תקציר סביר כרך ל"ה חוברת 3

ע.א. 232+233/89 - רנט לויאן ואח' נגד יוסף לויאן ואח'

*חיוב האב במזונות כלתו כאשר אין יודעים כתבתו של הבן(מחוזי ת"א - מ.א. 232+233/89 - ערעור וערעור נגדי הערעור הנגדי נדחה והערעור נתקבל בחלקו).

א. רנט לויאן, ילידת נובמבר 1954, גדלה והתחנכה בישראל ושירתה בצה"ל. בשנת 1977 נסעה לפרס ובחודש יולי 1978 נישאה שם לפריידון לויאן, בנו של המשיב. ביום 6.9.79 נולדה בתם מנדנה. לטענת האשה יחסי האיבה כלפיה החלו משחר נישואיה כאשר המשיב, חמיה, וכן בניו ובנותיו תקפו אותה והחרימו אותה. גם בעלה הפליא בה את מכותיו. לדבריה, יזם חמיה במרמה "טקס גירושין" שנערך ע"י הרב שמואל שוחט מטהרן.לתובעת הוסבר ע"י בעלה שיש לקבל "פתק" מהרב על מנת לקבל בחזרה כסף שהוחרם ממנה.אחרי טקס זה המשיכו התובעת ובעלה לחיות כבעל ואשה לכל דבר. אחרי מספר חודשים יצאו מפרס לטורקיה, שם נעלמו הבעל והילדה, - והאשה הגיעה לישראל. האשה הגישה תביעה נגד בעלה למזונות ולהחזרת הילדה, הבעל לא התגונן וביהמ"ש חייב אותו לשלם 1,000 ש"ח לחודש מזונות וכן 10,000 ש"ח תשלום חד פעמי. כן חוייב הבעל במסירת הבת למשמורת אמה. הבעל והבת אינם נמצאים והאשה תבעה מהמשיב, חמיה, את שיעור המזונות בהם חוייב הבעל וכן ביקשה לחייבו לדאוג לכך כי הבת תוחזר לה. ביהמ"ש המחוזי חייב את אבי הבעל בתשלום המזונות החל ביום 1.3.89, אך לא חייב אותו להחזיר את הבת. המשיב מערער על עצם חיובו ואילו האשה מערערת על כך כי המשיב חוייב במזונות החל מיום 1.3.89 ולא מתאריך הגשת התביעה במאי 1986, וכן היא מערערת על דחיית תביעתה נגד הסב בעניין המשמורת. הערעור הנגדי נדחה והערעור של האשה נתקבל בחלקו והוחלט שיש לחייב את המשיב במזונות החל במאי 1986.
ב. את תביעת המזונות מהמשיב, ביססה המערערת על סעיף 4 לחוק תיקון דיני משפחה. המשיב הוא תושב פרס שהגיע ארצה בשנת 1985 ומתגורר בדירה שבבעלותו בפתח תקוה. תוך מהלך הדיונים הורה ביהמ"ש על עיכוב יציאת המשיב מן הארץ. המשיב טען כי ביהמ"ש המחוזי בישראל נתון סמכות לדון בעניין מאחר ותביעתה של המערערת אינה נכנסת לגדר אחת החלופות המפורטות בתקנה 3 לתקנות סדר הדין האזרחי. ביהמ"ש המחוזי דחה טענה זו בהסתמכו על ההלכה שנפסקה בע.א. 625/73 (פד"י כ"ט(2) 259), כי ככל חוב כספי, החייב צריך לחפש אחר הנפרע. מכל מקום, כאשר מדובר באשה שחזרה למקום מושבה, בקרבת אמה, שזהו המקום הטבעי אליו תחזור האשה כשיש לה קטטה או חיכוכים עם בעלה, אין מניעה ששם תתבע את בעלה למזונותיו. על יסוד דברים אלה ראהביהמ"ש את התובענה למזונות האשה, אשר שהתה בישראל בנפרד מבעלה בשל אמתלה מבוררת, כתובענה הנכנסת לגדר תקנה 3(א)(4) לתקנות סדר הדין. החלטת ביהמ"ש המחוזי נכונה היא, וככל שהדבר נוגע למשיב, ניתן להגיע לתוצאה זהה גם על יסוד מהותו של החיוב העולה מהוראותיהם של סעיפים 4 ו-5 לחוק תיקון דיני המשפחה (מזונות). החיוב לפי סעיפים 4 ו-5 עומד על רגליו הוא, ואיננו מותנה בקיום הליך קודם נגד מי שחייב במזונות לפי סעיפים 2 או 3. קיימות נסיבות בהן ניתן לתבוע אתהסב הנמצא בישראל, גם כאשר אין כל אפשרות למסור הזמנה לדין לבן המשפחה החייב במזונות לפי סעיפים 2 או 3. במקרה שלפנינו נמצא יוסף לויאן בישראל, קיבל הזמנה לדין, והעובדה שהוא ממשיך לשהות בישראל מכח צו עיכוב יציאה אין בה כדי להוסיף או כדי לגרוע לצורך ענייננו. אגב, משהומצאה לו ההזמנה לדין, לא היתה גם עזיבתו לאחר מכן את הארץ גורעת מסמכותו של ביהמ"ש.
ג. ביהמ"ש סבר כי מסורה בידיו הסמכות לדון בשאלת המשמורת של הבת, למרות שזו איננה נמצאת בישראל, וביסס החלטתו לעניין זה על הוראות סעיף 76 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב - 1962. בכך צדק ביהמ"ש המחוזי. מדובר על עניין המסור לשיקול דעתו של ביהמ"ש וביהמ"ש יבחון את השאלה בשוותו נגד עיניו את
נסיבותיו של כל מקרה ומקרה. בנתונים שבפנינו, כאשר האב נטל את הבת ללא הסכמת האם ובניגוד לרצונה, ואף אין יודעים היכן הוא נמצא, אין בידי האם אלא דרך הפנייה לביהמ"ש הישראלי, ואין כל עילה לכך שביהמ"ש שלערעור יתערב בשיקול דעתו של ביהמ"ש המחוזי אשר החליט לדון בעניין משמורת הבת.
ד. מאידך, אכן לא היו בפני ביהמ"ש נתונים שעליהם יכול היה לבסס החלטה לחייב את הסב למסור לידי האם את בתה. גם אם דוחים אמיתות דבריו של הסב שאין בידיו ידיעה על מקום הימצאם של בנו ושל נכדתו, לא די בכך כדי להצדיק את חיובו בהחזרת הבת למשמורת האם. לא הוכח כי יש לסב שליטה על הבן או הנכדה ולא מספיקה בהקשר זה הטענה הכללית כי המשפחה של הסב, על כל בניה, נהגה לפעול תמיד לפי הוראותיו, וכי כולם סרו למרותו ללא עוררין.
ה. אשר לטענה כי רנט נתגרשה מבעלה - אין צורך להכנס לפרטי הטענות לעניין כשרות ההליכים שנתקיימו באיראן וכן אין צורך לדון בהלכת "מחזיר גרושתו", שנתבססה על החיים בצוותא של בני הזוג אחרי הגט. לעניין זה די בהחלטת ביה"ד הרבני מנובמבר 1987 שלפיה "מעשה בית הדין שהוצא ע"י שמואל חיים שופט בטהראן... לפיו התגרשה המבקשת רנט לויאן מבעלה פריידון לויאן, אינו מסמך בר סמכא ואין לסמוך עליו כלל... לפיכך המבקשת הנ"ל נשארה בחזקת נשואה לפריידון הנ"ל, ואסור לה להתחתן עם אחר, וכן בעלה פריידון לויאן אסור לו להתחתן עם אחרת". די בכך כדי לחייב את הבעל במזונות אשתו.
ו. אשר לחיוב הסב במזונות מכח סעיף 5 לחוק לתיקון דיני משפחה - האשה אינה יכולה לקבל מזונות מבעלה כי מקום הימצאו לא נודע, אין לה אפשרות לממש את פסק הדין החלקי שניתן, אינה יכולה לספק את צרכיה מעבודה, מנכסים או ממקור אחר, היא מתגוררת בבית הוריה ואין לה מקורות לסיפוק צרכיה. ליוסף לויאן היכולת לספק צרכיה של התובעת לאחר סיפוק צרכי עצמו ובת זוגתו. בנסיבות המקרה נתקיימו התנאים שלפיהן יש אפשרות לחייב את הסב לשלם את המזונות.
ז. האשה ערערה על קביעת תחילתו של החיוב במזונות מיום 1.3.89, במקום מיום הגשת התביעה במאי 1986. מקובל בדרך כלל כי מזונות נפסקים מיום הגשת התביעה וביהמ"ש לא נימק מדוע בחר ביום 1.3.89 דווקא כמועד תחילת החיוב במזונות. על כן מן הנכון לקבוע גם במקרה דנן שהתשלום יחול מיום הגשת התביעה ואילך, היינו החיוב יהיה מיום 26.5.86.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, אור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד שאול נבוני למערערות, עו"ד ציון סמוכה למשיב. 14.12.89).

