ע.א. 420/83 - חליל אבו סקייק אשור נגד מגדל חברה לביטוח בע"מ
*פסילת סעיף בפוליסת ביטוח רכב שלפיו אין הפוליסה חלה על פגיעה בפעולת איבה(מחוזי באר שבע - ת.א. 74/81 - הערעור נתקבל ברוב דעות).
א. ביולי 1980 נהג המערער בטרקטור ליד דיר אלבלח שברצועת עזה, במסגרת פעילות בטחונית נגד מחבלים. הטרקטור עלה על מוקש והמערער נפגע. הוא תבע לדין את חברת הביטוח (המשיבה) שהוציאה פוליסה לביטוח חובה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים וכן הגיש תביעה לפי חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה. תביעה זו הוכרה והמערער החל לקבל תשלומים לפיה. המשיבה סירבה לשלם למערער נזקיו וביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת המשיבה וקבע שאין היא אחראית כלפי המערער. ביהמ"ש ביסס את דחיית התביעה על כל אחד מהנימוקים הבאים : התאונה אינה "תאונת דרכים" כמשמעות דיבור זהבחוק הפיצויים ; מרגע שהמערער החל לקבל תשלומים על פי חוק התגמולים, שוב אין הוארשאי לתבוע על פי חוק הפיצויים ; מלשונה של הפוליסה עולה כי חבותו של המבטח מוגבלת ואין היא מכסה נזקים הנגרמים כתוצאה מ"פעולת איבה". זאת בהתחשב בסעיף הפוליסה הקובע רשימה ארוכה של "חריגים לביטוח" ובכללם נזק שנגרם "במישרין או בעקיפין ע"י פלישה, פעולת איבה... טרור...". הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים ברק, בך, גב' נתניהו וגולדברג נגד דעתו החולקת של השופט ש. לוין.
ב. השופט ברק (דעת הרוב) : מאז ניתן פסק הדין בביהמ"ש המחוזי נפסקו מספר הלכות בביהמ"ש העליון שיש בהן כדי להשפיע במישרין על שתיים מהנמקותיו של ביהמ"ש המחוזי. ראשית, נפסק כי התפוצצות הנגרמת בשל מיקוש היא "תאונת דרכים" ; שנית, נפסק כי על פי המצב המשפטי שהיה בעת קרות התאונה, לא היה בקבלת תגמולים על פי חוק התגמולים כדי למנוע הגשתה של תביעה על פי חוק הפיצויים. מכאן כי הבעיה העיקרית העומדת להכרעה היא זו הקשורה להנמקתו העיקרית של ביהמ"ש המחוזי, היינו היעדר כיסוי בפוליסה בגין סעיף החריגים. באשר לכך יש לקבל את ערעורו של המערער.
ג. השופט ברק עמד בפסק דין מקיף על השלכות חוק הפיצויים בדבר האחריות המוחלטת וחובת הביטוח הכרוכה עמה, הקשר שבין חוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים והתוצאה הפלילית של מי שאינו מבוטח, נקודת מבטו של הניזוק שחוק הפיצויים בא להבטיח את מעמדו לעומת נקודת המבט של חברת הביטוח אשר יש לה חופש לבטח ולהתנות מתוך עקרון חופש החוזים את תנאי הביטוח, והגיע למסקנה כי קיימים חריגים בפוליסה שהם נוגדים את החוק ואינם תופסים.
ד. חוק הפיצויים אינו מחייב חברת ביטוח לתת כיסוי "מלא" ואין בו הוראה שלפיה אם ניתן כיסוי "חלקי" נושאת חברת הביטוח באחריות כאילו ניתן כיסוי "מלא". להיפך, נקודת המוצא של המחוקק היא כי יתכנו מקרים בהם הביטוח שבידי המבוטח "אינו מכסה את החבות" לפי חוק הפיצויים ובמקרה כזה מוטלת על "קרנית" האחריות לפצות את הנפגע. עם זאת יש מקום לערוך אבחנה בין שני סוגים של פוליסות חלקיות או חסרות. בסוג הראשון, תנאים מגבילים אשר הם בשליטתו ובמודעותו של בעל הפוליסה, כגון תנאי מגביל המבטח רק נוהג בעל רשיון נהיגה, או המבטח רק נוהג הממלא תנאי ותק וגיל מסויימים, או מבטח את בעל הרכב למעט נזק הנגרם בשטחים מסויימים. במקרה כזה בעל הפוליסה יכול לנהוג על פי ההגבלות ולא לחרוג מהן. סוג אחר הוא במקרה של הגבלה שבה אין בעל הפוליסה שולט על קיום התנאים המגבילים את אחריותה של חברת הביטוח. זה המקרה בענייננו כאשר אין בעל הפוליסה יכול למנוע מיקוש רכבו. הסוג הראשון של הפוליסות החסרות כדין הוא והסוג השני אינו כדין.
ה. פקודת הביטוח קובעת כי המשתמש ברכב מנועי בלא שיש לו פוליסה בת תוקף על פי דרישות הפקודה עובר עבירה פלילית. הרוכש פוליסה מהסוג הראשון, הכוללת הגבלה או תנאי שקיומה מצוי בשליטת בעל הפוליסה, מחזיק בידו פוליסה על פי דרישות הפקודה.
שעה שהוא נוהג ברכב עם פוליסה זו אין הוא מבצע עבירה פלילית. לעומת זאת, הרוכש פוליסה מהסוג השני, הכוללת הגבלה או תנאי שקיומה אינו מצוי בשליטת בעל הפוליסה, מחזיק בידו פוליסה שאינה ממלאת אחר דרישות הפקודה. שעה שהוא נוהג ברכב עם פוליסה כזו הוא מבצע עבירה פלילית. אין ליתן לחוק הפיצויים ולפקודת הביטוח פירוש שמכוחו הופכים חלקים עיקריים מאוכלוסיית בעלי הרכב והנוהגים בו עבריינים שלא מדעת. ההגבלה בפוליסה בענייננו היא מסוג ההגבלות שאינן בשליטתו של בעל הפוליסה. כיוון שכך אין פוליסה הממלאת את דרישות פקודת הביטוח וחוק הפיצויים והמסקנה המתבקשת בכך היא כי לחריג אין תוקף ויש להתעלם ממנו. למסקנה זו ניתן להגיע באמצעות הקונסטרוקציה של אי חוקיות. על פיה הוראת החריג נוגדת את החוק או סותרת את תקנת הציבור ועל כן בטלה היא לפי סעיף 30 לחוק החוזים. הבטלות אינה של חוזה הביטוח כולו, אלא אך של הוראת החריג.
ד. השופט לוין (דעת מיעוט) : חברת הביטוח יוצאת ידי חובתה גם אם היא מעניקה למבוטח ביטוח "חלקי" או "חסר", ואין להסכים לכך שההגבלה במקרה שלפנינו אינה תופסת. אין יסוד משפטי לאבחנה בין תנאים בפוליסה המגבילים את חבותה של חברת הביטוח בנסיבות שהן בשליטתו של בעל הפוליסה ובמודעותו לבין תנאים אחרים שבפוליסה. יתכן שהאבחנה האמורה רצוייה אך אין ביהמ"ש רשאי ל"יצרה" יש מאין כמעשה שיפוטי, כאשר הדין קובע במפורש מהן המגבלות של חופש ההתנאה החוזי שבין בעלי הדין.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, בך, גב' נתניהו, גולדברג. עו"ד משה ברטל למערער, עו"ד י. עדיאל למשיבה. 27.5.90).
רע"א 240/89 - זאב גורדון ואח' נגד דניאל קרין ואח'
*שינוי מטרת שכירות של מושכר מוגן מעסק למגורים בניגוד לחוזה השכירות(מחוזי ת"א - ע.א. 726/88 - הערעור נדחה).
