תקציר סביר כרך ל"ה חוברת 13

ע.א. 642/87 - הסתדרות אגודת ישראל העולמית נגד חברת חזקיהו בע"מ

*מחלוקת בין שתי עמותות על זכויות בחלקת אדמה שנירשמה בשעתו ע"ש נאמנים(מחוזי ת"א - ה.פ. 1152/85 + 1258/86 - הערעור נדחה).

א. מחלוקת נטושה בין המערערת לבין המשיבה, שהיא חברת אחזקה של פועלי אגודת ישראל, על הזכויות בחלקת אדמה בת כ-18 דונם הנמצאת בכפר סבא, (להלן: הנכס), שנרכשה בשנת 1933. בשנת 1934 נרשם הנכס על שם בנימין מינץ ויעקב לנדוי המנוחים בתורת נאמנים. במרץ 1985 העביר המנוח לנדוי את הזכויות הרשומות על שמו למערערת,וסמוך לאחר מכן פנתה המערערת לביהמ"ש המחוזי בתובענה ליתן פס"ד הצהרתי כי היא הבעלים גם של מחצית הנכס השניה וזכאית לרישומו על שמה. התובענה הוגשה נגד יורשיהמנוח מינץ אשר ביולי 1986 העבירו את זכויותיהם בנכס על שם המשיבה. זו מצידה פנתה לביהמ"ש המחוזי ועתרה לפס"ד הצהרתי שלפיו היא זכאית לכך שהמחצית השניה, זושהועברה מן המנוח לנדוי למערערת, תרשם על שמה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המשיבה זכאית לנכס בשלמותו והערעור על כך נדחה.
ב. כאשר נרכש הנכס ב-1933 - הן המערערת והן פועלי אגודת ישראל (להלן: פאג"י) לא היו מאוגדות באורח משפטי, וכנראה זו הסיבה לרישומו של הנכס על שם הנאמנים. בתקופה זו היתה פאג"י, לפחות ארגונית, חלק מאגודת ישראל, אם כי נתגבשה באותה מסגרת לכדי ישות מוכרת המונהגת ע"י מנהיגים משלה. מנהיגיה אותה עת היו, בין השאר, ה"ה מינץ ולנדוי שעל שמם נרשם הנכס. מאז ועד עצם היום הזה שימש הנכס מפעלים שונים של פאג"י ובהתחלה היה בתחומי הנכס קיבוץ "חפץ חיים". המערערת טוענת כי הנכס נרכש על ידה וכי הנאמנים היו נאמניה, והמשיבה טוענת כי הנכס נרכשלמטרה הקשורה בלעדית בפאג"י, דהיינו - התיישבות בארץ ישראל והקמת קיבוץ, ועל כןלה הזכות הבלעדית לבעלות על הנכס. מן הראיות שהובאו עולה ברורות כי טענת המערערת כאילו הקיבוץ שהוקם בנכס היה שלה אין בה כל ממש. מאידך הוברר דבר קיומהשל פאג"י כקבוצה מגובשת בתוך המערערת באותן שנים. משהוברר כך וכשברור שהנכס נרכש על מנת להקים עליו קיבוץ שיוזמיו ומקימיו השתייכו לקבוצת פאג"י, אין לתמוהעל מסקנתו של ביהמ"ש המחוזי לעניין משמעות הנאמנות שנטלו על עצמם מינץ ולנדוי, היינו, שהם פעלו כנציגיה של פאג"י שהתגבשה לאיטה תוך מסגרת ארגון הגג של אגו"י.העובדה שהמסגרת של פאג"י התגבשה בתוך אגו"י, אינה מקנה בעלות לאגו"י על הקרקע שנרכשה לשימושה של קבוצה .זו ובפועל שימשה את צרכיה המשתנים.
ג. תובענתה של המערערת נתמכה בין השאר בתצהירו של לנדוי, שעקב מותו לא נחקר עליו. לנדוי אמר בתצהירו שהנכס שייך למערערת, וביהמ"ש המחוזי החליט שלא לסמוך על תצהיר זה. המערערת מתרעמת על כך ולטענתה יש לראות את תצהירו של לנדוי, לפחות, משום "אמרה של נפטר הנוגדת את עניינו", היינו אמרה של מחזיק במקרקעין שהוא איננו הבעלים, ואמרה כזו יכולה לשמש כראייה, גם אם לא ניתנה בתצהיר, וגם אם כותבה לא נחקר בחקירה נגדית. טענה זו של המערערת יש לדחות. כאשר מדובר בעד שמסר עדות ראשית ונמנעה חקירתו של העד בשל מותו - יחתך בדרך כלל דינה של העדות הראשית עפ"י שיקול דעתו של ביהמ"ש, תוך בדיקת העדות הראשית והתרשמותו של ביהמ"שמן העד. מאידך, כשמדובר בתצהיר שמצהירו לא נחקר בשל מותו, יהיה התצהיר קביל אם הוא נוגד את האינטרס של המצהיר. בענייננו, תצהירו של לנדוי ניתן לאחר שהמחצית שהיתה רשומה על שמו כבר הועברה למערערת. ביום בו נערך התצהיר לא היה למנוח כל אינטרס רכושי בנכס. ממילא ברור שאין לראות בתצהיר אמירה כלשהי הנוגדת אינטרס רכושי או כספי של המנוח, שלא לדבר על כך שגם בעבר לא היתה במחלוקת העובדה שהנכסאינו שייך לנאמנים, ועל כן אין רבותא בתצהירו של המנוח. יתירה מזו, בתצהירו מתעלם לנדוי בכלל מקיומה של פועלי אגו"י, והוא לא מזכיר את השם הזה אף פעם אחת בתצהירו. גם עובדה זו מעוררת פליאה. המערערת מנסה גם להיאחז בעובדה שהיא שילמה
מיסים בעד הנכס, אך אין בעובדה זו ולא כלום, שכן תשלום מיסים אינו מקנה בעלות למי שאין בידו זכות כזו.

(בפני השופטים: ברק, בך, אלוני. החלטה - השופט אלוני. עוה"ד מ. כספי וי. דובר למערערת, עו"ד משה טמבור למשיבה. 8.2.90).

ד.נ. 32/84 - עזבון ולטר נתן וויליאמס ז"ל נגד בנק ישראל בריטניה ואח'

