ע.א. 121/86 - עמוס פלוריאן נגד גלנוט כרמל בע"מ
*מי שזכה בתביעתו בסעד העיקרי שביקש ואילו בערעור הוא מבקש לבטל את הענקת הסעד העיקרי ולהעניק לו את הסעד החילופי(מחוזי ת"א - ת.א. 1272/80 - הערעור נדחה).
א. למערער היה הסכם עם המשיבה בדבר אספקת שטיחים של המשיבה למערער. בגין אי אספקת השטיחים הגיש המערער תביעה בה היה הסעד העיקרי שנתבקש סעד של אכיפה, והסעד החילופי למקרה שסעד האכיפה יידחה, החזרת כספים ששולמו למשיבה ע"ח העיסקה וכן פיצוי על הנזק שנגרם עקב הפרת ההסכם. עד לסיום המשפט לא ביקשה המערערת שינוי בכתב התביעה, באופן שהסעד העיקרי יהיה השבת כסף ופיצוי, ואף לאחר שביהמ"ש המחוזי קיבל את התביעה והורה על אכיפת ההסכם עמד המערער על כך שהביצוע לא יידחה וסעד האכיפה יבוצע לאלתר. לקראת הערעור שינה המערער את טעמו ובכתב הערעור טען כי שגה ביהמ"ש משקבע כי ניתן לאכוף את ההסכם ולא לקח בחשבון את שינוי הנסיבות עם חלוף הזמן. בערעור ביקש המערער לקבוע כי בשל חלוף הזמן ושינוי נסיבות, היינו שינויים שחלו ברמת האינפלציה העושים את האכיפה לבלתי כדאית עבורו, יש להורות על השבת הכספים ולפסוק פיצוי בגין הפרת ההסכם. הערעור נדחה.
ב. משקבע ביהמ"ש המחוזי כי המשיבה הפרה את ההסכם והורה על אכיפתו, השיג המערער את הסעד שתבע בעדיפות ראשונה. לאורך כל הדיונים, שהיו ממושכים למדי, לא גילה המערער דעתו כי הוא מבכר את הסעד החילופי של פיצוי על פני האכיפה, ובמשא ומתן לפשרה המשיך לעמוד על אספקת הסחורה אגב הענקת הנחה נוספת מהמחיר המוסכם. יתר על כן, לא נעשה אפילו נסיון להוכיח שיעור הנזק שנגרם ומה הפיצוי הראוי לפסוק. הסיכומים בביהמ"ש המחוזי הוגשו ע"י המערער כ-5 שנים וחצי לאחר המועד שנועד לקיום העיסקה, וגם בהם עדיין עמד המערער במפגיע על הסעד של אכיפה בתור סעד עיקרי. המהפך אצל המערער חל בין יום פסה"ד לבין הגשת הערעור, ולא משום שהאכיפה היא בלתי אפשרית, אלא משום שאינה כדאית לו כעת. לטענתו, תביעת האכיפה היתה מוצדקת כאשר הוגשה פרשת התביעה שאז האינפלציה היתה גבוהה ומבחינה זו השתנו הנסיבות שינוי יסודי המצדיק עשיית שימוש בסעיף 18 לחוק החוזים ולא לצוות על אכיפה. ב"כ המערער טוען כי בנסיבות שכאלה רשאי גם ביהמ"ש שלערעור להיזקק לנסיבות שהשתנו ולצוות על שינוי הסעד כדי להעניק לזוכה את התרופה המתאימה.
ג. לעניין שינוי נסיבות יש להפריד בין שתי תקופות: התקופה שבין המועד שנקבע לקיום ההסכם ועד לפסה"ד של הערכאה הראשונה; לאחר פסה"ד ועד לערעור. על התקופה הראשונה חולשת הערכאה הראשונה וככל שחלו שינויים מהותיים שיש להם השלכה על מהות הסעד, חייבים אלה למצוא ביטויים בכתבי הטענות. שינוי נסיבות יכול שיצדיק הרשאת תיקון כתבי הטענות אף בשלב מאוחר, וגם אם אין הכרח לתקן כתבי הטענות משנתבע גם סעד חילופי, עדיין על בעל דין לגלות עמדתו על הסעד המועדף על ידו. בהיות המערער צמוד לכל אורך הדיונים לסעד של אכיפה, לא הוכיח את שיעור הפיצוי שיש לפסוק, ואם עשה להקטנת הנזק וכדומה שיקולים הנוגעים לעניין הפיצויים.
ד. אשר לתקופה שלאחר מתן פסה"ד ועד הדיון בערעור - ביהמ"ש שלערעור יכול להיזקק לשינוי נסיבות קיצוני שחל לאחר מתן פסה"ד, והוא אף מוסמך להתיר הבאת ראיות נוספות אם הוא סבור שכדי לאפשר לו מתן פס"ד יש לעשות כן. אולם ערכאת הערעור תחמיר עם בעל דין כאשר אותו שינוי נסיבות היה קיים או התרחש לפני מתן פסה"ד בערכאה הראשונה. במקרה דנן אין מדובר בשינוי נסיבות קיצוני שהתרחש לאחר מתן פסה"ד. תנאי האינפלציה היו קיימים בכל התקופה של חמש שנים וחצי מעת שההסכם היה אמור להתבצע ועד שניתן פסה"ד, ומאומה לא התרחש בין יום מתן פסה"ד לבין יום הגשת הערעור כעבור כחודשיים. אכן, יש ובמשפטי נזיקין ירשה ביהמ"ש שלערעור להיזקק לראיות נוספות כאשר יתערער כל הבסיס שעל יסודו נערך חשבון הפיצויים בערכאה הראשונה, כגון שלאחר פסה"ד פוטר התובע או שמצבו התערער באופן קיצוני, או
שהוא מת, אך אין ללמוד מכך על עיסקה מסחרית רגילה, כאשר הלכה למעשה שום שינוי בלתי צפוי לא אירע לאחר פסה"ד. שינויי אינפלציה יש לקחת בחשבון ובהתאם לכך לכלכל את התביעה בעת שהיא מתגבשת.
(בפני השופטים: בייסקי, מלץ, אור. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד קלינג למערער, עוה"ד בן פורת וחמו למשיבה. 5.2.90.).
בג"צ 595/89 - משה שמעון ואח' נגד שלום דנינו ואח'
*בקשה לפסול חבר מועצה מקומית שנבחר לכהן גם כמזכיר מועצת הפועלים(העתירה נדחתה).
א. המשיב השלישי (להלן: המשיב) נבחר בפברואר 1989 כחבר מועצת קרית מלאכי. לאחר מכן נבחר מבין חברי המועצה כסגן ראש המועצה וממלא מקומו. ב-1984 נבחר המשיב לכהן כמזכיר מועצת הפועלים בקרית מלאכי ובבחירות שנערכו בנובמבר 1989 הוא שב ונבחר כמזכיר מועצת פועלים. לדעת העותרים, החברים במועצה המקומית, קיים ניגוד עניינים בין תפקידו של המשיב במועצה לבין תפקידו כמזכיר מועצת הפועלים. על פי גישתם, כמזכיר מועצת הפועלים, אחראי המשיב לענייני העובדים בקרית מלאכי לרבות עוברי המועצה וכחבר המועצה וסגן ראש המועצה וממלא מקומו, הוא חייב לקבל החלטות הנוגעות לעובדי המועצה המקומית. במהלך הדיון בבג"צ הודיע המשיב כי הוא יחדל להיות ממלא מקום ראש המועצה. בג"צ דן בנושא ניגוד האינטרסים בין התפקיד של מזכיר מועצת הפועלים ובין תפקיד של חבר המועצה והגיע למסקנה כי מזכיר מועצת הפועלים יכול להיות חבר המועצה, יכול אף לכהן כסגן ראש המועצה, אך אינו יכול לכהן כממלא מקום ראש המועצה.
ב. החקיקה הדנה ברשויות מקומיות כוללת מספר הסדרים שעניינם ניגור עניינים של חברי מועצה של רשות מקומית, בחלקן ההוראות נוגעות לעצם האפשרות לעמוד לבחירה במקום שקיים חשש של ניגוד עניינים, הוראות אחרות עוסקות בהתנהגות חבר מועצה לאחר שנבחר, חלקן אוסרות עליו פעולות מסויימות ואחרות מחייבות את חבר המועצה להודיע על ניגוד עניינים מסויימים ולא להשתתף בדיונים הקשורים בו וכיוצא באלה הוראות. ההסדר החקיקתי הוא חלקי בלבד, אך המחוקק לא שלל את תחולת העקרון האוסר על ניגוד עניינים בכל אותם תחומים אותם לא הסדיר במפורש. בצד הסדרים חקיקתיים ממשיכים לחול ולהתפתח הלכות המשפט המקובל שלנו בדבר ניגוד עניינים של חברי מועצות מקומיות. ההוראות החקוקות אינן כוללות כל הוראות באשר לדינו של ניגוד עניינים בין חברות במועצה המקומית לבין חברות במועצת הפועלים.
