תקציר סביר כרך ל"ה חוברת 18

ע.א. 788/87 - דוד לוי ואח' נגד כפר פינס מושב עובדים... בע"מ

*סמכותה של הנהלת מושב שיתופי להפסיק הספקת מים לחברים שאינם משלמים את חובות המים למושב(מחוזי ת"א - ת.א. 1418/87 - הערעור נדחה).

א. המערערים, בעלי משקים ובתים בכפר פינס וחברים באגודה המשיבה, צברו במרוצת השנים חוב של כ-20,000 ש"ח לאגודה עבור אספקה שוטפת של מים. משנודע למערערים כי המשיבה מתכוונת לנתק להם את אספקת המים עתרו לביהמ"ש המחוזי שיאסור על המשיבה להשתמש באמצעי זה, והעלו מספר טענות משפטיות שנועדו לשוות אופי "אידיאולוגי" לתביעתם. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המערערים בסכמו כי מטרת הסעד המבוקש הוא לאלץ את האגודה לאפשר למערערים לצרוך מים על חשבון האגודה מבלי לשלם תמורתם. הערעור נדחה.
ב. הטענה הראשונה בפי המערערים היא כי תקנון האגודה איננו מסמיך את האגודה או את ועד האגודה לגבות חובות ולהפסיק אספקת מים לצורך זה. אין בטענה זו ממש. אין טעם לחפש בתקנון הרשאה להסמכה ספציפית ומפורטת לכל פעולה ופעולה של האגודה, או להסיק מסקנות מהיעדרה של הרשאה ספציפית כזאת. מטבע הדברים ניתן למצוא בתקנון רק מטרות כלליות, מעין מטרות על. במסגרת ביצוען של אותן מטרות כלליות מסמיך התקנון את המשיבה "בדרך כלל לעשות כל דבר הנחוץ לשם השגת מטרות האגודה". זוהי המסגרת שעל פיה נמדדת כל פעולה פרטנית של האגודה. במסגרת הסמכה כללית זו התקשרה האגודה עם חברת מקורות לשם קניית מים עבור חבריה, ומובן מאליו שלצורך זה גובה האגודה את התמורה מהחברים ומשלמת באופן מרוכז למקורות עבור המים. השאלה הנדונה איננה איפוא יותר מאשר שאלה של אמצעי גביה ושל מתן אשראי מצד האגודה לחברים הרוכשים ממנה מים. בהיעדר תנאים מוסכמים ומפורשים לגבי אלה, יש לבחון רק אם אמצעי הגביה שמבקשת האגודה לנקוט הם סבירים והתשובה לכך היא חיובית. הסמכות האמורה היא לא רק של האגודה אלא גם של הועד עפ"י התקנון המסמיך את הועד לסדר את גביית הכספייםהמגיעים לאגודה ולהוציא לפועל את עסקי האגודה.
ג. טענה אחרת בפי המערערים כי בפרק המטרות שבתקנון נמצאת המטרה "לשפר את המצב הכלכלי... של החברים ע"י עזרה הדדית... ", היינו, עקרון כללי של "עזרה הדדית" שחייב להיות נר לרגלי האגודה ואין זה יאה לאגודה לנתק את המים לחבר בגלל אי תשלום. אף טענה זו אין לקבלה. אין בעקרון העזרה ההדדית יותר מחובה המוטלת על האגודה לנהוג בחבריה בהגינות, באורך רוח ובמתינות ולהתייחס אליהם ולבעיותיהם יחס אוהד ומסייע. ניתן לראות את חובותיה של האגודה תחת עיקרון זה של עזרה הדדית כחובה, למשל, שלא לנתק אספקת מים לחבר ללא אזהרה מוקדמת ניכרת, לפי הכלל שאין מענישין אלא אם כן מזהירין תחילה, וכן ניתן לראות פגיעה בעיקרון עזרה הדדית בכך שהאגודה מפעילה אמצעי גבייה שונים כלפי חברים שונים, באופן היוצר אפלייה. אך לא למעלה מזה. טענה אחרת בפי המערערים מתייחסת לחוק המים שלפיו "כל אדם זכאי לקבל מים ולהשתמש בהם בכפוף להוראות חוק זה" ומכאן, לטענת המערערים, שחייבים לספק להם מים. אולם, החוק איננו מעניק לתושבי המדינה מים בחינם. הם מבקשים לעצמם זכות למים בחינם וזאת אין החוק מעניק.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עו"ד גד פרנקל למערערים, עו"ד א. קוזלובסקי למשיבה. 14.3.90).

בג"צ 506/89 - ידידיה בארי עו"ד נגד פרקליטת המדינה ואח'

*החלטת הפרקליטות שלא להעמיד לדין על זילות ביהמ"ש, חבר כנסת שמתח בקורת על בג"צ שפסל רשימת אותו ח"כ לכנסת(העתירה נדחתה).

א. עתירה זו עניינה החלטת פרקליטת המדינה לדחות ערר לפי סעיף 64 לחוק סדר הדין הפלילי, שהופנה נגד החלטת משטרת ישראל שלא להעמיד לדין את המשיב השלישי (מתתיהו פלד) בשל ביצוע עבירה על סעיף 255 לחוק העונשין (זילות ביהמ"ש). לאחר
שבג"צ החליט לפסול רשימה לכנסת העיר פלד כי "זו בושה לביהמ"ש העליון שיושבים בושני שופטים אשר החליטו לפסול רשימה על סמך 7 קטעי עיתונות" או לפי גירסה אחרת "זה לא מוסיף כבוד לביהמ"ש העליון ששניים כאלה יושבים בו". המשטרה החליטה שלא לחקור בעניין מאחר ולדעתה לא נעברה עבירה ועל כך הגיש העותר ערר לפרקליטת המדינה. בתשובתה ציינה פרקליטת המדינה כי אין להתערב בהחלטת המשטרה משום ש"ספק אם לחבר הכנסת... היתה אותה כוונה מיוחדת הנדרשת לשם האשמה בסעיף 255 לחוק העונשין. בנוסף לכך, יש יסוד להנחה כי החסינות המהותית חלה על אמירת דברים אלו". העתירה נדחתה.
ב. בג"צ סבר כי אין להכריע בשאלות המשפטיות המעניינות, היכולות לעלות כאן, והן, מהי המחשבה הפלילית הנדרשת לצורך הרשעה בעבירה על סעיף 255 של זילות ביהמ"ש; אם חל על העניין סעיף 1(א) לחוק חסינות חברי הכנסת. בסוגיה השנייה נטייתו של בג"צ היא כי דברים שאותם משמיע חבר כנסת בעקבות הכרעתו של ביהמ"ש הדן במישרין בנושא הקשור להשתתפותו בבחירות לכנסת הממשמשות ובאות, נכנסות לגדר האמור בסעיף 1(א) לחוק הנ"ל. ברם, בג"צ החליט להשאיר את שני הנושאים בצריך עיון, משום שהגיע למסקנה שיש לדחות את העתירה מנימוק אחר. בג"צ קבע כי אין להתערב במקרה דנן בשיקול דעתן של רשויות התביעה הכללית שהחליטו שלא לקיים הליכים משפטיים.
ג. בנסיבות כגון אלה שבפניינו מתנגשות שתי מטרות - האחת, ההגנה על המערכת השיפוטית כדי שתהיה מסוגלת לקיים את תפקידה החוקתי והחברתי ; השניה - קיומם של חופש הביטוי והביקורת. המוצא מן הניגוד בין המגמות הסותרות הוא באיזון הנאות ביניהן, כאשר ביהמ"ש מודרך ע"י מערכת הנורמות המשמשת לו קו מנחה ומדריך בכגון דא. במלאכת האיזון נבחנות המגמות, על רקע משקלן של הנסיבות הקונקרטיות. הכל מתוך רצון שלא לגרוע מחירות הביטוי אלא אם יש בהבעת הדברים בשל חומרתם משום סיכון קרוב לוודאי לערך הראשון של הגנה על המערכת השיפוטית שחובה להגן אף עליו. לאור מהותו של העניין אין לגלות בפנינו מקרה בו דבק בשיקול דעתן של רשויות התביעה הכללית אחד מן הסממנים שיש בו כדי להצדיק התערבותו של ביהמ"ש ע"י מתן הוראה על נקיטת הליכים משפטיים.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, אלוני. החלטות - הנשיא שמגר והשופט ברק. העותר לעצמו, עו"ד גב' נילי ארד למשטרה ולפרקליטת המדינה, עו"ד אמנון זכרוני לפלד. 11.3.90).

ע.א. 122/86 - משה שפיר נגד סמי קליבנסקי

*פסילת צוואה שהוראותיה רק שליליות וכוללות הדרת היורשים מן הירושה ולא נקבע מי יהיה היורש(מחוזי ת"א - תיק עזבונות 755/82 - הערעור נתקבל).