*המועד בו מתחיל מירוץ ההתיישנות בחוב הנובע ממשיכות יתר בבנק (חוב שמועד פרעונו עם דרישה) ובחוב שלא נקבע בו מועד לפרעון(דיון נוסף בפסק דינו של ביהמ"ש העליון בע.א. 776/80 (פד"י ל"ח (3) 645) - פסה"ד הקודם בוטל).
א. ביום 25.1.79 הגישה המערערת תובענה בסדר דין מקוצר נגד עזבון המנוח וויליאמס, כאשר עילת התביעה מבוססת על משיכות יתר שנעשו ע"י המנוח בחשבונותיו בבנק. המשיכה האחרונה היתה לכל המאוחר ביום 31.10.71, יום פטירתו של המנוח. העזבון העלה טענת התיישנות מאחר שעברו יותר משבע שנים מיום המשיכה האחרונה ועד ליום הגשת התביעה וביהמ"ש המחוזי קיבל את טענת ההתיישנות. על כך ערער הבנק בשעתו וערעורו נתקבל ברוב דעות מ"מ, הנשיא גב' פורת והשופטת נתניהו, נגד דעתו החולקת של השופט ש. לוין. גדר המחלוקת, אימתי מתגבשת עילת התביעה בחוב העומד לפרעון עם דרישה. השופט לוין סבר שיש לדחות את הערעור, באשר פרט לחריג שבו הלקוח בבנק עומד ביתרת זכות שעילת התביעה שלו מתגבשת עם דרישה מהבנק, הרי, בהיעדר הסכם לסתור, כל חוב בר פרעון עם דרישה תקופת ההתיישנות שלו מתחילה מיום היווצרות החוב, הן כשמדובר בחוב בין פרטים והן כשמדובר ביתרת חובה של לקוח לבנק. מאידך, סברו שופטי הרוב כי בחוב העומד לפרעון עם דרישה נוצרת העילה בעת הדרישה, ובענייננו הדרישה לתשלום היתה עם הגשת התביעה, וממילא התביעה לא התיישנה. בדיון הנוסף הוחלט לקבל את העתירה ולהחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי כאמור להלן.
ב. בפס"ד מקיף מפי השופט ברק על דיני ההתיישנות ביחסים בין מלווה לבין לווה, נקבע כי בחוב שפרעונו עם דרישה, הדרישה היא יסוד בגיבוש מועד הפרעון ותקופת ההתיישנות אינה מתחילה אלא עם הדרישה. בחוב שלא נקבע בו מועד, פרעונו יתבצע תוךזמן סביר לאחר יצירתו, במועד שהנושה הודיע עליו לחייב. הן הדרישה בחוב שפרעונו עם דרישה, והן ההודעה בחוב שלא נקבע בו מועד הפרעון, חייבות להתבצע בתוך זמן סביר מהיווצרות החוב. הלכה זו מחייבת בחינה של שתי שאלות נוספות: האחת, זמן סביר מהו? השניה, מה הדין אם הנושה אינו דורש או מודיע בתוך הזמן הסביר.
ג. הזמן הסביר לפרעון החוב הוא אותו זמן שיש להניח כי הצדדים ראו אותו כראוי בהתחשב בנסיבות מתן ההלוואה, מטרותיה, הליכי המסחר בין הצדדים, ושאר הנתונים הסובבים את ההלוואה ותנאיה. כך, למשל, לא הרי הזמן הסביר בחוב הנוצר בגין משיכתיתר שהוסכמה מראש בין הבנק לבין לקוחו במסגרת ההסכם ביניהם, כהרי הזמן הסביר בחוב שנוצר בגין משיכת יתר בלא הסכמה כזו. סבירות הזמן צריכה להקבע עפ"י הנסיבות. אשר לשאלה מה הדין אם הנושה אינו דורש פרעון או אינו שולח הודעה בתוך הזמן הסביר - התשובה על כך הינה, כי מועד הפרעון מתגבש עם חלוף הזמן הסביר שבו הדרישה או ההודעה צריכות להינתן. מאותו מועד מתחיל מירוץ תקופת ההתיישנות. במשיכת יתר בבנק, אין לתחום את השאלה אם תקופת ההתיישנות מתחילה במועד משיכת היתר או במועד הדרישה, אלא קיימת אפשרות שלישית, שבה יש לבחור ושעל פיה ההתיישנות מתחילה עם עבור הזמן הסביר לפרעון החוב.
ד. בענייננו, ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה על הסף באשר עפ"י גישתו משעברו שבע שנים מיום משיכת היתר עילת התביעה בגינה מתיישנת. ברם, עפ"י מה שנקבע לעיל, עילת התביעה ותחילת מרוץ ההתיישנות מתחילים כעבור הזמן הסביר לפרעון יתרת
החובה. מועד זה יכול שהחל בסמוך למשיכת היתר ועל כן התיישן ויכול שהחל כעבור זמן ועל כן טרם התיישן. נמצא, כי כדי להשיב על שאלת ההתיישנות יש לקבוע את המועד הסביר שבסופו התגבשה עילת התביעה, ולשם כך יש לבחון את נסיבות העניין. אין מקום, איפוא, למחיקה על הסף, אלא יש להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי כדי שיקבע על רקע הנסיבות, מתי התגבשה עילת התביעה.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, גב' נתניהו, גולדברג, אור. החלטה - השופט ברק.עו"ד י. מירון למבקש, עו"ד חיים שטריקס למשיבה. 21.3.90).

בג"צ 313/89 - בת שבע ודוד ברמן ואח' נגד רשם האגודות השיתופיות ואח'

*שכ"ט למפרקים של ישוב שחל עליו חוק פיצוי מפוני סיני(העתירה נתקבלה).

א. עוזרו של רשם האגודות השיתופיות החליט בדצמבר 1988 לאשר למשיבים השני והשלישי, עו"ד משה בדר מפרק נאות סיני, כפר שיתופי ועו"ד א. קריצ'מן, מפרק מושבנאות סיני, שכר טירחה, עקב פעולתם כמפרקים, בגובה של %5 ממימוש גן הירק של המושב נאות סיני. הלכה למעשה מדובר כיום על תשלום של כ-300,000 ש"ח מתוך הפיצויים שנפסקו עבור גן הירק של המושב הנ"ל. המשיב אישר את החלטת עוזרו והעתירה על כך נתקבלה.
ב. חלק מהפיצויים עבור גן הירק שולם עוד לפני חקיקתו ותחילתו של חוק פיצוי מפוני סיני (להלן: החוק) וחלק אחר של הפיצוי שולם במסגרת בוררות שאף היא אינה נכנסת לגדר ההסדרים שהחוק דן בהם. המשיבים השני והשלישי נתמנו כמפרקים של המושבנאות סיני ועסקו בפירוק ממועד שקדם לבוררות ועד לסיום הפירוק במשך השנים שלאחר מכן. פעולת הפירוק כולה נשלטה ע"י הוראותיו של החוק, כי סעיף 17(א) שבו קובע שתחילת תוקפו של צו פירוק שנתן רשם האגודות לגבי אגודה או תאגיד מיוחד, הוא ביום תחילתו של החוק הנ"ל. סעיף 17(א) מתייחס גם לצווים שניתנו עוד לפני תחילתושל החוק הנ"ל. עניין הפיצויים עבור גן הירק לא טופל ע"י המפרקים אלא ע"י פרקליטם דאז של תושבי המושב, ומשתמה הבוררות הוזרמו הפיצויים לקופת הפירוק ושולבו בפעולת הפירוק הכללית המתבססת על הוראות החוק.
ג. אין יסוד לטענת המשיבים שלפיה יש לאבחן ולהבדיל בין פעולות הפירוק, כביכול, ככל שהדבר נוגע לטיפול גן הירק, לבין פעולות הפירוק הכלליות הנערכות לפי החוק על יסוד האמור בסעיף 17(א) שבו. פעולותיו של מפרק של אגודה לפי האמור בסעיף 17 של החוק הן מקשה אחת, ושואבות כוחן מעת תחילתו של החוק על כל תנאיו וסייגיו. מכאן המסקנה כי חלים במקרה דנן גם הוראות סעיף 17(ז) אשר לפיו "המפרקים לא יהיו זכאים לשכר בעד פעולותיהן כמפרקים ; המדינה תישא בהוצאות הסבירות של הפירוק שהוציאו המפרקים שמינה רשם האגודות השיתופיות". העולה מסעיף 17(ז) שלא היה יסוד בדין להחלטתו של עוזר רשם האגודות השיתופיות שעליה סמך הרשםאת ידיו. לפיכך הוחלט להפוך את הצו להחלטי במובן זה שאישור שכר הטירחה למשיבים השני והשלישי מתבטל מעיקרו.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ר. לוין, אלוני. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד אורי ברימר לעותרים, עו"ד גב' יוכי גנסין לרשם האגודות, עו"ד יעקב רובין לעו"ד בדר.26.3.90).

ע.א. 157/88 - אגד אגודה שיתופית... בע"מ נגד יהודה מירון וצבי ערד

*תקפותו של סעיף בתקנות "אגד" האוסר על חברים פורשים לעסוק בהובלת נוסעים במשך שלוש שנים לאחר פרישתם(מחוזי ת"א - ת.א. 2541/87 - הערעור נדחה).

