על"ע 6+22/89 - הוועד המחוזי של לשכת עוה"ד נגד עו"ד רוני פרלמוטר
*קולת העונשים (עבירות משמעת)(ערעור על קולת העונשים - הערעור נתקבל).
א. המשיב הורשע בשני תיקים בעבירות משמעת והוטלו עליו עונשי השעייה של 4 חודשיםבפועל, 18 חודשים על תנאי וכן קנסות כספיים. באחד המקרים קיבל המשיב על עצמו לייצג את המתלוננים במשפט אך לא הגיע לדיון ועקב כך נמחקה תביעת המתלוננים. למרות שהמתלוננים הורו למשיב שיש לבקש ביטול המחיקה לא פעל המשיב בעניינם. כן הורשע המשיב בכך שלא השיב לפניות הקובל תגובה עניינית או בכלל תגובה כלשהי. במקרה אחר נטל המשיב על עצמו באופן אישי את האחריות לתשלום דמי שכירות על ידי פלונית ואף משך מספר שיקים לפקודת המשכיר, אך בחלקם לא נפרעו השיקים והיה צורך בנקיטת צעדי הוצאה לפועל. המשיב הבטיח למשכירה לפרוע את השיקים ועקב כך הוארך תוקפו של הסכם השכירות, אך הוא לא עמד בהבטחתו. בגין כל אלו הושת עליו העונש כאמור והערעור על קולת העונש נתקבל.
ב. למשיב הרשעות קודמות ובכללן גביית שכר טרחה מלקוחה שנשלחה אליו במסגרת הסיועהמשפטי וכן הזנחת טיפול בענייניה של חברה שהיתה לקוחתו ואי דיווח לחברה על כספים שגבה. באותם מקרים הוטלו על המשיב עונשים משמעתיים קלים בלבד של נזיפה ושל קנס. בענייננו מדובר במעשי התרשלות חמורים שהמשיב חוזר ומבצע תוך פגיעה בלקוחותיו. קיימת חומרה מיוחדת בנסיבות שבהן נמנע עו"ד לכבד שיקים אישיים שמסר והדבר פוגע בשמו של ציבור עורכי הדין ובנכונות של מוסדות ואנשים שונים לקבל שיקים אישיים של עורכי דין. נוכח הרשעותיו הקודמות של המשיב לא היתה עילה להקלההמופלגת בעונשו. לא היתה כל הצדקה לכך שביה"ד המשמעתי הארצי הפחית מהעונש שהשיתו בתי הדין המחוזיים על המשיב. מדיניות של ענישה משמעתית נאותה מחייבת הטלת סנקציות של ממש על עורכי דין שאינם ממלאים את תפקידם כלפי לקוחותיהם ועל ידי כך פוגעים בשמם של עורכי הדין ובאמון הציבור בהם. רק בשל הזמן הרב שעבר מאזביצוע המעשים לא ימוצה הדין עם המשיב בערעור זה. עקב הדמיון החלקי בהרשעות המשיב בשני הערעורים הוחלט להשית על המשיב עונש משמעתי אחד בשני התיקים והוא השעייה בפועל לתקופה של שנה אחת.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, אלוני. החלטה - השופט ש. לוין. עו"ד עמוס וייצמן למערער, המשיב לעצמו. 23.5.90).
ע.פ. 196/88 - יעקב מרכוס חקון נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים - הירואין)(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. המערער הורשע בכך שביחד עם אחר רכש מאדם שבא מלבנון הירואין במשקל נטו של 56 גרם. השניים הודו באשמה בעקבות עיסקת טיעון עם הפרקליטות. על פי עיסקת הטיעון נתבקש ביהמ"ש ע"י התביעה לגזור למערער מאסר בין 3 ל-4 שנים ולנאשם השני מאסר של שנתיים וכן הטלת מאסר על תנאי. לנאשם השני גזר ביהמ"ש שנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי ולמערער גזר ביהמ"ש 4 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסרעל תנאי וכן הפעיל מאסר על תנאי של שנתיים במצטבר. טענתו של המערער הינה כי מי שמכר את הסם למערער היה כנראה סוכן משטרתי וכי יש בכך משום עילה להקלה. חוץ מזהסבור הסניגור כי הפער בין העונשים שהוטלו על שני הנאשמים בלתי מוצדק. הערעור עלחומרת העונש נדחה.
ב. בעקבות הודאתו של המערער באשמה אין כל ראיה בדבר זהותו או מעמדו של הלבנוני שהעביר את הסם למערער ומכתב האישום אין להסיק שמדובר בסוכן משטרתי. אולם, אפילו היה הדבר כן, אין בכך כדי להוות נסיבה מקילה. הפעלת סוכנים לצורך תפיסת עבריינים, החשודים בסחר בסמים מסוכנים, הינה טכסיס לגיטימי של חוקרי
המשטרה, ובלבד שלא נעשה שימוש באמצעי זה כדי להכשיל אדם תמים שלא היה יסוד לחשוד בו בעבירות הסוג הנדון. אין המקרה דנן שייך לקטיגוריה אחרונה זו. לגופם של דברים, לא חרג ביהמ"ש בגזר דינו מהעונשים כפי שהוזכרו בעיסקת הטיעון וגם אובייקטיבית אין העונש שהוטל על המערער מופרז לחומרה, בהתחשב בחומרת העבירה ובעברו הפלילי של המערער.
(בפני השופטים: בייסקי, בך, אור. החלטה - השופט בך. עו"ד ש. זכריה למערער, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה. 17.5.90).
ע.פ. 1625/90 - גבריאל קרני נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גרימת חבלה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. המערער היה חבר של המתלוננת והחברות נפסקה כעבור כחצי שנה. בעקבות זאת איים המערער בשתי הזדמנויות בפני הוריה של המתלוננת כי לא ירפה ממנה וכי יטיל בה מום. במאי 1989 פרץ המערער לדירה בה התגוררה המתלוננת, איים להורגה, תקף אותה במכות אגרוף ושבר את אפה. הוא מנע את בריחת המתלוננת מהדירה, ניתק את הטלפון כשניסתה להזעיק עזרה, גרר אותה לאמבטיה והכניס את ראשה לתוכה ופתח את זרם המים. משום מה לא נתמלאה האמבטיה ואז כרך את צינור המקלחת סביב צווארה וניסה לחנקה. לאחר מכן קשר את ידיה ורגליה ואיים עליה כי הוא עומד לשפוך חומצה על פניה. לבסוף נטל המערער מכשירי חשמל שונים מהבית והכריח את המתלוננת לערוך מסמך שלפיו היא מודה כי מסרה לו את החפצים מרצונה החפשי. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער שנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן תשלום פיצוי של 10,000 ש"ח למתלוננת. הערעור על חומרת העונש נדחה.
ב. הסניגור גולל שורה של נסיבות בהן היה נתון המערער אשר הביאוהו לביצוע המעשים. מתברר כי המערער תיפקד בעבר ללא דופי אלא שבעבר הרחוק חלה המערער במחלהקשה ובעקבות ניתוחים נפגע בטחונו ביחס לקשרים עם המין האחר וידע בהקשר זה מספר אכזבות. על פי דו"ח שירות המבחן, גם כאשר נרפא המערער ממחלתו נותרה בו השפעה נפשית ויתכן כי עקב כך בוצעו העבירות כפי שבוצעו. הועלו נסיבות נוספות לקולא ושירות המבחן המליץ להעמיד את המערער במבחן במשך שנה כדי לאפשר לו לקבל, טיפול מתאים ולעקוב אחרי ההתפתחות. ברם, ביהמ"ש המחוזי כבר עמד בפני הלבטים כיצד לגזור דינו של המערער והיה מודע לכך כי אין מדובר בעבריין מועד ואולי אף לא בעבריין פוטנציאלי. אולם ביהמ"ש המחוזי בחן את מכלול הנסיבות, שקילת הנסיבות לקולא, לעומת החומרה הקשה של המעשים אותם ביצע המערער, אשר תכננם במשך תקופה ממושכת כאשר למזלו ולמזל המתלוננת לא נסתיימו בצורה חמורה יותר, והגיע למסקנה שלא למצות אמנם את מלוא הדין עם המערער אך גם לא ראה אפשרות לקבל את המלצת שירות המבחן. גם בערעור נשקלו כל הנסיבות אך לנוכח חומרת המעשים המסקנה היא שאין להתערב בגזר הדין.