א. ביום 6.5.69 עשה המנוח אריה שפיר (להלן: המנוח) צוואה (להלן: הצוואה) שהוראותיה הרלוונטיות לעניננו הן: "(3) אני מצווה את רכושי... לאחי מאיר...". "(4) אינני משאיר דבר לאחי משה שפיר ולגיסי ארוין קליבנסקי בגלל התנהגותם ביחס אלי. אני משאיר סך 500 ל"י לסמי קליבנסקי בנה של אחותי...". (משה שפיר הוא המערער וסמי קליבנסקי הוא המשיב. סעיף 4 הנ"ל יקרא להלן "הוראת ההדרה"). האח מאיר נפטר ב-1970, ערירי, והמנוח נפטר ב-1982, אף הוא ערירי, מבלי ששינה את הצוואה. לאחר פטירת המנוח הגיש המשיב בקשה לביהמ"ש לקיום הצוואה ולמתן צו ירושה המצהיר שהוא הינו היורש היחידי של העזבון. לטענתו, עם מותו של האח מאיר התבטלה הוראת סעיף 3 של הצוואה, ומאידך, בטלותה של הוראת סעיף 3 אינה
מבטלת את יתר הוראות הצוואה ובכללן "הוראת ההדרה". טענה זו מסתמכת על סעיף 38(ב) של חוק הירושה. שלפיו אם בטלה הוראה של צוואה אין בכך כדי לבטל את שאר הוראות הצוואה "אלא במידה שנראה לביהמ"ש שהם קשורים קשר בל ינתק במה שבוטל או שהמצווה לא היה רוצה בהם בלעדיו". התוצאה היא, לפי הטענה שיתרת העזבון, לאחר נכוי המנה של 500 ל"י שהמנוח ציווה למשיב בסעיף 4, נשארת בלתי מחולקת. היורשים עפ"י דין הם שניים, המשיב והמערער, וטענת המשיב הינה, כי ההדרה פועלת גם על ירושה עפ"י דין והמערער אינו זכאי לכן לכל חלק בעזבון לא עפ"י סעיף הצוואה ולא עפ"י הדין. בעוד, שהוא, המשיב, זוכה במנה עפ"י הצוואה, והמנה, עפ"י סעיף 47 לחוק הירושה, באה בנוסף לחלקו עפ"י דין, ולא במקומו, היינו, שהוא הזוכה בעזבון במלואו. ביהמ"ש המחוזי קיבל טענה זו וקבע כי המשיב יורש את כל עזבון המנוח. הערעור נתקבל.
ב. באשר לשאלה אם נתקיים בנסיבות המקרה החריג שבסיפא לסעיף 38(ב), שאז הוראת ההדרה אינה מתבטלת עם פטירתו של האח מאיר - לעניין זה צדק ביהמ"ש המחוזי כי החריג אינו מתקיים. לא בשל רצונו להקנות את כל רכושו לאחיו מאיר הדיר המנוח את הצדדים לערעור, אלא משום שלא רצה להקנות להם מאומה, להוציא המנה למשיב. שתי ההוראות אינן כרוכות ואינן תלויות זו בזו. העובדה שהמנוח לא שינה את צוואתו במשך 12 שנים שחלפו מאז מותו של מאיר ועד לפטירתו הוא גם היא מלמדת על כך. לפי עדותו של עו"ד שערך את הצוואה, הסכומים שנרשמו בצוואה לזכות המשיב לא באו אלא מתוך מטרה לתת ע"י כך תוקף עפ"י הדין העברי להדרתם של היורשים מכל יתרת העזבון. מסקנה זו של ביהמ"ש המחוזי מבוססת כהלכה ואין מקום להתערב בה. אם אמנם העריך המנוח נכון את הוראות הדין העברי ואם לאו אין זה רלוונטי לענייננו.
ג. אשר להורשת המנה למשיב - עפ"י סעיף 47 לחוק "ציווה המצווה מנה למי שיורש עפ"י דין... תבוא המנה בנוסף על החלק בעזבון ולא במקומו". בהסתמכו על הוראה זו החליט השופט כי המנה שציווה המנוח למשיב באה בנוסף על חלקו כיורש עפ"י דין. בכך התעלם השופט מקביעתו שלו עצמו כי כוונת המנוח היתה להדיר את המשיב מכל רכושו פרט לאותה מנה. ככל הנראה סבר ביהמ"ש כי נוכח הוראת חוק כה חד משמעית אין להתייחס לכוונת המוריש. ואולם, אין לומר כי הוראת סעיף 47 גוברת על רצון המצווה העולה מלשון הצוואה או מראיות חיצוניות. כיוון שהוכח כי כוונת המנוח היתה לתת למשיב מנה במקום חלקו בירושה עפ"י דין ולא בנוסף לו, כי אז יש לתת תוקף לרצון זה ואין סעיף 47 לחוק חל.
ד. תוצאת הדברים היא שיתרת העזבון אינה מחולקת עפ"י הצוואה. פרט למנה, מכילה הצוואה, לאחר התבטלות הוראת ההענקה שבסעיף 3, רק הוראה שלילית המדירה את שני היורשים היחידים עפ"י דין. השאלה המתעוררת היא אם הוראה כגון זו שכולה שלילית הינה צוואה במובן חוק הירושה, או שמא על אף שהיא עונה על כל הדרישות הצורניות שבחוק, והיא כלולה במסמך, שבעבר, לפני פטירתו של הזוכה על פיה, היה לכל הדעות צוואה כשרה ותקפה, אין היא מהווה עתה צוואה עפ"י החוק. מלשון החוק עולה כי הוא רואה כצוואה הוראה חיובית המעניקה זכויות בנכס, טובת הנאה או חלק מעזבון, ואילו הוראה שלילית, העוקרת זכויות על פי הדין, איננה מהווה צוואה. יתירה מזו, על פרשנותו של חוק ניתן ללמוד לא רק מלשונו אלא גם מההיסטוריה החקיקתית שלו, ובכלל זה מהצעת החוק ומדברי יו"ר ועדת כנסת שהציג את החוק לפני הכנסת. בענייננו, הכילה הצעת חוק הירושה סעיף מפורש האומר כי "המצווה רשאי לשלול את זכות הירושה מיורשיו על פי דין... מבלי להעניקה לאחר". הוראה זו הושמטה, ובמתכוון, מנוסח החוק עצמו. יו"ר ועדת החוקה הסביר זאת בכנסת באמרו כי הסעיף בוטל לאחר שהוועדה מצאה "שזו לא צורה של צוואה, לשלול סתם מאדם זכות הירושה, מבלי לקבוע בידי מי
יפול העזבון". המסקנה היא שהצוואה שעשה המנוח היתה עד לפטירתו של האח צוואה כשרה ותקפה ולאחר פטירת האח מאיר התבטלה הוראת ההענקה ולהוציא את המנה האמורה נותרה בה רק ההוראה המדירה. לגבי היתרה אין היא מהווה עוד צוואה במובן החוק. התוצאה היא שיתרת העזבון נותרה בלתי מחולקת בצוואה, ויש לחלקה בין היורשים על פי דין בחלקים שווים.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גב' נתניהו, אריאל. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד נשיץ למערער, עוה"ד כספי וגרשון שניידר למשיב. 18.3.90).

ע.א. 88/88 - אווה יעקובוביץ נגד פנינה אופיר ואח'

*התנאים לקיום צוואת שכיב מרע(מחוזי ת"א - תיק עזבונות 579/87 - הערעור נתקבל).

