ע.פ. 84/88 - מדינת ישראל נגד יעקב אברג'יל
*טענת "זיכוי קודם" בגין זיכוי בבימ"ש בצרפת בעבירה שנעשתה מקצתה בישראל ומקצתה בחו"ל. *"קשירת קשר" בישראל כתחילת ביצוע העבירה בישראל(מחוזי ת"א - ת.פ. 514/86 - הערעור נתקבל).
א. המשיב הואשם בביהמ"ש המחוזי בת"א בשבעה פרטי אישום שנושאם עבירות בהירואין. הוא זוכה מהאישומים החמורים ביותר, בהם יוחסו לו עבירות של סחר ויצוא ויצואו מספר קילוגרמים הירואין, הורשע בפרטי אישום שבהם מדובר בכמויות קטנות יותר של סם ונדון לשלוש שנים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. פרט אישום אחד שבו זוכה המשיב ושעליו מערערת המדינה נאמר בו "בתאריך בלתי ידוע בחודש דצמבר ..1983. קשר הנאשם בישראל קשר... לייצא סם מסוכן מטורקיה... לישראל... במסגרת הקשר... יצאו הנאשם ודוד סוויסה (להלן: הבלדר) לטורקיה... הנאשם השלים בטורקיה עיסקה לרכישת... הירואין במשקל של כ-5 ק"ג ... הנאשם עזב את טורקיה ויצא לצרפת... במסגרת הקשר... יצא הבלדר בטיסה... עם מזוודותיו ובהן כ- 5 ק"ג הירואין... והובילם עבור הנאשם... לפריז בדרכו לישראל...". הוראות החיקוק שלפיהן הואשם המשיב היו קשירת קשר לביצוע פשע וייצוא סם מסוכן. המשיב הועמד לדין בצרפת בעקבות תפיסתו של הבלדר בשדה התעופה בפריז עם הסם. ביהמ"ש בצרפת זיכה את המשיב וטענת הסניגור שנתקבלה ע"י ביהמ"ש המחוזי היתה כי היה בפסה"ד של ביהמ"ש הצרפתי משום "זיכוי קודם" המונע את העמדתו של המשיב לדין בפני בימ"ש בישראל. הערעור נתקבל.
ב. ביהמ"ש העליון סקר את הסעיפים השונים הנוגעים לעבירות סמים ולהוראות חוק הדנות ב"סיכון כפול" או בטענות "כבר הורשעתי" או "זוכיתי", והגיע למסקנה כי אין להחיל על העבירות הכלולות בפרט האישום הנדון את סעיף 38(ה) לפקודת הסמים המסוכנים, מן הטעם שסעיף 38 לפקודה חל על מעשים שנעשו מחוץ לישראל בלבד, ואילו העבירות הנדונות בוצעו למעשה בישראל, בשלמותן או לפחות בחלקן. על עבירה שבוצעה בישראל, אפילו רק בחלקה, יש להחיל את הסיפא לסעיף 3 לחוק העונשין הקובעת לאמור "עבירה שנעשתה מקצתה בתחום השיפוט, ניתן להביא את עושה העבירה לדין ולהענישו כאילו נעשתה כולה בתוך התחום". משום כך אין צורך להידרש במקרה זה להוראות סעיף 10(ד) לחוק העונשין וניתן להעמיד את המשיב לדין בישראל בכל העבירות שיוחסו לו בפרט האישום הנדון אפילו אם כבר נשפט בגין אותם מעשים בפני ביהמ"ש הצרפתי ויצא זכאי שם.
ג. אשר לעבירת הקשר ניתן לקבוע ללא קושי מיוחד כי ערעור המדינה בדין יסודו. ברישא של פרט האישום נאמר "בתאריך בלתי ידוע... קשר הנאשם בישראל קשר... לייצא סם מסוכן מטורקיה...". עבירת הקשר הינה עבירה ספציפית, נפרדת, וביצועה מושלם ברגע שהקושרים מגיעים ביניהם להסכם בדבר המזימה הפלילית. משמע, שבמקרה דנן קשירת הקשר המיוחסת למשיב בוצעה כל כולה בישראל בטרם נסעו הקושרים לחו"ל לצורך קידום מטרות הקשר. מסובך יותר הוא המצב המשפטי בכל הנוגע לעבירה של ייצוא סם, אשר על סמך הנאמר בכתב האישום בוצעה מחוץ לישראל. ב"כ התביעה טוענת כי גם עבירה זו בוצעה באופן חלקי בישראל, שכן על פי "הילכת הקשר" מוטלת על כל שותף לקשר האחריות לגבי כל העבירות המבוצעות לאחר מכן לצורך קידום הקשר. מבקשת התובעת לקבוע כי יש בקשירת הקשר משום תחילתם של מעשי העבירה הנוספים שבוצעו מחוץ לישראל, בעקבות הקשר. טיעון זה אין בו כדי לשכנע.
ד. אולם ניתן להגיע למסקנה אליה חותרת המדינה בדרך אחרת. ניתן לראות, עפ"י העקרונות של "הלכות הקשר", בכל קושר משום אדם המשדל את יתר הקושרים לביצוע מעשי העבירה המתוכננים. יוצא, כי בגין קשירת הקשר שנעשתה בישראל, ניתן לראות את המשיב בתור מי ששידל את הבלדר לבצע את עבירת ייצוא הסם מטורקיה לצרפת, ועקרונית המשיב הופך ע"י כך לשותף לאותה עבירה עפ"י הוראות סעיף 26 לחוק העונשין. תהא
הדעה בדבר דמיון בין קשירת קשר ותוצאותיה ובין השידול לביצוע העבירה, מבחינה אנליטית, כאשר תהא, וקיימות דעות שונות בעניין זה, מכל מקום אין סיבה לעשיית הבחנה בין שני אלה בכל הנוגע ליישומו של סעיף 3 (סיפא) לחוק העונשין. אם נקבע כי ניתן להעמיד אדם לדין בישראל בגין עבירה שבוצעה בחו"ל ע"י אחר, לאחר שהלה שודל לבצעה ע"י הנאשם בישראל, מהטעם שיש לראות במעשה השידול משום "מקצת העבירה המושלמת", אזי אין סיבה שלא להסיק אותה מסקנה גם ביחס לקשירת הקשר בארץ אשר לקידומו מבוצעות עבירות שונות מחוץ לישראל. העולה מכך שגם העבירה של שותפות בייצוא הסם בוצעה באופן חלקי בישראל.
(בפני השופטים: ברק, בך, אריאל. החלטה - השופט בך. עו"ד גב' נאוה בן אור למערערת, עו"ד מ. שרמן למשיב. 2.4.90).
ע.פ. 593/89 - מדינת ישראל נגד רפאל נחום
*הרשעה על יסוד "טביעת אצבע" כאשר ההסבר שנתן הנאשם לא נמצא אמין וממילא לא סביר(מחוזי י-ם - ת.פ. 293/87 - הערעור נתקבל).
א. דירתה של המתלוננת נפרצה ונגנבו ממנה חפצים שונים. טביעת האצבעות של המשיב נמצאה בשני צדדיו של משקוף החלון, מבחוץ כלפי פנים. הדבר מלמד שהמשיב אחז במשקוף בשתי ידיו, כשפניו כלפי פנים הדירה. ארבעה ימים לאחר הפריצה נחקר המשיב וסרב למסור הסבר לכך וכמו כן סרב למסור טביעת אצבעות. רק כעבור 7 ימים טען כי בעבודתו כפועל בתחנת כבלים עלה לחלון הדירה כדי לשחרר את הכבל. הממונה על המשיב לא אישר את גירסתו של המשיב באשר לטיפול בכבלים, וכן צורת אחיזתו בחלון אינה מתיישבת עם טיפול בכבלים, טביעות האצבעות הן טריות ובעלת הדירה העידה כי סמוך לפני הפריצה היא ניקתה את החלונות והמשקופים ועדותה לא נסתרה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הסברו של המשיב לכן אינו אמין, אך יחד עם זאת הוסיף וקבע כי הסברו אינו בלתי סביר. לדעת ביהמ"ש המחוזי, מכיוון שהמדינה התמקדה בסבירות הסבריו של המשיב ולא באמינותו "אין זה ראוי שביהמ"ש ביוזמתו יפנה לשאלת אמינותו". מטעם זה החליט ביהמ"ש לזכות את המשיב. הערעור נתקבל.