ע.א. 661/88 - פיסאר חיימוב נגד פארס חמיד ואח'

מסירת סכסוך ל"בוררים" תוך כדי איומים. ביצוע "הסכם" הנוגד את תקנת הציבור(מחוזי ת"א - ת.א. 418/85 - הערעור נתקבל).

א. המשיב הינו חלפן כספים מעזה. באחד הימים, ביולי 1984, הגיע לרחוב רענן בתל אביב, מקום בו מצוייה חנותו של המערער, כשברשותו חבילה אשר לגירסתו הכילה 50,000 דולרים אמריקאיים. בסוברו כי המשטרה דולקת אחריו, נכנס לחנותו של המערער, אותו הכיר מכבר, החביא שם את החבילה והסתלק מן המקום. כעבור מחצית השעה חזר המשיב לחנות יחד עם המשיב השני, אף הוא חלפן כספים מעזה, ונוכח לדעת כי החבילה נעלמה ממקום מחבואה. המערער טען כי סבלים שהיו ברחוב, ואשר היו עדים לאירוע הם אשר לקחו את החבילה מהחנות, תוך איום כי יזעיקו את המשטרה. לנוכח המהומה שנוצרה במקום התערבו בסכסוך מספר סוחרים מהסביבה, ולפי גירסת המשיבים שימשו כ"בוררים" או כ"פוסקים" בין הניצים. אלה החליטו כי המערער חייב לשלם למשיבים 40,000 דולר. המערער שילם על אתר 6,500 דולר. בימים הבאים פקדו המשיבים
את חנותו של המערער מספר פעמים וגבו ממנו עוד תשלומים, כאשר סך כל הסכומים שנגבו עמד על 25,000 דולר. המשיבים דרשו את יתרת כספם ומשנתקלו בסירוב נעזרו בשירותיהם של "גובים פרטיים". המערער התלונן לבסוף במשטרה והמשיבים הועמדו לדין פלילי בגין עבירות של סחיטה בכוח ובאיומים והורשעו על פי הודאותיהם.
ב. ביום 3.2.85 הגיש המערער תביעה בסדר דין מקוצר לביהמ"ש המחוזי בו תבע מהמשיבים השבת הסכום של 25,000 דולר אשר נלקח ממנו, לפי הטענה, תוך סחיטה ועושק בלי שהמשיבים היו זכאים לו. ביום 2.5.85 הגישו המשיבים תביעה לביהמ"ש בה עתרו לאכיפת ביצועו של יתרת "פסק הבוררות", היינו לתשלום סך של 15,000 דולר, או לחילופין להחזרת מלוא ההפרש בין הסכום שהופקד על ידם לבין מה שכבר שולם, היינו 25,000 דולר. ביהמ"ש המחוזי קבע כי "הצדדים לסכסוך שטחו טענותיהם בפני סוחרים שכנים, שהיו מקובלים עליהם כ'פוסקים'... קיבלו על עצמם את הכרעתם. בנסיבות שנוצרו אין לצפות כלל להליך של בוררות על פי חוק הבוררות אלא להליך של בוררות כלשון סוחרים... הליך שכזה נתקיים כדבעי... במצב דברים שכזה הרי הנתבע הוא כמי שקיבל על עצמו חיוב ולא עמד בו". ביהמ"ש לא ייחס כל משמעות להרשעת המשיבים בהליך הפלילי וקבע כי "אין... עוד מקום לתביעת הנתבע להשבת כספו מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט באשר הכספים שולמו על ידו בהתאם ובכפוף להסכמתו המפורשת מבלי שהוכח בפני כי הסכמה זו הושגה בדרכים פסולות...". לפיכך הורה כי על המערער להשלים את תשלום 15,000 דולר ודחה את תביעת המערער נגד המשיבים. הערעור נתקבל.
ג. לצורך החלתו של חוק הבוררות נקבעו מספר תנאים המעוגנים בחוק. בין היתר קיימת דרישת הכתב לגבי הסכם בוררות ולגבי פסק הבוררות. ברם, אין החוק מונע מהצדדים להסכים אף בעל פה על מסירת ריבם להכרעתו של צד שלישי. אולם, מקום בו הסכמת הצדדים לא מצאה ביטוי בכתב, אין הצדדים יכולים להסתייע במנגנונים השונים לאכיפת הפסק אשר נקבעו בחוק, כגון עיכוב הליכים או אישור פסק הבורר. ביצועה של הבוררות עליה הוסכם בעל פה יהיה אפשרי רק על ידי הגשת תביעה על פי עילת הפסק. במקרה דנן קבע ביהמ"ש כי בין הצדדים הוסכם בעל פה על מסירתו של הסכסוך שביניהם להכרעתם של מספר אנשים וכי לא הוכח כי הסכמת המערער הושגה בדרכים פסולות. לעניין זה הדין עם המערער. נוכח מכלול הראיות היה מקום להסיק כי הסכמתו של המערער בדבר מסירתו של הסכסוך להכרעת "הבוררים" נכפתה עליו באיומים חמורים. לצורך כך היה על ביהמ"ש להתחשב, בנוסף לעדויות שנשמעו בפניו, גם בעובדות שהובאו בכתב האישום שהוגש נגד המשיבים, ואשר על סמך ההודאה בהן הורשעו בדין.
ד. עם זאת, קבלתה של טענת האיומים אין בה, כשלעצמה, כדי לסייע למערער, שכן נכרת חוזה, ולו בכפייה, וחוזה כאמור תקף כל עוד לא בוטל. כדי לאיין תוקפה של הסכמתו היה על המערער לנקוט בפעולה של ביטול ההסכם. ביטול כזה צריך להיות בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול, ובמקרה של כפייה - תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפייה. ניתן לראות בהגשת התביעה של המערער להשבת הכספים שנלקחו ממנו משום הודעה על ביטולו של החוזה בין הצדדים, ואולם ההודעה לא ניתנה תוך זמן סביר לאחר שנודע למערער שפסקה הכפייה. ההסכם נערך ביום 27.7.84, המשיבים נעצרו ע"י המשטרה כבר ביום 30.8.84 והיו במעצר לפחות עד ליום 17.9.84, ואילו המערער הגיש תביעתו לביהמ"ש רק ביום 3.2.85. לפיכך אין מנוס מן הקביעה כי במקרה שלפנינו החוזה לא בוטל תוך זמן סביר מיום שנודע למערער שהכפייה פסקה.
ה. אלא שבאמור לעיל לא סגי, שכן ההסכם שלפנינו נוגד את תקנת הציבור והוא, והפסק שניתן בעקבותיו, בטלים לפי האמור בסעיף 30 לחוק החוזים. המדובר בהסכם שצמח במישרין מתוך מחלוקת על גורל מטבע זר שהוחזק שלא כדין, שפרצה בין ספסרי
מטבע זר, כאשר הפוסקים הם חלק מאותו קהל מעורבים בעיסקי החלפנות שבאו לערוך "סולחה" בין הניצים. דומה כי כיום, לנוכח התפישה המשפטית המעוגנת בסעיפים 31-30 לחוק החוזים, אין עוד מקום למרביתם של השיקולים שעמדו כנגד השימוש בתקנת הציבור, עת נשען המשפט המקומי בסוגייה זו על שיטות משפט זרות. קבלתה של טענה בדבר פסלות בגין תקנת הציבור, אינה מונעת עוד סעד של השבה. לביהמ"ש שיקול דעת לסטות מדין ההשבה ולהורות, משיקולי צדק, אם על מניעתה של ההשבה ואם, בתנאים מסויימים, על קיומו של החוזה. בענייננו, הדעת אינה סובלת שביהמ"ש יהפוך לאמצעי לאכיפת הסולחות הפנימיות של ספסרי מטבע זר. דומה הדבר למצב בו היה ביהמ"ש נזקק לבוררות שעניינה חלוקת השלל של שוד או פריצה, מאחר ונפלה מחלוקת בין המבצעים בדבר חלקו של כל שודד או פורץ. אין ליתן תוקף לבוררויות של בתי דין פנימיים מסוג זה, אשר מקויימות כדי להסתיר מן הרשויות עיסוקים לא חוקיים.
ו. משנקבע שהחוזה שלפנינו בטל מחמת היותו נוגד את תקנת הציבור, התוצאה המיידית של בטלות זו הינה חובתם של הצדדים להשיב האחד לשני את אשר קיבלו על פי החוזה. במקרה דנן לא נתקיימו נסיבות אשר יהיה בהן כדי לשכנע את ביהמ"ש כי יש מקום ושיקולי צדק לסטות מדין ההשבה. לפיכך יש לקבל את הערעור, לבטל את חיובו שלהמערער לשלם את יתרת הסכום למשיבים, ולחייב את המשיבים להשיב למערער את הסכום שכבר קיבלו.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - הנשיא שמגר. עוה"ד יעקב וינרוט ויואב אלשייך למערער, עו"ד זכי כמאל למשיבים. 28.12.89).

ע.א. 134/87 - חברת נכסי פאולין בע"מ ואח' נגד עזבון המנוח ניסים תושייה ואח'

*תשלום דמי תיווך(מחוזי חיפה - ת.א. 2134/82 - הערעור נדחה).

