בג"צ 71/90 - היועץ המשפטי לממשלה נגד ועדת השחרורים וזיאד אל גורשי
*שחרור ברשיון בתום שני שליש מתקופת המאסר(העתירה נדחתה).
א. המשיב מרצה מאסר של 5 שנים וחצי בעקבות הרשעתו בעבירה של שוד מזויין ומועד סיום מלוא העונש הוא ביום 12.10.91. ביום 19.11.89 הובא המשיב לראשונה בפני ועדת השחרורים לקראת תום שני שליש של מאסרו וב"כ היועץ המשפטי התנגד לשחרור בטענה כי נפתח נגד המשיב תיק משטרה שלפיו הוא חשוד בביצוע עבירה של תקיפת סוהר. טענת המדינה היתה כי בשל קיומו של התיק הנ"ל לא נתקיים התנאי לשחרור מוקדם שעניינו התנהגות טובה. המשיב מכחיש את ביצוע העבירה. בעת הדיון בפני ועדת השחרורים הסתבר כי מאז פתיחת התיק ביום 30.6.88 לא הוגש כתב אישום. הדיון נדחה ע"י ועדת השחרורים מספר פעמים וביום 17.12.89 החליטה הועדה על שחרור המשיב. בישיבה מיום 20.12.89 הובא לועדה עותק מכתב אישום שהוגש בינתיים לבימ"ש השלום ברמלה. הועדה החליטה בסופו של דבר כי החלטת השחרור תשאר על כנה ועתירת המדינה נדחתה.
ב. המשיב מכחיש את ביצוע התקיפה, לטענתו היה במשך חודשים רבים לאחר פתיחת התיק המשטרתי נתון בתנאי כליאה קשים במיוחד, והסוהרים אף פגעו בו ובנסיבות שנוצרו אין הצדקה לעכב את השחרור. שאלת אחריותו הפלילית של המשיב בעניין התקיפה טרם נתבררה בשל ההשהייה הרבה בטיפול בתיק במשך כשנה וחצי, ועל כן יכולה היתה ועדת השחרורים לראות את עניין התקיפה כנושא הטעון עדיין הוכחה בערכאה שיפוטית מוסמכת. אם בסופו של דבר יזוכה המשיב בדין והשחרור יעוכב בינתיים הרי יגרם בכך למשיב נזק שאיננו ניתן לתיקון. על כן אין הצדקה לכך שהשחרור יעוכב עתה, כי בעת שהעניין נדון בפני הועדה לא היתה עילה מוכחת לקיומו של טעם השולל יסוד מן ההחלטה של הועדה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, אלוני. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב' אילתה זיסקינד לעותר, עו"ד גיורא זילברשטיין למשיב השני. 26.3.90).
רע"א 1338/90 - גבריאל שיק נגד רונית מטלון והמגן חברה לביטוח
*מינוי מומחה רפואי בתביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים(מחוזי נצרת - ת.א. 126/89 - בקשה לרשות ערעור שנדונה בערעור - הערעור נתקבל).
א. המבקש נפגע בתאונת דרכים במרץ 1984 והגיש תובענה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. הוא עתר לביהמ"ש למינוי מומחים רפואיים בשטחי האורטופדיה, נוירולוגיה ופסיכיאטריה וביהמ"ש מינה מומחה בשטח האורטופדי וקבע כי מומחה זה יחווה דעתו אם יש צורך במינוי מומחה רפואי בתחום אחר. המומחה, ד"ר בש, הגיש חוות דעת בה קבע את נכותו של המבקש בשטח האורטופדי והוסיף "לא מצאתי צורך במינוי מומחה רפואי בתחום נוסף באשר נאמר בקבלתו בחדר מיון שלא היה סיפור של איבוד הכרה ולא התעוררו בעיות בתחום זה לאחר מכן". אל המומחה הופנו ע"י המבקש שאלות הבהרה ובתשובתו מציין המומחה "לצרכי הדיון נראה לי שהרישום הראשון ביום האירוע בחדר המיון הוא המהימן ביותר... בנוסף לא נמצא כל מסמך רפואי מכל תקופת אשפוזיו החוזרים והטפולים... שיזכירו סבל או בעיה של כאבי ראש או הפרעות שניתן ליחסם לחבלת ראש. לכן לא מצאתי צורך במומחה נוירולוגי". לפיכך החליט ביהמ"ש המחוזי לדחות את הבקשה למינוי מומחה רפואי בשטח הנוירולוגי. את בקשתו לבטל את החלטת ביהמ"ש המחוזי ולמנות מומחה בשטח זה משתית ב"כ המבקש על מסמכים רפואיים שהיו בפני ביהמ"ש ואשר מצביעים על אפשרות של קיום פגיעה ונכות נוירולוגיים. הבקשה לרשות ערעור נדונה בערעור והערעור נתקבל.
ב. כשמתבקש ביהמ"ש למנות מומחה רפואי ונמצאת בפניו דוקומנטציה רפואית הנוגעת לפגיעה, קורה לא אחת שביהמ"ש מתקשה בקביעה אם יש צורך במינוי מומחה רפואי. קורה
גם שלשופט ברור שיש צורך במינוי מומחה רפואי בשטח מסויים אך לא ברור אם יש צורך במינוי מומחה בשטח רפואי נוסף. במקרה אחרון זה קיימת פרקטיקה בבתי המשפט כי המומחה הרפואי בשטח הראשון מתבקש לחוות דעתו ולהדריך את ביהמ"ש אם יש צורך במינוי מומחה רפואי גם בשטח אחר. בדרך זו הלך השופט בענייננו ואין לבוא עמו בטרוניה על כך. ברם, עריין נשאלת השאלה אם בנסיבות המקרה, ועל אף חוות הדעת של ד"ר בש, לא היה מקום למנות מומחה בשטח הנוירולוגי. התשובה לכך היא בחיוב. ממסמכים רפואיים שהוגשו לאחר שהמומחה ענה לשאלות ההבהרה עולה כי היתה הבחנה של זעזוע מוח שסבל המבקש לאחר התאונה, ולמחרת היום הוזכר אבוד הכרה אף זאת במסמך רפואי. שני אלה בצירוף תלונות על כאבי ראש שגם לגביהם קיימת דוקומנטציה רפואית, ובצירוף תלונות המבקש בקשר לכך, מצביעים על אפשרות שהפגיעה בראש הותירה נכות נוירולוגית והדבר ראוי שייבדק.
ג. על פי תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים) אין עומדת לנפגע בתאונת דרכים האפשרות להוכיח את טענותיו בענין שברפואה על ידי הבאת ראיות מטעמו. הוא יכול לבקש מינוי מומחה או מומחים רפואיים ודחיית בקשתו למינוי מומחה כזה יש בה כדי לסגור בפניו את הדרך להוכיח שנותר עם מום או נכות כתוצאה מהתאונה, או כל עניין רפואי אחר. בנסיבות אלה אין לדחות בקשה למינוי מומחים רפואיים, כשקיימת ראשית ראייה לאפשרות קיומה של נכות עקב התאונה. אכן, יש צורך בכל מקרה לבדוק אם אמנם מינוי כזה דרוש, וביהמ"ש לא יהסס לדחות בקשה למינוי מומחה רפואי אם אין לבקשה יסוד, ואולם כשהדברים אינם כה ברורים, יזהר ביהמ"ש לבל יקופחו זכויות המבקש ע"י מניעת מינוי מומחה רפואי כבקשתו.
(בפני: השופט אור. עו"ד ר. חן למבקש. 23.4.90).
רע"פ 1088/90 - סברי חסן מחמוד נגד הועדה המקומית לתכנון ובניה "הגליל המזרחי"
*צווי הריסה למבנים שנבנו ללא רשיון(הבקשה נדחתה).
א. המשיבה הוציאה צווי הריסה של מבנים שבנו המבקשים. אלה פנו לבימ"ש השלום וביקשו לבטל את צווי ההריסה. אחת הטענות היתה כי "הצווים פגומים מבחינה חוקית ויש לבטלם". לא נאמר מהם אותם פגמים. הם ביקשו לתקן את בקשתם, עתירתם נתקבלה ללא התנגדות, אך גם בתיקון לא הובהרה הטענה שהצווים פגומים מבחינה חוקית. רק בסיכומים גילה ב"כ המבקשים את "הסוד", כאשר ציין כי הפגם שמדובר בו הוא בכך "שלא הוכח שהיתה התייעצות עם ראש הרשות המקומית שבתחומה מצוי הבנין החורג" על פי דרישת סעיף 238א'(ב) לחוק התכנון והבניה. כל טענות המבקשים נדחו ע"י בימ"ש השלום. גם ביהמ"ש המחוזי דחה כל הטענות הנ"ל. עתה מבקש ב"כ המבקשים רשות ערעור, כשהוא מצמצם את טיעוניו בנושא אחד בלבד: נושא חובת ההתייעצות. הטענה היא כי בצו לא נאמר כי נערכה התייעצות כזאת והמשיבה לא הוכיחה בבימ"ש השלום כי התקיימה התייעצות כאמור.