ב. משקבע ביהמ"ש כי הסברו של המשיב אינו אמין, נותרה על כנה הראייה כי במקום נמצאה טביעת אצבעות של המשיב, ללא שניתן הסבר המניח את הדעת לכך. טביעת האצבעות היתה טריה בת 5 עד 6 ימים, לפי עדות חוקר משטרתי, ועל כן אין היא מתיישבת עם התקנת הכבלים או ניתוקם שנתבצעו חודשים מספר לפני כן. נמצא כי קיימת ראייה אמינה, הקושרת, מעל לכל ספק סביר, את המשיב לפריצה שהיתה במקום. אילו ניתן הסבר המניח את הדעת להימצאות טביעת האצבעות, היה בכך כדי להכניס ספק סביר או אף מעבר לכך בראיות התביעה. דא עקא שהסבר כזה לא נמצא, שכן גירסתו של המשיב לא נמצאה אמינה.
ג. סבירות ההסבר, שיש בו כדי להסיר מטביעת האצבעות את כוחה הראייתי המפליל, משמעותה כי על פי הראיות האמינות שהיו בפני ביהמ"ש, ניתן הסבר למציאותה של טביעת אצבעות המתיישב עם חפותו של הנאשם. חוסר האמון בהסברי הנאשם, יש בו כדי לשלול את סבירות הסברו. סבירות ההסבר, אין משמעותה האפשרות ההיפוטטית כי טביעות אצבעותיו של הנאשם יהיו במקום בלא קשר לביצוע העבירה. סבירות ההסבר משמעותה, כי על פי מכלול הראיות, מתעורר ספק אם הימצאות טביעת האצבעות במקום אינה מתיישבת גם עם האפשרות שהנאשם לא ביצע את העבירה המיוחסת לו. חוסר האמון בהסברי הנאשם עשוי להפוך את גירסתו לבלתי סבירה בנסיבות העניין. ביהמ"ש המחוזי טעה בסברו שהתביעה לא התייחסה לאמינות הגירסה וכן טעה בכך שלא ראה קשר הדוק בין סבירות הגירסה לבין אמינותה. משנקבע כי גירסת הנאשם אינה אמינה, צריך היה ביהמ"ש להמשיך ולקבוע אם על פי מכלול הראיות יש מקום לזכותו או להרשיעו.
ד. אין מקום להחזיר את הדיון לביהמ"ש המחוזי. חוסר אמינותו של המשיב נקבעה ע"י הערכאה הראשונה והשאלה היא אם על פי מכלול הראיות יש מקום להרשיעו או לזכותו. בעניין זה אין ספק כי המשיב ביצע את המעשה המיוחס לו בכתב האישום וזאת בהתחשב בטביעת האצבעות שנמצאה ובכך שגירסת המערער בעניין זה אינה מתיישבת עם מכלול הראיות. לפיכך הוחלט להרשיע את המשיב והתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי לקביעת העונש.
(בפני השופטים: ברק, בייסקי, מלץ. החלטה - השופט ברק. עו"ד גב' אפרת ברזילי למערערת, עו"ד א. רוזנטל למשיב. 22.3.90).
בג"צ 957/89 - פלוני נגד לשכת עורכי הדין
*ביטול השעיית עו"ד שנגזרה בדין משמעתי בעקבות הרשעה בעבירה פלילית, כאשר העותר קיבל חנינה מנשיא המדינה בעבירה הפלילית(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
א. העותר הורשע בפלילים והושעה מחברותו בלשכת עוה"ד לתקופה של 12 חודש, על יסוד הליך לפי סעיף 75 לחוק לשכת עורכי הדין. טענת העותר היא כי אחרי שנמחקה הרשעתו בחנינה שהעניק לו נשיא המדינה ביום 14.9.89, יש לראות את השעייתו כאילו נפסקה על אתר. לטענתו, לפי סעיף 16(ד) לחוק המרשם הפלילי ותקנות השבים, הרשעה שנשיא המדינה נתן עליה חנינה, דינה כדין הרשעה שנמחקה. כן נטען כי חל במקרה דנן האמור בסעיף 20(א) לחוק הקובע כי "מי שנמחקה הרשעתו ייחשב לעניין כל דין כאילו לא הורשע וכל פסול שנפסל אדם בשל ההרשעה... לרבות פסק דין בהליך משמעתי, בטל מיום המחיקה, אולם אין במחיקה כדי להשפיע על מה שנעשה עקב ההרשעה". לאור הוראה זו בטלה, לפי הטענה, מיום מתן החנינה, ההשעיה מן החברות בלשכת עורכי הדין. מאידך סבורה הלשכה כי חנינת הנשיא אינה חלה על פסיקת בתי הדין המשמעתיים של לשכת עורכי הדין, וכי לפי האמור בסיפא של סעיף 20(א) לחוק המרשם הפלילי הנ"ל, אין המחיקה חלה על תוצאות הדיון המשמעתי שהינו בגין המעשה שנעשה. העתירה נתקבלה.
ב. סעיף 16(ד) לחוק המרשם אין עניינו לכאן. הוא דן במרשם הפלילי המנוהל ע"י המשטרה וקובע הוראה בדבר מחיקה של הרישום בנסיבות המתוארות בסעיף 16 לחוק. סעיף 16(ד) איננו מהווה כלל מנחה כוללני בדבר תקפותה של ההרשעה, אלא הוראה בדבר מחיקה מן המרשם, היינו פעולה טכנית רישומית. הלשכה יכולה לנקוט בצעדים משמעתיים בעקבות הרשעת חבר מחבריה, אף אם העניין לא נרשם מעיקרו במרשם, ובין אם היה לפי החוק הנ"ל צורך ברישום בין אם לאו.
ג. סעיף ס2(א), לעומת זאת, אין עניינו רק המרשם או מסירת המידע מתוכו, אלא הוא קובע מה השפעת המחיקה של הרשעה מן המרשם "לעניין כל דין". מדובר בהוראה המשליכה מניה וביה על דיני הראיות ועל סדרי הדין הפליליים בהליך מסוג כלשהו, ולא רק על הסדרי המרשם וניהולו. בנוסחו של סעיף 20(א) מבהיר המחוקק כי המונח "פסק דין" כולל גם פסק דין שניתן בדין משמעתי. טענת המשיבה כי פס"ד בהליך משמעתי משמעותו רק פס"ד שניתן בהליך משמעתי לפי פקודת המשטרה, אין לה סימוכין בנוסחו של החוק ובהקשרו החקיקתי.
ד. אשר לטענת המשיבה כי לפי הסיפא של סעיף 20 אין במחיקה כדי להשפיע על מה שנעשה עקב ההרשעה, ומכאן כי הכוונה לכך שפסילה או השעייה בעקבות הרשעה שעליהן הוחלט לפני החנינה אינן מתבטלות ונשארות תקפות - גם טענה זו יש לדחות. מתוך ההוראה של סעיף 20 עולה כי מרגע המחיקה ואילך, בעקבות החנינה, בטלה הפסילה אשר עליה הוחלט בפס"ד משמעתי, אלא שאין בכך כדי לבטל את פסה"ד, ההרשעה או הפסילה מעיקרם, ומה שנעשה בעבר נותר שריר וקיים עד למועד בו באה המחיקה ושינתה את המצב
המשפטי. המחיקה היא פרוספקטיבית. קנס ששולם או השעייה בעבר עד למועד החנינה - כל אלה יעמדו בעינם.
ה. אין לכחד שהתוצאה האמורה מולידה חוסר אחידות. אם נשיא המדינה אינו מוסמך לחון במישרין את מי שהורשע בעבירת משמעת שאיננה נובעת מהרשעה בפלילים, משתמעת מכך הבחנה שאין בה הגיון פנימי, ומה גם שכדי למחוק הרשעה לפי סעיף 75 לחוק לשכת עורכי הדין, יש צורן בפעולה עקיפה של חנינה המתייחסת לעבירה הפלילית, היינו, כפי שאירע במקרה דנן, בחנינה בשל עבירה פלילית שהעונש בעטייה כבר רוצה. לפי הפירוש האמור התוצאה היא שעורכי דין שגם הובאו בפלילים וגם נדונו בבית דין משמעתי יוכלו לזכות בחנינה, ואילו אלה שהובאו בפני בתי הדין המשמעתיים בלבד לא יוכלו ליהנות ממתת חסד זו. לעניין זה בידי המחוקק פתרונים.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, ד. לוין. החלטה - הנשיא שמגר. עוה"ד מיכאל כספי וגד טיכו לעותר, עו"ד משה עליאש למשיבה. 26.4.90).