א. שני המשיבים היו חברים ב"אגד" ופרשו לפני שהגיעו לגיל פרישה. עם פרישתם התחייבו לציית להוראות התקנות של המערערת. בתקנה 14 לתקנות נקבעה חובתו של חבר
במערערת "לא להתעסק במשך 3 שנים מיום פקיעת חברותו באגודה... בכל עבודה... של הובלת נוסעים... בהובלת תיירים...". לאחר פרישתם החלו המשיבים לעבוד בחברת טורס בע"מ (להלן : טורס) שלכאורה עיסוקה מהווה תחרות במערערת. המערערת ביקשה צו מניעה האוסר על המשיבים פעילות במסגרת טורס וביהמ"ש המחוזי דחה את עתירת העותרת משני טעמים : התקנה האמורה סותרת את תקנת הציבור משום שיש בה הגבלת חופש העיסוק, ועל כן אין לקיימה ; בסיפא של תקנה 14 קיימת הוראה שלפיה לא תחול ההגבלה "במקרה שהחבר הצטרף לאגודה שהיא קיימת לפחות שלוש שנים לפני פקיעת חברותו" ואין חולק על כך שטורס קיימת לפחות שלוש שנים לפני פקיעת חברותם של המשיבים. באשר לטעם השני טענה אגד כי הסיפא מכוונת לאגודה שיתופית בלבד וטורס היא חברה ואילו המשיבים גורסים כי הכוונה רחבה יותר והיא מתפרשת אל כל התאגדות שהיא. ביהמ"ש המחוזי העדיף את גישת המשיבים. הערעור נדחה.
ב. הצדק עם המשיבים כי כל תאגיד עונה על המושג "אגודה" שבסיפא לתקנה האמורה וממילא אין ההגבלה שבסעיף 14 חלה על הצטרפות לחברה הקיימת לפחות שלוש שנים. מסקנה וו עומדת על מכונה הן בבדיקת ההוראה לגופה ולתכנה והן עפ"י אמות מידה מילוניות. לנגד עיני מנסח ההגבלה ניצבה אפשרות שחבר פורש ינסה לעקוף את האיסור ע"י יצירת גוף משפטי ולכן נאסרה פעילות גם במסגרת של אגודה, אך מאירך התכוונה המערערת בהוראת הסיפא להוציא מתחולת ההגבלה פעילות במסגרתו של גוף "ותיק" כלשהו שהצטרפות חבר פורש אליו לא תעלה ולא תוריד, ולעניין זה אין נפקא מינה אם מדובר באגודה שיתופית או בכל תאגיד אחר. גם מבחינת המשמעות המילונית, מוגדרת "אגודה" כ"חברה של בני אדם שהתאגדו לשם מטרה משותפת" וברור מהגדרה זו כי השימוש בתיבה "אגודה" אינו יכול ללמד על כוונה מצומצמת כגירסת המערערת. לכך יש להוסיף כי אפילו היתה המסקנה שלפנינו ניסוח דו משמעי הסובל פרשנות כפולה, הרי שיש להפעיל את העקרון הקובע כי גירסתו של המנסח היא הנחותה.
ג. גם בטעם הראשון צדק ביהמ"ש המחוזי. לעניין חופש הגבלת העיסוק ניתן להבחין בשני סוגי מקרים : הגבלה הבאה במסגרת מכירתו של עסק, לרבות מכירת מוניטין ; הגבלהביחסי עובד ומעביד. ניכרת נטיית הפסיקה לקיים יותר התחייבויות להגבלת חופש העיסוק בין שותפים לשותפות מאשר בין עובד ומעביד. במסגרת השיקולים המדריכים את ביהמ"ש, יש להדגיש את זה הנוגע להיקף הפגיעה כתוצאה מהפעלת סעיף ההגבלה. בפסיקה לא אושרה הגבלה לתקופת זמן ניכרת ובתחום גיאוגרפי רחב, שכתוצאה ממנה לא יוכל אדם לעסוק במקצוע אחד ויחיד שיש לו. בענייננו, המשיבים עסקו בתקופה ארוכה של חברותם במערערת בעבודת נהיגה וזה מקצועם היחיד. ההגבלה הנדונה מיועדת למנוע מהם כל עיסוק בנהיגה למשך תקופה של שלוש שנים, נוסף על הגבלתם של עיסוקים נוספים ורחבים הקשורים לנהיגה. הגבלה מקפת שכזאת, המשתרעת על פני תחומי עיסוק כה רבים, אינה מתיישבת עם תקנת הציבור ועל כן אין לקיימה.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, אלוני. החלטה - השופט אלוני. עו"ד אורי ברימר למערערת, עוה"ד א. שוטלנד ומ. קליין למשיבים. 27.2.90).

ע.א. 138/87 - סוקי אורי ושושנה נגד שו"פ והדר טבריה בע"מ

*פיצויים בגין איחור במסירת חנויות במרכז מסחרי בטבריה ותביעת פיצוים בגין בנית חנויות "מתחרות" בנוסף לאלה שבמרכז המסחרי(מחוזי נצרת - ת.א. 135/85 - הערעור נדחה).

א. המשיבה השניה (להלן: המשיבה) פירסמה פרוספקט לבניית מרכז מסחרי בטבריה ליד הטיילת שלחוף הכנרת. המערערים רכשו שתי חנויות במסגרת אותו פרוייקט, ליד מלון בשם "נהר הירדן". חל איחור במסירת החנויות ובגין כך הגישו המערערים תביעת פיצויים. כמו כן תבעו פיצויים בטענה כי מבלי שנאמר להם מראש נבנו חנויות מתחרות ב"גב" מלון "נהר הירדן", ובכך נפגעו הכנסותיהם. ביהמ"ש המחוזי חייב את המשיבות
בתשלום חלקי בגין האיחור במסירת החנויות ודחה את תביעת הפיצויים בגין בניית חנויות מתחרות. הערעור נדחה.
ב. ביהמ"ש המחוזי השתכנע כי החנויות נמסרו למערערים באיחור, אך קבע זכאותם של המערערים לפיצוי חלקי רק בגין תקופת האיחור אשר לגביה מצא את המשיבים אחראים. חלק אחר מן האיחור נגרם, לפי קביעת השופט, בשל סלילת מדרחוב, ביוזמת העיריה, ללא ידיעת המשיבות, ועל כן אין הן חייבות לפצות את המערערים בגין פרק הזמן של האיחור הנובע מכך. בקביעתו זו של ביהמ"ש המחוזי אין להתערב. גם אין ממש בחלק של הערעור המופנה כנגד גובה הפיצוי שנפסק למערערים, תוך נסיון להסתמך על רווחיה של חנות אחרת, השייכת לקרוב משפחה. תנאי ונסיבות הפעלתה של אותה חנות שונים בתכלית מאלה של החנויות הנדונות.
ג. אשר לדחיית תביעת המערערים בגין החנויות שנבנו ב"גב" המלון - אין בפרוספקט שפורסם הצהרה על התחייבות שלפיה לא תיבננה חנויות "בגב" המלון. אשר לחוסר ההתאמה הנטען בין העובדות שהוצגו למערערים, לגירסתם, בעל פה, לבין מצב הפרוייקט בפועל - סעיף 24(ד) לחוזי המכר קובע כי "כל הצהרה שתיעשה ע"י כל אדם, לרבות עובד/י החברה... בכל דבר הנוגע להסכם זה - לא תחייב את החברה אלא אם ניתנה ע"י החברה בכתב". אם סברו המערערים כי אי בניית חנויות באיזור זה מהווה עבורם גורם חיוני או מאוד משמעותי, הרי נוכח סעיף 24 הנ"ל היה עליהם לעגן הבטחה על כך בכתב ואת זאת לא עשו. יצויין עוד כי לפי קביעת ביהמ"ש המחוזי ניתן לומר בוודאות שבית המלון על מכלול החנויות שבו תרם רבות להתפתחותו של האתר העסקי שבנתה המשיבה, אשר ביחד עם הפיתוח הסביבתי המקיף הביא בסופו של דבר לקידום הצרכים העסקיים של כלל בעלי החנויות באיזור זה.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, אלוני. החלטה - השופט בך. עו"ד מנוסביץלמערערים, עו"ד גורדון למשיבות. 4.2.90).

ע.א. 443/88 - אלרם חברה לשיכון ואח' נגד אריאלה חיה פדן

*רשות להתגונן כתביעה להשבת כספים לאחר ביטול הסכם מכר מקרקעין בעילה של הפרת ההסכם(מחוזי ת"א - ת.א. 2611/87 - הערעור נתקבל).