א. המשיב השלישי (להלן : השוכר) מחזיק מושכר בדיירות מוגנת. הבעלים הם המשיבים הראשון והשני (להלן: בעלי הדירה). בחוזה השכירות שבין השוכר לבין בעלי הדירה נקבע בסעיף 8 כי "השוכר שוכר את המושכר למטרת ניהול עסק של חברת תיירות ו/או משרד נסיעות ו/או משרד ביטוח ו/או כל משרד אחר ו/או כל מטרה אחרת אשר אינה פוגעת במושכר או בחוק". השוכר ביקש להעביר את המושכר למבקשים לצרכי מגורים והשאלה שהתעוררה היתה אם המלים "כל מטרה אחרת" שבסעיף הנדון חובקות בתוכן גם השכרה לצרכי מגורים. גירסת המערערים והשוכר היתה כי הביטוי "מטרה אחרת" כולל כל מטרה, קרי גם מגורים. מאידך סברו בעלי הדירה כי אין מדובר אלא "במטרה אחרת" הנמצאת מבחינת אופייה, טיבה וסיווגה בקו רציף אחד עם מניין המשרדים לסוגיהם שהוקדמו בנוסחו של סעיף 8 לאיזכורה של "המטרה האחרת". ביה"ד לשכירות סבר כי יש לפרש את המונח "מטרה אחרת" בהרחבה, ככולל גם מגורים, בציינו כי המגורים נכללים במלים של "מטרה אחרת" ומוסיף ביהמ"ש "ומה גם שהובהר סופית כי אין העיריה מוכנה... לאשר במקום ניהול ופתיחת משרדים... לא יעלה על הדעת כי משום כך, יפסיד הדייר את זכותו להעביר את המושכר לדייר מוצע...". ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור בעלי הדירה וקבע כי יש לפרש את הסעיף הנדון באופן שכוחו יפה רק למטרה עסקית. בקשת רשות ערעור נדונה כערעור והערעור נדחה.
ב. בעניין כגון דא קובע אומד דעתם של המתקשרים בחוזה השכירות, כביטויו של דבר בנוסחו של החוזה או כעולה מתוך הנסיבות. ההקשר הניסוחי כביטויו בשרשרת החלופות המנויות בסעיף 8 לפני המילה "מטרה אחרת" תומכת בגירסתו של ביהמ"ש המחוזי. זאת ועוד, התוספת התיאורית, לפיה אין מטרה אחרת לצורך סעיף זה אלא זו "שאינה פוגעת במושכר או בחוק" מחזקת מסקנה זו חיזוק נוסף, שהרי למילים הללו אינה יכולה להיות
משמעות אלא בהקשר לבית עסק. האיסורים שנקבעו בינתיים על ידי הרשות המקומית לפי דיני התכנון והבנייה אינם יכולים להשליך על פרשנותו של החוזה, כי אין אפשרות לשלב אותם לתוך אומד דעתם של הצדדים, שהרי המדובר בנסיבות שנולדו לאחר מעשה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עוה"ד ש. לביא ומ. גוטסמן למבקשים, עו"ד י. פרק לבעלי הדירה. 11.1.90).
ע.א. 681/88 4 עזבון המנוח מוחמד סלים נגד מדינת ישראל ואח'
*הוכחה של טענת תרמית לצורך שינוי רישום בהסדר לפי סעיף 93 לפקודת ההסדר(מחוזי חיפה - שע"ב/19 - הערעור נתקבל).
א. ב-1959 נערך הסכם בין רשות הפיתוח לבין המנוח מוחמד סלים ובו צויינו מקרקעין, בשטח של 900 ממ"ר, שמקבל המנוח מרשות הפיתוח כפיצויים תמורת מקרקעין של המנוח שהוקנו לאפוטרופוס לנכסי נפקדים. בהליכי הסדר המקרקעין הגיש המנוח תביעה לחלקה מסויימת ובתביעתו כתב המנוח שהשטח הנתבע הוא 900 ממ"ר וכי רכש את החלקה בשנת 1959 כפיצויים מרשות הפיתוח. בסופו של דבר נרשמה על שם המנוח חלקה שגודלה הוא 2540 ממ"ר. זאת לאחר שגם היתה מדידה במקום בנוכחות המנוח. לוח הזכויות של הגוש פורסם באפריל 1975 והמדינה הגישה תביעה לתקן את הרישום. ביהמ"ש המחוזי הורה לבטל את רישום החלקה על שם המערער ולרשום קטע של 900 ממ"ר בלבד על שם המערער ויתרת החלקה ע"ש מדינת ישראל. לאור העובדה שבעקבות המדידות זכה המנוח בחלקה שגודלה כמעט פי שלשה מן השטח שהיה זכאי לו, הסיק ביהמ"ש כי בפני המודדים הצביע המנוח על שטח גדול מזה שמגיע לו וזה סומן על שמו בלי שהיה מי שיחלוק על כך. ביהמ"ש ראה בכך תרמית והורה על תיקון הרישום על פי סעיף 93 לפקודת ההסדר זכויות והמקרקעין. טענותיו של המערער הן: המשיבה השתהתה בהגשת תביעתה במסגרת סעיף 93 ודי בשיהוי זה כדי לדחות את התביעה ; ההליך הנכון היה ערעור על לוח הזכויות ; בנסיבות העניין לא הוכחה תרמית ועל כן לא היתה קיימת עילה להורות על תיקון הרישום על פי סעיף 93 לפקודת ההסדר. שתי הטענות הראשונות של המערער נדחו והטענה השלישית נתקבלה והערעור נתקבל.
ב. סעיף 93 לפקודת ההסדר, הדן בתיקון פנקס המקרקעין בשל מרמה או טעות, אינו מקנה סעד מן היושר אלא סעד מן הדין ועל כן דיני השיהוי אינם חלים על סעד מעין זה. האפשרות לשנות את פנקס המקרקעין אינה כפופה אלא לדין החל על התיישנות תובענות. בכתב הערעור טען המערער כי התביעה התיישנה, אך לא הזכיר טענה זו בסיכומיו. טענה זו הועלתה גם בשלב הסיכומים בפני ביהמ"ש המחוזי ונדחתה. בעניין זה ראוי לקבל את טענת המשיבה, כי משלא העלה המערער את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה, דהיינו בכתב ההגנה, אין לדון בטענה. ברם, גם מבחינה עובדתית אין לקבל את טענת ההתיישנות, שכן לא עברה תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק מעת פסק הדין ועד להגשת התובענה.
ג. אשר לטענה שלפיה ההליך שהמדינה צריכה היתה לנקוט בו הוא הליך של ערעור על לוח הזכויות - פקודת ההסדר פותחת בפני צד, המעוניין לחלוק על לוח הזכויות, שני מסלולים נפרדים. אפשרות אחת היא לערער על החלטת פקיד ההסדר על פי סעיף 59 לפקודת ההסדר וזכות ערעור זו מוגבלת בזמן - תוך שלשה חודשים מהיום בו הוצג לוח הזכויות. אפשרות שניה היא לבקש תיקון הפנקס על פי העילות המנויות בסעיפים 93-97 לפקודת ההסדר. עילות אלה מצומצמות, אך האפשרות לתבוע על פיהן אינה מוגבלת בזמן, למעט ההגבלה הרגילה על פי חוק ההתיישנות. שתי האפשרויות הן נפרדות ואינן מוציאות זו את זו.
ד. מאידך, יש לקבל את טענתו השלישית של המערער כי בנסיבות העניין לא הוכחה תרמית. ביהמ"ש קובע כי המדידות לגבולות החלקה נעשו בנוכחות המנוח "וזה מסתמא
הראה להם את כל השטח של הנפקד שאדמתו הוקנתה לאפוטרופוס... בנסיבות אלה מוצא אני שבעת סימונה של החלקה... נעשה מעשה תרמית". מעיון בפרוטוקול עולה כי לקביעה זו לא היה ביסוס ראייתי כלשהו. אף אחד מן המודדים שמדדו את השטח, והם כנראה אלה שגרמו לבלבול, לא נקרא להעיד אם אכן הראה להם המנוח שטח גדול מזה המגיע לו בפועל. באותה מידה של ביסוס ניתן היה להניח, כי המודדים טעו במדידה מתוך רשלנותם הם, ולא הוטעו ע"י המנוח. טענת תרמית מהסוג הנדון לא מספיק שתטען בעלמא. עליה להיות מפורטת ומבוססת, והנטל להוכחת טענה מעין זו עשוי להיות כבד יותר ממאזן ההסתברויות הרגיל הנהוג במשפטים אזרחיים. אין לקבל את טענת המשיבה כי המערער אינו מציע הסבר משכנע לטעות של המודדים. הנטל הוא על המשיבה להציג הסבר משכנע כיצד קרתה התקלה, היינו הסבר המצביע על תרמית דווקא, ונטל זה לא הורם על ידה.
