תקציר סביר כרך ל"ה חוברת 22

ע.א. 328+392/88 - יצחק סובינסקי נגד צוותא, חברה לשיכון בע"מ ואח'

*שכר ראוי למארגן פרוייקט בנייה(מחוזי ת"א - ת.א. 233/84 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו למעשה).

א. בעקבות פניה של משרד הבטחון למרכז הקבלנים התארגנה קבוצה של חברות פרטיות (המשיבות 9-2) במטרה להקים ישוב ביו"ש שבסופו של דבר נקרא "אלפי מנשה". בארגון הקבוצה, ובהקמת החברה המשיבה ע"י המשיבות 9-2, נטל חלק פעיל המערער שהיה באותו זמן עובד במרכז הקבלנים. התכנית היתה להקים 500 יחידות דיור ובפועל נבנו 434 יחידות דיור. המערער דרש שכר כיוזם הפרוייקט באחוזים משווי הפרוייקט. ביהמ"ש המחוזי ,קבע כי אין לראות את המערער כיוזם הפרוייקט אלא כמארגן ואיש מינהל וזאתבמקניל לעבודתו הקבועה במרכז הקבלנים. באשר לשכר הראוי למערער קבע ביהמ"ש כי בהתאם לסעיף 46 לחוק החוזים (חלק כללי) הקובע כי "חיוב לתשלום בעד... שירות שלאהוסכם על שיעורו, יש לקיים בתשלום של סכום שהיה ראוי להשתלם לפי הנסיבות...", וסעיף 26 לחוק המפנה אל הנוהג המקובל בין הצדדים או אל הנוהג המקובל בחוזים מאותו סוג, ומכיוון שפעילותו של המערער היתה כרוכה במילוי תפקידו הציבורי במרכזהקבלנים, השכר הראוי המגיע למערער הוא בשיעור של חצי אחוז מן השווי של הפרוייקט. ביהמ"ש קבע כי השווי של דירה הוא 65,000 דולר, הכפיל את הסכום הזה ב-450 דירות ומתוך הסכום שנתקבל קבע חצי אחוז שכר ראוי. השופט קבע כי יש לשלם למערער את עיקר השכר הראוי בקוטג' שהמשיבים בנו במקום ואת היתרה בתשלום במזומן.הערעור נדחה בעיקרו פרט לכך שכל הסכום ישולם במזומן ולא במבנה.
ב. המערער טען כי לצורך החישוב של השכר יש לקחת בחשבון את היקף העיסקה שהיה צפוי, היינו 500 דירות ולא את מספר הדירות שנבנו בפועל, וכן כי יש לקבוע מחירה של דירה אחת כ-72,000 דולר ולא כ-65,000 דולר. מנגד טוענים המשיבים כי מחיר דירה אחת הוא אמנם 65,000 דולר בלבד, אך על ביהמ"ש היה להכפיל סכום זה ב-434, שהוא מספר היחידות שנבנו בפועל. אלה גם אלה צודקים במידת מה, ובמצב דברים זה מקובל לאזן ולקזז את ההפרשים. לפיכך יש להשאיר על כנו את הסכום הכללי שפסק ביהמ"ש המחוזי היינו כ-146,000 דולר. מאידך, בשלב המשא ומתן בין הצדדים הוזכרה האפשרות שחלק מן התמורה תינתן ביחידות דיור, אך ההצעות לא גובשו. הקביעה שהתשלום יתבצע בחלקו בדירה יוצרת סיבוכים מרובים כגון הצורך בעריכת שמאי וכדומה. לפיכך ישולם כל הסכום במזומנים.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, אלוני. החלטה - השופט לוין. עו"ד נחמן גולדברג למערער, עוה"ד קלמנטינובסקי וגבע למשיבים. 22.5.90).

ע.א 437/85 - פלונים נגד היועץ המשפטי לממשלה

*אימוץ(מחוזי באר שבע - תיק אימוץ 37/84 - הערעור נתקבל).

א. למערערים שני ילדים. בת שנולדה בפברואר 1981, הנמצאת בחזקת ההורים והם מגדלים אותה, ובן, נשוא הערעור, שנולד בספטמבר 1982: האשה מתפקדת ברמה של פיגורבינוני ומוגבלת ביכולתה לפתור בעיות יום יומיות, והבעל, אף הוא מתפקד ברמה של פיגור בינוני אך בצורה טובה יותר מאשר אשתו. מתחילת הנישואין היו היחסים שבין בני הזוג מעורערים. כשנולדה הבת שהתה המערערת מרבית הזמן בבית אמה והילדה טופלהבשנה הראשונה בעיקר ע"י הסבתא. בעת לידת הקטין היו בני הזוג מסוכסכים והמערערת סבלה מדכאון. לאחר הלידה סבל התינוק מהזנחה בטיפול, מתזונה לקוייה ומיחס של תוקפנות ואלימות ואושפז מספר פעמים. לבקשת רשויות הסעד הכריז ביהמ"ש המחוזי על שני הילדים כקטינים נזקקים. הילדה נשארה בבית הוריה כשהיא נתונה תחת פיקוח פקידי הסעד, והקטין הועבר למשפחה אומנת באוגוסט 1984, משפחה זו הסכימה לאמצו
וביהמ"ש המחוזי הכריז על הקטין כבר אימוץ. ההורים הגישו על כך ערעור והערעור נתקבל בדצמבר 1985. עתה ניתנו הנימוקים לקבלת הערעור.
ב. אמנם, המערערים מבחינת אישיותם אינם "ההורים האידיאליים", וככל הנראה אין באפשרותם להעניק לילדיהם את התנאים האופטימליים לצורך גידולם והתפתחותם. אילו נדרש ביהמ"ש להחליט על פי השיקול של טובת הילדים ושיקול זה בלבד, ייתכן כי עדיף היה למסור את הילדים לאימוץ לזוג הורים ראויים וטובים. אך לא זה השיקול העומד להכרעה. כל עוד לא קיימת עילת אימוץ על פי חוק אין לשלול מההורים את הזכות להורות ומהילדים את הזכות להורים. לפני שביהמ"ש שוקל ובוחן את טובת הילד, עליו לקבוע שנתקיימו התנאים המבססים עילה מעילות האימוץ אותן קובע ודורש המחוקק וטובת הילד כשלעצמה אינה נמנית על עילות אלה.
ג. הקטין הוכרז כבר אימוץ על פי הוראות סעיף 13(7) לחוק שלפיו רשאי ביהמ"ש להכריז על קטין כבר אימוץ אם נוכח כי "ההורה אינו מסוגל לדאוג לילד כראוי... ואין סיכוי כי התנהגותו או מצבו ישתנו בעתיד הנראה לעין על אף עזרה כלכלית וטיפולית סבירה כמקובל ברשויות הסעד לשיקומו". בטרם שוקל ביהמ"ש אם מסוגל ההורה לדאוג לילדו, עליו להיווכח כי בפועל לא עשה כן. כל עוד לא הוכח שההורה אינו עומד במשימת ההורות אין מקום לשקול מהי מסוגלותו. בענייננו, לא היו בפני ביהמ"ש ראיות המוכיחות כי בפועל לא היה באפשרותם ובכוחם של המערערים לעמוד במשימת ההורות. לא הוכח גם, כנדרש לפי החוק, כי עזרה כלכלית וטיפולית סבירה אין בה כדי להביא לשינוי המצב. חוות הדעת שהובאו בפני ביהמ"ש גם לא היו מעודכנות והתייחסו לתקופה של כשנתיים לפני הדיון בביהמ"ש. מן הראיות עולה כי בעת הדיון בביהמ"ש תיפקדו ההורים יפה לגבי הבת שנשארה ברשותם, אם כי תוך כדי סיוע של סומכת מטעם רשויות הסעד. לכך יש להוסיף כי במשך כל הזמן שמרו המערערים על קשר ביקורים רצוף וקבוע עם הקטין וגילו דאגה לגורלו.
ד. מכל הראיות עולה כי חל שיפור במצבם ותיפקודם של ההורים. לא היו בפני ביהמ"ש ראיות מספיקות שעל פיהם ניתן לקבוע כי הוכח שכיום אין באפשרות ההורים לטפל כראוי גם בבנם. העולה מכך כי באשר לאמור בסעיף 13(7) לחוק, לעניין השאלה אם כיום אין ההורים מסוגלים לדאוג כראוי לבנם, התשובה היא שהדבר לא הוכח. לפיכך הוחלט לבטל את ההחלטה להכריז על הקטין כבר אימוץ. עם זאת אין בפסק הדין כדי לפגוע בהחלטת ביהמ"ש לנוער כדבר הכרזת הקטין כנזקק.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, ש. לוין, בך. החלטה - המשנה לנשיא אלון. עוה"ד הולצר ואברהם בארי למערערים, עו"ד י. בן אור למשיב. 8.5.90).

