תקציר סביר כרך ל"ה חוברת 2

ע.א. 228/89 - שמואל לנגר נגד אריאל לנגר, קטין ואח'

*מזונות - שינוי נסיבות(מחוזי י-ם - מ.א. 526/87 - הערעור נתקבל בחלקו).

א. המשיבה השניה והמערער, אביו ואמו של הקטין, הגיעו ביום 23.6.86 לכלל הסכם שקיבל תוקף של פס"ד בביהמ"ש המחוזי, שלפיו ישלם האב למזונות בנו 300 ש"ח לחודש צמוד למדד. החיוב הנ"ל מגיע כיום, לטענת המערער, לכדי 500 ש"ח לחודש. ביום 3.8.87 הגישו המשיבים תביעת מזונות חדשה בנימוק שחל שינוי בנסיבות. לפי הטענה, התברר כי המשיב סובל מפגיעה מוחית מלידה, ולכן עלו צרכיו בהשוואה למה שהיה ידועבעת הדיון הקודם, וכן, האשה סובלת מטרשת נפוצה וחלה החמרה במחלה ואינה עובדת. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אכן חל שינוי מהותי בנסיבות ולפיכך יש לקבוע מחדש את שיעור המזונות. באשר לחישוב צרכי הקטין מנה ביהמ"ש המחוזי שורה של פריטים, כאשרבכל פריט קבע את הסכום המגיע לקטין ובסך הכל 1,280 ש"ח לחודש. הערעור באשר לשאלה אם חל שינוי מהותי בנסיבות נדחה ומאידך הוחלט להקטין את שיעור המזונות ולהעמידם על 1,000 ש"ח לחודש.
ב. בדין נפסק כי חל שינוי מהותי בנסיבות בעת הדיון הקודם בביהמ"ש המחוזי אמנם היה ידוע כי יש לקטין קשיים בלימוד ובהבנה, אולם עניין המום המוחי התברר סופית רק לאחר מכן. אשר לאם, החייבת במזונות הקטין מעבר לצרכיו ההכרחיים מדין צדקה, מסתבר כי חלה החמרה במצב בריאותה בשל התקפי מחלה חוזרים, ועל כן פחתה יכולת העבודה שלה.
ג. אשר לחישוב צרכיו של הקטין - ביהמ"ש המחוזי ציין כי האשה גרה עם הבן בדירה השייכת להורי האשה, לאלה אין כל חובה לספק מדור לילד, כאשר יש לו שני הורים המסוגלים לעשות כן, ועל כן מגיע לאשה תשלום עבור מדור. ביהמ"ש קבע כי שכר הדירההמינימלי לאשה ולבן הוא 400 ש"ח לחודש ומזה חלק הבן הוא 200 ש"ח. בפריט זה נתקבל הערעור. נכון הוא כי הורי האשה אינם חייבים לספק לנכדם מדור ללא תשלום, אולם, מאידך גיסא, גם לא הוכח כי ההורים דורשים תשלום מן האם או מן הנכד. המדורמועמד ממילא לרשות האם וזו אינה זכאית למזונותיה. אין מקום לתשלום עבור מדור אלא אם הכסף דרוש, הלכה למעשה, לכיסוי ההוצאה האמורה. זאת ועוד, כאשר קטין גר יחד עם ההורה בדירה, אין לייחס לקטין את מחצית ההוצאות של הדירה. כמו כן כלל ביהמ"ש בחישוביו 180 ש"ח לחודש עבור גן ילדים וציין כי אם תוסדר הנחה יופחת סכום זה מסכום המזונות. מאחר והוסדרה הנחה כאמור, ניתן בכל מקרה להפחית את הסכום של 180 ש"ח מסכום המזונות. אשר לתשלום עבור טיפולים מעבר לאלה הניתנים לקטין כיום, הרי לאור הראיות קיים ספק אם אכן דרושים טיפולים נוספים בתשלום על אלו הניתנים לקטין ללא תשלום. לאור האמור לעיל, אין מקום לטענת הערעור כי ניתן להסתפק במזונות בשיעור של 500 ש"ח לחודש, ומאידך יש לקבל את הערעור באופן חלקי ולהעמיד את סכום המזונות על 1,000 ש"ח לחודש החל ביום 3.8.87, כאשר העידכון ייעשה על פי המדד של יום 15.8.87.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד אהרון משניות למערער, עו"ד משה ליפשיץ למשיבים. 12.12.89).

רע"א 338/88 - נחום חמיס נגד דוד שטרן

*צו מניעה זמני בשימוש במקרקעין(מחוזי י-ם - המ' 1074/88 - בקשת לרשות ערעור על צו מניעה זמני - הבקשה נדחתה).

א. בין המשיב למבקש מתקיימים הליכים בביהמ"ש המחוזי שעניינם החזקה בשטח מקרקעין הקרוב לבתיהם של בעלי הדין בשכונת מנחת בירושלים. המשיב טוען כי זכות הקניין בחלקת האדמה הוקנתה לו מכח חוזה בינו לבין מינהל מקרקעי ישראל, והמבקש
טוען כי יש לו זכות חזקה בחלקת האדמה מכח הסכם שנכרת בשנת 1956 בינו לבין אחד מר כהן. החוזה לא הוגש, ואין זה ברור מה היו הזכויות של כהן בקרקע. על "חלקת המריבה" מחנה המבקש מזה שנים שתי משאיות. לבקשת המשיב נתן ביהמ"ש המחוזי צו מניעה במעמד צד אחד האוסר על המבקש להעמיד את רכבו באותה חלקת קרקע. המבקש הגישבקשה לבטל את הצו וביהמ"ש דחה אותה בציינו כי המבקש לא צירף לבקשתו את ההסכם בינו לבין כהן, לא צירף חוזה חכירה ומכירה בין כהן לבין מינהל מקרקעי ישראל, ואף לא נסח רישום, כך שאין אפילו ראייה לכאורה כי למבקש יש זכות כלשהי בקרקע שבמחלוקת. בקשה חוזרת של המבקש לבטל את צו המניעה הזמני נדחתה. ביהמ"ש המחוזי ציין כי הוא איננו קובע את זכויות הבעלות של הצדדים בקרקע, אלא את השימוש לאור המצב החוקי קיים, המבוסס על חוזה מכר שבידי המשיב ובין המינהל, והיעדר חוזה בידי המבקש. טענותיו של המבקש באשר לזכויות בקרקע נבחנו בינתיים בבימ"ש השלום בהליך משפטי נפרד שהתנהל בין המינהל לבין המבקש וטענותיו של המבקש נגד זכויותיושל המינהל נדחו. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. מתן צו זמני נתון לשיקול דעת ביהמ"ש, והשאלה המרכזית בפני ביהמ"ש בהפעילו את שיקול דעתו היא, אם מתן הסעד הזמני הוא כה חיוני עד שיהיה בכך כדי להצדיק אתהתערבותו של ביהמ"ש, לשם שינויו של המצב הקיים עוד לפני שהוכרע בתובענה. השאלה תהיה, למשל, אם דרוש הצו לשמירת המצב הקיים כדי שלא ישונה, לפני בירור זכויות בעלי הדין, שינוי שאינו הדיר, כאשר ההכרעה השיפוטית בו לא תוכל לתקן את אשר כברשונה .
ג. שיקול נפרד הוא אם דרוש מתן הצו הזמני באופן כה דחוף עד שיש בכך כדי להצדיק מתן הצו במעמד צד אחד בלבד. בדרך כלל יש לקיים דיון בנוכחות כל בעלי הדין. רק דחיפות מיוחדת, אשר בעטייה עלולה המטרה של מתן הצו להיות מסוכלת, היא היכולה להצדיק דיון שלא בפני צד לשם מתן צו זמני. במקרה שבפנינו לא היה, לכאורה, מקום למתן צו זמני במעמד צד אחד. מדובר על מערכת נסיבות עובדתית שנמשכתכבר זמן רב ודיון בנוכחות שני הצדדים לא היה מוסיף ולא היה גורע, שהרי אין מדובר בשינוי לרעה הצפוי למשיב אם המבקש ידע מראש כי ביהמ"ש עומד לדון במתן צו מניעה זמני. על כן ראוי ונכון היה לקיים דיון במעמד שני הצדדים כדי שכל צד יוכללפרוש טענותיו בעניין עצם הצורך וההצדקה במתן צו זמני.
ד. אולם, בינתיים נזקק ביהמ"ש לצו הזמני בשני דיונים נוספים, תוך התייחסות לטענותיו של המבקש. מהשתלשלות האירועים עולה כי ביהמ"ש היה נכון לשמוע טיעונים ולקבל ראיות לביסוסם, אך המבקש לא הגיש ראייה כלשהי. בינתיים נתקיימו גם הליכיםאחרים בבימ"ש השלום בין המינהל לבין המבקש ואלו הוכרעו לרעת המבקש. בנסיבות אלהאין מקום למתן רשות ערעור לגבי החלטת הביניים ויש להשאיר את ההחלטה על כנה.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, קדמי. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד נתנאל ממן למבקש, עו"ד אלישע פלג למשיב. 5.12.89).