ג. באשר לשאלה אם קיים ניגוד עניינים בין חברות במועצה המקומית לבין חברות במועצת הפועלים, התשובה היא חיובית. שאלה אחרת היא אם ניגוד עניינים זה מגיע לכדי אותה רמה העושה אותו לניגוד אסור על פי דין. התשובה היא כי בחלק מהעניינים אכן כך הדבר. השאלה השלישית המתעוררת היא מהן התוצאות המשפטיות הנובעות מקיומו של ניגוד, באותן גזרות בהן הוא קיים, ולעניין זה התשובה היא שיש להגביל את פעילותו של מזכיר מועצת הפועלים בפעולותיו כחבר המועצה המקומית. קיימות שתי גישות באשר לניגוד עניינים האסור, הגישה האחת היא שעל עובד ציבור להימנע מלכהן בשתי תפקידים כאשר קיימת אפשרות ממשית של ניגוד עניינים והגישה השניה היא שדי בחשש סביר לניגוד עניינים. אין צורך להכריע כאן במחלוקת האמורה, שכן בענייננו הניגוד בין תפקידיו של מזכיר מועצת הפועלים לבין תפקידיו כחבר מועצה וממלא מקום יוצר לא רק חשש סביר לניגוד עניינים, אלא אפשרות ממשית לקיומו של ניגוד זה.
ד. הפתרון המתבקש איננו בפסילת מזכיר מועצת הפועלים מלכהן בכלל כחבר מועצה. אין בניגוד העניינים הקיים בין שני התפקידים כדי להביא לפסילת המשיב מכהונתו כחבר המועצה. מאידך, ניגוד העניינים מביא לכך שהמשיב לא יוכל להיות חבר של
וועדת עיריה שעניינה המרכזי הוא יחסי עבודה, תרבות או ספורט, וכן בדיוני המועצה עצמה לא יטול המשיב חלק ולא ישתתף בהצבעות בכל אותם עניינים בהם קיים ניגוד אינטרסים כאמור. אסור לו להשתתף בדיון ולהצביע על אותם פרטי תקציב מיוחד בהם קיים ניגוד עניינים, אך אין מניעה לכך כי ישתתף בהצבעה על פרטי התקציב האחרים ובהצבעה הסופית על כלל התקציב. באשר לתפקידו כסגן ממלא מקום - כיוון שכממלא מקום יהא עשוי המשיב להיות אחראי גם לנושאים שבהם קיים ניגוד עניינים, אינו יכול לשמש כממלא מקום ראש המועצה אם כי הוא יכול להשאר סגן ראש המועצה.
(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, בך. החלטה - השופט ברק. עו"ד יהודה בן זאב לעותרים, עו"ד גב' מנדל לממונה על המחוז, עו"ד עמירם בוברוב לראש מועצת קרית מלאכי, עו"ד אלון לוין למשיב. 1.2.90).
ע.א. 309/87 - מוחמד יחיא נגד עבדולטיף אגבריה
*אכיפת חוזי מכר מקרקעין(מחוזי חיפה - ת.א. 178/84 - הערעור נדחה).
א. בביהמ"ש המחוזי זכה המשיב לאכיפת התחייבויות שונות של המערער עפ"י חוזי מכר מקרקעין, שעניינם חלקה 8 בגוש מסויים באזור כפר ערערה. המערער ממקד בקורתו על פסה"ד בשתי טענות מרכזיות: כי הראיות שהובאו לביסוס התביעה, כמו גם כתב התביעה, התייחסו לחלקה 9 בגוש הנ"ל ולא לחלקה 8 שלגביה ניתן פסה"ד; כי יפוי הכוח הבלתי חוזר שמכוחו חוייב המערער בהעברת המקרקעין נשוא הסכסוך איננו חוזה מכר מקרקעין ועל כן איננו עונה על דרישות סעיף 8 לחוק המקרקעין. הערעור נדחה.
ב. באשר לטענה הראשונה - במסמכים אמנם צויין שמדובר בחלקה 9, ואולם על סמך עדותו של הנתבע, ועל סמך עדותו של התובע, ניתן לקבוע כי הציון הזה במסמכים (יפוי הכח וחוזה שנערך לגבי חלק אחר של המקרקעין) היה ציון שגוי ומוטעה, ושני הצדדים התכוונו לחלקה 8. הנימוק לכך הוא שלנתבע אין כל זכויות בחלקה 9. נוסף לכך, בתצהיר שעליו חתם הנתבע מצויין שהוא הבעלים והמחזיק בשטח מסויים בחלקה 9, ועיון בהסכם שנעשה בינו ובין רשות הפיתוח מראה כי המערער קיבל מרשות הפיתוח, אותם חלקים, שהוא מצהיר עליהם, בחלקה 8 ולא בחלקה 9. מכאן הקשר הברור שבין התצהיר של המערער, ההסכם עם רשות הפיתוח והמסמכים שנחתמו עם המשיב, ומכאן המסקנה כי הציון חלקה 9 במסמכים עם המשיב הוא ציון שגוי.
ג. אשר לטענה כי יפוי הכח אינו עונה על דרישות סעיף 8 לחוק המקרקעין - עיון ביפוי הכח מעלה כי במסמך זה יש פירוט מלא של זהוי המקרקעין ושל התמורה, של חבויות הצדדים בדבר תשלום מיסים ושל התחייבויות הנתבע להעביר את הקרקע על שם התובע. לפיכך בדין ראה ביהמ"ש את יפוי הכח כמסמך שלא רק שבא להבטיח את קיומה של העיסקה, אלא בא להעיד על עשייתה של עיסקה במקרקעין ועל כריתתו של הסכם לעשיית העיסקה במקרקעין. אמנם המסמך נושא את הכותרת "יפוי כח", אך בחלקו נוקט בלשון חוזית רגילה, הוא כולל את כל האלמנטים הדרושים לעשיית עיסקה במקרקעין.
(בפני השופטים: ד. לוין, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט לוין. עו"ד עבד אבו ואסל למערער, עו"ד שמעון חורש למשיב. 8.3.90).
ע.א. 102/86 - אברהם ופנינה קציר נגד מנהל מס שבח מקרקעין
*בקשת פטור ממס שבח מקרקעין במכירת דירת מגורים, כאשר המבקש מכר דירה ללא תמורה בפטור ממס תוך 4 שנים שלפני המכירה השניה. * תקפו של ביטול מכירת הדירה הראשונה למפרע(ועדת ערר נצרת - ע"ש 16/85 - הערעור נדחה).
א. למערערים היו שתי דירות. ביום 3.10.82 הועברה דירה אחת (להלן: הדירה הראשונה) ללא תמורה לאחיו של המערער, כדי שיוכלו לקבל הלוואה ממשרד השיכון. על העברת הדירה נתקבל פטור ממס שבח משום שהיה מדובר בהעברה ללא תמורה בין קרובים. בסופו של דבר לא נתקבלה הלוואה ממשרד השיכון. ביום 5.1.84 מכרו המערערים את
הדירה הנוספת שהיתה בבעלותם (להלן: הדירה השניה) וביקשו פטור ממס שבח. המשיב סירב להעניק את הפטור מאחר שתוך ארבע השנים שקדמו לכך מכרו כבר המערערים דירה אחת בפטור (הדירה הראשונה), ועל כן דירת המגורים שלהם חייבת במס כאמור בסעיף 49ב(1) לחוק מס שבח מקרקעין. כיוון שכך החליטו המערערים לבטל את "מכר" הדירה הראשונה לאחיו של המערער וחתמו ביום 4.4.84 על הסכם ביטול. בפני ועדת הערר טענו המערערים כי על אף העובדה שהסכם הביטול נחתם רק ביום 4.4.84, הרי הביטול נעשה לפני כן, עוד לפני מכירת הדירה השניה, כך שביום מכירת הדירה השניה נתקיים לגביהם התנאי של אי מכירת דירה אחרת בפטור בארבע השנים שקדמו למכירת הדירה השניה. ועדת הערר קבעה כי הביטול נעשה ביום 4.4.84, היינו לאחר מכירת הדירה השניה, וכי "כשהחליט המשיב בהודעות ששלח למערערים על מס השבח... עמדה בתוקפה עיסקת מכר הדירה הנוספת (הדירה הראשונה)... ולגבי עיסקה זו ניתן פטור מתשלום מס שבח... כשהחליט המשיב שלא להעניק פטור ממס שבח בעיסקת מכר הדירה, פעל כהלכה". טענת המערערים היא כי גם אם נכונה קביעת וועדת הערר שביטול עיסקת המכר לגבי הדירה הראשונה נעשה לאחר מכירת הדירה השניה, הרי מדובר בביטול מדעיקרא ומכיוון שכך יש לבטל את השומה שהוצאה בגין מכירת הדירה השניה. הערעור נדחה.
