תקציר סביר כרך ל"ה חוברת 16

בג"צ 483/88 - יהושע פריימן ואח' נגד שר הפנים ואח'

*חלוקה מחדש של מקרקעין במסגרת החלת תכנית בנין עיר חדשה(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

א. העותרים הינם בעלי זכות חכירה לדורות בשלש חלקות באיזור רמת טיומקין בנתניה. השטח כולו היה בתחום תכנית בנין עיר (להלן: תכנית 100) שקיבלה תוקף בשנת 1936 ותכנית זו ייעדה את השטח לבניה באיזור מגורים. ב-1968 הוכרז חלק מהחלקות באיזור כקרקע חקלאית ע"י הוועדה לשמירה על קרקע חקלאית וחלקות העותרים לא היו כלולות בהכרזה זו. באוגוסט 1982 פורסמה תכנית מתאר מקומית (להלן: תכנית 400) שמטרתה שינוי תכנית 100 ובמסגרת תכנית זו, המקיפה את כל העיר נתניה, נקבע שהשטח המוכרז כחקלאי (להלן: הרצועה המזרחית) מיועד להיות איזור חקלאי, ובעתיד, לאתר תכנון מחדש, מיועד לשמש למוסדות ציבור, ואילו יתרת השטח (להלן: הרצועה המערבית) יועדה לאיזור מגורים. נקבע בתכנית מתאר זו כי לא ינתנו רשיונות בניה ברצועה המערבית עד לחלוקה מחדש של השטח כולו הן הרצועה המערבית והן הרצועה המזרחית. מאוחר יותר הבינה הוועדה המקומית תכנית מתאר מקומית (להלן: תכנית 700)המתייחסת לרצועה המזרחית ולרצועה המערבית, הכוללת אלמנטים של תכנית מפורטת. מטרתה של תכנית זו היא איחוד וחלוקה מחדש ללא הסכמת הנעלים.
ב. העותרים תוקפים תכנית זו. לטענתם, הפעלת מנגנון החלוקה מחדש מעוגן בשיקולים זרים באשר לא היה כל צורך תכנוני באיחוד וחלוקה מחדש ואין קשר בין שתיחטיבות הקרקע. לטענתם, השיקול להפעלת מנגנון האיחוד והחלוקה מחדש בשטח המערבי, הינו פיצויים של בעלי הקרקעות ברצועה המזרחית, ופיצוי זה היה צריך לבוא בדרך שלהפקעה ולא היה מקום להפעיל את מנגנון הרפרצלציה במקרה הנדון. העותרים מוסיפים וטוענים שגם אם יכלה הרשות להפעיל את האמצעי של חלוקה מחדש, הרי שההוראות הקבועות בחוק להפעלת אמצעי זה, היינו סעיף 122 לחוק התכנון והבניה הופעלו שלא כדין ובניגוד לפסיקה. סעיף 122 קובע משוואה, לפיה שוויו היחסי של מגרש לאחר החלוקה ביחס לשאר המגרשים, יהיה שווה לשוויו היחסי קודם החלוקה ועל מנת לשמור על משוואה זאת יש לערוך טבלת איזון שמטרתה קביעת תשלומי איזון במידה והופר השוויון. לטענת העותרים הם קופחו בחישוב ערך הזכויות הנכנסות וממילא קופחו בצורה משמעותית בחישוב הזכויות היוצאות. זאת באשר בתכנית 700 ניתנו לשתי הרצועות ערכים של קרקע לבניה, בעוד שהערך הנכנס הנכון שיש לתת לרצועה המזרחית הוא ערך של קרקע חקלאית מכח תכנית 400 שהיתה תקפה בשעת עריכת החלוקה, ואשר ייעדה את הרצועה המזרחית לאיזור חקלאי. העתירה נדחתה.
ג. טענת העותרים שהשימוש במנגנון החלוקה מחדש כפי שהוא קבוע בסעיף 121 נעשה משיקולים זרים וללא כל צורך תכנוני דינה להידחות. בפני הרשות שתי דרכים לגיטימיות להשגת היעדים הציבוריים בהם היא מעוניינת: דרך ההפקעה, ודרך החלוקה מחדש. בדרך אחרונה זו נושאים בנטל בעלי החלקות כולם בתחום תוכנית החלוקה, והעותרים אינם יכולים להלין על כך שהרשות בחרה באמצעי של חלוקה מחדש ובכך חסכה הוצאת כספים מקופתה. גם את הטענה בדבר קיפוחם של העותרים בעריכת הטבלאות יש לדחות. כדי לבחון מה ערך הזכויות הנכנסות של הקרקעות ברצועה המזרחית, יש לראות מהו המצב התכנוני התקף ביחס לקרקעות בעת עריכת החלוקה, על מנת לקבוע את הערכים הנכנסים. בעניין זה יש לראות את תכנית 400 ואת תכנית 700 כמקשה אחת, שכן כבר בתכנית 400 עוגנה המסגרת של החלוקה מחדש ככלי תכנוני, אם כי בתכנית זו עוד לא נעשתה תכנית מפורטת הכוללת הקצאות וטבלאות איזון. כבר בתכנית 400 נכללה רשימה מפורטת של גושים וחלקות, הכוללת את חלקות העותרים, ונקבע שכל השטח מיועד לחלוקהמחדש. בצד קביעה זו יש גם הוראה אופרטיבית המקפיאה את כל זכויות הבניה במתחם
כולו עד להשגת היעדים הציבוריים. כלומר, מנגנון החלוקה מחדש עוגן היטב עוד בתכנית 400.
ד. כאמור, ערב תוכנית 400 חלה תוכנית 100 משנת 1936 שייעדה את כל השטח לאזור מגורים. הכרזת החלקות ברצועה המזרחית כקרקע חקלאית בשנת 1968, קודם קבלתה של תוכנית 400, אינה יכולה לפגוע בזכויות בניה עפ"י תוכנית שהיתה קיימת בעת חקיקת חוק התכנון והבניה, כך שאין בכוח ההכרזה לגבור על זכויות הבניה. אכן, החלטת הועדה מקפיאה זכויות הבנין ולכאורה גם ערב תוכנית 400 היה קיים הבדל תכנוני בין החלקות. אולם זאת רק לכאורה. שהרי החלקות שהוכרזו כקרקע חקלאית מיועדות היו לכך שתבוא תוכנית שבה ישונה יעודן לחקלאות ובעליהן זכאים יהיו לפיצוי. התוצאה היא שיתכן שבעיני קונה פוטנציאלי שוויה של חלקה זו לא נפל מחלקות סמוכות שלא חלה לגביהן ההכרזה. מכל מקום, עפ"י חוות דעת שהיתה לנגד עורכי טבלת האיזון - גם לאחר ההכרזה על קרקע חקלאית היתה רמת מחירים אחידה בחלקות.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, אור, מצא. החלטה - השופט אור. עוה"ד גרינברג ובן דוב לעותרים, עוה"ד פוגלמן, טביקמן, גב' ארז, שוב, שליסר, וגלאורלמשיבים. 27.3.90).

ע.פ. 447/88 - ג'מיל איברהים שררה נגד מדינת ישראל

*הרשעה במכירת הרואין וחומרת העונש(מחוזי חיפה - ת.פ. 216/88 - הערעור על ההרשעה נדחה, ועל חומרת העונש נתקבל).