רע"א 85/87 - בנק דיסקונט לישראל בע"מ נגד משה אלון

*ביצוע שטר בהוצל"פ לרבות הפרשי הצמדה וריבית(מחוזי חיפה - ע.ש. 553/86 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. המשיב חתם כערב לפקודת הבנק על טופס של מסמך הנחזה להיות שטר, בסכום של 17,000 ש"י שפרעונו בעשרה שיעורים. נקבע במסמך כי הסכום "נושא ריבית בשיעור של %89 לשנה" ובנוסחו המודפס נכתב לאמור "במקרה של אי סילוק אחד השיעורים... יחול מיד פרעון כל סכום יתרת קרן השטר בצירוף ריבית פיגורים... בשיעור שיהיה נהוג באותו זמן בבנק לגבי חריגה מקו אשראי מאושר". סכומי ההלוואה לא נפרעו, נפתח תיקהוצאה לפועל נגד עושה השטר וערביו, ולא הוגשה לגביו כל התנגדות. בגידרו של התיק דרש הבנק פרעון קרן השטר בצירוף ריבית הפיגורים בשיעור של %89 והמשיב שילם תשלום אחד על חשבון חובו. לאחר מכן הגיש בקשה לסגירת התיק בטענת "פרעתי". טענת המשיב, שנדחתה ע"י יו"ר ההוצל"פ, היתה שלפי סעיף 81(א) לחוק הוצל"פ, בנוסחו הרלבנטי באותה עת, אין המבקש רשאי לבצע בלשכת הוצל"פ את השטר בסכום הנקוב בו
אלא "בתוספת הפרשי הצמדה וריבית" ולפיכך, לפי הטענה, אין הבנק רשאי לדרוש את ריבית הפיגורים המוסכמת, ששיעורה עלה אותה עת על הפרשי ההצמדה והריבית. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיב בקבעו שבהיות ראש ההוצל"פ פקיד שאינו שופט התכוון המחוקק להסמיכו לפסוק הפרשי הצמדה וריבית ולא ריבית מוסכמת, תוך צימצום שיקול דעתו, ונושה שאינו מסתפק בכך תקנתו היא להגיש תובענה בסדר דין מקוצר. הבקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. בעת הדיון בבקשה לרשות ערעור נתעוררה שאלה אם המסמך האמור הוא שטר, לפי פקודת השטרות, שאם לא כן לא היה ראש ההוצל"פ רשאי לדון בבקשה לביצועו של המסמך. השאלה אם מדובר בשטר אם לאו הועלתה ע"י ביהמ"ש, ובסיכומים שהוגשו ע"י הצדדים תמכו שני בעלי הדין במסקנה שבשטר מדובר. לפיכך אין צורך לדון בנושא. עם זאת יש להעיר, מבלי לפסוק בשאלה, כי אכן מדובר בשטר. השאלה היא אם תנייה ב"שטר", המחייבת תשלום ריבית פיגורים בשיעורים משתנים הנקבעים ע"י מקור חיצוני שהוא בנק, פוגמת בהגדרתו כשטר לפי סעיף 84 לפקודת השטרות (נוסח חדש). נראה שאכן מדובר בשטר אך אין צורך להכריע בנושא שלפנינו סופית.
ג. השאלה העיקרית שהתעוררה בערעור היתה אם צדק השופט בסברו כי בגדר הבקשה לביצוע השטר רשאי היה השופט לקבוע את הסכום הנקוב בשטר רק בתוספת "הפרשי הצמדה" וריבית, להבדיל מהריבית המוסכמת על הקרן. לעניין זה הערעור בדין יסודו. לפי החוק בתקופה הרלבנטית ראש ההוצל"פ יכול היה לדון בתביעה על פי שטר בסכום הנקוב בשטר, בתוספת ריבית כפי שנקבעה בשטר.

(בפני השופטים: ש. לוין, גולדברג, בן. יאיר. החלטה - השופט לוין. עו"ד עופר אטיאס למבקש, עו"ד ה. חטיב למשיב. 21.5.90).

ע.א. 442/88 - ארגון קניות של משקי חירות בית"ר נגד תנובה בע"מ

*טענות הגנה בהתנגדות לביצוע שטר בטחון(מחוזי ת"א - המרצה 2199/88 - הערעור נתקבל בחלקו).

א. המשיבה הגישה ללשכת ההוצל"פ בקשה לביצוע שטר חתום בידי המבקשת ע"ס 200,000 ש"ח. בכותרת השטר רשומות המלים "שטר בטחון", ובשובר השטר נאמר "שטר בטחון עבור שווק ענבים בציר 1987 מפרעה בסך 150,000 ש"ח ואריזות כנגד שטר שקף 13533". המערערת הגישה התנגדות המבוססת על תצהיר מנהל המערערת (להלן: בן ישי). בתצהיר נטען כי השטר ניתן בקשר עם שיווק בציר ענבים לשנת 1987 ע"י הכפר השיתופי "שקף", כי המשיבה עמדה להקציב ל"שקף" 150,000 ש"ח למימון תשומות השיווק ורצתה להבטיח כי שיווק הענבים ייעשה באמצעות המשיבה באופן שתוכל לגבות לעצמה את החזר המקדמה, וכי המערערת מסרה למשיבה את השטר כשטר בטחון שיוצג לפרעון רק באם לא יבוצע השיווק באמצעות המשיבה. בהמשך התצהיר נטען כי סכום המקדמה בפועל היה 120,000 ש"ח ולא 150,000 ש"ח ולגבי השיווק נטען כי 13 מתוך 28 חברי שקף שיווקו את ענביהם באמצעות המשיבה וכי המשיבה עשתה קנוניה עם חברי שקף ובמקום לגבות לעצמה את כספי המקדמה מכספי התמורה עבור הענבים, היא מנסה להשיג מהמערערת החזרת המקדמה ע"י הצגת השטר לגבייה. כן נטען בתצהיר כי המשיבה מנועה מלהציג את השטר לפרעון, מכח הסדר הסיוע למושבים שנחתם בינואר 1988 בין הממשלה, הסוכנות והבנקים הגדולים. המשיבה לא הגישה תצהיר ובן ישי נחקר בקצרה על תצהירו. הוא הודה כי לא הוא זה שמילא את השטר וחתם עליו ולא זכור לו אם הוא ניהל עם המשיבה את המו"מ לפני עריכת השטר ומסירתו. הרשם דחה את ההתנגדות על כל מרכיביה. לדעת הרשם לא הראתה המערערת אפילו הגנה אפשרית דחוקה, וזאת משום שבחקירה בביהמ"ש השמיט המצהיר את הבסיס לעובדות הנטענות בתצהיר. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. נכון שלאור הדברים של בן ישי בחקירתו אין ללמוד מהתצהיר מה בא השטר להבטיח ובאילו נסיבות רשאית המשיבה להציגו לפרעון. אולם, ישנו מקור נוסף למידע והוא הדברים האמורים בשובר לשטר עצמו. כן ישנן בתצהיר עובדות שאינן קשורות במו"מ שקדם למתן השטר ואשר עליהן לא נחקר המצהיר. בין אלה בולטות 2 עובדות, היינו כי בפועל שווקו 13 חברי שקף את בציר הענבים באמצעות המשיבה וכן שבפועל המקדמה שניתנה היתה בסך 120,000 ש"ח. הדברים הנאמרים בשובר השטר אינם ברורים די צרכם ונעדרים מהם סימני פיסוק. אולם כאשר מצרפים לנאמר בשובר את העובדה הנטענת בתצהיר כי בפועל היה שיווק ענבים של חברי שקף באמצעות המשיבה, אפילו היה חלקי, ניתן לראות באלה טענת הגנה שלא קויים התנאי המאפשר למשיבה להציג את השטר לפרעון.
ג. בפי המערערת היתה טענת הגנה חילופית של כשלון תמורה חלקי, כי הסכום של 200,000 ש"ח הנקוב בשטר בא לתת ביטוי למקדמה של 150,000 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה ובפועל ניתנה רק מקדמה של 120,000 ש"ח, כפי שטען המצהיר, לא נסתרה. הלכה היא שכאשר כשלון תמורה חלקי הוא עניין של סכום קצוב ניתן לטעון טענה כזו על דרך של הגנה בפני תביעתו של אוחז השטר. לפיכך מן הדין להרשות למערערת לטעון טענה זו להגנתה. מאידך, צדק הרשם בדחותו טענת ההגנה כי לפי המוסכם היתה אמורה המשיבה לגבות לעצמה את החזר המקדמה על דרך קיזוז מתמורת הענבים שישווקו. זוהי למעשה טענת קיזוז וטענה כזו לא די לה שתטען באורח סתמי וללא תרגום חשבוני נאות, דהיינו ללא פרוט הסכומים שיש לקזז. הוא הדין לגבי טענת קנוניה שנטענה בצורה כללית וסתמית ללא תשתית עובדתית כלשהי ולפיכך איננה ראוייה להתייחסות.
ד. אשר לטענת ההגנה של מניעות הנשענת על הסדר הסיוע למושבים - גם טענה זו בדין נדחתה. לתמיכה בטענה צרף ב"כ המערערת תצלום של חלק קטן בלבד של מסמך הסדר הסיוע. צד החפץ לסמוך טענת הגנה על הסכם מסויים חייב לצרף את כל ההסכם ולא רק מספר דפים לפי שיקול דעתו. משלא צירף הצד את ההסכם במלואו לא תשמע מפיו הטענה כי ההסכם האמור יש בו כדי לסייע בידו. הרשם גם בדק את הטענה לגופה ומצא כי מאותו חלק של מסמך ההסדר שהוגש, לא עולה כלל ועיקר הטענה הנטענת כי ההסדר חל על המשיבה או על החוב הנדון. לפיכך הוחלט לקבל את הערעור באופן חלקי ולהחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי כדי שישמע את ההתנגדות המתבססת על שתי טענות הגנה בלבד כאמור לעיל.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עו"ד א. אבידב למערערת, עו"ד י. גרוס למשיבה. 21.5.90).