א. המנוחה קלרה אפינגר נפטרה ביום 27.11.86. בו ביום הופקד בביהמ"ש המחוזי בתל אביב זכרון דברים שכותרתו "זכרון דברים... שנעשה ונערך ביום 27.11.86 במשרד עו"ד משה רבינוביץ בתל אביב...". זכרון הדברים חתום ע"י עו"ד רבינוביץ וע"י ד"ר פדר (רופאה במחלקה האונקולוגית בבית חולים איכילוב בתל אביב) ובו מפורטים הארועים שהיו ליד מיטת חוליה של המנוחה יום אחד לפני פטירתה של המנוחה. בזכרון הדברים נאמר "... ביום 26.11.86 בשעה ..14.00. היינו יחד במחלקה האונקולוגית... ליד מיטתה של הגב' אפינגר קלרה... וכשהיא בהכרה מלאה... אני משה רבינוביץ עו"ד מאשר... באותו יום קיבלתי... חוות דעת רפואית... ולאחר שעיינתי בתוכנה לקחתי את חוות הדעת יחד עם ד"ר פדר... ניגשתי למיטת הגב' אפינגר... שוחחתי עמה עם גב' אפינגר בשפה הרומנית, שבה אני שולט שליטה מלאה ואלה דבריה... לא נשאר לי הרבה זמן לחיות ורצוני האחרון הוא שאני מצווה את כל רכושי... ליעקובוביץ אווה... שהיא בת אחותי... זהו רצוני עכשיו אני מבקשת להכין לי צוואה לפי הנאמר לעיל ואם עוד אהיה בחיים אחתום עליה". בהמשך זכרון הדברים מספר עו"ד רבינוביץ כי עוד באותו יום הכין את הצוואה על פי הוראות המנוחה, אך משהלך לבית החולים להחתימה נאמר לו כי קיבלה סמי הרגעה וכי מוטב שישוב למחרת. אותו ערב נפטרה המנוחה. בהמשך זכרון הדברים מאשרת ד"ר פדר את כל האמור לעיל ומוסיפה כי המנוחה דיברה בשפה הרומנית "שפה שאני שולטת בה". כן אומרת ד"ר פדר כי המנוחה היתה מודעת למצבה הרפואי וידעה כי ימיה ספורים בהיותה חולת סרטן. המערערת ביקשה לקיים את הנאמר לעיל כצוואת שכיב מרע של המנוחה, אך ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשתה. ביהמ"ש ביסס את החלטתו על שני נימוקים: נוסח זכרון הדברים מראה כי המנוחה לא גמרה בדעתה לצוות: זכרון הדברים הוא תרגום ולא מקור. הערעור נתקבל וביהמ"ש העליון קבע כי אין בנימוקים אלה, כל אחד מהם לחוד ושניהם ביחד, כדי להצדיק את מסקנת ביהמ"ש המחוזי.
ב. צוואת שכיב מרע נדונה בסעיף 23 לחוק הירושה ובסעיף זה ניתן לאתר שבע דרישות: שיהיה המצווה "שכיב מרע" ; שהצווי יהיה בפני שני עדים ; על העדים לשמוע את לשונו של המצווה ; דברי המצווה יירשמו בזכרון הדברים ; זכרון הדברים יחתם בידישני העדים ; זכרון הדברים יופקד בביהמ"ש המחוזי ; רישום, חתימה והפקדה כאמור ייעשו ככל האפשר בסמוך לאחר שניתן לעשותם. על כל אלה יש להוסיף את הדרישה להראות שהיתה גמירת דעת של המנוח. אין חולק על כך שכל דרישות סעיף 23 נתמלאו. ביהמ"ש המחוזי סבר כי אין קיימת במקרה דנן "גמירת הדעת" של המנוחה. אכן, צירוף של אמירה בעל פה אל הוראה להכין מסמך כתוב, עשוי תמיד לעורר ספק, שמא האמירה שבעל פה אינה אלא הנחייה להכנת המסמך הכתוב, מבלי שנתלוותה לה כוונה להעמידה בזכות עצמה. ניתן להבחין בין שתי סיטואציות שונות: הסיטואציה הראשונה היא שהמניח ציווה את נכסיו כבר בצוואה בעל פה ומוסיף, לשם מתן יתר תוקף לצוואה, שיש
לערוך צוואה בכתב, ואילו הסיטואציה השניה מתייחסת למצב שבו המנוח לא ציווה את נכסיו בעל פה אלא רק הביע את רצונו לצוותם בכתב ועל כן אין האמירה בעל פה מהווהצוואת שכיב מרע.
ג. בענייננו, המנוחה היתה מודעת למצבה הקשה והיה ברור לה שהיא עומדת למות. כפועל יוצא מכך נראים דבריה כהוראה החלטית העומדת בפני עצמה ואינה תלויה בכל אקט נוסף. אין היא מדברת על הוראות לביצוע בעתיד אלא על "רצוני האחרון". עם סיום הוראותיה המטריאליות חוזרת המנוחה ומדגישה "זהו רצוני" ובכך היא נותנת ביטוי נוסף לגמירות דעתה בכל הקשור למה שייעשה בנכסיה. בהיעדר אמירה המלמדת על כך שאין תוקף לאותם דברים עד לחתימה על צוואה, יש מקום להנחה שהמנוחה התכוונה לכך שאם לא תוכל לחתום על הצוואה יהיו דברים אלה תקפים כאילו נערכה צוואה כתובה. אכן, אין חולק על כך שהוכחת גמירות דעתו של המצווה חשיבותה מרובה ביותר, אך חשיבות זו אינה עומדת לעצמה וכל כולה מכוונת לשמש ערובה לכך שאכן יקויים רצונו האמיתי של המת. במוקד הדיון בבקשה לקיום צוואה חייב ביהמ"ש להעמיד לנגד עיניו את המטרה לקיים את רצונו האחרון של המת, ואילו בחינת גמירות דעתו של המצווה אינה אלא אמצעי, חשוב ביותר, לעמוד על רצונו זה של המת.
ד. אשר לטענת ב"כ המשיבים כאילו יש פגם בכך שהעדים לא הוזמנו מפורשות למטרה של עריכת צוואה בעל פה - הרי התשובה לכך היא בדברי הרמב"ם "ואין שכיב מרע צריך לומר אתם עדי. אלא כל השומע את דבריו הרי זה עד שאין אדם משטה בשעת מיתה".
ה. אשר לנימוקו של ביהמ"ש המחוזי הנוגע ללשון בה נערך זכרון הדברים - שני העדים החתומים על זכרון הדברים מציינים כי דיברו עם המנוחה בשפה הרומנית השגורה היטב על פיהם. אין להטיל ספק בכך כי הדברים שנרשמו ע"י עו"ד רבינוביץ באו מפיה של המנוחה בשפה הרומנית ונכתבו על ידו בעברית תוך שליטה בשפה הרומנית. בכך מתמלאת בשלימות הדרישה הכלולה בסעיף 23 לחוק הירושה, המחייבת שהמצווה ידבר בפני העדים בשפה המובנת להם. אין כל דרישה לעניין לשונו של זכרון הדברים ואין כל סיבה לפסול זכרון דברים כזה רק מפני שהוא נרשם בעברית. הפסול, אם יימצא כזה, אינו בלשון בה נכתב זכרון הדברים, אלא באפשרות המטילה ספק באמיתות הדברים הנרשמים בזכרון הדברים וספק כזה אין קיים בענייננו.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, אלוני. החלטה - השופט אלוני. עו"ד עמוס נצר למערערת, עוה"ד חיים ארמון וש.ד. גדרון למשיבים. 14.3.90).

ע.א. 640/85 - זיו קופר ואח' נגד איגוד המוסכים בישראל וצבי פיק

*פיצויים בגין הוצאת לשון הרע(מחוזי ת"א - ת.א. 1172/76 - הערעור נדחה).