א. בין המערערות למשיבה נחתם במאי 1985 הסכם למכירת גלריה בקומת ביניים שנבנתה ע"י המערערות. במהלך המו"מ הביאה המשיבה לידיעת המערערות כי הגלריה הנרכשת נועדה לשמש מרפאת שיניים. משהוחל בביצוע עבודות בנייה בגלריה, כדי להכשירה למרפאה, הוציא ביהמ"ש לעניינים מקומיים, לפי חוק התכנון והבנייה, צו נגד המערערות והמשיבה להימנע מפעולה במקום. ביהמ"ש קבע כי "שימוש קומת הביניים לשימוש שאינו לכלל דיירי הבית מהווה סטייה ניכרת מתכנית מאושרת...". בעקבות זאת הודיעה המשיבה למערערות על ביטול ההסכם והגישה תובענה בסדר דין מקוצר להשבת הכספים ששילמה למערערות עפ"י ההסכם. לטענתה, ביטול ההסכם נעשה "עקב הפרתו היסודית... עקב הטעיה שהוטעתה... לחילופין... היתה רשאית לבטל את ההסכם עקב סיכולו". המערערות ביקשו רשות להתגונן והעלו מספר טענות: לפני חתימת ההסכם מילאו אחר חובת הגילוי שהיתה מוטלת עליהן כאמור בסעיף 12 להסכם כי "במקרה והנכס הוא בית עסק... החברה אינה אחראית... להשגת רשיון עסק או כל רשיון אחר עבור הרוכש..."; נמכרה למשיבה בעיסקה אחת יחד עם דירה באותו בניין ואין בידי המשיבה לבטל רק את רכישת הגלריה בלי לבטל גם את רכישת הדירה. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המערערות למתן רשות להתגונן בציינו כי ביהמ"ש לעניינים מקומיים קבע כבר כי "שימוש בקומת הבניין... מהווה סטייה ניכרת מתוכנית מאושרת... קבע קביעה שיפוטית כי הנתבעות לא היו רשאיות למכור את הנכס הנ"ל לכל אדם שאינו כלל דיירי הבית... בנסיבות אלה כאשר החוזה סוכל... באשמת הנתבעות... אין כל סיבה שהתובעת לא תזכה
לכספיה בחזרה. סעיף 12 להסכם איננו טענת הגנה כלשהי מאחר והוא מדבר על רשיון עסק ותו לא...". הערעור נתקבל.
ב. אין לקשור את החלטת ביהמ"ש לעניינים מקומיים לטענות ההגנה שהעלו המערערות בתיק זה. כל שעולה מהחלטת ביהמ"ש לעניינים מקומיים הוא כי עפ"י היתר הבנייה נועד שטח הגלריה לשימושם של כלל דיירי הבית, אך גם אם השטח היה מיועד להרשם כרכוש משותף, היה, לכאורה, בידי המערערות להוציאו מכלל הרכוש המשותף, אם נעשה הדבר מפורשות ובהסכמת כל רוכשי הדירות בבניין, כפי שאמנם הסכימו, לטענת המערערות. גם אם השימוש המותר בשטח, לפי דיני התכנון והבניה, הוא רק זה שנעשה ע"י כלל הדיירים, אין מניעה קניינית כי השטח יוצמד לאחת היחידות בבית המשותף ובין הצדדים אכן הוסכם כי השטח יוצמד לדירה שרכשה המשיבה בבניין.
ג. השאלה האמיתית בהליך הנדון כאן היא זו הנוגעת לעילת ההטעייה לפי סעיף 15 לחוק החוזים. לטענת המשיבה מכרו לה המערערות את הגלריה ביודען כי היא קונה את השטח כדי להשתמש בו כמרפאת שיניים, וזאת עשו כאשר ידעו כי לא ניתן יהיה לעשות שימוש בשטח למרפאת שיניים. אילו עמדה להכרעה רק שאלת פרשנותו של סעיף 12 להסכם, היה בידי ביהמ"ש להכריע בה כבר בשלב הדיון בבקשה לרשות להתגונן, ולהגיע למסקנה כי סעיף 12 איננו טענת הגנה כלשהי מאחר והוא מדבר על רשיון עסק ותו לא. אולם, המחלוקת העובדתית בעיקרה מתייחסת לשלב המו"מ שקדם להסכם המכר, ולמידע שמסרו או לא מסרו אז המערערות למשיבה לגבי השימוש המותר בגלריה. אשר לכך טוען מנכ"ל המערערת בתצהירו כי הוא בעצמו הבהיר לרוכשים כי ככל הנראה יש צורך בקבלת היתר לשימוש חורג וכי האחריות להשגת היתר כזה מוטלת על הרוכשים. די בהגנה זו שמעלות המערערות כדי שתנתן להן רשות להתגונן ולפיכך אין צורך לדון ביתר הטענות שהעלו המערערות. יש רק להוסיף כי צודק ב"כ המערערות בטענתו כי טעה ביהמ"ש בהתייחסו לטענת הסיכול שהעלתה המשיבה בכתב תביעתה. טענת סיכול לפי סעיף 18(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), הנה "טענת מגן" של הצד המפר, ולא "טענת חרב" של הצד הנפגע.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד יצחק נרקיס למערערות, עו"ד עמירם גיצלטר למשיבה. 14.2.90).

ע.א. 148/88 - אלימלך איילה נגד גיורא וענת אילון ואח'

*תביעתו של בעל מקרקעין לביטול הסכם העברת המקרקעין לבנו בטענה של הטעייה(מחוזי ת"א - ה.פ. 776/87 - הערעור נדחה).

א. המערער ואשתו העבירו לבנם ולכלתם (המשיבים) את זכויותיהם במשק במושב בני ציון. נחתמו שני הסכמים להעברה, אחד נושא תאריך 22.9.85 והשני נושא תאריך 29.9.85. עפ"י ההסכם הראשון מתחייבים ההורים להעביר למשיבים את זכויותיהם במשק ללא תמורה. מצד שני נקבע כי ההורים ימשיכו להתגורר בבית המגורים הקיים במשק וכל הוצאות ההחזקה, כולל תיקונים, הרחבה וכדומה ישולמו ע"י המשיבים שישאו גם בתשלומי המיסים וקופת חולים והוצאות אחרות. עפ"י ההסכם השני הגיעו הצדדים להסכמה על שינויים בהסכם הראשון כך שכל ההתחייבויות שקיבלו עליהם המשיבים יבוטלו, ותמורת ויתור ההורים על התחייבויות המשיבים, ישלמו המשיבים להורים סכום של שקלים השווים ל-30,000 דולר. אין חולק כי שני ההסכמים נחתמו ע"י הצדדים במעמד אחד.
ב. קרוב לשנתיים לאחר חתימת ההסכמים פנה המערער לביהמ"ש וביקש להצהיר על בטלות שני ההסכמים, בטענה כי המשיבים הטעו את ההורים אשר לא ידעו כלל כי הם חותמים על שני חוזים כאשר השני מרוקן מתוכנו את הראשון. האם לא הצטרפה לתביעה. בתצהירו טען המערער כי הוטעה לחשוב שהוא חותם רק על ההסכם הראשון ולמעשה הוחתם
על שני הסכמים. מאידך גוללו המשיבים בתצהירים את גירסתם שלפיה נחתמו שני הסכמים כדי להתחמק מתשלומי מיסים וכי למעשה קרא האב את שני ההסכמים שהיו בידיו לפני החתימה. כן הוגש תצהירו של עוה"ד שערך את ההסכמים אשר אישר כי עותק של כל המסמכים, כולל שני ההסכמים, נמסר לעיונו של המערער לפני החתימה, ובמעמד החתימה אישר המערער כי קרא את כל ההסכמים והוא מוכן לחתום עליהם. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המערער להצהיר על בטלות ההסכמים והערעור נדחה.
ג. פיצול מערכת החובות והזכויות ההדדיות של בעלי הדין בשני ההסכמים אכן מעורר תמיהות, ומה גם ששני ההסכמים נחתמו באותו מעמד ואין הם משקפים כל שינוי בעמדות הצדדים שהיו מגובשות מלכתחילה. יש רגלים לסברה כי המניע לעריכת החוזים במתכונת שתוארה מעוגן ברצון להציג את העברת המשק כהעברה ללא תמורה הפטורה ממס שבח, ובדיווח לשלטונות המס אף צויין כי ההעברה היא ללא תמורה בין קרובים. ברם, תהא תכלית עריכתם של שני הסכמים אשר תהא, אין בכך כדי לבסס את טענת המערער בדבר טעות, הטעייה או תרמית שנפלו בכריתתם של ההסכמים. גירסת המערער אין לה על מה שתסמוך. עמדת המשיבים נתמכה בעדותה של האם ובעדותו של אחד האחים של המשיב, ומעדותם של אלה עולה כי תוכנו של ההסדר בין ההורים לבין בנם וכלתם היה ברור וכן העידו על ההסדרים הכספיים שנקבעו מלכתחילה. זאת ועור, באו עדויות ברורות וחד משמעיות כי עותק של כל המסמכים, ובהם שני ההסכמים, נמסר למערער לעיונו לפני החתימה ואין יסוד לגירסת המערער כי נמסר לו רק ההסכם הראשון.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מאיר כהן למערער, עו"ד יוסף אברהם למשיבים. 13.2.90).

בר"ע 439/89 - קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נגד יוסף שילוח ואח'

*פירוש סעיף 6ב' לחוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים והאם הוא חל במקרה של דחיית תביעה לתשלום דמי פגיעה בעבודה ע"י הביטוח הלאומי(מחוזי חיפה - המ' 783/88 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).