ע.א. 126/86 - מרגנית מפעל טקסטיל בע"מ ואח' נגד תעשיות רוגוזין בישראל בע"מ

*פירוש הסכם להספקת טובין ומחירם(מחוזי ת"א - ת.א. 1873/82 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל).

א. המשיבה סיפקה למערערות חוטים במחיר של 2.75 דולר לק"ג (בתוספת מ.ע.מ.) על יסוד תנאי המחייב את המערערות "להמציא תוך 60 יום מתאריך החשבון טפסי ..116. המתייחסים לדחיית המיסים" וכן "אישור רואה חשבון, המאשר שהחוטים לפי חשבון (המשיבה) יוצאו לפי רשימון, מספרו ותאריכו". הוסכם שאם לא ימציאו את המסמכים האמורים יחוייבו המערערות "במחיר של 4 דולר לק"ג...". המשיבה תבעה מהמערערות
תשלום הפרשים בעד כ-43,000 ק"ג חוטים שסיפקה למערערות על יסוד הטענה כי המערערות לא עמדו בתנאים המזכים אותן למחיר המופחת. ביהמ"ש המחוזי קיבל את התביעה לגבי כ-24,000 ק"ג ודחה אותה לגבי היתרה.
ב. ביהמ"ש קבע בפסק דינו כי המשיבה לא הקפידה על המועד של 60 יום שנקבע בתנאי ההתקשרות ויש לראותה כמוותרת על תנייה זו או כמנועה מלעמוד על מילוייה. לפיכך סבר ביהמ"ש כי אין לחייב את המערערות בהפרש בגין כ-18,000 ק"ג, לאחר שהוגש מכתב של רואה החשבון של המערערות שלפיו ייצאה המערערת השניה סחורה "המיוצרת מאותם החוטים במשקל" במשקל של כ- 18,000 ק"ג. השופט קבע זאת גם על יסוד הטענה כי בעלי הדין ערכו ביניהם התחשבנות סופית. המערערות טוענות כי המשיבה מושתקת מלתבוע את ההפרש לגבי כל החוטים שסופקו, בהסתמך על מסמכים ועובדות שונות, אך לעניין זה יש לדחות את טענות המערערות. טענה אחרת בפי המערערות כי היו רשאיות לקזז מסכום החיוב את הנזק שנגרם להן עקב הפגם בחוטים שסופקו. גם טענה זו יש לדחות משום שלא נטענה כהלכתה ומשום שהפגם ושיעורו לא הוכחו וכן משום שהמערערות לא שלחו למשיבה הודעת קיזוז. בנסיבות אלה נדחה ערעורן של המערערות.
ג. בערעור שכנגד משיגה המשיבה על שהמערערות לא חוייבו בתשלום ההפרש בעד כל החוטים וגם על כך שהמערערות לא חוייבו לשלם מס ערך מוסף על קרן החוב הפסוק. בשתי הטענות צודקת המשיבה. אין ספק בדבר שהמערערות לא המציאו למשיבה את המסמכים המצדיקים את המחיר המופחת. אין אישור רואה החשבון מפרט "שהחוטים יוצאו לפי רשימון, מספרו ותאריכו" וגם חומר הראיות איננו מגלה שהמשיבה קיבלה טפסי 116, להבדיל ממסמכים אחרים שסופקו למשיבה אחרי הגשת התביעה. גם בהנחה שהחוטים שלגביהם נדחתה התביעה אמנם יוצאו, השאלה היא אם על יסוד המסמכים שסופקו למשיבה יכלה היא לקבל החזרים מהמדינה. לעניין זה באה עדות מטעם המשיבה כי המסמך שקיבלה המשיבה באשר לכ-18,000 ק"ג האמורים הוצג לפני פקיד במשרד המסחר והתעשיה והלה סרב להכיר במסמך זה. ביהמ"ש דחה עדות זו מטעם המשיבה כעדות שמיעה, דא עקא שלא היה מקום לדחות את העדות מטעם זה, כי העדות היתה מספקת כדי לקבוע על יסודה את עצם הסירוב. לא זו אף זאת, משהוכח שהמערערות הפרו את תנאי ההתקשרות בכך שלא המציאו למשיבה את המסמכים כפי שנקבעו בהתקשרות, הועבר הנטל למערערות להוכיח שגם על יסוד המסמכים שהומצאו למשיבה היא יכלה לקבל את ההחזר, ובנטל זה לא עמדו המערערות. גם בטענה השנייה של המשיבה יש ממש. למקרא נוסח ההתקשרות בכל אחת מההתקשרויות הרלבנטיות, ברור הוא שהמחיר אינו כולל מס ערך מוסף. לפיכך הוחלט לקבל את הערעור שכנגד.

(בפני השופטים: ש. לוין, בך, קדמי. החלטה - השופט לוין. עו"ד פרפורי למערערות, עו"ד מ. ארגוב למשיבה. 5.12.89).

בג"צ 968/89 - ניר צבי אגודה חקלאית שיתופית...בע"מ נגד שר הפנים ואח'

*בקשה לשינוי מודד לקביעת נציגים בבחירות למועצה איזורית(העתירה נדחתה).

א. הבחירות למועצה האיזורית עמק לוד אמורות היו להתקיים ביום 26.12.89 ועתירת העותרים היתה לשנות את המודד הכללי לקביעת הנציגים למועצה. העתירה היתה כי המודד הכללי יהיה 220 תושבים לנציג ולא 230 כפי שנקבע ע"י המשיבים, כך שהעותרת תוכל לשלוח שלושה חברים ולא שנים למועצה. כן ביקשה העותרת לצוות על המשיבים לקבוע כי מספר הזכאים במושב לבחור הינו 587 תושבים, ועל כן זכאי המושב לשגר שלושה נציגים ולא שניים. הועלו טענות רבות הן מצד העותרים והן מצד המשיבים, אולם גורל העתירה להחרץ על יסוד שתי טענות מקדמיות, והן, כי העותרים לא צירפו במשיבים לעתירה את המושבים האחרים של המועצה האזורית, העשויים להיפגע אם העתירה
תתקבל ; כי העותרים השהו את פנייתם לבג"צ יתר על המידה, שיהוי העלול לגרום לדחיית מועד הבחירות הקבוע ובכגון דא קיימת הקפדה כי העותר יזדרז ויביא השגותיו לפני בג"צ כדי לאפשר בירור העניין בלי לפגוע במועד הבחירות הקבוע. לפיכך יש לדחות את העתירה.
ב. מסתבר כי על שינוי המודד מ-220 תושבים ל-230 החליטה המועצה האיזורית בישיבתה מיום 13.8.89 ולמחרת היום נתבקש שר הפנים לתת אישור לכך כמתחייב על פי החוק. דבר ההחלטה הודע לעותרים כבר ביום קבלתה. רק בתאריך 25.8.89 הגישו העותרים ערעור על החלטת המועצה האיזורית, אך הוא לא מוען אל שר הפנים, שבידו ההחלטה, אלא למועצה האיזורית. משהגיע הערעור אל שר הפנים, באמצעות המועצה האיזורית, נתבקש ב"כ העותרים לפרט נימוקיו לערעור אך הדבר לא נעשה. ביום 23.10.89 המליץ סגן הממונה על המחוז בפני שר הפנים לקבל את המלצת המועצה האזורית וביום 31.10.89 החליט השר לאשר את המודד כפי שהוצע. לכל המאוחר ניתנה הודעה על כך לעותרים בתאריך 10.11.89 ורק ביום 19.11.89 מסרו העותרים את הסברם לערעור ואף זאת לא לשר הפנים ישירות אלא ליו"ר ועדת הבחירות האיזורית. העתירה לבג"צ הוגשה רק ביום 27.11.89. מההשתלשלות העניינים עולה כי העותרים הישהו נקיטת צעדים כפי שמתבקש בנסיבות אלה. העותרים טוענים כי עד שלא הודעה להם החלטתו של שר הפנים לעניין אישור המודד, היה מוקדם מדי לפנות לבג"צ ולכאורה יש ממש בתשובה זו. אולם, העובדה שהישהו מתן הסבריהם לשר הפנים ודאי גרמה להשהיית החלטתו של השר. מכל מקום, לכל המאוחר בתאריך 10.11.89 כבר היתה ידועה לעותרים החלטת השר, כשם שהיה ברור כי הבחירות קבועות ליום 26.12.89, ורשימות המועמדים חייבות להיות מוגשות לפחות 33 ימים לפני יום הבחירות. גם בשלב זה עדיין לא הזדרזו העותרים בפנייתם לבג"צ. משמע, כי הזדקקות לעתירה במועד מאוחר זה בהכרח חייב להביא לדחיית הבחירות. כבר נאמר ע"י בג"צ פעמים רבות כי מידת השיהוי הפוסלת זכותו של עותר לקבל סעד תלויה בנסיבות העניין, ובעניין של בחירות בו נקבעו בחיקוק מועדים קצרים לכל אחד ואחד משלבי ההליך, יש ואפילו שיהוי קצר דיו כדי להשיב פני עותר ריקם. גישה אחרת עשוייה להכשיל את ציבור הבוחרים ולגרום לדחיית הבחירות ודבר כזה לא ייתכן.
ג. הטענה המקדמית האחרת בדבר אי צירוף מושבים אחרים שבתחום המועצה האזורית גם בה יש ממש. בנסיבות רגילות אין אי צירוף עשוי להיות גורלי, משום שלרוב ניתן לצוות על צירוף גורמים מעוניינים, אך במקרה הנוכחי הדבר אינו מתאפשר, שוב מחמת המועד הקרוב שנקבע לקיום הבחירות. מסיבות אלה דין העתירה להידחות מחמת השיהוי בלי להזדקק לטענות לגופן.