(בפני השופטים: בייסקי, אלוני, בן יאיר. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד י. גולןלמערער, עו"ד יהושע רזניק למשיבה. 8.5.90).
ע.א. 315/88 - יוסף צאצשווילי נגד וועדת המוניות משרד התחבורה ואח'
*סירוב למתן רשיון למונית בגין עבר פלילי(מחוזי י-ם - ע.ש. 70/87 - הערעור נדחה).
א. המערער הגיש בתחילת שנת 1986 בקשה לקבל רשיון להפעלת מונית וועדת המוניות דחתה את בקשת המערער בציינה את הרשעותיו הפליליות שהוכיחו כי למערער אופי אלים וכי אין ביכולתו לשמש נהג ציבורי וכן ציינה עבירות תעבורה רבות שעבר המערער. ערעורו של המערער לביהמ"ש המחוזי נדחה, לאחר שביהמ"ש מצא כי וועדת המוניות לא
חרגה משיקול דעת סביר כאשר מצאה כי ברישום הפלילי של המערער יש כדי למנוע מתן רשיון למונית. כן קבע ביהמ"ש כי התחשבות בגליון הרשעותיו של המערער, שכלל בין היתר 10 עבירות של נהיגה במהירות מופרזת, עבירה של מעבר באור אדום, אי ציות להוראות שוטר, אי עצירה בתוך צומת וכדומה עבירות, אינה עולה כדי ענישה חוזרת של המערער, אלא יש בה כדי למנוע ממנו פריבילגיה הניתנת לנהגי מוניות ותיקים, הראויים להיות בעלי מוניות בזכות עברם הנקי. הערעור נדחה.
ב. ההלכה הכללית היא כי ביהמ"ש איננו מתערב בשיקוליה של רשות, שהמחוקק נתן לה את הכח לפעול על פי שיקול דעתה, אלא במקרה של הפעלת שיקולים פסולים או זרים. כךהוא לגבי רשות בכלל וכך הוא ספציפית לגבי וועדת המוניות. מלשון החוק ברור שמה שקובע הוא דעתה של וועדת המוניות, היינו שעליה להפעיל שיקול דעת ולהחליט אם הרישומים הפליליים של מבקש הרשיון מהווים מניעה למתן הרשיון. אין לקבל את טענת המערער בדבר היעדר אחידות בפעולת הוועדה כשהיא מטפלת בבקשות לרשיון להפעלת מונית. המערער צירף מספר החלטות קודמות של הוועדה שבמסגרתן הוענקו רשיונות למבקשים שהורשעו בעבר בעבירות פליליות ותעבורתיות, ואולם בדיקת החלטותיה השונות של הוועדה מוכיחה כי אין בסיס לטענת אפלייה.
ג. אין גם לראות באי הענקת רשיון משום ענישה. יכול שעבר מכביד של נהג, די בו כדי למנוע ממנו את הזכות לקבל רשיון לבעלות על מונית, שכן עניין לנו בפעולה מינהלית גרידא. אותם נימוקים לא יהיה די בהם כדי לשלול רשיון נהיגה במונית של נהג, שהרי אז עניין לנו בענישה פלילית, והשיקולים בין הפעולה המינהלית והענישה הפלילית שונים הם. הוועדה לא הפעילה קריטריונים מחמירים עם המערער, אך אפילו עשתה כן, ספק אם ראוי היה לביהמ"ש להתערב. הדבר נתון לשיקול דעת הוועדה. גם שינוי ההסדר החוקי אינו משפיע על מערכת השיקולים שעל הרשויות המוסמכות לשקול בדונן בבקשות שהוגשו על פי ההוראות שהיו בתוקף בעת הגשת הבקשה והדיון בה בוועדה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, בך. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד שי גלעד למערער, עו"ד גב' תמר בורנשטיין למשיבים. 1.4.90).
ע.א. 186/88 - יוסף גוזלן נגד וועדת המוניות שליד משרד התחבורה
*סירוב למתן רשיון למונית בגין עבר פלילי(מחוזי י-ם - ע.ש. 42/87 - הערעור נתקבל).
א. וועדת המוניות דנה בבקשתו של המערער לקבל רשיון למונית והחליטה לדחות את הבקשה בהתחשב בהרשעותיו הקודמות של המערער. טענתו המרכזית של המערער היתה כי הוא הופלה לרעה בהשוואה למבקשים אחרים, אשר אף הם היו בעלי הרשעות בעלות משקל דומה. משדחתה וועדת המוניות את בקשתו ערער המערער לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש החליט בעניינו בתכלית הקיצור באמרו "לאחר ששמעתי את טענותיו של ב"כ המערער ולאחר עיון בגליון ההרשעות הקודמות של המערער (תעבורה), הגעתי לכלל דעה שאין להתערב בהחלטתה של וועדת המוניות...". המערער חזר וטען בביהמ"ש העליון כי הופלה לרעה לעומת מבקשים אחרים בעלי הרשעות קודמות דומות. הערעור נתקבל והעניין הוחזר לוועדת המוניות.
ב. השאלה מהן ההרשעות הקודמות, מבחינת הכמות והחומרה ומשקל הנסיבות, היכולות לשמש בסיס לפסילת מבקש, יכולה למצוא פתרונה ע"י אימוצן של אמות מידה שהן אחידות ככל האפשר. מאחר והעניין מסור לשיקול דעת הוועדה מן הנכון להשאיר בידה את עניין קביעת הקווים המנחים בכל הנוגע לכמות, לחומרה ולמשקל הנסיבות של ההרשעות הקודמות הפועלות לרעת מבקש רשיון. אם עולה מן הנתונים כי התנהגותו של הנהג מצביעה על חוסר זהירות או על חוסר התחשבות באיסורי החוק, מוצדק שלא להעניק לו
את הרשיון המבוקש. זאת ועוד, אם הוועדה מבקשת לשנות את גישתה בעבר ולהחמיר לגבי העתיד - אף דבר זה מסור בידיה. אין לקבוע כי כאשר הוועדה מגיעה למסקנה שבעבר הקלה מדי היא כבר לא תוכל כאילו לעולם לשנות גישתה. כמובן, גם במקרה של שינוי גישתה של הוועדה מעתה ואילך מן הנכון שזו תהיה עקבית ככל האפשר.
ג. במקרה דנן לא ניתן להסיק מהחלטת הוועדה מה התייחסותה לטענות העובדתיות בעניין מקרים דומים זהים בעבר בהם הוחלט אחרת ממה שהוחלט בעניינו של המערער. מפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי לא ניתן ללמוד מאומה, שכן הוא נכתב בקיצור כה רב עד שאין בו הנמקה כלשהי. לפיכך יש לקבל את הערעור ולהחזיר את התיק לוועדת המוניות, כדי שזו תשמע את הטענות בקשר למקרים דומים בעבר ותסיק מסקנותיה לכאן או לכאן.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד שי גלעד למערער, עו"ד גב' תמר בורנשטיין למשיבה. 1.4.90).
ע.א. 86/89 - מדינת ישראל נגד בנק הפועלים בע"מ
*מסירת מידע ממשרד הרישוי לבנק על בעלות ברכב לצורך שיעבוד(מחוזי ת"א - ע.א. 1104/87 - הערעור נדחה).
א. המשיב פנה במכתב למשרד הרישוי, בו ציין כי חברות מסויימות להשכרת רכב שיעבדו לזכות הבנק כלי רכב שמספרי הרישוי שלהם צויינו במכתב, וביקש לדעת מי הבעלים הרשום של הרכב, אם קיימים שיעבודים כלשהם על כלי הרכב, ואם כן לזכות מי הם ואם היו לכלי הרכב הנ"ל תאונות דרכים. משרד הרישוי סירב למסור נתונים בהישענו על הוראות סעיף 82 לפקודת התעבורה שלפיו רשות הרישוי רשאית למסור לגופים המנויים ב"תוספת החמישית" פרטי מידע ממאגר המידע כמשמעותו בחוק הגנת הפרטיות. לפי ה"תוספת החמישית" ניתן למסור מידע למועצה הלאומית למניעת תאונות, לאבנר, לחברות ביטוח באמצעות איגוד חברות הביטוח וכן לעו"ד המייצג לקוח כאשר לדברי עורך הדין נחוצים הפרטים להליך משפטי. הבנק פנה לבימ"ש השלום ואחרי בדיקת הוראות החוק הרלבנטיות הגיע ביהמ"ש למסקנה כי הספקת המידע המבוקש לא תפגע בזכויותיהם או בפרטיותם של הבעלים של כלי הרכב אשר בהסכמתם ולפי בקשתם מושכנו כלי הרכב לטובת הבנק. לדעת בימ"ש השלום עצם רישומו של המשכון הופך את בעל המשכון לבעל זכות שימוש במידע המתייחס לחפץ הממושכן. המדינה ערערה לביהמ"ש המחוזי והערעור נדחה, כאשר ביהמ"ש הסתמך על סעיף 23ב'(א) לחוק הגנת הפרטיות, אשר לפיו מותרת מסירת מידע אם האדם אשר המידע מתייחס אליו נתן הסכמתו למסירת המידע. לדעת ביהמ"ש המחוזי ניתן היה ללמוד ממסמכי השיעבוד כי ניתנה הסכמה מכללא לקבלת המידע, ומאחר והתיבה "הסכמה" מוגדרת בסעיף 3 לחוק הגנת הפרטיות, כהסכמה במפורש או מכללא, די בכך כדי ליצור את הבסיס למסירת המידע. הערעור נדחה.