א. נשוא הערעור פירוש סעיף 6ב', רישא, לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, וביתר פירוט האם דחיית תביעה ע"י המוסר לביטוח לאומי או ע"י ביה"ד לעבודה, לתשלום דמי פגיעה בעבודה, לפי סעיף 48(א) לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), מהטעם כי אין קשר סיבתי בין מחלתו של המבוטח ובין הפגיעה בעבודה שארעה לו - נכנסת לגדרו של סעיף 6ב', רישא, לחוק. בענייננו, על אף קביעת ביה"ד האיזורי לעבודה, כי אין קשר בין מחלת המשיב ותאונת העבודה, החליט ביהמ"ש, בתביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים, למנות מומחה רפואי, בתובענה שהגיש המבוטח, המשיב הראשון, נגד המבקשת ושני המשיבים האחרים. את החלטתו סמך ביהמ"ש המחוזי על פסה"ד בע.א. 268/86 (פד"י מ"ג (1) 391) והערעור נדחה.
ב. בפסק דינו ציין השופט גולדברג שני נימוקים לדחיית הערעור. האחד, כי על פי הסמכות המוקנית בסעיף 48(א) לפקיד התביעות וביה"ד לעבודה, אין הם נדרשים "להכריע בקביעתה של דרגת הנכות שנגרמה לנפגע באותה תאונת דרכים" וקביעת דרגת הנכות, הנובעת מתוך כך שנקבע שאין קשר בין הנכות לבין האירוע, היא קביעת אגב שאינה נתפסת ברשתו של סעיף 6ב' רישא לחוק. מתוך הקבלה לעקרון השתק פלוגתא, שסעיף 6ב' לחוק קרוב אליו רעיונית, יש להגיע למסקנה האמורה. כשם שאין עקרון השתק חל בשאלת אגב, אשר הסמכות הייחודית להכריע בה, שעה שהיא מתעוררת במישרין, נתונה לבימ"ש אחר, כן אין מקום לאמץ קביעת אגב של דרגת נכות ע"י מי שהוסמך לקבוע רק אם קיים קשר סיבתי בין הפגיעה והתאונה, ואין כלל בסמכותו לקבוע את דרגת הנכות.
ג. נימוק אחר של השופט גולדברג הוא כי הזכות לקבל דמי פגיעה היא זמנית, משתרעת על תקופה קצרה יחסית, ואין הליך של ערעור על החלטתו של פקיד התביעות. על
כן יש להניח כי המבוטח לא ירכז בשלב זה את מירב מאמציו להוכחת הקשר בין מחלתו והתאונה. החלטת פקיד התביעות אינה בגדר "מעשה בית דין" ואין היא מונעת מהמבוטח לתבוע קצבה או מענק של נכה עבודה, אחרי שנסתיימה תקופת דמי הפגיעה, וממילא יתחילו אז ההליכים על פי חוק הביטוח הלאומי, בהם ייקבע הקשר הסיבתי בין הפגיעה לתאונה ותקבע, אם יתברר שיש קשר סיבתי, דרגת הנכות. גם מטעם זה אין לתת נפקות לקביעת האגב שנעשתה בשלב התביעה לדמי פגיעה, מעבר להליך זה.
ד. השופטים ש. לוין וברק הסכימו לפסק הדין מן הנימוק שדחיית תשלום דמי הפגיעה היא החלטה "זמנית" ולפיכך אין לראות ב"קביעה" הכלולה בה בדבר היעדר קשר סיבתי, קביעת דרגת נכות "על פי כל דין" בגדר סעיף 6ב' לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד גב' טלי קונפינו למבקשת, עו"ד יצחק שפרבר למשיב, עו"ד ר. ניר-ענבי למשיבים האחרים. 14.3.90).

בש"פ 1009/90 - ארז מן נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (נסיון לשוד)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

א. בנובמבר 1989 התבצע ברמת גן נסיון לשדוד תכשיטים ובמהלכו ירה אחד מקרבנות השוד על השודדים פצע את העורר ברגלו וגרם למותו של שודד אחר. התביעה ביקשה את מעצר העורר עד תום ההליכים וביהמ"ש נעתר לבקשה. אין מחלוקת שמצויות ראיות לכאורה לאשמת העורר וקיימת עילה למעצרו עד תום ההליכים, אלא שהדיון התמקד, הן בביהמ"ש המחוזי והן בערר, במצב בריאותו של העורר, שלטענת סניגורו מחייב שחרור בערובה כדי שהעורר יזכה בטיפול טוב, תוך הדגשה כי אם לא יקבל העורר טיפול כזה הריהו מסתכן בהחמרה רצינית למצב בריאותו. מתוך פרוטוקול הדיון בביהמ"ש המחוזי עולה כי השופט נתן דעתו למצב בריאותו של העורר והורה מספר פעמים להעביר את העורר לבית החולים שבכלא רמלה וכן הורה כי רופא מחוזי יבדוק את העורר ויגיש חוות דעת רפואית אך הדבר לא נעשה. הערר על הוראת המעצר נדחה.
ב. ביהמ"ש העליון מתח ביקורת על כך שלא נתמלאו ההוראות של ביהמ"ש המחוזי לעניין בדיקת העורר. מסתבר כי הדבר נובע מכך שהוראות הביצוע לא הועברו למזכירות ביהמ"ש וממילא לא הגיעו לכלל מימוש וביצוע. אין לתלות את הקולר במזכירות ביהמ"ש שכן כאשר ניתנת החלטה של ביהמ"ש, שביצועה מוטל על רשות מהרשויות המופקדות על אכיפת החוק, מחובתו של ב"כ המדינה לוודא כי ההחלטה תובא לידיעת הרשות ולעקוב אחרי ביצועה. אין צידוק למחדל זה הפוגע הן בעבודתו התקינה של ביהמ"ש והן בזכויותיו של העורר. בבחינת עניינו של העורר גם מחדל זה ראוי לו שיישקל בכובד ראש, אולם בסופו של דבר יש לרחות את הערר.
ג. משקל נכבד נתן ביהמ"ש המחוזי לכך שבמהלך הדיון ויתר הסניגור על הצורך בחוות דעת של רופא מחוזי. אפשר להבין את הסניגור שלא רצה להמשיך את הסחבת הכרוכה בחוות הדעת, אך למרות זאת היה עליו להמשיך ולעמוד על דעתו שחוות דעת כזו תומצא לביהמ"ש, שכן בהיעדר חוות דעת רפואית קצרה ידו של ביהמ"ש להושיע. משויתר הסניגור על חוות הדעת לא היה מנוס מקבלת החלטה המורה על מעצר העורר וטיפול בו במסגרת מעצרו. כמו כן, מתברר שהפרקליטות הסכימה לאפשר לאורטופד לבדוק את העורר במעצר כפי שביקש, ומן הראוי היה שהעורר יזדרז וידאג לביצועה של הבדיקה. לאחרונה נבדק העורר ע"י רופא אורטופד, אך אי בדיקת העורר ע"י רופא אורטופד מטעמו מצביע על כך שלכאורה מצבו של העורר אינו כה חמור עד כדי מסקנה המחייבת את שחרורו בערובה. אכן, מצב בריאותו של הנאשם יש בכוחו להוות, כשלעצמו, גורם להצדקת שחרור
בערובה, אפילו מדובר בעבירה חמורה, אך אין לומר בנתונים הקיימים כי יש מקום להחיל מסקנה זו על ענייננו. אם ייבדק העורר ע"י אורטופד כבקשתו ואם תעלה הבדיקה ממצאים המלמדים על החמרה במצבו של העורר, וכי תנאי מעצרו מסכנים את בריאותו, יוכל העורר לשוב ולפנות בבקשה לעיון מחדש בעניין המעצר.

(בפני: השופט אלוני. עו"ד שמחה זיו לעורר, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה).

ע.א. 200/88 - אריק מימון ואח' נגד יוסף מימון

*צו מניעה זמני נגד חברה ונגד רשם המקרקעין שלא לבצע עיסקת מקרקעין שנעשתה ע"י חברה כאשר קימת מחלוקת בין שני אחים למי הזכות לפעול בשם החברה(מחוזי ת"א - המ' 11792/87 - הערעור על ההחלטה כפי שניתנה נתקבל).