(בפני השופטים: בייסקי, בך, קדמי. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד עדיני לעותרים, עוה"ד מנדל, דרזנר, ח. מלצר וד. פדר למשיבים. 12.12.89).

בג"צ 256/88 - מדאינווסט מרכז רפואי הרצליה בע"מ נגד מנכ"ל משרד הבריאות ואח'

*סירוב להעניק רשיון להקמת בית חולים פרטי(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי והנושא הוחזר למשיבים על מנת שישקלו מחדש את עמדתם).

א. העותרת, חברה רשומה בישראל, הוקמה ע"י קבוצת משקיעים יהודים מדרום אפריקה וממדינות אחרות, לשם פיתוחם והפעלתם של מרכזים רפואיים ואספקת שירותים רפואיים. לפני כ-7 שנים החלה העותרת בהספקת שירותים רפואיים במרכז רפואי בהרצליה, ועד להגשת העתירה בשנת 1988 בוצעו במרכז האמור כ-10,000 ניתוחים וטופלו כ-20,000 חולים. העותרת ביקשה להקים מרכז דומה בחיפה ומצאה מבנה המתאים לכך (מרכז חורב). ההשקעה הדרושה להקמת בית החולים תכוסה במלואה ע"י העותרת, בדרום אפריקה התקבל
אישור להעברת כחצי מליון דולר לנושא זה והכסף כבר הופקד בבנק בישראל, וכספי ההשקעה יגיעו בסופו של דבר לכדי 5-3 מליון דולר כאשר מקור כל הכספים במשקיעים פרטיים מחו"ל. העותרת מקווה כי בעקבות פתיחת המרכז החדש גם יעלו ארצה מספר רופאים מדרום אפריקה שיעבדו בו. העותרת הגישה בקשה פורמלית על פי הנדרש בהתאם לתקנות בריאות העם (רישום בתי חולים), ומשרד הבריאות מסרב להתיר את הקמתו של בית החולים המתוכנן, מאחר והמדיניות שנקבעה ע"י משרד הבריאות שוללת עתה הקמת בתי חולים חדשים, כולל בתי חולים ממשלתיים, של קופות חולים או פרטיים. בין היתר, סבר המשרד כי בחיפה יש עודף של מיטות אישפוז, והקמת בית החולים עלולה לגרום לכך שטכנאים ואחיות מבתי החולים הממשלתיים יעדיפו לעבוד אצל העותרת העשוייה להציע להם תנאים טובים יותר.
ב. הטענה המשפטית של העותרת היא כי פקודת בריאות העם, 1940, קובעת רשימה סגורה של תנאים מקצועיים שיש למלא כדי שבית החולים יירשם, ומשנתמלאו כל התנאים האלה אין המחוקק מעניק שיקול דעת למנכ"ל משרד הבריאות או לשר הבריאות וחובה עליהם לתת את הרשיון. לאחר שהוצא הצו על תנאי, פורסם ע"י שר הבריאות צו, לפי חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים, התשי"ח - 1957, הקובע, בין היתר, כי הקמת בית חולים חדש, טעון אישור מראש של מנכ"ל משרד הבריאות, והוא רשאי לתיתו בהתחשב, בין היתר, בצרכי השירותים הרפואיים במדינה ובכל איזור בה. למעשה בא הצו להוסיף על התנאים המנויים בסעיף 27 לפקודת בריאות העם, שיש למלאם כדי לרשום כדין בית חולים, והוא מעניק שיקול דעת רחב ביותר למנכ"ל משרד הבריאות. לטענת העותרת הוצאת הצו הנ"ל היא פסולה ומהווה חריגה מסמכותם של המשיבים. העתירה נתקבלה במובן זה שבג"צ הורה למשיבים לדון מחדש בבקשת העותרת ולקחת בחשבון, לצורך הפעלת הסמכויות לפי חוק הפיקוח, נושאים שהמשיבים לא נתנו את דעתם עליהם בהחלטתם הקודמת.
ג. בג"צ התייחס לסעיפי פקודת הבריאות שעניינם התנאים שיש למלא ובהתמלאם על הרשויות להעניק את הרשיון, והשלכתו של צו הפיקוח על הדרישות לפי פקודת בריאות העם. בג"צ הגיע למסקנה כי צו הפיקוח, למרות שהוא חקיקת משנה, יש בכוחו לגבור על הוראות חוק, שכן חוק הפיקוח קובע במפורש כי צווים לפי החוק, אף שהם חקיקת משנה, עדיפים על כל חוק אחר, פרט לחוקים המצויינים בחוק הפיקוח עצמו. בג"צ ציין כי עניין של הקמת בית חולים נתפס במסגרת חוק הפיקוח ועל כן צו הפיקוח בדין הוצא. לעניין זה נבדקה השאלה אם מדובר ב"פעולה חיונית" ואם היה לשר יסוד סביר להניח שצו שיחול על פתיחת בית חולים חדש דרוש לקיום הפעולה הנראית לשר כחיונית, וכן כי יש יסוד סביר להניח כי הסדר הפיקוח שבצו דרוש לקיום הפעולה החיונית האמורה. לפי נוסחו של החוק שיקול הדעת הוא של השר ואולם נוסח הענקת הסמכות אינו מותיר את הנושא לשיקול דעתו הבלתי מבוקר, ואם יסתבר כי בהחלטתו מתגלה חוסר סבירות היורד לשורשו של עניין יכול בג"צ להתערב. מאידך, מקום בו סבור השר בתום לב כי פעולה פלונית היא חיונית להשגת אחת המטרות הקבועות בחוק, והגיע למסקנתו לאחר שהביא בחשבון את כל העובדות הנוגעות לעניין, לא יתערב בג"צ. במסגרת הדיון בהוראות החוק השונות דן גם בג"צ בשאלת הקיום זה מצד זה של הוראות הדנות בנושאים קרובים והמוסדרים בחיקוקים שונים.
ד. להלן בדק בג"צ אם הרשות לקחה בחשבון, לצורך הפעלת שיקול דעתה, את כל הנתונים הרלבנטיים אשר להם נגיעה לנושא שבפנינו. אשר לכך הגיע בג"צ למסקנה כי בענייננו התייחסו המשיבים לשאלות הרלבנטיות שעניינן עודף המיטות הקיים, האמצעים הרפואיים הקיימים, לרבות המחסור בכח אדם הרפואי הדרוש להפעלת בית חולים חדש. מאידך לא נראה כי נשקלו שאלות רלבנטיות נוספות והן: כי מדובר על השקעת הון
ניכרת מחו"ל והמדינה מעוניינת בהשקעות כאמור ; לא תידרש כל הוצאה מכספי הציבור בעת הקמת המוסד או בעת הפעלתו; יש כוונה להביא רופאים מחו"ל ומכל מקום יש למדינה עניין בקליטת עולים רופאים אשר ייתכן ויבואו עתה במספרים גדולים, ובמניעת הירידה מן הארץ של רופאים תושבי הארץ שאינם מוצאים פרנסה במדינה ; התור הארוך של חולים הממתינים לביצוע ניתוחים, הוא עניין בעל משמעות רבתי מבחינת בריאות הציבור ולעיתים אף להצלת חיי אדם. אין זה ברור כי כל השיקולים הנוספים הנ"ל שהם רלבנטיים, לפחות לכאורה, נבחנו כראוי לאור שיקולי המדיניות העקרונית והכללית. לפיכך יש להחזיר את הנושא למשיבים שישקלו מחדש את הנקודות הנוספות שצויינו לעיל.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, מלץ, אור. החלטה - הנשיא שמגר, הוסיף השופט אור. עוה"ד רפאל דינרי ורובר יוחאי לעותרת, עו"ד מנחם מזוז למשיבים. 26.12.89).