ב. טענת המערערים היא למעשה כי מאחר שפועלו של ביטול מכר הדירה הראשונה הוא מדעיקרא, כפי שנקבע בפסיקה באשר לביטול מכר לעניין קביעת יום הרכישה ושווי הרכישה, יש להתחשב בכך בכל שלב, אפילו אם במועד הוצאת השומה בעניין מכירת הדירה השניה עדיין היתה המכירה הראשונה בתוקף. טענה זו אין לקבל. תכליתו ומטרותיו של החוק מחייבים מסקנה הפוכה. המשיב, אשר בפניו מונחות הצהרה, שומה עצמית או בקשה לפטור, שוקל את הנתונים שבפניו, נכון לאותו מועד. בענייננו, ביום עריכת השומה לא נתקיים במערערים התנאי לקבלת הפטור, שכן הם מכרו דירה אחרת בפטור בארבע השנים שקדמו לאותה מכירה. המשיב רשאי היה לסמוך על הנתונים שלפניו, ובדין חייב את המערערים במס. אין לדרוש מן המשיב במועד עתידי כלשהו לתת תוקף רטרואקטיבי לאירועים שאירעו לאחר השומה, כמו ביטול העיסקה הראשונה, כדי לחייב אותו לפתוח מחדש את השומה שנעשתה על סמך נתונים שהיו נכונים בעיתם, היינו בעת השומה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד י. פז למערערים, עו"ד גב' אורית קורן למשיב. 14.3.90).
ע.א. 405/89 - זכאי ששון נגד רחל ששון ואח'
*סמכות דיון בענייני מדור וחיוב במזונות(מחוזי י-ם - מ.א. 881/88 - הערעור נדחה).
א. המערער חוייב בתשלום מזונות לארבעת ילדיו (המשיבים 2-5) בשיעור של כ-995 ש"ח לחודש, צמוד למדד, וכן החליט ביהמ"ש בבקשת המשיבה בעניין מדור שקט ושליו, לאחר שהאשה טענה טענות של מעשי אלימות, איומים והשפלות מצד המערער. טענת המערער היתה כי הגיש תביעת גירושין לבית הדין הרבני בה כרך גם את עניין המזונות של האשה ועל כן לא היתה בידי ביהמ"ש המחוזי סמכות לדון בנושא המדור, שכן המדור הוא חלק מן המזונות. הערעור נדחה.
ב. באשר לדיון בעניין המדור - ההמרצה בדבר מדור שקט לא סבה על תביעה לכיסוי הוצאות מדור, אלא באה למנוע מעשי התנכלות שיוחסו למערער, עניין שלא נכרך בתביעת הגירושין. העובדה שעניין המזונות נכרך בתביעת הגירושין עשוייה היתה להיות רלוונטית אילו תבעה האשה כיסוי הוצאות המדור, אך אין טענה זו בעלת משמעות כאשר מתבקש צו מניעה להבטחת מדור שקט ושליו והמדור הזה הוא כבר בחזקתה של האשה. ג. המערער טען כי אינו חייב במזונות בנו הצעיר לאחר שהכחיש את אבהותו ודרש בדיקת רקמות של האשה וזו סרבה. טענה זו אין לקבל. טענה סתמית כי ילד פלוני אינו
בנו של הנתבע, הבאה בתגובה על תביעת מזונות, אין בה ולא כלום כדי לפטור מתשלום המזונות, ואין בה כדי לחייב מישהו בבדיקת רקמות. (אגב, הבדיקה הרלוונטית היתה עשוייה להיות בעיקרה זו של המערער ושל בנו). האם גם לא יכולה היתה לוותר על זכותו של הקטין למזונותיו מאביו, כפי שיכול היה להשתמע מתגובתה לדרישת המערער. יש להוסיף כי כאשר מדובר בזוג נשוי חלה החזקה שלפיה רוב בעילות אחר הבעל. כמו כן, גם בדיון בבית הדין הרבני נדחתה טענתו הנ"ל של המערער. אשר לשיעור המזונות - אין להתערב בקביעת ביהמ"ש המחוזי, פרט לכך כי הם יעודכנו פעם בשלושה חדשים ולא כל חודש כפי שפסק ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, בך. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ירון רבינוביץ למערער, עו"ד גב' חנה זרצקי למשיבה. 14.3.90).
ע.א. 607/89 - פלוני ואח' נגד היועץ המשפטי לממשלה
*אימוץ(מחוזי ת"א - תיק אימוץ - 6/88 - הערעור נדחה).
א. ביהמ"ש המחוזי קבע כי שני ילדיהם הקטינים של המערערים, הם בני אימוץ, כאמור בסעיף 13 לחוק אימוץ ילדים. ביהמ"ש ניתח את עובדות הרקע בהרחבה וכן התייחס לחוות הדעת שהוגשו לפניו והגיע למסקנה ברורה כי נתקיימו הנסיבות שפורטו בסעיף 13(7) לחוק, היינו כי ההורים אינם מסוגלים לדאוג לקטינים בשל מצבם, ואין סיכוי סביר כי המצב ישתנה בעתיד. עוד קבע כי נסיונות העבר מלמדים כי עזרה טיפולית שניתנה להם לא סייעה ולא שינתה את המצב. הערעור נדחה.
ב. הקטינים הם ילידי 1980 ו-1982, ועל כן ברור בעליל כי עתה המועד האחרון בו ניתן עוד לנסות להעניק להם חום של בית שיאפשר הוצאתם מן הפנימיה בה הם גדלים כיום. חוות דעת של מומחה לפסיכיאטריה של הילד ושל פסיכולוג מדצמבר 1988 מתייחסות למצב ההורים, מצב הילדים בבית ההורים וכלל הנתונים, הכוללים גם תנאי שהות בפנימיה וכדומה. לפי חוות הדעת יש צורך חיוני להעניק משפחה קבועה לילדים שתוכל למלא גם בהווה וגם בעתיד את צורכיהם הפיזיים והרגשיים של הילדים. בחוות הדעת נקבע כי הפנימיה עם כל הטוב שבה, וכל הטוב שהעניקה לילדים, אינה יכולה למלא את הפונקציות שהורים קבועים ממלאים. משנוכח ביהמ"ש לדעת כי נתקיימו הנסיבות המוגדרות בסעיף 13(7) מחייבת טובת הקטינים שיציב טובתם של הקטינים בראש מעייניו. לשם הסרת ספק ציין ביהמ"ש העליון כי הנחתו היא שהקטינים יימסרו יחד לאותם הורים מאמצים. בכל הנתונים נדחה הערעור.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, ש. לוין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מאיר נוימן למערערים, עו"ד גב' אילתה זיסקינד למשיב. 8.3.90).
ע.א. 130+135/88 - גדעון קרסיק ועו"ד יורם גולדברג נגד ישי קופרשטיין ואח'
*ביטול הסכם להשכרת דירה בטענה של הטעייה. *חיוב עו"ד בפיצוי עקב אי בדיקת המצב המשפטי לפני עריכת ההסכם(מחוזי ת"א - ת.א. 3611/84 - הערעורים נדחו).
א. המשיבים שכרו מהמערער דירת מגורים הנמצאת בכפר מל"ל. הכפר הוא מושב שיתופי שאדמותיו שייכות לקק"ל, מנוהלות ע"' מינהל מקרקעי ישראל ואינן נמכרות אלא נמסרות לחכירה. בשנת 1975 רכש המערער זכויות החכירה בנכס. במבנה גרו דיירים מוגנים בשתי דירות. כשעברה החלקה לידיו של המערער התחייב מפורשות ובכתב, הן כלפי המושב והן כלפי המינהל, שלא להשכיר את הדירות כשיתפנו. רק אז נחתם חוזה חכירה בין המערער למינהל. עם פינוי אחת הדירות מדייריה השכיר המערער את הדירה למשיבים. בחוזה השכירות הוסכם בין המערער לבין המשיבים, בתיווכו של עו"ד גולדברג, כי המשיבים יהיו "דיירים מוגנים" על כל המשתמע מכך. כעבור מספר חודשים נכנסו המשיבים לגור בדירה, וכאשר ביקשו לרשום ילדיהם לביה"ס המקומי נאמר להם
במזכירות המושב כי לא יוכלו לעשות כן, באשר אין מוכנים להכיר בהם כתושבי המקום. רק אז נודע למשיבים כי המערער לא רשאי היה להשכיר את דירתו. המשיבים שלחו למערער הודעה על ביטול החוזה ובמקביל תבעו השבת דמי המפתח ששילמו, וכן תבעו מהמערער פיצויים בגין העלמת דבר ההתחייבות שלא להשכיר את הדירה. לטענתם התנהגות המערער מגיעה כדי הטעייה וחוסר תום לב במו"מ לקראת כריתתו של חוזה. נגד עו"ד גולדברג טענו המשיבים כי לא פעל במיומנות הדרושה מעו"ד, וכי לא ברק את המצב לאשורו טרם בואו לערוך את החוזה. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערער להחזיר למשיבים דמי המפתח ששילמו ופיצויים בסכום של 15,000 ש"ח בגין חוסר תום לב בניהול מו"מ. את עו"ד גולדברג חייב ביהמ"ש לשלם למשיבים פיצויים של 7,500 ש"ח. הערעורים נדחו.