א. באוגוסט 1987 נערך הסכם מכר שלפיו המערערת השניה (להלן: המערערת) רוכשת מאת חברה ואדוזית (להלן: החברה) חלקת מקרקעין בנתניה. בעקבות חתימת ההסכם נרשמה הערת אזהרה במשרד רשם המקרקעין לטובת המערערת. משנודע הדבר למשיב הוא הגיש תובענה בה עתר לצו נגד המערער האוסר עליו לעשות כל עיסקה במקרקעין וכן ליתן צו נגד רשם המקרקעין האוסר עליו רישומה של עיסקה במקרקעין, אלא אם כן היא נעשית ע"י המשיב או מטעמו. עוד ביקש התובע מחיקת הערת האזהרה. הסעד המבוקש בתובענה הוא מתן צו סופי על פי העתירה, ובינתיים, עד שיקויים הדיון בתובענה, ביקש המשיב צווים זמניים. ביהמ"ש המחוזי נתן צו מניעה זמני כמבוקש. הוגשה בקשה לרשות ערעור, ניתנה רשות לערעור והערעור על ההחלטה כפי שניתנה נתקבל.
ב. הרקע לסכסוך הוא ריב בין המערער ובין המשיב שהם אחים. בין יתר העניינים קיימת מחלוקת בין האחים למי השליטה בחברה, כאשר המשיב טוען כי רכש את הבעלות ואת השליטה בחברה זו, ורק הוא רשאי ומוסמך לפעול מטעמה, לרבות העברת השליטה בחברה או מכירת נכסיה. המערער חולק על כך אך דיון של ממש ובירור עובדתי בסוגייה זו לא קויימו עדיין ומקומם בתובענה עצמה. טוען המשיב כי המערער התיימר שלא כדין להיות בעל השליטה בחברה וגרם להתקשרות שבין החברה לבין המערערת, התקשרות שהיא חסרת תוקף. על פני הדברים היה טעם רב להיענות לעתירה לצו זמני, שהרי אם העובדות הן כפי שטוען להן המשיב, כי אז יש לו סיכוי לזכות בתביעתו שתיאסר העיסקה, ואם לא ינתן צו זמני, אפשר והעיסקה תושלם ותווצר עובדה מוגמרת לא הפיכה. רוב רובן של טענות המערער נגד מתן הצו הזמני מקומן בדיון בתובענה עצמה. לצורך מתן צו זמני די שלכאורה מצטיירת תשתית עובדתית אשר אם תתאמת תצדיק מתן צו כמבוקש.
ג. עם זאת, מוצדקת התערבות ביהמ"ש שלערעור בשתי סוגיות שמקומן ושעתן בשלב הזה. בין היתר ניתן צו נגד רשם המקרקעין וצו כזה נוגד את סעיף 5 לחוק סדר הדין האזרחי (המדינה כבעל דין). ככל שמדובר ברשם המקרקעין יש לראותו כצד פורמלי בדיון, או כמי שיש להביא לידיעתו כל צו שניתן בין בעלי הדין לעיסקה, כדי שיפעל על פיו. זאת ותו לאו. לפיכך הצו נגד רשם המקרקעין יתבטל, אך דבר הצו ימסר לרשם המקרקעין כדי שיתן דעתו עליו וינהג על פיו. הנושא השני הוא מתן צו האוסר על החברה לבצע עיסקה ולהשלים עיסקה כאשר החברה לא היתה צד לדיון. לפיכך יש לבטל את הצו הזמני כפי שניתן. ברם, כדי לאפשר למשיב להגיש בקשה מתוקנת ולמנוע שהעיסקה תושלם, כשעל פני הדברים יש יסוד לכאורה לחשש כי החברה תיפגע וישלל ממנה רכושה ללא תקנה, יעמוד צו הביניים בתקפו עד ליום 31.5.90, ועד אז יוכל המשיב לבקש צו זמני חדש שבו החברה תהיה צד.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, אלוני. החלטה - השופט לוין. עו"ד ש. אריאלי למערערים, עו"ד ריבי צוק למשיב. 7.3.90).

ע.פ. 592/89 - ראיד כוז נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור על חומרת המאסר נדחה ועל תשלום קנס נתקבל).

המערער הורשע בסיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה ונדון ל-16 חודשים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי וכן לתשלום קנס של 2,500 ש"ח או 50 ימי מאסר תמורתם. הערעור על חומרת עונש המאסר נדחה ועל תשלום הקנס נתקבל. אף שעונש המאסר אינו קל. הרי שגם העבירה היא חמורה בנסיבותיה ואין להתערב במידת העונש. לעומת זאת, לא היה מקום להטיל על המערער תשלום קנס, כאשר המשמעות המעשית היא הטלת מאסר נוסף, במקרה שבו מדיניות הענישה באה להגשמה מלאה בעונש המאסר שהוטל. לפיכך, הקנס הכספי יתבטל.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, ד. לוין. עו"ד חבש למערער, עו"ד קאהן למשיבה. 1.2.90).

ע.פ. 218/89 - מיכה בן לוי ראובן נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (הריגה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נחקבל).

המערער הואשם בעבירת רצח וביהמ"ש המחוזי, לאחר ששמע את הראיות, הגיע לכלל מסקנה כי מותו של המנוח נגרם במידה רבה מאד באשמתו, וכי העובדות שוללות לחלוטין קיומם של מרכיבים המצדיקים הרשעה ברצח. מעבר לכך, דעת הרוב היתה כי גם אין מתקיימים המרכיבים המצדיקים הרשעה בהריגה כך שההרשעה הועמדה על פי דעת הרוב על גרימת מוות ברשלנות לפי סעיף 304 לחוק העונשין. בבואו לגזור את הדין, נתן ביהמ"ש את הדעת לכך שקופחו חיי אנוש, לכך ששתי משפחות, של המנוח ושל הנאשם, נתאמללו, וכי המערער היה נתון במעצר בתנאים קשים במשך תקופה ארוכה של 11 חודשים על שום שניתן צו למעצרו עד תום ההליכים שהתחייב על פי סעיף האישום המקורי. עם זאת סבר ביהמ"ש כי הרשלנות היא בדרגה גבוהה ולפיכך גזר את דינו של המערער ל-20 חודשי מאסר בפועל. בערעור לעניין העונש ביקש הסניגור לתת את הדעת לסטיגמה האיומה שהוטבעה במערער מאז המקרה ועד לפסק הדין, כאדם המואשם ברצח בכוונה תחילה, ובהיותו מואשם בכך הרי גם תנאי מעצרו של המערער היו חמורים בהרבה מתנאי המעצר של אחרים. לפיכך ביקש להסתפק בעונש שהמערער כבר ריצה. מאידך סבר ב"כ המדינה כי ביהמ"ש כבר נתן דעתו לכל הנסיבות לקולא ולהשקפתו התערבות בעונש לא תהיה מובנת ע"י משפחת המנוח, שגם נדהמה מעצם ההרשעה בסעיף האישום הקל. הערעור נתקבל.
אם תוצאת המשפט הדהימה את משפחת המנוח, הרי זה לא במעט משום שהמערער הועמד לדין על פי סעיף אישום שהיה מפוקפק מלכתחילה. לא היו בידי התביעה ראיות שתספקנה להעמדתו לדין של המערער באשמת רצח. המערער שוחרר בינתיים בערובה וגם אם היה העונש עומד בעינו היה משתחרר בעוד חודשיים ע"י וועדת השחרורים. גזר הדין לא הביא בחשבון במידה מספקת את עובדת הזיכוי של המערער מאשמת הרצח ואפילו מהאפשרות החילופית של הריגה וכן לא הביא בחשבון במידה מספקת את תנאי המעצר הקשים במיוחד במרוצת 11 חודשי המעצר ואת הסטיגמה שנתלוותה למערער בשל העמדתו לדין באשמת רצח. בנסיבות אלה יש להעמיד את עונשו של המערער על תקופת המאסר שכבר ריצה.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, אלוני. עו"ד דרור מקרין למערער, עו"ד יעקב כהן למשיבה. 15.2.90).

ע.פ. 338/89 - מדינת ישראל נגד אליהו מסילתי

*קולת העונש (הצתת מספרה) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).

המשיב הורשע בכך שפרץ באישון לילה למספרה והציתה. האש שפרצה כילתה את תכולתה של המספרה בשווי של 50,000 ש"ח. את המעשה עשה המשיב בשל רצונו לסייע לחברו, בעל מספרה אחרת, להפטר מתחרות של בעל
המספרה שהוצתה. המשיב אף היה יוזם הרעיון. בעת שנגזר דינו של המשיב היה תלוי ועומד נגדו מאסר לתקופה של שנה וחצי שביצועו נדחה ותוך כדי דחיית המאסר ביצע המשיב עבירות נוספות שבגינן הובא לדין ונדון למאסר של שנה אחת ואף הופעל במצטבר מאסר של שנה על תנאי. גזר הדין בענייננו ניתן לפני שהמשיב החל לשאת את עונשי המאסר האמורים. ביהמ"ש המחווי בתיק דנא יצא מתוך הנחה, לאור טיעונו של ב"כ המשיב, כי המאסר הכולל של שתי תקופות המאסר מגיע לכדי שלש שנים וחצי ועל יסוד הנחה זו דן ביהמ"ש את המשיב למאסר של 4 שנים, מתוכן שנתיים וחצי מאסר בפועל, וכן קבע כי מתוך 30 חודשי המאסר בפועל ירצה המשיב שנה אחת בחופף לכל עונש מאסר אחר ושנה וחצי יהיו מצטברים. הערעור על קולת העונש נתקבל.
צודקת באת כוח המדינה כי טעה ביהמ"ש בסברו כי שלש וחצי שנות מאסר שהוטלו על המשיב בשני התיקים האחרים ירוצו במצטבר. לפי סעיף 45(ב) לחוק העונשין "מי שנידון למאסר ולפני שנשא כל עונשו חזר ונידון למאסר, וביהמ"ש שדן אותו באחרונה לא הורה שישא את ענשי המאסר... בזה אחר זה, לא ישא אלא עונש מאסר אחד והוא של התקופה הארוכה ביותר". המשיב במקרה דנן נדון למאסר בשני התיקים האחרים בנסיבות שבהן עליו לרצות מאסר אחד בלבד של שנתיים. מכאן שיהא על המשיב לשאת בשל שלשת התיקים מאסר כולל של שלש שנים וחצי, ולא של חמש שנים, כפי שסבר ביהמ"ש המחוזי בגזרו את הדין. חומרתו המופלגת של המעשה שעשה המשיב ועברו הפלילי העשיר מחייבים התערבות בעונש. לפיכך הוחלט שכל 30 חודשי המאסר בפועל שנגזרו על המשיב בתיק זה יהיו מצטברים לכל עונש אחר שעל המשיב לשאת.