א. המערער הואשם בביהמ"ש המחוזי בנצרת בשישה אישומים : מכירת שני גרם הרואין בשתי הזדמנויות נפרדות לעד פריד נערה : קניית סם בשתי הזדמנויות נפרדות בביתו של העד פריד נערה מאת סלים אבו נאג'י ; פעמיים מכירת חצי גרם הרואין לעד נאדר אבו אחמד; שימוש בהרואין בצוותא עם העד נאדר אבו אחמד ; שימוש בסמים בביתו של אחד סלים סלטי ביחד עם כמה אחרים ולאחריו מכירה של 10 גרם הרואין לשניים אחרים. המערער הורשע בכל העבירות שייחסו לו ונדון ל-13 שנות מאסר בפועל. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל.
ב. את הרשעת המערער ביסס ביהמ"ש המחוזי בעיקר על עדויותיהם של נאדר ופריד. השופט היה מודע לכך שמדובר בשני עבריינים בעלי עבר בעבירות רכוש ועבירות סמים והוא גם היה מודע לסתירות בעדויותיהם, וחרף זאת, ולאחר שהזהיר עצמו, הגיע למסקנה שעדויותיהם אמינות בעיניו בעוד שעדותו של המערער ומרבית עדי ההגנה נדחו על ידו כבלתי אמינות. בערעור התמקד הסניגור בתקיפת מסקנתו זו של ביהמ"ש, בטענה כי הנסיבות מצדיקות התערבות של ביהמ"ש שלערעור בממצאים עובדתיים ובשאלות של מהימנות. טענה זו נדחתה. בית המשפט המחוזי הבהיר בפסק דינו את שיקוליו ודרך חשיבתו בכל הקשור למהימנותם של העדים המרכזיים, והמסקנה היא שהמקרה איננו אחד מאותם מקרים נדירים שיש להתערב בקביעות העובדתיות של ביהמ"ש דלמטה. על כן אין להתערב בממצאיו של ביהמ"ש בכל הקשור למהימנות העדים.
ג. עוד טען הסניגור כי העד נאדר קיבל טובות הנאה תמורת עדותו ועל כן יש לראותו כ"עד מדינה" שעדותו מחייבת סיוע ממשי. ברם, הוברר כי העד הורשע על חלקו בפרשה הנדונה ולא עלה בידי הסניגור להצביע על טובת הנאה ממשית כלשהי בה זכה העד. ביהמ"ש המחוזי סבר כי אין צורך ב"דבר מה" לחיזוק, אך למרות זאת פירט כמה חיזוקים כאלה. צדק השופט כי עדותו של פריד יכולה לשמש דבר לחיזוקה של עדות נאדר ולהיפך, ודי בכך כדי להצדיק את מסקנתו של ביהמ"ש המחוזי.
ד. שונים פני הדברים באשר לגזר הדין. ברי שיש להחמיר בעונשם של סוחרי סמים בהתחשב בחומרת העבירה ותוצאותיה. ברם, מאידך, יש לשמור על גישה מאוזנת, המותאמת לנסיבות המוכחות בכל מקרה ומקרה. עונש בלתי מאוזן, אפילו הוא מוגזם לחומרא,
עלול לפגוע במטרות הענישה ואף לשבש את סיכויי המלחמה בנגע הסמים. העונש שהוטל בענייננו הוא בגדר עונש מגוזם לחומרא שאין להותירו על כנו, הן בהתחשב בנסיבות העבירה והן בהתחשב בנסיבותיו האישיות של המערער ובהרשעותיו הקודמות. לפיכך יש להעמיד את עונשו של המערער על חמש שנים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, אלוני. החלטה - השופט אלוני. עו"ד ברדוגו למערער, עו"ד יעקב כהן למשיבה. 8.3.90).

בש"פ 1220+1257/90 - מדינת ישראל נגד יעקב אלפרון ואח'

*הארכת מעצר לפי סעיף 54(בקשה להארכת מעצרם של שלושה עשר משיבים לפי סעיף 54 - הבקשה נתקבלה לגבי תשעה מן המשיכים וארבעה שוחררו בערבות).

א. נגד שמונה עשר נאשמים הוגש כתב אישום הכולל 58 אישומים של קשירת קשר וסחיטה באיומים, שנעברו, עפ"י האישום, במסגרת עיסוקם של הנאשמים בחברה לגביית חובות בשם "האחים אלפרון - שרותי עזר וגבייה בע"מ". חמישה מבין השמונה עשר שוחררו בינתיים בערבות. משהוגש כתב האישום נתבקש ביהמ"ש המחוזי לעצור את המשיבים עד תום ההליכים, אך רק לחמישה מתוך 13 היה סניגור ואלה נעצרו עד תום ההליכים. יתר המשיבים נעצרו מידי פעם ע"י ביהמ"ש המחוזי למשך 30 יום, שהצטברו לכדי שנה אחת, שכן ביהמ"ש לא רשאי היה לצוות על מעצרו של נאשם עפ"י סעיף 21א(ב)(2) לחוק, אלא אם יש לו סניגור. דא עקא שלא נמצאו סניגורים שייצגו את המשיבים. עתה, תמה השנה מאז הגשת כתב האישום והמדינה מבקשת הארכת המעצר של המשיבים. הבקשה נתקבלה לגבי תשעה מן המשיבים בעוד שארבעה מהמשיבים שוחררו בערבות.
ב. בפתח הדיון התעוררה שאלה בדבר היחס בין סעיפים 21א(ב) ו-(ג) לבין סעיף 54 לחוק. המשיבים שאינם מיוצגים ביקשו כי ימונה להם סניגור ובקשתם זו העלו אף בדיון בערר, אולם לא נמצאו סניגורים שיאותו להענות לקריאת ביהמ"ש, והשאלה היא אם מוגבלת גם סמכותו של ביהמ"ש העליון בנסיבות כאלה להאריך את המעצר לפי סעיף 54 לחוק, רק לתקופה שלא תעלה על מ3 יום. התשובה לכך היא שלילית. סעיף 53 לחוק קובע כי נאשם שהיה נתון במעצר תקופה המצטרפת לשנה אחת ישוחרר מן המעצר וסעיף זה אינו מבחין בין תקופת מעצר המצטרפת כדי שנה אחת כיוון שנעצר הנאשם עד תום ההליכים בהחלטה אחת או שתקופת המעצר מצטרפת יחד כדי שנה אחת לפי סעיף 21א(ג) לחוק. סעיף 54 לחוק חל על כל אחד מן המצבים הנתפשים בגדר סעיף 53 וקובע סמכות שופט ביהמ"ש העליון לצוות על הארכת המעצר או על מעצר מחדש לתקופה שלא תעלה על שלושה חודשים. אין הגבלה של שלושים יום כאשר המעצר מוארך לפי סעיף 54.
ג. לגופו של עניין - עד היום קיים ביהמ"ש המחוזי כ-35 ישיבות בהן נשמעו 15 מתוך 206 עדים שברשימת התביעה. זאת לא במעט עקב היות רובם של המשיבים בלתי מיוצגים, כאשר כל אחד מהם חוקר את העדים חקירה שאינה סדורה. אילו היתה זו הסיבה היחידה לקצב האיטי של הדיונים, לא היה מקום לזקוף מציאות זו לחובת המשיבים, שהרי אין לבוא אליהם בטרוניה שלא נמצאו עו"ד שיהיו מוכנים לייצגם עפ"י מינוי של ביהמ"ש, ואין לדרוש מהם כי יימנעו מלחקור את העדים. אולם שונים פני הדברים כשמדובר בהפרעות בעת הדיון המביאות לשיבוש ההליך, לקטיעת מהלכו התקין ואף להפסקתו. בנדון זה אין בידי חלק מן המשיבים, שנטלו חלק בהפרעות, להפנות אצבע מאשימה כלפי אחרים אלא כלפי עצמם. עיון בפרוטוקול הדיון אינו מותיר ספק לגבי חלקם של חמישה מן המשיבים בהפרעות למהלך הדיון וכיוון שכך אין צורך להידרש לשאלה אם לגבי משיבים אלה קיימים טעמים נוספים המצדיקים הארכת מעצרם, ולגביהם יש להיעתר לבקשת התביעה ולהורות על הארכת מעצרם בשלושה חודשים.

ד. אכן, אין להטיל על המשיבים האחרים אחריות קולקטיבית לנעשה באולם הדיונים, אך מאידך אין להעלים עין ממהות האישומים ומן החשש להשפעה על עדים ולשיבוש הליכי משפט. במיוחד אמורים הדברים לגבי נאשמים שהואשמו, וקיימות ראיות לכאורה לכך, כי נקטו אלימות פיזית כלפי הגוף או כלפי הרכוש. כאלה הם ארבעה מן המשיבים. גם לגבי אלה היה מקום שלא להאריך את מעצרם אילמלא הודיעה הפרקליטות לביהמ"ש כי תוותר על 22 מתוך האישומים ועקב הפחתה זו יחסכו למעלה מ-50 עדי תביעה שלא ייקראו להעיד. מתוך 130 עדים שנותרו, 60 הם אנשי משטרה שרובם עדים טכניים. במצב דברים זה יש מקום להפריד בין המשיבים המואשמים באלימות לבין יתר המשיבים שאינם מואשמים בעבירות כאלה. זאת בהנחה כי המשפט יימשך מעתה מיום ליום וכן תתקיימנה גם ישיבות אחרי הצהרים במידת הצורך. סיכומם של דברים יש להאריך את מעצרם של תשעה מתוך המשיבים ואילו ארבעה האחרים ישוחררו בערבות.

(בפני: השופט גולדברג. 30.3.90).

ע.א. 194/87 - קאסם סלימאן מוחמד סאלח ואח' נגד רשות הפיתוח ואח'

*תיקון לוח זכויות בהסדר מקרקעין(מחוזי חיפה - תיק הסדר קרקעות 870/ג'וליס - הערעור נתקבל).