ע.פ. 261/89 - גדי אוחנה ואח' נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד והריגה)(מחוזי באר שבע - ת"פ 327/88 - ערעורו של אוחנה על חומרת העונש נדחה ושל השניים האחרים נתקבל).
א. לאחר פעולת הכנה הגיעו שלשת המערערים, אוחנה, בני ימין ויוסי כחלון, במכונית גנובה, לחנות תכשיטים של המנוח. ימין נשאר יושב במכונית והשניים האחרים נכנסו לחנות, כאשר אוחנה מחזיק בידו רובה קלצ'ניקוב ופניו מכוסים בכובע גרב. בכניסתם לחנות הודיע אוחנה לבעל החנות ואשתו כי זהו שוד והחל מיד לשבור את זכוכית הדלפק. כחלון, שהיה אז קטין, החל להוציא משם מגשים עם תכשיטים שהוכנסו לתוך שקית. באותו שלב עשה המנוח תנועה שהתפרשה ע"י השניים כי הוא מתכוון להתנגד לשוד וכחלון אמר לאוחנה "בוא נברח". אוחנה לא שעה לו, ירה בבעל החנות מספר יריות והרגו. לאחר מכן ברחו השלשה, הטמינו את הנשק והציתו את המכונית הגנובה שהסתייעו בה לביצוע העבירות. בביהמ"ש המחוזי הואשמו השלשה בעבירות של רצח ושוד ובעקבות עיסקת טיעון הוחלף סעיף הרצח בסעיף הריגה והשלשה הודו באשמה. ביהמ"ש המחוזי גזר לאוחנה 18 שנים מאסר בפועל, לימין 16 שנים ולכחלון 11 שנים מאסר. ערעורו של אוחנה נדחה, של ימין נתקבל ועונשו הועמד על 14 שנים ושל כחלון נתקבל ועונשו הועמד על 8 שנים מאסר.
ב. אין סיבה להתערב בעונש שהוטל על אוחנה. מערער זה היה היוזם והמדריך והוא זה שבפועל לחץ על ההדק והרג את המנוח. העונש הוא אכן חמור, אך הוא הולם את חומרת המעשים ואיננו חורג מרמת הענישה המקובלת עד כדי הצדקת התערבות. מאידך יש צידוק להתערב בעונש שהוטל על ימין. הוא לא היה נוכח כלל בחנות, ואף כי מבחינה משפטית הוא שותף לכל מה שארע שם, הרי הדבר צריך לקבל ביטוי בעונש. ביהמ"ש היה ער לכך ומשום כך גזר עליו עונש קל יותר מזה שהטיל על אוחנה, אך הפער בין העונשים איננו נותן ביטוי ראוי לפער במידת ההשתתפות במעשה. מטעם זה הוחלט להעמיד את עונש המאסר שנגזר לימין על 14 שנים. אשר לכחלון - הפער בין עונשו של זה לעונשם של השניים האחרים הוסבר ע"י ביהמ"ש בשניים אלה: גילו הצעיר, ביום המעשה היה בן 16 שנים ו-8 חודשים ; העובדה שסמוך לפני היריות הציע לאוחנה להסתלק מן המקום. שני הנימוקים לקולא אכן נכונים הם, אך ביהמ"ש לא התחשב בנימוקים אלה די הצורך ומן הראוי היה לתת להם ביטוי יותר ממשי. לפיכך הוחלט כאמור.
(בפני השופטים: ברק, בייסקי, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עו"ד צ. גולן לאוחנה, עו"ד זאב זילברשטיין לימין, עו"ד ציון אמיר לכחלון, עו"ד יובל שדמי למשיבה. 22.3.90).
ע.פ. 247/89 - מדינת ישראל נגד יוסף דלק
*קולת העונש (שוד) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב, יחד עם שניים אחרים, התקיפו את המתלונן, בעטו בו, חנקו אותו ושדדו ממנו סכום של כ-1650 ש"ח. המשיב הורשע, על פי הודאתו, בעבירה של שוד ונדון לשלש שנים מאסר בפועל וכן הופעל בחופף מאסר על תנאי של ששה חודשים. כן הוטל על המשיב מאסר על תנאי של שנה וחצי. הערעור על קולת העונש נתקבל.
התנהגותו של המערער חמורה היא ביותר. לאור היום ביצע מעשה בריונות הכרוך באלימות ללא כל התגרות. הוא עשה כן שמונה ימים בלבד לאחר ששוחרר מהכלא בעקבות ניכוי שני שליש ממאסר וכאשר מאחוריו עבר פלילי, ומאסר על תנאי תלוי ועומד נגדו. בנסיבות אלה העונש שהוטל על המערער חורג לקולא ממדיניות הענישה הראוייה. כמו כן לא היה כל צידוק, בהיעדר נסיבות מיוחדות, שלא להפעיל את המאסר על תנאי במצטבר ולא בחופף. לפיכך הוחלט כי עונש המאסר בפועל יועמד על 4 שנים והמאסר על תנאי יופעל במצטבר.
(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, אור. עו"ד גב' תמר בורנשטיין למערערת, עו"ד דויטש למשיב. 19.3.90).
ע.פ. 303/89 - הודה טייב נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
בגין שבעה מעשי שוד, ארבע עבירות של גניבה ותקיפה, ואישום נוסף הכולל 14 מקרי גניבה, נגזרו למערער 5 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. המעשים כולם בוצעו נגד קשישות שהותקפו ע"י המערער וגם נגרמו להן חבלות. הערעור על חומרת העונש נדחה.
הסניגור סבור כי ניתן לראות בכל המעשים מעשה אחד רצוף מחמת תכיפות המעשים, כביכול, ובעיקר הוא מבקש להתחשב בעובדה כי מעשי השוד והגניבה בוצעו כדי לממן רכישת סמים, להם המערער מכור. ברם, אף אם מתחשבים בכל אשר ניתן להתחשב לטובתו של המערער, המעט שניתן לומר הוא כי ביהמ"ש הקל עם המערער מאוד מאוד. מי שבוחר בקרבנות שלו למעשי עבירה קשישים וקשישות כטרף קל, חייב לדעת כי ביהמ"ש מצווה ומחוייב להגן על מקרים כאלה וחובה היא להחמיר עם עבריינים שכך פועלים. במקרה זה, ובהתחשב בתכיפות ביצוע המעשים, אין משמעות לכך כי המערער מכור לסמים.
(בפני השופטים: בייסקי, בך, גולדברג. עו"ד לנדשטיין למערער, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 13.2.90).
ע.פ. 226/89 - דרגליו זפה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (יבוא קוקאין) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער, אזרח קולומביה, הגיע ארצה בינואר 1989 כשבקרבו סם קוקאין בכמות של 488 גרם המחולק ל-89 עטיפות. את הסם פלט המערער בהיותו במלון בארץ. הוא לא הצליח ליצור קשר עם מי שאליו היה מיועד הסם והחליט לעזוב את הארץ. המערער נתפס בשדה התעופה כשבמעילו מוסתרות שתיים מן העטיפות המכילות קוקאין, והכמות הנותרת הוסתרה על ידו במזרון שבחדר המלון ששכר ושם נתגלה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בשורה של עבירות הקשורות בעובדות הנ"ל וגזר לו מאסר בפועל של 10 שנים. הסניגור טוען כי העונש חמור מדי בהתחשב בכך שמיד לאחר שנלכד שיתף המערער פעולה עם המשטרה, הודה בעבירה והביע חרטה על מעשיו. כן פירט הסניגור את נסיבותיו האישיות של המערער שאין לו עבר פלילי ושנקלע למצוקה כספית ועל כן התפתה לבצע את העבירה. הערעור על חומרת העונש נדחה.
כל הנסיבות לקולא כבר ניתן להן ביטוי מפורט בגזר דינו של ביהמ"ש המחוזי. נגע הסמים מכלה כל חלקה טובה בקרב רבים, גם בארץ, וככל שחשוב לפגוע ישירות בספקי הסם ובמפיציו, לא פחות חשוב מכך להרתיע מפני יבואו לארץ אפילו ייבוא זה מתבצע על ידי בלדרים "תמימים" המתפתים להצעות מפתות לרווחים קלים. ככל שיוחמרו העונשים על בלדרים אלה, כך יש סיכוי שתפחת להיטותם להיענות לאותן הצעות. עונשים קלים אם יוטלו על אזרחים זרים, שאינם בוחלים בהפצת הנגע המסוכן בארץ תמורת בצע כסף, עלולים לעודד אחרים ורבים לעשות כן. מן הראוי שידעו גם במדינות שמעבר לים שעונש חמור מצפה לכל מי שנותן ידו לביצועה של עבירה חמורה ומסוכנת זו וכי לא תופגן כלפיהם גישה סלחנית.