ע.א. 335/88 - משה גולדברג נגד אלפרד בינדר

*דחייתה של תביעה כאשר התובע לא הוכיח תביעתו והנתבע לא הביא ראיות מצדו(מחוזי ת"א - ת.א. 3501/84 - הערעור נדחה).

א. המערער הוא בנו של המנוח צבי גולדברג (להלן: המנוח) ויורשו היחיד. לפני ההליכים נשוא ערעור זה הגיש המשיב לביהמ"ש המחוזי בקשה על דרך של טען ביניים בה ביקש להכריע למי שייך סכום של כ-20,000 דולר המצוי ברשותו. בתצהיר שהגיש המשיב סיפר כי ב-1980 קיבל מן המנוח 28,000 דולר עם הוראה לשלוח למנוח מדי חודש 350 דולר, כשאת היתרה עליו למסור לאחד סמוטני שטיפל במנוח בעת חוליו. ביהמ"ש המחוזי הכריע לטובתו של המערער והמשיב העביר למערער 20,000 דולר, היינו 28,000 דולר בניכוי הסכומים של 350 דולר ששלח מדי חודש בחודשו. לאחר מכן הגיש המערער את התובענה נשוא הערעור וטען כי תצהירו של המשיב בטען הביניים הינו כוזב וכי המשיב החזיק, לפחות, 45,000 דולר של המנוח ולא 20,000 דולר. בפני השופט נשמעה עדות ידיד של המנוח שלא תרמה מאומה להוכחת התובענה וכן עדותו של המערער עצמו כאשר
מטעם ההגנה לא הובאו ראיות כלשהן. ביהמ"ש המחוזי קבע שאין בראיות כדי להוכיח אתטענות המערער, אפילו לא הובאה כל ראייה לסתור. כשהתובע אינו מביא ראייה להוכחת גירסתו הרי הימנעות הנתבע מעדות ומהבאת ראיות אינה עשוייה להשלים את החסר בראיות התובע. הערעור נדחה.
ב. המערער קובל על כך שביהמ"ש התבסס על התצהיר שהגיש המשיב בתובענה של טען ביניים, ואשר הוגש בתיק זה ע"י המערער, כמשקף את גירסת המשיב. המערער טוען כי המסמך הוגש על מנת להראות כי תוכנו שקרי ואינו מתיישב עם המסמכים שהוגשו בביהמ"ש. אין ממש בטענה זו. אכן, תצהירו של בעל דין שהוגש בהליך אחר, אין בכוחולשמש ראייה מטעם אותו בעל דין, בעיקר אם זה בוחר שלא להעיד. אולם, כאשר אותו תצהיר מוגש ע"י בעל הדין היריב כחלק מראיותיו, אין פסול בכך שתצהיר זה משמש מקור להבנת גירסתו של המצהיר. זוהי בלבד משמעות אזכורו של התצהיר כפסק הדין נשוא הערעור. ברם, ביהמ"ש יכול היה להגיע למסקנה בדבר דחיית התובענה גם בלא התייחסות לתצהיר. ראיות ההגנה מיועדות לסתור את ראיות התביעה, וכאשר מצליחה התביעה להביא ראיות לכאורה, עשויות אלה להפוך להחלטיות אם נמנע הנתבע מהבאת ראיות מטעמו. מאידך, אין בשתיקתו של הנתבע כדי לסייע לתביעה, כאשר ראיותיה של התביעה אין בהן אף הוכחה לכאורה של טענותיה; וממילא לא מוטלת על הנתבע כל חובה להביא ראיות לסתור. כל עדותו של המערער אינה אלא חזרה על הנחות והערכות ובתור שכזאת אין בה כדי להטיל על המשיב נטל ראייתי כלשהו ועל כן שתיקתו אינה מעלה ואינה מורידה.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, אלוני. החלטה - השופט אלוני. עו"ד י. קונפינו למערער, עו"ד ד. וייסגלס למשיב. 7.5.90).

ע.א. 307/89 - אלברט בן עזרא נגד אברהם גינדי בע"מ (בפירוק)

טענה נגד תקפותו של יפו"כ למכירת מקרקעין שניתן לעו"ד ושאינו יפו"כ נוטריוני. התשלום שיש לשלם למוכר המקרקעין, כנושה, כאשר הקונה נכנס לפשיטת רגל(מחוזי ת"א - המרצה 41/88 - הערעור נתקבל בחלקו).