ע.א. 692+693/86 - יעקב בוטקובסקי ושות'... בע"מ נגד אליהו גת ואח'

הכרה ב"זכרון דברים", שלא נחתם, למכירת מקרקעין כמסמך מחייב. יסוד "גמירות הדעת" הנדרש(מחוזי ת"א - ת.א. 624/80 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל בחלקו).

א. המוכרת היתה בעליו של מגרש בתל אביב ובשלהי 1979 הציעה את המגרש למכירה. המשיבים ביקשו לרכוש את המגרש והתנהל מו"מ בין הרוכשים לבין מנהל המוכרת, מר בוטקובסקי. הצדדים קיימו פגישות אחדות בהן נדונו גובה המחיר ותנאי התשלום. בפגישה מיום 23.12.79 הגיעו הצדדים לכלל הסכמה ביחס לשני הנושאים האלו ובאותו מעמד רשם בוטקובסקי בכתב ידו זכרון דברים על דפי מחברת, מקור והעתק. ברישום נאמר "הסכם בין מר אליהו גת... (להלן: גת) ובין חברת יעקב בוטקובסקי... (להלן: החברה)... בנידון המגרש... ברחוב לוינסקי... המחיר יהיה 6.3 מליון לירות צמוד לשער הדולר ביום 18.12.79... במידה ויחול על המכירה מע"מ הוא ישולם ע"י הקונה. תנאי התשלום 500,000 במזומנים עם חתימת החוזה. היתרה תשולם בשלשה תשלומים שווים... תמורת האשראי הנ"ל ישלם הקונה ריבית בשיעור של...". על המסמך לא חתם איש מן הצדדים. המקור נשאר בידי בוטקובסקי ואת ההעתק מסר לידי הרוכשים. לאחר כתיבת המסמך השיקו הנוכחים כוסיות לחיים, לחצו ידיים ונדברו להיפגש למחרת היום במשרד פרקליטו של בוטקובסקי, עורך דין ברונשטיין, לשם חתימה על חוזה מכר שיוכן בידי עוה"ד. המפגש למחרת היום לא התקיים, החוזה המיועד לא נערך ולא נחתם, וביום 31.12.79 מכרה החברה את המגרש לקונים אחרים תמורת סכום של 5.5 מליון ל"י ששולם במלואו במזומנים.
ב. המשיבים הגישו תביעה נגד המוכרים והשאלה המרכזית שבה נחלקו בעלי הדין היתה אם במסמך שערך בוטקובסקי בכתב ידו נכרת חוזה מכר מחייב ובר אכיפה. בעניין זה סבר ביהמ"ש המחוזי כי לא נכרת חוזה מכר. טעמו היה, כי יסוד גמירת הדעת לא התקיים - לפחות מצידה של המוכרת ואפשר שגם מצידם של הרוכשים. עם זאת סבר ביהמ"ש כי בוטקובסקי לא ניהל את המו"מ בתום לב כאמור בחוק החוזים. התוצאה היתה שביהמ"ש לא הורה על אכיפת החוזה ומאידך חייב את המערערת לשלם למשיבים פיצויים בסכום של 50,000 ש"ח בגין ניהול המו"מ שלא בתום לב. הערעור נתקבל בחלקו, היינו כי היתה גמירות דעת של הצדדים ולפיכך המסמך מהווה חוזה. יחד עם זאת, בנסיבות העניין, אין להורות על אכיפה, בהתחשב בכך שבינתיים נרשם הנכס על שם הקונים החדשים. התיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי כדי שיקבע מהם הנזקים שנגרמו לרוכשים עקב כך שהמערערת הפרה את החוזה עמם.
ג. מקום שהצדדים עורכים זכרון דברים, שבו הם מתנים כי עוד יחתמו על חוזה, ובסופו של דבר אין החוזה נחתם, צפה ועולה השאלה מה כוחו של ההסכם המוקדם לחייב
את המתקשרים בו כחוזה לכל דבר. השאלה תהיה בדרך כלל אם ההסכם כמות שהוא מכיל את כל התנאים ההכרחיים להתקשרות מן הסוג הנדון בו. מתן תשובה חיובית לשאלה זו עשוי, להעיד גם על גמירת דעתם של הצדדים להתקשר התקשרות מחייבת. צדדים העורכים הסכם מוקדם ומסכימים לחתום גם על חוזה, מוחזקים כמי שלא ראו בהסכם המוקדם בסיס להתקשרות מחייבת, אך חזקה זו ניתנת לסתירה אם מוכח שכוונת הצדדים היתה להתקשר באופן מחייב אף בלא לחתום על החוזה. מקום שהצדדים קבעו את עיקרי היסודות לעיסקה שביניהם בזכרון הדברים עצמו, ניתן להניח כי כוונתם היתה להגיע לכדי קשר משפטי מחייב ואין להניח כי התכוונו רק לשלב ביניים במשא ומתן שביניהם.
ד. ענייננו הוא בעיסקת מקרקעין, ושאלת גמירות הדעת נבחנת גם על פי הקביעה אם זכרון הדברים מהווה "מסמך בכתב" כמשמעו בסעיף 8 לחוק המקרקעין. המסמך שערך בוטקובסקי עומד במבחנו של סעיף 8 לחוק המקרקעין. שמות הצדדים, מהות הנכס הנמכר, מחירו המוסכם ומועדי תשלומו פורטו במסמך. תיאור זהותו של הנכס הוא לכאורה סתמי וחלקי כשמדובר על מגרש ברחוב לוינסקי, אך בהיעדר מחלוקת בין הצדדים ביחס למהות הממכר, מהווה התיאור האמור תיאור מספיק. באשר למיסים צויין כי מע"מ ישולם ע"י הקונה, ומכאן כי ביחס לכל יתר פריטי המיסוי וההוצאות לא ראו הצדדים לשנות מחיובי הדין. גם עניין מועדי מסירת החזקה והעברת הבעלות בקרקע שלא נזכר במסמך איננו פוגם בו שכן מועדים אלה ניתנים להשלמה מכוח הדין. לא נותרה אלא העובדה שההסכם לא נחתם ע"י איש מן הצדדים, אך לעניין זה כבר נפסק שהחתימה על גבי המסמך איננה מהווה תנאי לעמידתו של המסמך במבחנו של סעיף 8 לחוק המקרקעין.
ה. מן העובדות שנקבעו ע"י השופט נובע כי במעמד בו ערך בוטקובסקי את המסמך הביעו הצדדים, באורח שאיננו מותיר מקום לספקות או לפקפוקים, את גמירת דעתם להתקשר זה עם זה בחוזה מכר, על יסוד התנאים עליהם הסכימו בסיום המו"מ ושבוטקובסקי העלה אותם על הכתב. החוזה שעליו נדברו לחתום למחרת היום לא נועד, עפ"י הנסיבות, אלא להטביע חותם של פורמליות על גמירתה של העיסקה, שהיתה גמורה ומושלמת גם בלעדיו. הטעמים שלפיהם שלל השופט את התקיימות היסוד של גמירת דעת אין לקבלם. ביהמ"ש ייחס משקל רב לכך שהמסמך לא נחתם. אכן, רוב האנשים המתקשרים בחוזה בכתב מקפידים שהחוזה ייחתם בידי המתקשרים, וממילא מוטל על ביהמ"ש לבדוק ביתר קפדנות את קיום היסוד של גמירת דעת מצדו של מי שלא חתם על החוזה. אולם אין כל קדושה בחתימה על החוזה וכאשר זו באה למלא פונקציה הוכחתית ניתן להחליפה בדרכי הוכחה אחרות. ברם, תהא העמדה לעניין מידת הראייה הנדרשת בכגון דא כאשר תהא, לא היה מקום לייחס משמעות רבה לאי חתימתו של בוטקובסקי על המסמך. ראשית, מפני שהמסמך נכתב בעצם ידו של בוטקובסקי ; שנית, מפני שהמסמך נוסח כהסכם מחייב בלא שנכלל בו כל רמז לכך שהוא נכתב שלא על מנת ליצור חיוב משפטי ; שלישית, מפני שעותק מן המסמך נמסר בו במעמד לרוכשים. גם אם כתיבה בעצם ידו של המתחייב איננה שקולה לחתימתו, הרי משקלו הראייתי של מסמך כזה איננו נחות בהרבה ממשקלו הראייתי של מסמך חתום. הנסיבות שאפפו את כתיבת המסמך והתנהגות הצדדים תומכות במסקנה כי בעריכת המסמך תמה ונשלמה גם כריתתו של החוזה.
ו. אשר לסעד שיש להעניק לרוכשים - מחדלי הרוכשים לנקוט לאלתר במהלכים לקיום החוזה מצידם, כהפקדת כספים לזכות המוכרת, הגשת בקשה לרישום הערת אזהרה וכדומה, אינם מעוררים אמנם ספק בדבר קיומה של גמירות דעת מצידם להתקשר בחוזה עם המוכרת, אולם יש לזקוף לחובת הרוכשים אותם מחדלים, שהינם בעלי השלכה על נושא הסעד שהם זכאים. הרוכשים השהו את מחאתם ואת צעדיהם יתר על המידה, ובסופו של דבר נרשם המגרש על שם הקונים החדשים. נתונים אלה הופכים את סעד האכיפה לבלתי מעשי (אם לא בלתי אפשרי), מעבר לשאלת היותו של הסעד בלתי צודק בנסיבות העניין. תרופתם
הראויה של הרוכשים היא בפסיקת פיצויים על הנזק שהסבה להם הפרת החוזה, במקום הפיצויים של 50,000 ש"ח אשר נפסקו להם על יסוד ההנחה שבין הצדדים לא נכרת חוזה. לפיכך הוחלט להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי לשם חישוב סכום הפיצויים שהמשיבים זכאים להם.