ב. המדינה העלתה בביהמ"ש העליון טענה כי בנסיבות העניין אין בכלל ערעור על החלטתה של רשות הרישוי. ואכן, סעיף 15 לחוק הגנת הפרטיות קובע כי על סירובו של בעל מאגר מידע לאפשר עיון לפי סעיף 13 רשאי מבקש המידע לערער בפני בימ"ש השלום. סעיף 13 אמנם איננו מתייחס לתאגיד ולכן לא היתה במקרה דנן זכות ערעור של הבנק לבימ"ש השלום. אין ללמוד מכאן על זכות הערעור על פסק דינו של בימ"ש השלום לביהמ"ש המחוזי או על הערעור מביהמ"ש המחוזי לביהמ"ש העליון. אף במקרה בו קובע ביהמ"ש כי אין לו סמכות לדון בתביעה, איננו נובע מכך שבעל הדין הנגדי שעמדתו לא נתקבלה קיפח בכך את עצם זכות הערעור כדי ששאלת הסמכות תידון לגופה בעת הערעור. ברם, המדינה ביקשה כי ביהמ"ש העליון יכריע בשאלה העקרונית בעניין הזכות לקבלת מידע גם אם מלכתחילה לא היתה זכות ערעור לבימ"ש השלום.
ג. בתקנות המשכון (סדרי רישום ועיון) אין הוראות בדבר רישום משכון על כלי רכב במשרד הרישוי, למרות שזה המקום הנוח ביותר מבחינה מעשית לקיבוצו של המידע הנוגע
לכלי רכב. החלופה שלפיה על כל המתעניין במישכונים של רכב לפנות לכל אחת מלשכות רישום המשכונות איננה נוחה ואף עשוייה לגרום להשמטות בעת הבדיקה ולנזק למי שמבקש לדעת על המישכון. למעשה, גם בהיעדר הסדר ממוסד שיסודו בחוק או בתקנות נרשמים כיום משכונות ועיקולים לרוב במשרד הרישוי, והפניה למקור מידע זה עשוייה להיות מועילה גם בהיעדר חיקוק. ההיזקקות למידע כזה חשובה לכל מי שמבקש לרכוש רכב, למשכן רכב או להטיל עיקול, ועל כן ראוי היה לפתור את הנושא בצורה פשוטה וברורה על יסוד הכללת הוראה מתאימה בתקנות המשכון.
ד. אשר לזכות לקבל מידע - ה"תוספת החמישית" הנ"ל נתמלאה תוכן מועט. אין זה ברור מדוע,פרט למועצה הלאומית למניעת תאונות וגורמי הביטוח, זכאי עו"ד המייצג לקוח לקבל מידע רק כאשר הדבר נחוץ לצרכי הליך משפטי ומדוע לא יהא זכאי לכך לצרכי החלטה בעניין עריכת חוזה או נסיבות דומות שאינן צופות דווקא פני הליך משפטי, אלא אולי באות למנוע אותו מראש. גם באשר לפרטי המידע לא מחוור מדוע לא ניתן לבקש קבלת מידע על עיקולים או שיעבודים ומהו האינטרס הציבורי או האחר שבאים להבטיח כאשר אין מסייעים בגילויו של מידע על שיעבודו או עיקולו של כלי רכב. מכל מקום, סעיף 82 אינו יכול כיום לשמש בסיס לפנייתו של הבנק לקבל מידע על ידיו, שכן אין הוא מנוי בתוספת החמישית. מכאן כי יש לפנות לבדיקת הוראות חוק הגנת הפרטיות. משמע, גם אם רואים בהוראות סעיף 82 הסדר מיוחד, אין לראותו כהסדר שלילי לגבי סוגי פונים וסוגי נושאים שסעיף 82 אינו דן בהם כלל.
ה. חוק הגנת הפרטיות דן במסירת מידע או ידיעות מאת גופים ציבוריים ואגף הרישוי הוא גוף ציבורי. הרשות למסור מידע טומנת בתוכה גם את חובתו של הגוף הציבורי למסור את המידע. משמע, אם החוק מתיר מסירת מידע שלגבי מסירתו ניתנה הסכמה מכללא, קמה ועולה ממילא חובתו של הגוף הציבורי להיענות לה, אם אין בידיו טעמים חוקיים לסירוב. באשר לשאלה אם המסמכים שנערכו במקרה דנן אכן כללו הסכמה מכללא, הרי צדק ביהמ"ש המחוזי כשהשיב על שאלה זו בחיוב. יתירה מזו, יש להסיק מעצם ההסכמה לעריכת משכון ולרישומו כי מתלווה לכך גם הסכמה מכללא להעניק רשות למסירת מידע. המשכון משקף התקשרות חוזית שביטוייה ברישום הבא להעמיד כולי עלמא על החבות הרובצת על הנכס, וההסכמה למסירת המידע על המישכון טמונה, איפוא, מניה וביה, בעצם ההסכמה ליצירתו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב' עשירה ראובני למערערת, עו"ד אריה שמרת למשיב. 27.5.90).
בג"צ 823/90 - סיעת בת ים 1 נגד מבקר המדינה
*מתי יוכרו הוצאות של סיעה בבחירות לעיריה כ"הוצאות בחירות"(העתירה נדחתה).
א. העותרת היא סיעה בת חמשה חברים בעירית בת ים. חמשת החברים, המהווים את הסיעה העותרת הקימו ביום 8.12.88 עמותה (בת ים 1 - 1989). העמותה גייסה מתנדבים שסייעו לחברי הסיעה בבחירות. בין העמותה לסיעה הוסכם (בעל פה) כי אם הסיעה תזכה למימון על פי חוק הרשויות המקומיות ישולמו דמי המימון לעמותה. כן הוסכם כי אם הסיעה תיכשל לא תגבה העמותה מן הסיעה תמורה עבור עבודת המתנדבים. הסיעה זכתה במספר מקומות במועצה והעמותה הגישה לסיעה חשבון הוצאות בגין השירותים שהגישה לסיעה. הסיעה שילמה לעמותה הוצאות אלה והעמותה לא העבירה את הכספים למתנדבים ובכוונתה להשתמש בכספים למטרותיה. הסיעה מצדה ביקשה כי הוצאות אלה יוכרו כ"הוצאות בחירות" ומבקר המדינה סרב לבקשה. העתירה נדחתה.
ב. העמותה המוקמת על פי חוק העמותות הינה "תאגיד כשר לכל זכות חובה ופעולה משפטית", וסיעה הפועלת ברשות מקומית אף היא אישיות משפטית. בין סיעה לבין עמותה
יכולים להתקיים קשרים משפטיים כמקובל בין שני גופים משפטיים. העובדה שקיימת זהות בין חברי הסיעה לבין חברי העמותה אינה יוצרת זהות בין הסיעה לעמותה ואינה מונעת קשר חוזי בין הסיעה לבין העמותה. מקום שיש לה לעמותה הוצאות למימון מתנדביה, המסייעים לה בתמיכתה בסיעה, הרי תשלום של הסיעה לעמותה בגין הוצאות אלה, בעקבות הסכם ביניהן, הוא תשלום בגין הוצאות בחירות שיש לסיעה. העמותה משלמת למתנדביה וממילא יש לה הוצאות משלה. נמצא, כי אילו שילמה העמותה, סכומים כלשהם למתנדביה, היה מקום לראות בתשלום בגין סכומים אלה, שהסיעה משלמת לעמותה, הוצאות בחירות של הסיעה. דא עקא, שהעמותה בענייננו לא שילמה דבר למתנדביה. הפירוש הנכון של ההסכם בין הסיעה לעמותה הינו, כי הסיעה תישא בהוצאות בפועל שהיו לעמותה, ומכיוון שהמתנדבים עבדו בהתנדבות אין לה לעמותה הוצאות, וממילא אין לה זכות כלפי הסיעה להוצאות שלא התרחשו ולסיעה אין חובה כלפי העמותה. כיוון שכך אין לראות בתשלום ששילמה הסיעה לעמותה "הוצאות בחירות".
