תקציר סביר כרך ל"ה חוברת 20

בש"פ 1628/90 - שחדה אבו רקייק נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (סמים-הרואין)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

א. העורר הואשם בקשירת קשר לרכישת הירואין בכמות של 10 ק"ג עם אדם בשם יוסף סלאמה (להלן : סלאמה), בעשיית עיסקה אסורה בהירואין ובהחזקת סם כאמור במשקל של 8.5 ק"ג. ביולי 1989 הורה ביהמ"ש המחוזי על מעצר העורר עד תום ההליכים וביום 1.2.90 דחה ביהמ"ש את בקשת העורר לעיון חוזר באותה החלטה. התביעה מתבססת על הודאתו של סלאמה הנ"ל בעת החקירה המשטרתית, בה הפליל גם את עצמו וגם את העורר, ואולם, לטענת הסניגור חזר בו סלאמה מאותה גירסה והעיד במשפטו כי היא נסחטה ממנובכוח ע"י המשטרה. כמו כן, יש ביתר הראיות, לפי הטענה, כדי להפריך את הדברים שנמסרו ע'" סלאמה בעת חקירתו. לצורך ביסוס טענתו הגיש הסניגור מסמך, המכיל את פרטי טיעונו בעניין זה, וביקש להתייחס למסמך כאל חומר "חסוי" במובן זה שלא יתגלה תוכנו לב"כ התביעה. הערר נדחה.
ב. באשר להגשת החומר ה"חסוי" הוחלט להיעתר לבקשת הסניגוריה. כפי שמותר לתביעה להגיש לעתים חומר חסוי לביהמ"ש בעת הדיון בעניין מעצרו של חשוד, כדי לוודא שלא תסוכל האפקטיביות של חקירה משטרתית, כך יש גם לאפשר לסניגוריה שלא לגלות את כל קלפיה בשלב הדיון המוקדם בעניין בקשת הנאשם להשתחרר בערובה, כך שלא יישמט מידיהגורם ההפתעה בו היא מתכוונת להיעזר במהלך המשפט. מובן כי בעת שקילת משקלו של החומר החסוי יקח ביהמ"ש בחשבון שלא היתה הזדמנות לב"כ המדינה להתייחס לדברים הכלולים בו.
ג. לגופם של דברים, אין בחומר שהובא בדרך האמורה כדי לכרסם במשקל ראיותיה של התביעה במידה שתצמצם באופן משמעותי את סיכויי התביעה להשיג הרשעה. יש בידי הפרקליטות ראיות לכאורה במידה סבירה לביסוס האישומים האמורים. בעייה אחרת, בעניין המעצר, שאין להתעלם ממנה, היא שמשפטו של סלאמה טרם הסתיים ואין אפשרות להשלים את משפטו של העורר מבלי שתישמע עדותו של אותו שותף לעבירה. משמע שהמשך המשפט של העורר וסיומו תלויים במידה רבה בהשלמתו המהירה של משפט סלאמה. לעניין זה נמסר ע"י ב"כ המדינה כי משפטו של סלאמה יסתיים תוך שבועות מספר וייעשה מאמץ לזרז את ניהול משפטו של העורר. בהתחשב בכך ובעובדה שמדובר לא רק בסם הקטלני ביותר מסוג הירואין, אלא בכמות העצומה של 10 ק"ג של אותו סם, הוחלט שאין להתערבבשלב זה בהחלטת המעצר.

(בפני: השופט בך. עו"ד זילברמן לעורר, עו"ד יעקב כהן למשיבה. 26.4.90).

ע.פ. 605/87 - מיכאל מרציאנו נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות הריגה ושוד וחומרת העונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 333/87 - הערעור נדחה).

א. המערער הואשם בביהמ"ש המחוזי בכך כי באחד הימים קשר קשר עם שני חבריו, אחד סמי ואחד חמו, לשדוד מאשה קשישה, ילידת 1923, את ארנקה. תוך כדי ביצוע השוד חבטהמערער במנוחה ודחפה בכח ארצה. כתוצאה מכך נגרמו למנוחה שברים והדבר הביא לידי פטירתה. בגין מעשים אלה ייחסה התביעה למערער עבירות של רצח, שוד וקשירת קשר. ביהמ"ש המחוזי קבע כי האלמנטים של עבירת הרצח לא הוכחו, אך מצא את המערער אשם בעבירת הריגה וכן בעבירת שוד. בהתחשב בהרשעה בשתי עבירות האלה לא מצא ביהמ"ש מקום להרשיע את המערער בעבירת הקשר למרות שגם זו הוכחה. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 12 שנים מאסר בפועל. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. לעניין ההרשעה טוענת הסניגוריה שחומר הראיות של התביעה כל כך רעוע ושזור סתירות פנימיות ותמיהות עד שלא ניתן היה לבסס עליו הרשעה. ברם, ביהמ"ש המחוזי השתית את הכרעת הדין על המשקל המצטבר של הראיות שהיו בפניו, ובכללן דבריו של
השותף לעבירה, חמו, עדותו של אחד רוברט ביטון, אחיו של סמי, שראה את המערער ואת סמי במקום האירוע, שקרי המערער וכדומה. הסניגור השתדל להראות כי עדותו של חמו לא היתה ראוייה לאמון, שכן חמו הוא עבריין שלקח חלק בביצוע השוד הנדון, הורשע בביצוע שוד נוסף ואף הורשע בהריגת חברו לפשע, סמי, שהשתתף בשוד זה, בעת היות שניהם נתונים במעצר. חמו שהיה בעת האירוע צעיר בן 17 שנה אינו אמין לדעת הסניגור. מקריאת הכרעת הדין עולה כי השופטים היו ערים לכל הקשיים והבעיות שהועלו ע"י הסניגור, ובכל זאת הגיעו לממצאים וודאיים תוך שנתנו תשובות מניחות את הדעת על כל התמיהות שהועלו. הם היו גם ערים לאופיו השלילי ועברו הפלילי של העד חמו, אך ניתחו את התנהגותו בעת החקירה, ומצאו הסבר הגיוני לכל תגובה ולכל שינוי עמדה, עד שהגיעו למסקנה כי גירסתו של חמו המפלילה את המערער משקפת בעיקרה את האמת. הוא הדין בהערכת יתר הראיות. גם התייחסות ביהמ"ש אל השיחות המוקלטות נראית סבירה. אין פסול בכך שביהמ"ש התרשם מהצהרות מדוקלמות בשיחות מוקלטות בדבר היות המערער "חף מפשע", שהדברים הושמעו בשל חששם של השותפים כי מאזינים לשיחה. העובדה שבכל זאת מוצא ביהמ"ש באותן שיחות, בחלקים אחרים, הוכחה מפלילה, אינה עומדת בסתירה לקביעה הנ"ל.
ג. מבחנו של הכלל, שלפיו אין ביהמ"ש לערעורים מתערב בממצאים העובדתיים ובמסקנות בדבר מהימנות עדים, אינו כאשר בלאו הכי עולה ברורות, מעיון בפרוטוקול הדיון, שקביעות ביהמ"ש נכונות הן וכי כל אדם בר דעת היה מגיע לאותן מסקנות. במקרה כזה אין צורך בכלל האמור. לעומת זאת עומד הכלל במבחן, כאשר קריאת הפרוטוקול בלבד משאירה מקום לתמיהות. כאן נאלץ ביהמ"ש לערעורים לסמוך על נסיון החיים והערכתו הפסיכולוגית המעמיקה והנכונה של השופט השומע את העדים ומתרשם מהם ישירות, ובלבד שלא יעלה מחומר הראיות ומפסק הדין שביהמ"ש שגה בעליל.
ד. אשר לטענת הסניגור כי לא הוכח שמותה של המנוחה נגרם ע"י דחיפה וכי ייתכן שמעדה ונפלה - מחומר הראיות עולה שמדובר בנפילה בעוצמה חזקה מאד, וחוות דעת זו תומכת במידה רבה בעדותו של חמו כי המנוחה נדחפה בכח ארצה. טענה אחרת בפי הסניגור כי אין ראייה שמי שדחף את המנוחה וגרם למותה היה המערער דווקא. גם טענה זו דינה להידחות. קודם כל, אין צורך למצוא חיזוק לכל נקודה בעדותו של חמו שהעיד על כך. אולם בעניין זה צודקת ב"כ המדינה כי אין זה משנה מי מהקושרים דחף את המנוחה והפילה ארצה. כאשר שלושת הקושרים דחפו את המנוחה ושדדו את ארנקה בצורה אלימה היו צריכים כל השלושה להניח, כי עלול להיגרם לאשה הקשישה נזק גופני של ממש. בנסיבות אלה, אם מותה של המנוחה נגרם עקב אותו מעשה אלים, יש במעשה זה כדי לספק, כנגד כל השודדים, את האלמנטים של עבירת ההריגה.
ה. אשר לעונש - הסניגור מבקש להקל בדין בטענה כי המערער לא התכוון לגרום למותה של המנוחה ולא העלה על הדעת אפשרות כזו ; אין למערער עבר פלילי רציני: חמונדון ל-18 שנות מאסר ועונשו הוקל בערעור והועמד על 15 שנות מאסר למרות שהורשע בשני מעשי הריגה ובשני מעשי שוד חמורים ופער העונשים בין השניים אין בו די. גם לעניין העונש דין הערעור להידחות. למעשי התנפלות של בריונים צעירים על אנשים קשישים לצורך ביצוע שוד, יש לייחס חומרה מירבית. כאשר ההתנפלות הברוטאלית מביאה לידי מות הקרבן, חייבת הענישה להיות מאוד מחמירה ומכאיבה. המערער היה המבוגר בחבורה והרוח החיה בה. מאחר שהמערער עמד על הכחשת שותפותו במעשים ועומד על כך עד היום, לא הביע כמובן כל חרטה על מעורבותו בפרשה, ונסיבה מקלה אפשרית זו נעדרה אצלו. לעניין גזר דינו של חמו - נכון הדבר שהורשע בעבירות נוספות על אלה שהמערער הורשע, אך מאידך חמו היה צעיר בן 17 בעת האירוע, הודה באשמתו והביע
חרטה, שיתף פעולה עם המשטרה נגד שותפיו לפשע. אם בנסיבות אלה אושר לחמו עונש של 15 שנות מאסר בפועל, אין לומר כי הופר העקרון של אחידות העונשין.