א. בתחום שיפוטה של עירית פתח תקוה נערכה עיסקה לרכישת מקרקעין עבור וע"י בעלי מוסכים במטרה להקים במקום קרית מוסכים חדשה. יזם התכנית היה המשיב השני אשר שימש בתפקיד מזכיר איגוד המוסכים בישראל. המערער שימש ככתב ועורך העיתון "חדשות התחבורה" (להלן: העיתון) והוא אשר חיבר את הכתבה נשוא ערעור זה. המערער השני היה העורך האחראי של העיתון והמערערת השלישית היתה המוציאה לאור של העיתון. בכתבה נאמר "מזכ"ל איגוד המוסכים צבי פיק הטעה בעלי מוסכים בפ"ת, ע"י שמכר באמצעות איגוד המוסכים 2 פרדסים בני 22 דונם כל אחד לבעלי מוסכים אלה, תוך הבטחה שבמקום תוקם קריית מוסכים עם כל השירותים הצמודים. חברי האיגוד שרכשו את הפרדסים טוענים, כי צבי פיק הטעה אותם וגרם להם נזקים כספיים". הכוונה היא לכך שמדובר בקרקע חקלאית ולא ניתן היה להפוך אותה לקרקע בנייה למטרה שנקבעה. קטע אחר בכתבה אומר "לפני כחודשיים, כאשר ניסתה קבוצת בעלי מוסכים לנסות ולסלק את הנהלת האיגוד הנוכחית... נשלחו בעלי אגרוף מיפו אל אחד היוזמים - גרשון
ברקוביץ... היכוהו מכות נאמנות...". המשיבים הגישו נגד המערערים תובענה בגין הוצאת לשון הרע וציינו בכתב התביעה 10 קטעים שעל יסודם תבעו פיצויים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערערים חבים בגין שלשה מתוך 10 סעיפי התביעה וחייב את המערעריםלשלם למשיבה סכום של 15,000,0000 ש"י ולמשיב 8,000,000 ש"י. הערעור נדחה.
ב. המערערים העלו טענה של "אמת דברתי" וכן הגנה חילופית של תום לב לפי סעיף 15 לחוק. הממצא כי לא הוכחה ההגנה של "אמת דיברתי" מושתת על קביעות עובדתיות ובדרך כלל לא תתערב ערכאת הערעור בממצאים העובדתיים של הערכאה הראשונה ובהערכת מהימנותם של עדים שבאו לפניה, אלא במקרים חריגים וקיצוניים, כגון שהיתה טעות ביישום ההלכה לעובדות המקרה או כשהדברים מופרכים על פניהם. על אחת כמה וכמה תימנע ערכאת הערעור מהתערבות כזו כאשר ביהמ"ש קמא לא פטר עצמו בדברים כלליים בביסוס העובדות, אלא צלל למעמקי הראיות, בחן ובדק את הדברים ביסודיות והגיע למסקנתו. זה המצב בענייננו.
ג. אין חולקים כי בעת רכישת הפרדסים היתה הקרקע מסווגת בתכנית בניין ערים כקרקע חקלאית, ובלי שינוי ייעוד לא ניתן היה להקים עליה קריית מוסכים. גם לא שנוי במחלוקת כי בסופו של דבר לא יצאה התכנית אל הפועל למרות מאמצי המשיבים. היתה המלצת וועדת משנה לתכנון ובנייה לשנות את הייעוד וגם ראש העיריה הבטיח עזרתו ופעל בכיוון זה, אך הדבר לא קיבל אישור של הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה. ככל שמדובר בפרסום הכתבה הרי ביהמ"ש העמיד, ובצדק, את השאלה אם ידעו בעלי המוסכים, רוכשי הקרקע, את המצב לאשורו ויחד עם המשיבים הגו ציפיות כי התכנית לשינוי ייעוד תתממש, או שהם הוטעו ע"י המשיבים ובכך נגרמו להם נזקים עד כדי הנחת כספם על קרן הצבי. כבר בכותרת החוזה שלפיו רכשו בעלי המוסכים את החלקות נכתב במפורש "הואיל וכוונת הרכישה היא לפתח את הנכס, להגיש לגביו תכנית בנין עיר ושינוי יעוד ולהקים עליו מוסכים עבור החברים". קטע זה בלבד כבר נוגד טענת הטעייה.
ד. משהעידו עדי ההגנה של המערערים עדות התומכת בגירסת המשיבים, ביקשו המערערים לדחות חלק זה של עדות העדים, אגב הפנייה אל דבריהם של אותם עדים בחקירה הראשית שם אמרו דברים שונים. אולם, עדותו של עד נבחנת על כל חלקיה, כאשר הנסיון מלמד שדווקא בחקירה הנגדית, בלחץ השאלות לגילוי האמת, מתגלים פרטים אשר העד לא שש לגלותם בחקירה הראשית, תוך ציפיה שמא לא יישאל בנידון. זה אשר קרה כאן ואין כל יסוד לדחות חלקים אלה של העדויות - רק משום שאלה תומכים בגירסת המשיבים.
ה. עד כאן ביחס להטעייה. אין המצב שונה ביחס לנזקים שלפי הכתבה נגרמו לרוכשים עד כי שמו כספם על קרן הצבי. משהוכח כי רוכשי הקרקע לא הוטעו, הרי גם אם לא נתממשו ציפיותיהם אין ביכולתם לזקוף נזק כלשהו להטעייה של המשיבים כביכול, גם אם נגרם נזק כזה. אלא שאף לא הוכח נזק כזה, כי לא הוכח שהקרקע נרכשה בערך גדול יותר מאשר ערכה של קרקע חקלאית קרובה לעיר, שלגביה קיימות ציפיות של שינוי יעד. גם הקטע של תקיפת בעל מוסך - הוכח כבלתי נכון ובדין נדחתה גם לגביו הטענה של "אמת דברתי".
ו. אשר לטענת תום הלב של המערערים - גם טענה זו בדין נדחתה. ב"כ המערערים טוען כי בתור מוציאים לאור של עתון העוסק בחדשות התחבורה, מוטלת עליהם חובה מוסרית או חברתית לספק לקוראי עיתונם אינפורמציה, ובפרסום הכתבה מילאו חובתם בתום לב. לפי סעיף 16(א) לחוק, כדי לחסות בצל ההגנה של תום לב, על הנתבע להוכיח כי עשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 לחוק, ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן הנסיבות. המערערים לא עמדו בכך. מסעיף 16(ב) לחוק עולה החזקה כי
הנתבע עשה את הפרסום שלא בתום לב, אם הדברים שפירסם לא היו אמת והמפרסם לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא. בענייננו לא טרח המערער לראות מסמכים בקשר לעיסקה, כולל חוזי רכישה, לא טרח לאמת דברים עם ראש העיר ומעורבים אחרים ואף ייחס למשיבים מעשה פלילי ממש בתקיפת בעל מוסך. משלא נקטו המערערים אמצעים סבירים לבדיקת אמיתות העובדות שפורסמו בכתבה, הם לא עמדו ברמת הסבירות הנדרשת בסעיף 16(ב)(2) לחוק ומשום כך הם עומדים בחזקת היעדר תום לב. אשר לשיעור הפיצויים - אין להתערב בגובה הפיצויים שנפסקו.

(בפני השופטים: בייסקי, בך, גולדברג. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד רוני אהרנוביץ למערערים, עו"ד ש. ראובני למשיבים. 8.3.90).

ע.פ. 676/87 - חנניה חזן נגד מדינת ישראל

*הרשעה ברצח(מחוזי נצרת - ת.מ. 301/86 - הערעור נדחה).

א. המנוח יעקב וקנין היה אסיר בכלא שאטה. ביום 31.8.83 יצא לחופשה ולא שב לכלא. במהלך חודש ספטמבר ראוהו עדים שונים ולאחר מכן נעלמו עקבותיו. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער ברציחתו של וקנין כאשר ההרשעה מתבססת על מספר ראיות: דברים שאמר המערער לאנשי המשטרה, כולל מתן פרטים לגבי מקום המצא גופת המנוח; התוודות המערער בפני העד דבס; התוודות בפני העד מוסטקי; שקרים וסתירות בדברי המערער הן בחקירתו והן בעדותו בביהמ"ש. הערעור נדחה.
ב. באשר לדברים שאמר המערער לאנשי המשטרה - המערער היה אסיר בכלא שאטה כאשר העד דניאלי שימש קצין מודיעין בכלא. המערער שימש מקור ידיעות לדניאלי. ביולי 1985 שימש דניאלי כקצין מודיעין ובילוש במשטרת נצרת. הוא נפגש עם המערער ואז סיפר המערער לדניאלי כי כשנתיים לפני כן נרצח אדם וגופתו הוטמנה במקום מסויים בעפולה. בפגישה נוספת מסר המערער מיוזמתו את שמו של המנוח כשם הנרצח. המערער נתן לדניאלי תיאור מפורט לגבי המקום בו נמצאת הגופה ואף התלווה לדניאלי למקום, בסביבות עפולה, שם אמור המנוח להיות קבור. בהגיעם לשטח ציין המערער כי חלו שינויים במקום והצביע עליהם. אך הגופה לא נמצאה. בפברואר 1986 נערכה פגישה בין אנשי היחידה המיוחדת לחקירת פשעים לבין המערער בה נכח גם דניאלי. המערער חזר על גירסה קודמת שהיו שני שותפים לרצח שבוצע "על רקע של כבוד". הוא סיפר כי המנוח חוסל באקדח. המערער צייר תרשים של מקום המצא הגופה ובסופו של דבר נערך חיפוש במקום ונמצאה הגופה. ביהמ"ש קבע כי מהימנות עליו עדויות אנשי המשטרה וכן כי המערער ידע פרטים רבים הנוגעים למותו של המנוח, פרטים שיכולים להיות מצויים רק בידיעתו של מי שהיה נוכח בשעת המוות והקבורה. הפרטים שמסר אומתו בממצאים העובדתיים.
ג. אשר להתוודות בפני דבס - מדובר באסיר שעמו שהה המערער בכלא שאטה. דבס מסר לוקנין אקדח ולאחר מכן שאל את המערער על האקדח, מתוך הנחה שוקנין לקח את האקדח לבצע פעולה יחד עם המערער, ואז השיב המערער לדבס כי האקדח "פוספס". במילון של עולם הפשע משמעות ביטוי זה הוא כי האקדח הועלם לאחר שביצעו בעזרתו עבירה. בשיחה נוספת שאל דבס את המערער על המנוח והמערער השיב "אללה ירחמו" (בתרגום חופשי:מנוחתו עדן). המערער סיפר לדבס כי לקח את המנוח אל אחותו הגרושה וכי המנוח ניסה "להתחיל" עם אחותו ואז לקח אותי במכונית וירה 6 כדורים בראשו. ביהמ"ש קבע כי גירסתו של דבס הינה גירסת אמת וכי לא העליל על המערער. חיזוק לעדות זו באה מפי אחותו של המערער שהעידה כי המנוח אכן התגורר אצלה בקרית שמונה, ובראשו של המנוח אכן נתגלו קליעי אקדח. גם בפני העד מוסטקי הודה המערער, בבית המעצר באבו כביר, כי הוא "הוריד" את המנוח, תוך שהוא מדגים תנועה של יריה לכוון הראש. מוסטקי לא
הכיר את המערער ולא את המנוח לפני השיחה עם המערער. ביהמ"ש מפרט גם שקרים של המערער שחזר בו מהם רק לאחר שהתברר לו שקיימות ראיות העומדות נגד גירסתו. ד. במרכזו של הערעור עומדות מספר טענות ובכללן כי לא הוכח מעל לספק סביר שהגופה שנמצאה היא גופתו של המנוח. בטענה זו אין ממש. היתה עדות רופא מהמכון לרפואה משפטית שטיפל בזיהוי הגופה ומדברי עדותו עולה כי הובאו לו תיקים רפואיים של המנוח על טיפולים שקיבל בחייו והוברר כי אכן מדובר בגופתו של המנוח. לזאת יש להוסיף כי המערער עצמו תרם רבות להוכחת העובדה שהגופה שנמצאה היא גופתו של המנוח, שכן באזני אנשי המשטרה התרברב שהוא יודע היכן מקום קבורתו של המנוח, כיצד נקבר, באיזה עומק בקרקע וכיוצ"ב וכל אלה נמצאו לאחר מכן כנכונים ומדוייקים. נמצא שהמערער עצמו זיהה למעשה את הגופה כגופתו של המנוח.
ה. טענה אחרת בפי הסניגור כי אפילו יאושרו כל הממצאים של הערכאה הראשונה, אין להרשיע את המערער ברצח אלא בהריגה, שכן לא הוכחו כל המרכיבים הדרושים להרשעה ברצח. טענה זו הועלתה לראשונה בערעור והיא נדחתה. לא יכולה להיות מחלוקת לגבי ההכנה שעשה המערער לקראת הריגת המנוח, שכן הוא הצטייד בעוד מועד באקדח, הזמין את המנוח למכוניתו והסיע אותו למקום מרוחק מאדם. אשר לכוונת הקטילה - בפנינו מקרה די נדיר שבו אין צורך להסיק מסקנה לגבי כוונה כזו, משום שהמערער עצמו הודיע על כוונתו במפורש באזני קרבנו. באזני דבס הודה המערער כי בהיותו עם המנוח כיוון את האקדח אל ראשו של המנוח והודיע לו כי הוא מתכוון "להוריד אותו". ביטוי לכוונה זו נתן המערער בכך שלחץ על ההדק לא פחות מ-6 פעמים וגרם למותו של המנוח. נותרה שאלת היעדר קינטור. הקינטור האפשרי שהוזכר ע"י הסניגור נעוץ במניע למעשה, שהוא נסיונו של המנוח "להתחיל" עם אחותו הגרושה של המערער. לעניין זה אומר ביהמ"ש המחוזי כי לא היתה כל התגרות מצד המנוח, כי המערער לא טען כלל לפרובוקציה כזו וגם אם היו נסיונות מצד המנוח להתקרב אל האחות, דבר שלא הוכח, הרי לא היתה זו "התגרות" בתכוף לפני המעשה ולא היתה זו התנהגות שעל פי המבחן האובייקטיבי של פרובוקציה יש בו כדי להוות פרובוקציה.