(בפני השופטים: בייסקי, גולדברג, אור. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד גב' נורית ישראלי למערערת, עו"ד בן חמו למשיב. 5.2.90).

ע.פ. 448/89 - מדינת ישראל נגד עדנאן עודה

*קולת העונש (סמים -הרואין) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).

המשיב הורשע בביהמ"ש המחוזי במכירת כמויות של כ-0.6 גרם ושל 2.26 גרם הירואין לסוכן משטרתי סמוי, ובהחזקת 30 גרם הירואין. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער מאסר בפועל של 20 חודשים והפעיל מאסר על תנאי של 27 חודשים תוך הוראה כי שני העונשים יחפפו. לטענת המדינה לא היתה הצדקה בנסיבות העניין לחפיפת העונשים, ומכל מקום העונש שהוטל בגין העבירות נשוא תיק זה קל יתר על המידה. הערעור על קולת העונש נתקבל.
בהתחשב באופיו הקטלני של ההירואין, בכמות הסם שהיתה בחזקת המשיב ועברו הפלילי הכולל מספר הרשעות בעבירות סמים, יש לראות בעונש שהוטל משום חריגה בולטת לקולא. במיוחד אין הצדקה לקביעה כי המאסר על תנאי שהופעל ירוצה באופן חופף כאשר התוצאה מכך היא שלא הוטל למעשה כל עונש על המשיב בגין העבירות החמורות שבהן הורשע בתיק זה. למעשה גם העונש שהושת על המשיב כשלעצמו קל מדי ובתנאים רגילים מן הדין היה להורות על החמרתו. רק בהתחשב בכך שהמשיב הינו "אסיר טעון הגנה" שנעשו נסיונות בעבר להתנכל לו פיסית, וכן בהתחשב בכלל שאין ממצים את הדין עם נאשם כאשר המדינה מערערת על קולת עונשו, הוחלט רק כי המאסר על תנאי שהופעל לא יהיה חופף אלא ירוצה במצטבר למאסר שהוטל על המשיב בתיק דנא, כך שהמאסר הכולל שעל המשיב יהיה לרצות יהיה 47 חודשים מאסר בפועל.

(בפני השופטים: בייסקי. בך, גולדברג. החלטה - השופט בך. עו"ד אריה רומנוב למערערת, עו"ד מ. מרוז למשיב. 13.2.90).

בש"פ 871/90 - מג'יד בין סלמאן חניפס נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (שוד קשיש) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר ואחרים הצטיידו באקדח ותת מקלע עוזי וביצעו שוד מזויין כשהם לבושים מדי צה"ל בדירתו של קשיש בן 79 בבית חנינא. המעשה בוצע באפריל 1988 וכעבור מספר חודשים נתגלה כי העורר השתתף בשוד. נסיונות לאתרו לא צלחו ורק בינואר 1990 נעצר כשהתייצב במשטרה בקשר לעניין אחר שבו נחשד. טענת הסניגור היא כי נוכח התקופה הארוכה בה היה העורר משוחרר אין מקום שעתה ייעצר. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נדחה.
אין מחלוקת כי מדובר בעבירות חמורות המיוחסות לעורר, וגם אין מחלוקת כי קיימת עילת מעצר נגד העורר. העובדה שהעורר התהלך חופשי תקופה לא קצרה, מאז שהוברר כי היה מעורב במעשים האמורים, אין בה כדי להכריע בנסיבות המקרה. העורר הוכרז עבריין נמלט ונעשו נסיונות לעצרו אך ללא הצלחה. מכל מקום, מדובר במעשים חמורים שבגינם נדונו שותפיו של העורר לשנות מאסר, ומעשים אלה מעידים על העורר עד כמה עלול הוא להיות מסוכן לציבור. נוכח חומרת העבירה ונסיבותיה אין גם לבטל את הסיכון שבנסיון השפעה על עדים מצד העורר, וכבר הוברר ששותפיו למעשה חזרו בהם מדבריהם במשטרה שבהם הם מפלילים את העורר.

(בפני: השופט אור. עו"ד אברהם כהן לעורר, עו"ד גב' מיקי חשין למשיבה. 28.2.90).

בש"פ 850/90 - סלאח חוסיין דפראוי נגד מדינת ישראל

*מעצר עד חום ההליכים (הונאה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר, יחד עם ארבעה אחרים, הואשם בשורה ארוכה של הונאת סוחרים ברחבי הארץ והוצאת סחורות מסוגים שונים במעשי מרמה, עבירות אחרות של קבלת דבר במירמה, משיכת צ'קים ללא כיסוי וכיוצא בכך. ביהמ"ש המחווי ציווה על מעצרם של שלשה מבין הנאשמים, והעורר בתוכם, ער תום ההליכים, לאחר שקבע כי אלה מהווים סכנה לציבור אם ישוחררו בערבות. הסניגור טוען כי אין מתקיימת כאן עילת מעצר באשר אין מדובר בפגיעה בגופם של אנשים, וכן כי אחד מהשותפים שוחרר בערובה ואין להפלות בין העורר לבין אותו שותף. הערר נדחה.
באשר לקיומה של עילת מעצר - עילה כזו מתקיימת גם כאשר עבירות מבוצעות בשיטתיות וללא מעצורים והמבצע אותן אינו נרתע מפגיעה ברכושם של הרבים או הציבור, בעיקר כאשר מבוצעות העבירות לגבי רבים תוך תכנון והתמדה. בענייננו, התכנון וההתמדה היו נרחבים והעורר עם שותפיו לא בחלו בשום מעשה אשר בעקבותיו הוציאו סחורות במרמה מסוחרים בסכומים גדולים מאד. על כן קיימת כאן עילת מעצר. אשר לטענת ההפלייה - ביהמ"ש הבחין הבחן היטב בחלקו של כל אחר מהנאשמים במעשים המיוחסים להם, ומשמצא כי חלקם של שניים פחות הוא משל האחרים החליט לאפשר להם להשתחרר בערובה, תוך הנחה כי לא ימשיכו במעשיהם כשיתהלכו חופשים. מאידך, העורר היה מיוזמי המעשים, .היה הכח המניע ואחד המבצעים העיקריים של מעשי המרמה. גם במסגרת הדיונים במעצר עד תום ההליכים יש מקום לאבחנה כזו, הכל תוך בחינת הסיכון הנובע מכל נאשם ונאשם והחשש כי העציר יתמיד במעשים אם ולאחר שישוחרר בערובה.

(בפני: השופט בייסקי. עו"ד אבו אחמד לעורר, עו"ד גב' קוגוט למשיבה. 26.2.90).

רע"א 126/89 - רימה אלקופטי קטינה ואח' נגד עממית חברה לביטוח בע"מ ואח'

*החלטת ביהמ"ש המחוזי להעביר תובענה לבימ"ש השלום מתוך הערכה שסכום הפיצויים לא יעלה על הסכום שהסמכות לדון בו נתונה לבימ"ש השלום (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

ביהמ"ש המחוזי לא היה רשאי להחליט, דרך הערכה, ומבלי שהתובעת הגבילה את סכום התביעה, שהסכום המירבי
שתוכל לזכות בו בתביעה לנזקי גוף שהגישה עקב תאונת הדרכים שאונתה לה, לא יעלה על 150,000 ש"ח. ממילא לא היה מקום להעביר את התובענה לבימ"ש השלום. לפיכך יש לראות את הבקשה לרשות ערעור כאילו הוגש ערעור על פי הרשות שניתנה, לקבל את הערעור ולבטל את החלטת ההעברה.

(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד גלוסקה למבקשים, עו"ד נשיץ למשיבים. 14.2.90).

בג"צ 1028/89 - עבד אללה אחמד מחמוד מוסטפא נגד אלוף פיקוד מרכז ואח'

*אטימת בית לפי תקנה 119 (העתירה נדחתה).