(בפני השופטים: בך, מלץ, אור. החלטה - השופט בך. עו"ד א. בן שחר למערער,עו"ד גב' רחל סוכר למשיבה. 8.4.90).

ע.א. 198/87 - מאיר סקא נגד דן אגודה שיתופית בע"מ

*נוהלי אסיפה כללית של אגודה שיתופית כה הוחלט להוציא מהאגודה חבר שהורשע בפלילים(מחוזי ת"א - ה.פ. 407/86 - הערעור נדחה).

א. המערער היה חבר באגודה המשיבה. הוא הורשע במשפט פלילי בשש עבירות שביצע בשנת 1982, ובהן קבלת דבר במרמה, החזקת רכוש גנוב והחזקת סמים בכמות מסחרית, ונדון לתקופה של 36 חודשים מאסר בפועל. על פי תקנות המשיבה (להלן: תקנות דן) מותר להוציא חבר מן האגודה אם הצביעו בעד הוצאתו שני שלישים מן החברים הנוכחים באסיפה הכללית. הוצאת חבר מהאגודה יכולה להיות מנימוקים שונים ובהם "אם נמצא חייב בחטא פלילי שביסודו אי יושר". אין חולקין כי עבירותיו של המערער מקיימות את התנאי הנ"ל, והשאלה שנדונה בביהמ"ש המחוזי היתה אם ההליכים שהביאו להוצאתו של המערער מן האגודה היו תקינים וחוקיים. ביהמ"ש המחוזי השיב על כך בחיוב והערעור נדחה.
ב. האסיפה הכללית של המשיבה, אשר בסדר יומה נכללה שאלת הפסקת חברותו של המערער באגודה, זומנה ליום 3.1.86. לאחר דיון הוחלט לערוך הצבעה חשאית ומשהוקמה וועדת קלפי והוחל בהכנות לעריכת ההצבעה החלו הפרעות אלימות ויו"ר האסיפה החליט על דחיית ההצבעה ליום 8.1.86. באותו יום התקיימה הצבעה חשאית וברוב של למעלה מ-%82 הוחלט על הוצאת המערער משורות האגודה. ביהמ"ש דחה טענות שונות של המערער ובכך אין להתערב. טענתו העיקרית של המערער היתה כי יו"ר האסיפה הכללית לא היה מוסמך להורות על דחיית ההצבעה למועד אחר והיה עליו לקיים באותו יום הצבעה גלוייה או חשאית לאחר שיירגעו הרוחות. כן נטען כי ההצבעה מיום 8.1.86 איננה חוקית שכן השתתפו בה חברים שונים מאלה שהשתתפו באסיפה המקורית ביום 3.1.86. טענות אלה בדין נדחו ע"י ביהמ"ש המחוזי. על פי תקנה 15 לתקנות האגודות השיתופיות "דיון באסיפה כללית שלא הסתיים, יידחה המשכו למועד אחר שיקבע יו"ר האסיפה...". היינו, בניגוד למצב המשפטי בדיני החברות, שם מסור הדבר לכל חברה לקבוע בתקנותיה אם מוסמך יו"ר האסיפה הכללית לדחותה, הרי על פי תקנות האגודות מוסמך היו"ר לדחות אסיפה כללית כאמור. סמכות הדחייה הנ"ל יכולה להיות מופעלת אף לעניין דחיית הצבעה בלבד. בהיעדר הסדר מפורש בעניין זה, ניתן ללמוד על כך בדרך של היקש מדיני החברות. ביהמ"ש קבע כאמור כי גם מי שלא השתתף באסיפה הראשונה יכול להצביע במועד החדש ואף זאת נלמד מדיני החברות. בגישתו זו של ביהמ"ש המחוזי אין להתערב.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדנרג, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד יגאל טמיר למערער, עו"ד שלמה לברון למשיבה. 18.4.90).

ע.א. 748+749/87 - ראוף אבו אחמד ווליד דאהר נגד חמד עבאס זידאן ואח'

תובענה של רוכש מקרקעין לביצוע העברת המקרקעין שנמכרו לאחר מכן לאחר. תום לב של הקונה השני(מחוזי נצרת - ת.א. 287/83 - הערעורים נדחו).