(בפני השופטים: בייסקי, מלץ, אלוני. החלטה - השופט אלוני. עו"ד ד. ח. דגן למערער, עו"ד גב' מיקי חשין למשיבה. 5.3.90).
בג"צ 942+943/89+935 - עו"ד אורי גנור ואח' נגד היועץ המשפטי לממשלה ואח'
*החלטת היועהמ"ש שלא להעמיד לדין את מנהלי הבנקים בפרשת ויסות המניות (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
בנובמבר 1989 החליט היועץ המשפטי לממשלה לאמור "אין אני רואה עניין ציבורי לשוב ולהביא על הציבור, הן את ההוצאה והן את הטירדה והיגיעה שבגילול יריעת פרשת ה'ויסות' לאחור" ועל כן לא ראה מקום להעמיד לדין את מנהלי הבנקים בעניין ויסות מניות הבנקים. כן החליט להביא עניינם של רואי החשבון של הבנקים "לפני מועצת רואי חשבון למען תקויים לגביו חקירה מקפת". השאלה שהועמדה להכרעת בג"צ הינה אם החלטה זו בדין יסודה. העתירה נתקבלה .
שלוש הן השאלות המשפטיות העיקריות שהתעוררו בפני בג"צ : האם יש לעותרים מעמד בדין; האם נפל פגם בשיקול דעתו של היועץ המשפטי בהחליטו שלא להעמיד לדין את המשיבים בענייני הויסות; היקף התערבותו של בג"צ בשיקול דעתו של היועץ המשפטי לממשלה. לאחר סקירה מקיפה של פרשת ויסות הבנקים, בדיקת מעמדם של העותרים, הנימוקים להחלטת היועץ המשפטי בהפעלת שיקול דעתו לעניין העמדתם לדין של הנאשמים בנושא ויסות הבנקים, היקף התערבותו של בג"צ בשיקול דעתו של היועץ המשפטי לממשלה, הגיע בג"צ לכלל מסקנה כי בעניין הנדון יש מקום להתערב בהחלטת היועץ המשפטי. לפיכך הורה בג"צ כי היועץ המשפטי לממשלה יחליט אם קיים חומר ראיות לכאורה להעמדתם של הבנקים והבנקאים לדין, וכן לשוב ולעיין בחומר הנוגע לרואי החשבון של הבנקים לאחר סיום דיוניה של מועצת רואי החשבון ולהחליט אז אם יש בו ראיות לכאורה להעמדת רואי החשבון לדין.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, ש. לוין. החלטה - השופט ברק, הוסיף הנשיא שמגר. 10.5.90).
רע"א 1284/90 - אליהו חברה לביטוח בע"מ ואח' נגד רן דהן
*הגשת חוות דעת של ועדות רפואיות, למומחים רפואיים שנתמנו ע"י ביהמ"ש לפי תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (הבקשה נדחתה).
ביהמ"ש המחוזי קבע כי אותם חלקים בדוחו"ת של הוועדות הרפואיות שבדקו את המשיב מכוח חוק הנכים (תגמולים ושיקום), שקבעו למשיב נכויות זמניות לתקופות מוגדרות, אינם באים בגדר המסמכים שניתן להגישם למומחים שנתמנו ע"י ביהמ"ש (בשטחי הרפואה שלעניינם נקבעו הנכויות הזמניות) כאמור בתקנה 8(א) לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים). לפיכך החליט ביהמ"ש המחוזי שהמצאת הדוחו"ת האמורים למומחים שנתמנו ע"י ביהמ"ש, ללא נטילת רשות, מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט ופוסלת את המומחים מלמלא את תפקידם. כן החליט השופט למנות מומחים אחרים תחתיהם. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. אין שום דמיון בין המקרה שלפנינו לבין הילכת רע"א 333/89 (תקציר סביר ל"ד-311), שהכשירה הגשתה
למומחה שנתמנה ע"י ביהמ"ש של חוות דעת של רופא ממונה אחר. במקרה שלפנינו אין הדוחו"ת הרפואיים הנדונים מהווים ראיות קבילות לכל עניין שהוא ואין הם באים בגדרה של תקנה 8 הנ"ל, לא לפי לשונה ולא לפי רוחה.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד א. אבידב למבקשים, עו"ד גב' עופרה ששון למשיב. 3.5.90).
בש"א 1411/90 - איתמר סרילאן נגד רחל סרילאן ואח'
*עיכוב ביצוע פס"ד מזונות (בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין - הבקשה נדחתה).
חיובו של המערער נוגע למזונות שהוא חייב בגין העבר לאשתו ולילדיו והוא מבקש עיכוב ביצוע פסה"ד עד לערעור. הבקשה נדחתה. בשניים צריך המבקש עיכוב ביצוע של פס"ד לשכנע את ביהמ"ש: האחד, כי טובים סיכוייו להצליח בערעור, והשני - כי אם יזכה בערעור לא יהיה אפשר להשיב את המצב לקדמותו וביצועו המיידי של פסה"ד יגרום לנזק שאינו בר תיקון. אשר לסיכויי הערעור - חלק ניכר מנימוקי הערעור מופנים נגד קביעותיו העובדתיות של ביהמ"ש המחוזי לגבי צרכיהם של המשיבים ויכולתו של המבקש בתשלומי המזונות. על קביעות אלו כבר ערער המבקש בערעור קודם לביהמ"ש העליון וערעורו בעניין זה נדחה. באשר לנזק שאינו בר תיקון - המבקש טוען שאשתו בזבזנית ויקשה עליו לגבות ממנה את הכספים, אם יזכה בערעורו. אולם, המבקש חוייב גם בתשלומים עיתיים חודשיים, ואם יזכה בערעור יהא בידו לבקש קיזוז המגיע לו מול חיובו העיתי. המבקש עתר, לחלופין, לעיכוב ביצוע הליכי מאסר שבמסגרת הליכי ההוצאה לפועל נגדו, וברור שאם ישהה במאסר ולאחר מכן יזכה בערעור, אכן יגרם לו נזק שאינו בר תיקון. אולם, בדיקת הנזק הבלתי הפיך במסגרת בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד, עיקרה השאלה אם תתאפשר גביית הסכום מהצד השני אם יתקבל הערעור. נפסק בעבר כי הנימוק של פגיעה אפשרית במבקש עקב הליכי הוצאה לפועל אינו נימוק מספיק לעכב ביצוע פס"ד. מה עוד שבמקרה דנן מתקיים הליך בפני ראש ההוצאה לפועל, בדבר יכולתו של המבקש, ועל החלטתו של ראש ההוצאה לפועל יש בידי המבקש לערער, לפי סעיף 80 לחוק ההוצאה לפועל.
(בפני: השופט גולדברג. 2.5.90).
בש"פ 1594/90 - מדינת ישראל נגד עמרם דנינו
*שחרור בערובה (תקיפה מינית בקטין) (ערר על שיחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הורשע, עפ"י הודאתו, בעבירה של תקיפה מינית באדם שטרם מלאו לו 16 שנה ותקיפה מינית בקטין. הוא היה נתון במעצר עד תום ההליכים ולאחר ההרשעה החליט ביהמ"ש על שחרורו ממעצר עד לגזירת דינו. הערר נתקבל. לא התרחש כל אירוע מרכזי שיש בו כדי להצדיק את שחרור .המשיב הנתון במעצר עד תום ההליכים וזאת דווקא לאחר שהורשע בדינו. המסגרת הראויה לשקילת אפשרות שחרורו של המשיב היא מסגרת גזירת הדין, תוך בחינת השיקולים של טובת הציבור, השיקולים של המשיב ושיקולי המשפחה. רק על רקע ראייה כללית זו יהיה מקום לשקול במסגרת האיזון הכולל את דבר שחרור המשיב. אין זה נכון להקדים מאוחר למוקדם, וליצור עובדות חדשות בטרם נפרסה התמונה הכוללת, וזאת בהיעדר שינויים המצדיקים זאת. לפיכך הוחלט על המשך מעצר המשיב עד תום ההליכים.