ה. טוענת המדינה כי יש לדחות את הערעור גם על פי היקש מסעיף 97(ב) לפקודת ההסדר. סעיף זה קובע כי "חקר מנהל מחלקת המדידות בדבר, והוכח שהיתה טעות... ירשה המנהל... לתקן את תכנית המדידה וירשה לרשם לעשות את התיקונים המתאימים בפנקס...". טוענת המדינה כי אם מנהל ההסדר והרישום רשאי להורות על ביצוע מדידה חדשה, סמכותו וכוחו של בית המשפט אינם פחותים מזה. טענה זו אין לקבל. אין להקיש מסמכותו של מנהל ההסדר על סמכותו של ביהמ"ש. אם רצתה המשיבה לפעול בדרך הקבועה בסעיף 97(ב) היה עליה לפנות לגורם המתאים. כמו כן טענה זו לא נדונה ולא הועלתה ע"י המדינה בשום שלב של הדיון עד לסיכומים בערעור וגם בשל כך יש לדחותה.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, אלוני. החלטה - השופט בך. עו"ד א. נחאס למערער, עו"ד גב' עשירה ראובני למשיבים. 29.5.90).
ע.פ. 2107/90 - מדינת ישראל נגד חסן אבו עמר ואח'
*סירוב פסילה(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נתקבל).
א. בפני השופטת של ביהמ"ש המחוזי בירושלים מתנהל משפט נגד שני המשיבים שהתביעה מייחסת להם ביצוע עסקות רבות בסמים מסוכנים, יחד עם אדם אחד בשם ג'ולאני, שהוא העד המרכזי מטעם התביעה, במעמד של עד מדינה. בביהמ"ש המחוזי מתנהל גם הליך נגד נאשמים אחרים והתביעה ביקשה לעצור אותם נאשמים עד תום ההליכים. לצורך ההחלטה באותה בקשה נתבקשה השופטת לעיין בחומר הראיות שבידי התביעה בקשר לכל הפרשה, והשופטת עיינה בחומר זה לרבות במספר רב של הודעות שנגבו מג'ולאני, הן בקשר לנאשמים ההם והן בקשר לנאשמים בתיק נשוא דיון זה. השופטת סברה כי חומר הראיות שהוצג בפניה לעניין מעצר אותם נאשמים אינו מצדיק את מעצרם ובאשר לכך שקלה את השיקולים הנכונים.
ב. הקושי שנוצר נובע מדברים מפורשים שהשופטת ראתה לציין בהחלטתה באשר לעד ג'ולאני, שהוא העד המרכזי בתיק דנן. היא אמרה לגביו כי "הוא מניפולטור - עושה ואומר רק מה שטוב עבורו, ומעל באמון מעסיקו במשטרה... לא סיפר לו על עבירות חמורות שהוא עצמו מעורב בהן... ברור שג'ולאני הוא עד בלתי אמין, שלא ניתן להשתית הרשעה על סמך דבריו בלבד". לאור חוות דעת נחרצת זו של השופטת לעניין אמינותו של עד המדינה, נקטה התביעה בצעד שאינו מקובל על התביעה, וביקשה מהשופטת שתפסול עצמה. הבקשה נדחתה מן הנימוק שאת התרשמותו מהעדים וההתייחסות לאמינותם קובע ביהמ"ש על סמך דברי העד והרושם מעמידתו בחקירה בעת העדות ועל סמך מכלול הראיות. הערעור נתקבל.
ג. הנימוק של השופטת נכון הוא וכך צריך אמנם לנהוג, אולם נימוק זה בענייננו אינו מתיישב עם הקביעה הנחרצת לגבי העד ג'ולאני, קביעה שהיא פועל יוצא מהתרשמות
השופטת מההודעות שנגבו מהעד ושיידונו במסגרת המשפט עצמו. נוצר איפוא מצב המקים עילה אמיתית ומוכרת לבקשת פסילתו של שופט. אפשר שהדברים שנאמרו היו רק פליטת פה או פליטת קולמוס, אולם קשה לבאי כח בעלי הדין, התביעה והסניגוריה גם יחד, להשתחרר מהתחושה שלשופט שהתבטא כאמור, יהיה קשה לקבוע ממצאים עובדתיים ומסקנות הסותרים את הדברים הנ"ל. על כן עדיף כי המשפט יישמע בפני שופט אחר.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד רזניק למערערת, עוה"ד רובינשטיין ואבו עטה למשיבים. 16.5.90).
ע.א. 691/88 - צאלח אגבאריה נגד סעד חסן אגבארייה ואח'
*ביטול מכירת מקרקעין ע"י אפוטרופוס כאשר המכירה לא קיבלה אישור ביהמ"ש(מחוזי חיפה - ה.פ. 2435/85 - הערעור נדחה).
א. המשיב הוכרז ב-1954 ע"י ביה"ד השרעי כפסול דין. כאפוטרופסו מונה אחיו פואז. עוד בשנת 1947 הגיש פואז תזכורת תביעה לפקיד ההסדר בנוגע לחלקת מקרקעין ולפי ההצהרות שנמסרו לפקיד ההסדר הגיע חלקו של המשיב בבעלות בחלקה לכדי 1/6 של החלקה. ביולי 1970 התייצב פואז בפני הנוטריון הציבורי בנצרת וחתם על יפוי כח בלתי חוזר, בו הצהיר, כי מכר למערער 22/48 חלקים של החלקה הנ"ל ובכללם את ה-1/6 של המשיב. ביפוי הכח הצהיר פואז כי הוא מוכר את חלקו של המשיב כאפוטרופסו ובהתאם להיתר שניתן ע"י ביה"ד השרעי. בדצמבר 1970 פנה המערער אל פקיד ההסדר ולפי יפוי הכח בוצעה העברת הזכויות ב-22/48 חלקים של החלקה על שם המערער. לוח הזכויות של הגוש פורסם באפריל 1975 והמערער הופיע כבעלים של 11/24 חלקים. בעקבות זאת נרשם המערער כבעלים של חלקים אלה בלשכת רישום המקרקעין. ב-1983 בוטל מינויו של פואז כאפוטרופוס ומונה במקומו אפוטרופוס אחר. המשיב פנה באמצעות אפוטרופסו החדש בהמרצת פתיחה לביהמ"ש המחוזי וטען כי לא היתה סמכות לפואז למכור למערער את המקרקעין של המשיב, הואיל ולא נתקבל לפני כן אישורו של ביהמ"ש כנדרש בסעיף 47 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות. ביהמ"ש המחוזי קיבל את הטענה ודחה את טענת המערער כי היה לפואז אישור למכירת המקרקעין ע"י ביה"ד, כפי שנאמר ביפוי הכח. האישור שעליו מדובר ביפוי כח הוא רשות שניתנה לפואז בשנת 1962, המוגבלת לעניין עריכת הסכם עם רשות הפיתוח, ו"יותר משיש בטענה זו משום טעות, ישנה כאן הטעייה וזריית חול בעיניים...". לפיכך הצהיר ביהמ"ש על בטלות פעולת המכר של חלקיו של המשיב ועל שינוי רישום המקרקעין בהתאם. הערעור נדחה.
ב. פסק הדין ניתן ביום 4.9.88 בהיעדר באי כוח הצדדים, שהוזמנו אך לא הופיעו. הערעור הוגש לביהמ"ש העליון ביום 23.10.88, דהיינו אחרי חלוף תקופת 45 ימים להגשת הערעור כאמור בתקנה 397 לתקנות סדר הדין האזרחי. המערער, שהיה מודע לאיחור זה ציין בפתח כתב הערעור, כי פסה"ד ניתן בהיעדר המערער וב"כ, וכי הוא נשלח למערער ע"י ב"כ במכתב מיום 1.10.88, ועל כן הערעור מוגש, לטענתו, תוך המועד החוקי. בסיכומיו מעלה המשיב כטענה ראשונה את דבר הגשת הערעור באיחור ודין טענה זו להתקבל ולפיה יש לדחות את הערעור על הסף. לפי תקנה 402 לתקנות מתחיל מניין הימים ביום מתן פסה"ד בין אם ניתן בפני המערער ובין אם ניתן שלא בפניו "ובלבד שהוזמן כדין לשמוע את ההחלטה...". כיוון שהצדדים הוזמנו לשימוע פסה"ד ולא הופיעו, אחר המערער את המועד להגשת הערעור. יש לציין כי אף אם לא היו הצדדים מוזמנים לשימוע פסה"ד, היה היום הקובע היום בו הומצאה ההחלטה לב"כ המערער ולא היום בו החליט ב"כ המערער לשלוח את פסה"ד ללקוחו.