ג. גם אילו פירושו הנכון של ההסכם נין הסיעה לבין העמותה היה כי הסיעה צריכה לשלם סכום פלוני לעמותה גם אם לעמותה עצמה אין הוצאות בפועל, גם אז לא היה מקום לראות בתשלום של הסיעה "הוצאות בחירות". הטעם אינו נעוץ בפירוש החוזה, אלא בפירוש החוק והחלתו על נסיבות העניין. מנקודת מבטו של החוק, התשלום נועד לכסות הוצאות בפועל של סיעה. לאור הזהות האישית והעניינית בין הסיעה לבין העמותה, אם אין לה לעמותה הוצאות בפועל כי אז גם לסיעה אין הוצאות בפועל. הקונסטרוקציה המשפטית היא זו של "הרמת מסך מדומה". ההבחנה בין האישיות המשפטית של הסיעה לבין האישיות המשפטית של העמותה נשמרת, אך עם זאת, "מרימים את המסך" ומאפיינים את ההוצאה של הסיעה על פי מרכיביה של אותה הוצאה אצל העמותה. דבר זה מותר לעשותו. דבר זה נעשה לא כעניין שבשיגרה. הוא נעשה במקרים מיוחדים כדי ליתן תוקף לתכליתה של הנורמה המשפטית החלה בעניין וכדי למנוע את עקיפתה או סיכולה. אילו פעלו המתנדבים ישירות עבור הסיעה, לא היו לסיעה הוצאות. לא ייתכן איפוא כי אך הסכם בין הסיעה לעמותה יוליד הוצאות לסיעה. אין זה מתיישב עם מטרת החוק כי העסקה עקיפה של מתנדבים באמצעות העמותה תקים הוצאות לסיעה.
(בפני השופטים: ברק, אור, בן יאיר. החלטה - השופט ברק. עו"ד גב' לאה גורה לעותרת, עו"ד גב' אסנת מנדל למשיב. 29.5.90).
בש"פ 1143/90 - מדינת ישראל נגד נסים ביטון
*שחרור בערובה (הצתה והיזק בזדון)(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
א. המשיב הואשם בשבעה אישומים שעניינם הצתה, היזק בזדון, נסיון הצתה והדחה בעדות. האישומים מתייחסים לכך כי המשיב הפעיל שלשה קטינים לביצוע הצתות של מכוניות ופגיעות נוספות ברכוש, הוא קבע את יעדי הפגיעה ודרכי הפעולה והקטינים הוציאו לפועל את הוראותיו. שלשת הקטינים הועמדו לדין והורשעו על פי הודאתם. המשיב עשה נסיון להדיח את הקטינים שלא למסור עדות. ביהמ"ש המחוזי סבר כי קיימות ראיות לכאורה נגד המשיב וכן כי קיים לכאורה חשש לסיכון שלום הציבור מצד המשיב. עוד קבע ביהמ"ש כי למשיב עבר פלילי משמעותי. אף על פי כן דחה בקשה לעצור את המשיב עד תום ההליכים, בקבעו שהוא מעדיף פתרונות חילופיים כמצוות סעיף 2א(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי. ביהמ"ש לא התעלם מן האישום המייחס למשיב הדחה בעדות בכך שניסה להשפיע על שניים מן הקטינים לעניין תוכן עדותם, וכן היה מודע ביהמ"ש להלכה כי עבירה מסוג זה מהווה עילה חשובה ורצינית המצדיקה מעצר, אלא שלדעת ביהמ"ש המחוזי ניתן למצוא פתרון לחשש התנכלות לעדי התביעה בדרך של שחרור בערובה
ותנאי שחרור מגבילים שפגיעתם בחרותו של הנאשם פחותה ממעצר עד תום ההליכים. העררנתקבל.
ב. כל דיון במעצר עד תום ההליכים מחייב את ביהמ"ש לשקול זה לעומת זה את חרותו של הנאשם, שעוד לא הורשע, לעומת הסכנות הצפויות לחברה ממימושה של אותה חרות. החובה הקבועה בסעיף 2א(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי מלמדת על הצורך באיזון בין שני אינטרסים אלה, הנקבע בהתחשב בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה. בענייננו, העבירות המיוחסות למשיב הן חמורות ויש בהן סיכון מתמיד לשלום הציבור. הסכנה הנובעת ממבצען היא שהוא ישוב ויבצען כל אימת שימצא תנאים נוחים למימושן, וזאת אפילו בתקופת שחרורו בערובה. מדובר באדם שקופת השרצים שהוא נושא עימו והמאסר על תנאי התלוי נגדו רק מחזקים את המסקנה על דבר הסכנה לשלום הציבור הנובעת משחרורו. נוסף לכך יש לציין את הנסיון להדיח את הקטינים והחשש הממשי כי יעשה נסיונות נוספים כאלה בעתיד. חשש זה הוא עצמו מהווה עילה טובה למעצרו של המשיב אשר ללא ספק עלול להטיל אימה באותם קטינים. חברו במשיב הן היסוד של סיכון שלום הציבור והן היסוד של הפחדת עדים ובנוסף הריהו הוא בעל עבר פלילי ותלוי נגדו מאסר על תנאי בר הפעלה. צרופם של כל אלה מצדיקים שלילתה של חלופת מעצר. נכותו של המשיב אינה צריכה לעמוד לו בעת שנשקלת שאלת מעצרו או חרותו, שכן חרף נכותו משמש האיש מוקד לסיכון שלום הציבור.
(בפני: השופט אלוני. עו"ד גב' יסכה ליבוביץ לעוררת, עו"ד זיו למשיב.15.3.90).
בג"צ 2308/90 - מאיר ניצן, ראש עירית ראשל"צ נגד מפכ"ל המשטרה ואח'
*הענקת רשיון לתנועת כך לקיים אסיפה בראשל"צ(העתירה נדחתה).
א. המשיבה השניה (להלן: תנועת כ"ך) ביקשה לקיים ביום 28.5.90 בשעות אחה"צ בגן העיר בראשל"צ אסיפה והמשטרה נתנה הסכמתה לקיום האסיפה. העותר ביקש להורות למשטרה למנוע את קיום האסיפה. בעתירתו הצביע העותר על האירועים שהובילו להריגתם של שבעה עובדים מן השטחים ולפציעתם של תשעה אחרים, והדגיש כי האסיפה נערכת בסמיכות זמנים למעשה הדמים והיא באה לציין דבר שחלק גדול מן העם מתנגד לו בשאט נפש. כן הצביע העותר על קיומה של סכנה רצינית לשלום הציבור ולהתלהטות היצרים עקב קיומה של האסיפה. עוד ציין העותר כי באותו יום ממש (יום שמיעת העתירה) מתוכנן זה מכבר בגן הנציב ובמדרחוב הסמוך לו אירוע חג השבועות של ילדי הגנים הפרטיים בעיר ואם תיערך באותו גן אסיפת כ"ך, קיימת סכנה רצינית לשלומם של הילדים במקרה של פיגוע חבלני שסבירות אירועו היא בנסיבות העניין גבוהה. עוד טעןהעותר כי גן הנציב הוא בבעלות העיריה ולא נועצו בה ולא קיבלו אח רשותה שהאסיפה תיערך בחצריה. העתירה נדחתה.
ב. בתשובת המשטרה נאמר כי זו בדקה לפני מתן החלטתה את נתוני השטח, הבטחון והבטיחות ולאחר הבדיקה נמצא כי "הבקשה אינה באה בגדר אותם מקרים חריגים, בהם קיימת וודאות קרובה כי חרף כל מאמציה הסבירים של המשטרה עלול להיווצר סיכון ממשי לבטחון הציבור עקב קיום האסיפה המתוכננת". המשטרה ציינה כי מתן ההיתר לאסיפת תנועת כ"ך הותנה בתנאים חמורים ביותר, ובכלל זה הותנה כי האסיפה תתקיים במרחק של כ-200 מטר מן הבמה שעליה ובסביבתה יתקיימו חגיגות גני הילדים. הערכת אנשי המשטרה היא כי בתנאי השטח הקיימים במקום ניתן יהיה לאבטח קיום האסיפה מחד והחגיגות מאידך.