(בפני השופטים: ברק, אור, מצא. החלטה - השופט מצא. עו"ד זאב ולנר למערערת, עו"ד ר. שנקר למשיבים. 10.12.89).

ע.א. 441/88 - סעד ירחי נגד גולדגרבר מאיר ואח'

התחייבות אישית של מנהל חברה לחיובי החברה. תיקון טעות קולמוס בפס"ד(מחוזי ב"ש - ת.א. 577/84 + 461/85 - הערעור נדחה).

א. באוקטובר 1982 נחתם זכרון דברים בין חברת ס. ירחי לבנין והשקעות בע"מ (להלן: החברה) ובין המשיב, לפיו רכש המשיב מהחברה בית שיוקם ע"י החברה בישוב עומר שליד באר שבע. זכרון הדברים מתבסס על הצהרה מטעם החברה כי יש לה זכויות במגרשים בעומר, מכוח הסכם פיתוח בינה ובין מינהל מקרקעי ישראל. מספר ימים לאחר מכן חתמה החברה על זכרון דברים דומה עם המשיבים 2 ו-3 יחדיו לגבי בית אחר על אותם מגרשים. למעשה, ההתקשרות בין החברה ובין המינהל נעשתה מאוחר יותר, במתכונת של חוזה פיתוח מיום 18.11.82. לצורך מימוש הפרוייקט הנ"ל חתמה החברה על הסכם הלוואה עם בנק. נקבע הסדר משולש בין הבנק, החברה והמינהל, שעיקרו בכך שהבנק העניק לחברה הלוואה וזו שיעבדה את זכויותיה על פי חוזה הפיתוח לבנק. החברה לא עמדה בהתחייבויותיה כלפי הבנק וכתוצאה מכך בוטלה העיסקה שבין החברה לבין המינהל. בעקבות זאת הגישו המשיבים 2 ו-3 תביעה לביהמ"ש המחוזי נגד מספר נתבעים ובכללם המערער. העילות נגד המערער היו, בין היתר, אחריותו כמנהל הנובעת מכך כי בעת חתימת זכרון הדברים הסתיר מהתובעים שיש שעבוד על המגרש לבנק, וכן התחייבות בכתב לערוב לחובות החברה כלפי התובעים שנתן לאחר שהעיסקה נתבטלה. תביעתם של המשיבים עמדה על כ-4,300,000 שקלים ישנים. במועד מאוחר יותר הגיש המשיב הראשון תביעה דומה כשהוא מיוצג ע"י אותו עו"ד. בתביעת המשיב עמד סכום התביעה על כ-64,800,000 שקלים. בביהמ"ש אוחד הדיון בשתי התביעות. התביעה נגד הנתבעים האחרים נדחתה ואילו נגד המערער נתקבלה. כשהוגשו התביעות היה ההילך החוקי בישראל השקל הישן וכך ננקבו סכומי התביעה. בעת כתיבת פסה"ד כבר שלט השקל החדש והשופט נתן את פסה"ד בשקלים חדשים. כאן אירעה תקלה וכשבא לפסוק למשיב הראשון את סכום התביעה של 64,800,000 שקלים וצריך היה לפסוק 64,812 ש"ח טעה ופסק 6,480 ש"ח. המשיב הגיש "בקשה לתיקון טעות קולמוס" והמערער הגיש התנגדות לבקשה זו. ביהמ"ש קבע "לאחר שאין הכחשה בתגובה זו כי אכן נפלה טעות של פליטת קולמוס - אני נעתר לבקשת התיקון ומורה על תיקון כמבוקש". הערעור על פסה"ד ועל ההחלטה לתיקון פליטת קולמוס נדחה.
ב. את חיובו של המערער ביסס השופט על מספר נימוקים כאשר העילה העיקרית שעליה ביסס השופט את החיוב היא בכך שלאחר ביטול העיסקה נפגש המערער עם מספר קונים שנפגעו, והמשיבים בתוכם, והתחייב לפצותם אישית על נזקיהם. מתברר שההתחייבות היתה מותנית בכך שהמערער יהיה אחראי וערב רק אם יתברר שיש עוד נושים שלהם ערב אישית ושילם להם על סמך ערבות אישית זו. ביהמ"ש קבע כי המערער נתן התחייבות כאמור וכן כי הוברר שהמערער שילם סכומים לנושים אחרים כפי שהותנה בתנאי האמור. ביהמ"ש יכול היה לפסוק כפי שפסק בהסתמך על חומר הראיות שהיה בפניו ואין להתערב בכך.
ג. אשר לערעור על החלטת השופט לתקן את הטעות החשבונית שנפלה בפסה"ד - הטענה בתמצית היא שהבקשה לתקן את הטעות הוגשה אחרי שחלפו 21 הימים הנזכרים בסעיף 81
לחוק בתי המשפט, והבקשה לא נתלוותה בבקשה להארכת מועד, ולכן לא היה השופט מוסמך לתקן את פסה"ד. אין הרבה הגינות מאחורי טענה זו וטוב לה שלא נטענה משנטענה, ומשנטענה - יש לדחותה. בבקשה לתיקון פסה"ד נאמר "ביהמ"ש הנכבד מתבקש לתקן טעות קולמוס זאת למרות האיחור בבקשה. פסה"ד נשלח למבקש ובגלל שהותו בחו"ל לא גילה את הטעות ועם שובו נתגלתה הטעות ומוגשת הבקשה". בתגובה שהוגשה ע"י המערער אין התייחסות לעצם הטעות החשבונית שנפלה, אלא כי "אין כיום סמכות לתיקון או שינוי פסה"ד". הלכה היא כי המועד של 21 יום הנקוב בסעיף 81 הנ"ל ניתן להארכה בהתקיים טעמים מיוחדים שיירשמו. טוען ב"כ המערער כי הדברים אמורים רק כאשר מוגשת בקשה להארכת המועד וכאן לא הוגשה בקשה כזו. צודק ב"כ המשיבים היא כי מנוסח הבקשה עולה שהיא כוללת בקשה להארכת מועד וניתנו בה אף טעמים לאיחור, וממילא כלולה בהחלטת השופט, מכללא, גם החלטה להאריך את המועד כפי שנתבקש. לא זו אף זו, יש בידי ביהמ"ש סמכות להאריך מועד מיוזמתו אף אם לא התבקש לכך בבקשה מיוחדת. אלא שהסמכות מותנית בכך שיש טעם מיוחד להארכת המועד ומעצם ההחלטה עולה כי השופט סבר כי קיים במקרה דנן טעם מיוחד כזה. בדין החליט השופט כפי שהחליט. כל תוצאה אחרת בעניין זה היתה כזו שאין הדעת והצדק סובלים.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט מלץ. 10.12.89).