עניינה של העתירה החלטת המשיב לנקוט בצעדים לפי סמכותו על פי תקנה 119 לתקנות ההגנה ולאטום את הבית בו מתגורר העותר ושבו התגורר גם גיסו, אחד מחמוד מוצטפא. מחמוד שהה בשנת 1988 בירדן, גוייס שם לפת"ח ועבר אימונים צבאיים. לאחר מכן שב לכפרו בנפת ג'נין וגייס שם צעירים נוספים לפת"ח. הוא עמד בקשר שוטף עם מפעיליו. בינואר 1989 תקף מחמוד יחד עם אחד בשם אחסאן, קבלן בשם משה זכריה, פגע בו בפטיש בראשו, ומאז שרוי זכריה במצב של חוסר הכרה. לטענת מחמוד ביצע את המעשה בשל סכסוך על שכר עבודה, אך לפי התנהגותו לאחר מעשה, ובעיקר נסיעה לירדן ומסירת תעודותיו של הנפגע לגורמי פת"ח, יש למעשה התקיפה האמור גם סממן חבלני. לאחר מכן תיכנן מחמוד יחד עם אחסאן רצח של יהודי המוכר דודי שמש באיזור התעשיה בפתח תקוה, אך לבסוף נרתע מביצוע המעשה. לדברי מחמוד שינה דעתו, אך לפי עדותו של אחסאן נמנעו מן הביצוע כי שמעו קולות בחנות ועל כן עזבו את המקום מבלי לבצע את הפגיעה. השניים גם תיכננו, לפי הוראות שקיבלו, פיגוע נגד מחנה צבאי ליד ראש העין וחטיפת אוטובוס תלמידים באיזור ראש העין. על רקע זה החליט המשיב על אטימת הבית בו התגורר מחמוד שהוא ביתו של העותר. העתירה נדחתה. לאור אופי פעילותו של מחמוד הנ"ל, אשר כלל, בין היתר, מעשה תקיפה חמור שהביא כנראה לנכות צמיתה, אין עילה להתערב בהחלטת המשיב.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, ש. לוין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד א. נסאר לעותר, עו"ד שאול גורדון למשיבים. 12.2.90).

בג"צ 1016/89 - אסחק עותמאן ואח' נגד מפקד כוחות צה"ל באיזור חבל עזה

*הריסת בתים לפי תקנה 119 (העחירה נדחתה).

שלשת העותרים פנו לבג"צ להורות למשיב שיימנע מהריסת בתי העותרים תוך שימוש בסמכותו לפי תקנה 119 לתקנות ההגנה. בהתאם להודעת המשיב השתתפו קרוביהם של שלשת העותרים, כאשר כל אחד מהם מתגורר יחד עם קרובו בביתו, כחברים בוועדות עממיות שהפכו לוועדות הלם. לאחר שהפכו לוועדות הלם פעלו נגד אנשים החשודים בשיתוף פעולה עם שלטונות ישראל וכן נגד פרוצות וסוחרי סמים. בין היתר יצאה חולייה במרץ 1989 כדי להכות אחד בשם צובחי א-דופי והם היכו אותו באכזריות, דקרו אותו והלמו בו בגרזנים, ובהיותו שוכב שפכו עליו בנזין והציתו אותו בעודו חי וגרמו למותו. כמו כן תקפו וועדות ההלם חשודים נוספים בשיתוף פעולה וכן תקפו בשני הזדמנויות שתי נשים, דקרו אותן ולאחת אף קצצו את האוזן. נגד כל אחד משלושת חברי וועדת ההלם הוגשו כתבי אישום וכן החליט מפקד האיזור על הריסת הבתים שבהם מתגוררים שלושת הנ"ל יחד עם קרוביהם. העתירה נדחתה. מאחר ומדובר במעשים חמורים ביותר, הכוללים גרם מוות ע"י מכות והצתה ותקיפת נשים בגרזנים ובסכינים, אין מקום להתערבותו של בג"צ בהחלטתו של המשיב.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, ש. לוין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב' לאה צמל לעותרים. עו"ד שאול גורדון למשיב. 18.2.90).

רע"א 28/90 - שרותי אשראי מסחרי (ישראל) בע"מ נגד מירון - מושב עובדים... בע"מ

*העברת דיון מבימ"ש בת"א לבימ"ש בנצרת בנימוק של חוסר סמכות מקומית (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

המבקשת הגישה לביהמ"ש המחוזי בת"א תובענה בסדר דין מקוצר נגד המשיבה, שעילתה תשלום דמי שכירות בעדציוד שהושכר למשיבה. המשיבה עתרה, בין השאר, להעביר את העניין לביהמ"ש המחוזיבנצרת מחמת היעדר סמכות מקומית וביהמ"ש נעתר לבקשה. בסעיף 10 לכתב התביעה נטעןבאופן כללי שלביהמ"ש המחוזי בת"א סמכות לדון בתביעה, אך איש אינו טוען שמכחסעיף זה קנה לעצמו ביהמ"ש האמור סמכות מקומית. לעניין זה יש לבדוק את שארסעיפיו הרלבנטיים של כתב התביעה ונספחיו, שהפכו חלק בלתי נפרד ממנו. בסעיף 2לכתב התביעה נכתב כי נחתם הסכם בין המבקשת לבין משקי תנועת המושבים בע"מ (להלן:מת"ם) "עבור המשיבה... לפיו השכירה (המבקשת) ל(משיבה) מערכות בקרה...". בהסכם(להלן: נספח א') המשיבה אינה נזכרת. לכאורה מדובר בהסכם מסגרת שנערך בתל אביב.בסעיף 3 לכתב התביעה נאמר שבגין כל פריט ציוד נחתם הסכם נפרד בין המבקשת לביןהמשיבה כאשר חלק מהמוצגים חתום ע"י המשיבה. המבקשת ביססה את הסמכות המקומית עלתקנה 3(א)(2) ועל תקנה 3(א)(3) לתקנות סדר הדין האזרחי. על תקנה 3(א)(2) משום שבעלי הדין אימצו את נספח א' לרבות מקום חתימת ההסכם נספח א' שהוא בעיר תלאביב, ועל תקנה 3(א)(3) על יסוד סעיף 14(ב) לחוק השכירות והשאילה הקובע ש"דמיהשכירות ישולמו במקום עסקו של המשכיר...". ביהמ"ש המחוזי דחה את הטענה הראשונהמשום שסבר שהמשיבה לא היתה צד לנספח א' ולא דן בטענה השניה, והורה להעביר אתהמשפט לביהמ"ש בנצרת. הבקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
קיימת טענה בכתב התביעה שנספח א' נחתם "עבור" המשיבה והנספחים האחרים חתומיםע"י המשיבה. המבקשת קושרת בין המסמכים ותהיה חייבת להוכיח את טענתה, אך בשלבהנוכחי אין ענייננו בשאלה אם המבקשת תוכיח את תביעתה או אם למשיבה יש טענותהגנה, אלא אך בשאלת הסמכות המקומית. לפי הנטען בכתב התביעה ובטיעונים המתבססיםעל חומר הראיות שהוגש לביהמ"ש המחוזי, קיימת נוסחת קשר בין נספח א' ונספחיםאחרים, בהם קיימת הפניה על דרך האיזכור למקום עריכת נספח א'. כמו כן, בהנחהשנערכו הסכמי שכירות בין בעלי הדין, הנחה שיש להניח על יסוד טענות המבקשת,צודקת המבקשת גם בטענה השניה לגבי תחולתו של סעיף 14(ב) לחוק השכירות והשאילה.לפיכך יש לבטל את החלטת ביהמ"ש המחוזי ולקבוע כי התובענה תתברר בת"א.

(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד אהוד שניידר למבקשת, עו"ד נתן פנץ למשיבה. 21.2.90).

בש"א 782/90 (ע.א. 781/90) - אמפיסל נעימי בע"מ נגד אמפיסל (ישראל) בע"מ

*עיכוב ביצוע פס"ד עד לערעור
(בקשה לעיכוב ביצוע עד לפס"ד בערעור - הבקשה נדחתה).

בפס"ד שניתן ע"י ביהמ"שהמחוזי בתל אביב בתביעת המשיבה נגד המבקשת פסק ביהמ"ש המחוזי לאמור "נאסר עלהמבקשת להשתמש במילה אמפיסל כחלק משמה, וזה החל מ-31.1.90, כשניתנה למבקשת ארכהעד תאריך זה לשנות את שמה על פי ההליכים הקבועים בחוק". כך פסק ביהמ"ש, לאחרשהשתכנע, שהשימוש במילה "אמפיסל" בשמה של המבקשת מהווה נטילת שם דומה לשמה שלהמשיבה עד כדי להטעות. בקשת המבקשת לעיכוב ביצוע עד למתן פס"ד בערעור נדחתה.לכאורה נראה שסיכויי הערעור אינם רבים ובנסיבות אלה העתרות לבקשה כמוה כמתןרשות למבקשת להמשיך ולהשתמש בשם "אמפיסל" תקופה נוספת, אף על פי שאין היא זכאיתלכך, על פי פסיקת ביהמ"ש המחוזי, כשיש סיכוי קלוש ביותר שפסיקה זו תשונה. על כןדין הבקשה להידחות.