א. המערערים פנו לביהמ"ש המחוזי בחיפה בבקשה המעוגנת בסעיף 59 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין לתיקון לוח הזכויות בחלק מאדמות הכפר ג'וליס. המשיבים (רשות הפיתוח והאפוטרופוס לנכסי נפקדים) ביקשו למחוק את הבקשה על הסף. בקשת המחיקה נתמכה בתעודת עובד ציבור, בה פורטה השתלשלות העניינים הכרוכה בהסדר הנדון מאז ראשיתו בשנת 1946 ועד שהסתיים ע"י פירסום לוח הזכויות ביום 30.3.86. עפ"י הנאמר בתעודה הופסקו בתקופת המנדט הליכי ההסדר וחודשו בשלהי 1958. הבעלות במקרקעין הנדונים נתבעה ע"י האפוטרופוס לנכסי נפקדים, בתוקף אישור נפקדות שהיה ברשותו ולא הוגשה כל תביעה נגדית, ופקיד ההסדר החליט לרשום את המקרקעין על שם המשיבים. בקשת המערערים בביהמ"ש המחוזי נתמכה בשלושה תצהירים. ביהמ"ש המחוזי החליט על מחיקת התובענה על הסף בשלושה נימוקים: אי צירופם לדין של 37 תושבים מעוניינים הרשומים כבעלים של חלק מן המקרקעין ; איחור בהגשת התביעה ; לגוף העניין - "המשיבים לא הראו כל עילה שהיא כיצד ניתן על ידם להוכיח חזקה נוגדת". לפני שביהמ"ש הגיע להחלטתו נחקר המצהיר מטעם המדינה על עובדות הכלולות בתעודה שהגיש וכן נחקר המערער הראשון על תצהירו. הערעור נתקבל.
ב. כאשר ביהמ"ש מוחק כתב תביעה על הסף מחמת חוסר עילה, עליו לנהוג משנה זהירות, כי המחיקה שוללת מהתובע את זכותו להביא את עניינו לפני ביהמ"ש. לפיכך, כאשר קיימת אפשרות, אפילו קלושה, שהתובע יזכה בסעד שתבע, אין נועלים את שערי ביהמ"ש לפניו. היעדר עילת תביעה הוא פגם המתגלה על פני כתב התביעה עצמו. לצורך כך יש להניח, כי יעלה בידי התובע להוכיח את אשר טען בכתב התביעה. הנחת היסוד בבקשה למחיקה על הסף היא זו המעמידה את העובדות הנטענות ע"י תובע בחזקת אמת, ואין לעשות חקירה המיועדת לסתור חזקה זו. קביעת ביהמ"ש כי טענה עובדתית כלשהי של המערער "איננה אלא שקר ביסודה", כמוה כהכרעות "מוכחות" אחרות, עומדת בסתירה לעקרון האמור ומשבשת כליל את משמעות הדיון בבקשה למחיקה על הסף.
ג. אשר לנימוק של "אל צירוף מעוניינים" - לפי סעיף 59 לפקודת הסדר קרקעות ביהמ"ש הוא המופקד על מסירת הודעה "לכל מי שנפגע ע"י הבקשה" ונוכח חובה זו תמוהה המסקנה למחוק את הבקשה מן הטעם שהמערערים לא דאגו לצירופם של אותם מעוניינים. יתר על כן אפילו היתה חובת הזימון של המעוניינים מוטלת על המערערים, לא היתה מניעה לאפשר להם תיקון המעוות.

ד. אשר לנימוק של איחור בהגשת התביעה - בקשת המערערים הוגשה לביהמ"ש תוך תקופת שלושת החודשים הנזכרת בסעיף 59 מהיום שהוצג לוח הזכויות. אם ביהמ"ש הגיע בכל זאת למסקנה שהמערערים איחרו את המועד, אין זאת אלא שהתכוון לאיחור לכל אורך דרכו של ההסדר הנדון. באיחור כזה יש לאפשר למי שפונה לביהמ"ש להסביר את האיחור ולתת נימוקים לאיחור, ובענייננו יש למערערים נימוקים המתרצים לכאורה את האיחור. לפיכך יש להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי כדי לקיים בו דיון כהלכתו.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, אור, אלוני. החלטה - השופט אלוני. 22.3.90).

ע.א. 590/88 - אברהם רובינשטיין... בע"מ נגד אבשלום פישר ואח'

*תביעת פיצויים על נזק בגין מסירת מידע לא נכון של מוכר לקונה(מחוזי י-ם - 1200/88 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל בחלקו).

א. המערערת בנתה בית בשכונת גילה בירושלים. שתי הקומות התחתונות של הבניין כוללות חנויות, ובהן שתי החנויות הנוגעות לערעור זה. חנות מס' 4 בקומה א' וחנות מס' 7 שבקומת הקרקע. המשיבים 1-3 רכשו ביום 17.5.78 מן המערערת את החנות מס' 4 אשר יעודה צויין בחוזה "למטרת מינימרקט" בלבד. כחודשיים מאוחר יותר שלחה המערערת למשיבים מכתב בו נאמר בין היתר "נודע לנו ממהנדס העיר שלא ינתנו רשיונות לחנויות כגון מינימרקט... שאינן בקומת הקרקע ובכללן החנות שרכשתם... בהתאם לחוזה הנ"ל לא חלה עלינו כל חבות שהיא... יחד עם זאת מאחר וקיימת חנות אחרת בבניין הנ"ל... הרי במידה ואתם מעוניינים... הואילו נא לפנות בעניין זה בהקדם...". לאור מידע זה ביטלו המשיבים את החוזה המקורי ובמקומו נחתם הסכם חדש מיום 2.11.78 שלפיו רכשו המשיבים חנות יקרה יותר, את החנות מס' 7 שבקומת הקרקע. החנות מס' 4 נמכרה לקונה אחר. חמש שנים מאוחר יותר, בשנת 1983, נתברר למשיבים כי ניתן לנהל עסק מכולת בחנות מס' 4 ובפועל אף נפתח בחנות עסק של מכולת אשר מתחרה עם המינימרקט שבחנות מס' 7. המשיבים הגישו תביעה נגד המערערת ונגד העיריה שעילתה מצג שווא שיצרה המערערת במכתב הנ"ל על סמך הודעה של העיריה שלא היתה נכונה. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה נגד העיריה מאחר שמצא כי המידע שנמסר מהעיריה למערערת היה מידע בלתי רשמי, שבא מפיו של פקיד עיריה אשר מסר דעה פרטית בלבד, תוך שהמערערת מודעת לכך שאין בסמכותו למסור אינפורמציה מחייבת בשם העיריה. את התביעה נגד המערערת קיבל השופט שקבע כי המערערת נהגה בחוסר תום לב בכך שהמריצה את המשיבים לחתום חוזה חדש, על סמך אינפורמציה לא בדוקה ובלתי מבוססת, תוך שהיא יודעת שהמשיבים מסתמכים על הדברים שבמכתב. את הנזק שנגרם למשיבים העריך השופט לפי הפרשי המחירים בין שתי החנויות, בהתאם לגודלן היחסי. ערעורה של המערערת נתקבל באופן חלקי וערעור המשיבים נגד הצורה של חישוב הנזק נדחה.
ב. הטענה הראשונה של המערערת היא דיונית. פסה"ד מתבסס על עילת חוסר תום לב במו"מ, ולטענת המערערת טענה כזו לא הועלתה בכתב התביעה, הושמעה לראשונה בסיכומי המשיבים והמערערת בתשובתה מחתה על כך. טענה זו אין לקבלה. בכתב התביעה מפורטות כדבעי העובדות המקימות את עילת מצג השווא, אשר ביסודה הפרת חובת תום הלב שקבע השופט. המשיבים לא היו צריכים להביא את הוראות הדין המזכות אותם בסעדים עקב העובדות שהעלו והמנעותם מלציין את סעיף 12 לחוק החוזים, לא פגמה בשלמות הצגתה של עילת התביעה הספציפית של חוסר תום לב עקב מצג מטעה.
ג. מאידך יש לקבל את טענתה העיקרית של המערערת כי היא אינה צריכה לשאת במלוא האחריות לנזקיהם של המשיבים. השופט תולה את אחריותה של המערערת בכך שהמידע שנמסר לה הגיע ממקור בלתי מוסמך והעברת מידע זה למשיבים והמרצתם לפעול על פיו היתה התנהגות רשלנית שהגיעה עד כדי חוסר תום לב. יחד עם זאת, גם המשיבים
בהתנהגותם תרמו להתרחשות ניזקם. עליהם היה לבדוק בעיריה בעצמם את המידע שעליו הסתמכה המערערת. אכן, המידע שנמסר התברר בסופו של דבר כמוטעה, אך בעת מסירתו עשתה המערערת מאמצים סבירים, ואף יותר מכך, לברר את תוכניות העיריה, אשר לא היו מעוגנות עדיין בתוכנית מפורסמת הפתוחה לעיון כל. "חטאה" הוא בכך שלא העמידה את המשיבים על אופיו ואמינותו של המידע שהיא מעבירה להם, אולם בשל כך אין היא צריכה לשאת במלוא האחריות לנזקי המשיבים ויש להעמיד את אשמם התורם של המשיבים על %50.
ד. אשר לקביעת שיעור הנזק - ביהמ"ש סירב לאמץ את חוות דעתו של שמאי המקרקעין שהוצגה מטעם המשיבים, בציינו כי קביעת השווי של השמאי אינה מבוססת על שום נתון אובייקטיבי ואינו אלא בגדר ניחוש. בעניין זה אין להתערב. במקום זאת חישב השופט את נזקם של המשיבים ע"י השוואת המחירים ששילמו המשיבים ורוכשי חנות מס' 4. טוענת המערערת כי חישובו של ביהמ"ש מתבסס על ערך המכירה של כל חנות, אך לא זו בלבד שלא נטען והוכח ע"י המשיבים ערך זה, אלא שהערך האמור איננו משקף בהכרח נתונים אובייקטיביים, שכן החנות מס' 4 נמכרה בנסיבות מיוחדות שהשפיעו על מחירה. למרות שהמערערת צודקת בטענתה זו, אין להורות על החזרת התיק לביהמ"ש המחוזי לשם הבאת ראיות לשאלת הנזק, שכן לאור מכלול הנתונים שעמדו בפני ביהמ"ש היה אומדן הנזק הסופי שאליו הגיע סביר בהחלט.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עו"ד ח. וינטרוב למערערת, עו"ד מ. נעים למשיבים. 8.3.90).