(בפני השופטים: גולדברג, מלץ, אלוני. החלטה - השופט מלץ. עו"ד ב. חובב למערער, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 8.4.90).

רע"א 504/90 - אן בר זאב ואח' נגד ג'ומעה מוחמד והסנה חברה לביטוח בע"מ

*זכותה של מי שנפגעה בתאונת דרכים לבקש מינוי מומחה רפואי לפי תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים ולסרב לעמוד לבדיקה רפואית לפי דרישת הנתבעים(מחוזי ת"א - המ' 14344/89 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המבקשת נפגעה קשות בתאונת דרכים והגישה נגד המשיבים תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים. על פי הוראות תקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (להלן: התקנות) עתרה המבקשת למינוי מומחים רפואיים במספר שטחי רפואה. ב"כ המשיבים התנה את הסכמתו בכך שהמבקשת תבדק גם ע"י רופאים מטעם המשיבים, בנימוק שהבדיקה נחוצה להם כדי לנהל את הגנתם כהלכה. המבקשת לא הסכימה לכך. ביהמ"ש המחוזי סבר שבדיקה רפואית ע"י רופאי המשיבים נחוצה היא למען הצדק, ומכיוון שלפי החוק והתקנות אין אפשרות לחייב נפגע להבדק בדיקה כזו, הגיע ביהמ"ש למסקנה שיש לפעול בתביעה שבפניו ע"י מינוי מומחים לפי פרק י"א לתקנות סדר הדין האזרחי (להלן: תקנות סדר הדין) ולא לפי התקנות. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המחוקק התווה שני מסלולים להוכחת הנכות הרפואית: האחד - מקוצר על פי חוק הפיצויים; והשני - ארוך ממנו, ע"י הבאת ראיית רפואיות ע"י בעל דין. ביהמ"ש יעדיף את המסלול הקצר כאשר ההליכים בו נותנים אפשרות למשפט הוגן וסיכוי לתוצאה צודקת, ויימנע משימוש בו כאשר יש חשש לניצולו לרעה ע"י בעל הדין, כדי לזכות בטובת ההנאה של חוק הפיצויים ללא מתן
אפשרות נאותה להגנה ליריבו במשפט. לפיכך הפנה השופט את המערערת להוכחת נזקיה בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי. הערעור נתקבל.
ב. לפי האמור בסעיף 6(א) בחוק ובתקנות, ברורה הכוונה לקבוע דרך חדשה להוכחת עניינים שברפואה בתביעות על פי החוק, להבדיל מהמצב לפי תקנות סדר הדין. התקנות באו בעליל למנוע את הצורך בחוות דעת של רופאים מטעם הצדדים, על ההוצאות ובזבוז הזמן המיותרים הכרוכים בכך. פירושו של ביהמ"ש אינו עולה בקנה אחד עם מטרה ברורה זו. לאור סעיף 6א' לחוק והתקנות אין הצדדים מגישים חוות דעת של רופאים מטעמם. לא היה על כן מקום שביהמ"ש ינטוש את הדרך של מינוי מומחים רפואיים לפי התקנות, ויפנה את המבקשת לנקיטת הליכים לפי תקנות סדר הדין האזרחי. לביהמ"ש שיקול דעת כדי לשקול את הבקשה למינוי מומחה רפואי לגופה ולהחליט בה על פי נסיבותיה. אין מקום שיימנע ממינוי מומחה רפואי מהטעם שלדעתו ראוי להעביר את פסי הדיון לדיון לפי פרק י"א לתקנות סדר הדין.
ג. אשר לשאלה אם יש מקום לחייב את המבקשת להבדק ע"י רופא מטעם המשיבים - התשובה לכך היא שלילית. התקנות אינן מטילות חובה כזו על המבקשת. לפי תקנה 9(א) רשאי מומחה, שנתמנה ע"י ביהמ"ש, לדרוש מהנפגע לעמוד לבדיקה כזו, ויכול בעל דין לדרוש קיומה של בדיקה כזו שנדרשה ע"י מומחה ולא נתקיימה. התקנות גם קובעות דרך לפיה ביהמ"ש יצווה על ביצוע הבדיקה ואף קובעות סנקציה למי שאינו מבצע את הבדיקה לאחר שנצטווה לכך. אין התקנות מחייבות נפגע להבדק ע"י מומחים מטעם הנתבעים מבלי שנדרשו לכך ע"י המומחה הרפואי שנתמנה ע"י ביהמ"ש. שונים הדברים בתביעות על נזקי גוף שתקנות סדר הדין חלות עליהן. כאן חיונית בדיקת הנפגע ע"י מומחה מטעם הנתבעים, על מנת שזה יוכל לצרף לכתב הגנתו חוות דעת רפואית. לפיכך קיימת הוראה מפורשת בתקנות, הכוללת סנקציה למקרה שהנפגע מסרב להבדק על ידי מומחה מטעם הנתבעים.
ד. גם קביעתו של ביהמ"ש שבלאו הכי צפוייה המבקשת להבדק בדיקות רפואיות ע"י מומחי המשיבים לצורך הוכחת הנכות התפקודית שלה אינה מבוססת. התקנות באות לענות על הצורך בהוכחת כל עניין שברפואה ע"י מומחה רפואי שמתמנה. ע"י ביהמ"ש ולא רק להוכחת דרגת נכות רפואית. לצורך הוכחת כל עניין או נושא רפואי, על התובע לבקש מינוי מומחה רפואי על פי התקנות, ואין עומדת לו הזכות להוכיח זאת ע"י עדויות מומחים מטעמו. כמובן שרשאי התובע להביא ראיות אחרות להוכחת פגיעה בכושרו התפקודי.

(בפני: השופט אור. עו"ד זלצר למבקשת, עו"ד ש. קרינסקי למשיבים. 27.3.90).

ע.א. 352/86 - פקיד שומה פתח תקוה נגד עו"ד יצחק אורן

*פסילת ספרים של עו"ד ע"י פקיד שומה(מחוזי ת"א - עמ"ה 325/81 - הערעור נתקבל).