א. ארבעת המערערים (להלן: קבוצת אלישר) והמשיבים 6-3 (להלן: קבוצת רוטמן) היו הבעלים של מקרקעין בחיפה שעליהן היה מוקם בית מלון (להלן: הנכס). את הנכס מכרו הבעלים למשיבה השמינית (להלן: הקונה) אשר המשיב השביעי (להלן: אביעד) הינו אחד מבעלי המניות בה ומנהליה. המחיר ששולם עבור החלקות היה 800,000 דולר ובגין עיסקה זו תבעו ניסים תושייה, שנפטר בינתיים ועזבונו בא במקומו, ומשה רופא (להלן: התובעים) דמי תיווך הן מקבוצת אלישר, הן מקבוצת רוטמן בתור מוכרים והן מהקונה ואביעד. את התביעה נגד הקונה ואביעד וכן נגד קבוצת רוטמן דחה ביהמ"ש, ומאידך חייב את קבוצת אלישר לשלם לתובעים דמי תיווך בשיעור של %2 ממחיר העיסקה כולה. קבוצת אלישר מערערת על חיובה כשבפיה שתי טענות עיקריות: טעה ביהמ"ש בחייבו אותה לשלם דמי תיווך לתובעים, שכן לטענתה לא הוכחה עיסקת תיווך בינה לבין התובעים וכן לא הוכח כי פעולת התובעים היוותה את הסיבה היעילה לכריתת העיסקה ; טעה ביהמ"ש כשחייבה לשלם דמי תיווך בשיעור של %2 מהעיסקה כולה בעוד שחברי הקבוצה היו בעלי חלק מזכויות הבעלות בנכס וקיבלו רק חלק מהתמורה בעיסקה. הערעור נדחה.
ב. עפ"י הראיות היה עו"ד ש. תוסיה כהן, ב"כ קבוצת אלישר, והוא פנה אל אחיו ניסים תושייה, שעסק גם בתיווך, כדי שהלה ינסה למצוא קונה לנכס. ניסים תושייה, בשל כך שנפל למשכב, פנה אל משה רופא, המשיב השני (להלן: רופא) כדי שזה יסייע בידו למצוא קונה ויהיה שותפו. השניים פעלו בנסיון למצוא קונים לחלקות ורופא הפגיש את אביעד עם עו"ד תוסיה כהן. באותה עת התעניין רופא באפשרות רכישת הנכס ביחד עם אביעד, אך מפגישה זו לא יצאה לפועל כל עיסקה כי אביעד לא היה מסוגל לממן את העיסקה לבדו ולא מצא משקיעים שישתתפו איתו ברכישת החלקות. בסופו של דבר הקימו אביעד ושני שותפים נוספים את החברה, המשיבה השמינית, וזו רכשה את הנכס.
ביהמ"ש המחוזי קבע כי עיסקת הרכישה היתה המשך למו"מ הקודם שנערך עם אביעד, וכי ללא הקשר של רופא לעניין לא היה אביעד מגיע לעו"ד תוסיה כהן ולא היו ננקטים כל הצעדים שהביאו לכריתת העיסקה. משלב מסויים ידע עו"ד תוסיה כהן שרופא קשור עם אחיו ניסים בפעולת תיווך הנוגעת לחלקות, וידע על כך קודם שנקשרה העיסקה למכירת החלקות לקונה. בנסיבות כאמור בדין קבע ביהמ"ש כי נקשרה עיסקת תיווך בין קבוצת אלישר לבין התובעים וגם שפעילותם של התובעים היתה הסיבה היעילה לכך שנקשרה עיסקת רכישת החלקות ע"י הקונה מבעלי החלקה. לפיכך מגיעים לתובעים דמי תיווך בשיעור של %2 שעליו דובר בין ניסים תושיה לעו"ד תוסיה כהן.
ג. צדק השופט בכך שחייב את המערערים לשלם לתובעים דמי תיווך מהתמורה כולה ולא רק מהתמורה שקיבלו המערערים. המערערים, באמצעות עו"ד תוסיה כהן, הזמינו תיווך למכירת הנכס בשלמות ולא רק את חלקם שלהם ועבור פעולת תיווך זו עליהם לשלם. מנסיבות המקרה גם עולה שעו"ד תוסיה כהן לא העמיד את התובעים על כך, שהוא מייצג רק חלק מהבעלים של החלקות, ויצר מצג שעל פיו הוא מייצג את כל הבעלים לעניין החיוב בדמי תיווך.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד משה י. שיפמן למערערים, עו"ד יוסף סגל למתווכים, עו"ד ניר כהן לרוטמן. 12.12.89).

ע.פ. 290/88 - נימר ג'מיל ג'ראר נגד מדינת ישראל

*הרשעה בהריגה כאשר האישום היה בעבירה של רצח(מחוזי חיפה - ת.פ. 19/88 - ערעור וערעור נגדי - הערעור על ההרשעה באחד הסעיפים נתקבל והערעור הנגדי נדחה).

א. אחד לוטפי חיג'אזי פנה למערער לסייע לו להשיג נשק שבאמצעותו יוכל לבצע שוד ולהיחלץ מהמצוקה הכלכלית המעיקה עליו ועל משפחתו. משלא הצליחו לקנות נשק העלה לוטפי רעיון להשיג את מבוקשו על ידי חטיפת חייל של צה"ל, הריגתו ושדידת נשקו. תוכניתם של השניים היתה לאסוף חייל טרמפיסט וכשישב החייל בעת הנסיעה ליד לוטפי שינהג במכונית, יכהו המערער מאחור בגרזן על ראשו, גרזן שהוכן מבעוד מועד והונח לרגליו של המערער. לאחר מספר נסיעות אספו לרכבם את החייל המנוח חנוך דנמן כשהוא ממתין ליד תחנת ההסעה לחיילים בעכו, כדי להגיע לחיפה. תוך כדי נסיעה בשעת לילה סטה לוטפי לדרך עפר ליד שדות קיבוץ מסריק, תוך שהוא מסביר למנוח כי ברצונו לבקר במקום ומשם ימשיכו בדרכם. סמוך לאחר שסטו מן הדרך השמיע לוטפי סימן מוסכם למערער שיפעל אולם המערער התעלם מהסימן ואמר ללוטפי בערבית כי אין לו "כוח בלב" להכות את החייל וכי יתן לחייל ללכת. לוטפי המשיך לנסוע, עצר את המכונית, יצא מתוכה והתרעם על המערער, בערבית, על שהוא מסרב לבצע את חלקו. המערער המשיך לעמוד בסירובו ואז נטל לוטפי את הגרזן והנחית בו מכה על ראשו של המנוח. בשלב זה ברח המערער מהמקום ולוטפי הוסיף והיכה בראשו של המנוח ואחרי שהרגו נטל את נשקו וגרר את גופתו אל בין גידולי כותנה. ביהמ"ש המחוזי זיכה את המערער מאשמת רצח בכוונה תחילה ועבירה של שוד חמור והרשיעו בקשירת קשר לביצוע פשע, בחטיפה לשם רצח ובהריגה.
ב. ביהמ"ש המחוזי סבר כי המערער המחיש את רצונו שלא ליטול עוד חלק במזימה המשותפת, וכי "הלכה פסוקה היא כי על מנת שמעשה של קושר אחד ייחשב למעשהו של חברו לתוכנית המשותפת, חייב מעשה זה להתבצע בזמן קיום הקשר ולשם קידומו... בפני כל אחד מן הקושרים הברירה... לחזור בו מהסכמתו לאותה מזימה... ואין הוא נושא עוד באחריות למעשיו של מי שהיה חברו למזימה המשותפת, שבוצעו לאחר שחזר בו ממנה... במסגרת דיני הקשר אין הנאשם אחראי למעשיו של לוטפי אשר בוצעו... לאחר שהנאשם חזר בו מהמזימה המשותפת והביא זאת לידיעתו של לוטפי". עם זאת, לדעת
ביהמ"ש המחוזי נהג המערער באי איכפתיות כלפי גורלו של המנוח וברשלנות פושעת ולפיכך גרם למותו של המנוח על ידי מחדל אסור ויש להרשיעו בעבירת הריגה. בגין העבירות שהורשע בהם גזר ביהמ"ש למערער 15 שנות מאסר. המדינה ערערה על הזיכוי מעבירת רצח והמערער ערער על הרשעתו בעבירת הריגה. ערעור המדינה נדחה וערעור המערער נתקבל. שני הצדדים ערערו גם על מידת העונש והעונש נשאר על כנו.
ג. גם אם מזימתם המשותפת של המערער ולוטפי כללה את המתתו של החייל, הרי שמטרתם העיקרית היתה להשיג נשק בדרך של שדידתו מחייל. המתת החייל לא עמדה כמטרה לעצמה אלא כאמצעי לביצוע שוד הנשק ממנו, לאחר שיחטפוהו, וכדי להקל עליהם לבצע משימה זו שהציבו לעצמם. אולם, רציחת המנוח ע"י לוטפי, לא היתה בסטייה מן המזימה המקורית, שהיה בה כדי להפתיע את המערער, אלא חלק מן התוכנית המגובשת שתיכננו השניים מראש להשגת הנשק. לפיכך אין מקום להחיל את סעיף 300(א)(3) לחוק על עובדות המקרה דנן. עוד יש להדגיש כי מזימתם של המערער ולוטפי לשדוד נשקו של חייל הגיעה לשלב מתקדם של הביצוע. מכאן שחרטתו של המערער באה בשלב הסופי של ביצוע התוכנית. השאלה היא אם הועילה חרטתו של המערער בשלב כה מאוחר, כדי לנתקו מאחריות, לפי דיני הקשר, למעשים שעשה לוטפי לבדו אחרי כן. התשובה לכך היא חיובית.
ד. משנוצר הקשר הפלילי הופך כל אחד מהקושרים להיות, למטרת הקשר, סוכנם של האחרים, כך שאפילו בוצע המעשה בהיעדרם של אחרים ובלי ידיעתם מראש הם אחראים למעשה. הלכה זו כוחה יפה בתנאי וכל עוד שהקשר עדיין מתקיים, אך אין לראות אדם קשור בטבורו של קשר פלילי לעולמי עד, גם לאחר שהחליט לסגת מאותו קשר. השאלה אם נתקיימה חזרה מן הקשר תלוייה בקיומם המצטבר של תנאים מסויימים. אם באה החרטה שלא מבעוד מועד אלא בשלב בו כבר קרם הקשר עור וגידים והחל שלב ביצוע העבירה, לא ניתן לומר כי די בביטולה של ה"הרשאה" על דרך הצהרת כוונות בלבד. משהגיע שלב כזה, יש לבחון את ההתנתקות מהקשר, גם לפי מידת יעילותו של מעשה החרטה לעצור את השלמת העבירה. גם אם מצוייה העבירה במהלך ביצועה, ראוי הוא לאפשר חרטה שיש בה מן המועיל. בענייננו אין לומר כי השניים הגיעו לשלב ביצוע שאין ממנו חזרה. עוד בנסיעה נמנע המערער מלהכות את המנוח והודיע ללוטפי שלא ימשיך בתוכנית ואף הציע לו לשחרר את המנוח. לכאורה נראה שהיה בידי המערער לעשות יותר משעשה, אולם אין זה כה בלתי סביר מצידו של המערער להניח כי נוכח עמדתו העיקשת, ישתכנע גם לוטפי כי מוטב לוותר על הרעיון, ולא להמשיך לבד בביצוע. גם ברור הוא כי המשך נוכחותו של המערער במקום לא באה כדי להרתיע התנגדות או כדי לאמץ את המבצע בהחלטתו, או כדי להבטיח ביצועה של העבירה. על כן, בנסיבות המקרה, אין לראות את חרטתו של המערער כבלתי יעילה, ואין לראותו אחראי למעשה שעשה לוטפי לאחר מכן בניגוד לדעתו ובדין זוכה המערער מעבירת רצח.
ה. אשר לערעורו של המערער על ההרשעה בעבירת הריגה - צודק הסניגור כי המערער לא הואשם מלכתחילה בעבירת ההריגה בה הורשע. כמו כן לא ניתנה למערער הזדמנות סבירה בעת הדיון להתגונן כנגד אשמה זו, ונגד הטענה כי "נהג בלא איכפתיות כלפי גורלו של המנוח" בכך "שלא העמידו על הסכנה הממשית לחייו" כפי שקבע ביהמ"ש המחוזי. לפיכך יש לקבל את הערעור של המערער על הרשעתו בסעיף זה. על אף קבלת הערעור אין מקום להפחית מעונשו של המערער, כשדי בעבירות בהן הורשע כדי להצדיק את העונש שהושת עליו.