ב. ב"כ המשיבה טוען לעומת זאת כי על פי הוראות סעיף 238 אין צורך שהצו יציין כי התקיימה התייעצות. צו שניתן, חזקה עליו שניתן כדין וכי קויימה מצוות ההתייעצות, וזאת מכח חזקת התקינות. מי שסבור שלא היתה התייעצות כנדרש חייב לטעון זאת במפורש ולהוכיח זאת בביהמ"ש. בענייננו, לא נטענה כאמור טענה זו אלא בשלב הסיכומים ואין לדרוש מהמשיבה כי על סמך הטענה שהצווים "פגומים מבחינה חוקית" תחוייב להוכיח את כל שלבי הוצאת הצווים ולהראות כי כל שלב היה כשר למהדרין. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ג. סעיף 238א' מפרט את הדברים שחייבים להיכלל בצו הריסה מינהלי ואין הסעיף דורש כי תכלל בצו העובדה שקויימה חובת ההתייעצות. מכאן שצודק ב"כ המשיבה כי אין
חובה להזכיר או לכלול את ענין ההתייעצות בצו עצמו. הצו שמדובר בו קרוי בחוק "צו הריסה מנהלי" ואין הוא מהווה אקט עונשי אלא אקט מינהלי. מאחר שכך, פועלת כאן חזקת התקינות, דהיינו, חזקה שכל פעולה מינהלית נעשתה כדין. זוהי הנחה הניתנת לסתירה, אך הנטל מוטל על מי שמבקש לסתור, שעליו לטעון ולהוכיח כי במקרה הנדון החזקה נסתרת על ידי עובדות. אם לא נטענה הטענה או נטענה ולא הוכחה נשארת חזקת התקינות בעינה.
(בפני: השופט מלץ. עו"ד יוסף רוטמן למבקש, עו"ד ש. כוחן למשיבה. 4.4.90).
רע"א 1222/90 - אפרים שמיר עו"ד מנהל עזבון ואח' נגד היועץ המשפטי לממשלה
*פירוש צוואה(מחוזי ת"א - עזבונות 3591/87 - הבקשה נדחתה).
א. עניינה של הבקשה פירושה של צוואת המנוחה שושנה שטיך (להלן: המנוחה). בסעיף 2 לצוואה, ציוותה המנוחה לאחותה (להלן: האחות) מחצית מכספה בנוסח הבא: "לאחותי ... ..5/10. ובתנאי כי תהא זכאית לחלקה כאמור בימי חייה, וכי תעלה ארצה כעולה חדשה...". סעיף 4 של הצוואה קובע לאמור "אם אחותי לא תעלה ארצה במועד הנ"ל, ידאגו מנהלי עזבוני להעביר אליה... סיוע כספי... אם אחותי לא תהיה בין החיים בעת פטירתי, יהא זכאי בעלה... בעת חייו לעשירית מתוך חלקה של אחותי... ומהיתרה ייסדו מנהלי העזבון קרן מיוחדת... למטרות הנצחת זכרו, וכן למטרות סעד...". המנוחה נפטרה לפני אחותה והאחות נפטרה שנתיים לאחר מכן מבלי שעלתה ארצה. הבעל של האחות נפטר עוד לפני האחות. ביהמ"ש המחוזי החליט כי כמצב דברים זה מחצית העזבון שיועדה לאחות, בהתמלא תנאים מסויימים, או לבעלה ולצורך הקמת קרן מיוחדת, תחולק ליורשי המנוחה. המבקשים, מנהלי עזבון המנוחה, טוענים כי ביהמ"ש טעה בפירוש הצוואה. לטענתם, על פי רוח הצוואה ולפי אומד דעתה של המנוחה, במקרה והאחות אינה נוחלת לפי תנאי הצוואה צריך חלקה של האחות לשמש למטרות צדקה כמצויין לעיל. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. את אומד דעתו של המצווה יש ללמוד "מתוך הצוואה" ורק במידה שאינו משתמע מתוכה, יש לפנות אל המשתמע מתוך הנסיבות. על פי הלשון הברורה של סעיפי הצוואה בענייננו, תנאי לקבלת האחות את מחצית הכספים הוא שתעלה ארצה כעולה חדשה תוך תקופה המצויינת בצוואה ותנאי זה לא נתקיים. הוראה נוספת קובעת מה יקרה עם מחצית הכספים המיועדים לאחות אם היא תלך לעולמה לפני מות המנוחה. במקרה כזה מיועדים 9/10 חלקים של כספי האחות להקמת הקרן המיוחדת כאמור. תנאי זה גם הוא לא נתקיים, שהרי האחות נפטרה לאחר מות המנוחה. בנסיבות אלה, כשלא נתקיים לא התנאי בדבר הנחלת הכספים לאחות, ולא התנאי להנחלת הכספים לבעל האחות ולהקמת הקרן המיוחדת, אין לקבוע שכוונת המנוחה היתה שבנסיבות כאלה תוקם הקרן המיוחדת בכספים שהיו מיועדים לאחות. בנסיבות אשר כאלה חל הדין הקובע מי יזכה בעזבון אם מתברר שהתנאי שבצוואה לא יוכל עוד להתקיים ואז היורשים על פי דין יזכו בעזבון.
(בפני: השופט אור. המבקשים לעצמם, עו"ד מ. קליבץ למשיב. 23.4.90).
ע.א. 718/88 - ארבספלד ושות' בע"מ ואח' נגד אריה וציפורה הובר ואח'
*פיצויים בגין איחור ברישום דירות ע"י קבלן ע"ש הרוכשים(מחוזי חיפה - ת.א. 1259/81 - הערעור נדחה).
א. המערערת, חברה קבלנית, בנתה בית ומכרה את הדירות למשיבים 9-1. על המערערת היה לרשום, על פי החוזים, את הבנין כבית משותף ולרשום את הדירות על שם המשיבים עד ליום 31.3.79. ביצוע הרישום הופקד בידיו של המשיב העשירי, שהוא עו"ד, (להלן: צד שלישי). הדירות נמסרו לקונים אך לא נרשמו ואחרי חלוף המועד הגישו המשיבים לביהמ"ש תובענה לביצוע הרישום. הלכה למעשה בוצע הרישום רק בסוף שנת 1987. לא
הוכח נזק מיוחד של המשיבים, אך ביהמ"ש סבר כי עצם אי קיום החובה עד לשנת 1987 היוותה פגיעה ברוכשי הדירות, תיאורטית הוגבלה בכך אפשרות הדיספוזיציה החופשית של הקונה ברכושו, והוא גם לא היה מוגן כל אותה עת כלפי נושי המוכר. זאת ועוד, אלמלא הגשת התביעה היה הדבר משתהה עוד יותר. ביהמ"ש העריך את סכום הפיצויים הראוי בשיעור של %1.5 משווי הדירות, אך מאחר והשווי לא הוכח חוייבה המערערת בתשלום סכום גלובלי של 1,750 ש"ח בתוספת מע"מ לכל אחד מזוגות המשיבים עבור הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. התביעה של המערערים נגד צד ג', עוה"ד, נדחתה, כי לא הוכחו, לדעת ביהמ"ש, הטענות לגביו. היפוכו של דבר, הסתבר כי המערערים לא קיימו כנאות את דרישותיו הטכניות השונות שהיו תנאי לביצוע הרישום. הערעור מופנה נגד חיוב המערערות בהוצאות בסכום כולל של 15,750 ש"ח, ונגד דחיית הודעת צד ג'. עיקר הטענה היא כי הסכום שנפסק עולה על התעריף המינימלי של לשכת עוה"ד שהיה מגיע רק לכדי סכום כולל של 4,800 ש"ח. כן נטען כי לא היה מקום לפטור את צד ג' מתשלום חלק מן ההוצאות. הערעור נדחה.
ב. על פי ההסדרים החוזיים שבין המערערת והמשיבים היתה המערערת צריכה לבצע את הרישום. מבחינת הקונים היתה המערערת בעלת דינם, היא שהתחייבה כלפיהם והיא שהיתה חייבת לקיים התחייבוחה. היה פיגור ניכר ביותר ברישום ואלמלא הפניה לערכאות והמעקב הצמוד.של ביהמ"ש לא היו הדירות רשומות עד עצם היום הזה. אשר לשיעור ההוצאות הרי אלו אינן גבוהות ואין לשלול דרכו של ביהמ"ש שראה לסטות במקרה דנן מן התעריף המינימלי. לפיכך יש לדחות את הערעור נגד הקונים.