א. בביהמ"ש המחוזי הגיש המשיב הראשון (להלן: התובע) תביעה לפסק דין הצהרתי כי הוא הבעלים של 11518 חלקים מתוך 15036 של חלקת מקרקעין בכפר מנדא (להלן: החלקה). הזכויות בחלקה נרשמו ביום 23.8.47 על שם המנוח תאופיק דאהר. ביום 15.5.83 נרשמו הזכויות על שם יורשיו של תאופיק הנ"ל, בניו של המנוח, ובכללם חאלד דאהר (שבינתיים נפטר) כאשר לכל אחד שליש מן הזכויות. על פי רישום שבוצע
באותו יום וויתרו שניים מן הבנים על חלקיהם לטובת חאלד והקרקע נרשמה על שמו בשלמות. לאחר מכן מצביע הרישום על כך שחאלד העביר ללא תמורה את הקרקע בשלמות לבנו, המערער ואליד (להלן: ואליד). הפעולה הבאה הרשומה היא מכר של 7036/15036 חלקים למערער ראף (להלן: ראף), ורישום מותר הזכויות, 8000/15036 ע"ש ואליד. בביהמ"ש המחוזי טען התובע כי עוד ביום 9.9.52 חתם המנוח תאופיק על יפוי כח בלתי חוזר לפיו העביר לשלשת בניו בחלקים שווים את החלקה ולאחר פטירת המנוח כאמור, ויתרו שניים מן הבנים על חלקיהם לטובת חאלד. טענת התובע היא כי ביום 29.1.77 הגיע להסכם עם חאלד שלפיו רכש ממנו 4000 מתוך 15036 חלקים של החלקה, וביום 13.2.82 רכש מנה נוספת של 4000 חלקים מן החלקה וההסכמים מצאו ביטויים ביפויי כח נוטריונים שנחתמו ע"י חאלד. עוד טען התובע כי בשנת 1977 הוסכם בינו לבין חאלד בנוגע ליתרת החלקה כי התובע יטע בה עצי זית ובתמורה יקבל את זכויות הבעלות במחצית היתרה. הסכם זה הועלה על הכתב ונחתם ע"י חאלד. לטענתו, רישום הזכויות על שם וווליד וראף נועד לנשלו מזכויותיו ולגזול ממנו את אדמתו.
ב. טענתם המרכזית של הנתבעים חאלד וואליד היתה, כי חאלד מכר לבנו ואליד (יחד עם שני בנים נוספים של חאלד) את כל החלקה על פי יפוי כח מיום 4.6.70 וכי ואליד אינו אחראי לעיסקות שעשה אביו חאלד לאחר יצירת יפוי כח זה. לטענתם, התובע ידע על יפוי כח זה ובכל זאת רימה את חאלד והחתים אותו על יפויי הכח השונים למכירת 8000 החלקים כאמור. ראף התגונן בטענה כי ביום 16.12.82 רכש את חלקו (7036 חלקים) מואליד בתמורה ובתום לב, ואותה עת לא ידע כלל שלתובע זכויות כלשהן בחלקה ולכן רכש מהבעל הרשום.
ג. ביהמ"ש המחוזי קבע כי התובע לא ידע על יפוי הכח שנתן חאלד לבנו וואליד: כי חאלד נהג כלפי התובע מנהג בעלים והציג עצמו ככזה ; כי ההסכם בדבר יתרת השטח תמורת מטע הזיתים משקף את מה שהוסכם בין הצדדים וכך נהג התובע למעשה ; כי ביפוייהכח שבהם מכר חאלד לתובע את 8000 החלקים של החלקה נכחו בעת הביצוע אשתו של חאלד ובנם ואליד הנתבע והם קיבלו לידיהם את תמורת המכר ; כי ואליד הוא יליד 1961 ועל כן יפוי הכח שנתן חאלד לטובתו מחוסר תוקף לנוכח הוראות סעיף 20 לחוק כשרות המשפטית והאפוטרופסות ; כי ואליד ידע על כל העיסקאות שעשה חאלד עם התובע והתנהגותו זו מצביעה על כך כי יפוי הכח לטובתו היה למראית עין ואינו חוקי ; כי ואליד פעל שלא בתום לב, כשמכר את החלקים לראף וכשרשם במירשם המקרקעין את מותר החלקה על שמו. אשר לעיסקת הזיתים הקשורה עם זכויותיו של ראף במותר החלקה, מעבר ל-8000 החלקים, בקבע כי אביו של ראף אשר ביקר בחלקה ראה את עצי הזית ושמע מן התובע על זכויותיו בקרקע וכל זאת לפני ההתקשרות עם ואליד בנוגע לחלקה. זאת ועוד, לפני שראף רשם על שמו במרשם המקרקעין את חלקו, כבר הודיע לו פרקליטו של התובע בכתב על זכויותיו של התובע על פי ההסכם בעיסקת הזיתים. הערעורים נדחו.
ד. באשר ליפוי הכח שנתן חאלד לואליד ב-1970 - אותה שנה ואליד היה קטין, כבן 5, ומאחר שמדובר היה בהעברה בתמורה מחאלד לבניו, נדרש אישורו של ביהמ"ש לפעולה זו מראש. זאת, הן על פי סעיף 20(2) לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות הדן ב"פעולה שתוקפה תלוי ברישום בפנקס המתנהל על פי חוק", והן על פי סעיף 20(5) לחוק המדבר כ"פעולה משפטית בין הקטין לבין הוריו...". זאת ועוד, חאלד נהג כלפי כולי עלמא מנהג בעלים בחלקה וכן כמקרקעין אחרים לגביהם ניתן רפוי הכח לואליד ואחיו, ועל פני הדברים נראה, שמדובר היה בפעולה פיקטיבית למראית עין. אשר למכירת 8000 החלקים מן החלקה לחובע בשתי הזדמנויות על פי שני יפויי כח - הוכח בראיות כי ואליד ידע על המכירה, היה שותף לעריכת ההסכמים וקבלת התמורה והוא הדין באמו של ואליד. דבר קיימו של יפוי הכח לטובת ואליד ואחיו לא הועלה ולא
הוזכר ע"י מי מהם. בנסיבות אלה ניתן לומר כי גם אילו יפוי הכח לואליד היה תקף, הרי בהתנהגותו היה משום ויתור על זכויותיו על פיו ואימוץ העיסקות שנעשו ע"י אביו בנוגע לחלקה. בנסיבות אלה, רישום 8000 החלקים ע"ש ואליד ביום 15.5.83 נעשה בחוסר תום לב, ולא היה בו כדי לגבור על זכויותיו של התובע על פי יפויי הכח שקיבל.
ה. אשר לעיסקת הזיתים - כאמור, למרות יפוי הכח שניתן לטובת ואליד היה חאלד מוסמך להתקשר עם התובע בהסכם הנטיעות. התקשרותו של ואליד עם ראף בנוגע לאותם חלקים היתה מאוחרת יותר, רק בדצמבר 1982 , ובמסמך שביטא את ההתקשרות עם ראף היו חסרים תיאור השטח והמחיר ששולם עבור הזכויות שהועברו. זאת ועוד, בהתנהגותו של ראף, אשר אביו ביקר בשטח ושמע מן התובע על זכויותיו, יש לראות התנהגות של עצימת עיניים העולה כדי ידיעה על זכויותיו של התובע. בנסיבות אלה הרישום של 7036 חלקים על שם ראף ביום 15.5.83 נעשה בחוסר תום לב, ולא היה בו כדי לגבור על זכויותיו הקודמות בזמן של התובע, כאמור בסעיף 9 לחוק המקרקעין.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד פ. נרקיס למערערים, עו"ד יוסף רוטמן למשיבים. 18.4.90).

ע.א. 311/88 - נסים שרון נגד וועדת המוניות - משרד התחבורה ואח'

*פסילה מקבלת רשיון למונית בגין עבירות תעבורה(מחוזי י-ם - ע.ש. 55/87 - הערעור נדחה).

א. המערער נפסל מלקבל רשיון מונית. וועדת המוניות, ולאחריה ביהמ"ש המחוזי בערעור, הסתמכו על אמת המידה שנקבעה בתקנה 520(א)(8) לתקנות התעבורה, אשר לפיה יש לתת את הדעת לכך אם למבקש יש רישום במרשם הפלילי, שלדעת וועדת המוניות יש בוכדי למנוע מתן רשיון. במקרה דנן מדובר בהרשעות בשלש עבירות תנועה חמורות, בעבירה של זיוף מסמך ובשיבוש הליכי משפט. ביהמ"ש המחוזי, בערעור על החלטת הוועדה, קבע כי "שיקול הדעת הוא של הוועדה ואין ערכאת הערעור מחליפה את שיקול דעת הוועדה בשיקול דעתה שלה שאחרת אין לדבר סוף... הוועדה רואה לפניה את המבקש ויש לה איפוא גם היתרון של התרשמות אישית בלתי אמצעית. על ערכאת הערעור להסתפק בבדיקת העקרונות שהנחו את הוועדה, ואם לא נראה לה כי הוועדה הביאה בחשבון שיקולים בלתי רלבנטיים או מוטעים, לא תתערב הערכאה בהחלטת הוועדה אפילו היתה החלטת ערכאת הערעור שונה אילו ישבה היא בערכאה הראשונה במסיבות דומות". הטענה היא נגד גישה זו של ביהמ"ש המחוזי שכן היא הופכת את הערעור לחסר משמעות. הערעורנדחה.
ב. קביעת הממצאים היא עניינה של הערכאה שאליה מוגשות הראיות, ובעיקר אם מדובר על עדויות אשר ההתרשמות מהן היא זו של הערכאה השומעת אותן. זאת ועוד, הערעור אינו בגדר כפל הדיון בו נבחן הנושא כולו מראשיתו. מן הבחינה המשפטית נתונה דעתהשל ערכאת הערעור לכל השגה בתחום המשפטי, אך ככל שהדבר נוגע לבחינת הממצאים או לבחינת נושאים שהם בגדר הכרעה על פי שיקול דעת, הדבר שונה. התערבות בממצאים עובדתיים מצומצמת לאותם מקרים בהם מתגלה משגה משמעותי של התעלמות מעובדה מהותיתאו טעות בהבנת עניין עובדתי או הסקת מסקנה עובדתית ממנו. לעניין בדיקת ובחינת שיקול הדעת של ערכאה קודמת אין בימ"ש של ערעור בוחן מחדש אם גם הוא היה מפעיל שיקול דעתו באופן זה. אם ההכרעה שנפלה בערכאה הראשונה יכולה להיחשב לסבירה, איןערכאת הערעור מתערבת בה רק בשל כך שהיא היתה גורסת אחרת. במקרה כגון זה שבפנינו, נבחן אם וועדת מוניות סבירה היתה יכולה להגיע למסקנה כאמור. ערכאת הערעור אינה מתערבת בכגון דא אלא אם שיקול הדעת הופעל באופן בלתי סביר. זו
משמעות דבריו של ביהמ"ש המחוזי שלפיהן לא ימיר שיקול דעתו בשיקול דעת הוועדה, כל עוד הגיעה הוועדה למסקנה סבירה.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד שי גלעד למערער, עו"ד גב' תמר בורנשטיין למשיבים. 1.4.90).

ע.א. 316/88 - מררכי שרר נגד ועדת המוניות משרד התחבורה ואח'

*פסילה מקבלת רשיון למונית בגין עבירות תעבורה(מחוזי י-ם - ע"ש 39/87 - הערעור נדחה).