ג. חרדתו של העותר מפני מה שעלול לקרות, לדעתו, באסיפה היא מובנת, ואפשר להבין גישתו כי התרת קיום האסיפה היתה מוטעית. ברם, במקרה דנן מוטלת החובה
לדאוג לשלום הציבור על המשטרה. אכן, אילו סורבה הבקשה, על יסוד הערכה אחרת של המשטרה בדבר הסכנות העשויות לנבוע מקיום האסיפה, אין זה בטוח שבג"צ היה מתערב בהחלטה, אך כשהמשטרה, כגוף שמופקד על שמירת שלום הציבור ובטחונו, סבורה שיש בכוחה לעמוד בתפקידים שהוטלו עליה והיא מקבלת על עצמה את האחריות לאבטח את קיום האסיפה אין לבג"צ עילה מספקת להתערב בדבר. טענת העותר לגבי הזכויות הקנייניות של העיריה בגן העיר אינן יכולות להישקל בגדר עתירה זו.
(בפני השופטים: ש. לוין, אור, בן יאיר. החלטה - השופט לוין. עו"ד אברהם בר לעותר, עו"ד גב' נילי ארד למשיבים. 28.5.90).
ע.פ. 1477/90 - זאב קינן נגד מדינת ישראל
*סירוב פסילה(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
א. נגד המערער מתנהל משפט באישום של עבירת שוד והתביעה ביקשה להגיש כראיה הקלטות של שיחות שנוהלו בתא מעצר בין המערער ובין סוכן משטרתי. המערער התנגד לקבילות הראיות ונטען, בין היתר, כי קיים חשש שהמשטרה הניעה את המערער באמצעות הסוכן להשתמש בסמים במהלך השיחות המוקלטות. השופט המחוזי התייחס בחומרה אל טענה זו שראה בה משום "הטלת רפש במשטרה", ודחה אותה תוך שהוא קובע כי לא מצא בראיות במהלך משפט הזוטא שמץ של יסוד לביסוס הטענה. השופט גם ציין כי יחזור ויתייחס לטענה האמורה בהכרעת הדין. הסניגור ראה בביקורת זו של השופט משום נקיטת עמדה בלתי צודקת, שיש לה השלכות גם ביחס למשפט גופו, ועל כן ביקש כי השופט יפסול עצמו. השופט דחה את הבקשה בקבעו שאין עילה לפסילתו והערעור נדחה.
ב. גם בהנחה כי העלאת הטענות המחשידות את המשטרה ע"י הסניגוריה הינה לגיטימית, אפילו לא עלה בידי הסניגור לבססן כדבעי, הרי שאין במה שאירע כדי להשפיע בצורה כלשהי על כשירותו ויכולתו של השופט לדון בהמשך המשפט באופן האובייקטיבי ביותר. אין בהערות השופט דבר הקובע עמדה ביחס לאשמתו או חפותו של המערער עצמו ודברי הביקורת אינם מתייחסים אליו דווקא. במהלך החלטתו במשפט הזוטא חייב היה השופט לנקוט עמדה ברורה ביחס לטענה החמורה שהושמעה על ידי הסניגוריה, ואם הגיע למסקנה כי לא היה יסוד לטענה מן הדין היה לומר זאת בהחלטתו בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים. קורה לפעמים כי במתן ההחלטה במשפט הזוטא חייב ביהמ"ש לנקוט עמדה ביחס למהימנות הנאשם עצמו, וגם במקרים אלה אין לפסול בשל כך את אותו הרכב השופטים מלהמשיך ולדון במשפט. קל וחומר שאין סיבה לפסילת השופט כאשר מושמעת על ידו ביקורת כלפי טענה מסויימת של הסניגוריה שאין לה נגיעה ישירה למהימנותו של נאשם או לאשמתו בעבירה המיוחסת לו. אם ביקורת זו אינה נראית מוצדקת לסניגוריה, יכול הדבר לשמש נימוק בערעור באם יימצא הצורך להגישו.
(בפני: השופט בך. עו"ד ש. זיו למערער, עו"ד גב' ס. קוגוט למשיבה. 12.4.90).
בש"פ 1616/90 - עודד פרי פרניאן נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (גניבת רכב וזיוף)(ערעור ברשות על מעצר עד תום ההליכים - הערעור נדחה).
א. העורר הועמד לדין בבימ"ש השלום, יחד עם נאשמים אחרים, בעבירות של שימוש ברכב ללא רשות, גניבה, זיוף בכוונה לקבל דבר וקבלת רכוש גנוב, כאשר מדובר בשורת עבירות שמהותן גניבת מכוניות, פירוקן וזיוף זהותן לצורך מכירתן. כמו כן הואשם העורר בעבירה של השמדת ראיה. התביעה ביקשה משופט השלום לעצור את העורר ושני נאשמים אחרים עד תום ההליכים והשופט דחה את הבקשה מהטעם שהתביעה לא הצליחה, לדעתו, להצביע על עילה מספקת למעצרם הממושך של הנאשמים. המדינה הגישה ערר לביהמ"ש המחוזי והוחלט לקבל את הערר ביחס לעורר בלבד. העורר הגיש בקשה למתן
רשות לערור על החלטת ביהמ"ש המחוזי והרשות ניתנה לו באשר לנימוק ערר אחד בלבד, והוא שבמתן צו המעצר האמור היפלה ביהמ"ש את העורר לרעה לעומת שני הנאשמים האחרים. הערעור נדחה.
ב. אין כאן מקרה של הפלייה המצדיקה התערבות. ביהמ"ש המחוזי סבר כי קיימת עילת מעצר נגד כל שלושת הנאשמים, אך שוכנע, כי ביחס לנאשמים האחרים ניתן להשיג את מטרת המעצר על ידי נקיטת אמצעים חריפים פחות ממעצר בפועל, מה שלא כן ביחס לעורר. בו בזמן שהאישום נגד שני הנאשמים האחרים מתמקד בהחזקת חלקי הרכב האמורים, במסגרת עיסקם למסחר בחלקי חילוף לרכב, הרי מואשם העורר בכך, ויש ראיות לכאורה, כי הוא גנב בפועל רכב ודאג להעברתו לידי שותפיו הנ"ל. כמו כן, בעוד עברם הפלילי של הנאשמים האחרים מתייחס לעבירות מסוג אחר שבוצעו לפני זמן ניכר, נדון העורר לפני זמן קצר בגין עבירות לגבי חלקי רכב, לרבות זיוף מנוע ושימוש במנוע מזוייף, היינו עבירות זהות או דומות לעבירות בתיק דנן.
ג. יתכן ויש בהחלטת השופט המחוזי משום התחשבות רבה בשני הנאשמים האחרים, ויתכן והיתה הצדקה לעצור גם אותם, אך מכאן ועד למסקנה כי העורר הופלה לרעה במידה המחייבת התערבות בהחלטה, הדרך ארוכה. נקודות ההבחנה בין מקרהו של העורר ונסיבותיהם של יתר הנאשמים, עליהן עומד ביהמ"ש המחוזי, בעינן עומדות, ועל בסיסן רשאי היה השופט להגיע למסקנה שהגיע.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, אור. החלטה - השופט בך. עו"ד צ. אמיר למבקש, עו"ד גב' נורית ישראלי למשיבה. 23.4.90).
ע.פ. 224/89 - מדינת ישראל נגד ברונשטיין חליף בע"מ ואח'
*זיכוי מאשמה של שימוש חורג בדירות מגורים לצרכי משרד(מחוזי ת"א - ע.פ. 479/87 - הערעור נדחה).
