ"ש המחוזי, הבקשה נדחתה ועל כך הגיש ערר. מעשי התקיפה המינית, לפי כתב האישום, בוצעו ע"י המבקש בבתו במהלך השנים 1989-1988, כמעט מידי יום ביומו מאז מלאו למתלוננת 11 שנים. קיימות ראיות לכאורה למעשים אלה. בינתיים נסתיימה שמיעת ראיות התביעה והחלו ראיות ההגנה. לדברי הסניגורית נקבעה הישיבה הבאה ליום 5.2.90, בה יסיים העורר את עדותו ויישמע עד נוסף. בתאריך הנ"ל יישמעו סיכומי בעלי הדין אך לדברי הסניגורית אין סיכוי שהכרעת הדין תינתן באותו יום. הנימוק העיקרי שניתן בהחלטות הקודמות למעצרו של העורר, הוא החשש להשפעת העורר על עדותה של בתו הקטינה. טוענת הסניגורית כי מאחר והקטינה העידה חשש זה אינו קיים עוד, ואילו התובעת טוענת כי חשש זה קיים ועומד. הערר נדחה.
החשש של שיבוש הליכי משפט קיים עדיין בנסיבות המיוחדות שבפנינו. הבת הקטינה נמצאת במבוכה נפשית רבה כאשר מצד אחד דברים שעולל לה אביה, לפי חומר הראיות, ומצד שני רגש "האשמה" שחשה הקטינה, שבגללו נאשם אביה ונמצא במעצר. במצב דברים זה, כל שיחה של האב עם בתו הקטינה יכול ותהא לה השפעה מרובה על הקטינה לחזור ולהעיד ולשנות מעדותה, כפי שנסיונות כאלה כבר נעשו בעבר. התובעת אף מסרה על המצב הנפשי הקשה בה מצוייה הקטינה כל עת הבירור המשפטי. הדרך היחידה להשיג את מטרת המעצר, היינו מניעת החשש האמור, הוא על ידי מעצרו של המבקש, וכל תחליף
למעצר זה אין בו כדי למנוע את החשש האמור. שיקול זה עדיף מהשיקול של מצבו הנפשי הקשה של העורר.
(בפני: המשנה לנשיא אלון. עוה"ד גב' נירה לידסקי ואופרט לעורר, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 30.1.90).
רע"א 494/89 - בתים חברה לבנין ופיתוח בע"מ נגד המגן חברה לביטוח בע"מ ואח'
*דרישה להפקדת ערבות בנקאית בהודעת צד ג' (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
נגד המבקשת הוגשו 92 תובענות ע"י מי שרכשו ממנה דירות, בגין אי התאמות וליקויים. ניתנה למבקשת ארכה להגשת הודעות לצד שלישי מתוקנות כנגד שמונת המשיבים, ובגדר קדם משפט הורה ביהמ"ש המחוזי כי המבקשת תמציא ערובה בנקאית לכל אחד מהם לפי גובה התביעה שתגיש בהודעת צד ג', או סכום של 50,000 ש"ח להבטחת הוצאות כל צד ג'. המשיבה הראשונה ועוד מספר משיבים לא הגיבו על הבקשה או הודיעו שלא ביקשו כלל ערובה. נותרו רק שלשה משיבים המתנגדים לקבלת הערעור והערעור נתקבל.
הנימוק שנתן ביהמ"ש המחוזי להחלטתו הוא שהמבקשת הגישה "כמות בלתי רגילה של הודעות צד ג'" ולכן חייב אותה בערובה כאמור. בנימוק הנ"ל אין צידוק למתן הערובה. צודקים המשיבים שיכול היה ביהמ"ש לשקול מתן ערובה להוצאות גם בהיעדר בקשה פורמלית, ובלבד שקיימת תשתית עובדתית ומשפטית המצדיקה את הדבר. לטענת משיבים אלה מצוייה תשתית כזו בהצהרת פרקליט המבקשת כי כל נכסי המבקשת מעוקלים לתובעים. ברם, הפרקליט גם הוסיף שאותם נכסים יכולים להיות מעוקלים גם כערובה להוצאות המשיבים. כמו כן לא נדונה השאלה אם הנכסים מספיקים לכסות את הוצאות המשיבים ואם לאו וביהמ"ש לא נתן דעתו לעניין זה. בנסיבות האמורות אין צורך לחוות דעה לגבי השיקולים הראויים למתן ערובה במצבים כאלה ויש לקבל את הערעור ולבטל את ההחלטה לחייב את המבקשים במתן ערובה.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד י. רווה למבקשים. 18.1.90).
ע.פ. 494/89 - אהרון גואטה ואח' נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד) (מחוזי ת"א - ת.פ. 230/89 - ערעור על חומרת העונש . הערעור נדחה).
המערער הראשון הוא יליד 1971 ואף כי אינו קטין מבחינה משפטית, הריהו צעיר לימים וללא עבר פלילי, ואילו המערער השני הוא קטין יליד 1973, בעל עבר פלילי. השניים הורשעו בשוד של אשה בת 68 שהלכה לתומה ברחוב בעיצומו של יום. המערער השני שדד ממנה את התיק שהחזיקה בזרועה, הפילה ארצה וגרם לפציעתה, ואילו המערער הראשון הוביל במכוניתו את המערער השני למקום השוד והמתין לו. יחד עמם היה צעיר נוסף והשלשה אף חילקו ביניהם את הכסף ששדדו. כל אחד מהשלשה נדון למאסר בפועל של 18 חודשים והערעור על חומרת העונש נדחה.