ב. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענות המערערים כי הביאו לידיעת המשיבים את האינפורמציה המלאה, ואת הסברו של ע"ד גולדברג על הסיבה מדוע לא איזכר את המגבלות האמורות בתוך החוזה. עיקרו של הערעור הינו חזרה על הטענה שנדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי כי לא קמה למשיבים עילה לביטול החוזה, משום שלמעשה לא חל כל כרסום במעמדם כ"דיירים מוגנים", או לפחות לא חל כרסום כזה המצדיק את ביטול החוזה. המערער מפנה לסעיף 74 לחוק הגנת הדייר הקובע את זכותו של דייר יוצא "לחלק בדמי המפתח הניתנים..." ולטענתו, העובדה שהמשיבים לא יוכלו להשתמש בזכות המוקנית בסעיף 85 לחוק הגנת הדייר להציע דייר חדש (דייר מוצע) שיצהיר מה סכום דמי המפתח שהוא מוכן לתת, אינה גורעת ממעמדם של המשיבים כדיירים מוגנים. טענה זו אין לקבל. שלילה אפריורי של האפשרות להצביע על דייר מוצע היא בבחינת נטילת "קלף מיקוח" משמעותי מהדייר המוגן ביחסיו עם בעל הבית, לפי חוק הגנת הדייר, ועלכן אין לומר כי העובדות אינן גורעות ממעמדם של המשיבים כדיירים מוגנים. לפיכך יש לדחות את ערעורו של המערער.
ג. אשר לערעורו של עוה"ד - טענתו היא כי לא התרשל בעריכת החוזה ואת כל האינפורמציה שהיתה בידיעתו הביא לידיעת המשיבים. לטענתו, עובדת התחייבותו של המערער כלפי המושב לא הובאה כלל לידיעתו הוא. טיעון זה אין לקבלו. באשר לכך יש לקבל את קביעתו של ביהמ"ש המחוזי כי הפרקליט לא טרח לבדוק אף אחד מהנתונים שכל עו"ד סביר וזהיר היה בודק וחייב היה לבדוק, שעה שהיה עומד לערוך, בנסיבות המקרה, חוזה שכירות למען שולחו. לפיכך יש לדחות גם ערעור זה.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, אלוני. החלטה - השופט בך. עו"ד א. שטרן לקרסיק, עו"ד צ. רפפורט לעו"ד גולדברג, עו"ד י. טוניק למשיבים. 7.3.90).
בג"צ 242/90 - נביל ראשד סעיד אלקצאף נגד מפקד כוחות צה"ל באיזור יו"ש
*אטימת בית לפי תקנה 119(העתירה נדחתה).
א. בנו של העותר (להלן: הבן) גוייס כחבר בחוליית "הנשר האדום" המשתייכת לחזית העממית. תחילה עסקה החולייה ביידוי אבנים על סיורי צה"ל וכתיבת סיסמאות עויינות והבערת צמיגים, ולימים החלו חברי החולייה לעסוק בחקירה ובתקיפה של חשודים בשיתוף פעולה עם השלטונות. חברי החולייה נטלו חלק בחקירת מספר רב של חשודים בשיתוף פעולה, תוך איומים, ובהיותם רעולי פנים ומצויידים בגרזנים ובמקלות. בחלק מהמקרים הסתיימו החקירות בגרימת חבלות לנחקרים. לשיא הגיעה פעולתו של הבן בהשתתפותו ברצח אחד התושבים שנחשד בשיתוף פעולה עם השלטונות. על רקע פעולות אלה החליטה המשיב להורות על אטימת ביתו של העותר והעתירה נדחתה.
ב. בטיעונו העלה ב"כ העותר שתי טענות: האחת - עניינה חוסר היעילות של אמצעי האטימה וההריסה; השניה - החומרה שבאטימת ביתו של העותר והצורך לצמצם את הנזק
תוך הסתפקות באטימת חדרו של הבן. שתי טענות אלה אין לקבל. עמדתו של המשיב הינה כי השימוש בתקנה 119 הינו אמצעי יעיל, לא הובאה כל ראייה לסתור וספק אם ניתן כלל להביא ראייה שכזאת. העובדה שחרף השימוש באמצעי זה לא באה הפסקה בפעילות החבלנית העויינת, אין בה כדי להצביע על חוסר יעילותו של האמצעי, שהרי יתכן ובלעדיו המצב היה חמור יותר.
ג. אשר להיקף האמצעי שננקט - האמצעי הוא פונקציה של חומרת ההתנהגות. בענייננו, ההתנהגות המיוחסת לבן היא חמורה ביותר, שכן כרוכים בה שימוש בנשק חם, פעולות של הטלת אימה ורצח. עמדתו של המשיב היתה כי יש להרוס את ביתו של העותר ורק בשל מגבלות הנדסיות החליט להסתפק באטימה בלבד. בנסיבות העניין אין לומר כי נפל פגם בהחלטת המשיב.
(בפני השופטים: ברק, בייסקי, גולדברג. החלטה - השופט ברק. עו"ד ג. בולוס לעותרים, עו"ד שאול גורדון למשיב. 12.3.90).
ע.א. 672/89 (בש"א 421/89) - יצחק הרוש נגד מיכאל פוקס ואח'
*בש"א 421/89) - מחיקת ערעור על צמצום סמכויות מנהל עזבון כאשר לא נתקבלה רשות ערעור(בקשת המשיבים למחיקת הורעת ערעור - הבקשה נתקבלה).
א. המנוח משה בוזאגלו השאיר צוואה בה הורה מה ייעשה ברכושו לאחר מותו. חלק מרכושו, הכולל בית דירות ברחוב יוסף בחיפה, ציווה לכל נכדיו וניניו בחלקים שווים, ויתרת הרכוש ציווה למטרות אחרות. בגוף הצוואה מינה המנוח את המערער כמבצע ומוציא לפועל של הצוואה. בביהמ"ש המחוזי הוגשה בקשה לקיום צוואת המנוח וזו קויימה ביולי 1988 והמערער מונה כמנהל העזבון. לימים פנו המשיבים, הנכדים והנינים בעלי הזכויות בבית ברחוב יוסף, לביהמ"ש המחוזי וביקשו למנות את עו"ד סלומון כמנהל עזבון מיוחד לבית ולצמצם את מינויו של מנהל העזבון (הוא המערער). ביהמ"ש המחוזי קיבל את בקשת המשיבים וקבע כי המערער ימשיך לנהל את יתרת הנכסים שבעזבון. על החלטה זו הגיש המערער ערעור. המשיבים מבקשים להורות על מחיקתו של הערעור מן הרישום. לטענתם, החלטת ביהמ"ש המחוזי אינה ניתנת לערעור בזכות לפי סעיף 152 לחוק הירושה, וכדי לערער עליה יש ליטול רשות. הבקשה נתקבלה.
ב. תקנה 421 לתקנות סדר הדין קובעת כי ערעור שאינו ממלא אחר הוראות התקנות לא יקובל לרישום. הוראה זו מחייבת את מזכירות ביהמ"ש לבדוק אם כתב הערעור נערך בהתאם לתקנות ובין השאר אם נתקבלה רשות לערער מקום שזו דרושה. המזכירות מוסמכת לסרב קבלת ערעור המוגש שלא כהלכה ואם נמצא לאחר מעשה כי ערעור הוגש שלא כדין או שלא בזכות, ניתן לתקן את המעוות ולהורות על מחיקת הערעור מן הרישום ואת זאת מבקשים כעת המשיבים. השאלה היא אם אמנם היה צריך לקבל רשות להגשת הערעור והתשובה לכך היא חיובית.