א. המשיבים הואשמו בביהמ"ש לעניינים מקומיים בתל אביב בעבירה של שימוש חורג ללא היתר על פי חוק התכנון והבניה, בכך שהשתמשו בדירות מגורים לצורך משרדים, בבנין שנבנה בשנת 1933 בתל אביב באזור מעורב המיועד לדירות ולמשרדים כאחת. לעיני בימ"ש השלום עמדה ההלכה כי תכניות המצורפות להיתר מהוות חלק מאותו היתר, וכן שכאשר לא מצויין בהיתר יעודם של החדרים, אך הם כוללים חדרי מטבח, אמבטיה ושירותים יש להסיק מכך שמדובר בדירות מגורים. הסתבר כי כתכניות מצויין חדר אחד כ"חדר המתנה" ובימ"ש השלום סבר כי המונח "חדר המתנה" מלמד על כך שמדובר גם בשימוש משרדי, וכי ההיתר שניתן מתייחס לשימוש מעורב של דירת מגורים ומשרד. ביהמ"ש קבע כי שני חדרים הצמודים לחדר ההמתנה מותרים על פי ההיתר לשימוש משרדי, ואילו החדרים האחרים מותרים רק לשימוש לצרכי דיור, והרשיע את המשיבים בגינם. על הקביעה כי מדובר בהיתר לשימוש מעורב לא בא ערעור מטעם המדינה, ולעומת זאת ערערו המשיבים וביהמ"ש המחוזי ביטל את ההרשעה וזיכה את המשיבים מכל אשמה. ביהמ"ש המחוזי ציין כי משנקבע כי חלק מהדירה נועד למגורים וחלק למשרד לא היה בסיס לחלוקה שעשה ביהמ"ש לעניינים מקומיים שהצביע על חדר פלוני למשרד וחדר אלמוני למגורים. לדעת ביהמ"ש המחוזי אין לשמור על "הערבוב" של מגורים ומשרד בדירה לנצח ואם מותר לקיים במקום דירת מגורים ומשרד הרי מותר גם לקיים שם כל אחד מאלה בנפרד בכל השטח. הערעור נדחה.
ב. אין לקבל את טענת ב"כ המערערת כי דירה כמו זו הנדונה כאן יכולה לשמש למגורים ולמשרד יחדיו, או לשמש למגורים בלבד אך אינה יכולה לשמש למשרד בלבד. לדעת העיריה חיסול המשרד ושימוש בלעדי למגורים מותר אך חיסול הדירה ושימוש בלעדי למשרד אסור. משתמע מטענה זו שאין מעמד שווה לשני היעדים, אך אין לכך כל
סימוכין. לא הובאה שום ראיה שתסתור את המסקנה ההגיונית כי מעמד שווה לשני היעדים ואם מותר להשתמש בכל הדירה למגורים מותר גם להשתמש בכל הדירה למשרד.
(בפני השופטים: ברק, בך, מלץ. החלטה - השופט מלץ. עו"ד שבתאי למערערת, עו"ד ש. חייט למשיבים. 23.5.90).
ע.א. 685/87 - מיכאל אלבז נגד אברהם פסקל ואח'
*תביעת נזיקין(מחוזי ת"א - ת.א. 939/80 - הערעור נדחה).
א. המערער עבד במוסך של המשיבים והגיש תביעה נגד המשיבים לפיצויים בגין תאונה שאירעה לו, באשר אירעה, לטענתו, עקב התרשלות המשיבים. מדובר בפגיעה בעינו של המערער. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעתו של המערער בציינו כי לא הוכחו הנסיבות להשתלשלות התאונה הנדונה ואין אפשרות לקבוע ממצא לגבי השאלה מה חדר לעינו של התובע ופצע אותה ומאיזו סיבה. הערעור נדחה.
ב. בהתחשב בחומר הראיות וגירסותיו הסותרות השונות של המערער עצמו אין להתערב בקביעת ביהמ"ש כי נסיבות התאונה לא הוכחו. ביהמ"ש גם קבע כי לא הוכח כי הנזק נגרם למערער על ידי נכס שלנתבע שליטה מלאה עליו וצדק על כן השופט כשלא ראה להפעיל את כלל "הדבר מעיד על עצמו".
ג. ביהמ"ש לא התעלם מתאור התאונה בטופס התביעה למוסד לביטוח לאומי (להלן: טופס התביעה) שם תאר המערער את אופן קרות התאונה כך ש"בעת סגירת פלייר על קיל השתחרר הפלייר ועף הקיל לעין", ואף לא התעלם מכך שהמשיבים, כמעביד, אישרו שלפי מיטב ידיעתם הפרטים שנמסרו ע"י המערער בטופס נכונים. אם היה מקום "לתפוס" את המשיבים על "הודאתם" בטופס זה, היה בכך ראיה לכאורה לאופן קרות התאונה. אולם המשיבים לא אישרו את אופן קרות התאונה מידיעתם, אלא על פי מה שסיפר להם המערער, ומתוך הנחה שגירסתו אמת. והנה מתברר, כי המערער עצמו הסכים בגירסאות אחרות שהביא, מאוחרות יותר, שהתיאור כאמור אינו משקף את אופן קרות התאונה. בנסיבות אלה, כששוכנע ביהמ"ש שאין התיאור בטופס התביעה משקף את העובדות, וכי המשיבים למעשה הוטעו על ידי המערער, לא ראה ביהמ"ש לקשור את המשיבים לאופן קרות התאונה המתואר בטופס התביעה. בנסיבות אלה כאשר רק מחמת טעות ועקב הטעייה נחתם טופס התביעה ע"י המשיבים, נשלל האופי ה"הודאתי" מהאמור בטופס התביעה.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד דוד אור חן למערער, עו"ד יהודה גולדברג למשיבים. 27.5.90).
בש"פ 1282/90 - מדינת ישראל נגד יהושע בן עזרא אשר ואח'
*שחרור בערובה (סחיטה באיומים)(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
א. שלשת המשיבים ואדם נוסף הואשמו בביהמ"ש המחוזי בעבירות של סחיטה באיומים. עובדות האישום מפורטות ב-14 סעיפים שמהם עולה מסכת מעוררת אימים של הטלת טירור ואיומים על המתלונן יוסף לוי ובניו, במטרה להשתלט על הפצת הפיתות המתבצעת על ידו מזה שנים רבות בפרדס כץ ובמקומות אחרים בארץ. בעקבות בקשת המדינה החליט ביהמ"ש המחוזי ביום 5.10.89 לעצור את שלשת המשיבים עד תום ההליכים בקבעו כי קיימות ראיות לכאורה למכביר להוכחת האישומים המיוחסים למשיבים ; כי למשיב הראשוןקופת שרצים של עבירות חמורות ביותר כגון הצתה, שוד מזויין, נסיון לגרימת מוות, עבירות שבגינן נדון פעם ל-5 שנים ופעם ל-12 שנים והוא שהפעיל את שני המשיבים האחרים להשגת מטרותיו ; כי לא בכדי הפחידו איומי משיב זה את המתלונן. באשר למשיבהשני ציין אז ביהמ"ש המחוזי כי "הבקשה" של משיב זה מהמתלונן להעביר חלק משוק הפצת הפיתות למשיבים הטילה אימה על המתלונן וזאת כאשר המשיב הזכיר בשיחה
למתלונן "ילדים" "מצבות" "כבוד" וכן למשיב השני הרשעות קודמות רבות. הוא הדין באשר למשיב השלישי. ביום 18.2.90 ניתנה החלטה נוספת של ביהמ"ש בה נאמר כי כל עוד לא סיים המתלונן את מלוא עדותו אין לשנות מן ההחלטה המקורית. ביום 19.3.90 החליט ביהמ"ש המחוזי לשחרר את המשיבים בערבות בקבעו כי לאחר שהמתלונן יוסף לוי כבר העיד, ולגבי שני עדים אחרים הסכימה התביעה כי יוגשו כראיות אימרותיהם במשטרה, אין עוד הצדקה להמשך המעצר והורה לשחרר את המשיבים תוך הטלת הגבלות מכבידות עליהם. הערר נתקבל.
ב. מתוך ההחלטה המקורית של ביהמ"ש המחוזי, וכן העובדות המפורטות בכתב האישום, אשר לגביהן יש ראיות לכאורה, מן הנמנע שלא להגיע לכלל מסקנה כי שחרור המשיבים יש בו כדי לסכן את שלום הציבור ואת המעורבים בתלונה. הטרור והאימה שעלולים להטיל המשיבים על כל סביבתם אינה פחותה מן הסכנה של הדחת עדים. אפילו היה מדובר בסכנה של הדחה ושיבוש הליכי משפט בלבד, לא היה מקום לשחרורם המוקדם של המשיבים. יש לציין כי שני בניו של המתלונן טרם העידו, ובפיהם, כפי שעולה מהודעותיהם במשטרה, דברים מפלילים. האימה שמטילה התנהגותם של המשיבים גורמת לכך שעצם שחרורם עלול לגרום לשיבוש הליכי משפט ולא יעזרו כל הגבלות שיוטלו על המשיבים כדי להפחית סכנה חמורה זו.