(בפני: השופט ברק. עו"ד גב' אפרת ברזילי למבקשת, עו"ד א. ביתן למשיב. 9.4.90).
בש"פ 1626/90 - חריף יצחק נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (שוד) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בכך כי יחד עם שניים אחרים ביצע שוד אלים כלפי חלפן כספים בבני ברק. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר
העורר עד תום ההליכים. באשר לשניים האחרים - אחד השותפים בשם ג'רבי שוחרר בערובה ע"י ביהמ"ש המחוזי, אך ערר המדינה נתקבל וביהמ"ש העליון הורה על מעצרו עד תום ההליכים. מאידך החליט ביהמ"ש המחוזי על מעצרו של השותף השלישי, אחד בשם נואמה, אך עררו של הלה נתקבל והוחלט לאפשר את שחרורו בערובה. הנימוק היה עברו הנקי לחלוטין של נואמה, להבדיל ממקרהו של ג'רבי שיש לו רשימה של הרשעות קודמות. הערר בתיק דנן נדחה.
אם משווים את הנסיבות הקשורות בשלושת הנאשמים, דומה מקרהו של העורר לזה של ג'רבי, שכן גם לעורר רשימה של הרשעות קודמות, בעיקר עבירות נגד הרכוש ועבירות אלימות. כמו כן, העורר משתמש בסמים מסוכנים ותלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי בר הפעלה. זאת ועוד, נגד העורר הוגש כתב אישום נוסף בו יוחס לו מעשה שוד אלים שבוצע יום אחד לפני היום בו אירע השוד הנדון כאן.
(בפני: השופט בך. עו"ד דוד שפיגל לעורר, עו"ד גב' תמר בונשטיין למשיבה. 25.4.90).
בש"א 1309/90 - ידיעות אחרונות בע"מ ואח' נגד יוסף קראוס
*העברת מקום דיון (בקשה להעברת מקום הדיון - הבקשה נתקבלה).
הבקשה מתייחסת לתביעה אזרחית בשל איסור לשון הרע שהוגשה ע"י המשיב נגד המבקשים בביהמ"ש המחוזי בחיפה בשנת 1986. בפברואר 1990, כאשר הגיע התיק אחרי קדם משפט לשלב הדיוני וצריך היה להתחיל בשמיעת ראיות, ביקשו המבקשים כי התיק יועבר לבימ"ש במחוז אחר. לדבריהם, תביעת התובע נגד שלושה עיתונים היא בשל פירסום לשון הרע, שעיקרה נושא ההטבות, ההקלות והחריגות בבנייה, שנטען בעיתונות כי ניתנו לתובע כטובת הנאה, ע"י בכירים בעירית חיפה. המבקשים אומרים כי לאחר שנסתיים קדם משפט בפני השופטת של ביהמ"ש המחוזי בחיפה, הובא לידיעתם, כי כמה מן הבכירים בעירית חיפה האחראים להקלות שנעשו עם התובע, הקלו גם בענייני בנייה על מגרש שבבעלות השופטת ובעלה. בנסיבות אלה ביקשו המבקשים מאת השופטת להעביר את התיק לבימ"ש אחר. בהחלטתה של השופטת נאמר כי מדובר על עיסקת קומבינציה על מגרש שהיה בחלקו בבעלותה וכי "מאז החתימה על ההסכם ועל יפוי הכוח הבלתי חוזר ועד היום, לא היו לו שום קשרים ושום מעורבות בבניין... ולא טיפלתי בשום דבר הקשור בו וביחידות שנמכרו לקבלן". הבקשה להעברת הדיון נתקבלה.
בדיקת החומר מעלה כי אין יסוד לחששות של המבקשים, וכי עשיית המשפט יכולה להיות מובטחת באופן מלא, אם ההליכים יוסיפו להתנהל בפני השופטת האמורה. מאידך גיסא אין לומר כי יהיה זה הוגן כלפי השופטת או כלפי שופטים אחרים בחיפה, אם יצטרכו להוסיף לטפל בתיק, אחרי מה שנאמר ונכתב בעניין זה. לפיכך, בתוקף הסמכות לפי סעיף 78 לחוק בתי המשפט "ועל יסוד דבריה של השופטת שהשאירה העניין לשיקול דעתי (נוסח בו אנו רואים בדרך כלל ביטוי להסכמה)" הוחלט להורות כי התיק יועבר לביהמ"ש המחוזי בנצרת כדי שיידון שם.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד מיבי מוזר למבקשים, עו"ד רן פינגרר למשיב. 8.4.90).
ע.פ. 256/89 - עדה בן גרוד מניוט נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (נהיגה בשכרות והפקרה אחרי פגיעה שגרמה למוות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה בעיקרו).
המערערת הורשעה בעבירה של נהיגה בשיכרות והפקרה אחרי פגיעה שבגינן קופחו חיי אדם. הוכח כי המערערת היתה במצב של שיכרות בזמן ביצוע העבירה. ביהמ"ש המחוזי גזר למערערת פסילה מנהיגה לצמיתות, מאסר של שנתיים בפועל ושלוש שנים על תנאי, קנס של 15,000 ש"ח או שלושה
חודשי מאסר תמורתו, וכן תשלום פיצוי לעזבון המנוחה בסך 10,000 ש"ח או שני חודשי מאסר תמורתו. הפיצוי שולם בינתיים (אגב, לא ניתן היה לגזור מאסר למקרה של אי תשלום הפיצוי) והערעור נסב על עונש המאסר ועל הקנס. הערעור נדחה באשר לעונש המאסר, ונתקבל באשר לתשלום הקנס. לאור נסיבותיה של העבירה, היינו נהיגה במצב של שיכרות שגרמה לקיפוח חיי אדם והפקרת הנפגעת לאחר מעשה, אין להתערב בעונש המאסר. מאידך, הוחלט, בהסכמת ב"כ המדינה, לבטל את הקנס שהוטל על המערערת באשר היא איננה מסוגלת לעמוד בו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, אלוני. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד נ. סרוסי למערערת, עו"ד גב' ע. קהאן למשיבה. 3.4.90).
ע.פ. 252/89 - מישיל מתא תותרי נגד מדינת ישראל
*הרשעה ללא הנמקה וללא הפנייה לעדויות בקביעת הממצאים (הערעור נתקבל).
עקב סכסוך שכנים פרץ וויכוח בין המערער למתלונן ולטענת התביעה עבר המערער, תוך מהלך הוויכוח, לצד ביתו של המתלונן, היכה את המתלונן בברזל זווית שבידיו ופצע אותו. ביהמ"ש המחוזי סיים את שמיעת הראיות באפריל 1988 ופסה"ד ניתן רק ביום 6.4.89, ובו הרשיע ביהמ"ש את המערער. הערעור על ההרשעה נתקבל.
בבואו לסכם את ממצאיו אומר ביהמ"ש המחוזי "ביהמ"ש עיין עיין היטב בעדויותיהם של העדים... אין ספק שלתיאורי המעורבים... נוספו נופך והגזמה לא מעטים... הגם שהעדויות אינן חופפות בצורה מושלמת האחת את רעותה, מחליט ביהמ"ש וקובע כי תוך כדי וויכוח תקף הנאשם את המתלונן וגרם לו חבלה של ממש". אין אפשרות ללמוד מסיכום זה, עליו לא הוסיף ביהמ"ש המחוזי דבר, אלו עדויות היו אמינות עליו ואלו לאו, מה התיאור העובדתי של השתלשלות האירועים אשר אותו הוא מאמץ. הערכאה- הראשונה הסתפקה בשורה התחתונה, בלי לייחס קביעותיה לעדות מוגדרת, או לקטע הימנה. בכך לא יצא ביהמ"ש ידי חובתו. על פס"ד של ערכאה ראשונה להכיל את ממצאיה העובדתיים תוך הפנייה לעדות המסויימת אשר ממנה נשאב ממצא זה או אחר, בה נתן ביהמ"ש אמון. בהיעדר פירוט של ממצאים אין באפשרותה של ערכאת הערעור לבחון את טעמי ההכרעה. בענייננו, היה צורך לקבוע ממצאים בשאלות מה היה מהלך האירועים עד לתקיפה, איך בוצעה התקיפה, איפה בוצעה ומה היו תוצאותיה. בהיעדרם של ממצאים ושל הסבר בדבר מקורם יש לקבל את הערעור ולזכות את המערער.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ר. ג'רג'ורה למערער, עו"ד מ. גולן למשיבה. 8.4.90).