(בפני השופטים: חלימה, גולדברג, אור. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד כמאל קאסם למערער, עו"ד גב' יסכה ליבוביץ למשיבה. 28.12.89).

ע.א. 675/87 - מידל איסט אינווסטורס נגד בנק יפת בע"מ ואח'

*התיישנות בתביעה כאשר מדובר בעילות הטעייה ותרמית(מחוזי ת"א - ת.א. 3636/74 - הערעור נתקבל בחלקו).

א. המערערת היא חברה להשקעות שהשליטה בה נתונה בידי משפחת מוריס ברזק, אנשי עסקים שמקום מושבם ביוהנסבורג. עפ"י הסכם שנכרת ביולי 1964 בין ברזק לבין נציגו של בנק יפת השקיע ברזק ברכישת מניות הבנק 200,000 דולר. תוך מימוש אופציה הומרה כעבור זמן תמורת השקעתו במניות של חברת יעקב יפת משקיעים (להלן: יפת משקיעים), חברת החזקה שנמנתה עם בעלי השליטה העיקריים בהון של הבנק. מצבו העסקי של הבנק התדרדר עד שבשנת 1969 הפכה יפת משקיעים לחדלת פרעון ונתפרקה. ביום 29.12.74 הגישה המערערת תובענה, בה עתרה לחיובם של הבנק וחמישה נתבעים נוספים להשיב לה את השקעתה ברכישת המניות. המשיבים התגוננו בטענות שונות ובכללן טענת התיישנות. ביהמ"ש המחוזי דן בטענה זו תחילה ומשהחליט לקבלה, דחה את התובענה בלא לדון בה לגופה. התביעה היתה מושתתת על עילת רשלנות ועילות הטעייה ותרמית. ככל שמדובר בעילת הרשלנות נדחה הערעור ואילו ככל שמדובר בהטעייה ותרמית נתקבל הערעור נגד חלק מהמשיבים.
ב. בכתב התביעה נטען שנכונותה והסכמתה של המערערת להשקיע התגבשו על רקע מצגי השווא, שנציגי הבנק והגופים הקשורים בו הציגו בפני ברזק, ביחס לדרך ניהול הבנק וריווחיותו וביחס לאופי פעילותה של יפת משקיעים. רק בשלב בו התמוטטו עסקי הבנק, בשנת 1969, הוברר למערערת, לטענתה, שברזק רומה והולך שולל. נטען כנגד הבנק ומנהלו כי בעת שנשאו ונתנו עם ברזק ידעו עד כמה גדולים הסיכונים הכרוכים בהשקעה בעסקי הבנק, ובכוונתם להניע את ברזק להשקיע בעסקים אלה הציגו בפניו בזדון וברמייה תמונה כוזבת. לחילופין נטען נגדם כי ברשלנות חדלו מלהעמיד את ברזק על המצב האמיתי ובכך גרמו להתקשרותו בעיסקה הכושלת. התובענה הוגשה גם נגד רואי החשבון של הבנק והתבססה על עוולת הרשלנות.
ג. לצורך הדיון בטענת ההתיישנות הניח ביהמ"ש המחוזי, כראוי, שעילותיה הנטענות של התובענה אכן עומדות למערערת. השופט דחה את עמדת המשיבים שאת תקופת ההתיישנות יש למנות מיום כריתת הסכם, אך מאידך דחה גם את עמדת המערערת שאת תקופת ההתיישנות אין למנות אלא משנת 1969, כאשר הובררו לה העובדות האמיתיות שעליהן היא מבססת את טענות ההטעייה והתרמית שביסוד תובענתה. השופט סבר שעילותיה של המערערת נולדו במועד השקעת הכספים בפועל, שהוא המועד אשר בו, לכאורה, אירע הנזק. לעניין זה קבע כי השקעת הכספים נסתיימה לכל המוקדם בסוף שנת 1965. מקביעה זו עלה שתקופת ההתיישנות באה אל קיצה בסוף שנת 1972 ולפיכך דן השופט בשאלה אם הוכח קיומן של נסיבות שבכוחן להאריך את תקופת ההתיישנות, או להפסיק את מרוצתה. ביהמ"ש הגיע למסקנה כי כבר בשנים 1965 ו-1966 הופיעו "אותות אזהרה" שאילו נתנה המערערת את דעתה עליהם עשוייה היתה להבחין כי הם סותרים את מצגיהם של המשיבים. לדעת השופט, היה בידי המערערת, אילו נקטה בזהירות סבירה, לעמוד כבר אז על העובדות המהוות את עילת התביעה ולפיכך פסק כי התביעה התיישנה. המסקנה המשפטית הזו נבעה בעיקרה מיישומה, לעובדות שנתבררו, של הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, שעניינה, ב"התיישנות שלא מדעת". ביהמ"ש המחוזי לא התעלם מסעיף 7 לחוק ההתיישנות הקובע כי "היתה עילת התובענה תרמית או אונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה לתובע התרמית או האונאה". ברם, לדעת השופט גם לפי סעיף 7 די בקיום אותות האזהרה, שבכוחם היה להעמיד את המערערת על חלק מנסיבות התרמית. הערעור נתקבל ככל שהדבר נוגע לעילת התרמית ונדחה בכל הנוגע לעילת הרשלנות.
ד. תובענת המערערת נסמכה בין היתר על עילות מתחום הנזיקין. באשר לעילת הרשלנות - על יסוד ההנחה שהמשיבים נהגו כלפי המערערת ברשלנות - מעלה בדיקת
הנסיבות, עפ"י מבחנו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות, החל גם על התיישנות לפי חוק הנזיקין, כי היה בידי המערערת, אילו נהגה בזהירות סבירה, להתוודע מבעוד מועד ובטרם חלפה תקופת ההתיישנות הרגילה אל העובדות המהוות את עילתה. לכן צדק ביהמ"ש כשדחה את הערעור באשר לעוולת הרשלנות. מאידך, דין התיישנותה של תובענה שעילתה תרמית או הונאה עפ"י סעיף 7 לחוק ההתיישנות "תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה לתובע התרמית או האונאה". לפי סעיף זה המועדים הקשורים בהתרחשותה של התרמית או בהיווצרותה של העילה לתבוע על פיה הינם חסרי משמעות. בתובענה שעילתה עוולת התרמית אין תחולה להוראת סעיף 89 לחוק הנזיקין או סעיף 8 לחוק ההתיישנות, או סעיף 6 לחוק ההתיישנות. היסוד של כריכת המועד לתחילת ההתיישנות "ביום שבו נודעה לתובע התרמית או האונאה" מעידה על אופי הידיעה הנדרשת. תקופת ההתיישנות תתחיל רק ביום שבו נודעה לתובע התרמית. משמע, שבעצם זמינותה של הידיעה על התרמית, שהתובע התרשל בהשגתה, לא סגי.
ה. מכל האמור עולה כי די בקביעת השופט המחוזי שהתמונה המלאה של הנסיבות בהן אבדה לה השקעתה ניגלתה למערערת רק בשנת 1969, כדי להוביל לביטול החלטתו, שגם על אותו חלק של תובענת המערערת שיסודו בעילת התרמית חלה התיישנות. אין משמעות למחלוקת שבין בעלי הדין בשאלה אימתי נולדה עילת התרמית, שכן מועד זה, לעניין עילת התרמית, איננו רלוונטי כלל בהכרעת שאלת התיישנותה של תובענה בגין אותה תרמית. תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נודע דבר קיומה לתובע והיום הזה הוא 1969.