א. למערער, תושב זר, היו מקרקעין בישראל. בשנת 1981 פנה המערער לעו"ד שלוש וביקש ממנו למצוא קונה למקרקעין. לשם כך חתם על יפו"כ לעו"ד שלוש, והוסכם כי פעולה על פי יפוה"כ תיעשה לאחר אישור טלפוני מהמערער. עו"ד שלוש יצר קשר עם המשיבה ונחתם זכרון דברים למכירת המקרקעין בסכום של 93,600 ש"י. על חשבון התמורה שילמה המשיבה 36,000 ש"י ושארית התמורה של 900,000 ש"י נועדה להשתלם עם העברת הבעלות. על סכום זה הופקד שיק בידיו של עו"ד שלוש בנאמנות עד להעברת הבעלות. השיק לא נפרע עד היום. בנוסף שילמה המשיבה 200,000 ש"י לחתנו של המערערכדמי תיווך וטיפול. המערער התכחש לזכרון הדברים ומשום כך לא יצא ההסכם אל הפועל. בינתיים נקלעה החברה המשיבה לקשיים כלכליים ובמאי 1987 ניתן צו לפירוקה.בתחילת 1988 פנו מפרקי המשיבה לביהמ"ש המחוזי בבקשה להורות כי הבעלות במקרקעין תרשם על שם המשיבה, התמורה תשולם למערער בדרך של דיבידנד פירוק, לאחר שתוגש הוכחת חוב, וכי המפרקים יכולים למכור את המקרקעין לצדדים שלישיים. ביהמ"ש נענה לבקשה וקבע כי המערער יחשב נושה רגיל ביחס ליתרת התמורה המגיעה לו. כתוצאה מכך נמכרו המקרקעין. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. המערער תוקף את יפוי הכח וטוען שלא נתן לעו"ד שלוש יפוי כח לעשיית עיסקה בשמו. מבחינה עובדתית נדחתה טענה זו ובדין נדחתה. מבחינה משפטית טוען המערער שלשם חתימה על הסכם למכר מקרקעין נדרש יפוי כח נוטריוני ולכן ביפוי הכח שניתן לא סגי. לביסוס הטענה מפנה המערער לסעיף 20(א) לחוק הנוטריונים הקובע כי "יפוי כח... לביצוע עיסקאות במקרקעין הטעונות רישום במירשם המקרקעין, לא יהיו בני תוקף אלא אם ערך אותם נוטריון הוראה זו אינה גורעת מסעיף 91 לחוק הלשכה".
ברם, סעיף 20(א) הנ"ל כלל לא חל על שליחות המסמיכה את השלוח להתחייב לעשות עיסקה במקרקעין, להבדיל מביצוע העיסקה עצמה. מכל מקום, אין ההוראה חלה על עורך דין, הפועל על פי יפוי כח, וזאת על סמך הוראות סעיף 91 לחוק לשכת עורכי הדין.
ג. טענה אחרת של המערער היא כי ההסכם נגוע באי חוקיות. הוא מבסס את טענתו על העובדה שהמשיבה שילמה לחתנו 200,000 ש"י כ"דמי תיווך וטיפול" כאשר למעשה הכוונה היתה להפחית בכך את מחיר העיסקה באופן שחבויות המס בגינה יופחתו. ביהמ"ש סירב לקבוע ממצאים בעניין זה ובדין עשה כך, לאחר שהטענה הועלתה רק בסיכומים מבלי שנחקר איש מהעדים ביחס אליה. כדי לבסס טענת אי חוקיות, היה על המערער להוכיח, לכל הפחות, שהסכום ששולם לחתנו היה חלק ממחיר העיסקה וזאת הוא לא עשה, שכן איש מהעדים לא נחקר בנקודה זו. בנסיבות אלה אין צורך להיזקק לשאלה אם בנוסף היה על המערער להוכיח כוונה להונות את שלטונות המס.
ד. מאידך, צודק המערער בטענתו כי טעה ביהמ"ש בצוותו על רישום הבעלות במקרקעין על שם המשיבה כנגד מתן מעמד של נושה רגיל למערער. לטענת המערער אכיפת חוזה במצב בו החברה המבקשת את אכיפתו נמצאת בפירוק אינה צודקת, משום שלחברה נושים רבים והסיכויים כי המערער יקבל את תמורת החוזה קלושים ביותר. בטענתו זו צודק המערער. בפני המפרק עומדות שתי דרכי פעולה ביחס לחוזים שטרם בוצעו: אימוץ החוזה או ויתור עליו במידה שהוא "נכס מכביד". אם סבור המפרק שהחוזה אינו כדאי, ביכולתו לנסות להתנער ממנו. אין הגיון בגישה הכופה על הצד השני לקיים את החוזה, ובו בזמן מעניקה לו רק מעמד של נושה רגיל. אכיפה כזו היא בלתי צודקת. בנסיבות העניין, בהן נמכרו כבר המקרקעין לצדדים שלישיים באישורו של ביהמ"ש, וכאשר לא היתה הזדמנות לצדדים שלישיים אלה להשמיע טענותיהם בעניין, אין זה מן הראוי לשקול את ביטול האכיפה. נשארת החלופה של התנאת אכיפת העיסקה בתשלום התמורה על פי החוזה בשלמותה וחלופה זו יש לקבל.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, אלוני. החלטה - השופט בך. עו"ד ג. בנישו למערער, עוה"ד ש. ברגרזון וא. ארז למשיבה. 1.5.90).

בג"צ 465/89 - אילנה רסקין נגד המועצה הדתית ירושלים ואח'

*השיקולים שעל המועצה הדתית לשקול לצורך מתן הכשר לאולמי שמחות(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).

א. עניינה של העתירה הסמכויות והשיקולים הראויים למתן תעודת הכשר לבית אוכל לפי חוק איסור הונאה בכשרות. העותרת עוסקת בריקודי בטן, ואת המופעים נהגה לקיים, בין היתר, בשמחות באולמי שמחה ובתי מלון בירושלים. לקראת סוף שנת 1988 חדלו להזמינה, בשל החשש שתעודת הכשרות תשלל, אם יאפשרו את הופעות העותרת באולמי השמחות. בקשר לכך קיים מסמך של הרבנות הראשית לירושלים והמועצה הדתית שלפיו "אסור לערוך או להרשות מופעים בלתי צנועים... בעת השכרת האולם לבעלי שמחה... חייבים להתנות... שלא יערכו מופעים בלתי צנועים. העובר על אחת מן ההוראות הנ"ל עלול להביא לידי שלילת תעודת ההכשר מן האולם". טענת העותרת היא כי ההוראות כאמור נעשו בחריגה מסמכות בעוד שטענת המשיבים היא שהם רשאים להתנות מתן הכשר באיסור כאמור. עתירת העותרת נתקבלה.
ב. בסעיף 11 לחוק איסור הונאה בכשרות נאמר "במתן תעודת הכשר יתחשב הרב בדיני הכשרות בלבד". על פי לשון הסעיף ברי, שהוא בא להגביל את שיקולי בעל הסמכות למתן תעודת הכשר, לשיקולים שהינם בתחום כשרות המזון בלבד, ואין לסרב ליתן תעודת הכשר בשל אירועים או שיקולים שאינם קשורים לתחום כשרות המזון. מלשון החוק, מגמתו ותכליתו וכן הדברים שנאמרו בכנסת בשעת חקיקתו עולה כי החוק שדן ב"כשרות" כוונתו לכשרות המזון בלבד. משמעות תעודת הכשרות היא רק זו שבעל המקום מקיים את דיני
הכשרות, במובן זה שהאוכל שמוגש בו הוא כשר. הא ותו לא. לפיכך הוחלט לעשות את הצו החלטי במובן זה שייקבע כי אין המשיבים רשאים להתנות מתן תעודת הכשר לבית אוכל על פי החוק באי קיום מופעים של ריקודי בטן או מופעים בלתי צנועים בבית האוכל.

(בפני השופטים: בך, אור, אלוני. החלטה - השופט אור, הוסיף השופט בך. עו"ד גב' נטע גולדמן לעותרת, עוה"ד דוד קירשנבום ומיכאל דדון למשיבים. 27.5.90).

ע.א. 136/88 - אליהו סלח נגד כרמלה כהן ואח'

*קיום צוואה(מחוזי ת"א - ת.א. 1984/85 - הערעור נדחה).

א. המנוחה פרחה קצב נפטרה ב-1985. במרוצת חייה ערכה מספר צוואות שהאחרונה בהן נחתמה בפני שני עדים במרץ 1984. המשיבה ביקשה קיום הצוואה ואילו המערער ושלשה אחרים, כולם יורשים על פי דין, התנגדו לקיום הצוואה. ההתנגדות התמקדה בשתי טענות עיקריות: בעת שחתמה על הצוואה לא היתה המנוחה בדעה צלולה, לא עשתה את שעשתה ברצון חופשי ולא ידעה להבחין בטיבה של הצוואה שנערכה; כאשר חתמה המנוחה על הצוואה היתה נתונה ל"השפעה בלתי הוגנת" מצד המשיבה במידה המצדיקה ראיית הצוואה כבטלה. ביהמ"ש המחוזי שמע שורה של עדים ובכללם עוה"ד שערך את הצוואה ושהיה חתום עליה יחד עם עד אחר, כאשר שניהם אישרו כי המנוחה חתמה כשהיא מודעת למעשיה, מבינה את טיבה של הצוואה ומאשרת את תכנה וכשהיא בדעה צלולה. אשר לטענה של השפעה בלתי הוגנת - ביהמ"ש היה מודע לכך כי בשנות חייה האחרונות טיפלה במנוחה בתה המשיבה, אך מסקנתו היתה כי עשתה כן תוך כיבוד אם, שעה שבני משפחה אחרים, לרבות המערער, מתנכרים לאמם, וכי המשיבה לא ניצלה תלות זו כדי שהאם תיטיב עמה ותעדיף אותה בצוואתה. הערעור נדחה.
ב. קביעות ביהמ"ש המחוזי מעוגנות היטב בחומר הראיות והן פועל יוצא מהתייחסותו של השופט אל העדים, לרמת אמינותם ולמכלול הדברים. אכן, קיימת תמיהה, שהושמעה על ידי המערער, המצביעה על כך כי בין הנהנים מהצוואה צויין גם בנה של המנוחה אליהו אשר כבר לא היה בין החיים בעת חתימת הצוואה. אין תשובה חד משמעית לתמיהה זו, אך קיימים הסברים אפשריים לרישום תמוה זה. אפשר להניח שהסיבה לכך היא בעובדה שאין מדובר בצוואה שנערכה כל כולה לראשונה, אלא בצוואה המשנה במובנים מסויימים צוואה קודמת, שם היה רשום הבן אליהו כאחד הנהנים, ומכיוון שבהוראות הצוואה לא התייחסו לבן אליהו ייתכן ששמו נשאר בצוואה בהיסח הדעת. מכל מקום ניתן היה להגיע למסקנה כי עובדה זו כשלעצמה אינה מלמדת כלל על כך שהמנוחה לא ידעה על מה היא חותמת. אין דרכו של בית המשפט שלערעור להתערב בממצאים עובדתיים, אלא אם כן מצוייה בהם שגיאה עקרונית גלוייה וברורה, ואין זה המצב בענייננו.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, אלוני. החלטה - השופט לוין. עו"ד יצחק רוזין למערער, עו"ד רחמים יפת למשיבה. 8.4.90).