ג. אשר לערעור בעניין הודעת צד ג' - המערערים הפנו טענותיהם, בין היתר, נגד ליקויים שנפלו בדרך הבאת הראיות ע"י צד ג', אך השאלה היא אם נפל משגה במסקנת ביהמ"ש כאשר סבר שהמערערת לא הוכיחה טענותיה נגד צד ג' ובמסקנה זו אין להתערב, בלי קשר למסמכים נוספים שצד ג' שילב לסיכומיו. גם ביתר חומר הראיות לא היה מאומה כדי לבסס את טענות המערערת נגד צד ג'. הליקוי הדיוני שבהגשת ראיות בדרך הבלתי סדורה ע"י צד ג', אינו יכול למלא היעדרן של ראיות מצד המערערת בעניין אי קיום התחייבותו של צד ג' כלפי המערערת.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד אלי רולוף למערערים, עו"ד דוד ברקוביץ למשיבים. 1.5.90).
על"ע 16/88 - עו"ד אליקים שיוביץ נגד הועד המחוזי של לשכת עוה"ד
*חומרת העונש בעבירות על כללי האתיקה(הערעור נדחה).
א. בשנת 1971 רכש תושב חוץ (להלן: המתלונן) דירה מחברה קבלנית בנתניה. המתלונן היה מיוצג ע"י עורכי דין, שהמערער לא היה ביניהם, ואלו הסתכסכו עם החברה הקבלנית. כתוצאה מכך נמנע מהמתלונן תשלום יתרת מחיר הדירה והחברה מכרה את הדירה לאחרים, ואף המשיכה להחזיק בכספים שכבר שולמו לה על חשבון רכישת הדירה. המתלונן פנה בשנת 1979 למערער וביקשו לייצג אותו בתובענה שהוגשה נגד החברה הקבלנית ורוכשי הדירה והמערער קיבל על עצמו לייצג את המתלונן בתובענה הנ"ל. בכתב התביעה שהוגש ע"י עורכי הדין האחרים, נתבקשו סעדים של אכיפת חוזה מכר הדירה ופיצויים, אך לא נתבקש סעד חילופי של השבת הכספים וכתב התביעה לא תוקן ע"י המערער. בפסק הדין שניתן בפברואר 1983 נדחתה תביעת המערער על סמך ממצא של אי חוקיות העיסקה. כך נותרו המתלונן ורעייתו ללא דירה וללא כספים שכבר שילמו. המתלונן פנה למערער שיגיש ערעור לביהמ"ש העליון על פסה"ד וינקוט בהליכים נוספים כדי לנסות ולרפא את התוצאות הקשות של פסה"ד. המערער קיבל שכר טרחה מהמתלונן והודיע כי פעל לפי ההנחיות וכי הגיש ערעור על פסה"ד. המתלונן פנה מפעם לפעם אל
המשיב כדי לקבל נתונים על ההליכים שננקטו, ולאחר פניות רבות שלח המערער למתלונן, בתחילת שנת 1984, מסמך שאותו הציג כעותק כתב ערעור שהוגש על ידו, כביכול, לביהמ"ש העליון עוד בשנת 1983. מסמך זה מעולם לא הוגש לביהמ"ש ובינתיים חלף המועד להגשת הערעור. ביה"ד המחוזי של לשכת עורכי הדין הרשיע את המערער בעבירות על כללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) וגזר למערער עונש השעייה מחברות בלשכת עורכי הדין לתקופה של 4 חודשים, תשלום הוצאות בסך 12,000 ש"ח למתלונן והוצאות למשיב בסך 1,000 ש"ח. כן ציווה על פרסום פסה"ד בציון שמו של המערער. שני הצדדים ערעורו לביה"ד המשמעתי הארצי וביה"ד המשמעתי הארצי קיבל את ערעור הוועד המחוזי על קולת העונש והעמיד את עונש ההשעייה על 12 חודשים כשיתר חלקי גזר הדין נותרו בעינם. הערעור מופנה כלפי חומרת העונש והוא נדחה. ב. באשר לתשלום הוצאות בסך 12,000 ש"ח, טוען המערער כי ביה"ד לא רשאי היה לחייבו נתשלום הוצאות משום שהקובל לא ביקש זאת כלל מביה"ד ודרש רק תשלום פיצויים למתלונן. לדעת המערער היה ביה"ד ער לכך שאין הוא יכול, על פי המצב החוקי שהיה בזמן הרלבנטי, לגזור תשלום פיצויים בסכום משמעותי ולפיכך הטיל עליו את הפיצויים באיצטלה של תשלום הוצאות. אין בטענה זו כלום. הסמכות להטיל על נאשם תשלום הוצאות למתלונן נתונה לביה"ד המשמעתי. זוהי סמכות המופעלת על פי שיקול דעתו של ביה"ד לפי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה ואין היא תלוייה כלל בדרישה זו או אחרת של הקובל. אשר לטענה בדבר גובה סכום ההוצאות שהוטל - ההסבר לכך נעוץ בעובדה שהמתלונן הוא תושב בלגיה וכיוון שבראשית הדיון כפר המערער בעובדות היה צורך בבואו של המתלונן ארצה מספר פעמים וזה גרם לגידול ניכר בשיעור ההוצאות. על רקע זה אין סכום ההוצאות שנקבע מופרז עד כדי הצדקת התערבות.
ג. באשר לעונש ההשעיה - כאן היתה התערבותו של ביה"ד הארצי מסיבית כאשר העונש הועמד על שנת פסילה. זהו לכל הדעות עונש רציני עבור מי שפרנסתו על עריכת דין, ואולם השאלה היא אם היתה הצדקה לעונש חמור כזה והתשובה היא חיובית. העבירות שביצע המערער ראשיתן ברשלנות והזנחה וסופן באי יושר ומעילה באמון. ביהמ"ש העליון עמד כבר לא אחת על חשיבותו של האמון ביחסים שבין עו"ד ללקוח ועל החומרה הכרוכה בהפרתו של אמון זה. בנסיבות העניין אפילו החלק הפחות חמור במעשיו של המערער, זה של עצם ההזנחה שבאי הגשת הערעור, הינו כשלעצמו חמור דיו כדי להצדיק את העונש שהוטל. לא כל שכן כאשר מצטרפת לכך ההטעייה כי הערעור הוגש. אשר לפרסום פסה"ד - המערער קובל על כך שבתי הדין המשמעתיים הורו על פרסום פסה"ד בציון שמו המלא ומבקש שביהמ"ש העליון יתערב בכך ויאסור את הפרסום. גם בקשה זו יש לדחות. על פי פסיקת ביהמ"ש העליון יש לעמוד על פרסום מלא, אלא אם כן ישנן נסיבות מיוחדות לנהוג אחרת ובמקרה דנן אין נסיבות כאלה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא אלון, מלץ, אלוני. החלטה - השופט מלץ. עוה"ד שיוביץ ופריימן למערער, עו"ד פז למשיב. 20.5.90).
ע.א. 477/88 - היועץ המשפטי לממשלה נגד אוניברסיטת תל אביב ואח'
*תקפותה של הוראה בצוואה כי קרן שהוקמה לא תהא הקדש ציבורי(מחוזי ת"א - עזבונות 96/88 - הערעור נתקבל).
א. המנוח, ד"ר משה יארבלום, (להלן: המנוח), השאיר צוואה בה קיימת, בין היתר, הוראה שלפיה הוא מצווה 50,000 דולר לאוניברסיטת תל אביב על מנת להקים קרן מילגות עבור דוקטורנטים הלומדים בחוג לספרות עברית. בצוואה נאמר "הנני מורה בזה מפורשות כי הקרן האמורה... לא תהא בבחינת הקדש כמשמעותו של זה בחוק הנאמנות, או כל חוק שיבוא במקומו". בביהמ"ש המחוזי טען ב"כ היועץ המשפטי כי התקיימו בנדון כל הכללים לקיום הקדש ועל כן יש לראות בקרן האמורה הקדש ציבורי והמצווה לא יכול
להתנות על הוראות החוק. לפיכך, סבר המערער, יש לבטל את ההוראה ולרשום את הקרן כהקדש ציבורי על פי הוראות סעיף 26(א) לחוק הנאמנות. המשיבים טענו כי אין לרשום את הקרן כהקדש שכן ההוראה שבצוואה המוציאה את חוק הנאמנות מכלל תחולה היא הגוברת במקרה דנן. ביהמ"ש המחוזי סבר כי אין לנהוג לגבי הקרן בדרך המשפטית בה נוהגים לגבי הקדש ציבורי וזאת בהתחשב בהוראת המנוח שלא ליצור הקדש. הערעור נתקבל.