(בפני השופטים: חלימה, גולדברג, מצא. החלטה - השופט מצא. עו"ד פון וייזל למערערת, עו"ד רוזן לבנק, עו"ד דרוקר למנהל העסקים של הבנק, עו"ד פינצוק לרואה החשבון, עו"ד תורי לדונסקי. 13.12.89).

בשג"צ 472/89 - צדוק גמליאל נגד ראש עירית נהריה

*הארכת מועד להגשת עתירה לבג"צ בעקבות פסילת חבר מועצה מקומית(הבקשה נדחתה).

א. המבקש, המכהן כמנהל בית ספר בנהריה, נבחר למועצת העיר. המשיב סבר כי המבקש פסול מלכהן במועצת העיר, בהיותו עובד מדינה בשכר, כאמור בסעיף 120(4) לפקודת העיריות. ושלח לו הודעה על התפנות מקומו במועצת העיר. ההודעה נשלחה ביום 17.10.89 והיא מבוססת על הוראת סעיף 123 א' לפקודת העיריות שלפיו "נראה לראש העיריה כי חבר מועצה פסול לכהן... ישלח ראש העיריה הודעה בדבר התפנות מקומו...". משנשלחה הודעה לפי סעיף 123א', קיימת תחולה לסעיף 123ג' הקובע לאמור "כתום שלושים יום מיום שנשלחה אליו ההודעה... תיפסק כהונתו של חבר המועצה זולת אם תוך הזמן האמור... הגיש בקשה לבימ"ש מוסמך לביטול ההודעה ; במקרה זה לא יחדל לכהן אלא אם ביהמ"ש החליט על כך". המבקש הגיש עתירה לבג"צ, שהוא ביהמ"ש המוסמך לדון בעניין זה, אולם, העתירה הוגשה לאחר חלוף שלושים הימים הקבועים בסעיף 123 א' הנ"ל ומכאן הבקשה "להארכת מועד להגשת בקשה לביטול ההודעה על התפנות מקום העותר במועצה". הבקשה נדחתה.
ב. הבקשה מבוססת על ההנחה כי הוראת סעיף 123 הנ"ל קובעת מועד מוגדר לפנייה לביהמ"ש בבקשה לביטול הודעה על התפנות המשרה. אין הדבר כך. הגשת עתירה לבג"צ נעשית לפי סעיף 15(ד) לחוק יסוד: השפיטה, ובחוק זה אין כל מסגרת קבועה של זמן להגשת עתירה. אמנם חלוף הזמן עשוי להוות שיקול בידי בג"צ להימנע מהושטת סעד מחמת שיהוי, אך אין מסגרת זמן מוגדרת הקובעת מהו שיהוי והדבר נתון לשיקול דעת ביהמ"ש בהתחשב בנסיבות העניין. סעיף 123 הנ"ל מורה רק כי כהונת חבר המועצה פוקעת בתום 30 ימים מעת שנשלחה אליו הודעה, אלא אם כן תוך אותו פרק זמן פנה
לביהמ"ש בבקשה לביטול ההודעה. הוראה זו אינה מתחום סדרי הדין ולא נועדה לקבוע מסגרת של זמן לפנייה לביהמ"ש.
ג. לדעת באת כוח המבקש אף שתקופת 30 הימים חלפה, ניתן להאריך את המועד ובכך להביא להמשך כהונת המבקש, מעבר לתקופת שלושים הימים. גישה זו אינה נכונה ואין ביהמ"ש מוסמך להיזקק לה. אין הוראת דין המסמיכה את ביהמ"ש להאריך את המועד הקבוע בסעיף 123 הנ"ל ובהיעדר הוראה כזו אין אפשרות להאריכו. זאת ועוד, עניין לנו בהוראה מהותית הקובעת זכויות וחובות והיוצרת מצב משפטי חדש בחלוף תקופת זמן מוגדרת. הוראה זו, מעצם טיבה, אינה ניתנת להארכה, זולת אם נקבע כך במפורש. תקופת 30 הימים מוארכת מאליה אם מוגשת בתוך התקופה בקשה לביהמ"ש המוסמך, אולם אם לא הוגשה בקשה פקעה ותמה תקופת הכהונה בתום 30 הימים ואין להאריכה.
ד. בשולי הדברים יש להעיר כי מהנתונים עולה שהמבקש ביקש להגיש עתירתו לבג"צ בשעות אחה"צ של היום האחרון לתקופת 30 הימים. באת כוחו פנתה לביהמ"ש, בטלפון, וביקשה לאפשר לה להגיש את העתירה לאחר שעות הקבלה, אך הדבר לא התאפשר לה והוצע לה לפנות למחרת היום בבקשה להארכת המועד וכך עשתה. אין ספק שבמקרה זה צריך היה לנהוג אחרת ולאפשר למבקש להגיש עתירתו אף לאחר שעות העבודה. קיימים מקרים - במיוחד בהליכי בג"צ - בהם בעל דין ניזקק לביהמ"ש בדחיפות, בשעות אחה"צ או אפילו בלילה ושערי ביהמ"ש אינם נעולים בפניו. עם זאת יש לזכור כי במקרה הנדון פנה המבקש לביהמ"ש ברגע האחרון ממש ולא ניצל כדבעי את מלוא משך הזמן שעמד לרשותו. תוצאות פנייתו המאוחרת נזקפו איפוא גם לחובתו. ברם, בג"צ יכול עוד לדון בנושא שכן אין מועד קבוע להגשת עתירה לבג"צ ולפיכך יש לקבל את העתירה לרישום.

(בפני: הרשם צור. עו"ד גב' א. בראל למבקש, עו"ד א. גולדהמר למשיב. 4.12.89).

בש"פ 917/89 - מיכל קדם נגד מדינת ישראל

*התניית תנאי בשחרור עתונאית ממעצר כי לא תעסוק בעבודתה כעתונאית(מחוזי ב"ש - ת.פ. 225/89 - הערר נתקבל).