ג. המערער טוען כי טענה מקדמית מעין זו יש להעלות לפני המועד שנקבע להגשת הסיכומים על פי תקנה 448 לתקנות. בטענתו מסתמך, כנראה, המערער על תקנה 449(א) לתקנות שלפיה "אין שומעים בערעור טענה שקיים פגם בצורת כתב הערעור, או שלא
נתמלא תנאי קודם לדיון בערעור, אלא אם כן הומצאה הודעה בכתב על כך למערער לפחות שבעה ימים לפני הדיון בערעור והמערער לא תיקן את הפגם ולא מילא אחרי התנאי". ברם, תקנה זו אינה דנה בכל פגם או תנאי קודם, אלא רק בכאלה שניתנים לתיקון. חלוף מועד הגשת הערעור הוא פגם שאינו ניתן לתיקון גם אם תנתן הודעה בכתב למערער על הפגם. גם אילו היה המערער מגיש בקשה להארכת מועד, כפי שצריך היה לעשות, ספק אם היתה בקשתו נענית.
ד. גם לגופו של עניין אין בערעור טענה הראוייה להתקבל. המערער טוען כי הסדר המקרקעין כפי שפורסם בשנת 1975 הוא סופי על פי סעיף 81 לפקודת הסדר זכויות המקרקעין, וכי ניתן לשנותו רק על פי העילות שבסעיפים 93 ו-95. כיוון שכאן לא קבע ביהמ"ש כי היתה מרמה או טעות, לא היה מקום, לטענת המערער, לשינוי הסדר המקרקעין. טענה זו יש לדחות. מפסה"ד עולה בבירור כי נסיבות סעיף 93 מתקיימות במקרה זה. ביהמ"ש המחוזי קבע במפורש, כי הצגת הרשות להעברת נכסים אחרים, ולרשות הפיתוח בלבד, כאילו מדובר בה ברשות למכירת הנכס הנדון, היא בבחינת "הטעיה וזריית חול בעיניים". העובדה שביהמ"ש לא השתמש במפורש במונח "מרמה" אינה מונעת את כניסת המקרה בגדרו של סעיף 93 האמור.
ה. טענה אחרת בפי המערער כי בשנת 1975, כשפורסם לוח הזכויות החדש, היה כבר המשיב בגיר, ועל כן, אם נפגע מלוח הזכויות החדש, צריך היה לערער עליו לפי סעיף 59 לפקודת ההסדר ומשלא עשה כן אין הוא רשאי לבוא בשנת 1985 ולדרוש שינוי ההסדר. גם בטענה זו אין ממש, שכן המשיב היה נתון לאפוטרופסותו של אחיו פואז, לא בשל היותו קטין, אלא בשל היותו פסול דין. המונח "פסול דין" שונה מהמונח "קטין" ואין לערבב ביניהם.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, אלוני. החלטה - השופט בך. עו"ד צ. אל חאג' למערער, עו"ד ס. אבו חוסיין למשיב. 29.5.90).
ע.פ. 105/89 - חיים גולן נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח(מחוזי ת"א ת.פ. 16/88 - הערעור נדחה).
א. בדצמבר 1987 דקר המערער את זיוה גוזלן (להלן: המנוחה) בסכין מטבח וגרם למותה. המעשה אירע בדירתה של המנוחה לאחר שהמערער הגיע לשם מצוייד בסכין מטבח. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירה של רצח ולטענת המערער לא נתמלאו שניים מיסודות העבירה והם הכוונה להמית והוכחת היעדר קינטור. הערעור נדחה.
ב. המערער טען כי לא היתה לו כוונה לגרום למותה של המנוחה אלא לגרום לכך כי זו תפיל עוברה ועל כן הצטייד בסכין מטבח ודקר את המנוחה בבטנה. על פי חוות דעת פסיכיאטרית האמין המומחה לדברי המערער כי התכוון לגרום להפלת העובר ולא התכוון להביא למותה של המנוחה. טענות אלה לא נתקבלו על דעת ביהמ"ש המחוזי ובכך אין להתערב. הטענות אינן מתיישבות עם המספר המרובה של הדקירות בבטנה של המנוחה ; דקירות בחלקי גופה האחרים של המנוחה ; עוצמת הדקירות ; שיחה של המערער עם העדה גטניו שלפיה מסוגל הוא לדקור את המנוחה ולהתאבד בשל כך שהיא רמסה את כבודו. המשקל המצטבר של כל הראיות האמורות מביא לידי כך שהוכחה כוונתו של המערער לגרום למותה של המנוחה ולא רק לדקור אותה על מנת שתפיל את עוברה.
ג. אשר לטענה כי לא הוכח היעדר קינטור - יסוד היעדר הקינטור קבוע בסעיף 301 לחוק העונשין שלפיו "... יראו ממית אדם כמי שהמית בכוונה תחילה אם החליט להמיתו... בלי שקדמה התגרות בתכוף למעשה...". טענת המערער מבוססת על דבריה של המנוחה למערער כי העובר שבבטנה אינו ממנו. בטיעון העלה המערער אלמנטים נוספים בדבר קיומו של קינטור והם דבריה של המנוחה למערער, לפני הדקירה, לפיהם ביקשה
לסלקו מדירתה ואמרה שתקרא למשטרה. אמירות אלה אינן מגיעות לכדי קינטור, ולמעשה ביסס הסניגור את טענתו על דברי המנוחה בדבר היעדר הקשר בין המערער לבין העובר. אולם דברים אלה של המנוחה נאמרו למערער בהזדמנות קודמת ולא ב"תכוף למעשה". המערער אף לא האמין לדבריה אלה של המנוחה ודיבר על כך עם העדה גטניו ועם המנוחה במספר הזדמנויות. על כן, דברים אלה של המנוחה לא יכלו להוות אצל המערער מעשה של התגרות בתכוף לפני ביצוע הדקירות.
(בפני השופטים: ש. לוין, אלוני, בן יאיר. החלטה - השופט בן יאיר. עו"ד בניהו חובב למערער, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 22.5.90).
בש"פ 2171/90 - מדינת ישראל נגד מחמד עמרה ושניים אחרים
*הארכת מעצר לפי סעיף 54 (סמים - הירואין)(בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 54 - הבקשה נדחתה).
א. המשיבים הואשמו בעבירות סמים ביחס לכמות גדולה של הירואין ולקראת תום השנה מאז הוגש כתב האישום ביקשה המדינה הארכת המעצר לתקופה של שלשה חודשים. הבקשה נדחתה וביהמ"ש הורה על שחרור המשיבים בתום השנה בערבות תוך הגבלות מסויימות.
ב. אין טענה שהמשיבים או סניגוריהם גרמו או תרמו להתארכות הדיון בערכאה הראשונה. להיפך, הם עשו הכל לבל יתעכב הדיון ואף התריעו בעוד מועד על כך כי אם לא יזורז הדיון הוא לא יסתיים לפני תום שנת המעצר. רק כעשרה חודשים לאחר הגשת כתב האישום החל ביהמ"ש בשמיעת הראיות וגם אז הוקצבו לדיון ימים מועטים. בפועל נשמע חלק קטן של הראיות, העדים העיקריים טרם נשמעו ורשימת עדי התביעה בלבד מונה עוד 30 עדים, וזאת מחוץ לעדויות הנאשמים ועדים מטעמם. ההסבר לתחילת שמיעת הראיות באיחור הוא שעד התביעה העיקרי, שותף לדבר עבירה, יכול להעיד במשפט המשיבים רק לאחר שמשפטו שלו יגמר, אך הסבר זה אינו מניח את הדעת. לאור העובדה שעדותו של עד זה חיונית אין הסבר לעובדה מדוע משפטו שלו החל רק חצי שנה לאחר הגשת כתב האישום וכן לא היתה הצדקה שלא לשמוע בינתיים עדויות אחרות. מספר הימים שהוקצו להמשך הדיון אין בו די כדי שהדיון יסתיים בתוך שלשת חדשי ההארכה שמבקשת המדינה, וממילא תדרש תקופה ארוכה משל שלשה חודשים לצורך סיום הדיון במשפט. בהתחשב בנסיבות האמורות ובמשקלן המצטבר אין להיעתר לבקשת המדינה.