ע.פ. 238/88 - אייל בריקס ושלמה בן אריה נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות סחיטה ועושק(מחוזי ת"א - ה.פ. 481/85 - ערעורו של בריקס נתקבל ושל בן אריה נדחה).

א. אחד רוני שוורץ ניהל ספרייה להשאלת קלטות וידאו פיראטיות, בלי שדיווח על עסקו לשלטונות המס. הספרייה היתה ממוקמת בדירת מגורים בת"א. בריקס ונאשם נוסף, שהורשע בעבירות נשוא הערעור ולא ערער, הועסקו ע"י המתלונן כשליחים בחלוקת הקלטות ללקוחות. בין המתלונן ובין השנים נתגלעו סכסוכים כספיים על רקע יחסי העבודה ביניהם. באחד הימים הוצאו כ-2000 קלטות וידאו מתוך חדר הספרייה שבדירת המגורים ובמקום הושארה כתובת "20,000 עד יום ראשון, חכה", ולידה ציור של גולגולת. ביהמ"ש המחוזי קבע כי בן אריה והנאשם הנוסף הם שנטלו את הקלטות ואיחסנו אותם בביתו של אחד, עודד בק, שהעיד במשפט מטעם התביעה ועדותו היתה אמינה בעיני ביהמ"ש. המתלונן העלה בפני בריקס חשש שחרף תשלום הכסף הנדרש לא ישיבו לו הפורצים את הקלטות. לפיכך הציע לו בריקס להפגש עם בן אריה ה"מכיר כנופיות ובריונים, עולם תחתון, ואלו יוכלו לאתר את מבצעי הפריצה". נוצר קשר בין המתלונן ובן אריה ואחרי זמן מה הודיע בן אריה למתלונן כי איתר את העבריינים שהבטיחו לו דמי תיווך עם קבלת הכסף והחזרת הקלטות. אחרי מו"מ בין המתלונן לבן אריה מסר המתלונן לבן אריה שקית כסף ובה 20,000 דולר. בן אריה נעצר סמוך לאחר מכן ע"י המשטרה וברשותו שקית הכסף. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את בריקס, את בן אריה ואת העובד הנוסף בעבירות של נטילת נכסים לשם סחיטה ועושק. העובד הנוסף חזר בו מערעורו, בריקס זוכה בערעור וערעורו של בן אריה נדחה.
ב. אשר לערעורו של בריקס - ביהמ"ש המחוזי קבע כי "החזקה התכופה בקלטות הנ"ל היתה בידי כל אחד משלושת הנאשמים". צודק הסניגור כי לא היה מקום לכרוך כך את בריקס יחד עם שני הנאשמים האחרים. הרשעתו של בריקס מתבססת על ארבע ראיות נסיבתיות. בריקס נתן הסבר לכל אחת מהראיות הנסיבתיות הנ"ל בצורה המתיישבת גם עם חפותו, אולם, לטענת התובעת יש בארבע הראיות הנ"ל, בהצטרפן יחד, כדי להוביל
למסקנה מרשיעה. מה עוד שבאמרתו במשטרה לא נתן בריקס אותו הסבר ממש שנתן בעדותו, לחלק מהראיות הנסיבתיות. אכן, אין ספק שארבע העובדות המהוות ראיות נסיבתיות מטילות על בריקס חשד לא מבוטל לאשמתו, וחשד זה מתחזק בכך כי במשטרה נתן הסבר כולל ולא מפורט באשר לעובדות האמורות, אך עם זאת אין לומר כי יש בראיות, אשר כולן נסיבתיות, להביא למסקנה יחידה כי בריקס היה שותף למעשי העבירה של הנאשמים האחרים. מטעם זה יש לזכות את בריקס מחמת הספק.
ג. אשר להרשעתו של בן אריה - טוענת פרקליטתו כי לא הוכח שתכולת השקית שנתפסה בידי בן אריה היה בה כסף וקיים ספק שמא היו בה "סתם ניירות" ולפיכך לא התקיים אחד הרכיבים כיסוד העובדתי של עבירת העושק, של קבלת "דבר". גם אם תתקבל טענת הסניגורית מבחינת עובדתית, עדיין אין טענה זו יכולה לעמוד למערער מן הבחינה המשפטית. את העבירה עפ"י סעיף 431(1) שהיא עבירת העושק, אפשר לעבור בשתי צורות: ע"י קבלת דבר וע"י דרישת דבר. גם אם במקרה דנן לא קיבל בן אריה "דבר" הרי שהוא דרש "דבר" (כסף) ורכיב זה התקיים.
ד. טענה אחרת היא שלא התקיים רכיב נוסף של היסוד העובדתי, כשאין לקבוע חד משמעית ששוורץ היה במצוקה, שכן הוא לא העיד כלל כיוון שנעדר מן הארץ. גם טענה זו יש לדחות. אין הכרח ללמוד על מצוקה רק מפיו של האדם שנטען לגביו כי היה במצוקה. על קיומו של מצב נפשי זה ניתן להסיק גם מראיות נסיבתיות. בענייננו, הדעת נותנת שמי שנגנב ממנו רכוש בשווי של 20,000 דולר מצוי במצוקה.
ה. עוד טוענת הסניגורית שאין לומר כי שוורץ היה במצוקה בעת שנתן את השקית לבן אריה, שכן באותה עת כבר היה בעצה אחת עם המשטרה, והיה ידוע לו שהכסף שנתן למערער ייתפס מייד ע"י המשטרה ויוחזר לו. גם אם תתקבל טענה זו, עדיין תעמוד הרשעת המערער בעבירה עפ"י סעיף 431(1) בעינה, שכן ניתן לעבור עבירה זו בעצם הדרישה לקבל "דבר", ולפיכך, גם אם בעת קבלת הדבר לא היה שוורץ כמצב של מצוקה, הרי בוודאי שבעת שהנאשמים דרשו ממנו את "הדבר" היה הוא במצוקה.
ו. טענה אחרת בפי הסניגורית כי יש לראות בעדותו של עד התביעה עודד בק, עדות של עד מדינה הטעונה סיוע לפי סעיף 54(א) לפקודת הראיות. הטענה היא שעל פני הדברים שעלו בביהמ"ש היה בק שותף לעבירות, ועד היום (יותר מארבע שנים לאחר העבירות) טרם הוגש נגדו כתב אישום. גם טענה זו דינה להדחות. עד מדינה מוגדר בסעיף 54(א) כ"שותף לאותה עבירה המעיד מטעם התביעה לאחר שניתנה לו או הובטחה לו טובת הנאה". אין להסיק מעצם העובדה שלא הוגש כתב אישום נגד אדם שעל פני הדברים בלבד עולה שעבר עבירה, את המסקנה שהובטחה לו, או ניתנה לו, טובת הנאה. הסניגורים לא ניסו כלל לחקור את נציגי המשטרה בעניין זה בביהמ"ש המחוזי ולקבל הסבר לכך שלא הוגש כתב אישום נגד בק. כשלא נתברר כי ניתנה או הובטחה לבק טובת הנאה, אין הוא בגדר "עד מדינה". עם זאת יצויין שהרשעת בן אריה לא התבססה על עדותו של בק בלבד אלא גם על ראיות אחרות.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד דן שיינמן לבריקס, עו"ד גב' לירן פרידלנד לבן אריה, עו"ד גב' אפרת ברזילי למדינה. 13.3.90).