ב. המחלוקת מתייחסת לאופיין המשפטי של הוראות חוק הנאמנות הקובעות את המשטר שיש להחיל על "הקדש ציבורי" אם אלו הוראות כופות (קוגנטיות) או שמא ניתן להתנות עליהן, בין היתר, על דרך של הוראה סותרת הנכללת בצוואה. ראשית, יש לומר כי אכן מדובר ב"הקדש ציבורי" כהגדרתו בחוק הנאמנות, היינו נאמנות שאחת ממטרותיה היא קידומו של עניין ציבורי. דרישת החוק איננה מתייחסת לכך שיוצר ההקדש יביע את רצונו ליצור הקדש ודי לעניין תחולת החוק שהמקדיש יביע את כוונתו ליצור הקדש על פי משמעותו המהותית-תוכנית, היינו, כי יורה על הקדשת נכסים לטובת נהנה או למטרה אחרת כמוגדר לפי סעיף 17 לחוק הנאמנות. הפועל היוצא המשפטי נובע אוטומטית מיצירת המסגרת העובדתית הנושאת את התכונות שהחוק מתייחס אליהן. המנוח הורה בצוואתו על יצירת קרן שנכסיה יוקדשו לחלוקת מילגות לסטודנטים, ובכך עונה ההוראה על דרישת החוק.
ג. בחוק הנאמנות קבע המחוקק משטר מיוחד להקדש העונה על הגדרת "הקדש ציבורי". השאלה היא אם הוראות פרק ג' הקובעות הסדרים מיוחדים להקדש ציבורי, ניתנות להתנאה, במובן זה שיוצר הקדש ציבורי יכול לקבוע בכתב ההקדש, כי הן לא תחולנה על ההקדש שיצר. התשובה לעניין שבמחלוקת היא כי הוראות פרק ג' לחוק הנאמנות, המסדירות את מוסד ההקדש הציבורי, הן קוגנטיות, ולא ניתן להתנות עליהן. איסור ההתנאה מתייחס להתנאה בצוואה או בהסכם של הקמת קרן הנאמנות. הקו המנחה באבחנה בין הוראה כופה להוראה מרשה הוא כי ככל שקיים אינטרס ציבורי בקיומה של הוראת החוק בכל הנסיבות, כך תגבר הנטיה לומר כי המדובר בהוראה קוגנטית שאין להתנות עליה. על פי הנחיה פרשנית זו ניתן לסווג את ההוראות שבפנינו ככופות על דרך קל וחומר, שכן תחום הסדרתן - ההקדש הציבורי - הוא מעצם טיבו וטבעו נושא בעל אופי ציבורי. תכלית הוראות החוק ליצור פיקוח של המדינה, באמצעות רשם ההקדשות, על נאמנויות שנוצרו כדי לקדם "עניין ציבורי". אינטרס הציבור הוא לקיים פיקוח. וביקורת במקרה כזה. לפיכך יש להורות על ביטול ההתנאה האמורה ולהכריז על הקרן כעל הקדש ציבורי שיש לרשום אותו ולנהוג לגביו כבכל הקדש ציבורי אחר.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד עמרם בלום, האפוטרופוס הכללי, למערער, עו"ד גב' לאה כגן למשיבה, מנהל העזבון עו"ד אורן שדמי לעצמו. 1.5.90).
ע.א. 358/89 - אן בר זאב קטינה ואח' נגד ג'ומעה מוחמד והסנה חברה לביטוח
*תשלום תכוף בתאונת דרכים(מחוזי ת"א - ת.א. 2095/88 - הערעור נתקבל).
א. המערערת, ילידת 1971, נפגעה בתאונת דרכים ב-1985, נגרם לה נזק מוחי קשה, ונקבעה לה נכות לצמיתות של %79. בהתחשב בגילה ומינה הועלתה נכותה ל-%100. בתביעה שהוגשה לביהמ"ש המחוזי עתרו המערערים לתשלום תכוף על פי הוראות סעיף 5 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, כאשר קודם לכן קיבלה המערערת מהמשיבים תשלומים שונים כתשלום תכוף על פי הסכמה בין הצדדים. ביהמ"ש המחוזי ציין כי במשפט עצמו יבדוק את צרכיה המדוייקים של התובעת, אך כבר בשלב זה נראה לו שהוכח הצורך בהוצאות השוטפות כדלהלן: עזרה בליווי 500 ש"ח ; תשלום עבור הוצאות רפואיות
500 ש"ח ; עזרה בלימודים 500 ש"ח ; הוצאות כלליות 500 ש"ח ובסה"כ חייב ביהמ"ש את המשיבה לשלם למערערת 2,000 ש"ח לחודש כתשלום תכוף. זאת החל ביום 1.11.88 ועד ליום 1.6.90 כשהסכומים צמודים למדד. הטענות העיקריות של המערערים הינן כי הסכום החודשי שנפסק נמוך מדי וכן כי היתה הצדקה לפסוק את הסכום לתקופה של עד מתן פסה"ד בתביעה העיקרית ולא להסתפק בקביעת הפיצוי עד ליום 1.6.90, היינו למשך שנה מיום מתן ההחלטה. הערעור נתקבל.
ב. באשר לסכום התשלום החדשי - התשלום התכוף בא לענות על צרכיו של הנפגע עד למתן פסק הדין וצרכים אלה כוללים את צרכי הריפוי של הנפגע וסיעודו וכן את צרכי מחייתו. בתביעה לתשלום תכוף הסעד הנדרש הוא דחוף ולכן ביהמ"ש אינו נכנס לפרטי הנזק לסוגיו, שימצאו פתרונם בתביעה העיקרית. מטעם זה, לא בנקל תתערב ערכאה הערעור בגובה הסכום החדשי שנקבע כתשלום תכוף. עם זאת, לאור חומר הראיות שהיה בפני ביהמ"ש דלמטה, נראה בעליל, שהסכום שנפסק אינו עונה על אותם צרכים של המערערת, אשר התשלום התכוף בא לענות עליהם. נכותה של המערערת גבוהה ביותר והיא נזקקת לטיפולים ועזרה רפואיים, וכן להשגחה ולעזרה בלימודים במידה רבה. הסכום של 2,000 ש"ח אין בו כדי לענות על צרכים אלה. בהתחשב בנסיבות יש להעמיד את התשלום התכוף על 3,500 ש"ח לחודש.
ג. גם בעניין התקופה בגינה ישולמו התשלומים התכופים יש לקבל את הערעור. על פי סעיף 5ה'(ב) לחוק, לא יפסוק ביהמ"ש תשלום תכוף בעד תקופה העולה על שנתיים מיום קרות התאונה, ואולם לפי סעיף קטן (ג) רשאי ביהמ"ש, מטעמים שיירשמו, לשנות את התקופה. סעיף קטן זה מדבר על "טעמים" ואינו דורש שהטעמים יהיו "מיוחדים". בענייננו חלפה תקופה של שנים עד שהתייצב במידת מה מצבה של המערערת, ועד שניתן היה להעריך את מצבה הרפואי. גם כשהוגשה התביעה לתשלום פיצויים, זו טרם הגיעה לבירור, וצפוי עוד זמן ניכר עד שזו תסתיים. בנסיבות כאלה יש טעם לכך שהתשלומים החדשיים התכופים ייפסקו לתקופה העולה על הקבוע בסעיף 5ה'(ב) לחוק. בפרט שהמדובר בתשלום חדשי שהמערערת תזקק לו בוודאי למשך תקופה ארוכה. בנסיבות אלה יש לקבוע שאת התשלומים התכופים החודשיים תשלם המשיבה למערערת עד למתן פסה"ד בתביעה העיקרית.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד פ. זלצר למערערים, עו"ד ש. קרינסקי למשיבים. 17.5.90).
בג"צ 1755/90 - ארגון בעלי מוניות, ירושלים נגד שר התחבורה ואח'
*הקצאת רשיונות למוניות לשנה פלונית כאשר ההחלטה על המכסה נתקבלה בשנה שלאחריה(העתירה נדחתה).
א. סעיף 14(א) לפקודת התעבורה, בעניין הקצאת רשיונות להפעלת מוניות, קובע כי "שר התחבורה, לאחר התייעצות עם הארגון המייצג את המספר הגדול ביותר של בעלי רשיון להפעלת מונית... ובאישור ועדת הכלכלה של הכנסת, יקבע לגבי כל שנה את מכסת הרשיונות להפעלת מונית אשר יוקצו באותה שנה למבקשים...". בענייננו, ההליכים לקביעת מכסת הרשיונות לשנת 1989 החלו בשנת 1989, ואולם חל עיכוב בהשלמת ההליכים לקביעת המכסה השנתית לשנת 1989, כתוצאה מפניות לשר התחבורה של ארגוני בעלי המוניות שתכליתן צמצום המכסה והעלאת שיעור האגרה, ומאידך פניות של ארגוני נהגי המוניות שתכליתן הפוכה. לאחר שהושגה ההבנה עם הגורמים הנ"ל ולאחר השלמת הליכי ההתייעצות כנדרש בחוק, הובא העניין בינואר 1990 בפני ועדת הכלכלה של הכנסת. בדיון בועדה עלתה השאלה אם קיימת מניעה להמשך הליכי אישור המכסה לשנת 1989 והוחלט שהאיחור באישור המכסה עד 1990 אין בו כדי לשלול סמכות ועדת הכלכלה ליתן אישורה כיום למכסת הרשיונות לשנת 1989. העתירה נדחתה.