ג. כנגד התופעה של מעצר נאשמים משך 10 חודשים מכלי ששמיעת הראיות תתחיל יש להתריע, ובפרט שברור היה מלכתחילה שהמדובר במשפט העלול להמשך ימים רבים. לא די בכך שלקראת תום התקופה של שנת המעצר יתקיים דיון קצר יחסית ונקבעים מספר ימים לדיון כעבור תקופת השנה, כדי להצדיק הארכת המעצר מעבר לתקופת השנה. החוק קבע תקופת שנה למעצר מתוך הנחה שבמשך תקופת השנה צריך ההליך הפלילי להסתיים. יתכנו מקרים מיוחדים המצדיקים הארכת תקופת המעצר מעבר לשנה, אך הארכה זו אינה דבר שבשיגרה והמקרה הנדון אינו אחד מאותם מקרים שבהם יש הצדקה לעשות שימוש בסמכות שהוקנתה לשופט להאריך את המעצר מעבר לשנה.
(בפני: השופט אור. עו"ד לוי למבקשת, עוה"ד רון, אליהו וסלע למשיבים. 28.5.90).
ע.פ. 486/89 - קנג' אבו סלח ועסאם קדמאני נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות של נסיון להצית ובריחה ממשמורת חוקית וחומרת העונש(הערעור של המערער השני על הרשעתו נדחה וערעור שני המערערים על מידת העונש נתקבל).
א. שני המערערים הורשעו בעבירה של נסיון להצית והמערער הראשון הורשע גם בעבירה של בריחה ממשמורת חוקית. המערער הראשון נדון ל-4 שנים וחצי מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי בגין עבירת ההצתה ובגין עבירת הבריחה נדון לשנתיים מאסר
בפועל שמתוכן אחת חופפת ואחת מצטברת וכן הופעל במצטבר עונש מאסר לתקופה של חודש אחד. המערער השני נדון למאסר של חמש שנים שמתוכן 40 חודשים לריצוי בפועל. המערער הראשון מערער על חומרת העונש והמערער השני מערער על ההרשעה ועל חומרת העונש. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש של שני המערערים נתקבל.
ב. לעניין הרשעת המערער השני - היו בפני ביהמ"ש ראיות מספיקות כדי להרשיע מערער זה בעבירה שיוחסה לו. חומר זה מצוי לא רק באימרתו של המערער שהשופט ראה אותה שהיא הקרובה ביותר לאמת מבין גירסותיו, אלא גם באמרתו של המערער הראשון שנתקבלה כראייה נגד המערער השני לפי סעיף 10א' לפקודת הראיות, ואשר ממנה עולה כי עניין ההצתה היה פרי תכנון משותף מוקדם. לפיכך יש לדחות את הערעור על הרשעת המערער השני.
ג. אשר לעונש - אחת המחלוקות המרכזיות בין התביעה לבין הסניגוריה היתה אם העבירה בוצעה על רקע לאומני ובנסיבות המקרה אין אפשרות לקבוע בוודאות מה היה הרקע למעשה ההצתה, אם כי אין ספק שמדובר בהצתה מכוונת, שכתוצאה ממנה נגרם נזק רב לשטח של מרעה טבעי. למערער הראשון שורה של הרשעות קודמות ואילו עברו של המערער השני נקי. יש לתת את הדעת גם לעובדה שמטיעונה של התביעה בביהמ"ש המחוזי נשתמעה בקשה להטלת עונש קל יותר על המערערים מכפי שהוטל עליהם למעשה. לפיכך הוחלט להעמיד את עונשו של המערער הראשון בגין עבירת ההצתה על שלש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי בעוד שהעונש של הבריחה ישאר שנתיים מאסר שמתוכן אחת לריצוי בפועל ואחת על תנאי ועונש המאסר על תנאי לתקופה של חודש שהופעל יהיה חופף את שני העונשים הנ"ל, כך שבסה"כ יהיה על מערער זה לרצות 4 שנים מאסר בפועל. עונשו של המערער השני יועמד על 30 חודשים מאסר בפועל ו-15 חודשים על תנאי.
(בפני השופטים: ש. לוין, אור, בן יאיר. עו"ד תופיק אבו אחמד למערער הראשון, עו"ד ז. אסכנדר למערער השני, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 15.5.90). ע.פ. 573/89 - אביטן גולן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בקשירת קשר עם אחרים לבצע שוד וגניבת רכב ונדון לשלש שנים מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. בינתיים נדון המערער בתיק נוסף לשנתיים מאסר בפועל שמהן שנה וחצי מצטברות למאסר בתיק זה. הסניגור עמד בעיקר על הטענה, שעל אחד הקושרים האחרים הוטל עונש קל הרבה יותר, היינו 18 חודשי מאסר בפועל, חרף העובדה שלטענתו היה הנאשם האחר היוזם לעבירה הנדונה ושהורשע בעבירות נוספות של החזקת נשק שלא כדין. הערעור על חומרת העונש נדחה.
ביהמ"ש המחוזי היה ער לפער בין העונשים שהוטלו על השותפים, והסביר את עונשו הקל של השותף לעבירה בכך שגזר דינו נקבע במסגרת של עיסקת טיעון לאחר שהודה באשמה והבטיח לגלות אינפורמציה בדבר פשע חמור אחר שעמד להתבצע ע"י הקושרים. אלה הם שיקולים לגיטימיים ואין פגיעה בכלל של אחידות העונשים. עניינית אין לומר שעונשו של המערער מופרז לחומרה, בהתחשב במהות העבירות ועברו הפלילי.
(בפני השופטים: בייסקי, בך, אור. החלטה - השופט בך. עו"ד נ. בטיטו למערער, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה. 17.5.90).
ע.א. 312/88 - עו"ד יוסף הולנדר נגד שלמה ינאי ואח'
*בקשת שכ"ט ע"י כונס נכסים (הערעור נדחה).
המבקש נתמנה ככונס נכסים להוצאה לפועל של פס"ד לביצוע בעין של חוזה מכר של מקרקעין, וביהמ"ש המחוזי סירב לפסוק לו שכר העודף על שכר ביניים
שנפסק. הערעור נדחה. מתברר שבחלק נכבד של פעולותיו לא התיימר המערער לפעול ככונס נכסים אלא פעל בשם הקונים, ואף נפסק לקונים בהליכים אלה שכר טרחה. בנסיבות אלה אין המבקש יכול להישמע שפעל בהליכים אלה ככונס. גם אילו פעל ככונס לא ציין עובדה זו בכתבי בעל-דין הרלבנטיים כנדרש בתקנות סדר הדין האזרחי. בנסיבות אלה הוא לא היה חסין בפני חיוב אישי בהוצאות ואין צידוק לזכות אותו בשכר טרחה ככונס. לפנים מן הדרוש יש לציין כי גם אילו פעל המבקש בחלק מהליכים אלה ככונס, הרי לא נטען ולא הוכח שקיבל לכך אישור של ביהמ"ש כמצוות תקנה 12, זולת האישור הגורף שבפסק הדין שלפיו הוא התמנה ככונס, שלכאורה אין די בו. לפיכך הוחלט לדחות את הערעור אך המבקש לא חוייב בהוצאות משום שהמשיב האריך בסיכומי טענותיו שבכתב מעבר למתכונת שבצו של הנשיא.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט לוין. המערער לעצמו, עו"ד משה ח. כהן למשיב. 21.5.90).
רע"פ 1221/90 - יוסף רויטמן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בביצוע מעשים מגונים (הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בבימ"ש השלום בביצוע מעשים מגונים ב-6 קטינות. ביהמ"ש המחוזי בחן את פסה"ד ולא זו בלבד שמצא יסוד להרשעה, אלא חיזק את הדברים בקביעות משלו. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. ההרשעה היא על פי עדותן של קטינות, ולפיכך טעונה היתה עדותן, שנגבתה באמצעות חוקרת נוער, לסיוע ממשי. ביהמ"ש בחן את העדויות ומצא כי ישנו סיוע ממשי, בשניים מן המקרים בעדותה של מתלוננת אחת המחזקת את עדותה של מתלוננת השניה, ולגבי יתר המקרים בשיטה שבה פותו הקטינות לבוא אל דירת המבקש ובפרטי המעשים שביצע בכל אחת מהן כפי שעולה מן העדות. אם דבריהן של הקטינות אמינים, כי אז הסיוע הוא ממשי. בימ"ש השלום קבע את אמינותן של הקטינות, לאחר בדיקה קפדנית של חומר הראיות, ולא הסתמך אך ורק על התרשמות חוקרת הנוער ממהימנותן של הקטינות. לפיכך, בנסיבות המקרה אין הבקשה מצביעה על עילה המצדיקה רשות לערעור נוסף.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד לירן פרידלנד למבקש. 6.5.90). רע"פ 1827/90 - מררכי ודליה לוי נגד מדינת ישראל
*בניה ללא היתר (הבקשה נדחתה).