ג. סעיף 152 לחוק הירושה קובע אלו החלטות של ביהמ"ש לפי חוק הירושה ניתנות לערעור בזכות ואלו מהן ניתנות לערעור ברשות. השאלה היא אם החלטת ביהמ"ש המחוזי ניתנה לפי אחד הסעיפים המנויים ברישא לסעיף 152 לחוק הירושה, שאז הערעור עליה הוא בזכות, או שמא ניתנה לפי הסיפא לסעיף, שאז הערעור עליה טעון קבלת רשות. ב"כ המשיבים טוען כי החלטת ביהמ"ש הינה החלטה בדבר פיטורים חלקיים של מנהל עזבון לפי סעיף 92(ב) לחוק הירושה ואז הערעור הוא ברשות בלבד, ואילו ב"כ המערער טוען כי החלטת ביהמ"ש הממנה מנהל עזבון לחלק מנכסי העזבון, מביאה לשינוי בהוראות הצוואה, ומכאן שניתנה לפי סעיף 72 לחוק הירושה, המסמיך את ביהמ"ש לתקן או לבטל צו קיום צוואה, ולפיכך החלטת ביהמ"ש המחוזי ניתנת לערעור בזכות לפי הרישא לסעיף 152 לחוק הירושה. בעניין זה הדין עם המשיבים.
ד. חוק הירושה מבחין היטב בין מימוש זכויות היורשים בירושה מכח החוק או מכח הצוואה לבין ענייני הנהלת העזבון. החלטה המביאה לשינוי במעמדו או בסמכויותיו של מנהל העזבון הינה החלטה לפי סעיף 92(ב) ולא החלטה על תיקון צו קיום צוואה לפי סעיף 72 לחוק שעניינו זכויות היורשים. בענייננו, החלטת ביהמ"ש המחוזי להגביל את תוקף מינויו של מנהל העזבון הוא הליך מובהק הנוגע לענייני הנהלת העזבון בהם עוסק הפרק השישי לחוק ולפיכך הערעור על ההחלטה הוא ברשות בלבד. לפיכך דין הערעור להימחק מן הרישום.
(בפני: הרשם צור. עו"ד שטוב למערער, עו"ד יואב סלומון למשיב. 12.3.90).
ע.פ. 52/89 - מדינת ישראל נגד יאסר סבאח
*פסיקת פיצויים לנאשם שזוכה בדין(ערעור על פסיקת פיצוי לנאשם שזוכה - הערעור נתקבל).
א. המשיב הואשם ביום 3.5.87 בשני אישומים של החזקת הרואין וביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את המשיב עד תום ההליכים. ביום 14.1.88 זיכה ביהמ"ש המחוזי את המשיב מהאשמות הנ"ל וביום 13.12.88 קיבל ביהמ"ש את בקשת המשיב ופסק לו פיצוי של 500 ש"ח לחודש מהתאריך שבו נעצר עד תום ההליכים. הפיצוי נפסק לפי סעיף 80(א) לחוק העונשין שלפיו "משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה ביהמ"ש שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו...". בענייננו סבר ביהמ"ש המחוזי כי "גם אם לא ניתן לומר באופן קטגורי שלא היה לחלוטין יסוד לאשמה... יש כאן נסיבות אחרות המצדיקות מתן פיצוי לנאשם... שיהיה בו משום פיצוי כלשהו לתקופת מעצרו הארוכה של הנאשם, שניתן היה לחסוך אותה, אילו לא מיהרה התביעה לבקש מעצר עד תום ההליכים, בנסיבות העניין". השאלה בערעור הינה אם קיימות "נסיבות אחרות" לפי סעיף 80 אשר מצדיקות מתן פיצוי למשיב. הערעור נתקבל.
ב. העובדה שביהמ"ש המחוזי לא פירט מה הן "הנסיבות האחרות" המצדיקות את מתן הפיצויים, אין בה כדי לבטל את החלטת ביהמ"ש המחוזי. אפילו לא נומקה החלטת ביהמ"ש עדיין יכול ביהמ"ש שלערעור לעיין בפרוטוקול הדיון וביתר חומר הראיות, וכן בהכרעת הדין לפיו זוכה המשיב, ולבחון בעצמו אם היתה קיימת עילה מספקת להענקת פיצוי לנאשם. ביהמ"ש ייחס למשטרה ולמערכת התביעה מחדלים ומעשי רשלנות בקשר לתיק הנדון, וזו הסיבה להחלטה בעניין הענקת הפיצוי למשיב. מסתבר כי בעת החיפושים בבית לא היה המשיב נוכח במקום ולמעשה עזב את הבית כשלשה שבועות קודם לכן בגין סכסוך עם אשתו; אשתו וילדיו של המשיב אמנם מסרו למשטרה כי הסמים שייכים למשיב, אך לא נבדקה נכונות טענתו כי בשל היחסים המשפחתיים המעורערים מעוניינים בני המשפחה להעליל עליו עלילה; מכל מקום היה ברור כי עדויות האשה והילדים לא יכלו להוות ראיות קבילות נגד המשיב על פי דיני הראיות. בנסיבות אלה, סבר ביהמ"ש, לא היתה הצדקה לבקש את מעצר המשיב עד תום ההליכים, ומכאן שקיימות במקרה זה "נסיבות אחרות" המצדיקות את מתן הצו לפצות את המשיב על תקופת מעצרו. בנימוקים אלה לא צדק ביהמ"ש המחוזי.
ג. במקרה הנדון אין לבוא בטרוניא עם אנשי התביעה שביקשו את מעצר המשיב. גם בהתעלם מההודעות המפלילות של אשת המשיב וילדיו נשארו נגד המשיב ראיות קבילות: הסמים נתגלו בבית המגורים כשהם מוסתרים בין בגדי גברים והמשיב היה הגבר היחידי. שגר באותו בית; גם במשך התקופה שלאחר שהמשיב עזב את הבית בגלל סכסוך עם אשתו ביקר בבית מספר פעמים לפי הודעתו; בשלב מסויים של החקירה הביע נכונות להודות בהחזקת הסם אם אחיו ישוחרר. אשר להתייחסות ביהמ"ש לתקופה הארוכה בה היה המשיב נתון במעצר, הרי לכך יש תשובה בפי ב"כ התביעה כי חלק ניכר מהתארכות המשפט נגרם
ע"י בקשות הסניגור בשתי ישיבות של ביהמ"ש שלא לקבוע את התיק להוכחות מאחר וברצונו לבוא במגע עם התביעה בעניין הסדר טיעון. לאור כל העובדות הנ"ל אין תימהשהמשטרה לא ייחסה משקל רב לטענת "העלילה" ולא ראתה צורך בחיפוש אחרי חשודים אחרים ושביהמ"ש הורה על מעצר המשיב.
ד. אשר לשאלה מהן "הנסיבות המיוחדות" בהן רשאי ביהמ"ש להעניק פיצוי לנאשם - המדינה טוענת כי כאשר היה קיים יסוד לאשמה, אזי בהיעדר קיומם של זדון או רשלנות מצד המאשימה, אין מקום להטיל עליה תשלום פיצוי לנאשם המזוכה. טענה גורפת זו אין לקבלה. בהחלט ייתכנו נסיבות, בהן קיימות נגד נאשם הוכחות לכאורה במידה מספקת, היה איפוא "יסוד להאשמה", וביהמ"ש משתכנע כי החקירה נוהלה בתום לב וביעילות סבירה, ובכל זאת יגיע ביהמ"ש למסקנה כי הצדק מחייב פיצוי הנאשם. ביהמ"ש יוכל להחליט כך, לדוגמא, כאשר ישתכנע בסופו של המשפט, כי גירסת עדי התביעה היתה כוזבת ושהנאשם נפל קורבן לעלילה, כאשר עדי השקר הצליחו להטעות את חוקרי המשטרה ואת אנשי התביעה הכללית. לשם כך צריך ביהמ"ש להשתכנע כי אכן היה זה מקרה של עלילה ואין זה מספיק, כפי שאירע בענייננו, שהנאשם טוען כי העלילו עליו עלילה ושלא עלה בידי התביעה לשלול אפשרות זו.
ה. ניתן אף להרחיק לכת יותר ולומר כי ביהמ"ש רשאי להעניק פיצוי לנאשם באותם מקרים ראויים בהם אין מבוסס הזיכוי על היעדר ראיות מספיקות בלבד, אלא מתברר באופן ברור ומוחלט, שהנאשם חף מכל פשע. לעניין זה אין להבחין בין מקרים בהם מסרו עדי התביעה גירסה כוזבת ובין מקרים בהם מסתבר שהנאשם נפל קורבן לטעות בזיהוי או טעות אנוש אחרת, שנעשתה בתום לב. דוגמה נוספת ל"נסיבות אחרות" העשויות להצדיק פסיקת פיצוי לנאשם המזוכה, מתייחסת למקרים בהם מתמשך משפט מעבר לזמן סביר, שלא באשמת הנאשם שהיה מצוי כל אותה עת במעצר.
ו. פסק הדין ניתן מפי השופט בך. השופטים ברק ובייסקי העירו כי יש להשאיר בצריך עיון את השאלה אם זיכוי ברור ומוחלט, כשלעצמו, יש בו כדי להוות "נסיבות אחרות" המצדיקות תשלום פיצוי לנאשם.