א. נגד העוררת, שהיא עיתונאית במקצועה, הוגש כתב אישום הכולל אישומים של זיוף מסמך בכוונה לקבל דבר בנסיבות מחמירות, שימוש במסמך מזוייף, מסירת ידיעות כוזבות ושיבוש מהלכי משפט, עבירה של איסור פירסום והפרת הוראה חוקית. ביום 24.9.89 הוגש כתב אישום מתוקן שכלל את כל האישומים האמורים ובאותו יום הגישה התביעה לביהמ"ש קמא "בקשה למעצר" ונימוקיה היו כי "המשיבה היא עיתונאית ואם תשוחרר תמשיך בפירסומים הפוגעים בציבור... אין התנגדות לשיחרורה של המשיבה בערבות אם יובטח שלא תהיה סכנה כנ"ל". ביהמ"ש ציין בהחלטתו כי יש ראיות לכאורה נגד העוררת והורה על שיחרור העוררת בערבות "ובתנאי שהנאשמת לא תעסוק בעבודתה כעיתונאית בסיקור מערכת בתי המשפט, המשטרה והפרקליטות... וזאת עד לתום ההליכים...". הערר מתייחס לתנאי האמור והוא נתקבל.
ב. התביעה מסכימה כי אין עילת מעצר כמובנה בסעיף 21א לחוק סדר הדין הפלילי, ולכן גם אין עומדת לדיון סוגיית התחליף למעצר. לטענת התובע, על אף שהכותרת של הבקשה היא "בקשה למעצר", הרי כל שנתכוונה התביעה היא כי ביהמ"ש יעשה שימוש בהוראת סעיף 33(ב) לחוק הקובע כי "בימ"ש רשאי לצוות על נאשם... לתת ערובה אף אם אינו מוסמך להורות על מעצרו לפי סעיף 21א, ומשעשה כן, יראו את הנאשם... כמי ששוחרר בערובה". התובע ביקש לקרוא את סעיף 33 הנ"ל במשולב עם סעיף 44 לחוק שלפיו בכל שיחרור רשאי ביהמ"ש "להוסיף תנאים ככל שיימצא לנכון...". אכן, לא נבצר מהתביעה לבקש מביהמ"ש שיפעיל את סמכותו לפי סעיף 33(ב) וסעיף 44 לחוק, אולם בקשה לפי סעיף 33(ב) לחוק לא הוגשה. עמדתה של התביעה היתה כי אין לה
ההתנגדות לשחרר את העוררת אם יובטח שהיא לא תמשיך בפירסומים הפוגעים בציבור. די באמירה זו כדי ללמד כי לדעת התביעה יש עילה למעצר ואם יותנה השיחרור בתנאי הנזכר יהא בכך משום תחליף למעצר. אולם, כאמור מוסכם על הכל כי אין כאן עילה למעצר וממילא אין להתנות את השיחרור בהגבלה, שכן הגבלה היא במסגרת תחליף למעצר כאשר לכאורה קיימת סיבה למעצר.
ג. אולם גם אם בודקים את מסקנת ביהמ"ש המחוזי במבחן יישומו של סעיף 33(ב), אין ההחלטה יכולה לעמוד. ביהמ"ש הניח כי קיים חשש שהמשך עיסוקה של העוררת בעבודתה, עלול להביא לפגיעה בציבור. דא עקא, שגישה זו אינה יכולה לעלות בקנה אחד עם הסכמת התביעה שבמקרה דנן אין קיימת עילת מעצר, שהרי אם יש חשש סביר שהעוררת תמשיך לפגוע בשלום הציבור הרי ממילא שקיימת עילת מעצר, כשחשש זה הוא העומד ביסודה של עילת מעצר לפי סעיף 21א(1) לחוק. במקרה דנן, בו לא קיימת עילת מעצר, אין כלל עילה להגביל את עיסוקה של העוררת במסגרת שיחרור בערובה לפי סעיף 33(ב) לחוק, שהרי סעיף 33 לא בא להכניס ב"דלת האחורית" את שלא ניתן להשיג עפ"י הוראותיו של סעיף 21א' לחוק.

(בפני: השופט גולדברג. עו"ד ליבליך למבקשת, עו"ד רזניק למשיבה. 19.12.89).

ע.א. 195/88 - רמדו בע"מ נגד מר-טר חברה קבלנית...בע"מ

*פיצויים עקב גרימת נזק למנוף ע"י השוכר של המנוף ופיצויים לשוכר עקב ביטול הסכם השכירות ע"י המשכיר(מחוזי ב"ש - ת.א. 497/84 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נתקבלו בחלקם).

א. בין רמדו לבין מר-טר נכרת במרץ 1983 חוזה שלפיו שכרה רמדו ממר-טר מנוף לצורך ביצוע הקמת שובר גלים בחוף אשקלון. עפ"י ההסכם היה התשלום לפי ימי העבודה. המנוף היה מצוי במצפה רמון ורמדו קיבלה על עצמה להוביל את המנוף לאשקלון. ביום 24.3.83 שלחה רמדו משאית עם נהג לצורך הובלת המנוף. במצפה רמון הועלה המנוף על גבי הנגרר של המשאית ואת קשירת המנוף ביצע הנהג. בעת נסיעת המשאית לאשקלון, תוך כדי פנייה בסיבוב, נפל המנוף מן המשאית וניזוק. בביהמ"ש המחוזי הגישה מר-טר תביעה נגד רמדו לתשלום פיצויים על הנזק שנגרם למנוף ועל נזקיה הנוספים בשל השבתתו של המנוף, ומאידך הגישה רמדו תביעת פיצויים נגד מר-טר בטענה כי זו הפרה את ההסכם, בכך שלאחר שהמנוף תוקן, סירבה לבצע את העבודה בחוף אשקלון ורמדו נאלצה לשלם מחיר גבוה יותר עבור שכירת שרותי מנוף מחברה אחרת והיא תבעה את ההפרשים. שתי התביעות אוחדו וביהמ"ש המחוזי קיבל את כל אחת מהתביעות באופן חלקי.
ב. ביהמ"ש המחוזי קבע כי רמדו אחראית לתאונה שגרמה לנפילת המנוף ונזקו, דחה את טענת רמדו שמר-טר לא הוכיחה שהיא בעלת המנוף, ובאשר לגובה הפיצויים הוא קיבל את עדותו של המסגר שתיקן את המנוף על כך שקיבל 60 ש"ח עבור עבודת התיקון שביצע במנוף, אך דחה את תביעת מר-טר עבור הספקת חומרים וחלפים למסגר, וכן הוצאות שכר עובדים של מר-טר שסייעו בתיקון המנוף. לדעת ביהמ"ש לא היו מספיק הוכחות להוכחת נזק זה. כן חייב ביהמ"ש את רמדו לשלם למר-טר עבור עשרה ימים של השבתת המנוף. סה"כ חוייבה רמדו לשלם 170 ש"ח בצירוף הצמדה וריבית מיום 27.4.83.
ג. באשר לתביעת רמדו הגיע ביהמ"ש למסקנה שמר-טר הפרה את החוזה בכך שלא העמידה את המנוף לרשות רמדו, והתוצאה היתה שרמדו נאלצה לשכור מנוף אחר ולשלם יותר. ברם, ביהמ"ש לא קיבל את חשבון ההוצאה הנוספת לו טענה רמדו והכיר רק ב-33 ש"ח כתוספת תשלום. ביהמ"ש גם קבע שאין רמדו זכאית לתוספת זו במלואה שכן עודף התמורה בסך 33 ש"ח נבע בחציו ממחיר גבוה יותר ובחציו בשל שירות נוסף שניתן ע"י חברת סחף בעלת המנוף האחר, ובשל כך חייב את מר-טר לשלם לרמדו 16.5 ש"ח בלבד. כן חייב את מר-טר לשאת בהוצאות ההובלה של המנוף האחר בסכום של 41 ש"ח. סה"כ חייב את
מר-טר לשלם 57.50 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהתאריך המתאים. הערעורים נתקבלו בחלקם.
ד. הערעור של רמדו על קביעת אחריותה לנזק שנגרם דינו להידחות. ביהמ"ש הסתמך על ראיות שלפיהן נסעה המשאית במהירות גבוהה מדי כאשר נפל המנוף מהמשאית והוא רשאי היה להגיע למסקנה שבשל רשלנות נהג המשאית נגרם הנזק ובכך אין להתערב. יש לדחות גם את טענת רמדו שלפיה מר-טר לא הוכיחה שהיא הבעלים של המנוף. התנהגות מר-טר כבעלים של המנוף ע"י השכרתו לרמדו והעובדה שהיתה לה השליטה להעבירו ממצפה רמון לאשקלון ללא שמישהו מתנגד לכך, יש בה ראיה לכאורה לבעלותה על המנוף. מה גם, שנשמעו ראיות מצד אנשי מר-טר על היותם בעלי המנוף.
ה. יש לקבל את ערעורה של מר-טר על שיעור הפיצויים שנפסקו לטובתה. ביהמ"ש שוכנע שהיתה עבודה של עובדים מטעם מר-טר שסייעו בתיקון המנוף וכן שהיו הוצאות למרטר בגין חלקים שנאלצה לספק לצורך התיקון אך סבר שאין ראיות מספיקות בקשר לכך. נראה שבכך טעה ביהמ"ש, שכן היו ראיות מספיקות שנגרמו הוצאות כאמור. אכן לא הוגשו קבלות בדבר גובה ההוצאות, אולם, משנקבע שעדותו של העד מטעם מר-טר אמין לא היתה מניעה להסתמך על האמור בחוות דעתו בדבר ההוצאות הנוספות. על סמך האמור זכאית מר-טר לתוספת של כ-69.00 ש"ח לסכום הפיצויים, צמוד כאמור.
ו. באשר לתביעת רמדו - ביהמ"ש קבע כאמור פיצוי בגין מחצית ההפרש אך רק למספר ימים, בסברו כי לא הוגשו ראיות מספיקות באשר למספר הימים שהמנוף האחר עבד בשטח. ביהמ"ש לא הסתמך בעניין ההפרש בתשלום על תצהירו של מר לב, איש רמדו, ואין לבוא עמו בטרוניה בהתחשב בסתירות שהיו בפניו. מאידך, ברור שהענקת סכום של 33 ש"ח בלבד לפי חשבונית של חברת סחף לרמדו, מקפחת אותה קשות. האמור בחשבונית זו מהווה תשלום עבור 27 שעות בטלה עם המנוף במספר ימים של סוף יולי 1983. חשבונית זו בוודאי אינה משקפת את העבודה משך חודשים עם המנוף של סחף. בנסיבות אלה לא צדק ביהמ"ש כאשר סבר כי ללא חשבונית או קבלה בדבר תשלום של רמדו לסחף אין דרך לפיה יוכל לקבוע את הנזק. ניתן היה להוכיח את הנזק גם בלי חשבונית או קבלה. לפיכך הוחלט להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי על מנת שישלים את הדיון וישמע ראיות לעניין גובה הפיצויים המגיעים לרמדו בגין הפרת החוזה ע"י מר-טר.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד עמיחי סגל למערערת, עו"ד יוסף תוסיה כהן למשיבה. 28.12.89).