המבקש מחזיק במבנה מזה שנים רבות. את המבנה תוחמת גדר אשר נבנתה ללא היתר וביהמ"ש לעניינים מקומיים בתל אביב נתן צו להריסת הגדר, על פי הסמכות הנתונה לו בסעיף 212 לחוק התכנון והבניה. המשיבים השמיעו טענות שונות מדוע אין זה מן הראוי לצוות כך, אך ביהמ"ש לעניינים מקומיים סבר כי נימוקים אלה אינם בעלי עוצמה וטעם המצדיקים שלא לתת צו הריסה. ברור מנוסח ההחלטה כי ביהמ"ש שקל את הדברים לכאן ולכאן וההחלטה היא תולדה של שיקול דעת. ביהמ"ש המחוזי אימץ את החלטת הדרגה הראשונה וגם הוא דחה את טענות המבקשים. הטענה המרכזית של המבקשים היא כי הצו ניתן על פי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה ואילו המציאות בשטח היא תוצאה ממעשים שנעשו עובר לאותו חוק, ולפיכך אין לעשות שימוש בסמכות הנובעת מחוק התכנון והבניה. טענה זו אין בה ממש, היא איננה חדשה וכבר הוכרעה במפורש ובעקיפין מספר פעמים בעבר. על כן אין לתת רשות ערעור.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד רוזן למבקשים, עו"ד שבתאי למשיבה. 28.5.90).
ע.פ. 1455/90 - פלוני נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (יידוי אבנים על רכב משטרה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה בעיקרו).
המערער, קטין, ושלשה צעירים נוספים יידו אבנים לעבר ניידת של משמר הגבול כאשר זו נסעה בשכונת רס אל עמוד
בירושלים. בביהמ"ש המחוזי עמדה התובעת על כך שמדובר במכת מדינה והצורך בענישה מרתיעה והוסיפה כי לדעתה "שבעה חודשי מאסר בפועל סבירים במקרה זה". ביהמ"ש המחוזי לא הסתפק בתקופת מאסר של שבעה חודשים והטיל על המערער מאסר בפועל של 15 חודשים, וכן שנה מאסר על תנאי וקנס של 3,000 ש"ח. הסניגור טוען כי המערער לא זרק בפועל את האבנים על ניידת המשטרה ורק נוכח כמקום. הערעור על חומרת העונש נדחה פרט לביטול תשלום הקנס.
גם אם נכונה טענת הסניגור כי המערער לא זרק בפועל את האבנים, אין מקום להתערבות בעונש המאסר, שכן בכל מקרה עשה המערער יד אחת עם האחרים לבצע את העבירות והיה שותף להן גם אם רק נוכח במקום. חומרה יתירה יש לראות בכך שמדובר בנסיון לתקוף שוטרים ובנסיבות אלה אין לומר כי ביהמ"ש חרג מענישה ראוייה למערער עבור מעשיו. מאידך, באשר לקנס, מתברר שאביו של המערער מתפרנס בקושי רב, ואין ספק כי במקרה דנן הוא יהיה זה שיצטרך לשאת בקנס ולא המערער. לפיכך הוחלט, כפי שגם הסכימה באת כח המדינה, לבטל את עונש הקנס.
(בפני השופטים: גולדברג, מלץ, בן יאיר. עו"ד אברהים אבו עטה למערער, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה. 3.5.90).
בג"צ 869+870/90 - אום אל אח'ווה לפרוך ואח' נגד מפקד איזור יו"ש ואח'
*הריסת בתים לפי תקנה 119 (העתירה נדחתה).
עניינן של העתירות צווים שניתנו ע"י המשיב להרוס את בתיהן של העותרות, צווים אשר לאחר שמיעת השגות העותרות שונו לצווים של אטימת הבתים בלבד, כאשר מדובר בבתים שהעותרות החזיקו כדיירות. העתירות נדחו.
באחד המקרים העותרת היא תושבת רמאללה ומתגוררת יחד עם בני משפחתה (7 נפשות) בדירה המוחזקת על ידה בשכירות. הצו המתייחס לאטימת דירתה הוא תולדה של עבירות בטחוניות חמורות שבנה עזאם מעורב בהן, ובכללן יידוי בקבוקי תבערה במקרים רבים, הצתת טובין והתנכלות לתושב רמאללה שנחשד כמי שמוכר אדמות ליהודים. העותרת בבג"צ השני מתגוררת באל בירה עם בני ביתה המונים 6 נפשות. גם כאן ניתן הצו בגין עבירות בטחוניות שבוצעו ע"י בנה של העותרת. בשני המקרים התגוררו הבנים בדירות של העותרות. ב"כ העותרות סבור כי אין נסיבות המצדיקות נקיטת סנקציה של אטימת הבתים ולחילופין ניתן היה להסתפק באטימה חלקית, דהיינו אטימת חדר אחד מתוך הדירה - הוא החדר בו התגורר הבן שהועמד לדין. מבלי להביע דעה אם בנסיבות המקרה דנן היתה הצדקה להרוס את המבנים, הרי משהוגבלה הסנקציה לאטימת המבנים בלבד, נראית החלטת המשיבים כסבירה ואינה מצדיקה התערבות. ההחלטה שלא להרוס את המבנים אלא לאטום אותם נתקבלה בעקבות ההסבר כי הריסת המבנים תסב נזקים בלתי מוצדקים לאחרים. אטימה חלקית של הדירות לא תגשים את תכלית הצו.
(בפני השופטים: ד. לוין, אור, אלוני. החלטה - השופט לוין. עו"ד א. אבו עטא לעוחרות, עו"ד גב' יוכי גנסין למשיבים. 3.5.90).
בש"פ 2182/90 - מדינת ישראל נגד מימון אדרי ואברהם אסרף
*שחרור בערובה (סמים - הירואין) (ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).
המשיבים הואשמו בשני פרטי אישום, האחד של אחזקת הירואין בכמות של 0.5 גרם לשימוש עצמי והשני החזקת הירואין בכמות של 4.2 גרם שלא לשימוש עצמי. המדינה ביקשה מעצר המשיבים עד תום ההליכים וביהמ"ש החליט לשחררם בערובה. טענת המדינה היא כי בפרט האישום השני מדובר בכמות אשר מכח החזקה שבדין אינה לצריכה עצמית, ובשלב זה אין לצאת מן ההנחה שהמשיבים יעמדו בנטל המוטל עליהם לסתור חזקה זו. מכיוון שכך, ובשל חומרת העבירה והסיכון שבה לציבור, טוענת המדינה שיש לעצור את המשיבים עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי סבר
שעל פני הדברים יתכן וצודק הסניגור כי הנאשמים יצליחו להוכיח שהסם מיועד היה לצריכה עצמית ועל כן אין הצדקה לעצרם עד תום ההליכים. הערר נדחה.
דבריו של ביהמ"ש מבוססים על התרשמותו מחומר הראיות והטענות שבאו בפניו. מחומר הראיות עולה כי המשיב השני נזקק לסם לצרכי עצמו וכדי להפטר מצריכה זו בכוונתו לעבור תהליך גמילה. המשיב הראשון הוא עובדו של המשיב השני ובמסגרת זו סייע למעבידו בהובלת הסם. בנסיבות המיוחדות של מקרה זה אין להתערב בהחלטה של שחרור בערובה. יש ראיות המצביעות בכיוון אפשרות סבירה כי מדובר בסם שהוחזק כולו לשימוש עצמי. אכן, העניין יבדק ויוכרע רק בדיון שיתקיים בעת שתידון אשמת המשיבים בביהמ"ש, אולם העובדה כי המועד של ההכרעה בעניין זה הוא בעת הדיון גופו, אין בה כדי למנוע מלהתייחס לסיכוייה של טענה כזו כבר בשלב זה של ההחלטה אם לעצור את הנאשמים עד תום ההליכים. יש לציין כי למשיבים אין הרשעות קודמות מכבידות ואין להם כל הרשעות קודמות בעבירות של סמים.
(בפני: השופט אור. עו"ד קוגוט לעוררת, עו"ד אוזנה למשיבים. 18.5.90).
ע.פ. 1312/90 - ריאד מוסא עדילה ואסעד חסין זיד נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הקמת מחסום דרכים ויידוי אבנים על כלי רכב) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה בעיקרו).