ע.פ. 276/88 - יעקב אוזן נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (גניבה ממעביד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

במשך כשמונה שנים גנב המערער במקום עבודתו, חברת תנובה, סכומי כסף שהסתכמו בכ-600,000 ש"ח ע"י זיוף המחאות. ביהמ"ש המחוזי ניתח את הנסיבות האישיות של המערער, לרבות הודייתו, וגזר לו מאסר של חמש שנים בפועל ושנתיים על תנאי. הסניגור טוען כי הערכאה הראשונה לא הביאה בחשבון שיקוליה, במידה נאותה, שורה של שיקולים לקולא, וביניהם העובדה שנחסכה התדיינות ממושכת ע"י הודיית המערער וכן שנוהלי העבודה במקום העבודה יצרו פיתוי, אשר לאדם חלש אופי כגון המערער קשה היה לעמוד מולו. כן סבר הסניגור כי ביהמ"ש לא התחשב מספיק בנסיבות המשפחתיות של המערער. הערעור על חומרת העונש נדחה. גזר דינו של ביהמ"ש מצביע על כך כי הנסיבות לקולא לא נעלמו מעניו כאשר גזר את עונשו של המערער. צודקת התובעת כי חומרה יתירה נובעת מן העובדה שמדובר על עבירות שהתמשכו על פני שמונה שנים והביאו למעילה בסכום עתק. בנסיבות אלה אין להתערב במידת העונש.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, אור, אלוני. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד אוחיון למערער, עו"ד גב' נורית ישראלי למשיבה. 13.12.89).

רע"פ 137/89 - חסין בן מוחמד שהין נגד מדינת ישראל

*סמכות בימ"ש שלום להטיל מאסר העולה על 5 שנים במסגרת כתב אישום אחד שבו כלולות מספר עבירות (הבקשה נדחתה).

המבקש הורשע בבימ"ש השלום בשורה של עבירות התפרצות וקבלת רכוש שהושג בפשע ונדון לשבע שנים מאסר שמתוכן שלוש וחצי לריצוי בפועל ושלוש וחצי על תנאי וכן נגזר עליו קנס של 15,000 ש"ח. הערעור לביהמ"ש המחוזי נתקבל בחלקו, כך שתקופת המאסר על תנאי הועמדה על שנתיים וחצי ואילו הקנס הועמד על 5,000 ש"ח. הבקשה לרשות ערעור נוספת, עניינה, הטענה כי הוראות סעיף 51(א)(1) לחוק בתי המשפט מגבילות את שופט השלום בעונש מירבי של חמש שנים. לדעת הסניגור אין שופט שלום מוסמך להטיל על נאשם במסגרת כתב אישום אחד עונש מאסר העולה על חמש שנים, יהא מספר העבירות הכלולות בכתב אישום זה אשר יהא. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. הטענה האמורה כבר נטענה בביהמ"ש המחוזי ובדין נדחתה. מתוך הסעיף שמדובר בו ברור כי המיגבלה הכלולה בו מתייחסת לכל עבירה בנפרד. לפי הפירוש של הסניגור,
שופט שלום מוסמך להטיל על נאשם בגין מספר עבירות עונשי מאסר העולים על חמש שנים רק אם הוגשו מספר כתבי אישום נפרדים, אך אין הוא יכול לעשות כן אם מספר עבירות נכללו בכתב אישום אחד. זוהי תוצאה שהדעת אינה סובלת.

(בפני: השופט מלץ. עו"ד כפיר גזי למבקש, עו"ד גולן למשיבה. 5.12.89).

ע.פ. 544/89 - חיים לביא נגד מדינת ישראל

*סירוב פסילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

משפטו של המערער נקבע לשמיעה בפני שופט שלום ברחובות ובטרם החל הדיון הוגשה בקשה כי השופט יפסול את עצמו, בנימוק שהנאשם כבר נשפט אצל השופט בעבר. ביהמ"ש דחה את הבקשה והערעור על כך נדחה. אילו נימוקו של המערער היה עילה שהשופט צריך לפסול עצמו בגינה, היה צריך השופט להימנע מלשמוע תיקים רבים המוגשים לאותו בימ"ש שבו מכהנים מספר שופטים מוגבל, והם נדרשים לכל סוגי הליכים, בקשת הפסילה מוטב היה לה מלכתחילה שלא היתה מוגשת, ומיטיב היה הסניגור אילו לא נקט בדרך זו אלא בדרך סבירה אלטרנטיבית, היינו, לבקש מנשיא ביהמ"ש ומהשופט עצמו, למען מראית פני הצדק, לקבוע את התיק לשמיעה בפני שופט אחר של ביהמ"ש ככל שזה רק ניתן. יתכן שבקשה כזו היתה זוכה להבנה ולהתחשבות וחבל שננקט ההליך הלא נכון. אולם, אין הבקשה הקודמת והחלטות הדרגה הראשונה צריכות בהכרח למנוע שקילת בקשה מסוג אחר.

(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד ר. דמארי למערער, עו"ד גולן למשיבה. 13.12.89).

ע.פ. 35/89 - סלמה שמעון נגד מדינת ישראל

*אי רישום הכנסה בקופה רושמת ע"י עובדת בעסק כשבעל העסק נמצא בחו"ל (מחוזי חיפה - ע.פ. 325/87 - הערעור נדחה).

המערער הוא בעל עסק להספקת ארוחות. בעת ביקורת שנעשתה ע"י מבקרי מס הכנסה, נמצא כי המערער לא רשם, בלא סיבה מספקת, תקבולים בסכום של 2,240 שקלים ישנים. בתאריך הביקורת הופיעו שני מבקרי מס הכנסה במפעלו של המערער, אכלו ושילמו במזומן 440 שקלים ישנים לעובדת שהיתה במקום, וזו לא רשמה את התקבול בקופה רושמת. כשערכו ביקורת בקופה הרושמת נוכחו שבאותו יום לא נרשם כל תקבול למרות שבקופה נמצאו אותה שעה 2,240 שקלים ישנים במזומן והמחאות. בימ"ש השלום הרשיע את המערער בעבירה של אי רישום תקבול, עבירה על פי פקודת מס הכנסה, וגזר לו קנס של 500 ש"ח וכן מאסר על תנאי של ארבעה חודשים במשך שנתיים. המערער הגיש ערעור לביהמ"ש המחוזי ופסה"ד אושר ברוב דעות. ניתנה למבקש רשות ערעור לביהמ"ש העליון והערעור נדחה.
ההוראות בדבר ניהול פנקסי חשבונות מחייבות כי כל תקבול המחייב רישום בקופה רושמת יירשם בעת קבלתו, ובהיעדר סיבה מספקת לאי הרישום, סמוך לקבלת התקבול, מתבצעת עבירה. המערער היה אותו יום בחו"ל והוא הפקיד את הקופה הרושמת ואת ניהול העסק בידי עובדת, ששימשה, עד זמן קצר לפני כן, מלצרית ועובדת נקיון במפעל. המערער מבקש להיאחז בהגנה הניתנת לו בפקודת מס הכנסה בסעיף 216(7) לאמור "הנישום יאשם בעבירה של עובדו אם לא הוכיח שהעבירה נעברה שלא בידיעתו, ושהוא נקט בכל האמצעים הסבירים להבטחת מניעת העבירה". המערער טוען כי נקט בכל האמצעים הסבירים, הדריך את העובדת כיצד יש להפעיל את הקופה הרושמת, והורה לרשום תקבולים וכיצד יש לנהוג אם יגיע שיק של לקוח. בימ"ש השלום סבר כי עפ"י חומר הראיות לא ננקטו כל האמצעים הסבירים למניעת עבירה ובדעה זו החזיקו גם שופטי הרוב בדרגת הערעור. הדין עמם. אין זה מספיק שמסבירים לעובד כיצד להפעיל קופה רושמת מבחינה טכנית ואין זה מספיק שאומרים לו שיש לרשום תקבול. חייבים להדריך את העובד היטב שהרישום חייב להיעשות בעת קבלת התקבול ואין להשהות רישום כזה. אין בחומר הראיות
דבר המלמד כי הדרכה כזו ניתנה לעובדת וגם לא עלה בידי המערער להצביע על כל סיבה מספקת לאי רישום התקבול סמוך למועד קבלתו. אפשר שיכול היה לספק הסבר כזה אילו הביא לעדות את העובדת, אך לא עשה כל מאמץ לאתר את העובדת ולהביאה לעדות. בנסיבות אלה יש לדחות את הערעור על ההרשעה. אשר לעונש - עניינו של המאסר על תנאי אינו רלבנטי עוד שכן פגה תקופת התנאי, ואשר לשעור הקנס הרי הוא מתון מאוד ואין להקל עם המערער מבחינה זו.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, אלוני. עו"ד קלחן למערער, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 4.12.89).

רע"א 506/89 - אברהם סיקרול ואח' נגד אסתר ציון ואח'

*הרשאה לצד בדיון להביא ראיות לסתור דרגת נכות שנקבעה ע"י המוסד לביטוח לאומי (הבקשה נדחתה).