ע.א. 469/89 - מזל אבולוף נגד רחמים אבולוף

*מזונות לאשה(מחוזי י-ם - מ.א. 343/87 - הערעור נתקבל בחלקו).

א. בעלי הדין נישאו בשנת 1943 ובשנים האחרונות הם מסוכסכים קשות. היה בידי בעלי הדין רכוש, חלקו מומש והמערערת קיבלה לידיה מזומנים שאותם השקיעה למספר שנים וכן יש בידי המערערת רכוש שהגיע אליה בדרך ירושה. בני הזוג מתגוררים יחדיו באותה דירה. ביהמ"ש המחוזי סבר כי לאחר שהמערערת זכתה בתמורתו של חלק מן הרכוש והיא מקבלת גם הכנסה נוספת מדמי שכירות של דירה אין היא זכאית למזונות. עם זאת קבע כי המשיב יהיה חייב בתשלום 500 ש"ח לחודש כל עוד יקבל מידי המערערת מזון,
כביסה, גיהוץ ותיקון בגדיו, אך אם הבעל יוותר על כל אלה לא יצטרך לשלם מאומה לאשה. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. מסתבר שביהמ"ש דחה את תביעת האשה משני נימוקים מרכזיים : העובדה שהמערערת קיבלה תמורה עבור חלק מן הרכוש המשותף; העובדה שהמערערת מסרבת לקבל גט מבעלה. בעניין ההתחשבות בהכנסה של המערערת חלות על העניין הוראות סעיף 2א' של החוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), אולם, גם בהתחשב בהכנסת המערערת לא היה מקום לפטור את המשיב מן החובה לשאת בכל הוצאות הבית, היינו, מיסים, ארנונה, מים, חשמל, וכדומה, כחלק מחובתו לספק מדור לאשתו. לא נתחוור מן הראיות כי יש מקום לפטור את המשיב מן החיוב האמור, כי משאביה של המערערת יש בהם כדי לכסות יתר צרכיה, פרט למדור, ולא מעבר לכך. עניין סירובה של המערערת להסכים לקבלת גט מן המשיב, אינו נוגע, בנסיבות מקרה זה, לעצם החובה לשאת במזונות או לשיעורם. לא נוצרה כאן התשתית המשפטית, אשר קביעתה גם איננה בתחומו של ביהמ"ש, לאורה יכולה היתה להיות השלכה על חובתו של המשיב לשאת במזונות אשתו. לפיכך יש לחייב את המשיב לשאת בהוצאות המדור כאמור.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, בך. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ציון סמוכה למערערת, עוה"ד משה דרורי ויאיר עשהאל למשיב. 3.4.90).

ע.א. 556/88 - נועם מלמד נגד מנהל אגף המכס ואח'

*הענקת פטור ממכס ל"מונית" כאשר הרכב משמש בעיקרו את בעליו ולא את כלל הציבור(מחוזי ת"א - ה.פ. 1270/87 - הערעור נדחה).

א. המערער ייבא מכונית מרצדס וביקש כי סיווגה, מבחינת דיני המכס, ייעשה כ"מונית". המכונית נרשמה כ"מונית" אך מסתבר שהמערער משתמש בה כמונית באופן חלקי, ואף במסגרת זו היא מופעלת בעיקר כרכב המשמש למערער בעסקיו. לדברי המערער הוא מקדיש להפעלת הרכב כמונית כ-%20 מזמנו והשוואת נתונים בקשר להכנסה ובקשר לקילומטראז' מצביעים על כך שהרכב מכניס %25 מן ההכנסה הממוצעת של מונית ונוסע מרחקים שאף הם %25 מן המרחקים אותם עושה מונית. המשיב ביטל את רשיון המונית ובגין כך על המערער לשלם את הפרשי המסים החלים על הרכב. המערער פנה לביהמ"ש המחוזי וביקש הצהרה כי הוא רשאי להמשיך ולהפעיל את הרכב כמונית, בקשתו נדחתה והערעור על כך נדחה.
ב. המונח "מונית" אינו מוגדר בצו, ואולם לפי פשוטם של דברים והמשמעות היומיומית המקובלת של מונח זה מדובר ברכב המשמש למתן שירותי הסעה בתשלום לציבור הרחב ולתועלתו, במובחן משימוש פרטי שעושה אדם במכוניתו. פרשנות זו אף מתיישבת עם כוונת המחוקק, המוכן לתת הקלות מפליגות במס רק לרכב שהציבור כולו יוכל ליהנות משירותיו. בענייננו, השימוש שנעשה במכונית לא היה כמונית, כי אם כמכונית המשמשת את המערער בעסקיו השונים. נעדר האלמנט של השירות לציבור, המונח ביסודו של שימוש ברכב כמונית. גם הניצול החלקי של המכונית כ"מונית", הוקדש ברובו לנסיעות הכרוכות בעסקיו של המערער.
ג. גם שימוש חלקי מוגבל במונית דרך קבע וניצולה כדי %20 מן המקובל, אפילו הוא נעשה בשירות הציבור, אין די בו כדי לעמוד בתנאי, כי המכונית תשמש כמונית. אין צורך לקבוע כאן את אחוז השימוש המינימלי שיהיה בו כדי לענות על התנאי האמור, נתון זה גמיש ויש לבחנו על פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה, אך ברור כי למונית תחשב מכונית שלפחות השימוש העיקרי שבה הוא להסעת אנשים מן הציבור בתשלום.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד אביגדור דורות למערער, עו"ד גב' אוריה קורן למשיבים. 18.4.90).

ע.פ. 93+135/89 - עבד שרקאווי נגד מדינת ישראל

*הרשעה בהחזקת נשק וגרימת חבלה וחומרת העונש(מחוזי י-ם - ת.פ. 241/88 - הערעור נדחה והערעור הנגדי על קולת העונש נתקבל).

א. המערער הורשע בעבירה של נשיאת נשק וחבלה בכוונה מחמירה בכך שהחזיק ברשותו אקדח וירה בו לעברו של המתלונן לפחות פעם אחת. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער שלש שנים מאסר בפועל וכן הפעיל מאסר על תנאי של 21 חודשים חציו מצטבר וחציו חופף. ערעורו של המערער על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה וערעורה של המדינה על קולת העונש נתקבל.
ב. באשר להרשעה הרי היא מבוססת על ראיות שהיו אמינות על ביהמ"ש ואין להתערב בהרשעה. את טיעונו לעונש צמצם הסניגור לעניין המאסר על תנאי ולדעתו היה מקום לחפוף את העונש המותנה כולו ולא לקבוע את מחציתו מצטבר. לעניין זה אין לקבל את הערעור. אדרבא, היה מקום להפעיל את כל המאסר על תנאי במצטבר ולא בחופף. אולם, מכיוון שמתקבל ערעור המדינה לעניין קולת העונש בגין העבירות האחרונות ישאר המאסר על תנאי שהופעל חציו מצטבר וחציו חופף.
ג. באשר לערעורה של המדינה על קולת העונש - אכן המערער זוכה מן העבירה של נסיון לרצח שיוחסה לו בכתב האישום, אך אין בכך כדי להעיב על פני חומרת העבירה בה הורשע. אפילו לא הוכחה כוונת קטילה מצד המערער, הרי ברור שהיריה שנורתה היתה עלולה להסתיים בצורה פטאלית ורק בנס נסתיימה כפי שנסתיימה. העבירה של נשיאת נשק חם היא עבירה חמורה כשלעצמה, מה עוד שהמערער העלים את האקדח ואין לדעת אלו כוונות מסתתרות מאחורי הסתרה זו. התנהגות המתאפיינת באלימות חמורה מחייבת ענישה הולמת והעונש שהוטל על המערער בגין כך קל מדי. לפיכך הוחלט כי המאסר בפועל בגין העבירות הנדונות יועמד על חמש שנות מאסר ואילו המאסר על תנאי שהופעל יהיה כאמור חציו מצטבר וחציו חופף.