המערערים, ילידי 1971, הקימו, יחד עם רעולי פנים אחרים, מחסום אבנים באחד מרחובות ירושלים במטרה לחסום את הכביש, וכן זרקו אבנים על כלי רכב שעברו במקום. המערער הראשון הורשע גם בעבירה של הצתה בכך שהצית במזיד מכונית שחנתה בראס אל עמוד בירושלים. בגין העבירות של הקמת המחסום ויידוי אבנים נדונו המערערים ל-15 חודשים מאסר בפועל והמערער הראשון נדון בגין עבירת ההצתה ל-15 חודשים מאסר בפועל מצטברים. בנוסף לכך נדון המערער הראשון למאסר על תנאי של שנתיים ותשלום קנס של 7,000 ש"ח והמערער השני נדון לשנה מאסר על תנאי ותשלום קנס של 3,000 ש"ח. הערעור על חומרת העונש נדחה פרט לכך שהקנס בוטל.
באשר לעונשי המאסר שהוטלו, הרי העבירות של חסימת דרכים, זריקת אבנים על כלי רכב והצתת כלי רכב, הפכו לתופעה נפוצה עד כדי מכת מדינה. בנסיבות אלה, ולאור הצורך להרתיע בפני עבירות דומות, אין עונשי המאסר שהוטלו חורגים מהעונשים שהוטלו במקרים דומים ואין להתערב בכך. לעומת זאת יש מקום לבטל את עונש הקנס שהוטל על המערערים. הם דלי אמצעים וקרוב לוודאי כי הטלת הקנס כמוה כהטלת עונש מאסר נוסף שיצטרכו לשאת בשל אי יכולתם לשלם את הקנס. בנסיבות אלה, ובהתחשב בעונשי המאסר שנגזרו, אין צורך בתוספת עונש הקנס כדי שהעונש יהיה הרתעתי.
(בפני השופטים: בייסקי, בך, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד ש. חדאד למערערים, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה. 17.5.90).
בש"פ 991/90 - מדינת ישראל נגד יוחנן לוי
*שחרור בערובה (תקיפה וגרימת חבלה) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם בכך כי תקף את המתלוננת בבעיטות ומכות ואחרי כן שלף סכין וחתך אותה בצווארה ובחזה. לאחר מכן לקח המשיב את המתלוננת לבית חולים ובדרך דרש ממנה כי תמסור גירסת כזב כי ערבים הם שתקפו אותה. המשיב הואשם בגרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות ובהדחה בחקירה ובאיומים, כאשר האיומים מתייחסים לבחורה אחרת. התביעה ביקשה לעצור את המשיב עד תום ההליכים וביהמ"ש החליט לשחררו בערובה מן הטעם כי בחומר הראיות יש "אמרות סותרות מפי המתלוננת עצמה וגם מעורר חומר הראיות מספר תמיהות... כל עוד לא הוכרעה שאלת המהימנות, אין מקום למעצר הנאשם עד תום ההליכים, אפילו שקופת שרצים מאחורי גבו...". הערר נתקבל.
אכן, קיים שוני בין גירסאות המתלוננת, אך שוני זה מוסבר על ידה בכך כי המשיב איים עליה בדרכם לבית החולים שלא תמסור למשטרה כי הוא זה שתקף אותה. לא זו בלבד, אלא שקיימת עדות של עדת ראייה לפיה היה זה המשיב שתקף את המתלוננת. אם לא די בכך, הרי הודה המשיב במעשי התקיפה והחבלה, אחרי שתחילה הכחיש כי היה לו חלק בהם. כמות כזאת של ראיות מפלילות מספקת לעצור את המשיב, נוכח מהות העבירות ועברו הפלילי והחשש כי יתנכל לעדים וישבש את הליכי המשפט.
(בפני: השופט גולדברג. עו"ד גב' רבקה פלדמן למבקשת, עו"ד משה לוי למשיב. 2.3.90).
בש"א 181/90 - בנק הפועלים בע"מ נגד טרוסו ישראל בע"מ בפירוק ואח'
*הארכת מועד להפקדת ערבון (בקשה להארכת מועד להפקדת ערבון - הבקשה נתקבלה).
בעקבות הגשת ערעור של הבנק נגד המשיבים נדרש הבנק להפקיד ערבות להבטחת הוצאות המשיבים. ההודעה נמסרה במשרד ב"כ הבנק ביום 30.11.89 ונקבע כי הערבות תופקד תוך 30 יום. הערבות לא הופקדה במועד וביום 10.1.90 הוגשה בקשה להארכת המועד להפקדת הערבון. הבקשה נתמכת בתצהיר מתמחה ממשרד ב"כ הבנק ולפיו הוכן כתב ערבות במועד והערבות נשלחה בדואר ביום 12.12.89 , אולם כמסתבר המכתב עם הערבות לא נתקבל בביהמ"ש, ורק במקרה נודע לשליח של ב"כ הבנק שביקר בביהמ"ש בעניין אחר, כי הערבון לא נתקבל. אז הוגשה הבקשה להארכת מועד והבקשה נתקבלה.
מועדים הנקבעים ע"י ביהמ"ש מחייבים. ביהמ"ש בודק מקרוב את נסיבות האיחור ואינו מאריך את המועד כדבר שבשיגרה. ב"כ הבנק תומך בקשתו בחריג לכלל ולפיו ניתן להאריך את המועד בנסיבות בהן מדובר בטעות אנוש שאינה מגעת לכלל רשלנות או הזנחה. בענייננו, בדרך כלל, לפי התצהיר, נעזר ב"כ הבנק בשירותי שליח המוסר מסמכים לביהמ"ש, ובשל טעות נשלח המכתב עם הערבות בדואר. כך שהמקרה קרוב לגדר של טעות אנוש גרידא שאינה מגעת לכלל רשלנות או הזנחה. האיחור הוא בן מספר ימים ומיד כשהתבררה הטעות, ובלא כל שיהוי, הוגשה הבקשה להארכת מועד. אכן אין תצהיר של השליח באשר למעשיו ומוטב היה שהבקשה תיתמך גם בתצהיר של השליח, אך עיקר התקלה נעוץ בעבודת משרד ב"כ הבנק ולא בעבודת השליח ומכאן שניתן להסתפק בתצהיר של המתמחה. בנסיבות העניין הוחלט להאריך את המועד.
(בפני: הרשם צור. עו"ד פישלר למבקש, עוה"ד ר. להבי ובר עוד למשיבים. 28.3.90).
בש"פ 1241/90 - רחמים דנוך נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע עונש מאסר עד לערעור (בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר - הבקשה נתקבלה).
המבקש הורשע בשני אישומים שעניינם השמטת הכנסה מן הדו"ח שהגיש ובאישום אחד של שימוש במרמה והכנת פנקסי חשבונות כוזבים. העבירות יוחסו לשנים 1984-1982. במרץ 1990 נדון המבקש למאסר של תשעה חודשים לריצוי בפועל ותשעה חודשים מאסר על תנאי והבקשה היא לעכב את ביצוע המאסר בפועל עד להכרעה בערעור. הבקשה נתקבלה.
המבקש שם את הדגש בנימוקי הערעור הן על עברו הנקי והן על היקף ההשמטות הקטן יחסית, ובעיקר על הזמן הרב שחלף מאז ביצוע העבירות ועד שנגזר דינו. הטענה בדבר עינוי הדין עשוייה, לכאורה, ליפול על אזניים קשובות, כאשר יישמע ערעורו של המבקש. כבר נאמר כי עינוי דין כגון זה יש בו כדי להשפיע במידה ניכרת על העונש, המושת על הנאשם, עד כדי הימנעות מהטלת מאסר בפועל. שיקול זה חשוב ביותר בעת שנבחנת בקשה לעיכוב ביצוע העונש, שכן גם זו הלכה פסוקה היא כי יש שביצוע המאסר
יעוכב כאשר קיים סיכוי בולט לעין שהמערער יזכה בערעורו. נוכח שיקול זה יש מקום להיענות לבקשה, מה עוד שתקופת המאסר הקצרה יחסית, אף היא תומכת במסקנה זו.
(בפני: השופט אלוני. עו"ד לוין למבקש, עו"ד שדמי למשיבה. 23.4.90).