בגדר תביעה לתשלום תכוף בדקו רופאיהם של הנתבעים (המבקשים) את המשיבה וקבעו לה %10 נכות לכל אחד משני שטחי הבדיקה. לעומת זאת קבע המוסר לביטוח לאומי את דרגת נכותה של המשיבה שהוא %0. כשהגישו המשיבים תובענה נגד המבקשים לתשלום נזקיהם, התיר להם ביהמ"ש להביא את חוות הדעת הרפואיות של רופאי הנתבעים כראייה לסתור את קביעת המוסד, וזאת בגדר סעיף 6ב' לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. בקשת הנתבעים לרשות ערעור על ההחלטה האמורה נדחתה.
המבקשים מלינים על שפורמלית לא עתרו המשיבים לקבלת רשות מיוחדת להביא ראיות לסתור ועל כך שטענותיהם של המבקשים בעניין זה לא נשמעו. גם אם כך הדבר אין לתת רשות לערער, כאשר לגופו של עניין הטענות שהועלו ע"י המבקשים אינן מצדיקות זאת. טוענים המבקשים, על יסוד הלכותיו של ביהמ"ש העליון, שעצם הפער בין אחוזי הנכות שנקבעו ע"י המוסד לביטוח לאומי לבין קביעת אחוזי הנכות ע"י המומחים, אינו מצדיק הבאת ראייה לסתור וכי אין להתיר הבאת ראיות לסתור אלא במקרה חריג. על כך אין חולק, ואולם בענייננו אכן מדובר במקרה חריג. יש לראות את חוות הדעת של מומחי הנתבעים כמעין הודאת בעל דין, שהמשיבים יכולים לסמוך עליה, ובנסיבות אלה היה ביהמ"ש רשאי להתיר הגשת חוות הדעת כראייה על מנת שיישקלו יחד עם שאר הראיות במשפט. מאין סיכוי שהמבקשים יזכו בערעור אין להעניק להם רשות לערער.

(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד א. שטיין למבקשים, עו"ד ד. שפט למשיבים. 12.12.89).

ע.פ. 499/89 - איתן תורג'מן נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (נהיגה ללא רשות הבעלים, זיוף והכשלת שוטר) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

העורר הורשע בשימוש ברכב ללא רשות, זיוף בנסיבות מחמירות והכשלת שוטר במילוי תפקידו. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער שלושים חודשים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. כן הורה על הפעלת שתי תקופות מאסר על תנאי, האחת של שנים עשר חודש והשניה של שישה חודשים, כשכל העונשים לריצוי בפועל יצטברו, כך שעל המערער לרצות 48 חודשים מאסר בפועל. המערער גם נפסל מהחזקת רשיון נהיגה לתקופה של שלוש שנים מתום תקופת המאסר. הסניגור טען כי היה מקום להקל בעונש, בעיקר ע"י החפפה של תקופות המאסר על תנאי למאסר שנגזר בתיק זה. הערעור על חומרת העונש נדחה. אין לקבל את הערעור, עקב הרשעותיו הקודמות של המערער ועקב התנהגותו העבריינית הכללית, שבאה לידי ביטוי בתקופה בה היה משוחרר בערבות בתיק זה.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, אור, אלוני. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד אורי מזור למערער, עו"ד גב' נורית ישראלי למשיבה. 13.12.89).

בש"פ 940/89 - יצחק אוחיון נגד מדינת ישראל

*בקשה לדחיית ביצוע גז"ד עד לערעור (בקשה לדחיית ביצוע גזר הדין - הבקשה נדחתה).

המבקש נדון לשלוש שנים מאסר לאחר שהורשע בביצוע שוד אלים בקשיש. המבקש הגיש בקשה לעכב את ביצוע פסה"ד והנימוק הוא כי יש לו סיכוי טוב להצליח בערעורו שכן לסברתו משקל הראיות וטיבן לא הצדיקו מסקנה עובדתית של מעבר לספק סביר כי הוא היה בין מבצעי השוד. הבקשה נדחתה. מבלי לחוות דעה באשר לפסה"ד וסיכויי הערעור, אין כאן מקרה שאפשר לומר עליו שעל פני הכרעת הדין עולות שגיאות עקרוניות מבחינה עובדתית ומשפטית, ואין לומר במקרה זה כי רמת הסיכויים של הערעור היא גבוהה באופן מיוחד. אכן, אין זה ערעור מופרך מיסודו, אך גם אין זה ערעור שהצלחתו מובטחת. במקרה כזה, הכלל המקובל הוא כי משהורשע אדם בדין ונגזר עליו עונש מאסר, עליו להתחיל לרצות את העונש ללא דחיות ועיכובים. יש וריצוי העונש יעוכב, כאשר תקופת המאסר היא קצרה, כדי שלא ייווצר מצב שבו בעת שמיעת הערעור המערער ריצה כבר את עונשו. אין זה המקרה בענייננו. על המערער לשהות במאסר עוד תקופה ארוכה ובמרוצת שנת 1990, עוד בטרם יסיים המבקש שני שלישים מריצוי העונש, הערעור יוכל להישמע.

(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד שלו לעורר, עו"ד גב' א. ברזילי למשיבה. 18.12.89).

בג"צ 579/89 - ניביט מערכות בע"מ נגד מדינת ישראל - משרד המסחר והחעשייה ואח'

*דחיית עתירה עקב אי נקיון כפיים (העתירה נדחתה).

עתירה זו דינה להדחות בשל חוסר נקיון הכפיים של העותרת. היא צרפה לעתירה פרופורמה, הנחזית להיות כפרופורמה שתוקנה ע"י המשיבים. למעשה, עולה מתצהיר מטעם המשיבים, כי פרופורמה זו תוקנה ע"י העותרת, בלא הסכמת המשיבים. העתירה כולה סומכת עצמה על הפרופורמה המתוקנת הזו. בכך גילתה העותרת חוסר נקיון כפיים ודין עתירתה להתבטל מטעם זה בלבד. בג"צ מקפיד על נקיון כפיו של עותר, שכן המידע שבידיו בא לו מהצדדים, והכלים שלו לבחינת האמת מוגבלים הם. הבא לבג"צ חייב לבוא בידיים נקיות ומי שלא מגלה את האמת, מסתכן בדחיית עתירתו על הסף.

(בפני השופטים: ברק, בייסקי, קדמי. עו"ד גבאי לעותרת, עו"ד גב' יוכי גנסין למשיבים. 11.12.89).

בג"צ 878/89 ואח' - נאג'י מחמד מחמוד אלרקב ואח' נגד מפקד כוחות צה"ל באזור חבל עזה

*צוי הריסה של בתים השייכים לחברי "ועדות הלם" בשטחים (העתירה נדחתה).

ארבעת העותרים פעלו במסגרת "ועדת הלם" באיזור בני סוהילה. הם פעלו בצוותא, תקפו מי שנחשד על ידם בשיתוף פעולה עם המשיב, פרצו לבתים של אנשים חשודים והיכו במקלות ובמוטות ברזל את החשוד במקרה אחד, במקרה אחר כרת אחר העותרים את אוזנו של המותקף והכניס אותה לקופסת סיגריות, וכיוצא באלה תקיפות והכאות. בעקבות אירועים אלה החליט המשיב, מכוח סמכותו על פי תקנה 119 לתקנות ההגנה, להורות על הריסתם של מבנים שונים ואטימתם של חדרים אחרים. העותרים מלינים על הצווים של המשיב וטוענים טענה כללית כי צווי ההריסה אינם מועילים ועל כן יש לבטלם. כמו כן נטענו טענות מסויימות לגבי כל אחד מן העותרים מדוע אין לבצע נגדו את ההחלטה של המשיב. העתירות נדחו.
הסמכות הנתונה למשיב על פי תקנה 119 תוצאותיה קשות, ויש להשתמש בה בזהירות רבה. אין היא באה להעניש אלא להרתיע. בשימוש בסמכות זו יש לשמור על יחס מתאים בין חומרת המעשה המיוחס לעותרים לבין חומרת האמצעי המרתיע בו נזקק המשיב. על פי אמות המידה הנ"ל אין לומר כי נפל בהחלטת המשיב פגם המצדיק התערבות. אין כל ראייה כי האמצעי של הריסת מבנים אינו אמצעי יעיל עד כדי הפיכת השימוש בו לבלתי
סביר. דעתו של המשיב היא כי זהו אמצעי יעיל ובעל השפעה רבה ואין להתערב בתפיסתו זו. אשר לעותרים - הרי מעשיהם חמורים הם. הם חברים ב"כוחות הלם" המבצעים פעולות חבלניות מסוכנות ביותר. היקף הפעילות הוא רב, והיא מבוססת על התארגנות ותכנון. המעשים נפשעים הם, ובעיקר כריתת איברים. בנסיבות אלה, ולאור חומרת המעשים של העותרים, אין לומר כי האמצעי של הריסת מבנה, הינו אמצעי החורג ממתחם הסבירות.