בש"פ 1010/90 - שמעון פרץ ואברהם אשטר נגד מדינת ישראל

*בקשה לדיון בביהמ"ש העליון על החלטת ביהמ"ש המחוזי שקיבל ערעור המדינה והורה על מעצר המבקשים עד תום ההליכים(הבקשה נדחתה).

א. המבקשים הואשמו בבימ"ש השלום בעבירות של שימוש ברכב ללא רשות, גניבה והיזק בזדון ופרץ הואשם גם בנהיגה ללא רשיון רכב. בימ"ש השלום נתבקש לעצור את המבקשים עד תום ההליכים, והוא מצא כי יש ראיות לכאורה וכי הוכחה בפניו עילת מעצר, אך
סבר כי אפשר להשיג את מטרת המעצר גם ע"י שיחרור בערובה ותוך הטלת מעצר בית על המבקשים. המדינה הגישה ערר לביהמ"ש המחוזי שהחליט לבטל את החלטת בימ"ש השלום ולעצור את המבקשים עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנתו בהתחשב בעברם הפלילי העשיר של המבקשים הכולל עבירות נגד הרכוש, זיופים, בריחה ממשמורת ועוד. עוד מדגיש ביהמ"ש המחוזי את הסיכון הרב האורב לפתחו של הציבור נוכח העבירות המיוחסות למבקשים. לדעת ביהמ"ש המחוזי אין במעצר בית של המבקשים כדי לשמש חלופה למעצרם. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. כאשר שתי הערכאות כבר דנו בעניין השיחרור, אין עילה למתן רשות לדיון שלישי, אלא אם קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות דיון כזה וכאלה אין בנמצא כאן. ברם, גם לגופו של עניין צדק ביהמ"ש המחוזי. אכן, אין לשלול מכל וכל מעצר בית כפתרון חילופי למעצר, אך יש להפעיל חלופה זו בזהירות מרובה ובמקרים מיוחדים המצדיקים זאת. מעצרו של אדם עד תום ההליכים מתחייב, בין השאר, נוכח המסקנה שהיותו חופשי עלול לסכן את שלום הציבור וכולל רכושו של הציבור. כאשר ביהמ"ש מגיע למסקנה שמדובר באדם המסכן את שלום הציבור, הרי במרבית המקרים מעצר בית לא יהא בו כדי להשיג את המטרה של מניעת הפגיעה בשלום הציבור. אין בפיקוח המשטרתי על ביצוע מעצר הבית כדי למנוע מאת הנאשם לעקוף את המעצר. מדובר כאן בנאשמים בעלי עבר פלילי בעבירות המסכנות את שלום הציבור והדרך היחידה לבטא את הצורך בהגנה על שלום הציבור מפניהם היא ע"י מעצר ממש.

(בפני: השופט אלוני. 15.3.90).

ע.פ. 526/87 - עומר פרג' נגד מדינת ישראל

*הרשעה ברצח(מחוזי י-ם - ה.פ. 121/86 - הערעור נדחה).

א. המערער הורשע ברצח רס"ר ביאזי כאשר הלה נהג את מכוניתו בדרכו למקום עבודתו בתחנת הקישלה שבעיר העתיקה בירושלים. לפי קביעת ביהמ"ש המחוזי, כשהגיע המנוח לרחבת שער יפו, הגיחה מאחור מכונית גולף וחסמה את דרך נסיעתו, כאשר במכונית נמצאו שלשה, והם המערער, אחד מחמוד נורין ואחד בשם ספראן. מתוך מכונית הגולף נורו צרורות של כדורים לעברו של ביאזי שגרמו למותו. מתברר כי ספראן הומת לאחר מכן ונורין הוביל את אנשי המשטרה למערה שבה נמצאה גופתו. נורין הורשע בתיק נפרד ברצח ביאזי ובתיק אחר גם נרצח של ספראן. ביהמ"ש המחוזי ביסס את הרשעת המערער ברצח ביאזי באופן חילופי על שני נדבכים: הודעתו של המערער במשטרה ; אמרתו של נורין שנתקבלה לפי סעיף 10א' לפקודת הראיות. לפי גישת ביהמ"ש המחוזי ניתן לתמוך את ההרשעה ככל אחד משני הנדבכים האמורים כשהנדבך האחד משמש דבר לחיזוק של הנדבך השני. כמו כן, לפי כל אחת מהחלופות ניתן היה, לפי קביעת ביהמ"ש המחוזי, להרשיע את המערער גם משום שנמצאו ראיות נוספות ששימשו כדבר לחיזוק. הערעור נדחה.
ב. צדק הסניגור בטענתו נגד קבילות הודאת המערער. ביהמ"ש המחוזי קבע כי ההודאה קבילה כראיה, בלי לתת דעתו לטענת המערער שההודאה נתקבלה ממנו באמצעי אלימות שהופעלו נגדו ע"י המשטרה. יתר על כן, גם אם מקבלים את הודאת המערער כראייה, לא עולה למקרא האמור בה אלא שהיריות נורו מהמכונית לעברו של ביאזי להפחידו, ולא עולה שהן נורו על מנה להמיתו. בנסיבות אלה ניתן להתעלם כליל מהודאת המערער. ברם, ניתן לבסס את ההרשעה על יסוד אמרתו של נורין. באמרה מסבך נורין את המערער גם בקשירת הקשר וגם בנסיעה במכונית, ואם כי נורין ציין שאינו זוכר מי ירה את היריות, הרי אין נפקא מינה בכך, משום שבין כך ובין כך ניתן להרשיע את המערער כעבריין עיקרי או כמסייע.
ג. טוען הסניגור שלא היה מקום לקבל את אמרת נורין כאמרה קבילה לפי סעיף 10א' לפקודת הראיות, בין משום שהאמרה אינה אמינה על פניה ובין משום שביהמ"ש המחוזי לא נימק כראוי מדוע העדיף את דברי האמרה על העדות במשפט. יש לדחות טענות אלו גם משום שבאו ראיות לפני ביהמ"ש המחוזי המצביעות על אמינות האמרה, וגם משום שהנמקת ביהמ"ש המחוזי להעדפת האמרה על העדות נרווית מספקת. אשר לחיזוק הדברים שנאמרו באמרה - בחומר הראיות שהיה בפני ביהמ"ש היה כמה וכמה "דברים לחיזוק".

(בפני השופטים: ש. לוין, מלץ, אלוני. החלטה - השופט לוין. עו"ד ש. פרנקל למערער, עו"ד יהושע רזניק למשיבה. 1.3.90).

ע.א. 83/87 - דב מילמן ואח' נגד עזבון דוד שרגה ואח'

*טענת התיישנות בתביעת שכ"ט ע"י עו"ד(מחוזי ת"א - ת.א. 2399/81 - הערעור נתקבל).