בג"צ 1523+1540/90 - עו"ד שלום לוי ואח' נגד ראש ממשלה ישראל יצחק שמיר ואח'[פ"ד מד (2) 213]*מתן ערבות כספית במו"מ הקואליציוני להרכבת הממשלה (בנסיבות העניין - העתירות נדחו). שתי העתירות עניינן הדרישה שעלתה במסגרת המשא ומתן הבין מפלגתי שתינתן ערבות כספית לשם הבטחת קיום התחייבויות הנוגעות לתחום הסמכויות הסטטוטוריות שיהיו בעתיד בידי צד זה או אחר למשא ומתן. לאחר שב"כ היועץ המשפטי הודיע כי דעתו של היועץ המשפטי היא שהסכם הערבויות כאמור הוא בלתי חוקי ואסור, וכי הביע דעתו האמורה בפני הצדדים הנוגעים בדבר ואלה מסרו לו שלא נדרשת יותר ולא תנתן ערבות, הוחלט לדחות את העתירות.
העתירות נוגעות לתוכנו ולמטרתו של הסכם ציבורי. התחייבות הנוגעת להפעלת סמכויות סטטוטוריות אינה פסולה כשלעצמה, אולם שיקול הדעת הסטטוטורי חייב לשרת לעולם את טובת הציבור, והוא חייב להישלט על ידי הרצון לקיים את טובת הכלל. מכאן גם כי במקרים קיצוניים וחיוניים, כאשר מתעורר ניגוד אינטרסים, גובר לעולם האינטרס הציבורי. הרכבת היסוד של ערבות כספים על התחייבות כנ"ל, יש בו כדי להכניס לתחומי ההסכם הצינורי אלמנט זר, הכובל את שיקול הדעת הסטטוטורי שלא כדין, ומערער את היכולת לעמוד בקיום יעדיו. מעבר לכך, יש כאן שילוב של הענקת טובת הנאה כספית לתחום היחסים הפוליטיים והמהות המשחיתה שבכך ברורה בעליל. מכאן האופי הפסול והאנטי ציבורי ההופך הסכם ערבויות כאמור לאסור ולבלתי חוקי. במצב עניינים רגיל היה מקום להוציא צו על תנאי, אך בעקבות ההודעה שלא נדרשת יותר ולא תנתן ערבות הוחלט לדחות את העתירות.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד שלום לוי לעצמו, עו"ד מינצר לעותרים האחרים, עו"ד גב' נילי ארד למשיבים. 8.4.90).
ע.פ. 34+78/89 - גדי דוד אדרי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הריגה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער ניגש למנוח שישב במכונית ודקרו בפניו באולר. לאחר מכן, כשיצא המנוח מהמכונית, הדף המערער מעליו אדם שניסה להפריד בין השניים ודקר את המנוח בלבו בעוצמה רבה. מעידה על העוצמה העובדה שעל אף שלהב האולר אינו עולה באורכו על ו-6 ס"מ עומק הדקירה הוא 9 ס"מ. המערער הואשם בעבירה של רצח אך בעקבות עיסקת טיעון הוחלף סעיף האישום להריגה ובעבירה זו הודה המערער. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער מאסר של 12 שנים בפועל והערעור על חומרת העונש נדחה.
הסניגור התרכז בטיעוניו בנסיבות האישיות של המערער ואולם נסיבות המקרה היו חמורות ביותר ובצדק קבע ביהמ"ש המחוזי כי המקרה "גם אם אינו מעשה רצח אינו רחוק מכך". ביהמ"ש המחוזי כבר הביא בחשבון את הנסיבות לקולא וגזר את העונש כפי שגזר. אין לומר שבנסיבות העניין העונש חמור מדי או חורג מרמת הענישה המקובלת.
(בפני השופטים: בייסקי, מלץ, אלוני. החלטה - השופט מלץ. עו"ד שביט למערער, עו"ד גב' מ. חשין למשיבה. 15.3.90).
ע.פ. 64/89 - גמאל בוטרוס ואח, נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד ישישה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערערים, יחד עם 4 אחרים, נזקקו לכספים לבילויים ותכננו להשיג את הכספים ע"י פריצה לביתה של ישישה המתגוררת בגפה. הקבוצה פרצה לדירת הישישה כאשר המערערים הם אלה שפתחו את הדלת ונכנסו
לתוך הבית. אחד מהם שם מגבת על פניה של הישישה, לחץ על גרונה והזהירה לבל תצעק אחרת יהרגוה. השני דרש באיומים את כספה ותכשיטיה ובדרך זו הצליחו להוציא מהמתלוננת צמידים שהיו על ידה וכן גנבו ממנה 20,000 שקל. ביהמ"ש המחוזי גזר למערערים שנתיים מאסר בפועל ושלש שנים מאסר על תנאי ונגד המערער השני הופעל מאסר על תנאי של ששה חודשים בחופף. הערעור על חומרת העונש נדחה.
הסניגורית מודעת לכך שהעונשים שנגזרו קלים הם, אך היא סבורה כי בכל זאת ראוי להתערב בגזר הדין בהתחשב בעובדה כי עבר זמן רב מאז בוצעו העבירות בסוף 1984 ובינתיים חלו תמורות באישיותם ובאורח חייהם של המערערים. כל אחד מהם הקים בינתיים משפחה ולטענת הסניגורית הם עובדים ומתפקדים כהלכה. ברם, מעשיהם של המערערים מחפירים מאין כמוהם, והודגשה כבר פעמים רבות החומרה בה יש להתייחס למעשים מסוג זה המכוונים נגד ישישים גלמודים. הכספים והתכשיטים שהשיגו המערערים נועדו לצרכי בילוי ובזבוז והם השתמשו במידת כח ואכזריות לגבי ישישה גלמודה נטולת כל יכולת התגוננות. גם כאשר מתחשבים במרחק הזמן שעבר מאז ביצוע העבירות, ואף אם נותנים משקל לטענה כי חל שינוי כלשהו בהתנהגות המערערים, עדיין העונש שנגזר הולם את הנסיבות. יצויין רק זאת, כי למערער הראשון נפתחו תיקים פליליים בתקופה שלאחר המעשים הנדונים כאן, וזה מותיר לפחות ספק במידת שינוי אורח חייו.
(בפני השופטים: ברק, בייסקי, מלץ. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד גב' תמי אולמן למערערים, עוד יובל שדמי למשיבה. 22.3.90).
ע.פ. 572/89 - אלברט אוחנה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (תקיפה ונהיגה בחוסר זהירות)
(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה). המערער נהג במכונית בחוף תל ברוך כדי למצוא בחורה לשם קיום יחסי מין, והזמין את המתלוננת למכוניתו. תוך כדי מעשה, כנראה משום שלא עלה בידו להגיע לכלל סיפוק, החל המערער לחבוט במתלוננת ופגע בה בחלקים שונים של גופה. לאחר מכן נהג המערער במכוניתו בחוסר זהירות ובקלות ראש והתנגש בעמוד רמזור וזאת כשאין ברשותו רשיון נהיגה. לכשנעצר המערער והובל לתחנת המשטרה הוא תקף שוטר. המערער הואשם תחילה בעבירת אינוס, אך כתב האישום תוקן לאחר שהובהרו העובדות לאשורן והמערער לא הורשע בעבירת האינוס. העונש שהושת למערער הינו 3 שנים מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי וכן פסילה מנהיגה לתקופה של 3 שנים מיום גמר ריצוי עונש המאסר. הערעור על חומרת העונש נדחה.
הסניגור קובל על חומרת העונש בהדגישו כי אילו מלכתחילה היה מואשם המערער בעבירות כתב האישום המתוקן, ללא עבירת האינוס, יש להניח שדינו היה מוכרע בבימ"ש השלום תוך ציפייה לתוצאה חמורה פחות. עוד מעלה הסניגור חשש שמא הושפעו שופטי הערכאה הראשונה מעובדות כתב האישום המקורי. טענות אלה אין לקבל. ביהמ"ש משרטט בפסה"ד את דמותו האלימה והמכוערת של המערער כפי שהיא עולה מתוך מסכת העובדות. לכך מוסיף ביהמ"ש את הצורך בהחמרה עם המערער מפאת הרשעותיו הקודמות המתיישבות עם דמותו האלימה. התנהגות המערער, הן כלפי המתלוננת והן כלפי השוטר שהותקף, לרבות נסיעתו הפרועה ללא רשיון, אכן מגלה אדם אלים חסר מעצורים, שכל הקלה עמו עלולה לסכן את החברה. לפיכך אין לומר שהעונש מצדיק התערבות בו.
(בפני השופטים: בך, אור, אלוני. עו"ד נאמן בטיטו למערער, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 24.4.90).