(בפני השופטים: ברק, גולדברג, קדמי. החלטה - השופט ברק. עו"ד גב' לאה צמל לעותרים, עו"ד גב' יוכי גנסין למשיב. 4.1.90).

ע.פ. 528/89 - אברהם ידגר נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (סחיטה, איומים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער נהג לבוא למזנון, המתנהל ע"י אשה באה בימים, ליטול ממנה בקבוקי שתייה ולא לשלם עבורם. באירוע נשוא הערעור ביקש בקבוק שתייה ללא תמורה ואיים על האשה להורגה וליטול את כספה באם תסרב להיענות לבקשתו. איומים אלה הושמעו כאשר המערער החזיק סכין בידו. האשה פוחדת ממנו ואף לא הגישה את התלונה, אך אחרים, שהתקבצו למקום, התלוננו על מעשיו. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירה של דרישת כסף באיומים וגזר לו שנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. אכן, מדובר בסכום כסף קטן, אך מעשי המערער ונסיבותיהם חמורים מאוד. על כגון דא ניתן לומר, בפרפראזה - דין פרוטה כדין מאה. אומנם כן, המערער הוא ידוע חולי ומכור לסמים והחיים המרו לו. כפי שכתב ביהמ"ש המחוזי "זהו מפגש של שני אנשים אומללים". אולם, מחובתו של ביהמ"ש להגן על הציבור, ובמיוחד על אשה הבאה בימים, שמפרנסת עצמה בדוחק ובכבוד, ולמנוע ממנה פחדים קשים אלה בחיי יום יום. לפיכך יש לדחות את הערעור.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, מלץ, אלוני. החלטה - המשנה לנשיא אלון. עו"ד מרק למערער, עו"ד גב' דפנה ביינוול למשיבה. 28.12.89).

ע.פ. 153/89 - אברהם אליהו בן שיטרית נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (סחיטה, תקיפת שוטרים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער, ככל הנראה היה שתוי, נכנס למעדניה בחצור הגלילית, דרש באיומים כי יינתן לו מאכל ללא תשלום, קילל ואיים על האנשים וגם התנגד בכח למעצרו ע"י שוטרים. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירות של סחיטה באיומים, תקיפת שוטרים, הכשלת שוטר במילוי תפקידו ואיום והעלבת עובד ציבור, ודן אותו לשנה אחת מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי. כן הורה ביהמ"ש על הפעלתן של שתי תקופות מאסר על תנאי המסתכמות ב-30 חודשי מאסר שיצטברו זו לזו, אך תקופת המאסר שנגזרה בתיק זה תחפוף במחציתה את תקופות המאסר על תנאי, כך שעל המערער לרצות 36 חודשי מאסר בפועל. הערעור על חומרת העונש נדחה.
ביהמ"ש גזר את העונש בהתחשב בכך שלמערער הרשעות קודמות מאותו סוג, כגון תקיפת שוטרים, איומים וכו' וכן הובא בחשבון כי המערער עבר את העבירה כאשר מאסר על תנאי תלוי ועומד נגדו וגם העבירות הקודמות המותנות מתייחסות לסוג עבירות זהה. גם במקרים הקודמים היה המערער בגילופין כשעבר את העבירות, אך לא הפיק את הלקחים הנאותים מן ההליכים המשפטיים הקודמים ומכאן הסתבכותו במשפט הנוכחי. אין כל עילה להתערבות במידת העונש שכן ביהמ"ש המחוזי כבר שקל את כל הנתונים לקולא ולחומרא.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, אלוני. החלטה - הנשיא שמגר. המערער לעצמו, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 5.12.89).

ע.פ. 583/88 - מחמוד גול ועאשור גול נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירת סמים (חשיש) וחומרת העונש (מחוזי ת"א - ת.פ. 114/88 - הערעור על ההרשעה נדחה, ועל חומרת העונש נתקבל).

אחד בשם אבאיוב נתפס כשהוא נוהג במכונית ובה 1577 ק"ג חשיש. שני המערערים לא היו עם אבאיוב במכונית שעה שנלכד, אך הוכח מעבר לספק סביר כי השניים היו מעורבים באותו מעשה עצמו כמשתפי פעולה עם אבאיוב בהחזקת הסם ובקשר שקדם לו. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערערים בעבירות סמים וגזר על כל אחד מהם שש שנים מאסר שמתוכן 54 חודשים לריצוי בפועל. הערעור על ההרשעה נדחה ועל מידת העונש נתקבל.
באשר להרשעה הרי היא מבוססת היטב ומעוגנת בחומר הראיות ואין מקום להתערבות בהרשעה. אשר לעונש - מסתמך הסניגור על הכלל של אחידות הענישה בציינו כי אבאיוב שנשפט בנפרד נדון ל-7 שנים מאסר שמתוכן רק 45 חודשים לריצוי בפועל. בביהמ"ש המחוזי כבר נטענה הטענה האמורה אך ביהמ"ש סבר שיש להחמיר במידת מה עם המערערים בהשוואה לאבאיוב משני טעמים : אבאיוב הודה במעשה ובמידה מסויימת נלמדת מכך חרטה ; אבאיוב הוא בן 60 שנה בקירוב ולוקה בבריאותו. ברם, אם בודקים את כל נסיבות המקרה, המסקנה היא כי כאשר כל השלושה היו מעורבים ממש באותו מעשה לא היה מקום לאבחן ביניהם מבחינת תקופת המאסר בפועל. אכן, אבאיוב הודה במה שלא היה יכול לכפור בו, אך מהודעתו אין ללמוד חרטה, שהרי במהלך החקירה לא שיתף פעולה עם המשטרה, לא גילה את מקור הסם ולא הצביע על שותפיו למעשה. אבאיוב אכן מבוגר מן המערערים ובריאותו אינה טובה, אך כנגד זאת ראוי להתחשב התחשבות רבה יותר במצבם המשפחתי של המערערים שאחד מהם מטופל ב-8 ילדים והשני ב-3 ילדים. לכן, ככל שלכאורה נמצא שוני כזה או אחר בין השותפים לעבירה מהבחינה האישית, הרי מתאזנים הדברים זה כנגד זה. לפיכך יש להעמיד את המאסר בפועל של המערערים על 45 חודשים בעוד שהמאסר על תנאי יוגדל ב-9 חודשים.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, אלוני. עו"ד אלון דיסקין למערערים, עו"ד גב' נורית ישראלי למשיבה. 7.12.89).

ע.א. 21/89 - יעקב היימן נגד טל היימן ואח'

*מזונות

(הערעור נתקבל בחלקו).

המערער חוייב בתשלום מזונות למשיבות, בתו ואשתו. הוא חוייב לשלם 370 ש"ח לחודש לבתו ו-175 ש"ח לחודש לאשתו כהשלמת מזונותיה. דמי המזונות הוצמדו למדד ינואר 1988. נוסף לכך חוייב המערער בהוצאות הבית בו מתגוררת המשיבה עם בתה וכן בהוצאות הביטוח הרפואי. ביהמ"ש ערך חישוב מפורט של צרכי המשיבות ושל השתכרות האב והאם, וכפי שקבע נותר בידי המערער במועד הדיון, אחרי תשלום המשכנתא עבור הדירה, סכום של 780 ש"ח לחודש. האשה השתכרה ביולי 1988 כ-1,000 ש"ח לחודש. המערער גם נושא בכיסוי צרכיו של ילד נוסף מיחסיו עם ידידה עמה הוא חי. טענת המערער היא כי לא נותר לו כסף לקיומו, ומנגד טוענות המשיבות כי נותר לו מספיק גם לאחר שהוא משלם מזונות עבור הילד של פילגשו. הערעור נתקבל בחלקו.
מסתבר כי אחרי כל התשלומים, כולל כיסוי צרכי ילדו הנוסף ושכר דירה עבור דירתו בה הוא מתגורר (כ-500 ש"ח), הכנסתו הנקיה של המערער תפחת מזו של המשיבה ודבר זה אינו סביר. אין גם יסוד לחיובו של המערער בנשיאה במזונותיה של המשיבה, אם היא משתכרת סכום סביר ממעשי ידיה. לפיכך הוחלט לקבל את הערעור במובן זה שהמערער לא יישא בהשלמת המזונות של המשיבה כל עוד היא משתכרת ממעשי ידיה. כל יתר התשלומים ישארו ללא שינוי.