א. המערער הראשון הינו עו"ד שנתן שירותים משפטיים לקרובו דוד שרגה (להלן: המנוח), שהתבטאו בתביעה שהגיש המערער בארה"ב בשם המנוח אשר פנה למערער לשם כך בשנת 1964. בסופו של דבר נדחתה התביעה לאחר שהמערער טיפל בעניין חמש שנים. לטענת המערער הוסכם בעל פה בינו לבין המנוח על שכר ראוי, ושכר זה מסתכם עתה ב-20,000 דולר. לפי כתב התביעה, משלא שילמו יורשי המנוח את שכרו של המערער, ובהתחשב בעובדה שהתובע והמנוח הינם קרובי משפחה, הגיעו ב"כ המערער וב"כ העזבון להסכם פשרה בניו יורק שלפיו יעבירו היורשים את חלקם בעזבון בישראל לתובעים. בשנת 1981 הגישו המערערים את תביעתם נגד עזבון המנוח ואח' והיא נדחתה על הסף משלשה טעמים מצטברים: התיישנות התביעה ; חוסר סמכותו של ביהמ"ש בישראל לדון בתביעה ; היותו של ביהמ"ש בישראל הזירה הבלתי נאותה לבירור השאלות שבמחלוקת. כתב התביעה כלל שתי עילות חילופיות וסעד שונה התנקש לכל אחת מהן. העילה האחת היתה מתן שירותים מקצועיים ע"י המערער עבור המנוח ואחרי כן עבור עזבונו שעבורם הוא תובע שכר ראוי ; העילה השניה היא הסכם לתשלום שכר הטרחה בדרכים שהוסכמו, לטענת התובעים, בין באי כח המערער וב"כ העזבון. הערעור נתקבל.
ב. באשר להתיישנות - אין ספק כי התביעה לשכר טרחה ראוי התיישנה, שכן טיפולו של המערער בעניין זה השתרע עד שנת 1969 והתובענה הוגשה 12 שנה לאחר שהמערער סיים מתן שירותיו המקצועיים למנוח. אין לקבל את טענת המערערים כי יש להתייחס למכלול הטיפולים כמקשה אחת וכי הטיפול שנעשה בקיום הצוואה לאחר מותו של המנוח אין להפרידו מהטיפול שנעשה לפני כן ולכן אין התיישנות. לא רק שאין זהות בין הלקוחות שאותם שירת המערער בשתי התקופות, אלא שגם הנושאים בהם טיפל שונים הם לחלוטין. משנשכר בעל מקצוע להעניק שירות מסויים, העילה לתשלום שכרו מתגבשת, בהיעדר הסכם, בתום מתן השירות. אין לקבל את טענת ב"כ המערערים שמרוץ ההתיישנות מתחיל לכל המוקדם כאשר עו"ד דורש את שכרו לראשונה. מרוץ תקופת ההתיישנות מתחיל מיום התגבשות העילה ולא מיום הדרישה לתשלום, אלא אם מקימה הדרישה את עילת התביעה.
ג. אולם גם אם היה מקום לדחות את תביעת המערער לתשלום שכר טרחה מחמת התיישנותה, לא היה מקום לדחות בשל כך גם את התביעה החילופית המתבססת על ההסכם משנת 1978. אכן, לא ניתן היה לראות את ההסכם הנטען כהודאה בחוב המפסיקה את מרוץ תקופת ההתיישנות, משלא נעשה הסכם בכתב כאמור בסעיף 9 לחוק ההתיישנות. אולם, עילת ההסכם לא באה כדי להפסיק את מרוץ תקופת ההתיישנות, אלא היא עילה נפרדת מן העילה לשכר טרחה ראוי, גם אם הטעם לכריתתו של ההסכם נעוץ בשכר טרחה שהגיע למערער. לפיכך התיישנות התביעה לשכר טרחה אינה משמיטה את הקרקע לאכיפתו של ההסכם הנטען.
ד. אשר לסמכות ביהמ"ש - ההסכם נעשה אמנם בארה"ב, אולם "המקום שנועד, או שהיה מכוון, לקיום ההתחייבות", הוא בישראל. לפיכך נכנס מקרה זה למסגרת תקנה 3(א)(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, כשסמכות ביהמ"ש נקנתה במובן הבינלאומי מכח מסירת ההזמנה כהלכה למשיב, על פי ההיתר שנתן ביהמ"ש להמצאה אל מחוץ לתחום. כיוון שכך הרי גם נימוק זה לדחיית התובענה על הסף אין לקבלו.
ה. אשר לנימוק השלישי שאין ביהמ"ש בארץ "הזירה הנאותה" לקיום ההתדיינות - מלבד הנימוק שהדין המהותי שיחול על התביעה יהיה הדין האמריקאי, לא הניח ב"כ המשיב כל תשתית עובדתית לטענתו כי ביהמ"ש בארץ אינו "הזירה הנאותה" לבירור התובענה. עניין הדין המהותי איננו אלא שיקול אחד במסגרת השיקולים שעליו נותן ביהמ"ש דעתו בשקלו אם להפסיק או למחוק תביעה שהוגשה כאן, וכאמור אין כל נימוקים נוספים לביסוס הטענה האמורה. ב"כ המשיב לא מסר כמה עדים הנמצאים בארה"ב אמורים להעיד מטעמו, ואם כלולה ביניהם גם מנהלת העזבון הישישה אשר לדעת ביהמ"ש המחוזי אין להטריחה לבוא לישראל. מאידך, טוען ב"כ המערערים כי לכאורה נראה כי מדובר לכל היותר בעד אחד בלבד והוא עורך הדין שייצג בחו"ל את מנהלת העזבון. לפיכך יש לבטל את החלטת ביהמ"ש המחוזי ולהחזיר אליו את התיק להמשך הדיון בו.

(בפני השרפטים: גולדברג, מלץ, אור. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד דן פון וייזל למערערים, עו"ד ליאור אבירם למשיב. 14.3.90).

ע.פ. 580/88 - דאוד סמיר סעיד נגד היועץ המשפטי לממשלה

*חומרת העונש (גניבת כלי רכב והצתתם) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע בביצוע חמש עבירות של גניבת כלי רכב והצתתם ונדון לשלוש שנים וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. בנוסף הורשע המערער בזריקת אבנים והבערת צמיגים בדרך ציבורית ובגין כך נדון לתקופה מאסר מצטברת של שנה אחת. כן הופעל נגד המערער עונש מאסר על תנאי של עשרה חודשים אף הוא במצטבר. בשל כל אלה על המערער לרצות תקופת מאסר של חמש שנים וארבעה חודשים. הערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור העלה מספר נימוקים לקולא, אשר לדעתו מצדיקים את מיתונו של העונש. ברם, העונשים כפי שנגזרו למערער כבר הביאו בחשבון את הנסיבות המקילות, שאלמלא כן, על כל אחת מקבוצת העבירות שביצע המערער ראוי היה להטיל עליו עונשים חמורים פי כמה, בהתחשב במדיניות הענישה המודרכת ע"י ביהמ"ש העליון.

(בפני השופטים: ר. לוין, בך, אלוני. עו"ד אשר אוחיון למערער, עו"ד גב' רבקה פלרמן למשיב. 28.3.90).

ע.א. 473/87 - צפורה קליין ואשר פורת נגד נירית בע"מ ואח'

*הארכת מועד להגשת סיכומים בכתב (בקשה להארכת מועד להגשת סיכום טענות בכתב - הבקשה נדחתה).

בתיק זה הוגש ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, שניתן לאחר דחיית בקשה לרשות להתגונן של המערערים, ובו חוייבו המערערים לשלם למשיבים סכומי כסף גדולים. בפברואר 1989 נתן נשיא ביהמ"ש העליון צו המורה לצדדים לסכם טענותיהם בכתב. הצו נמסר במשרד ב"כ המערערים במרץ 1989, לא הוגשו סיכומים מטעם המערערים והערעור נקבע למחיקה מחוסר מעש. במועד שנקבע לדיון הופיע ב"כ המערערים והודיע כי עם קבלת הצו לסיכומים פנה למערערים, אך אלו לא יצרו עמו קשר ולפיכך שוחרר ב"כ המערער מן הייצוג והמערערים הוזמנו אישית לדיון במחיקת הערעור. בישיבה הנוספת הופיע ב"כ המערערים והודיע כי לאחר ששוחרר מן הייצוג שבו אליו המערערים וביקשו שייצגם בערעור. כן הגיש בקשה להארכת מועד להגשת הסיכומים, והטענה היא כי הסיכומים לא
הוגשו במועד בשל חוסר יכולתם של המערערים לשלם את שכרו של עורך דינם. הבקשה להארכת מועד נדחתה ובעקבות זאת נמחק הערעור מחוסר מעש.
מצבם הכלכלי של המערערים הוא אכן בכי רע, ואולם מצב דברים זה אינו מצדיק אי הגשת סיכומים במועד, ובוודאי אין הוא מצדיק איחור כה מופלג בהגשתם. שאלת שכרו של עו"ד ויכולתם של המערערים לעמוד בו הוא עניין ליחסי המערערים ועורך דינם ואינו מעניינו של ביהמ"ש. אין זה מתקבל על הדעת כי כל אימת שיתגלעו חילוקי דעות בין עו"ד ללקוחו בשאלות שכר או בשאלות אחרות, וכתוצאה מכך יימנע עו"ד מלייצג את שולחו, יוארך המועד לעשיית הפעולה בביהמ"ש. אם מצאו המערערים כי אין בידם לשלם את שכרו של עורך דינם, היה עליהם לפנות לביהמ"ש במועד ולייצג את עצמם או לבקש עזרת ביהמ"ש. המערערים ישבו בחיבוק ידים משך שמונה חודשים עד שחידשו את הקשר עם עורך דינם, ובנסיבות אלה יש בהתנהגותם משום זלזול רבתי בביהמ"ש ובהליכים המתנהלים בו.

(בפני: הרשם צור. עו"ד מוריאנו למערערים, עו"ד דניאל למשיבים. 2.3.90).