א. המשיב הוא עו"ד שהמערער שם אותו לפי מיטב השפיטה על פי הסמכות הקבועה בסעיף 145(א)(2)(ב) לפקודת מס הכנסה. המערער פסל את ספרי החשבונות של המשיב לשנים 1978 - 1976 על יסוד שלשה טעמים מצטברים: ניהול כרטסת לקוחות חלקית בלבד; אי רישום תקבולים בפנקס הקבלות או בפנקס חשבוניות המס; אי רישום תקבולים בספר התקבולים והתשלומים. על החלטה זו ערר המשיב לפני הוועדה לקבילות פנקסים. הדיון בפני הוועדה התמקד בשני הטעמים האחרונים להחלטת הפסילה. באשר לשנת המס 1976 הוגשה קבלה שנרשמה ע"י המשיב המתייחסת לתקבול של 800 לירות ותקבול זה לא הוצאה בגינו קבלה או חשבונית מס וכן לא נרשם בספר התקבולים והתשלומים. אשר לשנת המס 1977, הוגשו שנים עשר דפי הפקדות בבנק, המתייחסים לתקופה של שלשה חודשים, וכוללים 22 סכומים שונים שלא נרשמו, לא הוצאה לגביהם קבלה או חשבונית מס ולא
נרשמו בספר התקבולים והתשלומים. באשר לשנת המס 1978 הוגשו 26 דפי הפקדות בבנק המתייחסים לתקופה של חצי שנה וכוללים 39 סכומים שהופקדו ושלגביהם אין כל רישום. המשיב טען כי ההפקדות כוללות הפקדות פרטיות שלו, של אשתו ושל אימו, אך לא הביא כל הוכחות לגבי הפקדות כאלה והוועדה לקבילות פנקסים קבעה שאין לקבל טענה זו. כמו כן הוגשו דפי חשבון נוספים ובהם הפקדות רבות שלא נרשמו בספרים. דפים אלה מתייחסים לחשבון הפקדונות של המשיב, אשר לגביו העיד כי מופקדים בו אך פקדונות שהוא מחזיק עבור לקוחותיו. דא עקא, סכומים אלה לא נרשמו כפקדונות ולא בדרך אחרת. בסיכומו של דבר החליטה הוועדה לקבילות פנקסים כי "... אי רישום התקבולים... מהווה סטייה מהותית ואין אנו יכולים לקבל את גירסת העורר. אנו דוחים את הערר ומאשים את החלטת המשיב ...".
ב. המערער ערך למשיב שומה לפי מיטב השפיטה על פי העקרונות הבאים: כבסיס לחישוב ההכנסה נלקח סכום ההפקדות בתקופה של 3 חודשים, סכום זה הוכפל ב-4 וכך נקבעה ההכנסה לשנת המס 1977. ע"י התאמת הסכום למדד יוקר המחיה נקבעה ההכנסה גם לשנים 75, 76, ו-78. כן ייחס המערער למשיב הכנסות בגין התאמת פקדונות וביטול הוצאות. המשיב רשם כהכנסה רק %20 מסכום הפקדונות והמערער סבר כי מלוא יתרת הפקדונות צריכה להירשם כהכנסה. הוא הדין בסכומים שקיבל המשיב מלקוחותיו ואשר נרשמו כ"הוצאות לקוח" אך לא הוצאו בפועל באותה שנה.
ג. המשיב ערער לביהמ"ש המחוזי על השומות, ופקיד השומה הבהיר כי אינו מוכן כלל להתייחס לטענת המשיב שההפקדות כוללות גם כספים פרטיים, שכן הוא ראה בהחלטת הוועדה בעניין זה סוף פסוק. עמדה זו לא נתקבלה ע"י ביהמ"ש שקבע כי החלטת הוועדה היא אמנם סופית לגבי שאלת קבילות הספרים של המערער, אם הם תקינים או לאו, אך אין הדבר פוטר את המשיב מלשקול שיקולים ענייניים ועצמאיים בבואו לקבוע את הכנסת המערער. עוד קבע ביהמ"ש כי שוכנע מעדותו של המערער כי הפקיד בחשבון הבנק שלו סכומים רבים שאין להם ולא כלום עם משלוח ידו כעורך דין. עוד מצא ביהמ"ש כי אין להוסיף להכנסה את יתרת הפקדונות שלא הועברו ללקוחות. כך שערעורו של המשיב נתקבל בעיקרו וביהמ"ש הורה כי חישוב ההכנסה ייעשה מחדש. הערעור נתקבל.
ד. עמדתו של המערער היא כי הוראת החוק הקובעת כי "החלטתה של הוועדה בערר... תהא סופית..." חלה לא רק על קביעת הוועדה בדבר קבילות הפנקסים, אלא גם על הממצאים העובדתיים שנקבעו כבסיס למסקנה הסופית בדבר מעמד הפנקסים. עוד נטען, כי ביהמ"ש המחוזי בדונו בערעור על השומה אינו רשאי לסטות מאותן קביעות עובדתיות ולשנותן. עמדה זו של המערער אין לקבלה. הוועדה לקבילות פנקסים מוסמכת לאסוף ראיות לשם הפעלת סמכויותיה על פי הפקודה, ואף לקבוע ממצאים עובדתיים שישמשו אותה בהחלטתה לאשר את ספרי החשבונות של הנישום או לפסלם. החלטת הוועדה בדבר קבילות הפנקסים היא סופית ופועל יוצא מכך כי בערעור על השומה חובת הראיה כי השומה היא מופרזת תהיה על הנישום. אולם אין החוק קובע כי ממצאי הוועדה לגופם הם סופיים. בקביעת השומה יכול פקיד השומה להיעזר בממצאים שקבעה הוועדה לקבילות פנקסים, אך אינו מחוייב לעשות כן והוא יכול לבנות שומתו גם בדרך אחרת, שלא יהא בה משום עשיית שימוש בממצאי הוועדה. פקיד שומה יכול להעביר תחת שבט ביקורתו את הממצאים העובדתיים של הוועדה. גם ביהמ"ש, מקל וחומר, אינו מחוייב שלא לחרוג מקביעות עובדתיות שנתקבלו ע"י הוועדה לקבילות פנקסים. ביהמ"ש שלערעור מוסמך לאשר, להפחית, להגדיל או לבטל את השומה, או לפסוק בעיקרו באופן אחר כפי שיראה לנכון. זאת, כמובן, על פי כללים המנחים בימ"ש שלערעור.
ה. פסילת פנקסי נישום היא מן הנימוקים השכיחים לעריכת שומה לפי מיטב השפיטה. בהיעדר ספרים תקינים רשאי פקיד השומה להשתמש ב"מיטב שפיטתו" ואין עליו החובה
להוכיח ע"י ראיות מדוייקות ששומתו מדוייקת לחלוטין. כשאין בסיס מוצק להערכת הכנסתו של הנישום, מן הטעם שספריו נפסלו, לא יתערב ביהמ"ש בשומה, אפילו לא היה בידי פקיד השומה כדי לבסס אותה על ראיות שאפשר להעמיד במבחן והיא כולה פרי ניחושו והשערתו. נישום שספריו נפסלו אינו יכול עוד להיבנות מכך שביהמ"ש יאמין לכל הצהרותיו, ועליו להביא הוכחות אובייקטיביות, להבדיל מעדותו שלו, לביסוס טענותיו. בענייננו, לא הובאו כל ראיות אובייקטיביות שיש בהן כדי לסתור את ממצאי הוועדה בכל הנוגע להפקדות בבנקים, ומכאן שטעה ביהמ"ש שקיבל את ערעורו של המשיב בנקודה זו בהסתמכו על האמון שרחש לעדותו של המשיב. המשיב הצהיר לפרוטוקול כי יעשה כל מאמץ להמציא למערער ראיות נוספות, כדי להראות שחשבון הבנק שלו שימש גם להפקדות פרטיות, אך דבר לא נעשה וההזדמנויות החוזרות שניתנו למשיב להביא הוכחות בעניין ההפקדות בבנק לא נוצלו על ידו. התערבות ביהמ"ש המחוזי בקביעה שההפקדות בבנק לא היו של תקבולים פרטיים, על סמך השתכנעות בגירסתו של המשיב, היא סתמית, ואינה עולה בקנה אחד עם ההלכות של ביהמ"ש העליון ועל כן יש לקבל את הערעור של פקיד השומה בשאלה זו. הוא הדין בנושא פקדונות לקוח. המשיב לא פירט מה נכלל בסכום הפקדונות ובאלה לקוחות מדובר, לא ניהל כרטיסי לקוחות או כל רישום אחר שמתוכו ניתן לבדוק את הטענה בדבר פקדונות לקוח, ונמצאו 17 סכומים שהופקדו בחשבון הפקדונות שניהל המשיב ולא נרשמו כלל בספרי החשבונות.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, מלץ, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עוה"ד גב' שולמית וסרקרוג ולאה מרגלית למערער, המשיב לעצמו. 18.4.90).