ב. נוסחו של סעיף 14(א) אין בו כדי למנוע קביעת מכסת הרשיונות לשנת 1989 בשנת 1990. המלים הקובעות והדומיננטיות בסעיף הנ"ל הינן "יקבע לגבי כל שנה את מכסת הרשיונות...". משמע על השר לקבוע הקצבה אחת לגבי כל שנה ושנה וכאשר נאמר בהמשך שרשיונות אלה "יוקצו באותה שנה" ניתן בהחלט לפרש גם מלים אלה כמכוונות להקצאת רשיונות לגבי אותה שנה. הפירוש המוצע ע"י העותרים היה מביא לתוצאה שלפיה לא ניתן היה בכלל להקצות עתה רשיונות לשנת 1989, ותוצאה זו אינה סבירה ואינה צודקת, במיוחד באשר העיכוב בקביעת המיכסה לשנת 1989 , נבע במידה רבה מהרצון לקחת בחשבון את עמדת העותרים ויתר ארגוני בעלי המוניות.
ג. מכל מקום אין כאן הוראה מנדטורית שהסטיה ממנה שוללת את סמכותו הסטטוטורית של השר. אפילו נצא מהנחה שעל פי האמור בסעיף 14(א) על המשיבים לגרום להקצאת הרשיונות נאותה שנה ממש שלגביה נקבעה המיכסה, גם אז אין לראות בכך יותר מאשר הוראה מנחה, אשר על המשיבים להשתדל ולמלא אחריה. בהיעדר הוראה מפורשת בכיוון הפירוש של העותרים, אין הכתוב פוגע בסמכות השר להקצות, אף באיחור מה, את הרשיונות לגבי השנה שעברה.
(בפני השופטים: בך, אור, אלוני. החלטה - השופט בך. עו"ד א. הורנשטיין לעותר, עו"ד מזוז למשיבים. 1.5.90).
בש"פ 1562/90 ואח' - שלמה חשמתטי ואח' נגד מדינת ישראל
*עיון חוזר בהחלטה להאריך מעצר לפי סעיף 54(בקשה לעיון חוזר בהחלטה להאריך מעצר - הבקשה נדחתה).
א. מדובר בבקשות לעיון מחדש בהחלטה של השופט גולדברג מיום 30.3.90, אשר בתוקף סמכותו לפי סעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי האריך את מעצרם של העוררים כ-3 חודשים נוספים, מעבר לשנה, עד ליום 26.6.90. בבקשות העלו חלק מהעוררים מחדש טיעונים שהיו מכוונים להצביע על חוסר הסמכות והיעדר ההצדקה במעצרם הנמשך, ואולם טיעונים אלה כבר נשקלו ע"י השופט גולדברג ונדחו על ידו ואין לבחון אותם מחדש. הבקשה לעיון מחדש איננה בגדר ערעור על החלטת השופט בהחלטה הקודמת. למעשה היתה טענה אחת בפי הסניגורים שמן הראוי לבחנה במסגרת הבקשה ל"עיון מחדש" וזו מתייחסת לעובדה הנטענת, שלאחר קבלת החלטתו של השופט גולדברג, לא התנהלו הדיונים במשפט הפלילי בקצב הראוי. לטענת המבקשים יצא השופט גולדברג מהנחה כי המשפט הנדון יישמע מידי יום ביומו, ומשציפיה זו לא התממשה, מן הדין.לבטל את ההחלטה בדבר הארכת המעצר ולשחרר את המבקשים בערובה. הבקשה נדחתה.
ב. מתברר כי בדעת שופטי ההרכב לקיים מעתה שלש ישיבות סדירות בשבוע לצורך שמיעת המשפט הנדון, וכן להוסיף ישיבה אחת בשעות אחה"צ. נכון שקביעת 4 ישיבות בשבוע אינה ממלאת אחרי כל הציפיות של השופט גולדברג, כפי שבאו לידי ביטוי בהחלטתו, אולם אין גם להסיק מנוסח ההחלטה כי השופט גולדברג לא היה מאריך את מעצרם של המבקשים ושהיה משחררם בערובה אילו ידע מראש על דבר האפשרויות המוגבלות של שופטי ההרכב ביחס לקביעת מועדי שמיעה למשפט הנדון. על כן אין באמור לעיל כדי להצדיק ביטולו של המעצר המוארך. אין גם לקבל את טענת הסניגורים כי מכל הבחינות נופל קצב שמיעת המשפט מהמצופה. אשר לטענה בדבר ההספק הנמוך במהלך הישיבות, הרי לפי ההחלטות ותרשומות השופטים היו הפרעות ואובסטרוקציות מצד הנאשמים שבעטיין עוכבו הדיונים והדבר השפיע לרעה על קצב ניהולו של המשפט. מכל מקום, המדינה עומדת להגיש בקשה להארכה נוספת של מעצר הנאשמים מעבר ליום 26.6.90 וממילא תינתן אז הזדמנות לסניגוריה להעלות את כל טענותיה מחדש.
(בפני: השופט בך. עוה"ד ברעוז, משגב, דויטש ולנרשטיין למבקשים, עוה"ד רזניק ודוד למשיבה. 24.5.90).
ע.א. 422/89 - צילה פורת ואח' נגד קיסריה מקרקעין ונופש בע"מ
*חיוב בתשלום צמוד של יתרת מחיר דירה למרות שבחוזה לא נקבעה הצמדה(מחוזי חיפה - ה.פ. 1852/86 - הערעור נדחה).
א. בספטמבר 1972 נכרת הסכם בין הצדדים שלפיו התחייבה המשיבה למכור למערערים דירה בקיסריה במחיר מוסכם של 81,000 ל"י. לפי ההסכם שולם סכום של 40,000 ל"י מיד לאחר חתימת ההסכם והיתרה אמורה היתה להשתלם בתום 7 שנים ממסירת החזקה בדירה. הסכום השני שולם למעשה בפברואר 1982, היינו למעלה מ-11 שנים לאחר כריתת ההסכם. ביום כריתת ההסכם היה ערכו של הסך 40,000 ל"י קרוב ל-10,000 דולר ואילו ביום התשלום היה ערכו 300 דולר, דהיינו כ-%3 מן הערך המקורי. המשיבה סרבה להעביר את הדירה ע"ש המערערים כל עוד לא תשולם היתרה בערך ריאלי. העותרים פנו לביהמ"ש המחוזי ועתרו לחיוב המשיבה להעביר על שמם את הדירה. ביהמ"ש המחוזי דחה את גישת המערערים וקבע כי רישום הדירה על שמם יבוצע לאחר שישלימו את יתרת המחיר על פי הערך הריאלי. הטענה העיקרית של המערערים הינה כי פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי היא התערבות בקביעת תנאים בהסכם שנכרת מתוך רצון חופשי, התערבות שאף אינה עולה בקנה אחד עם אומד דעתם של הצדדים. עוד טוענים המערערים כי הוראות ההסכם נוסחו כך שאין קשר משולב בין ההתחייבויות הכספיות ובין התחייבויות המשיבה. הערעור נדחה.
ב. צדק ביהמ"ש המחוזי כי קיים קשר שלוב, על פי תנאי ההסכם, בין התחייבויות הצדדים, כאשר הצדדים נתנו ביטוי מפורש בהסכם לתלות שבין התשלומים וביצוע התחייבויות המשיבה.
ג. אשר לירידת ערכו הריאלי של הסכום שנותר לתשלום - במהלך התקופה שבין כריתת ההסכם ובין מועד התשלום חל תהליך אינפלציוני חמור ביותר שאיש מן הצדדים לא חזה אותו ולא היה מסוגל לחזותו. על פי הפסיקה קיימת הבחנה בין חוזים קצרי טווח לבין חוזים ארוכי טווח ובחוזים ארוכי טווח, שנכרתו לפני עשרות שנים, עשויים להיתקל במצב דברים שבו בעת כריתת החוזה לא היתה אינפלציה כלל או שהיתה נמוכה ויציבה ולא ניתן היה לצפות לשינויים בה. טבעי הוא שאומד דעתם של הצדדים יבחן לא על פי המציאות הקיימת בעת המשפט אלא על פי המציאות שאותה ידעו ויכלו לדעת הצדדים בעת כריתת ההסכם. במצב כזה יש להעדיף את הגישה המחייבת תשלום בערך ריאלי של התמורה המוסכמת.