בש"א 491/89 - יעקב מוסקוביץ נגד זאב ברלין ואח'

*הארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור (בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור - הבקשה נדחתה).

בסכסוך בין הצדדים ניתן פסק בורר וביהמ"ש המחוזי אישר את פסק הבורר. הבקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי מנומקת בכך כי נודעה למבקש עובדה חדשה לאחר מתן פסה"ד בביהמ"ש המחוזי ולדעת המבקש יש בעובדה זו עילה לביטול או לשינוי פסה"ד. הבקשה נדחתה. אין חולק על סמכותו של ביהמ"ש לבטל פס"ד סופי שיצא מתחת ידיו כאשר יש בידי המבקש עילה טובה לביטול החלטתו. השאלה כאן איננה בתחום עילת הביטול אלא בשאלת ההליך המתאים למימוש העילה. היינו, האם המקום המתאים לבירור טענות המבקש הוא בביהמ"ש העליון או בביהמ"ש המחוזי. התשובה לכך היא שיש להפנות אה המבקש לביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש שנתן את פסה"ד הוא המוסמך לדון בתביעה לביטול פסה"ד שהפך לסופי. בנסיבות שבהן אין הליך ערעור או שהליך הערעור הסתיים ועניין לנו בפסק דין סופי - הדרך הנכונה להביא לביטול הפסק היא בהגשת תביעה לביהמ"ש המוסמך שנתן את פסק הדין.

(בפני: הרשם צור. עו"ד רסלר למבקש, עוה"ד ברקמן ופירדי למשיבים. 16.3.90).

רע"א 378/89 - בנק למסחר בע"מ נגד סלם בנין כהן ואח'

*מחיקת תביעה על הסף משום שהיא מוקדמת מדי (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

המבקש מחזיק במושכר של המשיבים כדייר מוגן. האורגנים המוסמכים של המבקש החליטו להציע לציבור בתשקיף מניות של החברה בשיעור של עד %25 מן האחזקות בחברה. ההצעה לציבור טרם מומשה. המשיבים הגישו לביהמ"ש המחוזי בקשה לפס"ד הצהרתי כי הם זכאים לדמי מפתח לפי האמור בסעיף 120 לחוק הגנת הדייר. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המבקש לדחות על הסף את תובענת המשיבים בטענה כי הפנייה לביהמ"ש היא אקדמית ומוקדמת מדי. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל די בכך שבשלב הנוכחי יש לראות בעובדות המשמשות יסוד להגשת הבקשה תשתית בלתי מספקת, כדי להצדיק בשלב הנוכחי מתן פס"ד הצהרתי. הבקשה נושאת אופי מובהק של בקשה לחוות דעת משפטית ולאור מהותה המתוארת והאפשרות הפתוחה שהעובדות הרלבנטיות כפי שיתגבשו יהיו שונות מאלה העשויות לשמש את ביהמ"ש בדונו בפסה"ד ההצהרתי, יש לקבל את הערעור ולהורות על מחיקת תובענת המשיבים על הסף.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, מלץ, אור. החלטת - הנשיא שמגר. עוה"ד ב. לוינבוק וע. זרחין למבקש, עו"ד י.ל. פורדהורצר למשיבים. 26.3.90).

רע"פ 505/90 - יעקב עיני נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירה של הסגת גבול ותקיפה (הבקשה נדחתה).

המבקש ואחרים הורשעו בבימ"ש השלום בביצוע הסגת גבול פלילית, גרימת נזק בזדון ותקיפה בנסיבות מחמירות. המבקש נדון לעונשי מאסר שונים, ערער על ההרשעה ועל מידת העונש בביהמ"ש המחוזי והערעור נדחה מכל וכל. אין מחלוקת בקשר לאירוע שבו הותקף המתלונן בנסיבות מחמירות והמחלוקת היתה בשאלה אם נמנה המבקש עם התוקפים כדברי המתלונן, או שמא טעה המתלונן בזיהוי ונכונה גירסת המבקש כי כלל לא היה במקום בעת האירוע. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
בימ"ש השלום נתן אמון מלא במתלונן, הן באשר לפרטי האירוע והן באשר לזיהויו של המבקש בזיהוי ספונטני כאחד ממבצע העבירה. לא נערך מסדר זיהוי חי, באשר הסתבר וגם הוכח כי המבקש הוא דמות מוכרת בשכונה והמתלונן הכיר היטב את דמותו ממראה עינים לא אחת בעבר, אם כי לא ידע לזהותו עפ"י שמו. ביהמ"ש המחוזי בדרגת ערעור בחן את פסה"ד של הדרגה הראשונה והחליט לאשר את פסה"ד. כדי להצדיק את הבקשה לרשות ערעור נוסף טוען המבקש כי מתעוררת שאלה משפטית הראויה לדיון, והיא אם די במהימנות גירסתו הכללית של העד המזהה או שמא יש לבדוק את מהימנות הזיהוי. סוגייה זו אינה טעונה ליבון נוסף ומחודש בביהמ"ש העליון, שהרי הלכה פסוקה היא כי הדרגה הראשונה בהכריעה את הדין בשאלת טיב עדויות הזיהוי, תיתן דעתה לא רק למהימנותו הכללית של העד, אלא גם, בנפרד, למהימנות הזיהוי עצמו - לאמור עד כמה ניתן לסמוך על כושר הזיהוי של העד והאם אפשר לתמוך בעדותו של זה בלבד הרשעה פלילית. ההלכה ידועה ומוכרת והשאלה שבמחלוקת היא רק אם יושמה כהלכה במקרה דנן. לעניין זה עולה מהכרעת הדין כי השופט היה מודע להלכה, בחן את כושר הזיהוי של המתלונן ועד כמה זיהוי המבקש מתערער, מבחינת משקלו, לאחר שנסוג העד ממהימנות הזיהוי מצידו, ככל שהתייחס לזיהוי ראשוני של אדם נוסף - זיהוי שחזר בו ממנו. בנסיבות המקרה אין להעניק רשות ערעור.

(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד עזריאל בכר למבקש, עו"ד גב' בורנשטיין למשיבה. 14.3.90).

ע.פ. 325/90 - חביב מזרחי נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (מתן תרופות ע"י מי שאינו רופא) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער, שאין לו כל הכשרה רפואית, פירסם הודעה בעיתונות שלפיה הוא מסוגל לרפא חולי סכרת ע"י תרופה טבעונית. בעקבות זאת פנו אליו מספר חולי סכרת אשר להם נתן גלולה, שאכן מיועדת לחולי סכרת, אך יכולה להילקח ע"י חולה רק לפי הוראות רופא, ובכך סיכן בריאותם של החולים, ואך בנס לא נסתיים העניין באסון. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירות של קבלת דבר במירמה ועיסוק ברפואה ללא רשיון וגזר לו שלוש שנים מאסר שמתוכן עשרה חודשים לריצוי בפועל. הסניגור טען בערעור כי המערער הוא חולה סכרת בעצמו וסובל עתה גם מקשיי הליכה ואף אושפז לאחרונה. על כן ביקש כי עונש המאסר בפועל יבוטל ולחילופין כי העונש יופחת. הערעור על חומרת העונש נדחה. העבירות שנעברו ע"י המערער סיכנו חיי אדם והעונש מבטא אל נכון את חומרת המעשה. ביהמ"ש כבר המליץ כי שירות בתי הסוהר יתן דעתו למצב הרפואי של המערער וקיימת גם סמכות לשר המשטרה להפחית מן המאסר עקב חולניות מתמדת. אולם בשלב הנוכחי אין מקום שהעונש יופחת.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד אבי תגר למערער, עו"ד משה גולן למשיבה. 26.3.90).

ע.א. 337/87 - יחיאל אלקבס נגד ציפורה וידר

*פירוש סעיף בהסכם ע"י יו"ר ההוצל"פ (מחוזי ת"א - בר"ע 11280/86 - הערעור נדחה).

ביהמ"ש המחוזי קיבל ערעור על החלטת יו"ר ההוצל"פ ביחס לפירוש סעיף בהסכם שבין המבקש והמשיבה. המערער קיבל רשות לערער לביהמ"ש העליון והערעור נדחה. מדובר בהסכם גירושין בין הצדדים שקיבל תוקף של פס"ד ובו קביעת סכום מזונות חודשיים עבור הילדה של בעלי הדין בסכום של 1500 ש"ח. נקבע בהסכם שהסכום יהיה צמוד למדד יוקר המחיה שיחושב בכל 3 חודשים. לטענת המבקש, מכוון הסעיף אך לעדכון אחת לשלושה חודשים של סכום המזונות החודשיים שעל המבקש לשלם למשיבה, ללא שקבע חיוב בתשלום הפרשי הצמדה בגין כל תשלום עד לפרעונו. צדק ביהמ"ש המחוזי כי הסעיף הנדון טומן בחובו גם את החיוב בתשלום הפרשי הצמדה בגין כל תשלום בו חייב המבקש. בנסיבות המקרה, כך יש להבין את אומד דעת הצדדים, הכוונה היתה שכל תשלום ישא הפרשי הצמדה מעודכנים אחת לשלושה חודשים. העדכון של הקרן אחת לשלושה חודשים, לא בא לפגוע בעקרון של ההצמדה של כל תשלום מיום החיוב ועד לתשלום בפועל.