ג. על פי הנסיבות העולות מכתב האישום קיימות שלש עילות מעצר, שכל אחת מהן מצדיקה המשך מעצר המשיבים ומה גם המשקל המצטבר של שלשת העילות. המדובר בסכנה של שיבוש הליכי משפט; חשש שהמשיבים יסכנו חיי אנשים מסויימים ואף יסכנו את שלום הציבור ; מעשי המשיבים מגלים, לכאורה, "איום לעבור עבירה" של אלימות כאמור בסעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי. שגה ביהמ"ש המחוזי בכך שמיקד את נימוקיו רק לעניין שיבוש הליכי משפט והתעלם מן העילות האחרות שבנקל ניתן להסיקן מתוך ההחלטה המקורית. לא קיימת במקרה דנן חלופת מעצר שתבטיח מפני הסכנות האורבות כאמור כתוצאה משחרורם של המשיבים ולפיכך יש לקבל את הערר ולהורות על המשך מעצר המשיבים עד תום ההליכים נגדם.
(בפני: השופט אלוני. עו"ד גב' זיסקינד לעוררת, עוה"ד משגב, שרמן ואמירם למשיבים. 26.3.90).
ע.פ. 52/90 - מדינת ישראל נגד משה ביטר
*קולת העונש (סמים - קוקאין)(ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
א. המשיב הורשע בשלש עבירות סמים. באחד המקרים החזיק 14 גרם קוקאין ומכר כ-4 גרם, בפעם השניה החזיק 15 גרם קוקאין ומכר כ-5 גרם ובפעם השלישית סחר ב-5 גרם הירואין. כן הורשע בנסיון לייבא באוניה משלוח של שני ק"ג הירואין מבלגיה, כאשר מבצעי הנסיון נתכוונו כי מתוך רווחי העיסקה ייבאו עשרה קילוגרם נוספים של הירואין. ביהמ"ש המחוזי גזר למשיב 25 חודשים מאסר בפועל ו-25 חודשים מאסר על תנאי והפעיל מאסר על תנאי של ששה חודשים, שהוטל על המשיב בעבירת סמים, כאשר מחצית התקופה חופפת והמחצית מצטברת. הערעור על קולת העונש נתקבל.
ב. העונש שנגזר למשיב קל במידה מופרזת בהתחשב באופיין של העבירות ועברו של המשיב. אין מדובר בצעיר שנקלע באקראי לעיסקת סמים, או שנתפס בעת שכמות זעירא של סם הירואין בכיסו, אלא באיש המנוסה בעסקים שהבין היטב את מהות מעשיו, היוצרים יחד עם מעשיו בעבר תמונה של עיסוק חוזר ונשנה בסחר בכמויות סם בלתי מבוטלות. מדובר בסם מן המסוכנים ביותר ובמי שמבקש להתעשר מצרתם ואסונם של המכורים לסם. הסיכון החמור הנובע מהספקת הירואין או קוקאין לאלו המכורים לו ואף לאלו שעלולים להתמכר לו, מחייבת נקיטת אמצעים עונשיים הולמים, התואמים את מידתה של הסכנה
לחייהם ולבריאותם של אחרים הנוצרת על ידי ספקי הסם. בדונו בעבירה של סחר בסם בכמויות בהן מדובר כאן, על ביהמ"ש לשוות נגד עיניו לא רק את נסיבותיו האישיות של הנאשם אלא גם את תמונתם של אותם אומללים רבים, ההופכים למשועבדים לסם וחייהם וחיי בני משפחותיהן נהרסים עליהם. גם אם נותנים את הדעת לכל הנסיבות לקולא שהועלו אין להשאיר בעינה את הגישה המקילה של ביהמ"ש המחוזי. לפיכך הוחלט להעמיד את עונש המאסר של המשיב על 50 חודשים מאסר לריצוי בפועל כאשר המאסר על תנאי שהופעל יוחפף כולו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב' אפרת ברזילי למערערת, עו"ד גב' עדנה קפלן למשיב. 20.3.90).
ע.פ. 625/90 - מדינת ישראל נגד אלכסנדר יגודאייב
*קולת העונש (גרימת מוות תוך כדי נהיגה בשכרות) (מחוזי חיפה - ת.פ. 357/89 - ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב נהג ברכבו כשהוא נתון להשפעת משקאות אלכוהוליים ועל ידי נהיגה רשלנית גרם למותם של שני הולכי רגל. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המשיב בעבירה של גרימת מוות ברשלנות ונהיגה תוך כדי שיכרות וגזר לו ששה חודשים מאסר בפועל שירוצו במסגרת ביצוע עבודות שירות, 18 חדשים מאסר על תנאי, ופסילה מנהיגה למשך 6 שנים. הערעור על קולת העונש נתקבל.
מתוך החומר מצטיירת תמונה של אדם בלתי מרוסן, הנוטה למעשי אלימות, בנוסף להיותו מכור למשקאות אלכוהוליים. בהתחשב בקטל בדרכים, החייב להדאיג את הכל, מצווים בתי המשפט להחמיר יותר בעונשיהם של נהגים הגורמים לתאונות קטלניות על ידי נהיגה רשלנית. אם זה המצב ביחס לתאונות רגילות, הנגרמות לעתים ע"י אי תשומת לב רגעית, חלים הדברים שבעתיים לגבי נהגים היודעים כי הם נתונים להשפעת משקאות אלכוהוליים ובכל זאת נוהגים ברכבם. קל וחומר כאשר התוצאה קטלנית ושני אנשים קיפחו את חייהם. לפיכך יש להטיל על המשיב מאסר בפועל לתקופה של 18 חודשים, המאסר על תנאי יישאר בעינו והפסילה תעמוד על 10 שנים.
(בפני השופטים: בך, מלץ, אור. עו"ד גב' אפרת ברזילי למערערת, עו"ד זיו למשיב. 17.4.90).
בש"פ 1365/90 - אחמד אלטלאקה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (החזקת נשק) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בכך כי מצא אקדח ולאחר תקופת מה שהחזיק בו, ואף ערך בו ניסוי של יריה, מסר את האקדח לאחד מחמד שלאליה (להלן: מחמד) שמצדו מסרו לאחד עיד אשר עסק אותה עת בפעילות עויינת מטעם ארגון השביבה. בעקבות הגשת כתב האישום החליט ביהמ"ש המחוזי לעצור את העורר עד תום ההליכים. על עצם החזקת הנשק אין מחלוקת אלא שהעורר טוען כי לאחר שמצא את האקדח החזיקו לצורך הגנה עצמית והאקדח נגנב ממנו. מנגד נתמכת גירסת כתב האישום בהודעתו של מחמד הנ"ל שהעורר מסר לו את האקדח מרצונו. הערר נדחה.
קיימות ראיות לכאורה מספיקות שהאקדח לא נגנב מן העורר אלא נמסר ע"י העורר למחמד. אם מקבלים ראיות לכאורה אלה ממילא גם נופלת טענתו של העורר כי החזיק את האקדח לצורך הגנה עצמית. הסניגור מסתמך על פסק דין ב.ש. 625/86 (פד"י ל"ז(3) 668) בו נעשה סיווג של עבירות של החזקת נשק לקטיגוריות שונות. לטענת הסניגור הקטיגוריה היאה לענייננו היא זו של החזקת נשק לצורך הגנה עצמית שבה אין עוצרים עד תום ההליכים. ברם, כאמור אין הטענה של הגנה עצמית מתיישבת עם הראיות וממילא נופלת טענה זו. בענייננו מדובר בהחזקת נשק "לעת מצוא" כדי לאפשר פעילות פלילית אפשרית בעתיד. העורר מסר את הנשק לידי מחמד בידיעה שהוא מיועד למישהו אחר,
שאינו מוכר לעורר. אפילו לא ידע על כך שהנשק יגיע לעוסקים בפעילות עויינת, נהג כפי שנהג מתוך עצימת עיניים חמורה ביותר, שכן בעידן זה של פעילות עויינת רחבה ומקפת, דרושה מידה גדולה של עצימת עין ואולי גם אטימת מח, כדי להתעלם מן האפשרות, שאקדח זה יצטרף אל אמצעי הלחימה המשמשים אותה פעילות עויינת. מי שכך פעל פעם אחת מהווה סכנה חמורה גם לעתיד. שחרורו של העורר בערובה בכל תנאי מגביל שהוא, טומן בחובו סכנה לשלום הציבור ובטחונו ועל כן יש להעדיף את מעצרו ממש, שרק בכוחו למנוע מאת העורר פעילות מסוכנת כלשהי.