ע.פ. 249/89 - מרדכי מצלאווי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סחיטה ואיומים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בביצוע מעשי סחיטה תוך הטלת אימה ופחד על בעלי חנות מכולת, וזאת כאשר עונשי מאסר על תנאי היו תלויים ועומדים נגדו. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער ארבע שנים וחצי מאסר בפועל, שנה וחצי מאסר על תנאי, וכן הפעיל מאסרים על תנאי חופפים ביניהם ומצטברים למאסר החדש, כך שעל המערער לרצות שש שנים וחצי מאסר בפועל. כמו כן הופעלה תקופת מאסר נוספת עקב ביטול רשיון שהוענק למערער בקשר למאסר קודם. הערעור על חומרת העונש נדחה.
למערער הרשעות קודמות לא מעטות בתחום האלימות והסמים ובהתחשב בכל אלה צדק ביהמ"ש המחוזי שעליו למלא את תפקידו ולשכנע את הציבור כי יש לו הגנה בפני בריונים אלימים שהפכו לתופעה לא כל כך נדירה בחברתנו. ההיטפלות האלימה לאנשים חלשים יותר, המערערת את בטחונו של האדם מן היישוב, היא תופעה שביהמ"ש ראה בצדק הכרח להגיב עליה בענישה מחמירה, וביהמ"ש שלערעור אינו צריך לשנות בצורה כלשהי
מן הנורמה שיושמה ולהתערב בה בשלב הנוכחי. על ביהמ"ש לתת דעתו לכך מה הפרשנות האפשרית שתתלווה מבחינת קורבנות העבירה להתערבות במידת העונש בשלב מוקדם זה. אם אכן שינה המערער דרכיו, כדברי הסניגור, ויסתבר כי אימץ אורח חיים שונה גם אחרי חלוף מועד הערעור, יוכל הדבר לבוא לידי ביטוי בצורות שונות בבוא המועד, אך השלב הנוכחי איננו מצדיק זאת.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, אלוני. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד חיים משגב למערער, עו"ד גב' עירית קאהן למשיבה. 3.4.90).
בג"צ 348/90 - ווחיד ווהדאן נגד שר הבטחון ואח'
*אטימת בית לפי תקנה 119 (העתירה נדחתה).
בנו של העותר, נער בן 16, נעצר יחד עם אחרים לאחר שהשתתף בנסיון לרצוח אדם שנחשד על ידם בשיתוף פעולה עם השלטונות. בהודאה שמסר הבן הוא מציין כי המשתתפים בפעולה החזיקו בידיהם גרזנים, ויוזם הפעולה החזיק גם חרב בידו. לאחר שהאחרון היכה את ה"חשוד" בחרב שבידו בצווארו ובראשו, התנפלו על אותו אדם שאר חברי החוליה, והבן ביניהם, כשהם מכים אותו בגרזנים בכל חלקי גופו. אלוף פיקוד המרכז (להלן: המשיב) החליט לאטום את ביתו של העותר ועתירתו נדחתה.
טענתו העיקרית של העותר הינה כי המשיב לא נתן דעתו לעובדה כי הבן הוא צעיר בן 16 שנגרר אחרי אחרים המבוגרים ממנו. ברם, גילו של הבן לא נעלם מעיניו של המשיב. אכזריות המעשה שבו השתתף הבן, אשר כתוצאה ממנו נקטעו שלוש אצבעות מידו הימנית של המותקף כאשר ניסה להגן על ראשו, הצדיקה כשלעצמה את ההחלטה להרוס את הבית, כשכל מטרתה של סנקציה זו למגר תופעות מעין אלה שהפכו לאחרונה תופעה שכיחה באיזור. על אחת כמה וכמה שבנו של העותר השתתף גם בהפרות סדר ויידוי אבנים לעבר כוחות צה"ל, נטל חלק באירוע נוסף כנגד חשוד בשיתוף פעולה עם השלטונות שנחקר בהרים במשך יומיים, ויצא יחד עם אחרים לביתו של חשוד אחר במטרה לרוצחו. על אף כל זאת לא החליט המשיב על הריסת הבית אלא רק על אטימתו, משהוברר לו כי בשל מגבלות הנדסיות לא ניתן יהיה להרוס את בית העותר. בנסיבות אלה יש לדחות את העתירה.
(בפני השופטים: ברק, גולדברג, מלץ. עו"ד עוויסאת לעותר, עו"ד גורדון למשיבים. 8.4.90).
בש"א 77/90 - שלמה מרחום נגד מיכל מרחום
*הארכת מועד להגשת ערעור (בקשה להארכת מועד להגשת ערעור - הבקשה נדחתה).
ביום 4.10.89 ניתן פס"ד שבו חוייב המבקש לשלם סכום של 500 ש"ח לחודש למזונות ילדיו. המועד האחרון להגשת הערעור בזכות תם ביום 18.11.89. רק ביום 4.1.90 הוגשה בקשה להארכת מועד ובה נאמר "בגלל מצב נפשי של דכדוך ומבוכה לא השכלתי למצוא בזמן פרקליט... כמו כן התקשיתי באיסוף וארגון חומר הטעונים לערעור... האיחור בהגשת הערעור קטן בזמן...". הבקשה להארכת מועד נדחתה. הבקשה היא בבחינת זלזול בביהמ"ש. היא מנוסחת בלשון כללית וגורפת ואין בה כל פרטים עובדתיים היכולים להסביר ולהאיר את טענותיו של המבקש. הדיבור "מצב נפשי, דכדוך ומבוכה", אינו אלה נוסחה מילולית ריקה מתוכן, ובאין עובדות מפורטות התומכות בה אין מאחוריה ולא כלום. גם הטענה כי המבקש התקשה באיסוף חומר לערעור לא פורטה ואין להתייחס אליה, מה גם שטענה זו, גם אילו הוכחה, אינה בבחינת טעם מיוחד להארכת המועד. על כל זאת יש להוסיף כי אין מדובר באיחור קטן בזמן אלא באיחור של חודש וחצי.
(בפני: הרשם צור. עו"ד הרניב למבקש, עו"ד אושרי למשיבה. 4.4.90).
בש"פ 1788/90 - אבשלום חדד נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (תקיפה ואינוס האשה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם בביהמ"ש המחוזי בעבירות אלימות קשות כלפי אשתו, ממנה הוא חי בנפרד. מדובר, בין היתר, בעבירות של איומים, תקיפה ואף אינוס. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נתקבל. מהות העבירות, הנסיבות בהן בוצעו, עברו של העורר והצורך להגן על אשת העורר ובני משפחתה, מצדיקים לכאורה את צו המעצר. אם בכל זאת הוחלט, לא בלי לבטים ניכרים, להעדיף בשלב זה אלטרנטיבה למעצר בפועל, הרי נובעת ההחלטה ממשקלם המצטבר של שני השיקולים הבאים: אביו של העורר התחייב לשמור על בנו בתנאי מעצר בית קפדני; הוגשה תעודה רפואית המאשרת כי העורר מצוי בשלב מתקדם של גמילה משימוש בסמים, כאשר קיים חשש שמעצרו הנמשך עלול להביא לסיכול מאמצים אלה. לפיכך הוחלט לשחרר את העורר בערבות ובתנאי כי יימצא בכל שעות היום והלילה בתנאי מעצר בית בפיקוחו של אביו. כמו כן נאסר על העורר לבוא בקשר עם אשתו או עם איש ממשפחתה וכן עליו להמשיך לשתף פעולה בהליך הגמילה מסמים.
(בפני: השופט בך. עו"ד ד. יפתח לעורר, עו"ד גב' ס. קוגוט למשיבה. 27.4.90).
ע.א. 530/87 - חוה רענן נגד אברהם רענן
*מכירת דירת בני הזוג כפנויה או כתפוסה (מחוזי ת"א - ת.א. 376+714/87 - עירעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל והערעור הנגדי נדחה).
ביהמ"ש המחוזי קבע כי דירת בני הזוג ברחוב גור בת"א תימכר "כנגד שמירת זכותו של הבעל כדייר מוגן" כאשר החלטת ביהמ"ש נסמכה על הוראותיו של סעיף 33 לחוק הגנת הדייר. על כך מערערת האשה. מנגד מערער המשיב על החלטת ביהמ"ש בדבר מכירתה של דירה שניה בקריית שלום שנחכרה ע"י בעלי הדין ממינהל מקרקעי ישראל, כאשר לטענת המשיב חוזה החכירה עם המינהל לא הוארך וממילא אין מקום לחלוקת רכוש משותף. ביהמ"ש המחוזי ציין בהקשר זה כי המינהל לא חלק על זכויות בעלי הדין בדירה וכי יהיה מוכן להאריך את תוקפו של חוזה החכירה. הערעור של האשה נתקבל ושל הבעל נדחה.