ד. לאותה מסקנה עצמה הגיע השופט גם מן הטעם שלא יהא זה צודק לאכוף את ההסכם ללא שערוך מלוא התמורה. גם בכך צדק השופט. בהתאם לסעיף 3(4) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), לא יהא "הנפגע" זכאי לאכיפת ההסכם אם "אכיפת ההסכם היא בלתי צודקת בנסיבות העניין". אם תתקבל עמדתם של המערערים אכן התוצאה תהא בלתי צודקת.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, אלוני. החלטה - השופט אלוני. עו"ד ישראל פורת למערערים, עו"ד יונה יהב למשיבה. 7.5.90).
בש"פ 2168/90 - יהושע אשר ואח' נגד מדינת ישראל
*עיון חוזר בהחלטה על מעצר עד תום ההליכים(בקשה לעיון חוזר בהחלטת מעצר - הבקשה נדחתה).
א. ביום 26.3.90 החליט ביהמ"ש העליון לקבל את ערר המדינה ולהורות על מעצר העוררים עד תום ההליכים. ביום 1.5.90 הגישו העוררים בקשה לביהמ"ש המחוזי לעיון חוזר בהחלטת המעצר ובקשתם נדחתה. כמסתבר היה קבוע המשך הדיון בתיק העיקרי ליום 23.4.90, ומסיבות אישיות הקשורות בתובעת לא נתקיים הדיון והוא נדחה לסוף חודש יוני. בבקשתם עתרו העוררים, בין השאר, להזמינם לדיון בעיון החוזר. ביהמ"ש לא נעתר לבקשה ונתן החלטה בהיעדר הצדדים כי הבקשה לעיון חוזר טורדנית וכי לא חל
שינוי בנסיבות מאז ניתנה החלטת ביהמ"ש העליון בדבר המעצר. הסניגורים קובלים על כך שלא נתקיים דיון בבקשתם כמצוות סעיף 42 לחוק סדר הדין הפלילי המחייב שהדיון יהיה "בפני העצור" ולטענתם די במחדל זה כדי להביא לשחרורם של העוררים. נימוק אחר, והוא העיקרי, המועלה על ידי הסניגורים בערר הוא כי נוכח העובדה שהעוררים עצורים מזה למעלה מ-8 חודשים ולאחר שהדיון בעניינם נדחה למשך חודשיים, אין הצדקה להמשך המעצר. לדעתם, אי קיום הדיון במועד שהיה קבוע ודחייתו כאמור מהווה נסיבה מיוחדת המצדיקה עיון חוזר בהחלטת המעצר. הערר נדחה.
ב. אשר לסטייה מהוראת סעיף 42 לחוק סדר הדין הפלילי - אין ספק כי קיימת חובה לפי סעיף זה לקיים בכל מקרה דיון בבקשה לעיון חוזר במעמד העצור או סניגורו. אפילו בתי המשפט עמוסים לעייפה ומוצאים עצמם מול כמות גדולה של בקשות כאלה אין בכך כדי להצדיק סטייה מהוראות החוק האמור. יחד עם זאת אין לומר כי שחרורו של עציר היא תוצאה מתחייבת מאי קיום הוראות סעיף 42 בכל מקרה ובכל הנסיבות. טיעוני הסניגורים אינם מגלים טענה כלשהי, מעבר לאלה שפורטו בבקשתם לעיון חוזר, ונובע מכך שהחלטת ביהמ"ש המחוזי, חרף סטייתו מהוראות סעיף 42, ניתנה על יסוד מלוא טענות הצדדים. אם יוחזר התיק לביהמ"ש המחוזי יקבל הדבר משמעות פורמלית גרידא שאין עמה כל תכלית, נוכח מיצוי הטענות כאמור, ובעיקר משום שכל טענתם מתגדרת במשמעות דחיית המשפט לחודשיים כאמור.
ג. אשר לדחיית המשפט בחודשיים - אכן שומה על ביהמ"ש לקיים את המשפט בעניינו של עצור במהירות מירבית, בכפיפות לאילוצים הקיימים וללחץ העבודה השוטפת, אך אין בדחייה אחת, אפילו באה מיוזמת התביעה, כדי להוות נסיבה המצדיקה בחינה מחודשת של החלטת מעצר. אין ספק כי הדחייה בחודשיים היא תוצאה מלחץ עבודה שאיננו מאפשר קביעת הדיון במועד קרוב יותר. ביהמ"ש המחוזי מודע לצורך בהשלמה המהירה של הדיון והוא אכן קבע שלש ישיבות החל בסוף חודש יוני וכן קבע כי אם לא יגמר המשפט בשלש ישיבות יתקיים המשפט באופן רצוף מיום ליום. מכאן למדים כי קיים סיכוי טוב שהדיון יסתיים לפני תום השנה מאז מעצרם של העוררים. הנימוקים שניתנו בהחלטה המקורית למעצר העוררים אינם מותירים ספק בדבר המסקנה שקיימת סכנה בשחרורם של העוררים ולא יעלה על הדעת לסבור עתה אחרת רק בגלל הדחייה האמורה.
(בפני: השופט אלוני. 24.5.90).
בג"צ 74/89 - המועצה המקומית נתיבות נגד תמר מדמוני וביה"ד הארצי לעבודה
*תשלום שכר לעובדת שפוטרה ושפיטוריה בוטלו ע"י ביה"ד לעבודה(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
א. המשיבה עבדה אצל העותרת ופוטרה על ידה. ביה"ד קבע כי פיטוריה לא תפסו והיו בטלים מעיקרם. בתקופת הביניים, בין מועד הפיטורים ובין מועד ההחזרה לעבודה, עבדה המשיבה בעבודות מזדמנות אך לא עבדה עבודה קבועה. ביה"ד הארצי קבע שיש לשלם למשיבה את משכורתה בגין תקופת הביניים שבין מועד הפיטורים לבין מועד ההחזרה לעבודה, בניכוי הסכומים שקיבלה בגין עבודות זמניות ומזדמנות וכן סכומים שקיבלה עקב היותה עובדת, כגון דמי אבטלה ודמי לידה. העותרת פנתה לבג"צ וניתן צו על תנאי הנוגע לחיוב בתשלום המשכורת כאמור. העתירה נדחתה.
ב. העותרת טוענת שהיתה מוטלת על המשיבה החובה להקטין את נזקה כמצוות סעיף 14(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה). טענה זו אין לקבל. החובה להקטין את הנזק חלה רק כשעילת התביעה מבוססת על הפרת חוזה עבודה והסעד הוא פיצויים. במקרה שלפנינו בוססה העילה על תביעה לתשלום המשכורת ובדין פסק ביה"ד הארצי לעבודה כי שאלת צימצום הנזק אינה מתעוררת בתביעה לשכר עבודה.
ג. אין ספק כי יכול ותהיינה נסיבות המצדיקות הפחתת שיעור השכר או המשכורת ואף דחיית התביעה גם כשעילת התביעה היא תשלום השכר או המשכורת וזאת כאשר העובד לא נהג בתום לב. טענת העותרת היא כי בענייננו אכן נהגה המשיבה שלא בתום לב. גם טענה זו יש לדחות. כל אחת מן החלופות האמורות בסעיף 4 לחוק התרופות באשר לחובת תום הלב, טעונה קיומה של תשתית עובדתית מתאימה ותשתית כזו אינה קיימת כאן. אמנם הוצעה למשיבה עבודה אחרת ע"י העותרת, אך זאת כהסדר של קבע ולא כהסדר ביניים ובלא התנייה של "בלי לפגוע בזכויות". לפיכך רשאי היה ביה"ד הארצי לקבוע כי "אין לנו צורך להכריע בהליך זה מהו הדין מקום שבו המעביד מציע לעובד עבודה אחרת אצלו, או אצל מעביד אחר, בתנאים הדומים לאלה שבהם הועסק אצלו, וזאת מבלי לפגוע בטענותיו כי הפיטורים לאו פיטורים הם...". אכן, דינה של הסוגייה המיוחדת הזאת להתברר תוך כדי פיתוחה ממקרה למקרה בערכאות בתי הדין לעבודה שנועדו לכך, ואילו המקרה שלפנינו הוא מקרה "נקי" שהפתרון ההלכתי שלו ברור. בהיעדר תשתית עובדתית אין גם ממש בטענת העותרת כי יש להעלות מעצם הסכמת המשיבה לעבוד בעבודות מזדמנות הסכמה מכללא שהיתה חייבת והיתה לה אפשרות לעבוד גם בעבודות נוספות.
(בפני השופטים: ש. לוין, מלץ, אור. החלטה - השופט לוין. עו"ד א. ברקאי לעותרת, עו"ד חכמון למשיבה. 20.5.90).