(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, אור. עו"ד מ. צברי למערער, עו"ד א. סגל למשיבה. 20.3.90).

רע"א 595/89 - לוח לייזר בע"מ נגד אלי מזרחי

*פירוש סעיפים בהסכם פשרה (הבקשה נדחתה).

המבקשת תבעה את המשיב לדין בבימ"ש השלום והמשיב ביקש לדחות את התביעה על הסף מטעמי מניעות, בהסתמך על הסכם פשרה קודם בהתדיינות בין הצדדים. המחלוקת נסבה על פירושם של שני סעיפים בהסכם הפשרה. בימ"ש השלום פסק כי לא נוצרה מניעות ודחה את הבקשה לדחייה על הסף. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיב וקבע כי על פי הפירוש הנכון שיש לתת לשני הסעיפים שבהסכם הפשרה אכן קמה מניעות ודין התביעה להדחות על הסף. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הבקשה איננה מראה עניין בעל חשיבות משפטית או ציבורית שיש בו כדי להצדיק הבאת העניין בפני ערכאה שלישית. אין טענה על הפעלת עקרון פרשנות לא נכון, אלא שבמקרה ספציפי זה הפירוש שנתן השופט איננו נכון. טענה כזו איננה מצדיקה על פי ההלכות בסוגייה זו מתן רשות ערעור. הפרקליט של המבקשת העלה טענה כי ההלכות בדבר הנסיבות שבהן תנתן רשות לערעור נוסף הינן מיושנות והגיע הזמן לשנותן אך אין בטענה זו ולא כלום , ההלכה הנדונה היתה קיימת בשנים קודמות ובתי המשפט נהגו לפיה כל אותן שנים. בפרשת חניון חיפה (ר"ע 103/82 פד"י ל"ו (3) 123) סיכם נשיא ביהמ"ש העליון את ההלכה על כל היבטיה ולאחר מכן ניתנו עשרות רבות של החלטות שהסתמכו עליה. ההלכה איננה מיושנת כלל ועיקר והיא מבטאת את דעתו של ביהמ"ש העליון כולו בסוגייה הנדונה.

(בפני: השופט מלץ. עו"ד שכטר למבקשת, עו"ד טאוסיג למשיב. 20.3.90).

רע"א 394/90 - אברהם רנדלר נגד שבתאי ציון

*תיקון כתב תביעה (מחוזי חיפה - ת.א. 923/83 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

המבקש והמשיב הם בעלי מניות בחברה שניהלה תחנת דלק. בשנת 1983 הגיש המשיב כנגד המבקש תובענה לצו מניעה ולתשלום כסף שנה ייחס למבקש מעשים חמורים של מעילות, גניבות, מעשים פליליים ועוולות אזרחיות אחרות. בכתב הגנתו טען המבקש טענה של חוסר יריבות, לאמור שרק החברה זכאית, אם בכלל, לתבעו בגין מעשיו. ביהמ"ש המחוזי שמע את עדויות בעלי הדין ואת ראיותיהם במשך ישיבות מרובות ובמהלכן התנגד פרקליט המבקש פעמים אחדות לשאלות שונות שהוצגו ע"י פרקליט המשיב וטען שאין יריבות בין המשיב לבין המבקש. כאשר הגיעה עת הסיכומים, ופרקליט המבקש
סיכם ראשון בכתב את סיכומיו, העלה כטענה ראשונה את טענת חוסר היריבות. בסיכומי טענותיו של המשיב לא היתה כל התייחסות לטענה זו. ביהמ"ש המחוזי מצא כי טענת חוסר היריבות בדין יסודה ומתח ביקורת חריפה על פרקליט המשיב בגין טיפולו בתיק. עם זאת סבר שאין לפקוד את עוון הפרקליט על לקוחו, ועל יסוד הכלל שאין מוחקים כתב תביעה אם ניתן להציל את התובענה ע"י תיקון כלשהו בכתב התביעה, החליט ביהמ"ש מיוזמתו לאפשר למשיב לתקן את כתב התביעה ע"י הגשת תביעה נגזרת בשם החברה וצירופה כנתבעת. המשיב אכן הגיש בקשה לתיקון כתב התביעה ולהוספת תביעה נגזרת כנגד החברה, אך לבקשה לא צורף תצהיר ולא ניתן הסבר מדוע האיחור בהגשת הבקשה. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה והתיר את תיקון כתב התביעה והערעור על כך נתקבל.
המבקש טען בין השאר כי הבקשה לא נתמכה בתצהיר שיש בו כדי להסביר את מחדלו של המשיב להגיש תביעה נגזרת מלכתחילה, ומדוע לא עשה זאת בכל שלב שהוא לאחר שהומצא לו כתב ההגנה ובו טענות לחוסר היריבות לאורכו ולרוחבו. אכן, קשה לתאר תיק שבו הביע בעל דין התנגדות להרחבת היריעה יותר מאשר במקרה הנוכחי. לא זו בלבד שטענת חוסר היריבות נטענה בכתב ההגנה, אלא שהיא שימשה יסוד להתנגדויות במשפט ולא היתה התייחסות של המשיב לטענה זו בסיכומיו. נכון שיש וביהמ"ש ייעתר לבקשת תיקון של כתב טענות אפילו בשלב הערעור, אך במקרה דנן לא היה ביהמ"ש צריך לצאת מגדרו ולנקוט יוזמה שהמשיב עצמו לא ראה לנקוט, על מנת להרחיב את יריעת המריבה. גם כשניתנה למשיב ההזדמנות להגיש בקשת תיקון, הוא לא תמך את בקשתו בתצהיר וכך נבצר מביהמ"ש לדעת מהי הסיבה למחדלו של המשיב. בנסיבות אלה יש לדחות את הבקשה לתיקון כתב התביעה.

(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד דורון רז למבקש, עו"ד י. הרפז למשיב. 5.3.90).

רע"א 1072/90 - אגרו פריזמה בע"מ נגד צים חברת השייט הישראלית בע"מ

*ביטול פס"ד שניתן בהיעדר כתב הגנה (הבקשה נדחתה).

המבקשת הגישה תביעה נגד המשיבה בבימ"ש השלום בת"א ועקב אי הגשת כתב הגנה במועד ניתן פס"ד נגד המשיבה. זו הגישה בקשה לביטול פסה"ד ורשמת בימ"ש השלום נעתרה לבקשה וביטלה את פסה"ד תוך שהיא מחייבת את המשיבה בתשלום הוצאות למבקשת. על החלטת הרשמת הוגש ערעור לשופט בימ"ש השלום וזה קיבל את הערעור והחזיר את פסה"ד נגד המשיבה על כנו. על פס"ד זה הוגשה בקשת רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי אשר נדונה כערעור, וביהמ"ש המחוזי קיבל את הערעור והחזיר על כנה את החלטת הרשמת בדבר ביטול פסה"ד נגד המשיבה. על פס"ד זה הוגשה בקשה לרשות ערעור והיא נדחתה.
אין מקום לדיון בערכאה רביעית בשאלה אם היתה הצדקה לביטול פסה"ד בנסיבות המקרה. ברם, גם לעצם העניין דין הבקשה להידחות. כפי שהוברר, יש למשיבה טענות הגנה של ממש כנגד התביעה, ואי הגשת הגנה במועד נבע ממה שמקובל היה בין עוה"ד העוסקים ב"תביעות ימיות", מי שנחשבים למשתייכים ל"מועדון הימי", ליתן ארכה איש לרעהו. אכן, חברי "מועדון" זה, או כל מועדון אחר, אינם רשאים להתעלם מתקנות סדר הדין ולהכתיב לביהמ"ש מועדים מחייבים משלהם. אולם, משמצא ביהמ"ש שיש למשיבה הגנה בפני התביעה, וכי בהתנהגותה סמכה המשיבה על "מעין הסכמה מכללא" של הצד שכנגד להגשת כתב הגנה באיחור ועל כן אין ליטול ממנה את הזכות להתגונן - אין מקום שערכאה רביעית תתערב בהחלטה זו.