ע.פ. 400/88 - עיסא ע'ית נגד מדינת ישראל

*הרשעה ביבוא סמים ובעבירת נסיון ליבוא שנעברה כולה בחו"ל וכתב האישום לא נחתם ע"י היועהמ"ש(מחוזי י-ם - ת.פ. 235/87 - הערעור נדחה בעיקרו).

א. באפריל 1987 עמד המערער לצאת לירדן בלווית אחד חנא דורבז' (להלן: חנא) כשמטרת הנסיעה היתה לרכוש סמים בירדן ולייבאם לישראל. המערער עוכב בגשר אלנבי ולא הורשה להמשיך במסעו ואז הפקיד בידי חנא 6,000 דולר במזומנים על מנת שירכוש בירדן כ-100 גרם הירואין. בפועל רכש חנא, מידי אחד יוסף, בעל בית מרקחת ברבת עמון, כ-80 גרם מן הסם הזה ובשובו לישראל מסר למערער כ-65 גרם ואת יתרת הכמות נטל לעצמו בשכר שירותיו. בעקבות האינפורמציה של חנא החליט המערער לצאת בעצמו לירדן ולרכוש שם מידי יוסף כמות נוספת של סמים. המערער יצא לרבת עמון ביוני 1987, אך לא עלה בידיו לקשור עם יוסף את העיסקה המיוחלת ושב לישראל. חנא הציע למערער כי הוא יצא שוב בשליחות המערער לרכוש סמים אצל יוסף, המערער קיבל את ההצעה ומסר לחנא 9,000 דולר. הפעם יצא חנא לירדן בלווית אדם נוסף (להלן: יעקב). חנא רכש, בממונו של המערער, אצל יוסף, 300 גרם הירואין. חלק מן הסם הטמין בתוך גופו ויתרת הכמות הטמין בתוך גופו של יעקב. חנא נעצר ע"י המשטרה בתחנת הגבול והסם שהיה ברשותו נתפס, ואילו יעקב המשיך בדרכו עד לבית המערער ושם הוציא את הסמים שהיו טמונים בגופו ומסרם למערער. משנעצר הודה חנא במעורבותו בשתי הפרשיות ובאמרותיו הפליל את יעקב ואת המערער, וכן סיפר על נסיונו הכושל של המערער לרכוש סמים מיוסף חנא ויעקב הורשעו בהליך נפרד והמערער הורשע עפ"י אמרותיהם של חנא ושל יעקב במשטרה שביהמ"ש קיבלן כראיות עפ"י סעיף 10א' לפקודת הראיות. ביהמ"ש מצא חיזוק לאמרות אלה, הן חיזוק הדדי של האמרות שתמכו זו בזו, והן חיזוקים נוספים. ביהמ"ש הרשיע את המערער בשתי עבירות של יבוא סם וכן בנסיון לעשות עיסקה בסם המתייחסת למקרה שבו המערער נסע לירדן ולא הצליח להביא את הסם. ביהמ"ש גזר למערער בגין כל העבירות הללו, כמכלול אחד, שבע שנים מאסר שמתוכן חמש שנים בפועל ושנתיים על תנאי. הערעור על ההרשעה נדחה בעיקרו והערעור על העונש נדחה.

ב. באשר לממצאים העובדתיים הרי אלה היו מבוססים היטב על חומר הראיות ואין להתערב בהם. בערעור השליך הסניגור את עיקר יהבו על הרשעת המערער בנסיון לעשיית עיסקה בסם שלטענתו לא היתה כדין, ושבעטיה, כך טען, היה ההליך כולו בטל מעיקרו. עבירת הנסיון התייחסה לנסיונו של המערער לרכוש סמים ברבת עמון כשהיה שם. לקראת סוף הדיון בביהמ"ש המחוזי עורר השופט מיוזמתו את השאלה אם אין מדובר ב"עבירת חוץ" כמשמעה בסעיף 38 לפקודת הסמים המסוכנים, כך שאם התשובה על שאלה זו הינה בחיוב חלה על העניין הוראת סעיף 38(ד) לפקודה, שלפיו אין להגיש כתב אישום בגין עבירת חוץ "אלא מטעם היועץ המשפטי לממשלה או בהסכמתו בכתב" והכל מסכימים שכתב האישום שהוגש איננו עומד בתנאיו של סעיף 38(ד) הנ"ל. בהכרעת הדין קיבל השופט את עמדת התביעה, כי מקצת עבירת הנסיון בוצעה ע"י המערער בישראל, ועל האשמת המערער חלה הוראת סעיף 3 סיפא לחוק העונשין, שלפיה ניתן להניאו לדין ולהענישו כאילו עשה את העבירה כולה בתחום שיפוט ביהמ"ש בישראל. מכאן שהמעשה איננו עבירת חוץ. בעניין זה יש לקבל את עמדת הסניגור.
ג. יסודותיו של נסיון הם שניים: כוונה לביצועה של העבירה המושלמת, ותחילת הוצאתה אל הפועל של כוונה זו "במעשה גלוי לעין ובאמצעים המתאימים להגשמתם". לענייננו "מעשה גלוי לעין" כולל כל מעשה הקרוב קירבה מספקת להשלמת ביצועה של העבירה. שום מעשה לא יחשב כממלא את תנאי ההגדרה אם איננו מהווה חוליה בשרשרת המעשים המרכיבים את יסודה הפיזי של העבירה המושלמת. בכך מתמצית ההבחנה בין מעשה הכנה לביצועה של עבירה לבין מעשה שיש בו משום תחילת ביצועה. כדי לבסס קביעה כי מקצת עבירת הנסיון בוצעה בישראל היה על ביהמ"ש להיווכח שחלק כלשהו מן העשייה הממלאה את יסודותיה הפיזיים של העבירה נעשה בישראל, אך ממימצאי הכרעת הדין עולה כי מה שעשה המערער בישראל, קודם צאתו לירדן, לא חרג מפעולות הכנה גרידא.
ד. שלילת קביעתו של ביהמ"ש המחוזי כי מקצת עבירת הנסיון בוצעה בישראל, מובילה למסקנה שהמערער הואשם ב"עבירת חוץ" כאשר כתב האישום לעניין עבירה זו איננו עומד בתנאיו של סעיף 38(ד) לפקודה הנ"ל. טוען הסניגור כי התוצאה המתחייבת מכך היא שכתב האישום כולו איננו עומד בתנאיו של סעיף 38, וכי תוצאת הפגם שדבק בכתב האישום איננה מתבטאת רק בבטלותה של האשמה שנכללה בו שלא כדין, ביחס לעבירת הנסיון, אלא בבטלותו של כתב האישום כולו. טענה זו אין לקבל. הפגם בו לקתה אשמת המערער בעבירת הנסיון מביא לביטול ההרשעה באותה עבירה בלבד. לפגם האמור שדבק בכתב האישום ביחס לעבירה זו אין נודעת השפעה כלשהי על גורל הכרעתו שתי העבירות האחרות שיוחסו למערער ושנעברו בישראל.
ה. אשר לעונש - חרף ההחלטה לבטל את הרשעת המערער בעבירת הנסיון אין עילה להקל בעונש. בשתי העבירות שבהן הורשע המערער, הוא ייבא הירואין בכמות של 380 גרם, ורובו הגדול של הסם לא נתפס. אלה הן עבירות חמורות עד למאוד המצדיקות את השארת העונש שנגזר למערער על כנו.

(בפני השופטים: ברק, אור, מצא. החלטה - השופט מצא. עו"ד ראובן בר חיים למערער, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה. 22.3.90).

ע.א. 801/87 - עמיקם רם נגד פקיד השומה טבריה

*פסילת ספרים ע"י פקיד שומה(מחוזי נצרת - עמ"ה 74/85 - הערעור נתקבל).