א. המערער נפסל מלקבל רשיון מונית. ועדת המוניות הסתמכה על תקנה 520 לתקנות התעבורה אחרי שמצאה כי למערער "רישום במרשם הפלילי, שלדעת הועדה יש בו כדי למנוע מתן רשיון למונית...". המערער ערער לביהמ"ש המחוזי וערעורו נדחה. המערער טוען כי ועדת המוניות טעתה בהחלטתה, כי ההחלטה חרגה מאחידות הגישה של הועדה וכי הועדה החמירה עם המערער והפלתה אותו לרעה תוך שקילת שיקולים זרים. כן טען המערער כי לשיקוליה של הועדה, כפי ששקלה בזמן מתן ההחלטה, אין עוד מקום בהתחשב בתיקון מס' 19 לפקודת התעבורה. לפי תיקון זה כשירותו של המבקש להפעלת מונית היא בלתי תלויה בכשירותו כנהג, שכן גם מי שאיננו בעל רשיון נהיגה יכול כיום לזכות ברשיון להפעלת מונית. אשר להרשעותיו הקודמות טוען המערער כי אמנם נפסל מלהחזיק ברשיון נהיגה לתקופה כוללת של 10 חודשים, אך בפועל נלקח רשיונו רק לשמונה חודשים שכן גזרי הדין חפפו. טענה נוספת בפיו כי שלוש מתוך ארבע הרשעות שבגינן נפסל רשיונו באו כתוצאה מעבירות שנעברו בתוך תקופה של כחודשיים ימים, ויש לראות בעבירות אלה כאילו היו עבירה אחת, שהיתה בלתי אופיינית להתנהגותו של המערער, ונבעה מלחצים אישיים שהיו על המערער עקב ניתוח לב שעבר אביו באותה תקופה. מאז ההרשעה האחרונה ועד ליום הדיון, כך נטען, במשך כשנתיים וחצי, לא נרשמה לחובת המערער כל עבירה שהיא ולו אף עבירה של ברירת קנס. עוד נטען כי מירב העבירות הנזקפות לחובת המערער הינן עבירות מסוג ברירת קנס. כן טוען המערער כי אם לא יזכה בערעורו נסתם הגולל לצמיתות לגביו, שכן אם יגיש בקשה לרשיון למונית בהתאם לנוהל החדש שנקבע בתיקון מס' 19 לא יקבל את הרשיון המיוחל. הערעור נדחה.
ב. ועדת המוניות היא הרשות המוסמכת עפ"י תקנה 520 לקבוע אם כשיר המערער לקבל רשיון כאמור אם לאו. ביהמ"ש יתערב בהחלטת הועדה רק אם נוכח כי נתגלה פגם המצדיק התערבות בהחלטה לפי אמות המידה של המשפט המינהלי, כגון אם לקתה בפגם של חוסר תום לב או אפלייה, שקילת שיקולים זרים או היעדר סבירות. אף לא אחת מעילות הביקורת הנ"ל הוכחה בענייננו. הועדה בחנה את חומרת עבירות התעבורה הנוקפות לחובת המבקש, מספר הפעמים בהן נפסל מלנהוג ברכב ותקופת הפסילה שנקבעה ע"י ביהמ"ש. מספרן של עבירות התעבורה אף הוא הווה שיקול בבחינת הועדה. בתקופת הזמן שנבחנה ע"י הועדה, משנות ה-80 ואילך, נמצא שלמערער 31 הרשעות על דיני התעבורה, ובכללן עבירות חמורות של נהיגה במהירות מופרזת ונהיגה באור אדום, בגינן נפסל מלהחזיק רשיון נהיגה בארבע הזדמנויות נפרדות, שלוש פעמים בשל מהירות מופרזת ופעם אחת בשל נהיגה באור אדום, לתקופה מצטברת של עשרה חודשים. אין נפקא מינה שבפועל ניטל הרשיון רק לשמונה חודשים בגין חפיפת חלק מן העונשים. כן נגזרו למערער ששה עונשי פסילה על תנאי.
ג. העובדה כי מדובר בנהג מונית שנהיגה היא מקצועו, ונוהג שעות רבות בכבישי הארץ, אין לה נפקות לשאלת הכשירות הקבועה של המערער לנהיגה, בעוד שניתן להתחשב בעובדה זו כאשר מדובר בשלילה מינהלית לפי סעיף 47 לפקודת התעבורה. אשר לעניין עבור הזמן מעת ביצוע העבירה האחרונה במשך תקופה של שנתיים, הרי אין לומר כי החלטת הועדה שלא לראות בנתון זה משקל נגד מול רשימת העבירות הארוכה היא בלתי
סבירה. שינוי בגישת המחוקק כביטוייו בתיקון מס' 19 מתבטא בקביעת השיטה לחלוקת הרשיונות, אולם אין ללמוד ממנו כי כיבוד דיני התעבורה או החוק בדרך כלל הפך לבלתי רלבנטי. העובדה שבזכות להפעלת מונית יכול לזכות כיום גם מי שאין לו רשיון נהיגה, אינה יכולה ללמד כי ההרשעות הקודמות אבדו ממשקלן. העובדה שניתן לעקוף את דרישות הפקודה והתקנה 820 ע"י הגשת בקשה ע"י "איש קש" כשבפועל השימוש יעשה ע"י אחר אין בה כדי להוליך לשינוי העמדה.
ד. הקריטריונים שועדת המוניות מנחה עצמה בהם, כוחם יפה כהנחיות פנימיות, הם מהווים קווי מדיניות להפעלת סמכות במקרים דומים, תוך אפשרות לסטות מכללים אלה כאשר יובא בפני הועדה מקרה שיצדיק סטייה מן המדיניות האמורה. אין ללמוד מן הנתונים שבפנינו כי בקשה זו הצדיקה סטייה מקווי המדיניות. הוא הדין בטענת האפלייה שהועלתה. מהחלטות קודמות של הועדה עולה כי הקריטריונים המנחים הנחו את הועדה גם בהחלטות הקודמות ונסיבות שונות הוליכו לתוצאה שונה. יכול להתעורר ספק אם את כל החלטותיה הקודמות של הועדה, שהוגשו כראיות, ניתן לראות כסבירות לאחר יישום הקריטריונים המנחים של הועדה. אך אין ביהמ"ש יושב עתה כערכאת ערעור על ההחלטות ההן. לענייננו די לומר כי גם אם החלטות אלה הן בגדר טעות, הרי הרשות אינה חייבת להנציח את טעויותיה והיא רשאית לתקנן. אילו הוכח מספר גדול יותר של טעויות וחריגים בלתי מוצדקים, היה כהם כדי לשמש אינדיקציה למעשה השונה מן ההלכה. אך כאמור אין אלה פני הדברים בענייננו. כמו בטענת האפלייה גם בטענת היעדר אחידות בהכרעות הועדה יש לומר כי מטרת הקריטריונים המנחים היא להביא לאחידות ההכרעה במקרים דומים מבחינת יחס שווה לשווים.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, בך. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד שי גלעד למערער, עו"ד גב' תמר בורנשטיין למשיבים. 8.4.90).

ע.א. 441/87 - יוסף אסא נגד רב בריח בע"מ

*משמעות הענקתה של זכות סירוב ראשונה "לחתום על הסכם" שיווק(מחוזי ת"א - ת.א. 1060/82 - הערעור נדחה).

א. ביום 16.11.80 העניקה המשיבה למערער זכות סירוב ראשונה לחתום עמה עד 31.3.81 הסכם שלפיו ישמש המערער כמשווק של דלתות פלדלת וכספות מתוצרתה של המשיבה בדרום אפריקה ובארצות אחרות באפריקה. בכתב התביעה נטען ע"י המערער כי לקראת נסיעתו לדרום אפריקה התקיימה במשרדי המשיבה ישיבת הכנה בה הוסכם כי אם ישיג המערער עבור המשיבה הזמנות של ייצוא לדרום אפריקה הוא ימונה על ידה למפיץ מוצריה במדינה זו. ביום 26.3.81 הודיעה המשיבה למערערת כי אין בדעתה לחתום על הסכם הפצה. בקדם משפט נזקק ביהמ"ש לפרשנות המונח "הזכות לסירוב ראשון" וקבע כי -"מדובר כאן בזכות בעלת אופי שלילי, שבכחה למנוע פעולה מסויימת כל עוד לא הוצעה לבעל הזכות... הזכות שהוענקה לתובע אינה אלא זו בלבד, שעד למועד מסויים נאסר על הנתבעת להציע לצד שלישי להיות מפיץ של אותם מוצרים כאותן מדינות, מבלי שתחילה הוצעה הזכות לתובע...". משנתבררה משמעות "הזכות לסירוב ראשון" המשיך ביהמ"ש המחוזי בשמיעת העדויות ובסיומו של דיון נדחתה התובענה. הערעור נדחה.
ב. המערער טוען כי היתה לו הצלחה מסחרית ואולם להצלחתו המסחרית, אף אם היתה כזו, אין כל רלוונטיות עפ"י המוסכם בכתב האופציה כאמור. האופציה שבמסמך זה איננה פוקעת מחמת היעדר הזמנות, אלא עקב עבור המועד הנקוב במסמך, כשבתוך תקופת האופציה אין חובה למשיבה לערוך הסכם עם המערער, אף אם טבע בים של הזמנות. אין גם למצוא במה שהוסכם בין המערער והמשיבה ערב נסיעת המערער לחו"ל, התחייבות של המשיבה להעניק למערער אופציה למכירת הסחורות שלה. מכל מקום, קביעתו של ביהמ"ש המחוזי כי המערער לא הביא איתו הזמנות של ממש, מעוגנת בחומר הראיות ומכאן
שאפילו היתה חתימתו של הסכם הפצה עם המערער מותנית בהבאת הזמנות על ידו, הרי שהמערער לא מילא תנאי זה.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד יורם רוט למערער, עו"ד בנימין לוינבוק למשיבה. 23.4.90).