אשר לערעורה של האשה - בהתחשב בהלכה שנקבעה בע"א 753/82 (פד"י ל"ז(4) 626) וע"א 171/83 (פד"י ל"ט(4) 707), מן הראוי היה להורות על מכירת הדירה ברחוב גור כפנוייה ולא כתפוסה. למרות מעשיה ודבריה התמוהים של המערערת, לא ניתן היה להסיק כי הסכימה לחזקה ייחודית של המשיב בדירה. אשר לערעור שכנגד בעניין הדירה בקרית שלום, הרי שאין להתערב במסקנת ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד בצלאל הוכמן למערערת, עו"ד יהודה פרץ למשיב. 8.4.90).
בש"פ 1519/90 - שלומי עוז ואח' נגד מדינת ישראל
*עיון חוזר בתנאי שחרור בערבות (בקשה לעיון חוזר - הבקשה נתקבלה בחלקה).
זו בקשה לשנות מהחלטתו של השופט גולדברג בערר קודם, שציווה להאריך את מעצרם של המבקשים, אלא אם כן יקיימו תנאים מסויימים של שחרור בערובה. טענת הסניגור היא כי השופט גולדברג חרג מסמכותו, שכן היה עליו לשחרר את המבקשים או להאריך מעצרם, אך לא היה בכוחו להטיל ערובה לשחרורם. טענה זו אין לקבלה. משהסמיך החוק את השופט להאריך מעצר, ממילא הסמיך אותו לשחרר בערובה. טענה אחרת היא כי המבקשים הופלו לרעה ביחס לנאשמים אחרים ששוחררו בתנאי שחרור בערובה נוחים יותר. טענה זו אינה מדוייקת לגופה. זאת ועוד, אין היא מעוררת עילה לעיון מחדש, וכל כולה אינה אלא ערר על החלטת השופט גולדברג, ואין ביהמ"ש יושב עתה בערר על החלטת השופט גולדברג, וממילא אין לדון בטענה. טענה שלישית בפי העורר כי התנאי בדבר הפקדת מזומנים קשה הוא למבקשים.
בעניין זה הסכים ב"כ המשיבה כי הפקדת המזומנים תעמוד על 10,000 ש"ח במקום 15,000 ש"ח, כפר שנקבע בהחלטה הקודמת, ולפיכך הוחלט לשנות בנקודה זו את ההחלטה הקודמת.
(בפני: השופט ברק. עו"ד שפיגל למבקשים, עו"ד י. רזניק למשיבה. 8.4.90).
בש"פ 1213/90 - דור אשכנזי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים -הרואין) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם בהחזקת הירואין במשקל של כ-0.9 גרם נטו "שלא לצריכתו העצמית בלבד". הסם נתפש כשהוא מחולק לעשר מנות. ביהמ"ש המחוזי החליט לעצור את העורר עד תום ההליכים וערר על כך נתקבל. העורר הוא נרקומן ואף נעשו נסיונות לגומלו. הסניגור טוען כי הסם נועד לשימושו האישי של העורר והמסקנה מתחזקת מן העובדה שהסם נתפש בבגדיו שעה שהיה בדרכו עם אשתו וילדיו אל בית הוריו שם עמדו לעבור את השבת. מנגד מדגיש התובע כי הכמות היא למעלה מן הכמות לשימוש עצמי, והעובדה שהסם היה בכליו של העורר ואף מחולק למנות מעידה על כוונת סחר באשר לכך טוען הסניגור כי על פי ההלכה חלוקת הסם למנות אינה מוכיחה דבר, שכן יתכן שבצורה זו קנה העורר את הסם. כמו כן אין בין הרשעותיו הקודמות של העורר הרשעה בסחר בסמים. אכן, אין סיכון כלשהו בשיחרורו של העורר כפוף להגבלת תנועותיו. אמנם, הכמות היא "כמות מסחרית" אך נראה לכאורה כי בפועל היתה מיועדת לשימושו האישי של העורר ולא להפצה ולסחר.
(בפני: השופט אלוני. עו"ד בר חיים לעורר, עו"ד גולן למשיבה. 5.4.90).
ע.א. 147/88 - אילנה שנקר נגד רשות הפיתוח מינהל מקרקעי ישראל
*ביטול הסכם למכירת מקרקעין ע"י המינהל כאשר הרוכש לא עמד בתנאי ההסכם (מחוזי ת"א - ה"פ 763/87 - הערעור נדחה).
ביום 30.10.62 נחתם הסכם בין המערערת למשיבה, בו התחייבה המשיבה להעביר למערערת את הזכויות במקרקעין מסויימים בחלקת אדמה ברמלה (להלן: המקרקעין) תמורת סכום פלוני. על פי המבוא להסכם נמכרו המקרקעין למערערת "למטרת הקמת מגורים". בהסכם נקבע כי "הרוכש מתחייב מייד עם קבלת הודעה על חתימת ההסכם ע"י הצדדים להגיש... תכנית בניה מפורטת... ולסיים את עבודות הבנייה תוך שנתיים מיום אישור התכנית... הנכס לא יועבר על שמו של הרוכש... לפני שהרוכש יקים חלק ניכר מן הבניין...". המערערת לא בנתה כל בניין על המקרקעין ואף לא פנתה למינהל בבקשה להארכת מועד. חרף עובדה זו פנתה המשיבה ביולי 1981, אחרי חלוף 19 שנה מחתימת ההסכם, וביקשה כי הזכויות במקרקעין ירשמו על שמה. תגובת המשיבה, באוקטובר 1981, היתה כי "מאחר שאין אנו רושמים מגרשים ריקים ומאחר שעד היום טרם מולאו תנאי ההסכם... הננו להודיעך כי העיסקה... בטלה ומבוטלת".
בשנת 1987 פנתה המערערת לביהמ"ש המחווי בבקשה להצהיר כי הודעת הביטול של המינהל נשלחה שלא כדין וכי היא בעלת הזכויות במקרקעין. בביהמ"ש ביססה המשיבה את זכות הביטול על שילובן של שתי הוראות בהסכם. הוראה אחת אומרת "הוסכם בין הצדדים כתנאי יסודי, כי אם הרוכש לא ימלא את מטרת העיסקה... יהיה המוכר רשאי... לבטל את ההסכם...": ההוראה השניה אומרת כי "שום ויתור, הנחה, מחדל מפעולה או מתן ארכה מצד המוכר... לא ייחשבו כויתור... ולא ישמשו מניעה לתביעה...". עמדת המערערת היתה כי המשיבה לא גילתה עניין בקיום התחייבות המערערת במשך 19 שנים, ובכך גילתה דעתה כי שאלת הבנייה איננה יסודית כפי שאמור בהסכם. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת המשיבה הנתמכת בהוראות ההסכם. אשר לשיהוי, קבע שהמערערת "חטאה" בשיהוי אף היא, והשהתה את הגשת תביעתה לביהמ"ש במשך שש שנים. הערעור
נדחה. נימוקי פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי מקובלים הם והוחלט לאמץ את האמור בפסה"ד בהסתמך על תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד י. גולדשטיין למערערת, עו"ד גב' עשירה ראובני למשיבה. 8.4.90).