ע.פ. 254/89 - אחמד אלקחשר נגד מדינת ישראל
*הרשעה במכירת הירואין וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער מכר למעלה מ-530 גרם הירואין ונדון ל-4 שנים וחצי מאסר בפועל. כן הורשע בעיסקה במטבע חוץ, בכך שקיבל לרשותו ללא היתר 27,500 דולר וביהמ"ש גזר לו 6 חודשי מאסר נוספים בגין עבירה זו וכן הורה על חילוט 15,000 דולר שנמצאו בחזקתו. הערעור על ההרשעה בעבירת הסמים ועל חומרת העונש בעבירת מטבע חוץ נדחה.
באשר להרשעה בעיסקת הסם - ההרשעה מבוססת כדבעי גם אם היא מושתתת על עדותו של עד יחיד. נטען כי היו סתירות בגירסת העד ואולם בטיעון זה לא היה חידוש וביהמ"ש המחוזי כבר עמד על הסתירות ולא ראה לדחות את גירסת העד למרות הסתירות. לעדות של העד נמצא גם חיזוק. אשר לעונש בגין העיסקה במטבע חוץ - הטענה העיקרית היא שהיה צריך לחפוף את עונש המאסר בגין עיסקה זו עם העונש בגין עבירת הסמים אך אין מקום לקבל את הטענה. אין גם מקום לשנות את ההחלטה בדבר חילוט הדולרים, כשהמערער לא נתן כל הסבר להחזקתם, מלבד הסבר שיקרי שהופרך.
(בפני השופטים: גולדברג, מלץ, בן יאיר. עו"ד גב' ענבל רובינשטיין למערער, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה 3.5.90).
ע.א. 106/89 - שולה לוי נגד מסעוד לוי
*החלטת ביהמ"ש לאפשר לחייב בתשלום מזונות, לשלם בתשלומים נוחים חוב שהצטבר לאחר פסה"ד, במקום להפנות את החייב להוצל"פ (מחוזי נצרת - מ.א. 699/88 - הערעור נתקבל).
ביהמ"ש המחוזי חייב את המשיב בתשלום מזונות, כולל מזונות לתקופה שלפני מתן פסה"ד באופן רטרואקטיבי. בפסק דינו הורה ביהמ"ש כי המשיב ישלם את החוב בעשרה תשלומים חודשיים שווים, אך החוב לא שולם ותפח עד לכדי 15,000 ש"ח. אז פנה המשיב לביהמ"ש וביקש לשנות את פסק הדין ולהורות על תשלום החוב בתשלומים חודשיים של 100 ש"ח. ביהמ"ש נתן דעתו לשינוי לרעה במצבו הבריאותי של המשיב והורה על תשלום החוב בתשלומים חודשיים שווים ורצופים של 250 ש"ח כל אחד. על החלטה זו נסב הערעור והוא נתקבל.
ביהמ"ש שפסק בעניין שבמזונות יכול לשוב ולדון בעניין על יסוד תביעה חדשה אם נטען שחל שינוי בנסיבות, אך הכלל בדבר היעדר הסופיות של פסה"ד במזונות מתייחס לתביעת המזונות לגופה ולא באשר לדרך התשלום כפי שנקבעה. ביהמ"ש שסיים את הדיון
אינו שב ודן בעניין דרכי ההוצאה לפועל של חוב שנוצר עקב חיוב שמקורו בפסק הדין. זהו נושא שמסור בידיה של ההוצאה לפועל.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מוסטפא לידאווי למערערת, עו"ד א. גרינשטיין למשיב. 1.5.90).
ע.א. 432/88 - אוליבקס בע"מ נגד הבנק הבינלאומי הראשון ואח'
*עיקול ע"י נושה של שיקים שהופקדו ע"י החייב בבנק להבטחת חובו לבנק וזכות הקדימה של הבנק לגבות חובו משיקים אלה (מחוזי ת"א - ת.א. 6260/87 - הערעור נדחה).
המערערת קיבלה פס"ד נגד המשיבה השלישית (להלן: המשיבה) ובגדרו אושרו עיקולים זמניים שהוטלו, בין השאר, על שיקים של לקוחותיה של המשיבה שנמשכו לפקודת המשיבה ואשר הופקדו על ידה בידי הבנקים שהם שני המשיבים הראשונים (להלן: הבנקים). ביהמ"ש קבע כי יד הבנקים על העליונה באשר לזכות הגלייה מכח השיקים האמורים. הערעור נדחה.
השיקים הופקדו כערובה לחובות של המשיבה לבנקים, כאשר סכומי החובות עולים על סכומי השיקים. במסמכי ההפקדה ניתנה לבנקים זכות עכבון וברור כי זכויות הערובה והעכבון קיימות גם אם תאריכי השיקים לא הגיעו עת נמסרו לבנקים. אשר לטענה כי בהיעדר רישום זכויות הערבון או העכבון של הבנקים בשיקים לפי סעיף 178 לפקודת החברות אין הבנקים יכולים לטעון לדחיית העיקול מפני זכויות הערבון או העכבון שלהם - טענה זו יש לדחות. גם אם ניתן לראות בשיקים משכון לפי סעיף 4(2) לחוק המשכון, לא קיימות בדין אחר "הוראות מיוחדות לעניין זה". מחד גיסא, מדובר בשעבוד נכס מטלטלין כשהנכס מוחזק בידי הנושה ולפיכך אין תחולה לסעיף 178(א)(3) לפקודת החברות, ומאידך גיסא אין גם סעיף 178(א)(4) חל משום שכאמור בסעיף 178(ב) מדובר במקרה שלפנינו במסמכים סחירים שניתנו לחברה כערובה לחובות לקוחות, אותם הפקידה החברה כערובה לקבלת הלוואה.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט לוין. עו"ד יעקב מ. ברויאר למערערת, עוה"ד ע. ורבה וד. רם לוי לבנקים. 6.5.90).
בש"פ 2074/90 - ישראל וולרו נגד מדינת ישראל
*בקשה של עציר להשתתף בחגיגת בר מצוה של בנו, כאשר עילת המעצר היא הצתת הבית ואיום התאבדות יחד עם הילדים (הבקשה נדחתה).
העורר הואשם בהרס ופגיעה במזיד בחפצים שונים בביתו, הצתת ביתו ואיום שיתאבד עם ילדיו וניתן צו מעצר נגדו עד לדיון בבקשה לעוצרו עד תום ההליכים. ביני לביני מתקיימת חגיגת בר מצווה של בנו של העורר והוא ביקש לאפשר לו ליטול חלק בחגיגת הבר מצווה. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה וערר על כך נדחה. בהתחשב בעבירות המיוחסות לעורר, והסיכון הקיים מהתנהגותו ומהשפעתו על עדים - הלא הם בני משפחתו, לרבות אשתו - לא נראה שבנסיבות מקרה זה, ראוי להיעתר לבקשתו, עם כל עוגמת הנפש הכרוכה בכך לעורר, לבנו ולבני משפחה אחרים.
(בפני: השופט אור. עו"ד דויטש לעורר, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 13.5.90).
בג"צ 1056/89 - חאמד אחמד אלשיך ואח' נגד שר הבטחון ואח'
*אטימת בתים לפי תקנה 119 (העתירה נדחתה).
המשיב השני (להלן: המשיב) הורה על אטימת בתיהם של שלשת העותרים, לאחר שבני העותרים נעצרו והודו בביצוע עבירות בטחוניות במסגרת ועדות הלם, בעיקר פעולות נגד מי שנחשדו בשיתוף פעולה עם השלטונות. אין העותרים חולקים על כך כי הבנים התגוררו בבתים אשר לגביהם מתכוון המשיב לעשות שימוש בסמכותו לפי התקנה 119, ואין הם חולקים על כך כי הסמכות בידי המשיב לעשות שימוש בתקנה 119, אך לטענת ב"כ העותרים אין צידוק לעשות שימוש בסמכות, כאשר מאז הודו הבנים במעשים המיוחסים להם, עברו כחמישה חודשים עד שהחליט המשיב לעשות שימוש בסמכותו. מכאן, לדעת העותרים, כי המשיב לא ראה את מעשיהם של הבנים כחמורים יתר על המידה
עד כדי הוצאת צו בדבר אטימה מיידית של הבתים. מנגד הסבירה ב"כ המשיבים כי השהייתה של הפעלת הסמכות לא נבעה מחמת התייחסות לקלות המעשים, אלא משום הצורך לברר בצורה יסודית את מקום מגוריו של כל אחד מהבנים של העותרים, הנכונות לאפשר לכל אחד מן העותרים להופיע בפני המשיב השני ולהשמיע את טענותיו וכן בדיקות וטיפולים שהתחייבו לפני הפעלת הסמכות. העתירה נדחתה.