רע"א 266/88 - סאן אינטרשיונל לימיטד ואח' נגד מדינת ישראל ואח'

*דחיית בקשה לתיקון כתב תביעה(מחוזי ת"א - המ' 1339/88 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).

א. המערערות הינן שתי חברות העוסקות בסחר בנפט ובמוצריו. אלה כרתו בשנת 1981 חוזה עם חברה שוויצרית (להלן: באלק) שלפיו התחייבו לספק לבאלק נפט גולמי מהים הצפוני הבריטי. בשטרי המטען הוזכר נמל חיפה כנמל היעד, ועקב כך סרבו הספקים להטעין את משלוח הנפט, משום שמדיניות ממשלת בריטניה מנעה יבוא ישיר של נפט גולמי מהים הצפוני לישראל. בין המערערות לבאלק נתגלע סכסוך שהובא בפני בוררות באנגליה ובאלק חוייבה לשלם למערערות כ-12,6 מליון דולר. בסכסוך זה לא היו המשיבות - מדינת ישראל וחברת דלק - צד. בפברואר 1986 הפך פסק הבורר להיות סופי ומחייב. המערערות הגישו נגד המשיבות בביהמ"ש בת"א תובענה בה טענו כי ללא ידיעתן נכנסה באלק להסכם עמן בשם המשיבות ועבורן, דהיינו שהיתה כאן שליחות נסתרת, והמשיבות חייבות לפצות את המערערות בגין הפרת חוזה ע"י באלק ולחילופין בגין גרם הפרת חוזה. ננקטו הליכים דיוניים מוקדמים בבקשת המשיבות לדחיית התביעה או מחיקתה על הסף. בינתיים נתמנה נאמן בפשיטת רגל לבאלק, וביום 18.1.88 המחה הנאמן זכויות תביעה של באלק נגד המשיבות למערערות. אלה הגישו בקשה לתיקון כתב התביעה ע"י הוספת עילות הנובעות מהמחאת זכויות התביעה של באלק נגד המשיבות למערערת הראשונה (להלן: התביעה הנוספת). ביהמ"ש דחה את הבקשה. המערערות הגישו בקשה לרשות ערעור ויחד עם זאת הגישו תביעה נפרדת נגד המשיבות באותן עילות שביקשו קודם לכן לצרף לתביעה המקורית, כנראה מחשש של התיישנות. הבקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נדחה.
ב. המשיבות העלו שתי טענות מקדמיות לדחיית הערעור על הסף מבלי להכנס לגופו של עניין. הטענה הראשונה היא כי אין להעניק למערערים רשות ערעור משום שבקשתם אינה עומדת ב"מבחני הכניסה" שנקבעו ע"י ביהמ"ש העליון, במיוחד בפסה"ד המנחה של חניון חיפה בע"מ (פד"י ל"ו (3) 123). אין בטענה זו כלום. המגבלות שנקבעו בהלכות של ביהמ"ש העליון למתן רשות ערעור מתייחסות לבקשה שנועדה להביא את הסכסוך בפני הערכאה השלישית, ולא כאשר מדובר בבקשה כגון דא שמטרתה להביא עניין לבירור נוסף בערכאה השניה. לא זו אף זו, בכתב הסיכומים של המשיבים מובעת במפורש הסכמה לשמיעת הנקשה כערעור עצמו מבלי לדון בבקשה לרשות ערעור, וממילא אין טעם בהעלאת הטענה האמורה.
ג. לעומת זאת יש לקבל את הטענה המקדמית השניה של המשיבים, כי כאשר מדובר בשיקול דעת בעניינים שבסדרי דין אין ביהמ"ש שלערעור מתערב, אלא אם כן ההחלטה הנדונה נוגדת את הדין או גורמת לעיוות דין. אין לומר כי החלטת ביהמ"ש המחוזי נוגדת את הדין. עפ"י הוראות תקנה 92 לתקנות סדר הדין האזרחי יורשה תיקון כתבי טענות אם התיקון דרוש "כדי שביהמ"ש יוכל להכריע בשאלות שהן באמת השאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין". עפ"י הוראות אלה בחן השופט את השאלה שבפניו. השופט בחן את השאלה גם מנקודת מבטה של תקנה 24 לחוק סדר הדין, דהינו, שמא ניתן להיעתר לבקשה על דרך של צירוף תובע, ועפ"י שתי אמות המבחן הנ"ל הגיע למסקנה שאין להיעתר לבקשה. אין לומר כי ההחלטה נוגדת את הדין עד כדי הצדקת התערבות, אפילו ניתן היה להגיע למסקנה אחרת מזו שאליה הגיע ביהמ"ש המחוזי.
ד. הוא הדין לגבי החריג של עיוות דין. ההחלטה איננה שוללת מהמערערת את יומה בביהמ"ש. התוצאה היחידה היא שעל המערערת להגיש תביעה נפרדת כפי שאכן עשתה. די בכך כדי לגרום לדחיית הערעור. ברם, גם אילו היה צורך להכריע בערעור לגופו של עניין, התוצאה היתה זהה. בתביעה הנוספת אין מדובר בשאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין, אלא בשאלות אחרות ושונות ובבעלי דין שונים. התביעה הנוספת איננה מעלה שאלות הכרוכות בתובענה אלא שאלות חדשות שנולדו מכח אירועים שהועלו לאחר הגשתה, ובין צדדים אחרים.

(בפני השופטים: ברק, בך, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עוה"ד נשיץ וצרטוב למבקשות, עוה"ד שטרן וארנון למשיבות. 8.4.90).

ע.א. 286/88 - יצחק מושקוביץ ואח' נגד הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ

*אישור בדיעבד של חברה לפעולות שנעשו בשם החברה לפני שנרשמה (מחוזי ת"א - ת.א. 84+2521/83/1032 - הערעור נדחה).

המערערים ניהלו פעילות עניפה בשוק המניות והסתייעו באשראים שניתנו להם ע"י המשיבה. האשראים הובטחו ע"י המניות שנרכשו ע"י המערערים וע"י כספי תכניות חסכון. עם משבר המניות של שנת 1983 ירד ערכן של המניות והמערערים נדרשו להמציא בטחונות אחרים. בגין הפעולות שנעשו הגישו המערערים תביעת נזיקין נגד הבנק על טיפול רשלני במימוש נכס מסויים ואילו הבנק הגיש נגד המערערים תביעה כספית. ביהמ"ש המחוזי דחה את תובענת המערערים וקיבל את תביעת הבנק. הערעורים נדחו.
לעניין ערעור המערערים על דחיית תביעתם - פסה"ד מבוסס על מימצאים עובדתיים שהמערערים מבקשים לשנותם, ואולם אין מקום להתערב במימצאים העובדתיים של ביהמ"ש המחוזי המבוססים היטב על חומר הראיות. אשר לתובענת המשיבה - הערעור בעיקרו הוא נגד חיובה של המערערת השלישית שהיא חברה. המערערת התאגדה ביום 1.8.82 ואילו פעילותה עם המשיבה החלה לפני כן. המערערים טענו כי לא הובאה ראיה שהמערערת אישררה מסמכים שנחתמו לפני תאריך התאגדותה, או כי בעת חתימתה על המסמכים היתה כבר בגדר חברה ביסוד. ברם, ביהמ"ש המחוזי לא התעלם מהיעדר ראיות כאשר חייב את המערערת, אלא שהגיע למסקנתו מתוך הנסיבות לאמור "מאחר והפעילות בחשבונה של (המערערת) נמשכה לאחר 1.2.82 מבלי ש(המערערת) העלתה השגה כלשהי ביחס לחיובים בחשבון שעניינם הפעילות בחשבון שקדמה ל-1.8.82 יש לראות את כל הפעילות בחשבון... כפעולות שאושרו בדיעבד...". אין להתערב במסקנה זו של ביהמ"ש המחוזי. אישור בדיעבד, בדומה להרשאה מלכתחילה, של שליחות, יכול להיעשות במפורש או מכללה, במעשה ומחדל, במכתב או בע"פ, ע"י אמירה, הודעה או כל התנהגות אחרת. הדברים אמורים גם לגבי תאגיד המאשר פעולה שנעשתה למענו לפני היווסדו.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, אלוני. החלטה - השופט אלוני. עו"ד א. שגיב למערערים, עו"ד ילון הכט למשיבה. 5.4.90).