בש"פ 1694/90 - גסאן פדילה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (החזקת נשק) (ערר על מעצר ער תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בהחזקת רובה מסוג "גליל". ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נדחה. קיימות ראיות לכאורה המספיקות לביסוס האישום נגד העורר והשאלה היא אם ישנה הצדקה להחזקת העורר במעצר בהתחשב באלה : אין לעורר עבר פלילי וזו הסתבכותו הראשונה עם החוק; לא ניתן להתחיל בשמיעת התביעה נגד העורר לגופה עד שיסתיימו .משפטיהם של שני נאשמים אחרים העומדים להעיד נגד העורר; העורר עצור מיום 3.1.90 והשופט המחוזי הודיע כי יוכל לשמוע את המשפט רק החל מיום 30.9.90. לעומת זאת מדובר בנשק התקפי באופיו שעדיין לא נמצא, ולדברי התביעה קיימת סכנה שהעורר ינסה להעלים את הנשק אם ישוחרר בערובה. כמו כן עולה מחומר הראיות כי הנשק נמסר לידי העורר ע"י גורמים עברייניים, שהינם גם נרקומנים, ואשר יש להם קשרים עם גורמים פליליים. קיום קשר עם אנשים כאלה והשגת רובה מסוג "גליל" באמצעותם, מצביע לכאורה על האפשרות שהעורר לא התכוון לעשות שימוש תמים באותו נשק. כמו כן מדגישה התובעת כי קיים סיכוי סביר כי משפטי שני העדים יסתיימו בהקדם ואז תוגש ע"י התביעה בקשה להקדמת משפטו של העורר. בהתחשב בעובדות הנ"ל, ובמיוחד בסכנה לציבור הנשקפת מהימצאותם של כלי נשק מהסוג הנדון בידים לא מוסמכות, וכאשר קיים חשש כי עלול להעשות בו שימוש למטרה פלילית, אין בשלב זה עילה מספקת להתערב בהחלטת המעצר. עם זאת, אם משפטו של העורר לא יוכל להישמע לפני תחילת פגרת הקיץ של בתי המשפט, יוכל העורר לחדש את בקשתו להשתחרר בערובה.
(בפני: השופט בך. עו"ד אורן לעורר, עו"ד גב' בורנשטיין למשיבה. 25.4.90).
ע.פ. 615/89 - אבו עיסא ממאחי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער, יחד עם שניים אחרים, שהיו קטינים בעת המשפט, קשרו קשר לשדוד משלשה ילדים אופניים, ולאחר שסחבו את הילדים למקום שומם והיכו בהם באבנים ובידיים, שדדו מהם אופניים ושעון יד. שני שותפיו של המערער הודו במעשים ודינם נגזר ואילו המערער ניהל משפט מייגע וארוך ובסופו של דבר הורשע במעשים שיוחסו לו ונגזרו לו 6 חודשים מאסר בפועל ו-18 חודשים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
העונש שנגזר למערער קל באופן בולט וביהמ"ש המחוזי כבר התחשב הן בגילו הצעיר של המערער, אשר בעת ביצוע העבירה גם הוא היה קטין, אך הגיע לבגרות בטרם נגזר דינו, והן בהיעדר עבירות קודמות משמעותיות ובאורח חלקי גם בהמלצות שירות המבחן. בנסיבות אלה אין מקום להתערב בגזר הדין.
(בפני השופטים: בייסקי, ד. לוין, מלץ. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד חודורוב למערער, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 27.2.90).
בש"א 954/90 - סלוק איזירור נגד מדינת ישראל
*ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בערר על החלטת וועדת הרישוי לחוקרים פרטיים (הערר נדחה).
המבקש הגיש בקשה לוועדת הרישוי שהוקמה לפי חוק חוקרים פרטיים ושירותי שמירה, לקבל רשיון להיות חוקר פרטי. הוועדה דחתה את בקשתו בסברה כי לא צבר די שנות נסיון כנדרש בחוק. המבקש הביא את עניינו בפני ביהמ"ש המחוזי, לפי
הוראות סעיף 29 לחוק, וכאן וכה בדינו כאשר ביהמ"ש פסק כי יש למבקש שנות הנסיון הדרושות והוא זכאי לרשיון. המדינה הגישה ערעור על פסיקת ביהמ"ש המחוזי והמבקש טען שהערעור לא הוגש במועד, משום שלדעתו אין מדובר כאן בערעור בזכות אלא בערעור ברשות והמדינה איחרה את המועד. הרשם קבע כי מדובר בערעור בזכות ולפיכך לא איחרה המדינה את המועד להגשת הערעור. הערר על כך נדחה.
ההכרעה המתבקשת בשאלה זו היא אם הדיון בפני ביהמ"ש המחוזי היה הליך משפטי ראשון וההחלטה שניתנה בו היא "החלטה מקורית", ואז הערעור לביהמ"ש העליון הוא ערעור בזכות, או שמא היה זה הליך של ערעור על החלטה שיפוטית של הוועדה, וההחלטה שיצאה מלפני ביהמ"ש המחוזי היא החלטה בערעור ואז צריך רשות ערעור. התשובה לכך היא כי החלטת הוועדה היתה החלטה מינהלית ולא שיפוטית, וממילא הדיון בביהמ"ש המחוזי היה הליך משפטי ראשון והחלטתו היא "החלטה מקורית" שהערעור עליה הוא בזכות. הסממנים המאפיינים הליכים של ערכאה שיפוטית, להבדיל מהליכים לפני גוף מינהלי, הם אלה: נתקיים בהליך בירור משפטי של טענות הצדדים המעורבים בסכסוך; ניתנה אפשרות לצדדים להוכיח את טענותיהם העובדתיות ע"י ראיות לרבות השמעת עדים וחקירת העדים שתי וערב; הערכאה אינה יושבת בהשגה או בערעור על החלטתה היא. על פי מבחנים אלה ברור כי ההליך שהתנהל בפני הוועדה היה הליך מינהלי והבקורת שהופעלה על החלטתה המינהלית איננה שיפוט ערעורי אלא שיפוט של ערכאה שיפוטית ראשונה, יהא אשר יהא השם הנקרא על שיפוט זה.
(בפני: השופט מלץ. עו"ד י. רשף לעורר, עו"ד י. שדמי למשיבה. 4.4.90).
ע.א. 162/89 - צבי רום נגד עזבון המנוח אברהם שרייער
*דחיית ערעור בגין אי הפקדת ערבון במועד (דחייה לפי תקנה 431 - הערעור נמחק).
בעקבות הגשת הערעור נדרש המערער להפקיד ערבון להבטחת הוצאות המשיב תוך 30 ימים. ההודעה על קביעת הערבון נמסרה במשרד ב"כ המערער ביום 13.4.89 והערבון לא הופקד. הערעור נקבע לדיון לצורר דחייה לפי תקנה 431 לתקנות סדר הדין האזרחי. עוד לפני הדיון שלח ב"כ המערער מכתב, אליו צירף צילום של כתב ערבות בנקאית מיום 25.4.89 ועליו אישור הבנק כי "מסמך זה הינו העתק נכון ממקור כתב ערבות שהוצא...". דא עקא, כתב ערבות זה לא התקבל ואין בידי ב"כ המערער כל עדות או אישור למסירתו בביהמ"ש. על רקע זה ביקש ב"כ המערער להאריך את המועד להפקדת הערבון. הוגש תצהיר של המערער אשר לפיו הוציא, לפי הוראות פרקליטו, ביום 25.4.89 מכתב ערבות להבטחת הוצאות המשיב בתיק. עם מכתב זה ניגש המצהיר מהבנק למשרדו של פרקליטו ובמשרד הוכנס המכתב למעטפה ונמסר בידי המצהיר למשלוח לביהמ"ש העליון, דבר שנעשה בו ביום. בחקירתו סיפר המערער כי שלח את המכתב בדואר רגיל ולא בדואר רשום. הבקשה להארכת מועד נדחתה והערעור נמחק.
מועד המצאת מסמכים לביהמ"ש הוא מועד קבלתם במזכירות ביהמ"ש ולא מועד שלשולם לתיבת הדואר או מסירתם לפקיד הדואר. גם שלשולה לתיבת בית המשפט של מעטפה הכוללת שיק המיועד לגזברות אינו עונה על הדרישה להפקדת כסף בקופת ביהמ"ש. אכן, ניתן להשתמש בשירותי הדואר לצורך הגשת מסמכים, אך האחריות להגשת המסמך לתיק מוטלת על כתפי בעל הדין המבקש להגישו. מכאן שהנימוק שבפי המערער איננו מצדיק הארכת המועד. יש לציין עוד שני מחדלים: כתב הערבות נשלח לביהמ"ש בלא מכתב לוואי ולמעשה אין כל עדות בכתובים התומכת בגירסת המערער; שנית, וזה העיקר, התובע ישב בחיבוק ידיים במשך כ-10 חודשים ורק קביעת הערעור לדחייה היא שהניעה אותו לפנות לביהמ"ש בעניין זה. לא כך נוהג בעל דין הנדרש לעשות מעשה ולהפקיד מסמך בתיק ביהמ"ש אשר בו תלוי עצם קיומו של הערעור.
(בפני: הרשם צור. עו"ד מנדל למערער, עו"ד גוטליב למשיב. 19.4.90).