הסברי המשיבים מקובלים הם. אין לבוא בטרוניה עם המשיבים כאשר הם מגלים נכונות לאפשר שימוע למי שעלול להיפגע על ידי הפעלת הסמכות. טענה אחרת בפי אחד העותרים כי הוא מתגורר בדירה שכורה ואין צידוק להפעיל הסמכות לגבי בית זה, באשר הפגיעה תהא גם בבעל הדירה. ברם, מאחר והמדובר באטימה בלבד ולא בהריסה, הרי שאין לדבר בפגיעה בבעלים של הדירה. כבר נפסק כי בהיות התקנה 119 כלי עונשי מרתיע אין מניעה להפעילה לגבי שוכרי בתים, וזאת כדי למנוע מצב כי מבצעי מעשי טרור יזדקקו לדירות שכורות, וזה יבטל את אלמנט ההרתעה שמצפים מהפעלת התקנה.
(בפני השופטים: בייסקי, אור, אלוני. עו"ד מוחמד עוויסאת לעותרים, עו"ד גב' יוכי גנסין למשיבים. 27.3.90).
ע.פ. 617/89 - מדינת ישראל נגד הרצל זגורי
*קולת העונש (העלבת שופט תוך כדי משפט פלילי) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב הועמד לדין בביהמ"ש המחוזי בקשר לעבירות שיוחסו לו ובסיומו של המשפט נדון ל-8 שנים מאסר בפועל וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי של שנה אחת. במהלך אותו משפט, ובעיקר בסיומו, עלב המשיב בשופט, איים עליו שוב ושוב בביטויים חמורים ועל כל המעשים הללו הועמד המשיב לדין, ונדון לשנה אחת מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי. דא עקא שהשופט לא ציין שהמאסר בפועל יבוצע במצטבר למאסר האחר, כך שעל פי הדין העונשים יהיו למעשה חופפים, ואם כך הדבר הרי שלא נענש הנאשם על מעשיו הנלוזים בכל עונש ממשי. המדינה טוענת כי יש להחמיר בדינו של המשיב כך שהמאסר לריצוי בפועל יצטבר לתשע שנות המאסר האחרות. הערעור נתקבל. בקשת המדינה היא בהחלט מתונה בהתחשב בחומרת המעשים, אבל היא גם מתחשבת בתקופת המאסר שעל המשיב לרצות בלאו הכי. לפיכך יש לקבל את הערעור ולקבוע כי המאסר בפסה"ד נשוא הערעור זה יצטבר ל-9 שנות המאסר שהמשיב מרצה.
(בפני השופטים: ד. לוין, אור, אלוני. עו"ד אריה רומנוב למערערת, המשיב לעצמו. 26.4.90).
ע.א. 638/89 - עלאן סופיסן נגד טבעון, תעשיות מזון טבעוני בע"מ ואח'
*הארכת מועד להפקדת ערבון (בקשה להארכת מועד להפקדת ערבון - הבקשה נדחתה והערעור נדחה).
המערער הגיש לביהמ"ש ערעור על סכום הפיצויים שנפסקו לו בגין תאונת עבודה. המערער נדרש להפקיד ערבון להבטחת הוצאות המשיבים והוא ביקש להמיר את הערבון בערובה אחרת. בקשה זו נדחתה והערבון לא הופקד במועד שנקבע ולפיכך נקבע הערעור לדיון בדחייתו לפי תקנה 431. המערער מבקש להאריך לו את המועד להפקדת הערבון ולטענת ב"כ קיים קושי בתקשורת עם המערער וכן נתקל המערער בקשיים לגייס את סכום הערבון. הבקשה להארכת המועד נדחתה והערעור נדחה.
קשיי התקשורת שלהם טוען ב"כ המערער לא פורטו. על כל פנים, קשיים בין עורך דין לשולחו, גם הוא תושב איזור יו"ש, אינם בבחינת טעם המצדיק הארכת המועד. גם הטענה בדבר קושי בגיוס סכום הערבון לא פורטה ועל כל פנים טענה כזו יכולה לשמש יסוד לבקשה לפטור מערבון, אך לא להארכת מועד להפקדתו. המועדים הנקבעים ע"י
ביהמ"ש מחייבים ובענייננו מדובר באיחור של כחדשיים ומחצה ואיחור זה אינו עניין של מה בכך.
(בפני: הרשם צור. עו"ד ג'משיד למערער, עו"ד ע. כהן למשיבות. 17.5.90).
ע.פ. 89+56/90/610 - מוחמד אחמד דראושה וג'דעאן קיס נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (החזקת נשק) (מחוזי חיפה - ת.פ. 319/89 - ערעור על חומרת העונש הערעור נדחה).
המערער קיס חפר ליד ביתו ומצא שמונה רימוני יד. את הרימונים מסר לאחד הנאשמים האחרים וזה האחרון העביר שניים מן הרימונים למערער דראושה ואלה נמצאו ברשותו. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את קיס על פי הודייתו בעובדות שבכתב האישום המתוקן, בעבירה לפי סעיפים 144(א) ו-384 לחוק העונשין ואת דראושה בעבירה על סעיף 144(א) רישא לחוק הנ"ל. בטעות ציין ביהמ"ש בגזר דינו כי המערערים הורשעו גם בעבירה על סעיף 412 לחוק, למרות שעבירה זו נמחקה עוד בראשית הדיון מכתב האישום. ביהמ"ש גזר לקיס שנתיים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי ולדראושה שנה ורבע מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. הערעורים על חומרת העונש נדחו.
סניגורו של קיס טען כי גזר הדין נגד שלושת הנאשמים הוכן לפני שהוגש תסקיר קצין מבחן לגבי המערער קיס ולפני שנשמעו סיכומי הצדדים לגבי מערער זה. אכן, ביהמ"ש הניח, ככל הנראה, בטעות, כי כל הצדדים לכתב האישום טענו לעונש, אולם מגזר הדין עולה כי גם תסקיר קצין מבחן בנוגע לקיס היה מונח לפני ביהמ"ש כאשר נכתב גזר הדין, ואילו התקלה באי שמיעת טענות הצדדים לגבי קיס באה על תיקונה לפני שהוקרא גזר הדין, משהפנה הסניגור את תשומת לב ביהמ"ש לכך כי דבריו לעונש של קיס טרם נשמעו. העובדה כי לאחר מכן לא שינה ביהמ"ש את העונש שכתב קודם לכן בגזר הדין, אינה מצדיקה את קבלת הערעור, שכן בסופו של דבר כל שעל ביהמ"ש לבדוק הוא אם העונש חמור יתר על המידה על פי הנסיבות. הוא הדין בטעות שנפלה בגזר הדין, כאילו הורשעו המערערים גם בעבירה נוספת. אם לא טעה ביהמ"ש בעונש שגזר, ממילא אין לטעות זו כל חשיבות. לגופם של דברים אין לומר שהעונש שהושת על המערערים חמור מדי ויש לדחות את הערעורים.
(בפני השופטים: בייסקי, בך, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד דהאמשה לדראושה, עו"ד סנעאללה לקיס, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 13.2.90).
רע"פ 604/90 - יואל ישראלי נגד שלמה פרנקל ואח'
*דחיית קובלנה פרטית בגין לשון הרע (הבקשה נדחתה).
המבקש ראה עצמו נפגע מכתבה שפרסמו המשיבים בשבועון "העולם הזה" והגיש קובלנה פרטית לבימ"ש השלום. ביהמ"ש דן בכל היבטיה והשלכותיה של הכתבה, וכן מהגנות שהמשיבים טענו להן, והגיע למסקנה שבשני נושאים עברו המשיבים עבירה לפי סעיף 6 לחוק איסור לשון הרע. המשיבים ערערו לביהמ"ש המחוזי וערעורם נתקבל. ביהמ"ש סבר שגם לגבי שני נושאים אלה עומדת למשיבים ההגנה הקבועה בסעיף 14 לחוק וההרשעה לא היתה בדין. לפיכך ביטל ביהמ"ש המחוזי את הרשעת המשיבים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב"כ המבקש הודה כי אין בעניין חשיבות משפטית כדי להצדיק ערעור נוסף, אך לדעתו יש בו עניין ציבורי, שכן מדובר בדברים שפורסמו בפומבי. טענה זו אין לקבל. לא כל דבר המתפרסם בעיתונות הינו בעל ערך ציבורי, במשמעות שיש לייחס לביטוי זה בהלכות שקבעו את "מבחני הכניסה" לטרקלינה של ערכאה שלישית. העניין כולו הוא סכסוך פרטי שאין לו כל משמעות ציבורית או משפטית.
(בפני: השופט מלץ. עו"ד ע. מצקין למבקש, עו"ד ברד למשיב השלישי. 24.4.90).