ע.פ. 482/88 - מוחמד סעיד סיידה נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (סמים - הרואין) (הערעור נדחה בעיקרו).

המערער הורשע בתיק אחד בביצוע שתי עיסקות של מכר הרואין באוגוסט 1985, ובתיק אחר הורשע יחד עם אחר ברכישת 1,5 ק"ג הרואין מתושב לבנוני באוגוסט 1987. בגין העבירות בתיק הראשון נדון המערער לשנתיים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי ובגין העבירה בתיק השני נדון ל-10 שנים מאסר בפועל מצטבר, וכן לשלוש שנים מאסר על תנאי שאף הוא מצטבר למאסר על תנאי בתיק הקודם ובאותם תנאים. כך על המערער לרצות 12 שנות מאסר בפועל ובמקרה שיעבור עבירה מסוג פשע או עבירת סמים בתוך תקופת התנאי יהיה עליו לרצות פעמיים שלוש שנים מאסר.
הערעור על המאסר בפועל נדחה ועל המאסר על תנאי נתקבל, בהסכמת התביעה, כך ששני עונשי המאסר על תנאי יהיו חופפים ולא מצטברים.
אשר למאסר בפועל - טוען הסניגור כי העונש של 10 שנים מאסר בפועל בגין התיק השני הוא חמור ויש להתערב בו, בעיקר בהתחשב בכך ששותפו של המערער לביצוע העבירה, אחד בשם ודיע בשיר, נדון לשמונה שנים מאסר, שמהן רק חמש שנים לריצוי בפועל. ברם, מדובר ברכישת כמות גדולה של הרואין ובמעשה זה העונש של 10 שנים מאסר אינו חורג מהענישה ההולמת. תפקידם של בתי המשפט לתרום תרומתם לביעור נגד הסמים ותרומה זו מן הראוי שתתבטא בענישה מחמירה הולמת. לגבי נסיבותיו המיוחדות של המקרה יש גם להדגיש לחומרה, שאת העבירה באוגוסט 1987 עבר המערער בהיותו משוחרר בערובה כשהיה תלוי נגדו התיק הפלילי הקודם. אשר לטענה של אי אחידות הענישה - המערער הוא שהיה הרוח החיה בעיסקה והשני רק הצטרף אליו. בעניין המאסר על תנאי דין הערעור להתקבל. תקופת מאסר על תנאי, של שלוש שנים ועוד שלוש שנים, נראית מוגזמת גם במקרה של עבירות חמורות בהן הורשע המערער. גם התובעת הסכימה לכך שעונשי המאסר על תנאי לשלוש שנים יהיו חופפים וכך יש לקבוע.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד גב' תמי אולמן למערער, עו"ד גב' נורית ישראלי למשיבה. 29.4.90).

ע.א. 466/86 - גדות תעשיות פטרוכימיה בע"מ נגד משרד האנרגיה והתשתית ואח'

*החלת התקנות להקפאת מחירים על חמרים שנועדו ליצור מוצרים שנועדו לייצוא לחו"ל (מחוזי י-ם - ה.פ. 2521/85 - הערעור נדחה).

המערערת עתרה לביהמ"ש המחוזי בבקשה לפס"ד הצהרתי כי בתקופת עיסקות החבילה השונות מ-4.11.84, ובתקופת החירום לייצוב המשק עליה הכריזה הממשלה ביום 1.7.85, היו המשיבים מנועים להעלות המחיר של נפטא שהמערערת רוכשת ושל שירות פירום הנעשה ע"י בתי הזיקוק עבור המערערת, מעבר למחיר היציב כמשמעו בהוראות ליציבות מחירים במשק. משהוקפאו המחירים במשק נקבע במפורש כי על החלק מן המצרכים והשירותים המיוצאים או המיועדים לייצוא לא תחולנה הוראות ההקפאה. התקנות קובעות כי "מצרך או שירות המיוצאים בפועל מישראל, לרבות מיצרך המיועד לייצור מיצרך המיוצא בפועל מישראל..." אין חלים עליו התקנות המקפיאות את המחירים. טענת המערערת היתה כי היא רוכשת נפטא והחומר שהיא רוכשת איננו בגדר "מיצרך המיוצא בפועל מישראל", ואף ל)ו בבחינת "מיצרך המיועד לייצור מיצרך ומיוצא בפועל מישראל" שכן הנפטא משמשת לה לייצור רפורמט, שאף הוא אינו מיוצא בפועל מישראל, אלא משמש חומר גלם לייצור מוצרים אחרים אשר בחלקם מיועדים לייצוא. בהקשר זה נטען ע"י המערערת כי רק המוצר האחרון המיוער ישירות לייצוא הינו חופשי ממחיר יציב, אך לא "אביו" של מוצר זה, לא כל שכן "סבו". ביהמ"ש המחוזי קבע כי הדיבור "המיועד לייצורו של מיצרך המיוצא בפועל מישראל" אינו מצומצם למיצרך הנימנה על "הדור" שלפני אחרון, אלא גם על מיצרך הרחוק יותר "בשרשרת הדורות" ובלבד שברור וגלוי ללא עוררין כי המדובר במצרך המיועד בסופו של דבר לייצורו של מיצרך המיוצא בפועל מישראל. הערעור נדחה.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, בך. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד נאמן למערערת, עוה"ד משה לדור, גנון, דב קציר ונפתלי ליפשיץ למשיבים. 24.4.90).

בש"א 505/89 - דנאר בע"מ נגד בנק הפועלים בע"מ

*פטור מאגרה ומהפקדת ערבות (בקשה לפטור מאגרה ומהפקדת ערבון . הבקשה נדחתה).

המשיב הגיש תביעה נגד המבקשת לאכיפת שעבודים מכח אגרת חוב וכן ביקש למנות כונס נכסים לביצוע האכיפה. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה והמבקשת הגישה ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי. עם הגשת הערעור הגישה המבקשת בקשה לפטור מאגרת ערעור ומערבון להבטחת הוצאות הבנק
בערעור. הבקשה נתמכת בתצהירו של בעל המניות העיקרי ומנהל החברה, האומר כי ניתן נגד המבקשת צו לכינוס נכסים וכתוצאה מכך אין בידיה כל נכסים העשויים לשמש למימון תשלום אגרת הערעור או להבטחת הוצאות הבנק. בתצהיר נוסף נאמר ע"י המנהל כי גם הוא עצמו אין לו כל רכוש, כי הבית בו הוא מתגורר שייך לאשתו וכי אמצעי קיום יש לו בעזרת תמיכה מקרובי משפחת האשה בדרום אפריקה ומקצבת משרד הבטחון כהורים שכולים. ב"כ המשיב לא חלק על טענות המבקשת ביחס ליכולתה היא לשאת כתשלום האגרה ולעמוד בחובת הפקדת הערבון, והשאלה אם בנסיבות אלה יש לבחון את יכולתם של "קרובי" החברה להיחלץ לעזרתה ולשאת בתשלומים המוטלים עליה. הבקשה נדחתה.
ב"כ המשיב טוען כי לא ניתן כלל להעניק פטור מאגרה לחברה, שכן תקנות האגרות מאפשרות ליתן פטור מאגרה לבעל דין שהוא בשר ודם אך לא לגוף מאוגד. טענה זו אין לקבלה. מאידך, אין גם לקבל את טענתו המרכזית של ב"כ המבקשת כי משהוכח שהמבקשת הינה חסרת יכולת לשאת בתשלום האגרה, אין רלבנטיות למצבו הכלכלי,של בעל מניותיה. גם אם אין לחייב את בעלי המניות בתשלום אגרה בדרך של הסרת מעטה ההתאגדות של החברה, הרי קיים מודל משפטי אחר המאפשר להיזקק לבחינת יכולתם של המקורבים לחברה. כשם שמוטל על בעל דין בשר ודם להראות כי עשה מאמצים לגייס כספים מסביבתו הקרובה (בן זוגו והוריו אם הוא סמוך על שולחנם), כך תיבחן יכולתה של חברה גם לפי העזרה או האשראי שהיא יכולה לקבל מאלה הקשורים והקרובים אליה. אין לראות בכך עניין של "הרמת מסך" או חיוב בעלי המניות בתשלום התחייבויות החברה, אלא קביעת הפוטנציאל של החברה להשיג את האמצעים הדרושים להשגת מטרותיה. באשר לכך, הרי המבקשת לא הרימה את נטל הראייה ולא הראתה כי נעשו כל המאמצים לגייס כספים ממקורות אחרים כדי לעמוד בחיובים של תשלום האגרה והפקדת הערבון.