שירות המבחן המליץ להקל עם המערער הראשון בנימוק שהמאסר שריצה עד עכשיו השאיר עליו רושם עמוק והוא עשה את חשבון נפשו, ואילו באשר למערער השני אין המלצה כזו בפי שירות המבחן. נמסר כי מערער זה הסתגל בכלא למסגרת של לימודים ורכישת מקצוע. כאמור, חל שינוי לטובה אצל המערער הראשון ויש לקוות כי זו תהיה לו המעידה הראשונה והאחרונה. עליו להשאר במאסר עוד כארבעה חודשים עד שיסיים שני שליש של תקופת המאסר, ובוודאי ששירות המבחן ימליץ לשחררו בתנאי שיהיה תחת פיקוחו. חשוב הוא שמערער זה יבין גם הוא שעליו לשאת בעונש על המעשה החמור והנפשע שהיה שותף לו, ועונש זה יש בו כדי לכפר על מעשהו ולאחריו ישוב לחיים תקינים. המערער השני זקוק לפיקוח ממשי ורציני, לרגל עברו ולרגל תיקים נוספים
שנפתחו נגדו. וועדת השחרורים תיתן דעתה על כל אלה בבוא השעה ואולי תמצא דרך כיצד להטיל עליו פיקוח של ממש. בכל הנסיבות אין להתערב בעונש.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, ד. לוין, אור. החלטה - המשנה לנשיא אלון. עו"ד ע. גבאי למערער הראשון, עו"ד י. הלוי למערער השני, עו"ד י. כהן למשיבה. 10.1.90).
בג"צ 987+1041/89 - חנוך ליבנה ואח' נגד ראש עירית רמת גן ואח'
*עתירה לבג"צ בעניין רישוי עסק כאשר לעותר סעד חילופי (העתירה נדחתה).
העותרים בשתי העתירות הם בעלי דירות בבניין שרכשו מהמשיבים 4-8. בבניין חמש חנויות שהמשיבים רוצים להפוך לבית קפה. העותרים טוענים שמדובר בשימוש חורג ואילו המשיבים כופרים בכך. הוועדה המחוזית סירבה להביא לדיון את עררם של העותרים על החלטת הוועדה המקומית לאשר הקמת בית קפה, מן הטעם שאין מדובר בשימוש חורג ובהקלה. בפתח הדיון בבג"צ נטען שאין על בג"צ להיזקק לעתירות משום שמצוי בידי העותרים סעד חילופי בביהמ"ש המוסמך. אכן, בפועל כבר מתנהלים הליכים בין בעלי הדין בבימ"ש השלום שבגידרם ניתן לעותרים צו מניעה זמני המונע ביצוע עבודות מסויימות בשטח המריבה. הצו ניתן בגדר תובענה המבוססת על עילות חוזיות ונזקיות שונות ובין השאר נטען בה שבית הקפה אמור להתנהל ללא קבלת הרשיונות הדרושים. העתירה נדחתה.
הטענה בדבר סעד חילופי בדין יסודה. ביהמ"ש האזרחי רשאי, בתחום סמכותו, לשקול שיקולים מתחום המינהל הציבורי, ומקום שעניין שהתעורר מקורו במערכת האזרחית והמינהלית גם יחד יכול וביהמ"ש האזרחי ידון בו. חששם של העותרים שמא ימאן בימ"ש השלום לדון בטענתם שיש בשימוש בחנות למטרת בית קפה משום שימוש חורג בבנין, חשש שוא הוא, שכן בגדר סמכותו לפי סעיף 76 לחוק בתי המשפט רשאי גם בימ"ש השלום לבחון את חוקיות השימוש באתר כבית קפה מחמת שימוש חורג, על אף שכבר ניתן היתר למשיבים 8-4. בנסיבות האמורות אין לעותרים זכות שהפן המינהלי של הפרשה יתברר דווקא לפני בג"צ, שכן עניינם האמיתי הוא בשימוש שהמשיבים 8-4 עושים באתר ולא ב"זכות השמיעה" שלהם לפני הוועדה המחוזית.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, אלוני. החלטה - השופט לוין. עוה"ד בן יעקב וציון לעותר, עוה"ד וולובלסקי, מנדל והרטבי למשיבים. 10.1.96).
ע.פ. 632/89 - אמנון שאלתיאל נגד מדינת ישראל
*סירוב פסילה
(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
המערער הובא בפלילים, בגין עבירת תעבורה, בפני השופט גמזו בבימ"ש השלום ברחובות. הסניגור ביקש כי השופט יפסול את עצמו בטענה כי העבירה נעברה בת"א ולפיכך לא היה מקום להביא את המערער לדין בפני בימ"ש ברחובות. הסניגור טען כי העמדת המערער לדין ברחובות נועדה להבטיח שהמערער "יורשע בכל מחיר". השופט דחה את הבקשה ואף הורה להעביר העתק ממנה לוועדת האתיקה של לשכת עוה"ד. בערעור חזר הסניגור על הטענות, שתמציתן היא, שבמתכוון הועבר התיק לשופט מסויים זה, משום שהוא ידוע כשופט מחמיר. הערעור נדחה. אין לטענה הנ"ל כל שחר וטוב לה שלא נטענה משנטענה. ב"כ המדינה הסבירה כי הסיבה היחידה להעברת התיק לרחובות נעשה בהתחשבות בעובדה שהמערער הינו נכה, ומקום מגוריו סמוך לביהמ"ש ברחובות. אין סיבה לפקפק בנכונות הדברים ויש לדחות את הערעור.
(בפני: השופט מלץ. עו"ד סטפן לזר למערער, עו"ד גב' בורנשטיין למשיבה. 6.2.90).