(בפני השופטים: גולדברג, אור, אלוני. החלטה - השופט אלוני. עו"ד עוויסאת למערער, עו"ד גב' מיקי חשין למשיבה. 19.4.90).

ע.א. 647/88 - הניה דגן נגד מור אלקטרוניקה... בע"מ

החלטת מועצת המנהלים של חברה על צמצומים שבגדרם הופסקה עבודתם של מנהלת בחברה ובעלה. הרכב חוקי של מועצת המנהלים(מחוזי ת"א - ה.פ. 281/88 - הערעור נדחה).

א. בחברה המשיבה (להלן: החברה) שני בעלי מניות שהן חברות, ולכל אחת מהחברות שתי מניות הנהלה בחברה. המערערת היא הבעלים של מחצית ממניות אחת החברות המחזיקות את מניות המשיבה. בישיבת מועצת המנהלים של החברה, בה השתתפו ארבעת המנהלים, התקבלו מספר החלטות ברוב של שלשה כנגד דעתה החולקת של המערערת ובין ההחלטות הנ"ל היתה החלטה על הפסקת עבודת המערערת ובעלה כמנהלים בשכר בחברה וזאת "במסגרת ההתייעלות והצמצומים של החברה". המערערת ביקשה בביהמ"ש המחוזי פסק דין הצהרתי כי ההחלטות בטלות. היא תקפה החלטות אלו בשתי חזיתות: ראשית, הרכב מועצת המנהלים באותה ישיבה לא היה חוקי, שכן על פי מסמכי ההתאגדות של המשיבה מועצת המנהלים צריכה למנות שני מנהלים בלבד; שנית, ההחלטות נגועות בחוסר תום לב ומקורן בקנוניה נגדה ולכן דינן להתבטל. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה והערעור נדחה .
ב. תקנה 71 לתקנות ההתאגדות של המשיבה קובעת כי "מספר חברי מועצת המנהלים בחברה... עד אשר ייקבע אחרת... יהיה... 2". מאידך, תקנה 3 לתקנות קובעת כי "כל מניית הנהלה אחת תקנה למחזיק בה את הזכות למנות מנהל אחד" כאשר על פי תזכיר ההתאגדות לכל אחת משתי בעלות המניות של המשיבה, שתי מניות הנהלה. מכאן שהזכות בידי בעלי המניות למנות ארבעה מנהלים. ביהמ"ש המחוזי ראה את המסקנה העולה
מתקנה 3 כגוברת, ובכך קבע שהרכב מועצת המנהלים באותה ישיבה היה חוקי. בכך אין להתערב.
ג. צדק השופט גם בנימוק הנוסף לדחיית הטענה לגבי חוקיות הרכב מועצת המנהלים, בכך שמעולם לא הובעה התנגדות להרכב הנוכחי של מועצת המנהלים, ויש לראות בכך משום הסכם המחייב את הצדדים מעבר למה שנקבע בתקנות. בטופס המידע על פרטי החברה שהנפיק רשם החברות עולה כי מיום התאגדות המשיבה רשומים כמנהלי החברה ארבעה אנשים. אכן, עובדת היות הארבעה רשומים כדירקטורים אצל רשם החברות אינה משמשת ראייה לחוקיות הרכב זה, אך עם זאת יש והרישום ישמש השתק לטענה בדבר אי חוקיות ההנהלה.
ד. אשר לטענת המערערת כי החלטות מועצת המנהלים לגופן התקבלו מחוסר תום לב ולא מתוך מניעים של טובת החברה - ביהמ"ש יכול להתערב כאשר יש בהחלטה של אסיפה כללית משום עושק המיעוט, אך לא יתערב בשיקולי ההנהלה אפילו אלה אינם תואמים את שיקולי ביהמ"ש, כל עוד היו שיקולים אלה שיקולים שנשקלו לטובת החברה לפי הבנת ההנהלה, וכל עוד היו הם שיקולים כנים ובתום לב. מפרוטוקול הישיבה עולה שהחברה היתה באותה עת במצב קשה ופיטורי המערערת ובעלה נועדו לשם התייעלות, וזאת בין צעדים אחרים לשיפור מצב החברה שעליהם הוחלט באותה ישיבה. ביהמ"ש קבע כי אין יסוד לטענה כי ההחלטות נגועות בחוסר תום לב והיעדר כנות ובכך אין להתערב.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד אריה לוי למערערת, עו"ד אברהם לוי למשיבה. 23.4.90).

בש"פ 897/90 - מדינת ישראל נגד מאיר בן דוד בנימין ואח'

*הארכת מעצר לפי סעיף 54 (סמים - חשיש) (בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 54 - הבקשה נתקבלה).

המשיבים הואשמו בייבוא שלשה טון חשיש והשנה למעצרם מסתיימת. המדינה ביקשה להאריך את המעצר בשלשה חודשים והמשיבים מתנגדים בטענה שהמשפט עלול להתארך זמן לא מועט ואין הצדקה שיהיו במעצר. באי כח כל הצדדים הדגישו את יעילות הדיון, כפי שזה מתנהל ע"י השופט הדן במשפט, ואולם לדעת הסניגורים, על אף זאת, ובהתחשב בכך שאין ביהמ"ש יושב לדיון בתיק מיום ליום, הדיון עלול להמשך תקופה ניכרת מעבר לשלשת החודשים המבוקשים. המצב כיום הוא שהתקיימו כבר 30 ישיבות דיון, וקבועות לדיון עוד 22 ישיבות בתקופה שעד חודש יוני 1990, היינו בתוך תקופת שלשת החודשים, ולטענת הסניגורים לא יספיקו ישיבות אלו לסיום הדיון. הבקשה נתקבלה.
על סמך הטענות שהועלו, ברור כי ברצון טוב של הסניגורים, ניתן לקצר בחקירות העדים, מבלי לפגוע באינטרס של המשיבים, והערות בכיוון זה גם הושמעו על ידי השופט הדן בעניין. אם כך ינהגו הסניגורים, ובהתחשב בניהול היעיל של הדיון ע"י ביהמ"ש, ניתן לסיים את הדיון תוך תקופה קצרה מזו שעליה הצביעו הסניגורים. אף ראוי ורצוי שביהמ"ש הדן בעניין יקציב לדיון בתיק זה את מספר הימים הרב האפשרי כדי שהדיון יסתיים בהקדם האפשרי. לאור המצב כיום, בהתחשב בטיב העבירות והנימוקים שביסוד ההחלטה למעצר עד תום ההליכים, ובהתחשב בכך שהמדינה עשתה ועושה ככל יכולתה להקדמת שמיעת המשפט וסיומו, וכך עושה גם ביהמ"ש, יש להיעתר לבקשת המדינה ולהאריך את המעצר בשלשה חודשים.

(בפני: השופט אור. עוה"ד שפירא ושדמי למבקשת, עוה"ד זיו, נדשי וכלוף למשיבים. 15.3.90).

רע"א 2125/90 - נציגות הבית המשותף... ואח' נגד חברת... ואח'

*סוגיה בעלת חשיבות משפטית המצדיקה רשות ערעור (הבקשה לרשות ערעור נתקבלה).

הבקשה דנן מעוררת סוגיות בעלות חשיבות מבחינה משפטית ומבחינת כלל ציבור הדיירים בבתים משותפים וזה ציבור גדול מאד. השאלה שבמוקד המחלוקת ושהוכרעה לחובת המבקשים בשתי הדרגות הקודמות, היא למי זכות הצבעה באסיפת בעלי הדירות בבית משותף, כאשר ההסכם שבין בעלי הדירות הוא התקנון המצוי. השאלה שבמחלוקת היא מה דינם של בעלים משותפים שאינם מופיעים ומתייצבים אישית לאסיפה כללית ומה דינם של דיירים באותן דירות מכח הסכמים שבינם לבין בעלי הדירות.
אין גם מחלוקת שבעל דירה יכול להיות מיוצג באסיפה הכללית אם הוא מציג בתחילת האסיפה יפוי כח בכתב המסמיכו לייצג את בעל הדירה והשאלה שבמחלוקת היא האם יכול אדם להיחשב כמיופה כוחו של בעל הדירות גם ללא יפוי כח בכתב. אין הלכות מחייבות של ביהמ"ש העליון בסוגייה זו והעמדת הסוגייה לדיון היא עילה מוצדקת למתן רשות ערעור.