(בפני: הרשם צור. עו"ד מ. קומיסר למבקשת, עוה"ד זיסמן ואבירם למשיב. 11.3.90).

רע"א 572/90 - א.א.ג וטלפונקן נגד אלותועשר אלקטרו... בע"מ ואח'

*המצאת מסמכי בי-דין לחברה בחו"ל ע"י מסירת המסמכים לסוכני החברה כאשר הסוכנים הם גם התובעים (מחוזי ת"א - המ' 10297/89 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

המבקשות הן שתי חברות זרות המנהלות את עסקיהן בגרמניה והיו מיוצגות בישראל ע"י החברה המשיבה (להלן: אלותעש) ועל ידי חברה נוספת בשם אלקטרוויסטה שהן שתי חברות הרשומות בישראל בשליטה כמעט מלאה של אותם בעלי מניות, מנוהלות ע"י אותם אנשים באותה כתובת. אלותעש משמשת כסוכנת בלעדית של א.א.ג. וטלפונקן בישראל בכל הנוגע לייבוא מוצרי המפעל ארצה. אלקטרוויסטה עסקה ועוסקת בהפצת מוצרי חשמל ביתיים מטעם א.א.ג. ביום 27.4.89 שלחה א.א.ג. הודעה לנציגי רוב בעלי המניות באלותעש על ביטול יחסי הסוכנות שלה עם אלותעש. עקב כך הגישו אלותעש ובעלי מניותיה תובענה כספית נגד א.א.ג. "ע"י סוכנם המורשה בישראל אלקטרוויסטה בע"מ מרחוב שפע טל ..10." ונגד טלפונקן "ע"י סוכנם המורשה אלותעש... מרחוב שפע טל ..10.". ההמצאה לא.א.ג. וטלפונקן בוצעה, בהתאמה, אצל אלקטרוויסטה ואצל המשיבה שהיא התובעת בעצמה ואלה העבירו את כתבי בי הדין לשתי החברות הגרמניות. המבקשות ביקשו לקבוע כי לא בוצעה להן המצאה חוקית ובקשתן נדחתה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
המשיבות טענו כי ההמצאה חוקית היא על יסוד תקנה 482(א) לתקנות סדר הדין האזרחי הקובעת כי אם היתה התובענה בעניין עסק או עבודה "נגד אדם שאינו גר באיזור השיפוט... די בהמצאת הכתב למנהל או למורשה, העוסק אותה שעה בעצמו מטעם האדם בהנהלת העסק או העבודה באותו איזור שיפוט". גם אם ייקבע שנתמלאו כל תנאי התקנה, אין להסכים עם קביעתו של ביהמ"ש המחוזי כי התקנה חלה גם כשהתובענה מוגשת
ע"י המורשה כנגד המרשה. גם לפי לשונה של התקנה וגם לפי הגיון הדברים אין ספק שפרשנות זו של התקנה אינה נכונה. כל עיקרה של התקנה הוא ליצור חזקה שעקב אינטנסיביות היחסים שבין המורשה והנתבע, בנסיבות שפורטו בתקנה, יועברו כתבי בי הדין שיומצאו למורשה לידי המרשה. חזקה כזו אינה קיימת מקום שהתובע המציא את כתבי בי הדין לעצמו, ואין נפקא מינה לדינא אם בפועל מתקיימת המסירה ונודע למרשה על ההליך שהוגש נגדו. לפיכך יש לקבוע כי לא בוצעה המצאה כדין.

(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד שפיגלמן למבקשות, עו"ד נשיץ למשיבים. 12.3.90).

בג"צ 1023/89 - צדוק גמליאל נגד ראש עיריית נהריה ואח'

*פסילת סגן מנהל חטיבת ביניים בבי"ס עירוני מלכהן כחבר מועצת העיריה (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

העותר מכהן כסגן מנהל של אחת משתי חטיבות הביניים שבבית הספר המקיף העירוני בנהריה והוא נבחר לכהן כחבר המועצה בנהריה. המשיב הודיע לעותר על פסילתו מלכהן כחבר המועצה, בהסתמך על סעיף 120(4) לפקודת העיריות. טענת העותר היא כי עבודתו כסגן מנהל חטיבת ביניים אינה עלולה להביא לידי סתירה או אי התאמה בין תפקידיו בשירות המדינה ובין תפקידיו כחבר המועצה ולכן לא היה מקום לפסול אותו מלכהן כחבר המועצה. העתירה נדחתה.
המשיב גרס שעלול להיווצר ניגוד עניינים אשר אותו מבקש סעיף 120 הנ"ל למנוע, ולשם חיזוק גירסתו צירף המשיב תצהיר של מנהל אגף החינוך בעיריה המפרט נושאים אשר בהם עלול ניגוד העניינים האמור לבוא לידי ביטוי מעשי. בהסתמך על החלטותיו של בג"צ בדיונים בהם נדונו פסילתם לכהונה של מנהלי חטיבות ביניים ברשויות מקומיות אין מקום להתערב בהחלטת המשיב. ב"כ העותר הזכירה מקרים נוספים של חברי מועצת עיריית נהריה בהם מתעורר לדעתה ניגוד אינטרסים דומה לזה שנטען כלפי העותר. מבלי להביע דעה בעניין זה, מכיוון שהנושא לא נמצא בדיון ולא נפרשה יריעה שלמה של הנושא, הרי ברור בעליל כי קיומם של מקרים נוספים בהם יש להחיל את סעיף 120 לא יכול, כשלעצמו, להכשיר הימנעות מפעולה במקרה בו נמצאים בפני ביהמ"ש נתונים המצביעים על היווצרות נסיבות בהן יש לקיים את הוראותיו של סעיף 120.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, מלץ, אלוני. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב' אילנה בראף-שניר לעותר, עו"ד אבי גולדהמר למשיב. 1.4.90).

ע.א. 160/89 - גלית אלבז, קטינה ואח' נגד ציון אלבז

*מזונות לקטינים (מחוזי באר שבע - מ.א. 650/88 - הערעור נתקבל).

המשיב התגרש מאמם של שלשת הקטינים המערערים. זו נישאה מחדש, ילדה ילד נוסף ונמצאת עתה במצב נפשי דיכאוני בעקבות הלידה. המשיב איננו עובד וביקש הבטחת הכנסה מן המוסד לביטוח לאומי. המערערים תבעו מזונות מהמשיב וביהמ"ש המחוזי חייב אותו לשלם לשלשת הקטינים 250 ש"ח לחודש צמוד למדד שפורסם ב-15.2.89. ביהמ"ש המחוזי הבהיר כי צרכיהם של הקטינים גדולים יותר מן הסכום שנפסק, אך אין למשיב אמצעים כספיים כדי לשאת בנטל. לדעת ביהמ"ש המחוזי יש לפסוק את המזונות לא רק על פי צרכי הקטינים אלא גם על פי יכולתו של הנתבע. הערעור נתקבל.
הסכום שנפסק לקטינים נמוך ביותר. זאת ועוד, בכך נשללת מהם האפשרות לזכות בתמיכה נאותה מן המוסד לביטוח לאומי על יסוד האמור בסעיף 3 לחוק המזונות (הבטחת תשלום). אמנם אין לקבוע סכום מזונות מתוך פזילה להוראותיו של החוק הנ"ל, אולם, אין לפסוק סכום נמוך בהרבה מן הדרוש לכיסוי הצרכים המוכחים, מבלי להביא בחשבון שבכך שוללים מן הקטינים גם את האפשרות להיזקק להבטחה של קיומם שהונהגה ע"י המחוקק. המוסד זכאי לפי החוק הנ"ל לגבייה מן החייב, ובנסיבות דנן יש אפשרות
להתחשב במצבו של המשיב עובר לקביעת דרכי הגבייה ולאו דווקא בעת קביעת הצרכים המוכחים. לפיכך הוחלט להעמיד את מזונות הקטינים על 500 ש"ח לחודש צמוד כאמור.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, בך. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד סימונה חיים למערערים, עו"ד גב' מאשא וולפיש למשיב. 1.4.90).