(בפני השופטים: ברק, בייסקי, בך. החלטה - השופט בך. עו"ד גב' אפרת ברזילי למערערת, עו"ד ר. בסן למשיב. 12.3.90).
ע.א. 107/88 - שירלי כהן רז נגד פרידה לאף והסנה חברה לביטוח
*חקירת מומחים רפואיים שהגישו חוות דעת במשפט נזיקין בתאונת דרכים, מבלי שנתבקשו תחילה הבהרות בכתב של המומחה(מחוזי י-ם - ת.א. 1540/86 - הערעור נתקבל).
א. המערערת נפגעה בתאונת דרכים ונפסקו לה פיצויים בגין נזקיה. הערעור הוגש ע"י המערערת על מיעוט הפיצויים שנפסקו לה, כ-10,000 ש"ח, ועיקר תרעומתה על כך שביהמ"ש מנע מב"כ לחקור את המומחים הרפואיים שנתמנו מטעם ביהמ"ש, על חוות הדעת שניתנו על ידם. פגיעותיה של המערערת בתאונה היו קשות ולצורך בחינת נזקיה ומגבלותיה מינה ביהמ"ש שלשה מומחים רפואיים, האחד בשטח האורטופדי, האחד בשטח הנוירולוגי והאחד בשטח האורולוגי. משהוגשו חוות הדעת הזמין ב"כ המערערת את שלשת המומחים לישיבה שנקבעה להוכחות כדי לחקרם על חוות הדעת שלהם ומבין השלשה הופיע מומחה אחד בלבד. כשביקש ב"כ המערערת לחקור את המומחה, טען ב"כ המשיבים שאין לאפשר לו זאת, נוכח העובדה שהמערערת לא ביקשה, לפני הזמנת המומחים לחקירה, כי אלה יענו לשאלות הבהרה בכתב. הטענה התבססה על תקנה 15 לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים האומרת כי "המומחה יגיש לביהמ"ש את חוות דעתו... בעל דין רשאי להציג למומחה שאלות בכתב להבהרת חוות דעתו, תוך 30 ימים מקבלתה... על פי בקשת בעל דין יזמן ביהמ"ש את המומחה לחקירה על חוות דעתו והבהרותיו".". ביהמ"ש קבע כי על פי מבנה התקנה, ההשתלשלות הכרונולוגית שראה המחוקק לנגד עיניו היא זו
שתחילה תוזמן חוות הדעת, לאחר מכן יתבקשו שאלות הבהרה ורק לבסוף יוכלו לחקור את המומחה "על חוות דעתו והבהרותיו". לדעת ביהמ"ש המחוזי ראה המחוקק רק מצב אחד בו יוזמן המומחה והוא מצב בו ההבהרות לא היה בהן די, ואין אפשרות לפי התקנה להזמין מומחה להיחקר רק על חוות דעתו. הערעור נתקבל.
ב. על פי סעיף 26 לפקודת הראיות מוסמך ביהמ"ש "לצוות כי מומחה או רופא... יחקרו בביהמ"ש, וביהמ"ש יעתר לבקשתו של בעל דין לצוות על כך". סעיף זה פורש ע"י בתי המשפט כך, שעל ביהמ"ש להיעתר לבקשה לחקירת מומחה או רופא, אלא אם נתקיימו נסיבות מיוחדות שלא לעשות כן, כגון כשברור שאין בחקירה כל צורך לשם הכרעה במשפט. על פי הוראת חוק ברורה זו אין נשללת זכות החקירה של המומחה, רק משום שעומדת לצד דרך נוספת על פי התקנות, והיא הפניית שאלות הבהרה למומחה.
ג. זאת ועוד, תקנות הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים (מומחים), ובכללם סעיף 15 הנ"ל, הותקנו מכח סעיף 6א' לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, הקובע כי שר המשפטים רשאי לקבוע בתקנות הוראות בדבר מינוי מומחה אשר יחווה דעתו ואם מונה המומחה כאמור "בעלי הדין יהיו רשאים להזמין את המומחה לביהמ"ש לחקירה... כל צד יהיה רשאי להפנות אל המומחה, בכתב, שאלות הבהרה לחוות הדעת שנתן...". מנוסח זה עולה שרשותו של בעל דין להזמין מומחה לחקירה, אינה קשורה בהפנייה קודמת של שאלות הבהרה אליו. אם אמנם הפירוש של תקנה 15 היא שיש תחילה להפנות שאלות הבהרה ורק לאחר מכן ניתן להזמין את המומחה לחקירה, הרי נוסח זה עומד בסתירה לאמור בחוק המסמיך ועל כן לא היה מקום ליתן תוקף להוראה זו. ברם, גם נוסח תקנה 15, כשהיא עומדת לבדה, אינו מצדיק את הפרשנות שניתנה לה ע"י הערכאה הראשונה. כל שהתכוונה התקנה לומר הוא, שאם ניתנו הבהרות ע"י המומחה, ניתן לחוקרו גם על ההבהרות.
ד. העיקר הוא שאין טעם ענייני לראות ב"שאלות הבהרה" למומחה שלב מוקדם הכרחי לרשות לחקירת המומחה. "שאלות הבהרה" כשמן כן הן, מיועדות להבהיר דברים שנאמרו בחוות הדעת. מאידך, "חקירה" של המומחה מיועדת לחוקרו גם, למשל, על מידת האובייקטיביות שלו, או קשריו עם מי מהצדדים. היא מיועדת גם להוכחת חוסר מיומנותו או מהימנותו, וכן להצגת עובדות בפניו וחקירתו בעניינים אחרים, שאינם בגדר הבהרה לחוות דעתו. אם ברצון בעל דין לחקור את המומחה חקירה כזו, אין כל טעם והגיון שחקירה כזו תותנה בהפנייה תחילה של שאלות הבהרה למומחה. לאור האמור יש לבטל את פסה"ד ולהחזיר את התיק לערכאה הראשונה כדי שיתאפשר לב"כ המערערת לחקור את המומחים הרפואיים כבקשתו.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד ש.ז. פונדמינסקי למערערת, עו"ד ארז לבנון למשיבות. 25.3.90).
ע.פ. 519/89 - משה אשר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עבירות מע"מ) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער, אחד מבעליהן ומנהלן של שתי חברות, הועמד לדין יחד עם החברות בעבירות לפי חוק מע"מ. מדובר בשורת עבירות של אי הגשת דוחו"ת במועד וכן מסירת ידיעות בלתי נכונות בדו"ח, בכוונה להתחמק מתשלום מס. כל אחת מהחברות חוייבה בתשלום קנס של 10,000 ש"ח והמערער חוייב בתשלום קנס של 5,000 ש"ח וכן נדון ל-8 חודשים מאסר בפועל ועשרה חודשים מאסר על תנאי. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור ולפי הרשות שקיבל הגיש המערער ערעור לביהמ"ש העליון לעניין המאסר. הסניגורית הדגישה את חומרת עונש המאסר בפועל לגבי המערער ועתרה לכך כי תקופת המאסר תוקטן באופן שיאופשר ריצוי עונש המאסר בעבודת שירות.
בנימוקים לקולא העלתה הסניגורית נסיבות שונות הקשורות לעבירות וכן למצבו של המערער. הערעור נדחה.
מדובר בשורה לא קצרה של מקרים, הכוללים דיווח מתוך כוונה להשתמט מתשלום מס. כאשר מדובר במע"מ, הרי למעשה הנישום נוטל כספים מן הלקוח והוא מחזיקם בידו על מנת להעבירם לשלטונות המס. מי שנוטל מכספים אלה המגיעים לאוצר המדינה, ובעזרת דיווחים שאינם אמת מחזיקם בידו ומשתמש בהם לתועלתו - מן הראוי שהעונש לגביו יביע את הפסול שבמעשהו ויהיה בו כדי להרתיע אחרים מפני מעשים דומים. יש צורך להטיל עונשים של ממש, לרבות עונשי מאסר, לגבי עברייני מס, אשר ביסוד עבירותיהם עומדת הכוונה להתחמק מתשלום מסים. משמצאו שתי הערכאות הקודמות כי העונש הראוי למערער צריך לכלול מאסר לריצוי בפועל לתקופה שנקבעה, אין להתערב בהחלטות אלה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, ד. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד גב' מרגלית ליפשיץ למערער, עו"ד יעקב כהן למשיבה. 10.1.90).
ע.פ. 168/89 - מררכי מיכאלשווילי ואח' נגד מדינת ישראל
*מידת העונש בעבירה של זיוף דולרים (הערעור נדחה).