א. המערער מנהל מסעדה בכפר תבור. באחד הערבים נערכה במסעדה בקורת מטעם המשיב, שבמהלכה סעדו המבקרים ושילמו בתמורה סכום של 15,000 שקלים ישנים. 10 דקות לאחר צאתם של המבקרים מן המסעדה חזרו אליה על מנת לבדוק את ספרי החשבונות. לטענתם לא נרשמו אותו ערב שני תקבולים. האחד סכום של כ-3,000 ש"י והשני זה הנוגע לארוחתם
על סך 15,000 ש"י. הספרים נפסלו בשל היעדרם של שני הרישומים האמורים. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורו של המערער עד כמה שהוא נוגע לרישום הראשון, ודחה אותו לעניין רישום התקבול בסך 15,000 ש"י. הערעור נתקבל.
ב. אין חולקין כי התקבול כלל גם תשר למלצר ועל כן הרישום חייב היה להיעשות על סכום פחות מ-15,000 ש"י. ביהמ"ש המחוזי סבר כי גם רישום כזה אינו נכלל בפנקס בו היה אמור להירשם. אותו לילה נאלץ המערער לבצע את רישומי התקבולים ידנית, בגלל תקלה במכונה הרושמת. הרישום נעשה בפנקס קבלות. האירוע היה במוצאי שבת ובמסעדה היו אורחים רבים, מה שמקבל את מלוא ביטויו בריבוי חשבוניות המתפרשות על פני פנקסים אחדים. באחד הפנקסים מצויה חשבונית (חשבונית מס' 403) ובה נקוב הסכום של 13,300 ש"י. חשבונית זו היא מוקד המחלוקת בין הצדדים. המערער טוען כי הרישום בחשבונית 403 משקף את התקבול בגין ארוחת מבקרי המשיב, לאחר שנוכה התשר, ואילו המשיב אינו מוכן לקבל טענה זו, שלדבריו הועלתה בשלב מאוחר. ביהמ"ש המחוזי קיבל את גירסתו של המשיב, ואולם העובדות שעליהן ביסס ביהמ"ש את מסקנתו מקורן בטעות עובדתית העולה מפסה"ד, בהיותה סותרת, מיניה וביה, את הממצאים העובדתיים שנקבעו ע"י השופט עצמו. ביהמ"ש סבר כי ניכוי תשר בשיעור של %11.5 במקום %10 הופך את החשבון לבלתי מתקבל על הדעת כאילו הוא מתייחס לסכום של 15,000 ש"י ומסקנה זו אין לקבלה.

(בפני השופטים: ברק, בך, אלוני. החלטה - השופט אלוני. עו"ד ע. ברנבלום למערער, עו"ד א. קורן למשיב. 7.3.90).

ע.פ. 72/89 - מדינת ישראל נגד מרדכי גור אריה

*קולת העונש - תקיפת קשישה והוצאת כספים בדרכי סחיטה ואיומים (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).

המשיב התמקם במלון של המתלוננת שהיא ישישה כבת 70. לא זו בלבד כי לא שילם לה את דמי האכסון, אלא מדי פעם קיבל ממנה כספים למימון צריכת סמים. משניסתה הישישה לנתק את הקשר עם המשיב הוא לא הניח לה, ובדרכי סחיטה ואיומים כלפיה, כשהוא תוקף אותה במכות ובבעיטות, נטל ממנה מטלטלין שונים וסחט ממנה סכומי כסף ניכרים. בגין כך הואשם המשיב בעבירות של סחיטה, גרימת חבלה והסגת גבול. באישום אחר הורשע המשיב בכך שקיבל מאשת חברו תכשיטים כדי לבצע בהם תיקונים ומכר את התכשיטים כדי לממן צריכת סמים. בגין כך הורשע בעבירות של קבלת דבר במרמה. ביהמ"ש המחוזי היה מודע לחומרתן המיוחדת של העבירות, ואף פירט בגזר הדין את רקעו של המשיב והרשעותיו הקודמות המרובות והמגוונות מאז היותו בן 15, ואעפ"כ סבר כי הנסיבות המיוחדות של המשיב מצדיקות הקלה וגזר למשיב שנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. הערעור על קולת העונש נתקבל.
לנוכח אישיותו של המשיב, עברו העברייני המגוון והעבירות שמדובר בהן, קשה להבין מהן "הנסיבות המיוחדות" שהצדיקו הקלה כה משמעותית בעונש שנגזר. לא זו בלבד כי המעשים שבהם הורשע המשיב חמורים הם מאין כמותם, בעיקר כאשר במשך תקופה ארוכה סחט אישה ישישה חסרת אונים והתנכל לה, אלא שעברו מלמד כי המשיב הוא חסר תקנה והציפיות שיחזור למוטב לא היה להן ואין להן על מה לסמוך. גזר הדין מחייב התערבות של ביהמ"ש שלערעור, ורק משום שאין בימ"ש זה נוהג למצות את הדין עם הנאשם כאשר המדינה מערערת על קולת העונש לא יושת על המשיב העונש הראוי לו. לפיכך הוחלט לגזור למשיב 4 שנים מאסר שמהן שלש שנים לריצוי בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי.

(בפני השופטים: בייסקי, ד. לוין, מלץ. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד גב' אתי כהנא למערערת, עו"ד דינרי למשיב. 27.2.90).

בש"א 512/89 - גבריאל אינדורסקיס (קטין) נגד אריה אינדורסקיס

*בקשה לפטור מאגרה ומחובת הפקדת ערבון (בקשה לפטור מאגרה ומחובת הפקדת ערבון - הבקשה נתקבלה).

בביהמ"ש המוסמך בגרמניה הוגשה נגד המשיב תביעה לתשלום מזונות עבור בנו הקטין, המתגורר עם אמו שם. המשיב הוזמן לדיון ומשלא התייצב ניתן נגדו פסק דין. בביהמ"ש המחוזי בירושלים הוגשה בקשה לאכיפת הפסק אך זו נדחתה, לאחר שביהמ"ש מצא כי לא ניתנה למשיב הזדמנות נאותה להביא ראיותיו לפני מתן הפסק (סעיף 6(2) לחוק אכיפת פסקי חוץ). על כך הגיש הקטין ערעור בתיק העיקרי ועם הגשת הערעור ביקש לפטור אותו מאגרת הערעור ומחובת הפקדת ערבון להבטחת הוצאות המשיב. הבקשה נתקבלה.
לעניין האגרה אין חולק כי חלה תקנה 4 לתקנות אכיפת פסקי חוץ (אמנה עם הרפובליקה הפדראלית של גרמניה), שלפיה מי שזכה בגרמניה למעמד של נזקק בשל הליכים שהתקיימו שם, יהיה פטור מתשלום אגרה בשל הליכים הננקטים בבימ"ש בישראל לביצוע ההחלטה, והקטין קיבל פטור מאגרה בהליכים שהתקיימו בגרמניה. עיקר המחלוקת נטוש סביב שאלת הערבון. לפי תקנות סדר הדין האזרחי אין פטור אוטומטי מערבון למי שפטור מתשלום אגרה, והדבר נתון לשיקול דעת ביהמ"ש. עיקרו של שיקול הוא עוניו או חוסר יכולתו של בעל הדין לשאת בנטל התשלום. שאלה זו היא עובדתית וטעונה הוכחה. לקטין אין רכוש או כספים משל עצמו, ואשר למצבה הכלכלי של האם - הוגש תצהיר שלה שנעשה בגרמניה, לפיו אין ביכולתה להפקיד ערבון כספי להבטחת הוצאות המשיב. כן הוגש תצהיר מטעם הרשות בגרמניה המטפלת בענייני האפוטרופסות של הקטין, כי האם אינה מסוגלת לשאת בנטל הפקדת הערבון. לפי תקנה 40 לתקנות לביצוע אמנת האג 1954 (סדר הדין האזרחי), על ביהמ"ש בישראל, בבואו לשקול מתן פטור מאגרה או מהוצאות משפט (ובענייננו ערבון נופל בגדר הוצאות משפט) - להתחשב בשיקול דעתו בתעודת עניות או בהצהרת עניות שאושרה ע"י הרשות המוסמכת של מדינת מקום מושבו או מקום מגוריו של המבקש. הואיל והקטין הוכר כזכאי לפטור מאגרה בגרמניה, הרי הכרה זו מהווה משקל נוסף לתמיכה בבקשתו לפטור מערבון גם כאן.

(בפני: הרשם צור. עו"ד ד"ר פרלס למבקש, עו"ד גב' יהב למשיב. 28.3.90).

בש"פ 1105/90 - כותל חנניה מויאל נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (הדחת כלי רכב ואיומים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם בהצתת כלי רכב ובעבירה של איום וביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הסניגור טוען נגד קביעת ביהמ"ש כי קיימות ראיות לכאורה נגד העורר וכן כי יש להעדיף את חלופות המעצר שהוצעו ע"י הסניגוריה על פני מעצרו של העורר. הערר נדחה. קיימות ראיות לכאורה על מעורבותו של העורר במעשה ההצתה ובהסבירו את תנועותיו באותו לילה מסר העורר גרסאות שונות ומנוגדות מתוך רצון להרחיק עצמו ממקום המעשה ומשעת המעשה. כמו כן אמר העורר לחוקר המשטרה דברים שמהם עולה המסקנה בדבר ראשית הודייה. די באלה כדי להוות ראיות לכאורה נגד העורר. אשר לאישום השני הרי הראיות לכאורה בעניין זה מוצקות ביותר. אשר לטענה שלא הוכחה עילת מעצר - העבירות המיוחסות לעורר הינן מסוג העבירות החמורות המעלות את החשש ששחרורו של העורר יסכן הן את בטחונם של אנשים מסויימים והן את בטחונו של הציבור בכללותו. מסקנה זו מתחזקת נוכח עברו הפלילי העשיר של העורר ובהתחשב בכך שעונש מאסר על תנאי של 24 חודשים תלוי ועומד נגדו. חלופות המעצר המוצעות ע"י הסניגור אין בהן כדי להוות תחליף למעצר ממש.