ע.א. 606/88 - משה בסליאן נגד פלורה בסילאן ואח'

*מזונות (הערעור נדחה).

בשעתו חוייב המערער במזונות ארבעת המשיבים ועתה נדונה בקשתו להפחית את שעור המזונות. ביהמ"ש המחוזי החליט להשאיר על כנו את סכום המזונות כפי שנפסק ולהפחיתו ממאי 1985 ב-%20. הערעור מופנה נגד מיעוט ההפחתה של המזונות וסירובו של ביהמ"ש המחוזי להיעתר לבקשות להזמנת עדים, ובין היתר, להזמין את המשיב הרביעי. כן חולק המערער על הממצאים בעניין ההכנסה שלו ובעניין צרכי המשיבים. הערעור נדחה.
עניין הזמנת העדים נדון בצורה מלאה בביהמ"ש המחוזי ואין פגם בשיקוליו. בעניין העדת המשיב הרביעי אומר ביהמ"ש המחוזי כי בנסיבות העניין, כשמדובר בתביעת המזונות ולא בעניין החזקת הילדים "אין מקום להטריד את הבן הקטין, ולהעידו על דוכן העדים. מה גם, שבעניין זה הוגשו תזכירים שמהם ניתן לקבל תמונה כוללת לגבי המצב". לפיכך, קבע ביהמ"ש, אין להתיר את חקירת הבן כעד מטעם הנתבע. בכך אין להתערב. אשר לממצאים העובדתיים, הרי ביהמ"ש שלערעור אינו מתערב בכגון דא אלא אם נפל משגה מהותי או נשמט נתון בעל חשיבות וכזאת אין בענייננו.

(בפני השופטים: הנשיא שמגו, ד. לוין, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. המערער לעצמו, עו"ד אורי צפת למשיבים. 1.4.90).

רע"פ 165/89 - ישראל דגן נגד מדינת ישראל

*בקשת רשות לערער על החלטת ביהמ"ש המחוזי שלא להאריך מועד להגשת ערעור על פס"ד בימ"ש שלום (הבקשה נדחתה).

ביום 25.2.87 הורשע המבקש בביצוע עבירה פלילית ונגזר דינו. ביום 1.5.87 המציא לביהמ"ש המחוזי בירושלים, מה שמתיימר היה להיות כתב ערעור. החומר הוחזר לו משני טעמים : הוא לא כלל את כל הנספחים הנדרשים ; הוגש באיחור מבלי שנתבקשה ארכה. מכאן ואילך, כל פעם באיחור רב, חזר המערער וביקש להגיש את ערעורו ולקבל ארכה לעשות כן. לאחרונה נדחתה בקשתו לבטל החלטה קודמת שאינה נותנת לו ארכת זמן, בהחלטת ביהמ"ש המחוזי מיום 20.12.89. זו ההחלטה נשוא הדיון דנא. הבקשה, שהיא למעשה בקשה לרשות ערעור, ואשר הוכתרה ע"י המערער כ"הודעת ערעור ונימוקיו" נדחתה.
ב"כ המדינה השמיע טענה מקדמית, כי בקשתו של המבקש (מה שמכונה על ידו "ערעור") צריכה להידחות על הסף. הטעם לכך, שההחלטה איננה פס"ד של ביהמ"ש המחוזי כדרגה ראשונה, שאז יש לבעל הדין זכות ערעור לביהמ"ש העליון, אך גם איננה החלטה של ביהמ"ש המחוזי בשבתו כביהמ"ש לערעורים, שאז אפשר להגיש בקשה לרשות ערעור - אלא היא פשוט "החלטה אחרת" שאיננה כזו ואיננה כזו, ושכלפיה לא ניתן להגיש בהליך פלילי לא ערעור בזכות ולא בקשת רשות ערעור. טענה זו שהיא מבוססת והיא נסמכת על ההלכות שנפסקו בביהמ"ש העליון אין לה מענה בפי המערער. אכן, המערער החמיץ כל הזדמנות שניתנה לו לקדם את עניינו ולעמוד על זכותו עפ"י סדרי הדין הנאותים, כך שההליך הגיע לשלב שאין למערער מוצא ממנו. ככל שמדובר בבקשה דנא אין לה מקום ויש לדחותה על הסף.

(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד יצחק תוסיה כהן למבקש, עו"ד גב' תמר בורנשטיין למשיבה. 26.4.90).

ע.א. 570/90 - אדימר השקעות ופיננסים בע"מ נגד גדעון קפלן ואח'

*בקשה להצטרף כנתבעת לתובענה (מחוזי י.ם - המרצה 2451/89 (ת.א. 641/87) - הערעור נדחה).

המשיבה השלישית (להלן : המשיבה) שילמה למערערת עמלת סוכן בקשר לעיסקה מסויימת. המערערת התחייבה כלפי המשיבה לשפותה אם יסתבר כי המערערת אינה זכאית לתשלום כאמור. לאחר מכן הגיש המשיב תביעה נגד שתי המשיבות בעניין זכותו של המשיב לעמלת סוכן בקשר לאותה עיסקה. ביהמ"ש פיצל את הדיון לשניים: תחילה נדונה שאלת חבותן של הנתבעות (המשיבות 2 ו-3) ואילו קביעת שיעור החבות הושאר לשלב דיוני שני ונפרד שהחל אחרי מתן ההחלטה בקשר לעצם החבות. המערערת היתה מודעת היטב לכל ההליך משלבו הראשון, והמנהלת של המערערת, המחזיקה במרבית מניותיה, אף העידה במשפט שבין המשיב לבין המשיבות. בתום השלב הראשון, כאשר נקבעה חבותן של המשיבות כלפי המשיב, ביקשה המערערת לצרפה כנתבעת נוספת לתובענה. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה והערעור נדחה.
ביהמ"ש המחוזי סבר שאחרי תום השלב הראשון של הדיון בו נקבעה שאלת זכאותו של המשיב וחבות הנתבעות, וכאשר נותר רק דיון בשאלת שיעור התשלום, יהיה בצירוף המערערת כנתבעת נוספת משום סירבול שלא לצורך שיכביד את ההליכים ואשר אינו דרוש לצורך בירור נאות של המחלוקת שעדיין נותרה פתוחה בפני ביהמ"ש. באשר לכך צדק ביהמ"ש המחוזי בהחלטתו. עניין הצירוף נתון לשיקול דעתו של ביהמ"ש. אמנם תקנה 24 לתקנות סדר הדין קובעת כי ניתן לצרף בעל דין בכל שלב משלבי הדיון, אך אין פירושו של דבר שיש בכך כדי לשלול מביהמ"ש את שיקול הדעת, ואת האפשרות להביא בחשבון כי השלב הדיוני אשר בו עולה בקשה כאמור לראשונה הוא שלב מאוחר או מתקדם מדי והצירוף יכביד במקום להקל. יעילות הדיון ומניעת סירבולו שלא לצורך הם שיקולים לגיטימיים של ביהמ"ש.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, אלוני. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד י. בייניש למערערת, עו"ד א. פני גיל למשיב, עוה"ד ח. ברמן וא. זוהר למשיבות האחרות. 1.4.90).

רע"א 582/89 - קצין התגמולים נגד אברהם שמש

*בקשה לרשות לערער על החלטה כי מחלה נגרמה עקב השירות (הבקשה נדחתה).

השאלה העומדת במרכזה של בקשה זו היא אם מגבלותיו של המשיב, שנפגע בכתפו שעה שביצע בשירות המילואים משימה שהוטלה עליו, הינן בבחינת החמרה או שמא מדובר בגרימה עקב השרות. קצין התגמולים סבר כי מדובר בהחמרה בלבד, ועדת הערעורים לפי חוק הנכים אימצה את החלטתו של קצין התגמולים והמשיב ערער לביהמ"ש המחוזי. בפס"ד מפורט קיבל ביהמ"ש המחוזי את ערעורו של המשיב, ביטל את החלטת ועדת הערר ופסק כי ההפרעות בכתף שמאל של המשיב הינן בגדר נכות שנגרמה עקב שרותו הצבאי ובמהלכו. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב"כ המדינה ערה להלכות הקובעות את "מבחני הכניסה" אל ערכאה שלישית (במקרה מסויים זה המדובר הוא למעשה בערכאה רביעית) ולפיכך היא מנסה לשוות לשאלה המתעוררת אופי של שאלה משפטית שמן הראוי לדון בה. ברם, אין כל שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת שביניהם. ביהמ"ש המחוזי לא שינה מאומה מן ההלכות העוסקות בנושא זה, אלא יישם אותן לגבי העובדות שבמקרה ספציפי זה. גם לגופו של עניין פסיקת ביהמ"ש המחוזי בדין יסודה.