שני המערערים נמנו על קבוצה של זייפני דולרים. המערער הראשון הורשע בשלב מתקדם של הדיון לאחר הסדר טיעון עם התביעה, ואילו המערער השני ניהל את הגנתו עד שנמצא אשם בעבירות שיוחסו לו. המערער הראשון נדון לשלוש שנים וחצי מאסר בפועל וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי של שנתיים, והמערער השני נדון לחמש שנים מאסר בפועל וכן הופעלה במצטבר שנה אחת מאסר על תנאי. טענתו של המערער הראשון הינה כי במסגרת הטיעון הוסכם בינו לבין התביעה כי המאסר על תנאי שיופעל יהיה חופף בחציו למאסר שיוטל ואילו ביהמ"ש צבר את כל התקופה. המערער השני טוען לאחידות הענישה, כשלדבריו לא היה מקום לפער בין העונש שנגזר עליו לבין העונש שנגזר למערער הראשון. הערעור נדחה.
בגזרי הדין לא ניתן אמנם למצוא הבחנה בין חלקם של שני המערערים במעשי העבירה, אלא שהמערער הראשון הודה בסיכומו של דבר בעבירות ולפיכך ראוי היה להתחשבות מה בעונש, לעומת המערער השני שדבק בכפירתו עד שהורשע. השאלה היא רק אם הפער בענישה סביר ואם לאו. אפשר שהיה מקום לצמצם את פער הענישה, אך אין לומר כי הפער שקבע ביהמ"ש המחוזי חורג מהסביר המצדיק התערבות בו. אשר לטענת המערער הראשון בדבר הפעלת המאסר על תנאי במצטבר - ביהמ"ש מוכן היה לקבוע כי עיסקת הטיעון לגבי מידת העונש סבירה, ומאידך, לגבי הפעלת המאסר על תנאי יכול היה ביהמ"ש המחוזי לקבוע כי לא מצא נימוקים משכנעים כדי לסטות מהכלל שהפעלת מאסר על תנאי תהיה במצטבר לעונש הנגזר בתיק החדש. משמע, כי ביהמ"ש אימץ את הסדר הטיעון בהסתייגות הנוגעת להפעלת המאסר על תנאי, תוך מתן הסבר לכך, ואין מקום להתערב בשיקוליו.
(בפני השופטים: גולדברג, מלץ, אלוני. עו"ד אלוני למערער הראשון, עו"ד רוזנבוים למערער השני, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 8.3.90).
בש"א 904/90 (ע.א. 839/90) - רז חברה לבניין בע"מ נגד אברהם אירנשטיין וחיים רוכורגר
*ע.א. 839/90) - צו מניעה זמני למניעת מכר מקרקעין עד לערעור (בקשה למתן סעד זמני - הבקשה נתקבלה).
המבקשת ביקשה לאכוף הסכם מקרקעין נגד המשיבים, תביעתה נדחתה, ובהסכמתם של המשיבים האריך ביהמ"ש ב-45 ימים את תקפו של צו מניעה זמני שהוצא בתחילת הדיונים ב-1984. על דחיית התביעה הוגש ערעור לביהמ"ש העליון ויום או יומיים לפני שתמו ימי הארכה לפקיעת צו המניעה, הוגשה בקשה, מכח תקנה 471 לתקנות סדר הדין האזרחי, כי ביהמ"ש העליון יאריך את תקפו של
צו המניעה הזמני עד למתן פס"ד בערעור. מחמת מורכבותו של העניין ומחמת עיכוב הגשת הבקשה עד כמעט לרגע האחרון, לא נעתר ביהמ"ש העליון למתן צו ארעי במעמד צד אחד והצדדים נתבקשו להגיב על הבקשה תוך 10 ימים. בינתיים פג תוקף צו המניעה ובמועד שעבר בין פקיעת צו המניעה הזמני לבין ההחלטה דנא נרשמו המקרקעין על שמו של רוכורגר. הבקשה למתן צו מניעה זמני נתקבלה.
מעיון בפס"ד ביהמ"ש המחוזי, בהודעת הערעור ובמסמכים שהוגשו אין סיכויי הערעור להתקבל מבטיחים לכאורה. מאידך, יהא זה מרחיק לכת לומר בשלב זה כי הערעור נטול סיכויים מכל וכל. על מנת להיעתר לבקשה על המבקשת לעמוד בתנאי נוסף, היינו לשכנע כי נזק בלתי הפיך עלול להיגרם לה אם לא תיעתר בקשתה. מבחינה זו לכאורה איחרה המבקשת את המועד, כי הרי בינתיים נרשמו המקרקעין על שמו של רוכורגר. אולם, רישום זה אינו גורלי כל עוד אין רוכורגר מעביר את המקרקעין לאחר שירכוש אותם בתום לב. למקרה והמבקשת תזכה בערעור, וכל עוד רשומים המקרקעין של שם רוכורגר, לא תהא מניעה להחזיר את המצב לקדמותו בין הצדדים הישירים. סמכותו של ביהמ"ש שלערעור ליתן צו מניעה זמני נשאבת מתקנה 471(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, המסמיכה אותו ליתן כל סעד שהערכאה הראשונה יכולה לתתו בהתאם לתקנה 471(א) ובכלל זה הארכת צו מניעה זמני, או מתן צו מניעה חדש במקומו. לפיכך הוחלט לצוות על רוכורגר שלא למכור ולא להעביר את המקרקעין לאחר עד מתן פס"ד בערעור.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד בנימין לוינבוק למבקשת, עו"ד א. בלייר למשיבים. 16.3.90).
בש"א 477/89 - מנהל עזבון המנוח יצחק סטרולוביץ נגד טוני שוורץ ואח'
*הארכת מועד להגשת ערעור (בקשה להארכת מועד להגשת ערעור - הבקשה נדחתה).
המבקש הגיש לביהמ"ש המחוזי בקשה למתן הוראות בדבר תקפות רישום דירה שנרשמה על שם המשיבה מכח יפוי כח שעשה המנוח. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המבקש להורות על ביטול רישום הדירה והמבקש הגיש לביהמ"ש העליון בקשה לרשות ערעור על החלטה זו. ביהמ"ש העליון, בבקשה לרשות ערעור, קבע כי אין לראות בהחלטת ביהמ"ש המחוזי החלטה בדיני ירושה שניתנה לפי חוק הירושה, ולפיכך ההליך הנכון איננו בקשה לרשות ערעור אלא ערעור ולפיכך על המבקש להגיש בקשה להארכת מועד להגשת ערעור. הבקשה הוגשה והמבקש טוען כי טעה בבחירת ההליך אך עניין לנו כאן במקרה גבולי. כן טוען המבקש כי יש להתחשב בחשיבות העניין העומד לדיון, היינו שאלת תוקפו של יפוי כח שניתן להבטחת העברת מקרקעין שניתנו במתנה. הבקשה להארכת מועד נדחתה.
עניין לנו במועד שנקבע בחיקוק ופס"ד שעם חלוף המועד הפך לסופי. טעותו של בעל דין בבחירת ההליך אינו מהווה טעם מיוחד להארכת המועד. הטעות גלוייה על פניה ואין לומר שמדובר במקרה גבולי ומסופק. הלכה פסוקה היא ששיקול בדבר חשיבות העניין יכול להיות שיקול מצטבר, אך אין הוא בפני עצמו מצדיק הארכת מועד.
(בפני: הרשם צור. עו"ד נ. גולדברג למבקש, עו"ד ר. לוריג למשיבה. 2.3.90).
ע.א. 715/88 - דוד ניידיץ נגד נייטינגייל קסינו קלוב בע"מ
*בקשה להגשת תביעה נגדית בתביעה לאכיפת פסק חוץ (הערעור נדחה).
המשיבה, חברה הרשומה באנגליה, הגישה לביהמ"ש המחוזי בת"א בקשה להכריז על שני פסקי חוץ שניתנו לזכותה באנגליה כנגד המערער כפסקי דין אכיפים. המערער הגיש כתב תשובה, כאמור בתקנה 356 לתקנות סדר הדין האזרחי, והוסיף לו כתב תביעה שכנגד. בפס"ד חלקי החליט ביהמ"ש המחוזי למחוק את התביעה שכנגד והערעור על כך נדחה.
סדרי הדין בבקשה להכריז על פס"ד כאכיף, לפי פרק כ"ז לתקנות, אינם כוללים את האפשרות להגיש תביעה שכנגד. הבקשה להכריז על פס"ד כאכיף מתבררת על דרך המרצה ולא על דרך של כתבי טענות ומבחינת לשונן של התקנות אין מקום לתביעה שכנגד. גם מבחינת טיבם של ההליכים אין טעם להתיר למערער הגשת תביעה שכנגד. מדובר בהליך מזורז שבו אמור ביהמ"ש להחליט אם יש מקום להכריז על פס"ד כאכיף ואם נתמלאו התנאים לכך ואין ביהמ"ש נכנס לדיון בגופו של הסכסוך. לא זו אף זאת, בינתיים אכף ביהמ"ש את פסקי החוץ ובנסיבות אלה הפך הערעור הנוכחי לחסר ערך.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט לוין. עו"ד משה רימל למערער, עו"ד דוד ארנסט למשיבה. 19.3.90).