(בפני: השופט ד. לוין. 28.5.90).

ע.פ. 264/89 - משה אלבז נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות שוד ואיומים וחומרת העונש (מחוזי נצרת - ת.פ. 268/87 - הערעור על חומרת העונש נתקבל).

המערער הורשע בשורה של עבירות הכוללות מעשי שוד, כליאת שווא ומעשי גניבה, בכך שאיים והטיל אימה על קטין כבן 14, נטל ממנו סכומי כסף, תליון, שרשרת ושעון וכן שלח את הקטין לגנוב עבורו במספר מקרים. המערער, יליד 1964, היה גדל גוף בעת ביצוע המעשים ואין ספק שגילו וממדי גופו, הוא שקל אז למעלה מ-200 ק"ג, תרמו לאימה בה היה נתון המתלונן. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער חמש שנים מאסר בפועל ושלש שנים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נתקבל.
יש לראות בחומרה את מעשיו של המערער ונסיבות ביצוע העבירות, ובפרט שהמעשים השתרעו על פני תקופת זמן לא קצרה. בסופו של דבר גם העתיקה משפחת המתלונן את מקום מגוריה שהיה בשכנות למשפחת המערער. עם זאת, על אף הנסיבות לחומרה, נראה כי ביהמ"ש החמיר עם המערער יתר על המידה. למערער שתי הרשעות קודמות בעבירות קלות יחסית של היזק בזדון לרכוש, ובשום פנים אין לומר עליו שעברו מצביע על נטיה לעבריינות. המערער גם הוכר כנכה בשיעור %100 על ידי המוסד לביטוח לאומי בשל נטייתו להשמנה, כאשר הגיע למשקל של למעלה מ-200 ק"ג כאמור, ואם כי בינתיים ירד במשקלו בעת היותו בכלא, הרי נכותו לא פחתה. בנוסף לתקופת מעצר בת חצי שנה היה המערער נתון במעצר בית למשך תקופה של 11 חודשים. בצדק לא ניכה השופט את תקופת מעצר הבית מתקופת המאסר שהשית על המערער, אך אין ספק, כי שלילה כזו של החופש למשך תקופה ארוכה יחסית, צריכה להלקח בחשבון בעת קביעת מידת העונש. בהתחשב בכל הנימוקים האמורים וכן בנסיבותיו האישיות והמשפחתיות של המערער הוחלט לקבל את הערעור ולהשית על המערער עונש של שלש שנים וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי .

(בפני השופטים: בך, אור, אלוני. החלטה - השופט אור. עו"ד לידאווי למערער, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 24.4.90).

ע.פ. 202/89 - יוסף חאלד עאקול נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (הברחת סמים לכלא) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער, אסיר המרצה את עונשו בכלא שאטה, יצא לחופשה מבית הסוהר וניסה להבריח הירואין, בשובו מחופשתו, לאסיר עולם הנמצא באותו בית הסוהר. לדברי המערער פעל לפי מצוותו של האסיר אשר לדרישותיו
ראה עצמו נאלץ להיכנע. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער שלש שנים מאסר בפועל שיצטברו לכל מאסר אחר שהוא מרצה וכן הופעל מאסר על תנאי של 18 חודשים שמחציתו חופפת ומחציתו מצטברת. הערעור על חומרת העונש נדחה.
המערער ביקש להקל עמו כי פעל תחת לחץ של אסיר העולם, ואולם אין לקבל עובדה זו כנימוק להקלה בדין. קבלת הטעם כי כניעה לאיומיו ולחציו של אסיר אחר יש בה הצדקה להקל בדין, יהיה בה תוצאה של פתיחת פתח ללחצים רבים עוד יותר. ראוי הוא ששלטונות בתי הסוהר יתנו דעתם לתופעה הידועה של השתלטות אסיר על עמית לכלא, אך כאמור אין לקבל טעם זה כנימוק להקלה בדין.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, אלוני. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גרטנר למערער, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 20.3.90).

ע.א. 405/87 - אליהו טהר נגד יוסף בן ברוך

*טענה של גרימת דליקה ע"י נהג טנדר שרכבו עלה באש (הערעור נדחה).

ביוני 1984 נהג המשיב בטנדר סמוך למושב עזריקם ועקב קצר במכונית החלה זו בוערת. המשיב עצר את הרכב בצד ימין וניסה לכבות את השריפה. הדבר לא עלה בידו ואז נסע להזעיק את מכבי האש ובחזרו למקום הוברר שהטנדר הגיע לצד השני, צד שמאל של הכביש, וירד במדרון קל הנמצא במקום עד בסמוך לעצי זית. טענת המערער היא שהטנדר הבוער הבעיר גם שדה קוצים וכך עברה השריפה לעצי זית סמוכים ומשם הגיעה למטע הזיתים של המערער. הוא תבע את המשיב בגין הנזקים שנגרמו לו וביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה. על פי הראיות שבאו בפניו קבע ביהמ"ש כי לא הוכח שהאש שפרצה בטנדר היא שגרמה לשריפת מטע המערער. ביהמ"ש קבע כי פרצה אש בחלק אחר של המטע, ואש זו היא שגרמה לשריפת המטע. עוד קבע ביהמ"ש שאין לייחס התרשלות למשיב בהתנהגותו שכן כשעצר את הטנדר בימין הכביש נעל את בלם היד, הפנה את כיוון הגלגלים הקדמיים לימין, בו לא נמצאו דברים דליקים וכל זאת לפני שהלך להזעיק את מכבי האש. הערעור נדחה.
היו ראיות מספיקות בפני ביהמ"ש כשקבע כי האש שיצאה מהטנדר כובתה ולא הגיעה כלל למטע של המערער. ביהמ"ש יכול היה להגיע למסקנה כי לא הוכח קשר סיבתי בין הדליקה בטנדר של המשיב לבין נזקי השריפה במטע של המערער. די במסקנה זו כדי לדחות את הערעור מבלי שיהיה צורך להתייחס לשאלת קיומה של התרשלות מצד המשיב ביחס לטיפולו בטנדר- משלב שפרצה בו השריפה.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד אראל אור למערער, עו"ד יעקב רהט למשיב. 6.5.90).

בג"צ 900/90 - נאגי מחמוד אבו זינה נגד שר הבטחון ואח'

*הריסת בית לפי תקנה 119 (העתירה נדחתה).

העותר מתגורר בחברון בדירה בת שלושה חדרים ומרפסת, והמשמשת למגוריו ולמגורי בני ביתו המונים יחדיו 10 נפשות. אחד מבניו, המתגורר באותו בית, נעצר בינואר 1990 כחשוד בביצוע עבירות בטחוניות חמורות. הבן נחקר ומהודעתו משתמעת הודאה בהצתת מכונית של אזרח שנחשד בשיתוף פעולה עם שלטונות ישראל, וכן בתכנון חטיפתה של מנהלת בית הספר לבנות בחברון שנחשדה ע"י הבן וחבריו בשיתוף פעולה עם השלטונות. משלא הצליחו במזימתם לחטוף את מנהלת בית הספר החליטו לרצחה. לא היו אלה העבירות הבטחוניות הראשונות שביצע הבן שכן כבר נשפט בעבר על עבירות כאלה וריצה 17 חודשי מאסר. נוכח מעשים אלה החליט המפקד הצבאי לאיזור יו"ש להרוס את הבית בו מתגוררים העותר ובני ביתו והעתירה נדחתה.
ב"כ העותרת טוען כי העותר לא ידע ולא יכול היה לדעת על פעילותו הבלתי חוקית של בנו, והסנקציה הננקטת חריפה ואינה מוצדקת בנסיבות המקרה. ברם, אין להתעלם
מחומרת המעשים שהבן, שהתגורר באותו בית, ביצע, וכן אין להתעלם מהעובדה שהעותר היה מודע לה, אל נכון, כי בנו מעורב בפעילות עויינת. הצו שניתן ע"י המפקד הצבאי הוא בגדר הסביר בנסיבות המיוחדות של המקרה ואין הצדקה להתערבותו של בג"צ.

(בפני השופטים: ד. לוין, אור, אלוני. החלטה - השופט לוין. עו"ד עוויסאת לעותר, עו"ד גב' יוכי גנסין למשיבים. 3.5.90).