ע.א. 193/87 - המועצה המקומית אבו סנאן נגד עבד קדור את רפיק ושות'

*תשלומים בגין עבודות קבלניות (מחוזי חיפה - ת.א. 1814/83 - הערעור נדחה).

המשיבים (להלן: הקבלנים) חתמו על הסכם עם המערערת (להלן: המועצה) שלפיו יסללו הקבלנים "דרך חקלאית בתחום המועצה". העבודה לפי ההסכם בוצעה ותמורתה שולמה לקבלנים ע"י המועצה. בתוספת להסכם, מיום 17.5.81, הוסכם שהקבלנים יבצעו עבודת סלילה נוספת בתנאים הכלולים בהסכם הראשון. בנוסף לכך ביצעו הקבלנים עוד עבודה לפי הזמנת המועצה. המחלוקת בין הצדדים היא בשאלה מהי יתרת החוב שחבה המועצה בגין עבודות אלה. ביהמ"ש המחוזי קבע שנותרה יתרת חוב שעל המועצה לשלם לקבלנים. המועצה מערערת על חיובה וטוענת שלוש טענות: טעה ביהמ"ש כשלא זקף שני תשלומים ששולמו, על חשבון המגיע לקבלנים בגין העבודה הראשונה ; טעה ביהמ"ש שחייב את המועצה בתשלום כספים על חשבון העבודה השניה כאשר לא הוגש ע"י הקבלנים חשבון ואושר ע"י המהנדס כמתחייב עפ"י ההסכם ; טעה ביהמ"ש כשחייב את המועצה לשלם הפרשי הצמדה וריבית על יתרות החוב, כאשר, לטענת המועצה, היה ויתור מצד הקבלנים על תשלום הפרשי הצמדה וריבית, ויתור שנעשה בע"פ. הערעור נדחה.

כל שלושת הטענות האמורות התעוררו כבר בערכאה הראשונה, השופט התייחס אליהן ונתן להן תשובה הולמת. למעשה מבקש ב"כ המועצה כי ביהמ"ש העליון יתערב בממצאים עובדתיים ואין הצדקה בנסיבות המקרה לעשות כן. די בקביעה זו כדי להביא לדחיית הערעור. ברם, יש לדחות אותו גם לגופו. משהוכח שהעבודה הראשונה בוצעה ע"י הקבלנים, מוטל על המועצה להוכיח שהיא שילמה את המגיע ממנה לקבלנים. היה עליה להוכיח ששני התשלומים שנקבה בהם נעשו על חשבון העבודה הראשונה ולא על חשבון חוב אחר לקבלנים והיא לא הצליחה להוכיח זאת. גם באשר לעבודה השניה אין ממש בטענות המועצה. אשר לטענה בדבר ויתור על הפרשי הצמדה וריבית, ביהמ"ש קבע עפ"י הראיות שבאו לפניו שלא היה ויתור כזה וכי גם אין סבירות שהיתה הסכמה כזו. יש לכך ראיות מספיקות בחומר הראיות.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, אור, קדמי. החלטה - השופט אור. עו"ד זכי כמאל למערערת, עו"ד מ. אברהם למשיבים. 28.12.89).

בש"פ 924/89 - גרשון יפת נגד מדינת ישראל

*המשך מעצר (הדחת קטינה לסמים ובעילת קטינה) (ערר על החלטה להמשך מעצר - הערר נתקבל בעיקרו).

העורר הואשם בהחזקת סמים, הדחת קטינה לשימוש בסמים ובעילת קטינה בהסכמתה, והוא מוחזק במעצר מאז ספטמבר 1989. בשלב ראשון החליט ביהמ"ש המחוזי לדחות את בקשת המדינה להורות על מעצר העורר עד תום ההליכים. החלטה זו בוטלה בביהמ"ש העליון ע"י השופט בייסקי שהדגיש בהחלטתו את חומרתן של העבירות בנסיבות המקרה. הסניגורית הגישה לאחר מכן בקשה בביהמ"ש המחוזי להורות על גביית עדותה של המתלוננת לאלתר, כאשר העילה היא שתחילת שמיעת הראיות נקבעה לחודש מרץ 1990. הסניגורית סברה כי אם תישמע עדות המתלוננת, אפשר שישתנו פני הדברים עד שיהיה טעם וצודק לבקש עיון מחדש בהחלטת המעצר. הפרקליטות לא התנגדה לבקשה אך השופט לא נענה לה, בשל עומס העבודה, ויעץ להפנות את הבקשה לנשיא ביהמ"ש המחוזי. הנשיא נענה לבקשה והורה על שמיעה מוקדמת של עדות המתלוננת, אך ההוראה לא קויימה משום שמי שהופקד על קביעת מועד הדיון לא ראה אפשרות לקיים את ההוראה בשל עומס העבודה. לפיכך ביקשה הסניגורית עיון מחדש בהחלטת המעצר ובקשה זו נדונה בפני שופט אחר של ביהמ"ש המחוזי. השופט דחה את הבקשה משום שראה עצמו אנוס לנהוג כך בשל החלטת ביהמ"ש העליון בדבר המעצר. הערר נתקבל בהסתייגות.
התופעה שבה מורה נשיא בימ"ש לקדם שמיעת עדות העשוייה להביא לשיחרורו של אדם, ואילו הכפופים לנשיא מתעלמים מהחלטה חשובה וסמכותית זו, היא תופעה מדהימה ומצערת. כמו כן אין לקבל את הנימוק שלא ניתן למצוא זמן לשמיעת עדות מוקדמת, אם בשעות העבודה הרגילות, ואם בשעות העבודה החריגות. החלטת ביהמ"ש המחוזי, נשוא הערר, שגוייה היא. חל שינוי בנסיבות, ואין השופט בהכרח צמוד עוד להחלטת המעצר שקדמה, ואפילו ניתן הצו ע"י שופט של ביהמ"ש העליון. השינוי בנסיבות מצדיק שקילה מחדש של המעצר. אומנם מדובר בסידרת עבירות שבהצטרפן יחד מלמדות על חומרת המעשים, ובטרם שמיעת עדות המתלוננת מצויות בפני ביהמ"ש ראיות לכאורה המצדיקות את המעצר, אבל בנסיבות החדשות אין עוד להיצמד לצו המעצר כפי שניתן. לפיכך הוחלט כי צו המעצר יעמוד בתוקפו עד ליום 15.1.90. אם תישמע עד אז עדות המתלוננת יוסיף הצו לחייב, אלא אם כן יוחלט ע"י ביהמ"ש המחוזי כי יש שינוי בנסיבות המצדיק את שיחרורו של העורר. היה ולא תשמע עדות המתלוננת עד לאותו תאריך, מסיבה שאינה תלויה בעורר או סניגוריו, כי אז ישוחרר העורר ממעצרו ביום 16.1.90 בערבות.

(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד גב' כ. חנוך לעורר, עו"ד גב' א. ברזילי למשיבה. 11.12.89).

ע.א. 733/87 - שלום חייט נגד ארגון מושבי הפועל המזרחי בע"מ

*פסיקת הוצאות בביהמ"ש המחוזי (מחוזי ב"ש - ת.א. 249/85 - ערעור על מיעוט הוצאות - הערעור נתקבל).