ע.פ. 257/89 - סבג יגאל נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים - הרואין) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הודה, במסגרת עיסקת טיעון, כי באוגוסט 1988 ניסה לייבא ארצה הירואין מהולנד. הסם אמור היה להגיע במערכת סטריאופונית שהמערער הזמין לשימושו. לטענת המערער הוא לא ידע מהי כמות הסם שהוחדרה למערכת והסם לא היה מיועד עבורו. בסופו של דבר הסם לא הגיע ארצה שכן נתפס ע"י משטרת הולנד. הסם היה במשקל של כ-12 ק"ג. המערכת הגיעה ארצה ושוחררה ע"י שליחו של המערער ולבסוף נעצר המערער. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער שש שנים מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה.
הסניגור ציין כי המערער הוא ללא עבר פלילי, זמן לא רב לפני ביצוע העבירה נשא אשה ותקופה כה ממושכת של מאסר היא חמורה מאד למערער וקשה במיוחד לאשתו. כן העלה נימוקים אישיים ומשפחתיים נוספים. ברם, מדובר בכמות עצומה של הירואין, עשרות אלפי מנות רעל הזורעות הרס ומוות באוכלוסיה, על כל רבדיה ושכבותיה. יבוא הסם הוא אבי אבות הפשע הנתעב הזה, והוא ראשיתה של שרשרת עבירות הבאות לאחר מכן בהפצת הסם ובשימוש בו. כל אלה היו למכת מדינה המתפשטת כמגיפה, ועל בתי המשפט לענוש מבצעי פשע זה בכל חומרת הדין, ולהטיל עונש שהוא קרוב לעונש המירבי הקבוע בחוק. עם התגברות הפשיעה בתחום זה נדחקים שיקולי הקולא לקרן זוית. בהתחשב בכל אלה השית ביהמ"ש על המערער את מירב העונש עבור עבירת נסיון והקל עמו בכך ששנה וחצי מתוך העונש יהיה על תנאי. בכך אין להתערב. בשולי הדברים הביע ביהמ"ש העליון תמיהתו על המלצת קצינת המבחן למבוגרים בפני ביהמ"ש המחוזי להסתפק בתקופת המעצר שהמערער היה עצור ולהימנע ממאסר ארוך. אמנם שיקולי שירות המבחן שיקולי שיקום הם, אבל שירות המבחן מצווה גם הוא להביא בחשבון, בגדר המלצותיו, חומרתו המופלגת של פשע כגון זה שבפנינו, ולשמור על איזון מינימלי בהצעותיו ובהמלצותיו.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, בייסקי, ד. לוין. החלטה - המשנה לנשיא אלון. עו"ד ד. יפתח למערער, עו"ד אריה רומנוב למשיבה. 8.3.90).
בש"פ 1170/90 - מדינת ישראל נגד אלישע חוטבלי
*שחרור בערובה (סמים - הרואין) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם בשלושה אישומים שעניינם עבירות סמים. העדות נגד המשיב היא של סוכן משטרתי שפנה אל המשיב בשלוש הזדמנויות וביקש לרכוש ממנו הרואין, ולדברי אותו סוכן השיג המשיב עבורו מנות סם ואף השתמש בסם בנוכחותו. התביעה ביקשה את מעצרו של המשיב עד תום ההליכים וביהמ"ש המחוזי ציין כי קיימות ראיות לכאורה במידה סבירה המצביעות על אשמתו של המשיב. ביהמ"ש הוסיף כי חומרתן של העבירות, כאשר מדובר במספר עיסקות רצופות, אינה מוטלת בספק, ואעפ"כ לא נעתר לבקשת התביעה לעצור את המשיב עד תום ההליכים.
ביהמ"ש המחוזי נתן דגש לשתי עובדות: האחת - "עברו הנקי של המשיב ונסיבותיו האישיות אינן מעידות על מי שמצוי במסגרת עבריינית", והשניה - כי מדובר ב"כמויות מזעריות ביותר של סמים, שאילו עמדה כל כמות בפני עצמה לא היתה חורגת מן הכמויות המותרות לשימוש עצמי". הערר נתקבל.
משהגיע ביהמ"ש למסקנה כי יש ראיות לכאורה לעבירות המיוחסות למשיב, היה עליו להורות על מעצר המשיב עד לסיום ההליכים נגדו. עניין לנו במי שמפיץ סמים, עפ"י הראיות לכאורה, והמעצר מתחייב בנסיבות אלה לא רק בשל חומרת העבירה, אלא גם עקב כך שהעבירות כשלעצמן מלמדות על כך שהמשיב מסוכן לציבור. אכן מדובר בכמויות סם קטנות, אך גם לעובדה זו אין משקל מכריע כשמדובר בסחר שיטתי בסמים. כמו כן ברור כי אין פקודת הסמים המסוכנים מתירה שימוש עצמי בסם מסוכן אפילו בכמויות מזעריות. מה עוד שכאן לא מדובר כלל בהחזקת סם לשימוש עצמי אלא לסחר. עברו הנקי של המשיב, כשהוא לבדו, אינו מצדיק את התוצאה שאליה הגיע ביהמ"ש המחוזי נוכח העבירות המיוחסות למשיב. לפיכך יש לעצור את המשיב עד תום ההליכים.
(בפני: השופט גולדברג. עו"ד שדמי למבקשת, עו"ד גב' סולן למשיב. 19.3.90).
בש"א 607/90 - מחאמיד וליד חאלד ואח' נגד ג'בארין רוחי סאלם ואח'
*הארכת מועד להגשת ערעור (בקשה להארכת מועד להגשת ערעור - הבקשה נתקבלה בחלקה).
המשיב הגיש תביעת נזיקין נגד המשיבה השניה ונגד המבקשים, בגין תאונת עבודה שאירעה למשיב במסגרת עבודתו אצל המבקשים, עבודה שבוצעה עבור המשיבה השניה (להלן: המשיבה). ביהמ"ש קבע כי התאונה אירעה בשל רשלנותם של המבקשים, שהיו המעביד של המשיב, וכן שיתף גם את המשיבה באחריות לתאונה וחייב את הנתבעים כולם בפיצוי כספי למשיב. המשיבה ערערה לביהמ"ש העליון וערעור זה תלוי ועומד. ערעור זה נסוב, בעיקרו, על כך שביהמ"ש לא חייב את המשיב ברשלנות תורמת לתאונה. לשימוע פסה"ד הוזמנו באי כח הצדדים, ב"כ המבקשים לא התייצב ופסה"ד שניתן ביום 15.12.89 הגיע לידיו ביום 21.12.89. ביום 7.2.90 הגישו המבקשים בקשה להארכת מועד להגשת ערעור והבקשה נתקבלה בחלקה בלבד.
אחד מנימוקיו של ב"כ המבקשים היה כי נמנע מלהגיש ערעור בשל בקשה שהגיש לביהמ"ש המחוזי לעיכוב ביצוע ובקשה זו לא נקבעה לדיון ער תום התקופה להגשת ערעור, וכן הוא מתייחס לכך שפסק הדין הגיע אליו שבוע ימים לאחר נתינתו. אין לקבל טענות אלה. תקנה 402 לתקנות סדר הדין האזרחי מורה כי משהוזמן בעל דין לשימוע פסק דין, מתחיל מניין הימים להגשת הערעור מתאריך השימוע, אף אם לא נוכח בעל הדין במעמד השימוע. מכל מקום, גם בהתחשב בתאריך קבלת פסה"ד ע"י ב"כ המבקשים תם המועד להגשת הערעור מספר ימים לפני הפנייה להארכת המועד. אשר לנימוק השני - אין צידוק להארכת המועד בשל בקשה שהגישו המבקשים לעיכוב ביצוע פסה"ד. הליך זה בביהמ"ש המחוזי אין לו כל קשר להליך הערעור. עם זאת ניתן להיענות לבקשה בחלקה. בקשר לאותה פרשה תלוי ועומד ערעור שהגישה המשיבה והוא נסב על חיובה של המשיבה באחריות לתאונה ולחילופין על אי חיובו של הנפגע ברשלנות תורמת לתאונה. המבקשים מעוניינים לתקוף את פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי בנימוקים שונים ובכללם בשאלת רשלנותו התורמת של המשיב. הואיל ושאלה זו תלויה ועומדת ממילא לדיון במסגרת ערעור המשיבה, קיים צידוק לאפשר גם למבקשים להגיש ערעור בנקודה זו בלבד.
(בפני: הרשם צור. עו"ד מחמיד חוסיין למבקשים, עו"ד ארגוב למשיבים. 2.3.90).