(בפני: השופט אלוני. עו"ד מרוז לעורר, עו"ד גב' קוגוט למשיבה. 22.4.90). ע.פ. 983/90 - אלימלך זעירא נגד מדינת ישראל
*סירוב פסילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
המערער הועמד לדין פלילי ובתחילת המשפט, לפני שנשמעו העדים, ביקשה הסניגורית שהשופט יפסול עצמו. הסיבה לכך, הסבירה, היא שכחודש וחצי לפני כן הופיע המערער בפני אותו שופט כעד במשפט אחר והשופט אמר למערער כי אינו מאמין לדבריו, ולדברי המערער אף קרא לו השופט "שקרן". ביהמ"ש דחה את הבקשה בהחלטה קצרה האומרת "יושב אני כשופט מקצועי ואינני רואה כל מקום להיעתר לבקשה". הערעור נדחה.
טענת הסניגורית היא כי בגלל הזמן הקצר שחלף בין האירוע הנ"ל לבין משפטו של המערער יהא השופט תחת הרושם של הדעה שהביע לגבי מהימנותו של המערער וקיים חשש למשוא פנים. מאידך, טוענת ב"כ המשיבה כי אין חשש כזה כאשר מדובר בשופט מקצועי. אכן, הלכה היא שהיכרות קודמת של השופט את הנאשם ואפילו הבעת דעה שלילית לגביו איננה עילה מספקת לפסילתו. כפי שנפסק בעבר "חזקה על דיין מומחה שבבואו לדון בעניינו של אדם הוא מסוגל להשתחרר ממה שנודע לו ממשפטים קודמים... ייתכן שבתוקף שיקול דעתו יאות נשיא ביהמ"ש במקרה כזה לקבוע את המשפט בפני שופט אחר אבל... עילה לפסול שופט אין כאן". אף בענייננו כך, אין במקרה הנדון עילה לפסילתו של השופט. "אם יחליט נשיא בימ"ש השלום בתל אביב בכל זאת להעביר את הדיון לשופט אחר, לאור העובדה שהמשפט לגופו טרם החל, לא אתרעם עליו".
(בפני: השופט מלץ. עו"ד גב' כ. חנוך למערער, עו"ד גב' ס. קוגוט למשיבה. 24.4.90).
ע.פ. 166/89 - יצחק עובד נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות סחיטה וחומרת העונש (מחוזי ת"א - ת.פ. 323/88 - הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
על רקע של חוב כספי זעום, שהמתלונן היה חייב למערער, השתמש המערער באלימות כלפי המתלונן, היכה אותו ואיים עליו, והכריח אותו להיכנס למונית ולנסוע למקום עזוב ליד בית הקברות בראש העין ושם המשיך את מעשי הסחיטה בכח ובאיומים. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירות של חטיפה, סחיטה ותקיפה וגזר לו חמש שנים מאסר בפועל שיצטברו לעונש מאסר של שלש שנים שנגזרו למערער קודם לכן בגין עבירה אחרת. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל.
אשר להרשעה - נתקיימו כאן אלמנטים של עבירת החטיפה המופיעים בסעיף 369 לחוק העונשין כך שכל המרכיבים של החטיפה על פי הסעיף הנ"ל נתקיימו כאן. אשר לערעור בדבר גזר הדין - צדק ביהמ"ש שיש להחמיר עם המערער שהוא בעל עבר פלילי רציני ביותר. גם העבירות שבגינן נדון המערער ל-3 שנים מאסר היו מלוות באלימות רבה ומצביעות על הסכנה הנשקפת לציבור מאדם זה. אולם, עם כל חובתו ורצונו של ביהמ"ש להגן על הציבור מפני עבריינים מסוכנים, הרי בכל זאת יש לשמור על איזון בין העבירה והעונש המושת בגינה. כאן היתה מידה של הפרזה בהטלת 5 שנים מאסר בפועל על
המערער אשר ירצה לאחר ריצוי מאסר אחר של 3 שנים. לפיכך הוחלט לקבל את הערעור במובן זה שהעונש בתיק הנדון יעמוד על 4 שנים מאסר שירוצו לאחר ריצוי העונש של 3 שנים מאסר כאמור.
(בפני השופטים: בך, אור, אלוני. החלטה - השופט בך. עו"ד עופר גנון למערער, עו"ד גב' אמי כהנא למשיבה. 24.4.90).
ע.פ. 207/89 - פאיז אבו ג'ויעד נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הוצאת הלוואות משכנתאיות בדרכי מרמה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בעבירות שעניינן חתימה על מסמכים כדי לקבל הלוואה לרכישת דירה, שאילולא החתימה לא היתה ההלוואה מתקבלת. המערער הינו אחד משורה של נאשמים אשר הורשעו בעבירות דומות של חתימה על מסמכים שאינם משקפים את האמת ועל פי מסמכים אלו ניתנו ההלוואות. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער ארבעה חודשים מאסר בפועל ו-8 חודשים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה נדחה בפס"ד שניתן בדצמבר 1989 ואילו הערעור על חומרת העונש נתקבל לאחר שנתקבלה חוות דעת של הממונה על עבודות שירות.
בעניין העונש ראוי כי את המאסר ירצה המערער בעבודת שירות. זאת בהתחשב בכך שנאשמים אחרים שהורשעו בעבירות דומות נדונו לשלשה חודשי מאסר שהם מרצים בעבודת שירות. גם אם סבר ביהמ"ש שביחס לנאשמים האחרים ראוי היה להקל בדין לעומת המערער בשל כך שהאחרים הודו בעובדות - הרי בנסיבות המקרה די בפער שבין שלשה חודשי מאסר לבין ארבעה חודשי מאסר, ואין הצדקה שבעוד האחרים מרצים את המאסר בעבודת שירות, ירצה המערער את העונש במאסר בין כותלי הכלא. בהתחשב בכך ובנסיבותיו הרפואיות והאישיות של המערער מן הראוי שאף הוא ירצה את עונש המאסר שלו בעבודת שירות.
(בפני השופטים: גולדברג, אור, אלוני. החלטה - השופט אור. עו"ד אלסאנע למערער, עו"ד גב' מיקי חשין למשיבה. 19.4.90).
ע.פ. 1316/90 - פלוני ואלמוני נגד מדינת ישראל
*מידת העונש בעבירות אינוס שבוצעו ע"י קטינים
(מחוזי באר שבע - ת.פ. 269/89 - הערעור נדחה).
המערערים, קטינים בני 17, הורשעו, יחד עם נאשמים אחרים, בעבירת אינוס של קטינה בת 13, וביהמ"ש גזר להם מאסר בפועל של 30 חודשים. הסניגוריה מבקשת, והיא נתמכת ע"י שירות המבחן לנוער, כי המערערים לא יחוייבו לרצות את יתרת תקופת המאסר בבית כלא אלא יהיו נתונים במעון נעול. לטענת הסניגור טעה ביהמ"ש בסברו שאין לו סמכות לקבוע, כי ריצוי עונש מאסר המוטל על קטין יוכל להתבצע במעון נעול. הערעור נדחה.
לפי סעיף 25(א) לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול) "קטין שהורשע, רשאי בית משפט לנוער, במקום להטיל עליו מאסר לצוות על החזקתו במעון נעול...". מנוסח סעיף זה עולה ברורות, שמשהחליט ביהמ"ש להרשיע את הקטין ולהטיל עליו מאסר, אין הוא מוסמך לצוות שהקטין ירצה את עונשו במעון נעול. נותרה האפשרות החילופית לבטל את עונשי המאסר ולקבוע למערערים תקופות שהייה במעון נעול תחתם. ברם, חרף המלצת שירות המבחן אין להיעתר לבקשה זו. מדובר באונס אכזרי וברוטאלי, שבוצע כאמור בילדה חסרת אונים בת 13 ובנסיבות אלה רק עונשי מאסר בפועל עשויים לשמש תגובה הולמת מצד ביהמ"ש.
(בפני השופטים: בך, מלץ, אור. החלטה - השופט בך. עו"ד ד. גולן למערערים, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה. 17.4.90).