בש"פ 1563+1565/90 - מנחם צ'אצ'אשווילי ויוחנן קליין נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

שני העוררים הואשמו בעבירה של אחזקת הירואין במשקל 2.16 גרם שהיה מחולק ל-30 מנות. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העוררים עד תום ההליכים והעררים נתקבלו.
אמנם ישנן הוכחות לכאורה במידה סבירה נגד העוררים, וככלל מצדיקה מהות העבירה הנדונה את מעצרם של המואשמים בה, עם זאת מחייב כל מקרה את בדיקת הנסיבות המיוחדות האופפות אותו, כדי להחליט אם יש להעדיף באותו מקרה את האלטרנטיבות למעצר בפועל. בענייננו, בדיקת הנסיבות מביאה למסקנה, לא בלי לבטים, כי ישנה הצדקה לאפשר לעוררים להשתחרר בערובה. זאת בהתחשב בכמות הסם בה מדובר ובנסיבות אשר אינן מצביעות בבירור על סחר ממש מצדם בסם. אשר לצ'אצ'אשוילי - העורר נמצא כרגע בעיצומו של הליך רציני של נסיון גמילה מהשימוש בסמים, ותקופת מעצר ממושכת עלולה לגרום, לפי דו"ח עובד סוציאלי, לנסיגה בלתי הפיכה במצבו. כמו כן אין עברו מצביע על היותו עבריין המסוכן לציבור. אשר לקליין - הוא ללא עבר פלילי כלשהו וחלקו המדוייק בביצוע העבירה אינו ברור די צרכו. כמו כן נלקחו בחשבון נסיבות משפחתיות מיוחדות של עורר זה. לפיכך הוחלט לשחררם בערבות ובתנאים מגבילים.

(בפני: השופט בך. עוה"ד אלי בר חיים, גולן ודוויק לעוררים, עו"ד ש. גורדון למשיבה. 15.4.90).

בש"פ 193/89 - מדינת ישראל נגד רן יעקב

*שחרור בערובה (מרמה והונאה) (ערר על שחרור כערובה - הערר נתקבל).

המשיב הואשם ב-44 אישומים של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, הונאת נושים, גניבה והוצאת שיק ללא כיסוי ועם הגשת כתב האישום ביקשה התביעה את מעצר המשיב עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי קיים חומר ראיות לכאורה לביסוסו של כתב האישום וכן קיים חשש שאם המשיב לא יעצר ימשיך בהתנהגותו הפלילית. קביעה זו מתבססת על כך כי בעבר נעצר המשיב לצרכי חקירה בגין פרשיות הכלולות עתה בכתב האישום ולאחר מספר ימים שוחרר והמשיך לבצע פעולות המהוות נשוא חלק אחר מכתב האישום. אף על פי כן החליט ביהמ"ש שלא לעצור את המשיב אלא הורה כי יהיה רתוק לדירתו. הטעם לכך עניינו החשש הסביר כי משפטו של המשיב יארך זמן ניכר. הערר נתקבל.
קיים חשש סביר כי אם המשיב לא יעצר הוא יימלט מן הדין. קיים בענין זה זכרון דברים, אשר תוכנו אינו שנוי במחלוקת, המצביע על תכנון בריחה מן המעצר. ההסבר של ב"כ המשיב כי תכניות ההימלטות כוונו למעצר "רגיל" ולא ל"מעצר בית" אין בו כדי להסיר את החשש הסביר כי המשיב ימלט גם מ"מעצר בית". כמו כן קיים חשש סביר, בהתחשב בנסיבות המקרה ובכך שהמשיב המשיך לכאורה בפעילותו לאחר שנעצר בעבר, כי אם המשיב לא יהיה נתון במעצר ימשיך בפעילות המיוחסת לו ובכך ייפגע שלום הציבור. מעצר בית אין בו, בנסיבות העניין, כדי למנוע פעילות זו.

(בפני: השופט ברק. עוה"ד גב' נאור ורזניק לעוררת, עו"ד גבאי למשיב. 17.3.89).

בש"א 1289/90 - חיים גולן נגד אורי ופרחה עלוני

*צירוף מסמך בערעור (בקשה לצירוף מסמך בערעור - הבקשה נתקבלה).

המבקש הגיש תובענה נגד המשיבים בראשית דצמבר 1986 ובמהלך שנתיים, עד ל-4.12.88, טרם הוחל בבירור התובענה, בעיקר בגלל נסיבות הקשורות במבקש, הנתון לטיפול פסיכיאטרי. לאחרונה נקבע הדיון להוכחות ליום 4.12.88. יומיים לפני כן הגיש ב"כ המבקש בקשה להתפטר מייצוג המבקש ולחילופין לדחות את הדיון ללא מועד. הבקשות נדחו וביהמ"ש המחוזי קבע כי התובע לא התייצב לישיבה למרות שהוזמן כדין, שום עד לא הוזמן לישיבה מטעמו והגשת בקשת דחייה ברגע האחרון, מבלי שזו נתמכת במסמך כלשהו וללא כל הסבר, איננה מצדיקה התחשבות חריגה. בעקבות זאת נעתר השופט לבקשת המשיבים והחליט לדחות את התובענה. על החלטה זו הוגש ערעור. עתה מבקש העורר במסגרת הערעור, מכח התקנה 457 לתקנות סדר הדין האזרחי, להתיר לו הגשת ראיה נוספת, היינו אישור שניתן ע"י בי"ח "איתנים" על כך שאשפוזו של המבקש שאמור היה להסתיים ביום 29.11.88 הוארך עד ליום 19.12.88. האישור נועד לאשר את הטענה כי באותו יום שנקבע להוכחות היה המבקש מאושפז במוסד האמור. הבקשה להגשת המסמך נתקבלה.
העקרון החל על דיון בבקשה הוא זה שנקבע בהלכה כי אין בעלי הדין זכאים להביא ראיות נוספות בערעור בדרך השיגרה, ורק במקרים יוצאים מן הכלל מרשה ביהמ"ש בערכאת הערעור הבאת ראיה נוספת. לעניין זה יש משקל מכריע לשאלה אם היתה אפשרות להגיש את הראיה בשלב הדיוני הקודם. לאורה של הלכה זו ונוכח הנסיבות יש מקום להיענות לבקשה. יש להניח כי מפאת מצבו לא יכול היה המבקש עצמו לטפל בהכנת המסמך ובהגשתו לביהמ"ש, ואילו ב"כ היה נטול מידע, כשדבר המשך אישפוזו של המבקש נודע לו ממש ברגע האחרון, דבר שמנע ממנו להגיש את המסמך בעוד מועד. על פי האמור בתקנה 457(א) אכן דרושה הצגת המסמך, על מנת לאפשר לביהמ"ש העליון, בדונו בערעור להכריע במחלוקת בשלימותה.

(בפני: השופט אלוני. 2.5.90).

ע.א. 255/88 - תיאודור פיינברג נגד ועדת המוניות ואח'

*דחיית בקשה לרשיון מונית עקב עבר פלילי של המבקש (מחוזי י-ם - ע.ש. 107/87 - הערעור נדחה).

המערער הגיש לועדת המוניות בקשה לקבלת רשיון למונית והוועדה דחתה את הבקשה בהסתמכה על האמור בתקנה 520(א)(8) לתקנות התעבורה הנוגעת למי שמבקש רשיון מונית ויש לו הרשעות קודמות. בהקשר זה טען המערער, בין היתר, כי יש בכך משום כפל ענישה, שהרי כבר נענש בביהמ"ש ואין להוסיף ולפקוד עליו עוון עבירותיו, בשנית, כאשר הוא מבקש רשיון מונית. הערעור נדחה.
תקנה 520(א)(8) לתקנות קבעה מפורשות כי בהרשעה הקודמת יש לראות נתון אשר אותו ניתן לשקול עובר למתן החלטה בקשר לרשיון. הענקת רשיון למונית, שעניינה שירות לציבור ולא רק מקור פרנסה למי שמבקש אותו, קשורה קשר הדוק לאופיו ולהתנהגותו של המבקש. זאת ועוד, לא אחת נבחנות הרשעות קודמות במטגרת הדיון בכשירותו של פלוני לקבלת רשיון במקצוע זה או אחר, ובדין נעשה כך אם יש לנתון כאמור רלבנטיות לקביעת הכשירות. אין בכך ענישה כפולה אלא הסקת מסקנה על יסוד נתון מוחשי ומוכח, השוקל, כמובן, לא פחות מהערכות והשערות בעלמא בעניין כשירותו ואורחות התנהגותו של המועמד.