המשיבה הגישה נגד המערער בקשה לביצוע ששה שטרות בצירוף ריבית והפרשי הצמדה, בסך כולל של 23,000 ש"ח. המערער ובניו הגישו התנגדות לביצוע השטרות ולאחר דיון שנמשך על פני שתי ישיבות ניתנה להם רשות להתגונן. לפני שהוחל בדיון לגופו נתקיים קדם משפט בנוכחות באי כוח הצדדים ובישיבה שנועדה לדיון הודיע המערער כי ינהל בעצמו את הגנתו. בהמשך הישיבה הודיע ב"כ המשיבה כי הנתבעים לא קיימו את צו ביהמ"ש בדבר גילוי מסמכים ואז ביקש המערער ארכה וביהמ"ש דחה את הדיון למועד אחר. ביהמ"ש חייב את הנתבעים לשלם למשיבה הוצאות הישיבה שלא נתקיימה, בסך 600 ש"ח, ללא קשר לתוצאות המשפט. לישיבה הנדחית הופיע המערער עם עו"ד, הדיון לא הסתיים באותה ישיבה ונדחה למועד אחר, ובישיבה נוספת המשיך המערער בעדותו ונקבעה עוד ישיבה. בישיבה זו לא הופיע ב"כ המשיבה ולפיכך ניתן פס"ד הדוחה את התביעה תוך חיוב המשיבה בהוצאות בסך 1,000 ש"ח. ב"כ המשיבה ביקש לבטל את פסה"ד שניתן בהיעדרו, פסה"ד בוטל והמשיבה חוייבה בהוצאות בסך 300 ש"ח. בישיבה הבאה ניהלו באי כח הצדדים משא ומתן ביניהם להסדר וביקשו דחייה לתזכורת לזמן קצר. בישיבה האחרונה הודיע ב"כ המשיבה כי "לאחר בירור שנעשה בתיק ההוצל"פ, מתברר כי בטעות לא הוגשו השטרות הנכונים, לכן אני מבקש למחוק את התביעה". בתגובה לכך ביקש ב"כ המערער הוצאות. לאחר הדברים האלה נתן ביהמ"ש פס"ד בה מחק את התביעה וחייב את המשיבה לשלם לנתבעים שכ"ט עו"ד של 800 ש"ח. הערעור על מיעוט ההוצאות נתקבל.
כלל הוא כי אין בדרך כלל מקום לערעור שנושאו הוא שיעור ההוצאות בלבד, וכי אין ערכאת ערעור נוהגת להתערב בשאלת הוצאות משפט אלא במקרים חריגים ונדירים. אכן, המקרה דנן נמנה עם המקרים החריגים המצדיקים התערבות בשיעור ההוצאות. לאחר דיון ממושך התברר כי לתביעה לא היה יסוד מלכתחילה. המערער הוטרד לביהמ"ש ונאלץ להוציא הוצאות מיותרות ובכללן שכ"ט לפרקליטו. נסיבות אלה כשלעצמן חייבו פסיקת הוצאות בשיעור הולם, שיהא בהן כדי לכסות את מלוא הוצאות המערער. למעשה, לא זו בלבד שנפסק למערער שכ"ט עו"ד בשיעור הנמוך מהקבוע בתעריף המינימלי של לשכת עורכי הדין, אלא שהוא זכה עבור כל ההליך שהתמשך על פני מספר ישיבות, כולל ההתנגדות לביצוע השטרות, בשכ"ט של 800 ש"ח, בעוד שעליו לשלם למשיבה עבור ישיבה אחת שנדחתה לבקשתו, סכום של 600 ש"ח. לתוצאה חריגה כזאת אין כל הסבר בפסה"ד ואין היא מתבקשת מן הנסיבות. לפיכך הוחלט שבמקום 800 ש"ח שנפסקו יבוא סכום של 2,000 ש"ח. כן חוייבה המשיבה בתשלום שכ"ט עו"ד בערעור זה בסך 3,000 ש"ח.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, מלץ. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד א. גת למערער, עו"ד אראל אור למשיבה. 10.12.89).

בש"א 374/89 - נאמן על הקדש מסגד אלאסתקלל נגד עירית חיפה

*הארכת מועד להגשת ערעור (בקשה להארכת מועד להגשת ערעור - הבקשה נדחתה).

בביהמ"ש המחוזי התנהל דיון בתביעה כספית שהגישה העיריה נגד המבקש ובמהלך הדיון ניתן צו המורה למבקש ליתן פרטים ומסמכים. נקבע בצו כי אם לא יפעל המבקש לפיו, תימחק הגנתו. המבקש לא פעל לפי הצו וכתב ההגנה נמחק בהחלטה מיום 13.2.89. כיוון שכך נותרה התביעה בלא הגנה וניתן בו ביום פס"ד המקבל את התביעה ומחייב את המבקש לשלם למשיבה סכומי כסף שונים. המבקש פנה לביהמ"ש המחוזי בבקשה לביטול החלטת המחיקה של כתב ההגנה ובקשה זו נדחתה ביום 16.5.89 . המבקש הגיש לביהמ"ש העליון בקשה לרשות ערעור על ההחלטה מיום 16.5.89 והבקשה נדחתה ע"י ביהמ"ש העליון. על רקע זה פונה עתה המבקש בבקשה
להאריך את המועד להגיש ערעור על פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי מיום 13.2.89. הבקשה נדחתה.
עם מתן פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי מיום 13.2.89 עמדו לו למבקש שתי דרכים להשיג עליו: האחת - להגיש בקשה לביטולו, והשניה - לערער עליו בתוך המועד הקבוע לכך. הדרך הנכונה היא להגיש תחילה בקשה לביטול פסה"ד לפי תקנה 201, על מנת שתידון בהקדם האפשרי, כדי שלא להחמיץ את המועד להגשת ערעור. אם הבקשה לא תידון בתוך המועד הקבוע להגשת ערעור, ניתן לנקוט, מטעמי זהירות, שני צעדים במקביל, היינו, להגיש ערעור יחד עם הבקשה לביטול פסה"ד. אולם, אם בוחר בעל דין לילך במסלול אחד, ובקשותיו במסלול זה נדחו ובינתיים חלף המועד להליכה במסלול החילופי, אין זה מן הראוי להאריך את המועד כדי לאפשר לו לחזור על עקביו במסלול החילופי. המבקש בחר למצות את מסלול הבקשה לביטול וזנח את מסלול הערעור ומשנחסמה דרכו במסגרת הבקשה לביטול - לא יתאפשר לו עתה לשוב ולתקוף את פסה"ד.

(בפני: הרשם צור. עו"ד י. רענן למבקש, עו"ד אורון למשיבה. 5.12.89).

בג"צ 826/89 - ההסתדרות הכללית ומאיר נוני נגד בית הדין לעבודה ומדינת ישראל

*חיובו של עובד מדינה להתייצב לבדיקה רפואית

(העתירה נדחתה).

העותר השני (להלן: העותר) מועסק ע"י המדינה בעבודה הכרוכה בקבלת קהל. המדינה טענה כי כתוצאה ממצב בריאותו נפגע תיפקודו של העובד, והדבר מתבטא בהתעלפויות, בהשתוללויות ותופעות חריגות נוספות. ראש המחלקה הרפואית לעובדי המדינה פנה לעותר וזימן אותו לבדיקה. העותר סירב להתייצב לבדיקה והוא וההסתדרות הגישו לבית הדין האזורי תביעה כי יוצהר שאין סמכות למדינה לאכוף על העותר לעבור בדיקה רפואית. תביעתם נדחתה והעתירה לבג"צ נדחתה לאור הקווים המנחים של בג"צ באשר להתערבותו בפסקי דין בית הדין לעבודה.
העותר, ככל עובד מדינה, חתם על הסכמה לתנאיו של כתב מינוי שיש בו הפנייה להוראות הכלולות בתקנון שירות המדינה. השאלה שניצבה בפני בית הדין לעבודה לשתי ערכאותיו היתה אם ניתן לכפות על העובד התייצבות לבדיקה רפואית, תוך הצגתה בפניו של החלופה כי אם לא ייענה לדרישה יראו בכך סירוב לקיים הוראה של התקשי"ר המטילה חובות על העובד. המדינה הפנתה בהקשר זה להוראות התקשי"ר המאפשרות לממונה של העובד או למנהל היחידה לפנות ללשכת הבריאות המחוזית לשם קביעת כושרו הבריאותי של העובד שעבודתו נפגמה כתוצאה ממצב בריאותו. העותרים טוענים כי חיוב לעבור בדיקה רפואית שלא על יסוד הוראה מפורשת בחיקוק מהווה פגיעה חמורה בחרותו, בכבודו ובזכות היסוד של העובד, ולעניין זה לא די בתקשי"ר, אלא זהו נושא הראוי להסכם עם הארגון היציג בו ייקבעו נוהלים להעמדת עובד לבדיקה. אשר לכך קבעו בתי הדין לעבודה כי החיוב בבדיקה נוצר כאן מכח הסכם ווישי שאימץ את האמור בתקשי"ר. אין נפקא מינה אם מגדירים את התקשי"ר כהסדר קיבוצי שהוראותיו מהוות תנאי מכללא בחוזה העבודה או כהסכם מפורש. הוראות התקשי"ר הן בגדר תנאים בחוזה העבודה של כל עובד מדינה. גם אין מדובר בתנייה שניתן לראותה כבלתי חוקית, בלתי מוסרית או כנוגדת את תקנת הציבור באופן שיש בה כדי להביא לבטלותה. נהפוך הוא, אינטרס חיוני של הציבור הרחב הוא, כי עניין בריאותו של עובד, יהיה במסגרת הנושאים עליהם נותן המעסיק את דעתו.